חלק 6

                                              להיות ממורכז

עמוד 147

אנחנו צריכים למצוא דרך אל אחדות.

המטרה שלנו היא להיות ממורכזים במובן של ריכוז של האנרגיות שלנו
ולמצוא את מרכז הווייתנו.

במטרה להפוך להיות שלמה, אחדות, אני חייבת מרכוז.

בשביל שההוויה שלי תתגלה, חייבת להיות איכות בתחושה שלי,
אשר היא שווה ושקולה בכול מקום, אחדות של תנודות,
כך שיופיע מצב בלי גלים.

מרכז הכובד הנו מושב האחדות.

אני משתתפת בחיים דרך נשימה.

הנשימה הנתפשת היא לא הנשימה האמתית,
כלומר, הזרם אשר מחייה את הנשיפה ואת השאיפה.

עמוד 148

                                        ת ח ו ש ה    ש ל    ה ש ל ם

                                                     פרק 61

                                                מטרת מאמציי

אנחנו מחולקים בין התנועה כלפיי פנים אל לחזור לעצמנו ואל הטבע המהותי שלנו, לבין תנועה כלפיי חוץ. לפעמים אנחנו נפגשים ומתעסקים עם האחת ולפעמים עם השנייה, ואנחנו לא מצליחים לחיות בבת אחת את שתיהן.
זה הופך להיות סוג של אופוזיציה, התנגדות וסתירה, ואנחנו מבזבזים את חיינו כדי לחפש אחר דרך חיים אשר בה אפשר לפתור את המתח הזה.
אנחנו צריכים גישה חדשה אל הבעיה הזאת,
אחת אשר לא מסכנת את שלמות ההוויה שלנו.
אנחנו צריכים למצוא דרך אל אחדות.
זה יכלול את כל המרכזים, ואת התפקודים המשרתים אשר הם בשירות כוח החיים האחד.
זה אומר כי בשני הצדדים, משהו נעשה ומתבצע, משהו מזוהה ומוכר.
שתי תנועות אלו הן חיוניות אחת לשנייה.
כוח החיים לא יכול לפעול בלעדיי, אבל אני צריכה לוותר על כל העמדת פנים בה אני איזשהו דבר בתור עצמי ובפני עצמי וכי אני יכולה לפעול בלעדיו בצורה עצמאית.

חיינו מסתובבים תמיד סביב הכוח השואף להתממש ולהיות מומחש ומוגשם.
ועדיין, לכוח ו, ל, מה שהוא ממחיש ומגשים יש משמעות שונה, אשר תלויה ב 'אני' אשר מעורב.
כאשר אני מתעמתת ועומדת מול החיים אז מניע אותי הכוח של ה-אגו שלי.
אני לוקחת את החיים שלי בתור רשת של קשרים ויחסים אשר עליה מסתכלים מן המרכז.
אני מרגישה את המרכז הזה – הוא הנו אני. למרכז הזה אני קוראת 'אני', ומכאן אני חושבת ומרגישה.

התפישה הרעיונית של 'אני' תופסת את כל המקום, ואפילו חוזרת ברגעי העבודה היותר טובים שלי.

עמוד 149

בכך זה תמיד חלק אחד ויחיד שלי אשר משתלט – לעתים המחשבה שלי ולעתים הרגש שלי ואולי הגוף שלי. הם אף פעם לא פועלים יחד וכלל אין תחושה של שלמות.

להיות ממרוכז זה אומר כי משמעותו היא לוותר ולהתפטר כי כל חלק צריך לוותר על העמדת הפנים שהוא כאילו השלם, אשר רואה ומכוון את השלם כולו. זה כאילו אני מוכנעת וכפופה בפני סדר אשר הוא גדול יותר, סדר בעל קנה מידה קוסמי.
וכול החלקים בי מקבלים על עצמם לשרת אותו.
להישאר פסיביים מתוך רצון בפניו.
הגוף שלי ההרגשה שלי והראש שלי משחררים הלאה.
אני מרגישה בתוכי אנרגיה עדינה יותר אשר נעה למטה כלפיי המקור שלה,
כאילו  היא צריכה שוב להתרכז לפני שהיא חוזרת בחזרה למעלה להזין את המרכזים האחרים.
זוהי תנועה מחזורית – סירקולציה של איזון וקשר קבועים.
בשביל זה אני צריכה את התפקודים שלי, אבל תפקוד אשר אין לו מחסומים.
אני צריכה את החשיבה שלי – אבל לא רק מחשבות, ומילים ודימויים אשר תופשים את האנרגיה הטהורה של החשיבה ועושים אותה פסיבית.
אני צריכה את ההרגשה שלי – אבל, לא את ההרגשה אשר נתפשת על-ידי דימויים שאליהם היא נצמדת בפסיביות. ואני צריכה את הגוף שלי, חופשי מכול מתח אשר מחזיק ובולם את האנרגיה.
אני רואה כי אני צריכה את העזרה של התפקודים שלי,
אשר אחרת הופכים להיות מחסום שבלתי ניתן לעבור אותו.
בלי עזרתם, אני לא יכולה להיפתח אל הנוכחות בתוך עצמי.
במצב הרגיל שלי, תשומת הלב שלי היא בלתי רצונית, והיא מאיכות נמוכה, בלי כוח ועוצמה,
וזורמת בפסיביות כלפיי חוץ.
אבל לתשומת הלב הזאת יש את האפשרות להיות מומרת ומומרת – לעשות טרנספורמציה,
להשיג איכות טהורה יותר על-ידי לשמור על כיוון אותו מזהים בתור נחוץ.
על-ידי הכוח של תשומת הלב שלי המופנה פנימה בצורה פעילה, התנועה של האנרגיה משתנה.
במקום ללכת כלפיי חוץ, היא מרוכזת בפנים עד אשר היא יוצרת את מרכז הכובד של הנוכחות שלי.
כל המאמץ שלי כולו, וכל העבודה שלי, הם כדי לשמור על הכיוון הזה – לשמור על גוף כל כך רגוע כדי שהאנרגיה לא תעזוב.
מחשבה המופנית כלפיי עצמי כל כך עומדת דרוכה על המשמר, עד כי הנוכחות שלה עצמה מחזיקה ותומכת בשקט ובדממה של הגוף שלי, וההרגשה של מה שרוצה שיזהו אותו ויכירו בו, של מה כאן, ההרגשה של 'אני'.
זה הנו מאמץ של תשומת לב אשר מגיעה ובאה מכול החלקים שלי עצמי – כדי לטהר את תשומת הלב במטרה להתרכז ב 'אני'.
במאמץ הזה אני מגלה דרך תפקוד שהיא כבר לא פסיבית עוד.
עבודה אשר בה התפקודים נקראים לציית לתנועת תשומת הלב.

עמוד 150

כל המאבק שלי כולו והמאמץ של המטרה שלי זה להגיע אל אחדות מסוימת.
אני יכולה כי יהיה לי מצב מודע יותר רק ברגע בו המרכזים שלי מאוזנים.
והקישורים והחיבורים ביניהם נשמרים על-ידי תשומת-לב.
החלקים השונים של הנוכחות שלי חייבים ללמוד לעבוד ביחד באותו הכיוון.
משולבים כלפיי אותה מטרה, לקבל את אותו הרושם.
אני רואה כי החיזיון והחזון שלי וההבנה והאינטליגנציה שלי, תלויים במצב הנוכחות הזה.
כאשר אני קשובה לנוכחות הזאת, אני מרגישה את החיים שלה, חיים מסתוריים אשר מקשרים אותי עם כל דבר חי בעולם.

החזון שלי על עצמי קושר ומתייחס לשלם. ההרגשה הראשונה של האחדות.
גורדייף לימד כי בתוך הגוף הפיזי יש חומרים עדינים יותר אשר חודרים אחד אל תוך השני,
ומתחת לתנאים מסוימים, הם יכולים ליצור גוף שני עצמאי או אפילו גוף עצמאי שלישי.
הגוף הפיזי עובד ופועל עם החומרים האלו, אבל הם לא שייכים אליו.
והם לא מתגבשים בתוכו, התפקודים שלהם הם אנלוגיים לאלו של הגופים הגבוהים
אבל הם שונים בצורה משמעותית, במיוחד בהפרדה בים התפקודים האינטלקטואליים השכליים לבין הרגשיים.
כפי שהם, הכול וכל דבר נשלט על-ידי הגוף הראשון, אשר בעצמו נשלט ונמשל על-ידי השפעות חיצוניות.
בתוך הרגשות ולמרות כי הם תלויים בשוקים מקריים, ותופסים ומכילים את המקום של הגוף השני
והמחשבה היא בהתאמה לתפקודי הגוף השלישי.
כאשר יש גופים אחרים או נוספים, השליטה מואצלת ונובעת מן הגוף הגבוה יותר ומתוך המודעות של הגוף הגבוה.
יש 'אני' קבוע ובלתי ניתן לחלוקה, אינדיבידואליות אשר שולטת בגוף הפיזי, ומנצחת את ההתנגדות שלו. ויש מודעות במקום חשיבה מכאנית, אשר ירצה ויצווה בתור כוח הנובע מן המודעות.
כפי שאני, אני חסרת הגנה נגד השפעות אשר פועלות ברמה הרגילה, בגלל שאני לא ממורכזת בתוך עצמי. בהיותי פסיבית, המרכזים השונים שלי, הם בהכרח מתחת לרחמיו של כל שוק רגיל אשר יהיה וגורם להם להדהד.
אבל, כאשר לתפקודים שלי יש מרכז כובד, ציר, אני יכולה לקבל שוק מרמה אחרת נוספת, כל עוד תשומת הלב שלי נשארת במודע מקובעת על מרכז הכובד הזה,

עמוד 151

אז אני בלתי פגיעה ולא יורדת מן הרמה הרגילה. השוקים מבחוץ לא משפיעים עליי, בגלל שהדהוד והוויברציה שלהם יותר אטיים מן הריכוז וההתרכזות שלי.
ובאותו זמן, שוק מחייה ומפיח רוח חיים, מרמה אחרת מתקשר ומעביר אל המרכזים שלי הדהוד או וויברציה מהירה יותר ואשר לזה יש את ההשפעה ואת האפקט של התלכדות ואיחוד.

כאשר אני שקטה, אני מרגישה בחוזקה כי אני אחד, כי אני שלמה.
אני מתחילה להרגיש כי מאחורי כל התנועות של ה 'אני' הרגיל שלי, יש משהו בתוכי אשר נשאר יציב, כמו ציר אשר שומר על איזון מסוים. יש לי אינטואיציה של הדהודים וויברציות אשר הם שונים לחלוטין באינטנסיביות שלהם. זה קשה לכוונן את עצמי לתהודה של זה, לכוון ולכוונן את הוויברציות האטיות והבלתי קוהרנטיות אשר מניעות ומזיזות אותי.
אבל, אני מקשיבה, ואני רגישה אל האיכויות השונות האלו, וככול שאני יותר רגישה  מקשיבה,
כך התהודה מופיעה יותר בתור צליל בסיסי יסודי, צליל מבוסס ויסודי שכאילו נמצא ברקע.
ואשר הופך להיות בלתי כזה אשר אין להתנגד בו.
ההדהודים והוויברציות האחרים עוברים שינוי, כאילו התווים או הצלילים הצורמים (לא הרמוניים שיש בהם צריר) מכוונים את עצמם והתנועה ממהירה ומואצת מעצמה.
כאן דבר לא מתחולל בצורה בלתי מודעות.
אני יכולה רק להסכים ולאחל במודע ולצוות ולרצות במודע להיות המקום של המטמורפוזה הזאת,
זה מה שאני משרתת, תכלית המטרה של חיי.
ההבנה של זה מביאה את הפעולה של השחרור וההרפיה,
השקטה של כל המתיחות שלי כדי להיות בהתאמה לוויברציה ולהדהוד החיוניים המהותיים.
אני צריכה להבין מה אני רוצה ומייחלת ומבקשת.
אני צריכה כנות ערה ומתעוררת כדי שההתמזגות הזאת תתרחש.
משהו צריך לפנות מקום.
 

פתח זה אל הנוכחות דורש תשומת לב רצונית והתנדבותית אשר נתמכת על-ידי הווייתי השלמה.
אני חייבת למצוא בתוך עצמי רצון.
כוח של תשומת לב,
רצון אשר עולה מעבר ליכולת הרגילה שלי.  זה הנו 'מאמץ על' ומאמץ מודע.
אני חייבת להישאר מודעת להיותי אחדות בזמן בו אני מתגשמת, להישאר מקושרת בתוכי בפנים ובאותו זמן קשורה אל הבחוץ. המאמץ זה להכיר ולתפוש ולהבין ולהגשים את הקשר בין התפקודים בחלקים הגבוהים של המרכזים, אשר מביאים לי את הרגשת האחדות הראשונה, של להיות שלמות.
זה דורש תשומת לב רצונית, אשר מרוכזת בנקודה בה אתה רואה את הכוחות ומוחזקת שם.
זה תלוי בהרגשה ה 'אני' שלי, בהרגשת הנוכחות שלי.
אני צריכה להכיר ולדעת את עצמי בתור שלמות ולהביע את עצמי בתור שלמות,
כלומר, להיות שלמות.

עמוד 152

אבל הצורך באחדות ושלמות יכול להגיע רק אם הבנתי בצורה מספקת כי אני חיה באופן חלקי,
וכי אני נלקח/ת ונחטפת כל הזמן בחלק אחד או אחר של עצמי.
כאשר כל התפקודים הרגילים משתתפים בזכירה-עצמית, יכול להיות פתח אל המרכזים הגבוהים, פתח אשר מגיע מעידון תשומת-הלב.

                                            
                                                  פרק – 63
                                          ממורכז דרך מודעות
לא אפשרית אף תנועה מודעת אלא אם כן אנחנו ממורכזים בתוך צורה פנימית אשר היא בהתאמה אל הטבע הכפול שלנו. המרכזים שלנו צריכים להיות קשורים וחדירים אל אנרגיה חיונית אשר היא מעבר להבנתם.
אבל, למרות שאנחנו רוצים בכך, אין לנו את הקשר הזה או את החדירה הזאת, ולפיכך הפעולות שלנו לא מודעות. אנחנו משקיפים על העולם בחוץ במושגים של האהבה-העצמית שלנו, ה-אגו שלנו,
אשר הנו מרכז-הכובד של המצב שלנו.
וככזה, זה מעוות את המשמעות של התפישות שלנו ומשעבד אותנו.
אנחנו לא מתנהגים כמו הוויה חיה, הוויה אשר חיה בפני עצמה.
יש רק אהבה-עצמית.
אנחנו לא יודעים מה זה לאהוב.

אנחנו מזהים ומכירים בזה שהתפקודים שלנו יכולים להיות קיימים בלי מודעות, ואנחנו גם מתחילים להבין ולתפוש כי מודעות יכולה להיות קיימת בלי תפקודים. אנחנו צריכים תמיד לחזור אל המטרה שלנו : להיות ממורכזים בתוך עצמנו דרך מודעות.
וזה שניהם, גם האפשרות שלנו בתור בני-אדם וגם הסיכון שלנו.
אנחנו יכולים למצוא את העצמי-האמתי שלנו, וכמו כן גם להיכשל.

אני מתחילה לראות כי אני חיה שאני קרועה ונקרעת בין שתי – 2 מציאויות.
מצד אחד יש את המציאות של קיומי על אדמות, אשר מגבילה אותי בזמן ובחלל,
עם כל האיומים וההזדמנויות שלהם לסיפוקים.
מצד שני, יש את המציאות של ההוויה אשר היא מעבר לקיום הזה,
המציאות אשר אליה יש לי נוסטלגיה. היא קוראת אל המודעות שלנו, מעבר לכול האכזבות וחוסר המזל, להוביל ולהנהיג אותנו לשרת את ההוויה, לשרת את ה 'אלוהי' בתוך עצמנו.
אם את החיים חיים רק בשביל להתקיים אז הוויה המהותית עטופה ומצועפת ומעורפלת.
אפילו אם אני מתקיימת בדרך הגיונית ואינטליגנטית, אני לא רואה את ההיגיון והסיבה האמתיים לחיי
ואין לי כיוון. אני לגמרי נמשכת אל הקיום החיצוני, וכך נמנע ממני להפוך להיות מודעת אל ההוויה האוטנטית שלי.
מצד שני, אם אני מרגישה מציאות אחרת נוספת, מתחת לעוצמה ולכוח של הרושם הזה

עמוד 153

אני שוכחת את החיים שלי ונסוגה אל התבודדות.
ובכך העולם דורש ממני ו/או דורש אותי מבלי שאכפת לו לגביי החיים הפנימיים,
וההוויה שלי קוראת לי בלי שאכפת לה מן הדרישות של הקיום הגשמי.

אלו הם שני – 2 קטבים או שני – 2 קצוות של עצמי אחד גדול, אותה הוויה עצמה.
אני צריכה למצוא מצב אשר בו אהיה יותר ויותר פתוחה, ואציית אל חוק מהותי בתוכי,
ובאותו הזמן אהיה מסוגלת להביע את הכוח הזה ולתת לו לעשות את עבודתו בעולם.

אם אני שוקלת ומתייחסת למצב שלי עכשיו, אני רואה כי אין לי מרכז-כובד אמתי, אין לי 'אני' אמתי.
יש לי הרגל לקרוא לגוף שלי ולתפקודים אחרים שלי 'אני' או 'שלי'.
אבל אין לי 'אני' אשר הוא אמתי ותמיד הוא אותו דבר, אשר הוא לא משתנה,
'אני' אשר יכול היה לצוות ולהיות עם רצון – לא תשוקה ולא תקווה אלא רצון.
חלקים שונים בי לא קשורים אחד לשני. לא מתייחסים אחד לשני.
הרגשות שלי לא מתנסות ב, מה שהראש שלי חושב, והראש שלי לא חושב את מה שהגוף שלי חש.
האינטנסיביות ועוצמה שלהם שונה, ואין להם מטרה משותפת. הם עסוקים בצורה אישית,
כל אחד לעצמו עם התשוקות ותאוות שלו עצמו.

המחשבות, הרגשות והתחושות שלו לעולם לא מפסיקות. כאשר אני מתייחסת אליהן כאמתיות אני נותנת להם את תשומת הלב שלי, ואז אני נלקחת ונחטפת ומנותקת. לפעמים אני נוגעת במציאות אחרת ונוספת, מציאות אשר מרגישה כמו ריק, ריקה מן ה 'אני' הרגיל שלי.
ואז אני מרגישה רצון לדעת, להיות חופשיה להגיע ולגעת במציאות הזאת.
אני מרגישה צורך להגיע להיות ביחד. ומיד כאשר אני מרגישה את זה,
וויתור קורה בתוכי, שחרור לחופשי. כאילו נפתח חלל, ובתוך החלל הזה האנרגיה מגיעה להיות ביחד כדי ליצור שלם. שלמות. ופתאום אני מרגישה את עצמי כהוויה אחרת.
רגע זה של אחדות הנו שינוי שלם במודעות שלי לעצמי.
דבר לא נשאר ולא נותר מן הדרך הרגילה של החשיבה וההרגשה שלי.

האפשרות של גדילה פנימית וצמיחה פנימית היא להיפתח אל תפקוד חדש אשר יכול לחבר את המרכזים השונים. המחשבה צריכה להפוך להיות עצמאית. במטרה לשמור את הרעיון
של זכירה-עצמית, זכירה אשר עוברת אל מרכז התנועה, ואז אל המרכז הרגשי, ומהם מתחברת אל המרכזים הגבוהים.
בשביל זה צריך וחייב להיות מרכז-כובד פנימי. אני צריכה לראות מה זה דורש.
 

                                      מ ר כ ז  -  כ ו ב ד   פ נ י מ י

                                                 פרק – 64

                                         המרכז החיוני שלנו

להתעורר לעצמי, אל מה שאני, זה אומר למצוא את מרכז הכובד שלי ואת המקור של האנרגיות שלי,
את שורש הווייתי. אני תמיד שוכחת את המקור שלי. ובגלל זה כל המושגים והרעיונות שלי לגביי מה שאני הם מעוותים.
הנחיצות הראשונה היא לראות כי אני תמיד מאבדת קשר עם המקור הזה.
כל עוד הצורך המהותי שלי הנו אחר מאשר לדעת ולהכיר ולאהוב את המקור הזה יותר מכול דבר אחר, זה ה-אגו שלי אשר מכוון את חיי ואת כוחותיי.
זה עושה את זה אפילו בלי שאני מבחינה, וכול המאמצים וההשתדלות שלי, מה שהם לא יהיו,
מותנים על-ידי התיאבון שלו, אפילו מה שאני קוראת לו 'העבודה' שלי.

עבודה נכונה על עצמך על-פי גורדייף מתחילה בליצור מרכז-כובד קבוע.
זה מבדיל ומבחין בין מצב ההוויה אשר לו גורדייף קרא אדם מספר-4, זה מישהו אשר מתעורר אל עצמו ושואל 'מי אני ?' והוא רואה כי הוא לא יודע כי הוא קיים או איך הוא קיים.
הוא רואה כי הוא חי החלום והוא מרגיש את הצורך להכיר ולדעת את המציאות שלו עצמו.
הוא מתחיל להפריד את הדברים בתוך עצמו, את האמתי מן המדומה והדמיוני.
את המודע מן האוטומטי. ולא כפי שאדם מספר 1,2,3 הוא רואה בבהירות מסוימת,
הוא יודע ומכיר את המצב שלו.
הכוחות בתוכו מתחילים לקחת כיוון, את הכיוון אל מרכז-כובד של תשומת לב.
לדעת את עצמו ולהכיר את עצמו הופך להיות המטרה החשובה ביותר. מרכז-הכובד של המחשבה שלו ושל העניין שלו.

עמוד 155

הוא רוצה לראות את עצמו כפי שהוא, מרכז הכובד שלו הנו שאלה, שאלה אשר לא נותנת לו לישון.
ובמטרה להכיר ולדעת את עצמו, הוא נאבק כדי להביא הנוכחות שלו אל נקודה, אשר הוא יכול לחלק אותה ולקיים אותה ובתופעה וביטוי - מניפיסטציה אשר בה הוא אבוד .
זה דורש לעמוד על המשמר, ערנות ודריכות אשר עליהם אפשר לשמור רק עם כל המרכזים עובדים ופועלים באותה עוצמה ובאותה אינטנסיביות.
הוא חייב לחוש, לחשוב ולהרגיש באותו הזמן. בלי שתהיה למרכז אחד דומיננטיות או עליונות.
אם האיזון נשבר, מפסיק המאמץ והמאבק אל המודעות.
אדם מספר 4 הוא אחד אשר נאבק להיות מסוגל לבסס את החיבור בין המהות שלו לתפקודים שלו.

המטרה שלנו היא להיות ממורכזים, ממורכזים בשניהם, באופן של לרכז את האנרגיות שלנו ובאופן של למצוא את מרכז ההוויה שלנו, המרכז החיוני הוויטלי של הכוח והעוצמה שלנו.
קודם כל אנחנו מרכזים בהתחלה את האנרגיה, ואז אנחנו רואים למה המרכז הזה הנו הכרחי ונחוץ.
מכאן אני יכולה לשמור על קשר נכון עם כל החלקים של עצמי ולעקוב אחרי התנועות שלהם
בלי ללכת בתוכם לאיבוד.
כאשר אני ממורכזת, זה אפשרי כי יהיה לי קשר אל המקור של החיים שלי
אשר מתחדש בקביעות כל הזמן. אני לא צריכה לעשות וליצור את הקשר הזה.
אני צריכה וחייבת לאפשר לו להתגלות בפניי, עם גישה אשר היא אף פעם לא בטוחה בעצמה
ואשר תמיד משאירה מקום להוויה הפנימית, אני משאירה מקום בשביל להתנסות בתחושה של ריקות, לשכון ולתפוס חלל ומרחב אחר.

במטרה להיות 'אינדיבידואל' האחד צריך וחייב להיות נוכח במקור של עצמו, במרכז בו הכוח עדיין לא לקח כיוון, היכן שאין לו צורה כלל. אם אני הייתי יכולה להגיע אל הנקודה הזאת היכן שתשומת הלב שלי ערה לפני ההנעה והזזה – הניוד של האנרגיה שלי והגיוס של האנרגיה שלי, אולי יופיעו הבנה ועוצמה חדשה. היום אני לא יכולה. תשומת הלב הפסיבית הרגילה שלי תופסת את האנרגיה שלי רק כאשר היא מתפרקת ומתפוררת, תפוסה ועסוקה באיזושהי תגובה כזאת או אחרת.
האנרגיה רחוקה מן המקור שלה, ואין כל תועלת במאבק כדי לא לאבד אותה.
אף על פי כן ולמרות זאת,
אני יכולה להבין את המצב הזה, ולקבל את זה כמציאות הנוכחית שלי.

                                              פרק – 65
                                  להציב את מרכז-הכובד
אנחנו צריכים למצוא איזון בין מתח ושחרור. אני לא מצליחה לדעת את עצמי כי אני מנסה לדעת את עצמי בתור קבועה וסטטית.

עמוד 156

אבל, אני אנרגיה אשר נעה בקביעות, כל הזמן. או לכיוון פנימה או כלפיי חוץ. התנועות באות מן המרכזים השונים שלי. כאשר התנועה הולכת כלפיי חוץ, הקשר עם הפנימי נשבר ואין תמיכה פנימית. אין מרכז-כובד.
יש מתיחות אשר נראית כמו קיר.
כאשר התנועות הולכות כלפיי פנים אז המתיחות נעלמת ועושה מקום לרפיון אשר לעתים קרובות מאוד נגמר בפסיביות.

אני לא יודעת איך להשתלב בחוץ, ואני לא יודעת איך לחיות בפנים. אני לא מכירה את חוקי החיים.
ההתחייבות והחזרה של האנרגיה שלי – המתיחה והשחרור או ההרפיה – קורות בלי היגיון וסדר.
אין איזון ביניהם ואין מטרה. מבפנים ובתוכי תשומת הלב והרצון שלי הם תמיד פסיביים.
באותו זמן, הגוף שלי והתפקודים שלי הם פעילים ואקטיביים.
כל עוד הקשר ויחסים האלו נשארים כפי שהם – בפנים פסיבי ומבחוץ אקטיבי – אז לא תופיע אפשרות חדשה. אני חייבת להרגיש את הצורך הנחיצות וההכרח לשנות את הקשר הזה ואת היחסים האלו, כך שהגוף שלי והתפקודים שלי יקבלו מצב של פסיביות מתוך רצון.
זה יכול לקרות רק אם אני מיישבת בצורה פעילה ואקטיבית את מרכז הכובד של תשומת הלב שלי,
את תשומת הלב הרצונית של נוכחותי השלמה, ההדהוד וההד של 'אני'.

תחושה מסוימת מופיעה עם הצורך לתת לה להתפשט ולהתפזר ולהיות מופצת
יש וויתור הרפיה ושחרור אשר מתחוללים מעצמם. התחושה הופכת להיות ברורה ומוגדרת.
זה כאילו עשיתי מקום למשהו חיוני ומהותי, או במקום זאת, נוכחות חיונית ומהותית מורגשת בכול הגוף שלי. אני רואה כי יש לי נטייה קבועה להתערב ולהפריע, לתקן ולקבע ולהיצמד לתחושה הזאת,
אשר מקשה אותה ולוקח את החיים שלה.
אז אני חייבת לחזור אל רמה, אל העומק בעצמי בו בלי הפרעה האיזון בין התחושה והשחרור וההרפיה הוא באמת אפשרי. יש קצב – טמפו מיוחד.
אז אחדות מופיעה,
לא על-ידי אילוץ וכפייה אלא דרך הבנה של הכוחות בפעולה.
תשומת הלב המודעת מגיעה בחלקה מן ההרגשה החדשה, מייחסת את התחושה הסנסציה והשחרור וההרפיה.

בהתחלה הייתה לי הנטייה להתנסות בתחושה הזאת לרוב במקלעת השמש או בראש.
אבל בשחרור וההרפיה הסנסציה או התחושה מתפשטת ומתפזרת ולוקחת צורה של נוכחות שלמה אשר מושרשת בבטן.
גורדייף תמיד הצביע על המקום הזה בתור מרכז-הכובד של הוויה, הנקודה בה הגוף השני מחובר לראשון.

עמוד 157

אני נותנת לאנרגיה שלי לזרום כלפיי מרכז-הכובד הזה, אשר הוא תמיכה לכול החלק הגבוה של הגוף. זה גם התמיכה של המחשבה וההרגשה שלי. מיד כאשר אני ממורכזת, אני מרגישה כי המחשבה שלי חופשית וההרגשה שלי חופשית.
מן המרכז הזה, בדרך טבעית לגמרי, אני יכולה להישאר בקשר עם כל החלקים של עצמי.
אני בגישה של איזון. זה נשמר על-ידי התחושה – הסנסציה, המתחדשת ומחודשת כפעולה של ציות,
אל הנוכחות אשר את החוק שלה אני רוצה להרגיש.
הגוף שלי הנו לגמרי מיושב ומאוכלס. הוא מוחיה על-ידי הנוכחות, אשר ברגע זה היא חזקה יותר מן הגוף, חזקה יותר מן המחשבות או התשוקות.

הנוכחות שלי היא מוחלטת וטוטלית כפי שהיא יכולה להיות.
ה 'אני' הרגיל, כבר לא שופט יותר ומעריך עוד. אני כבר לא מכוונת על-ידו.
מופיע 'אני' נוסף אשר מסוגל לפתוח בהדרגה אל תחושה של המרכזים הגבוהים.
אני מרגישה יותר יציבה. במטרה להתנסות בנוכחות הזאת באמת, אני צריכה לאמץ תנוחה חיצונית ופנימית מדויקת, גישה אשר מרשה ומאפשרת קשר אל מקור החיים עצמו אשר מהם אני הגעתי.