מציאות של הוויה
הגב' דה זלצמן
נוסטלגיה להוויה
האדם נשאר מסתורין לעצמו.
יש לו נוסטלגיה להוויה
כמיהה למשך זמן, לקביעות,
למוחלטות – כמיהה ל ה י ו ת .
ועדיין, כל דבר אשר מרכיב את חייו
הנו זמני, ארעי ובן-חלוף, מוגבל.
הוא שואף אל סדר אחר, חיים אחרים,
עולם אשר הנו מעבר לו.
הוא חש כי היה הוא אמור להשתתף בזה.
הוא מחפש ותר אחר רעיון ואידיאה, השראה,
אשר יכולים להניע אותו בכיוון הזה.
זה עולה כשאלה : 'מי אני – מי אני בעולם הזה ?'
אם שאלה זאת הופכת להיות חיה בצורה מספקת,
היא יכולה לכוון את מהלך חייו.
הוא לא יכול לענות.
אין לו שום דבר אשר אתו יוכל לענות – שום ידע על
עצמו כדי שיוכל להשיב ולענות על השאלה הזאת,
שום ידע של עצמו.
אבל, הוא מרגיש כי הוא חייב
להפוך להיות הדבר הזה. והוא שואל את עצמו
מה הוא. זה הצעד הראשון בדרך.
הוא רוצה לפקוח את עיניו.
הוא רוצה להתעורר, לקום מן השינה.
מבוסס על המחברות אשר נשמרו על-ידי התלמידה הקרובה של גורדייף
ספר זה מציע תובנה חדשה בלימוד הרוחני שלו – דרך שך 'גנוסיס' או 'ידע של הוויה'
אשר הועבר הלאה מתקופות עתיקות בעבר הרחוק. זה מדריך יחידני וסמכותי שלם
לרעיונות של המורה הגדול ולשיטות שלו לשחרר את עצמנו מן המצב של 'שינה-ערה', אשר בו רובנו חיים את חיינו.
גורדייף כיבד תרגולים דתיים מסורתיים, הוא התייחס אליהם כמתחלקים ל – 3 'דרכים' או קטגוריות כלליות :
דרכו של הפקיר, אשר מיוחסת לשליטה בגוף הפיזי.
דרכו של הנזיר, המבוססת על אמונה ורגש.
ודרכו של היוגי, המתמקדת בהתפתחות התודעה-Mind.
הוא הציג את הלימוד שלו בתור דרך רביעית אשר משלבת את שלושת האספקטים האלו אל תוך נתיב אחד של ידע-עצמי.
התקדמות בדרך הרביעית מגיעה ובאה דרך מאמץ-מודע כלפיי איכות של חשיבה, הרגשה ורגש אשר מביאה יכולת וקיבולת חדשה לראות בבהירות ובבירור ולאהוב.
ג'ין דה-זלצמן נולדה בשנת 1989 ב-ריימס בצרפת וגדלה בז'נבה בשוויץ,בשנת 1911 היא התחתנה עם אלכסנדר דה-זלצמן אשר היה צייר רוסי מאוד ידוע ושבה איתו לביתו באזור הרי הקווקז של דרום רוסיה.
היא פגשה את גורדייף בשנת 1919 בטיפלי'ס והפכה להיות מחויבת לעבודה שלו ונשארה קרובה אליו
עד מותו בפריז 30 שנים מאוחר יותר.
לפני מותו גורדייף ציווה עליה להיות בחיים 'מעבר למאה – 100 שנים ' במטרה לבסס ולמסד את הלימוד שלו.
הוא השאיר לה את כל הזכויות לכתובים שלו ולתרגולי הריקוד אשר נקראו 'התנועות'.
במשך 40 השנים הבאות, היא סידרה וארגנה את הוצאתם לאור של ספריו ואת ההדגמה של התנועות,
ומיסדה וביססה את מרכזי גורדייף כדי לתרגל את הלימוד בפריז, ניו-יורק ובלונדון.
וכמו כן בקרקס בוונצואלה.
הגב' דה-זלצמן מתה בשנת 1990 בפריז כאשר היא בת 101 שנים.
הדף בעריכה
הקדמה
גיאורג איווניביץ' גורדייף (1866-1949) התייחס אל הידע של המציאות – מה שהוא קרא
' ידע של הוויה ' אשר הנו אמת – כמו נחל הזורם מן התקופות העתיקות המרוחקות,
המועבר מעידן אל עידן, מאנשים לאנשים, מגזע לגזע.
השקפתו על הידע הזה הייתה כי הוא הנו האמצעיים החיוניים וההכרחיים כדי להשיג חופש פנימי, שחרור – יציאה לחופשי, לאלו אשר תרים ומחפשים להבין את המשמעות של חיי האדם ביקום.
הוא אמר כי המטרה של החיפוש היא לפרוץ דרך הנחל הזה, למצוא אותו. ואז, נשאר שם רק 'לדעת' במטרה 'להיות'.
אבל, הוא לימד כי במטרה לדעת, זה נחוץ והכרחי לגלות 'איך לדעת'.
גורדייף כיבד דתות מסורתיות ותרגולים אשר עסקו בטרנספורמציה רוחנית, והצביע וציין כי ניתן להכליל את הגישות השונות שלהם מתחת לאחת מתוך שלוש-3 קטגוריות :
'דרכו של הפקיר', אשר מתרכזת בשליטה על הגוף הפיזי ;
'דרכו של הנזיר', המבוססת על אמונה והרגשה דתית ;
'דרכו של היוגי', אשר מתרכזת בפיתוח התודעה-Mind.
הוא הציג את הלימוד שלו בתור 'דרך הרביעית' אשר דורשת עבודה על כל 3-שלושת האספקטים באותו הזמן.
במקום דיסציפלינה, אמונה או מדיטציה, הדרך הזאת קוראת לעורר אינטליגנציה אחרת – ידיעה והבנה.
הוא אמר פעם, כי מה שהוא מאחל לעצמו, זה לחיות וללמד כך שתהיו מושג ורעיון ותפישה-קונספציה חדשים
על אלוהים בעולם. שינוי במשמעות של המילה עצמה.
הדרישה הראשונה בדרך הרביעית היא ' דע את עצמך ', עיקרון אשר גורדייף הזכיר לנו
ואשר הנו הרבה יותר עתיק מסוקרטס.
עמוד 14
התקדמות רוחנית תלויה בהבנה, הנקבעת על-ידי רמת ההוויה של האחד.
שינוי בהוויה הנו אפשרי דרך מאמץ מודע כלפיי איכות של חשיבה והרגשה
המביא יכולת וקיבולות חדשות לראות ולאהוב.
למרות כי אפשר לקרוא ללימוד שלו 'נצרות אזוטרית' ,
גורדייף ציין כי עקרונות הנצרות האמתית התפתחו אלפי שנים לפני ישוע מנצרת.
במטרה להיפתח למציאות, לאחדות עם כל דבר ביקום,
גורדייף קרא להחיות את השלמות והמלאות של 'נוכחות' כאשר אתה מתנסה ב 'אני הנני'.
כאשר גורדייף לקח על עצמו לכתוב את 'מכל וכל' הטרילוגיה שלו על חיי-האדם, הוא חזה כי הספר האחרון יהיה כפי שנקראת הסדרה השלישית 'החיים אמתיים הם רק כאשר אני הנני'.
מטרת ספר זה הייתה להביא את הקורא אל חיזיון נכון ואמתי של ה 'עולם הקיים במציאות'.
גורדייף החל לעבוד על זה בנובמבר 1934 אבל הוא הפסיק לכתוב שישה-6 חודשים מאוחר יותר ואף פעם לא השלים את הספר. לפני מותו בשנת 1949 הוא הפקיד את כתביו בידיה של ג'ין דה-זלצמן אשר הייתה התלמידה הקרובה ביותר אליו, ומינה אותה לעשות 'כל דבר אפשרי – ואפילו בלתי אפשרי – במטרה ש, מה שהבאתי יהיה בפעולה'.
בזמן מותו חסידיו ותלמידיו של גורדייף היו מפוזרים ברחבי אירופה ואמריקה, משימתה הראשונה של הגב' דה-זלצמן הייתה לקרוא להם ולכנס אותם לעבוד ביחד. המשימה השנייה הייתה לתת ללימוד צורה של עבודה מעשית לקראת מודעות.
בארבעים-40 השנים לאחר מותו של גורדייף, היא ארגנה את ההוצאה לאור של ספריו
ואת השימור של תרגילי הריקוד אשר נקראו 'התנועות'. כמו כן היא גם ייסדה מרכזים של גורדייף
בפריז, בלונדון, בניו-יורק ובקרקס בוונצואלה. במרכזים אלו היא ארגנה קבוצות וכיתות תנועה,
אשר המשתתפים הם יתייחסו לכך בתור המחויבות הקולקטיבית שלהם ב 'עבודה'.
היום, דרך המאמצים של התלמידים האלו, ואחרים אשר נהגו על-פי הלימוד,
הרעיונות של גורדייף התפזרו בכול העולם.
במבוא המגיע להלן, הגב' דה-זלצמן חושפת כיצד היא ראתה את גורדייף בתור 'מאסטר' רוחני
באופן המסורתי – לא בתור מורה של דוקטרינה אלא בתור אחד אשר בנוכחותו שלו עצמו
מעורר ועוזר לאחרים בחיפוש שלהם אחר מודעות.
מה שהיא לא מדברת עליו זה איך היא עצמה גם לימדה על-ידי הנוכחות שלה.
עמוד 15
הייתה לה איכות של אינטליגנציה, ובמילים שלה עצמה, כגישה של 'מוכנות, דריכות וערנות'
אשר היא הביאה איתה בכול הפעמים ובכול הנסיבות.
לגברת, לחיות את הלימוד הייתה דרך של הוויה.
התפקידים המיוחדים אשר היו לגורדייף ולגב' דה-זלצמן היו מאוד שונים, וכפי שהיא מציינת,
גורדייף יצר בשביל התלמידים שלו תנאים והוא היה השפעה דומיננטית בשביל כל אדם.
למרות זאת, לא הייתה שום הרגשה או תחושה של עבודה מאורגנת ומסודרת ביחד,
והזרעים של הידע אשר טמן וזרע אצל אנשים שונים לא יכלו להחזיק במאמץ וניסיון משותף.
הגב' דה-זלצמן קראה לאחרים כדי לראות כי המדריך האמתי שלהם הנו הלימוד אשר
הוא – גורדייף השאיר מאחוריו, וכי שהאפשרות היחידה שלהם הייתה לחיות את זה ביחד.
הדרישה הקבועה שלה הייתה כי הם יבינו את הלימוד ויחלקו את הניסיון של יחס/ים מודע/ים.
היא חזרה שוב ושוב על התרגול הנחוץ ההכרחי כדי שתהיה לך תפישה חדשה של המציאות
ונוכחות יותר יציבה כחיים עצמאיים בתוך הגוף.
לחיות את הלימוד יהיה להתעורר, למות להזדהות עם רמת התפקוד הרגילה של האחד, ולהיוולד מחדש
אל הניסיון של מימד אחר ועולם נוסף אחר.
העיקרון היסודי של הדרך הרביעית הנו כי היא בתוך החיים ודרך החיים.
הגב' דה-זלצמן מדברת על זה בהקדמה, כאשר מגלים מהי המשמעות של זה ש,
גורדייף הגיע להביא 'דרך' רוחנית. העברה של ידע אזוטרי דורשת מחויבות ומפגש עם אחרים, עבודה אשר נלקחת ביחד בתוך מה ש, גורדייף קרא לו במושג 'בית-ספר'.
בתי ספר אזוטריים חולקים את המטרה המשותפת של לראות את המציאות, אבל הם שונים בגישה שלהם, ב 'דרך' שלהם. כאשר גורדייף הביא לימוד של דרך, הוא לא רק הביא רעיונות אלא גישה מיוחדת מסוימת ויחידנית – 'חיים לחיותם' מסוימים.
הקונצפט הכללי של הגב' דה-זלצמן לגביי 'בית-ספר' , ניתן להבחין בו מן הפעילות של המרכזים אשר אותם היא ארגנה.
חשוב להבין כי היא מדברת על תרגול קולקטיבי-משותף של הלימוד במקום על מכון כדי לרכוש ידע קונצפטואלי
(על-פי נושאים). מרכזים אלו לא אקסלוסיביים ואין להם דרישות כניסה פורמליות או צורך בציונים בעבור הישגים.
אכן אמנם אין בכלל מורים. במשך איזשהו זמן מסוים המשתתפים עובדים בקבוצה עם מדריך אשר עונה על השאלות.
מאוחר יותר בקבוצות בכירות הם מתחלפים ביניהם.
עמוד 16
הדרך הרביעית היא דרך של הבנה, לא דרך של אמונה או צייתנות למנהיג כריזמטי.
כפי שכתבה הגב' דה-זלצמן : 'הלימוד הנו המדריך, ורק זה אשר שואל יותר לעומק, יכול להיות בעל אחריות לשרת'.
הגב' דה-זלצמן הרהרה וחשבה והגתה ושיקפה בקביעות את המציאות של הוויה, ואת מחשבותיה היא הורידה לכתב במחברותיה. שאלת השאלות העמוקה הזאת הייתה בסיסית בגישה שלה אל אחרים, אשר בה כל מפגש היה לחיות אותו בצורה הכי שלמה אשר אפשרית.
היא בזהירות הכינה, על-ידי כך שהיא תהתה והורידה לכתב את מה שהיא רצתה להביא אל הפגישות.
היא שמרה את המחברות האלו כמו יומנים, עד לשנותיה האחרונות.
כאשר הם נאספות יחד הן מספקות ארבעים-40 שנים משקפות מציאות של קורות חיים מתוך עבודת חייה ומביאות את הלימוד של גורדייף לאחרים.
בגיל 91 היא רשמה : אני כותבת ספר על איך להיות בתוך החיים,
על לקחת את נתיב הדרך במטרה לחיות את שתי-2 הרמות. הוא ייראה איך וכיצד למצוא איזון,
ללכת מן האחד אל האחר, אל השני, או במקום זה, למצוא את דרך האמצע אשר ביניהם.
אנחנו צריכים לראות מעבר, ודרך החשיבה הרגילה שלנו, במטרה להיפתח אל תודעה-Mind אחרת נוספת,
כי אחרת אנחנו נישאר על הסף לפני הדלת והדלת לא נפתחת.
כאשר היא מתה, עשר-10 שנים מאוחר יותר, היא השאירה את המחברות שלמות ותקינות ושמורות היטב.
לאלו שהיו הכי קרובים אליה, זה היה סימן ברור למורשת אשר היא התכוונה בשביל החומרים האלו – כדי לעזור להשלים את הכתובים של גורדייף לגביי חיזיון אמתי ונכון של המציאות,
למלא ולהשלים את המשימה שלו להבאת מערכת אבודה של ידע אל העולם המודרני.
הגב' דה-זלצמן הייתה דבקה בלב שלם ל-גורדייף ולעבודתו, בהקדישה את תרומתה שלה עצמה בתור כבוד והוקרה.
היא הייתה גם חסרת רחמים - עם נחישות בלתי מוותרת ואכזריות (אכזריות-חוסר רחמים) בקריאה שלה אל אחרים לחיות את הלימוד.
האיכויות האלו משוקפות בספר הזה. לעתים קרובות היא חזרה והדהדה וחזרה מחדש על המילים המדויקות,
דוגמאות הכוללות את הטקסטים על האוקטבות בפרק 85 אשר היא אמרה שהגיעו ממנו (מ-גורדייף) והתרגיל על תשומת-לב מחולקת בפרק 92 ואשר זה כפי ש, גורדייף כתב את זה בתוך הסדרה השלישית.
עמוד 18
היא הביאה את הלימוד כאשר היא משתמשת במושגים של גורדייף אבל עם התובנות שלה עצמה.
לדוגמא 'עבודה מודעת', בעבור ההשתתפות הסימולטנית ה – בו-זמנית אשר נדרשת על-ידה,
מן המוחות או מן ה 'מרכזים' הנפרדים, אשר שולטים בתפקודים של החשיבה, ההרגשה והתנועה במטרה להתנסות בנוכחות מאוחדת ; וזה דורש 'מאבק' מסוים אשר לא היה מכוון נגד תפקודים אוטומטיים באותה המידה כפי שהוא היה בשביל המטרה החיובית של להישאר נוכח ובנוכחות ;
זה חשוב לשמור ולתחזק 'מבט פנימי', 'להישאר בחזית' ב 'פעולה של ראייה' ;
והאחד צריך להתנסות בנוכחות בתור 'גוף שני' בכדי ובמטרה שיהיו לו יציבות ועצמאות
אשר יכולות להיות חופשיות מהשפעות חיצוניות.
באותו זמן, הגב' דה-זלצמן פיתחה את דרך הדיבור והשפה שלה עצמה, חזקה וישירה.
כמו גורדייף היה אכפת לה מעט מאוד לגביי מושגים של דקדוק ולשון ואוצר מילים.
הרבה פחות עקביות מטפורית. כמו כן גם לא היה אכפת לה להסכים עם הרעיונות המושגיים והקונצפטים של המדע. בשבילה, הדאגה העצומה הייתה בהירות של משמעות וההתנסות של מודעות, אפילו כאשר זה היה הכרחי ונחוץ להיות לא מדויק.
הקוראים צריכים להיות מוזהרים מראש לגביי מאפיינים מסוימים בלתי רגילים של הספר הזה.
כמעט אין שום הסבר ותיאור של שניהם, המציאות של ההוויה או הלימודים של גורדייף לגביי איך לחיות את זה.
אמנם, כמוהו, כמו גורדייף בשנותיו המאוחרות, גם הגב' דה-זלצמן סירבה בעקביות לדון בלימוד במושגים של רעיונות.
כאשר היא נשאלה שאלה תיאורטיות, היא התנגדה בעקביות ואמרה : 'את/ה חייב/ת לראות בעצמך'.
בשבילה, הרעיון עצמו, הרעיון והקונצפט בלי הניסיון לא היה מספיק – אמת אי אפשר ללמד.
אמנם, הידע של התודעה-Mind החושבת, במיוחד מחשבות לגביי 'מי אנחנו', היו מכשול,
מסך או וילון אשר מחביא את המציאות.
אז במקום להציג חיזיון של המטרה האולטימטיבית, ספר זה הוא יותר כמו סיכום של מסע ממשי,
וזה כולל את הנתיבים אשר בהם הלכו ואת סימני הדרך ונקודות הציון ואבני הדרך איתם נפגשים לאורך הדרך.
לג'ין דה-זלצמן הייתה לה את צורת הדיבור שלה עצמה, ולא רק את הבחירות המובחנות והנבדלות של המילים ואת היכולת לתת שוק. בהקשיבך לה היה לך את הרושם כי היא יודעת בדיוק את מה שהיא רוצה להגיד ואיך להגיד את זה.
זה מקבל אישור במחברות, אשר מראות בהירות ראויה לציון של עקביות בחשיבתה במשך ארבעים – 40 שנים.
ועדיין, מה שהיא הביעה באותו רגע היה יותר מאשר רק מילים.
הגב' דה-זלצמן אומרת בהקדמה כי גורדייף לימד על-ידי נוכחותו,
מאוחר יותר היא כותבת כי ידע מ- רמה גבוהה יותר יכול להיות מועבר הלאה דרך רעיונות ומילים
רק על-ידי מי שיודע מתוך הניסיון שלו עצמו ויכול לבטא ולהביע את החיים אשר מוכלים בתוכם.
ביטוי זה דורש לדבר מתוך מצב מודע – בעצם למעשה בפועל, זה להראות את הכיוון באותו הרגע לאלו אשר יכולים לעקוב.
דרך לימוד זאת הייתה מרוכזת מאוד, כפי שזה משתקף מתוך הספר הזה.
זה יהיה בלתי אפשרי להכניס פנימה יותר מטקסט אחד באותה פעם מתוך טקסטים אלו,
או אפילו להקשיב להדגמה אחת אחר השנייה.
כמו כל חשבון ניסיוני וחוויתי, המסע הפנימי אשר הגב' דה-זלצמן מתארת ניתן להבנה באמת רק במידה בה הקורא עצמו יכול לחיות את הניסיון ואת ההתנסות – כלומר, כי יש לו את העיניים ואת האוזניים לשמוע.
ביחס לכך הספר הזה עוקב אחר הקו של הסדרה השלישית של גורדייף, אשר הוא חזה כי היא תהיה נגישה רק עבור אלו שתהיה להם את היכולת והקיבולת להבין.
אף על פי כן ולמרות זאת, כל אדם אשר קורא או שומע את הטקסטים האלו, יהיה מסוגל לזהות ולהכיר מה הוא או היא יודעים, ואולי יותר חשוב, את מה שהוא או היא לא יודעים, ואז כך להיפתח אל התחושה של ה 'בלתי ידוע' אשר הגב' דה-זלצמן קוראת לו 'הסף אל המציאות'.
ספר זה נערך על-ידי קבוצה קטנה של תלמידיה ומשפחתה של ג'ין דה-זלצמן. התכנים שלו הם לחלוטין מתוך מחברותיה, מלבד כמה קטעים מתוך אמרות ורשומות אחרות.
לא נעשה ניסיון לזהות מובאות מבודדות אשר היא לקחה מ-גורדייף או מכותבים אחרים.
הפרקים נערכו וכונסו על-פי הנושאים אשר נבעו מן החומרים, ואורגנו בסדר אשר הנו בהתאמה כללית
לשלבים של עבודה פנימית.
למרות כי הרצפים הם לא כרונולוגיים, המקור של רוב החומרים בפרקים 1-4 מן העשור הראשון אחרי מותו של גורדייף.
אז ומאוחר יותר השומעים כבר היו קודם בהיכרות עם הרעיונות שלו מתוך הקריאה של העבודה אשר הוצאו לאור אשר רשומים בהערה הביוגרפית על גב הספר הזה, וזה כולל את חוק ה-3 ואת החוק ה-7 אשר מסוכמים בהערה.
עמוד 20 מציאות של הוויה
מאת הגברת דה-זלצמן
עמוד 21 בהוקרה לגיאורג איוונוביץ' גורדייף
עמוד 23
מבוא
כאשר פגשתי בגיאורג איוונוביץ' גורדייף הייתי בת 30 שנים, גרתי אז באזור של הרי הקווקז שנקראו אז דרום רוסיה.
באותו הזמן היה לי צורך עמוק להבין את משמעות החיים, אבל הייתי בלתי מסופקת מן ההסברים אשר נראו תיאורטיים,
וגם לא באמת מועילים.
הרושם הראשון מ-גורדייף היה חזק מאוד, בלתי נשכח.
הייתה לו הבעה אשר אף פעם לא ראיתי, ואינטליגנציה, כוח ועוצמה אשר היו שונים,
לא האינטליגנציה הרגילה של התודעה-Mind החושבת, אלא מבט אשר יכול היה לראות הכול.
הוא היה שניהם באותו זמן , אדיב וגם מאוד תובעני.
הרגשת כי הוא ייראה אותך וכי הוא ייראה לך מה היית בדרך אותה לא תשכח אף פעם, כל חייך.
זה היה בלתי אפשרי באמת לדעת ולהכיר את גורדייף. הרושם אשר הוא נתן על עצמו לא היה אף פעם אותו הדבר.
עם אנשים מסוימים אשר לא הכירו אותו הוא שיחק את התפקיד של מסטר רוחני, והוא התנהג כמו שהם ציפו,
ואז הוא נתן להם ללכת.
אבל אם הוא ראה כי הם מחפשים אחר משהו גבוה יותר, הוא יכול היה לקחת אותם לארוחה ולדבר על נושאים מעניינים, לשעשע אותם ולגרום להם לצחוק. התנהגות זאת הייתה יכולה להיראות יותר ספונטנית ו 'חופשיה'.
אך האם היא באמת הייתה יותר חופשיה, או האם זה רק היה נראה ככה כי הוא התכוון כי זה ייראה ככה ?
היית יכול לחשוב כי אתה מכיר את גורדייף טוב מאוד, אבל אז הוא היה מתנהג בצורה ממש שונה.
ואתה היית רואה כי אתה לא באמת מכיר אותו. הוא היה כמו כוח בלתי ניתן להתנגדות,
לא תלוי באיזושהי צורה אחת אלא בהמשכיות יולד צורות.
עמוד 24
גורדייף הביא אלינו ידע של מודעות, מדע אשר מראה מה אנחנו ומה היכולת והקיבולת הפוטנציאליות שלנו,
זוהי הבנה אמתית של האנרגיות בתוכנו, של היחס שלהם בתוכנו ועם כל דבר מסביבנו. הוא הגיע להביא את הלימוד, להראות דרך כלפיי מודעות.
מה היא 'דרך' ? ומה הוא לימוד של דרך ?
ידע אזוטרי הנו המדע של היחסים של האדם עם אלוהים והיקום.
ההעברה שלו דורשת מחויבות לאחרים – מה שנקרא 'בתי-ספר' – כי אנרגיה מסוימת ניתן לייצר אותה רק בתנאים בהם האנשים עובדים יחד. בתי-ספר יכולים להות שונים בידע שלהם ובגישה שלהם – הדרך שלהם – אבל יש להם את אותה מטרה במשותף : לראות את המציאות.
הידע מועבר הלאה באופן תיאורטי ודרך ניסיון ישיר, כלומר, על-ידי כך ש, חיים את הדרמה הנוהגת על-פי הדרך המסוימת של בית-הספר. זה יוצר יחסים, ואת החיבור אשר בלעדיו זה לא יהיה אפשרי לחיות בשני עולמות ברמות שונות באותו זמן.
הלימוד של גורדייף מדבר אל האדם בן זמנו, כלומר, אל מישהו אשר כבר לא מכיר ויודע איך לזהות את האמת אשר מתגלה בצורות שונות מאז הזמנים המוקדמים ביותר, מישהו עם תחושה עמוקה של חוסר סיפוק אשר מרגיש מבודד,
וחסר משמעות.
אבל איך לעורר אינטליגנציה אשר יכלה להבדיל את האמתי מן הדמיוני ?
לפי גורדייף, אפשר לגשת אל האמת רק אם כל החלקים אשר מרכיבים ובונים את האדם – המחשבה, ההרגשה והגוף – נוגעים בהם עם אותו הכוח ובדרך המסוימת המתאימה לכול אחד מהם.
כי אחרת ההתפתחות תהיה בצורה בלתי נמנעת, חד-צדדית ובמוקדם או במאוחר תגיע לעצירה ותפסיק.
בלי הבנה אפקטיבית של העיקרון הזה, כל העבודה על עצמך מובטח לה שהיא תסטה מן המטרה.
התנאים הנחוצים ההכרחיים יובנו בצורה לא נכונה, ותהיה חזרה מכאנית על צורות של מאמץ
אשר אף פעם לא יגיעו מעבר לרמה רגילה ממש.
גורדייף ידע איך לעשות שימוש בכול נסיבות של חיים, לגרום כי האנשים ירגישו את האמת.
ראיתי אותו בעבודה, קשוב ומתחשב לאפשרויות ההבנה בקבוצות השונות שלו,
וכמו כן גם לקשיים הסובייקטיביים של כל תלמיד.
עמוד 25
ראיתי אותו בכוונה שם את הטעם ואת המבטא על אספקט מסוים של ידיעה, ואז על אספקט נוסף אחר,
על-פי תכנית מאוד ברורה ומוגדרת. לפעמים הוא עבד עם מחשבה אשר גירתה את האינטלקט ופתחה חזון חדש לחלוטין. לעתים עם הרגשה אשר דרשה לוותר על כל המיומנות והתחבולות לטובת כנות מוחלטת מידית,
לפעמים עם ההתעוררות וההשמה בתנועה של גוף אשר מגיב בחופשיות לכול דבר שהוא התבקש לשרת.
זאת הייתה דרך אשר לא בודדה את התלמידים שלו מן החיים אלא שילבה אותם דרך החיים,
דרך אשר לקחה בחשבון את ה – 'כן ואת ה-לא', את הניגודים ואת כל הכוחות ההפוכים והמנוגדים,
דרך אשר גרמה להם להבין את הנחיצות וההכרח של להיאבק לעלות מעל הקרב,
בעוד שבאותו הזמן גם משתתפים בו.
האחד הובל אל סף אשר יש לחצות אותו, ובפעם הראשונה האחד הרגיש כי כנות מוחלטת נדרשת.
לעבור מעל זה יכול היה להיראות קשה, אבל זה אשר היה מושאר מאחורה כבר לא הייתה אליו את המשיכה הישנה.
בפני מהססים מסוימים, התמונה אשר גורדייף נתן על עצמו, הייתה מספקת את האמצעים של מה היה נחוץ והכרחי לתת
ועל מה צריך לוותר במטרה לא לקחת פנייה לא נכונה.
ואז, זה כבר לא היה עוד הלימוד של דוקטרינה אלא אבל הפעולה הנולדת ומתגלגלת מחדש של ידע והפעולה של מסטר.
בנוכחותו של גורדייף עצמו, ובגלל הנוכחות שלו, האחד ידע את הידע של האמת,
והיה מסוגל ויכול להקריב בשביל זה את הכול.
זה היה כמו נס. זה היה נס. זה היה נס – משהו בעל כוח ועוצמה אשר במימד מלמעלה מ- מה שאנחנו מכירים.
מה ש-גורדייף הביא אלינו הייתה האפשרות לגשת אל רמת הוויה גבוהה יותר.
על-ידי המילים שלו, על-ידי היחסים אשר הוא ביסס איתנו, על-ידי נוכחותו בלבד,
הוא גרם לנו להרגיש ולחוש איכויות אנושיות אשר עוררו בתוכנו את הרצון ללכת בכיוון הזה.
הוא משך אותנו כלפיו, כלפיי רמה אחרת.
ובאותו הזמן, הוא גרם לנו לסבול נורא על-ידי זה שהוא גרם לנו לראות את מצבנו הממשי, את הדרך אשר היינו באמת.
הרוב של חוסר ההבנות וחוסר ההסכמה לגביי השיטות וההתנהגות של גורדייף הגיע מתוך העובדה שהוא עבד באותו זמן
על שני-2 הטבעים שלנו.
מצד אחד, גורדייף עבד על המהות שלנו. הוא הקשיב לצורך הפנימי שלנו עם אדיבות וסבלנות אשר לא מתעייפת,
ואשר כאבה ופגעה בנו כי הרגשנו תמיד בלתי ראויים.
עמוד 26
הוא הביע עניין בקשיים שלנו. הוא נתן לנו עזרה מעשית כדי לקחת את הצעד הבא.
עם דיוק בלתי יאומן הוא ציין את הפעולה הפנימית המוגדרת והברורה אשר כל אחד היה צריך לבצע ולעשות
ברגע הנתון כדי לשחרר את עצמו הלאה מן האוטומטיות שלו.
מצדו של גורדייף לא היו כאן אף פעם איזשהם הצגה או לחץ, וזאת באמת הייתה מתנה מלמעלה.
זה השאיר את הרושם של אהבה וחמלה עבור המצב האנושי.
הוא גרם לנו להרגיש את האפשרויות שלנו, את הפוטנציאל שלנו,
ועם האמצעים שהוא נתן הוא הביא את התקווה לראות אותם גדלים.
מצד שני, גורדייף עבד על התפקודים והפונקציות שלנו בקשיחות, בנחישות, בדרך חסרת רחמים ובלתי מתפשרת – לחץ מתמשך, דרישות הולכות וגדלות, שם אותנו במצבים איומים, זעזועים – שוקים מכול הסוגים.
ולא רק שהוא לא משך אותנו, אלא בדחפו אותנו לגבולות קיצוניים, הוא כפה עלינו להתנגד לו, להגיב נגדו.
והוא עשה את זה בלי רחם.
על-ידי הנוכחות שלו הוא חייב אותנו להגיע אל ההחלטה, ולדעת מה אנחנו רוצים.
האחד יכול היה תמיד לסרב וללכת, להסתלק ולעזוב. כאן הייתה גדולתו של גורדייף.
הדרך הראשונה, עבודה על המהות שלנו, הייתה מחוץ לחיים, ולחלוטין מרוכזת בפעולה פנימית.
השנייה, העבודה על התפקודים שלנו, הייתה בתוך החיים עצמם ודרך החיים.
ביד אחת הוא קרא לנו, ובשנייה הוא היכה אותנו, כאשר הוא מראה לנו את העבדות שלנו לתפקודים שלנו.
למעט מאוד אנשים היה את הצ'אנס להתנסות בשני-2 הצדדים.
ועדיין, זה בלתי אפשרי להבין את התנהגותו ושיטותיו של גורדייף, בלי שקיבלת חומר על שני-2 אספקטים אלו של עבודתו. בלי גורדייף המסטר לא הייתה לנו את האפשרות לעבוד בתנאים המיוחדים האלו.
ועדיין, הלימוד שלנו נשאר – לפתח את ההוויה הפנימית שלנו.
בשביל זה אנחנו צריכים, להבין את הלימוד ולהיכנע בפני העקרונות שלו, ואת זה אנחנו לא יכולים לעשות לבד.
אנחנו לא יכולים להגיע אל שום מקום לבד. הדרך שלנו היא לחיות את הרעיונות האלו במטרה ובכדי להבין אותם,
ולהעביר הלאה את הלימוד לאחרים עם ובמידה בה אנחנו מסוגלים לחיות אותם.
לזרוע רעיונות מבלי לחיות אותם זה כמו לזרוע רעיונות אשר הם ריקים.
גורדייף לא השאיר לנו רק מילים ורעיונות להעביר אלא אבל חיין מסוימים לחיות אותם,
דרמה כדי לשחק אותה בחוץ עם האחרים אשר מסביבנו, ואשר בלי זה העבודה תישאר דמיונית.
עמוד 27
לפיכך, יש לנו אחריות. רעיונות אשר הובאו על-ידי גורדייף בתור חלק מ- מדע אשר אנחנו צריכים לדעת היטב.
אבל, הרעיון לא מספיק. אם לא חיים את זה על ידי כל החלקים של העצמי,
אז אני אשר כפי שאני – פסיבי ולגמרי מתחת לנטייה למזג ולמהלכי הכוחות מסביב.
בסקאלה הקוסמית – בקנה המידה הקוסמי – האדם משחק תפקיד חשוב על כדור הארץ.
בלעדיו, כוחות מסוימים לא יכולים לפעול ולא יכולים לתחזק ולפעול בשוויון.
אבל, את זה אנחנו לא רואים.
אנחנו לא יודעים את זה ומכירים את זה ובסופו של דבר אנחנו לא מייצרים את הכוח
אשר יכול ליצור יחסים עם אנרגיות קוסמיות אחרות בתוך עצמנו.
מה שנחוץ והכרחי בתוכנו ומסביבנו, זוהי היצירה של רמת אנרגיה מסוימת,
תשומת לב אשר מתנגדת להשפעות המקיפות, ולא נותנת לעצמה להידרדר.
ואז היא צריכה לקבל כוח ועוצמה אשר הם פעילים יותר, ואשר ירשו לה לא רק להתנגד אלא
כי תהיה לה פעולה והיא תמצא מקום יציב בין שני-2 זרמים של רמות שונות.
אפשרות זאת של שוויון ואיזון היא האתגר המתמשך,
המרווח אשר יש לעמוד בפניו כל רגע בעבודה בעבור מודעות.
חלק ראשון
קריאה למודעות
עמוד 29
הילד רוצה כי 'יהיה לו'
המבוגר רוצה 'להיות'.
הרצון 'להיות' הנו
מאחורי כל ההתבטאויות
וכל ההתגשמויות שלי.
ללמוד לראות זה ההתקדשות
והחניכה הראשונה לידע עצמי.
אנחנו לא נאבקים 'נגד' משהו
אנחנו נאבקים בעבור משהו.
אני מאמין כי אני צריך לשים לב
כאשר אני צריך לראות ולהכיר
ולדעת את חוסר תשומת הלב שלי.
כאשר אני מתחיל לראות
אני מתחיל לאהוב את מה שאני רואה.
היכן שנמצאת תשומת הלב שלנו נמצא אלוהים.
עמוד 30
אני ישן
פרק 1
נוסטלגיה להוויה
האדם נשאר מסתורין לעצמו. יש לו נוסטלגיה להוויה, כמיהה בעבור המשכיות ומשך זמן,
כמיהה לקביעות, למוחלטות – כמיהה להיות.
ועדיין, כל דבר אשר מרכיב את חייו הנו זמני, בר חלוף, ארעי וקצר ימים, מוגבל.
הוא שואף אל סדר אחר, חיים אחרים, עולם אשר מעבר לו. הוא חש כי היה אמור להשתתף בו.
הוא מחפש אחר אידיאה – רעיון, השראה, אשר יכולים להניע אותו בכיוון הזה.
זה עולה בתור שאלה : 'מי אני – מי אני בעולם הזה ?'
אם השאלה הזאת הופכת להיות חיה בצורה מספקת, היא יכולה לכוון את נתיב ומהלך חייו.
הוא לא יכול לענות. אין לו כלום אשר איתו הוא יוכל לענות – אין לו כלל ידע על עצמו
כדי להתמודד עם השאלה הזאת. אף ידע שלו עצמו.
אבל, הוא מרגיש כי הוא חייב לברך את זה, לברך את זה לשלום, והוא שואל את עצמו מה הוא.
זה הנו הצעד הראשון בדרך, הוא רוצה לפקוח את עיניו ולקום מן השינה, להתעורר.
פרק 2
כוח החיים
אנחנו רוצים לחיות, להיות בתוך החיים. מן הרגע בו אנחנו נולדים משהו בתוכנו מחפש לאשר את עצמו
בתוך העולם החיצוני. אני רוצה להישמע ולהיראות, לטרוף את העולם.
ובאותו הזמן אני לא רוצה שיזללו ויטרפו אותי.
עמוד 31
אני תמיד רוצה להיות ראשון. אבל תמיד אני נפגש מוקדם מדיי בהתנגדות של העולם,
והדחף הבסיסי של אישור עצמי חייב לקחת את האחרים בחשבון.
האישור שלי לוקח על עצמו לפעמים צורות מסקרנות, אפילו אם נפוצות כמו, רחמים עצמיים
או סירוב להביע את עצמך.
אני רוצה לחיות, אני מסכים עם החיים. אני עושה הכול בשביל לחיות.
ואותו הכוח הזה מתחזק ושומר על חיי הגוף שלי.
אני רוצה משהו, אני רוצה שמשהו יקרה ולעשות משהו, וכאשר הרצון מופיע, אז הכוח הזה כאן,
והוא דוחף אותי ומדרבן אותי להתבטאות והתגלמות, דרך ובמשך כל חיי ובכול מה שאני עושה,
אני מחפש/ת לאשר את הכוח הזה.
אין אף פעולה, עד כמה שהיא לא קטנה, אשר היא לא אישור.
אם אני מדבר/ת עם מישהו או כותב/ת מכתב, אני מאשר/ת את הכוח הזה, אני מאשר/ת את האינטליגנציה שלי. אפילו אם אני רק מסתכל/ת על מישהו, זה הנו הכוח הזה.
אם אני תולה את המעיל שלי, זה הנו הכוח הזה.
מאחורי האישור חסר המעצורים ושלוח הרסן הזה, יש לבטח משהו אמתי.
כוח זה בתוכי הנו בלתי ניתן לריסון ולהדחקה. ובאותה העת אינני יודע/ת על מה מבוסס האישור.
אני מאמין או אני מאמינה כי אני מאשר/ת את עצמי. אני מזדהה עם הכוח הזה.
ועדיין, אפילו ולמרות כי הוא בתוכי, הכוח הזה הוא לא שלי.
ובאשרי אותו בתור שלי עצמי, אני לא רואה כי אני מפריד/ה את עצמי ממנו.
ברצוני לשייך את הכוח ואת העוצמה שלו לעצמי אני מנתק את הפעולה שלו.
אני יוצר עולם פנימי אשר הנו במניעה ובחוסר של כוח החיים הזה.
התחושה של 'אני' של העצמי שלי, היא כבדה ואינרטית-נייחת.
אנחנו צריכים לראות את הילדותיות שלנו ביחס לכוח החיים, תמיד רוצה כי יהיה לה יותר.
הילד רוצה כי 'יהיה לו', המבוגר רוצה 'להיות'.
התשוקה הקבועה כי 'יהיה לך', יוצרת פחד וצורך כי יאשרו אותך מחדש.
אנחנו צריכים לפתח בתוך עצמנו תשומת לב אשר תייחס את השלמות שלנו את כל העצמיים שלנו
אל כוח ועוצמה גבוהים יותר.
יש רק מקור אחד של אנרגיה. במהרה, כאשר האנרגיה שלי נקראת בכיוון אחד או אחר, מופיע כוח.
כוח הנו אנרגיה בתנועה. יש כיוונים שונים, אבל המקור הנו אותו דבר.
כוח החיים, כוח ההתגלמות הנו תמיד בתנועה. הוא צריך לזרום.
אני נלקחתי על-ידו לחלוטין, אני נסחף איתו. אני מתחיל/ה לחשוד כי אני תמיד יילקח,
אם אני לא אפנה גם כלפיי חלק אחר, חלק אחר של עצמי.
עמוד 32
פרק 3
אני לא מכיר את עצמי
מי אני ? אני צריך לדעת. אם אני לא יודע אז איזה משמעות יש לחיים שלי ? ומה בתוכי מגיב אל החיים ?
אז אני חייב/ת לנסות לענות, לראות מי אני.
קודם כל, המחשבות שלי צועדות אחורה ומביאות הצעות לגביי עצמי :
אני איש או אישה אשר יכולים לעשות את זה ואשר עשו את ההוא, ואשר ברשותם יש את זה או את ההוא.
החשיבה שלי מציעה ומנדבת כל מיני תשובות אפשריות מתוך מה שהיא יודעת. אבל היא לא יודעת מה אני,
היא לא באמת יודעת ומכירה אותי ברגע הזה.
אז, אני פונה אל ההרגשה שלי.
בין המרכזים היא הכי יכולה לדעת ולהכיר. האם היא יכולה לענות ?
ההרגשה שלי היא לא חופשית. היא חייבת לציית אליי , אל – Me
אשר רוצה להיות הכי גדול/ה, הכי עוצמתי/ת ואשר סובל/ת כל הזמן מכך שהוא לא ראשון-ראשונה.
אז ההרגשה שלי לא מעזה. היא מפחדת או מטילה ספק.
איך היא יכולה לדעת ?
ואז, כמובן יש את הגוף שלי, את היכולת לחוש את הגוף שלי.
אבל, האם אני זה הגוף שלי ?
בעובדה, אני לא מכיר ולא יודע את עצמי. אני לא יודע ולא מכיר מה אני.
אני לא מכיר ולא יודע את האפשרויות שלי וכמו כן גם לא את המגבלות שלי.
אני קיים. ועדיין, אני לא יודע איך אני קיים.
אני מאמין כי הפעולות שלי מאשרות את הקיום שלי, את קיומי שלי עצמי.
ועדיין, אני תמיד מגיב אל החיים רק עם חלק אחד של עצמי.
אני מגיב באופן רגשי או שכלי או פיזי.
וזה אף פעם לא באמת 'אני' אשר מגיב.
כמו כן, אני גם מאמין כי זז ונע בכיוון שאני רוצה ללכת בו כי אני 'יכול לעשות'.
אבל למעשה פועלים עליי, אני מונע ומוזז על-ידי כוחות אשר עליהם אינני יודע/ת דבר.
כל דבר בתוכי מתחולל, והכול קורה.
מושכים בחוטים מבלי ידיעתי.
אני לא רואה כי אני כמו בובה על חוטים, מכונה אשר מתחילה לנוע ולזוז על-ידי השפעות מבחוץ.
באותה השעה אני מרגיש את חיי חולפים כאילו היו אלו חיים של אדם אחר.
אני בקושי רואה את עצמי נסער ומעוצבן, מקווה, מתחרט, מפחד, משועמם...
הכול בלי להרגיש כי אני לוקח בכך חלק. רוב הזמן אני פועל בלי שאני יודע את זה
ורק אחר כך אני מכיר ומבין ותופש כי אמרתי את זה או עשיתי את ההוא.
זה כאילו החיים שלי מתגלים בלי השתתפותי המודעת.
הם מתגלים בשעה שאני ישן. מזמן לזמן ומדיי פעם מכות או חבטות וזעזועים – שוקים מעירים אותי לרגע.
באמצע של התפרצות כעס, או צער ויגון או סכנה, אני לפתע פוקח את עיניי – 'מה ? ... '
'זה אני, כאן, בתוך המצב הזה, חי את זה' ..
עמוד 33 – קריאה למודעות,
אחרי הזעזוע-השוק, אני חוזר לישון, ויכול לחלוף זמן רב לפני שמעורר אותי זעזוע או שוק חדש.
כפי שהחיים שלי חולפים ועוברים, אני יכול להתחיל לחשוב כי אני לא מה שאני מאמין.
אני הוויה אשר היא ישנה, הוויה אשר אין לה מודעות לעצמה. בתוך השינה הזאת אני מבלבל בין השכל-האינטלקט-תפקוד המחשבה בנפרד מהרגשה – עם אינטליגנציה, אשר כוללת את היכולת להרגיש את מה שנתנו לו סיבה והנמקה.
התפקודים שלי – המחשבות שלי, הרגשותיי ותנועותיי עובדות בלי כיוון, כפופות ונתונות מתחת להרגלים ולזעזועי-שוק מקריים.
זה הנו מצב ההוויה הנמוך ביותר עבור האדם.
אני חי בתוך העולם המוגבל והצר שלי עצמי, אשר פוקדים עליו ומנהלים אותו האסוציאציות שלי
מתוך כל הרשמים הסובייקטיביים שלי.
זה הנו כלא אשר אליו אני תמיד חוזר – הכלא שלי.
החיפוש אחר עצמי מתחיל ב-לשאול את השאלה 'היכן אני הנני'.
אני צריך להרגיש את החוסר, את אי-ההימצאות ההרגלי של ה 'אני' הרגיל של 'אני'.
אני חייב לדעת ולהכיר את ההרגשה של ריקות,
ולראות את השקר ב-לאשר תמיד את הדימוי של עצמי, את ה 'אני השקרי'.
אנחנו כל הזמן אומרים 'אני', למרות כי אנחנו לא באמת מאמינים בזה.
ולמעשה, אין לנו שום דבר אחר אשר בו אנחנו יכולים להאמין.
זה הנו הרצון 'להיות' אשר דוחף אותי להגיד 'אני'. זה מאחורי כל ההתבטאויות שלי.
אבל זה לא דחף מודע.
בדרך כלל אני מסתכל/ת על הגישה של אחרים במטרה להיות משוכנע/ת בהוויה שלי.
אם הם דוחים אותי או מתעלמים ממני, אני מטיל בעצמי ספקות.
אם הם מקבלים אותי, אני מאמין בעצמי.
האם אני רק הדימוי הזה אשר אני מאשר ? האם אין באמת בכלל 'אני' אשר יכול להיות נוכח ?
במטרה להגיב, בצורך לדעת את עצמי, שיהיה לי ניסיון ישיר של לדעת את עצמי.
קודם כל אני חייב וצריך לראות את המכשולים הניצבים בדרך.
אני צריך וחייב לראות כי אני מאמין בתודעה-Mind שלי ובחשיבה שלי, אני מאמין כי זה 'אני'.
'אני' רוצה לדעת, 'אני' צריך לקרוא, 'אני' הבנתי.
כל אלו זאת הבעתו של 'אני שקרי'. ה 'אני' הרגיל שלי.
זה ה-אגו שלי אשר מונע ממני להיפתח למודעות, ממונע ממני לראות 'מה יש והנו' ומה 'אני הנני'.
אי אפשר לכפות את המאמץ שלי להתעורר.
אנחנו מפחדים מריקנות, מפחדים להיות כלום,
וכך אנחנו מאמצים להיות משהו אחר. אבל מי עושה את המאמץ הזה ?
אני צריך וחייב לראות כי גם זה מגיע מתוך ה 'אני הרגיל שלי'.
כל כפייה מגיעה מתוך ה-אגו. אני צריך וחייב כבר לא עוד להיות מרומה על-ידי דימוי
או אידיאל אשר נכפה על-ידי התודעה-Mind.
עמוד 34
אני צריך לקבל 'ריקות', לקבל את היותי כלום ושום דבר, לקבל את מה ש 'יש'.
בתוך המצב הזה, מופיעה האפשרות של תפישה חדשה של עצמי.
פרק 4 – קריאה למודעות,
'אני' אינני כאן.
'אני-אמתי' מגיע מן המהות. ההתפתחות שלו תלויה ברצון של המהות – רצון 'להיות', ואז רצון להפוך להיות מסוגל 'להיות'. המהות נוצרת מן הרשמים אשר נטמעים בילדות המוקדמת, בדרך כלל עד לגיל 5 או 6, כאשר מופיע סדק בין המהות לאישיות. בכדי ובמטרה להתפתח הלאה, המהות חייבת להפוך להיות פעילה למרות ועל אף ההתנגדות של הלחץ של האישיות. אנחנו צריכים 'לזכור את עצמנו', בשביל ש, המהות שלנו תקבל רשמים.
רק במצב מודע אנחנו יכולים לראות ההבדל בין המהות לאישיות.
בדרך כלל הרשמים מתקבלים בדרך מכנית. הם מתקבלים על-ידי האישיות שלנו,
אשר מגיבה עם רגשות ומחשבות אוטומטיות התלויות בהתניה שלה.
אנחנו לא מטמיעים רשמים כי האישיות עצמה לא יכולה להיות חיה – כי היא מתה.
בכדי ובמטרה להטמיע ולהמיר אותם, חייבים הרשמים להתקבל על-ידי המהות.
זה דורש מאמץ מודע ברגש של הרושם. וזה דורש הרגשה ותחושה ברורות ומוגדרות,
הרגשה של אהבה להוויה, להיותך נוכח בהווייתך.
אנחנו חייבים לא להגיב יותר לרשמים מנקודת התצפית של האישיות,
אלא אבל מתוך האהבה של להיות נוכח.
זה ימיר ויעשה טרנספורמציה לכול הדרך השלמה של הרגשתינו וחשיבתנו.
הנחיצות וההכרח הראשונים זה כי יהיה לי רושם עצמי. זה מתחיל עם הזעזוע-שוק כאשר עולה השאלה :
'מי אני' ?
אז יש לרגע עצירה, מרווח אשר מאפשר לאנרגיה שלי, לתשומת הלב שלי, לשנות כיוון.
וזה חוזר בחזרה כלפיי, ועכשיו השאלה נוגעת בי.
אנרגיה זאת מביאה וויברציה – תנודה או הדהוד, תו או צליל אשר לא נשמע עד עכשיו. הוא עדין.
מאוד מעודן, אך אף-על-פי-כן יותר מתקשר.
אני חש ומרגיש את זה. זה רושם אשר אני מקבל, רושם של חיים בתוכי.
כל האפשרויות שלי הן כאן.
מה שמגיע ובא אחרי זה,
אם אני אפתח להתנסות ולניסיון של נוכחות – זה תלוי בדרך אשר בה אני אקבל את הרושם הזה.
עמוד 35
אנחנו לא מבינים את הרגע של קבלת הרושם ולמה ומדוע הוא הנו כל כך חשוב.
אנחנו צריכים להיות נוכחים כי זה זעזוע ושוק של הרושם אשר מניע אותנו.
אם אין כאן אף אחד ברגע בו מתקבל רושם, אני מגיב/ה באוטומטיות, בעיוורון ובפסיביות,
ואני הולך לאיבוד בתוך התגובה. אני מסרב לרושם של עצמי כפי שאני.
לחשוב ולהגיב ולחצוץ ולהפריד ולהפריע (להפריע בלזרוק הערות) ל 'אני' הרגיל שלי,
בקבלה של הרושם הזה, אני סוגר את עצמי.
אני מדמיין מה 'אני', אני לא מכיר את המציאות. אני האסיר של הדמיון הזה,
השקר של ה 'אני' השקרי שלי. בדרך כלל אני מנסה להתעורר על-ידי כפייה, אבל זה לא עובד.
אני יכול וצריך וחייב ללמוד להתעורר על-ידי כך שאפתח את עצמי במודע לרושם העצמי, לרושם של עצמי,
ואראה מה אני ברגע הזה ממש, ממש ברגע עצמו. זה יהיה הזעזוע-השוק אשר מעורר אותי,
הזעזוע-השוק אשר מובא על-ידי רושם אשר קיבלתי.
זה דורש את החופש להיות בתנועה, לא לעצור את התנועה.
בכדי ובמטרה לרצות להיות נוכח, אני חייב לראות כי אני ישן. 'אני' לא כאן.
אני מוקף וכלוא במעגל של אינטרסים קטנוניים, ושאפתנות, להיטות ותשוקה
אשר בתוכם ה 'אני' שלי הולך לאיבוד, הוא אבוד.
והוא יישאר אבוד אלא אם כן אני אהיה ביחסים עם משהו גבוה יותר.
התנאי הראשון זה להכיר ולדעת בתוך עצמי איכות שונה, גבוהה מ, מה שאני בדרך כלל.
אז החיים שלי ייקחו על עצמם משמעות חדשה. בלי תנאי זה לא יכול להיות בכלל עבודה.
אני צריך וחייב לזכור כי יש חיים אחרים, ובאותו הזמן להתנסות בחיים אשר אני מוביל.
זוהי התעוררות. אני מתעורר אל שתי-2 המציאויות האלו.
אני צריך להבין כי בעצמי, בלי יחסים עם משהו יותר גבוה, אני כלום, ואני לא יכול לעשות כלום.
לבדי בעצמי, אני יכול רק להישאר אבו בתוך מעגל האינטרסים הזה, אין לי כל איכות אשר מאפשרת לי לברוח ולהימלט,
אני יכול להימלט ולברוח רק אם אני מרגיש את הכלומיות והאפסיות המוחלטת שלי
ומתחיל להרגיש את הצורך בעזרה.
אני חייב להרגיש את הצורך לייחס ולשייך את עצמי אל משהו יותר גבוה, להיפתח אל איכות אחרת נוספת.
עמוד 36
לזכור את עצמי
פרק - 5
היכן תשומת הלב שלנו
אני רוצה להיות מודע לעצמי. ועדיין, כפי שאני ברגע זה, האם אני יכול להכיר ולדעת את עצמי,
האם אני יכול להיות מודע לעצמי ? אני לא יכול. אני יותר מדיי מפוזר, אני לא מרגיש כלום.
אבל, אני רואה כי אני ישן, ואני רואה את הסימפטומים של השינה הזאת.
אני שכחתי את תחושת הקיום שלי, אני שכחתי את עצמי. וברגע הזה אני מקבל שוק-זעזוע :
אני מתעורר, אני רוצה לקום מן השינה.
ואז, כאשר בקושי הרגשתי את השוק-הזעזוע, אני מרגיש את עצמי נחטף ונלקח שוב, עוצרים אותי ומונעים אותי האלמנטים של השינה שלי – אסוציאציות מסתובבות, רגשות אשר לוקחים אותי,
תחושות – סנסציות בלתי מודעות, אני מרגיש/ה את עצמי נופל/ת אחורה אל תוך שכחה.
אנחנו לא תופשים ולא מבינים עד כמה אנחנו פסיביים, תמיד נמשכים ביחד, הלאה, על-ידי מאורעות, אנשים ודברים.
אנחנו מתחילים בפעילות עם עניין גדול מאוד, לגמרי ערים במלאות למטרתנו.
אבל, אחרי איזה זמן הדחף נחלש, ומתגברת עליו האינרציה – קפיאה-אי-תזוזה.
ההנאה שלנו קטנה ומתמעטת, ואנחנו חשים ומרגישים את הצורך במשהו חדש
אשר ישיב על כנו את העניין, את החיים.
העבודה הפנימית שלנו מתקדמת כמו זה, בשלבים, ותמיד תלויה בכוחות חדשים.
זה נקבע על-ידי חוקים.
אנחנו חייבים להיפטר מן הרעיון כי התקדמות וקדמה הן המשכיות בקו ישר.
יש שלבים בהם האינטנסיביות קטנה ומתמעטת, ואם אנחנו לא רוצים ליפול בחזרה, לסגת,
אז חייב להופיע כוח אשר הנו יותר פעיל.
ה 'אדם' הפסיבי בתוכנו, הוא האחד היחיד אשר אנחנו מכירים, הוא האחד אשר בו אנחנו בוטחים.
אבל, כל עוד אנחנו נשארים פסיביים אז שום דבר חדש לא יכול להופיע.
עמוד 37
אנחנו חייבים להפוך להיות אקטיביים-פעילים ביחס לאינרציה-עמידה במקום וכוח ההתמד והעבודה הפסיבית של התפקודים שלנו. אם אנחנו רוצים להשתנות, אנחנו חייבים לחפש אחר ה 'אדם' החדש בתוך עצמנו, האחד אשר הנו נחבא, זה האחד אשר זוכר, ואשר יש לו כוח שיכול להיות מובא רק על-ידי הרצון שלנו, הציווי והבקשה שלנו.
והוא חייב לגדול דרגה אחר דרגה.
זה הכרחי ונחוץ לראות כי מצב יותר אקטיבי-פעיל, כי אינטנסיביות יותר גדולה היא אפשרית.
אני צריך לזהות ולהכיר כי בתוך המצב הרגיל שלי, תשומת הלב שלי היא בלתי מחולקת.
כאשר אני נפתח אל החוץ, אני בטבעיות מתעניין בו, תשומת הלב שלי הולכת לשם.
אני לא יכול לעצור את עצמי, למנוע מעצמי.
אם כוח תשומת הלב שלי נלקח ונחטף לחלוטין אז אני אבוד/ה בתוך החיים, בהזדהות, בשינה.
כל היכולת שלי להיות נוכח/ת הלכה לאיבוד.
אני מאבד/ת את עצמי, את ההרגשה של עצמי.
הקיום שלי מאבד את משמעותו.
אז הצעד הראשון, הנו הפרדה אשר בה תשומת הלב שלי מחולקת.
המאמץ שלנו חייב להיות מיד בהיר וברור – להיות נוכח, כלומר, להתחיל לזכור את עצמי.
עם תשומת הלב המחולקת אני נוכח/ת בשני-2 כיוונים, נוכח/ת עד כמה שאני יכול להיות.
תשומת הלב שלי משולבת בשני-2 כיוונים הפוכים ומנוגדים ואני במרכז.
זוהי הפעולה של זכירה-עצמית.
אני רוצה לשמור על חלק מתשומת הלב שלי במודעות הערה או הערות המודעת בלהיות שייך אל רמה גבוהה,
ומתחת להשפעה הזאת, לנסות להיפתח אל העולם החיצוני.
אני חייב לעשות מאמץ כדי להישאר ביחסים-מיוחס/ת, מאמץ של תשומת לב.
אני מנסה לדעת ולהכיר באמת מה אני. אני נאבק/ת על-מנת להישאר נוכח/ת.
ובאותו הזמן עם הרגשה ותחושה של 'אני' אשר מופנה כלפיי איכות טובה יותר
ועם הרגשה רגילה אשר קשורה אל העצמי שלי, האיש/ה שאני.
אני רוצה לראות ולא לשכוח כי אני שייך אל שתי-2 הרמות האלו.
אנחנו חייבים לראות היכן תשומת הלב שלנו.
היכן תשומת הלב שלנו כאשר אנחנו זוכרים את עצמנו ? היכן תשומת הלב שלנו בחיים ?
סדר יכול להיוולד בתוכנו רק אם אנחנו נכנסים אל תוך קשר ומגע ישיר עם חוסר סדר.
אנחנו לא בתוך חוסר הסדר. אנחנו 'במצב של חוסר סדר'.
אם אני מסתכל/ת על מה אני באמת אז אני רואה את חוסר הסדר.
היכן שיש מגע וקשר ישיר שם יש פעולה מידית.
אני מתחיל/ה להבין ולתפוש כי הנוכחות שלי נמצאת היכן שתשומת הלב שלי נמצאת.
עמוד 38
פרק - 6
החניכה-ההתקדשות הראשונה
מאחורי כל ההתגלמויות וההתבטאויות שלי – המניפסטציות שלי, יש רצון ובקשה לדעת ולהכיר את עצמי,
לדעת כי אני קיים, ואיך אני קיים.
אבל בקשר שלי עם העולם, הדימוי של 'אני' נוצר באותו הזמן כמו הקשר.
ואני מחובר וקשור לדימוי הזה ולדמות הזאת כי אני לוקח אותה בתור היותה 'אני'.
אני מנסה לאשר ולהקרין אותה. אני העבד של הדימוי הזה ושל הדמות הזאת.
בהיותי כל כך קשור ומוצמד ונלקח ונחטף אל תוך התגובות האלו, לא נשארת לי בכלל תשומת לב
כדי לדעת כי אני גם משהו אחר.
כפי שאני, אני לא מזהה ולא מכיר שום דבר מעליי, או מבחוץ או בתוך עצמי.
אולי באופן תיאורטי אבל לא ממש. אז אין בכלל סימוכין אשר איתם ובאמצעותם אמדוד את עצמי,
וחי בצורה אקסלוסיבית-בלעדית על-פי 'אני מחבב ואוהב' ו 'אני לא מחבב וסולד'.
אני מעריך רק את עצמי וחי על-פי מה שמספק את רצוני.
הערכה זאת של ה 'אני' הרגיל שלי מעוורת אותי. זה הנו המכשול הגדול ביותר בדרך אל החיים החדשים.
הדרישה הראשונה בשביל ידע עצמי היא שינוי של הדעה שלי על עצמי,
אשר יכולה להגיע רק דרך לראות ממש דברים בתוך עצמי למעשה דברים אשר לא ראיתי קודם.
ובכדי ובמטרה לראות, אני חייב 'ללמוד לראות'.
זוהי החניכה וההתקדשות הראשונה אל תוך ידע-עצמי.
אני מנסה לראות איך אני בתוך מצב של הזדהות, כדי להתנסות ב- איך אני כאשר אני מזדהה.
אני צריך להכיר ולדעת את הכוח והעוצמה העצומים והאדירים של הכוח אשר מאחורי הזדהות
ואת התנועה הבלתי ניתנת להתנגדות שלה.
כוח זה אשר מחזיק ונושא אותנו ותומך בנו בתוך החיים, לא רוצה זכירה-עצמית.
הוא מניע אותנו כלפיי התבטאות, התגלמות – מניפסטציות, ומסרב לתנועה כלפיי פנים.
לראות את עצמי בתוך הזדהות זה לראות מה אני בתוך החיים.
אבל, בכול פעם בה אני זוכר/ת את האפשרויות הגבוהות יותר שלי, אני מסתלק/ת משם, ואני מסרב/ת
ל- מה שאני בתוך החיים. והסירוב הזה מונע אותי מלדעת את זה ומלהכיר את זה.
אני צריך וחייב להיות נבון וחכם במטרה ללכוד את עצמי מבלי לשנות איזשהו דבר,
מבלי לשנות את הרצון שלי להתגלם ולהתבטא.
אני צריך לראות את עצמי בתור מכונה אשר מניעים אותה התהליכים אשר מופיעים – מחשבות, תשוקות ותנועות.
אני צריך להכיר ולדעת את עצמי בתור מכונה – להיות נוכח בזמן בו אני מתפקד בתור מכונה.
מי אני בתוך החיים ?
אני חייב/ת להתנסות בזה, שיהיו לי יותר רשמים מודעים של זה.
בכדי ובמטרה לעמוד בפני הכוח של ההזדהות, צריך וחייב להיות משהו נוכח אשר משתתף – תשומת לב
אשר היא יציבה, חופשיה ומתייחסת אל רמה אחרת.
אני הייתי רוצה להיות נוכח ב- מה שמתחולל ומתרחש, להישאר מודע לעצמי ולא לאבד את עצמי.
המאמץ שלי נעשה עם משהו אשר לא שייך לאמצעים הרגילים שלי.
אני צריך רצון מסוים ותשוקה מסוימת שהם בלתי ידועים לעצמי הרגיל שלי.
ה 'אני' הרגיל שלי, חייב לוותר על מקומו.
דרך לשמור ולתחזק את תשומת הלב ולא לשכוח להסתכל,
עמוד 39
אולי יום אחד אני אהיה מסוגל לראות. אם אני רואה פעם אחת, אז אני אהיה יכול לראות פעם נוספת,
פעם שנייה, ואם זה חוזר על עצמו אז אני כבר לא אהיה מסוגל יותר לא לראות.
בכדי ובמטרה להתבונן אני צריך להיאבק. הטבע הרגיל שלי מסרב להתבוננות עצמית.
אני צריך להתכונן, לארגן מאבק נגד המכשול, לסגת קצת מן ההזדהות שלי – מדבר ומדמיין, ומביע רגשות שליליים.
מאבק מודע דורש בחירה וקבלה.
זה חייב לא להיות המצב שלי אשר קובע ומכתיב את הבחירה. אני חייב לבחור את המאבק להיות נוכח,
ולקבל כי סבל יופיע. אין כל מאבק בלי סבל. מאבק הוא בלתי ניתן להתקבל על-ידי הטבע הנמוך שלנו ; מאבק מבאס אותו. זה למה ומדוע זה כל כך חשוב תמיד לזכור מה אנחנו רוצים ומקווים ומבקשים ומייחלים – אל המשמעות של העבודה שלנו והנוכחות שלנו.
לדוגמא, כאשר הולכים נגד הרגל, כמו לאכול או לשבת בדרך מסוימת, אנחנו לא נאבקים לשנות את ההרגל.
או ב-לנסות לא להביע רגשות שליליים, אנחנו לא נאבקים נגד הרגשות עצמם או נאבקים להיפטר או להרוג את ההתבטאות שלהם. אלא זה הנו מאבק עם ההזדהות שלנו, להרשות ולאפשר לאנרגיה אשר אחרת תהיה מבוזבזת כדי ש, תוכל לשרת את העבודה.
אנחנו לא נאבקים 'נגד' משהו אלא נאבקים למען משהו.
פרק - 7
האם אנחנו יכולים להפוך להיות מודעים ?
העבודה להיות נוכח היא בכיוון של מודעות – כלומר, סוג מיוחד של תפישה אשר היא מיוחדת ועצמאית
לפעילות של התודעה-Mind האינטלקטואלית, תפישה של עצמך : מי האחד הנו, היכן האחד הנו,
ומה האחד יודע או לא יודע.
ברגע של מודעות יש רושם מיידי של תפישה ישירה. זה שונה למדיי מ- מה שאנחנו קוראים לו בדרך כלל 'מודעות',
ואשר פועל יותר כמו שיקוף אשר מלווה באמינות את מה שהתנסיתי בו ומציג את זה בתוך התודעה-Mind שלי.
כאשר המודעות הזאת משקפת את העובדה כי אני חושב/ת או מרגיש/ה משהו, זוהי היא פעולה שנייה אשר כמו צללית, עוקבת אחר הראשונה. בלי הצללית הזאת אני לא מודע/ת ל, ומתעלם מן ההרגשה ו/או המחשבה המקורית.
לדוגמא, אם אני כועס/ת ולצד זה אני רואה את זה רק כל עוד אני ער להשתקפות אשר, כמו עדות,
אומרת לי בלחישה כי אני כועס.
עמוד 40
הלחישה עוקבת כל כך מקרוב להרגשה אשר קדמה לכך, עד כי אני מאמין כי הם אותו הדבר עצמו.
אבל זה לא באמת כך.
האם אנחנו יכולים להפוך להיות מודעים ? זה הכול שאלה של אנרגיות והיחסים שלהם,
כל אנרגיה תמיד נשלטת על אחת יותר עדינה, יותר פעילה, יותר מחייה, כמו מגנט.
האנרגיה אשר היא בשימוש בתפקודים שלנו – במחשבות שלנו, ברגשות שלנו, בחישות ובתחושות-בסנסציות שלנו – היא פסיבית, באינרציה. מוציאה ומבוזבזת בתנועותיה כלפיי חוץ.
אנרגיה זאת מספיקה בכמותה בשביל החיים שלנו בתור חיות גבוהות יותר, אבל היא לא מספיק עדינה בשביל פעולה פנימית של תפישה, של מודעות.
למרות זאת, אכן יש לנו כוח ועוצמה מסוימים של תשומת לב, לפחות על פני השטח,
איזושהי יכולת וקיבולת מיוחדת המצביעה על תשומת לב בכיוון הרצוי ומחזיקה אותה שם.
למרות כי זה שברירי, זרע או ניצן זה של תשומת לב הם מודעות אשר מתגלה עמוק מתוכנו,
בשביל שהיא תגדל, אנחנו צריכים ללמוד להתרכז, לפתח את היכולת והקיבולת הזאת אשר בלתי אפשרי בלעדיה
זה הכרחי וחיוני על-מנת להכין את הקרקע.
זה הנו הדבר הראשון אותו אנחנו עושים בעצמנו, וזה לא תלוי במישהו אחר.
התרגול של להיות נוכח/ת הנו זכירה-עצמית.
במקום שנילקח וניחטף על-ידי חוץ, תשומת הלב של התפקודים מופנית כלפיי פנים, בשביל רגע של מודעות.
אני צריך להבין כי אני לא יכול להבין כלום אם אני לא יכול לזכור את עצמי.
זה אומר ומשמעותו לזכור את האפשרויות הגבוהות שלי,
כלומר, לזכור אל מה אני נפתח/ת כאשר אני חוזר בחזרה לבד אל עצמי.
לזכור את עצמי, זה גם אומר ומשמעותו להיות נוכח למצב שלי, לסיטואציה שלי – למקום, לתנאים,
ולדרך אשר בה אני נלקח ונחטף על-ידי החיים. אין בכלל מקום לחלום.
אולי אני לא אגיע למצב אשר הנו מספק. זה לא משנה. מה שהנו חשוב זה הנו המאמץ להיות נוכח/ת.
אנחנו לא תמיד יכולים למצוא מצב טוב יותר אשר מביא את ההרגשה של משהו חדש.
אנחנו מרגישים בלתי מסוגלים ומגיעים למסקנה כי אין שום דבר קבוע ופרמננטי בתוכנו אשר עליו אנחנו יכולים להישען. אבל זה לא נכון ולא אמתי. יש משהו. במצב טוב יותר, אנחנו יכולים לראות כי יש לנו בתוכנו את כל האלמנטים הנחוצים וההכרחיים על-מנת להגיע לזה.
האלמנטים הם כבר שם מ, קודם. וזה אומר ומשמעותו כי האפשרויות הן תמיד כאן, בתוכנו.
מה שחסר לעתים קרובות מדיי זה לדעת מה אני רוצה. וזה הנו זה אשר חותר מתחת לרצון שלי לעבוד.
בלי לדעת מה אני רוצה, אני לא אעשה איזשהו מאמץ. אני אשן.
בלי לרצות והשתוקקות לאיכות שונה בתוך עצמי, שתפנה כלפיי האפשרויות הגבוהות שלי,
לא יהיה לי כלום להישען עליו,
עמוד 41
שום דבר כדי לתמוך בעבודה. אני חייב/ת תמיד להגיע שוב ושוב ולחזור אל השאלה הזאת :
מה אני רוצה ? מה אני מבקש/ת ?
היא חייבת להפוך להיות השאלה הכי חשובה בחיים שלי.
ועדיין, הרצון הזה לאיכות שונה, אין לא בכלל כוח אם הוא מגיע ובא מתוך ה 'אני' הרגיל שלי.
זה חייב להיות קשור ומיוחס אל משהו שונה לגמרי מן ה 'אני' הרגיל שלי, וחופשי מן התשוקה לתוצאה.
אני חייב/ת לא לשכוח 'למה' אני רוצה ומבקש/ת. זה חייב להיות בשבילי באמת שאלה של חיים או מוות – אני רוצה להיות, לחיות בדרך מסוימת.
פרק - 8
השומר
אנחנו לא רואים את מצב השינה שלנו, במצב הזה אנחנו חושבים על 'לעבוד' ;
אנחנו חושבים 'אני רוצה להיות נוכח/ת' . אבל, המאמץ להיות נוכח הנו משהו מאוד שונה מחשיבה.
זה הנו מאמץ בכיוון של מודעות.
אנחנו חייבים להגיע לדעת האם אנחנו מודעים ברגע נתון, ואת כל הדרגות של המודעות הזאת.
נוכחותה או העדרה יכול להיות מוכח על-ידי פעולה פנימית של התבוננות.
אני בפני משהו אשר אני לא מכיר/ה ויודע/ת. אני בפני מסתורין, המסתורין של הנוכחות שלי.
אני חייב/ת לזהות ולהכיר בכך ש, אני לא יכול/ה להכיר ולדעת את המסתורין הזה עם אמצעי הידיעה הרגילים שלי.
אבל אני חייב/ת להבין, לפחות באופן אינטלקטואלי, מה תהיה המשמעות של להיות נוכח/ת – כלומר,
להיות נוכח/ת לא רק עם הראש שלי, עם התחושות והחישות-הסנסציות שלי וההרגשה שלי,
אלא עם כל האלמנטים האלו של נוכחותי ביחד.
אולי אז אני לא אהיה באמת נוכח/ת, אבל לפחות אני אחפש אחר כיוון משותף.
מי נוכח/ת – מי רואה ? ומי הוא ? מי היא ? הבעיה השלמה כולה נמצאת כאן.
במטרה להתבונן בעצמנו אנחנו צריכים תשומת לב אשר שונה מתשומת הלב הרגילה שלנו.
אנחנו לוקחים על עצמנו את המאבק להיות דרוכים וערניים ועומדים על המשמר, לשמור – המאבק של השומר.
אנחנו מחפשים כי יהיה לנו בתוכנו שומר אשר הנו יציב.
האחד אשר שומר ומסתכל הוא האחד אשר נוכח. רק השומר הנו פעיל – אקטיבי. השאר שלי הנו פסיבי.
השומר חייב לקחת את רושם מן המצב הפנימי בזמן בו הוא מנסה לראות את הכול באותו הזמן,
וכי תהיה לו תחושה והיגיון של השלם. אנחנו חייבים ללמוד ולהבחין ולהבדיל בין ה 'אני-האמתי',
אשר אותו אי אפשר לראות בשום מקום, לבין האישיות אשר משתלטת ומאמינה כי היא היחידה אשר קיימת.
עמוד 42
לאחד יש כוח על השני. הנחיצות וההכרח זה להפוך את התפקידים.
הסכנה היא כי אנחנו לא רואים את התפקידים כאשר הם שוב משתנים בחזרה.
אני מאמין שאני צריך לשים לב כאשר למעשה אני צריך לראות ולהכיר ולדעת את חוסר תשומת הלב שלי.
התבוננות על עצמי מראה לי איך להתרכז טוב יותר ולחזק את תשומת הלב.
היא גורמת לי לראות כי אני לא זוכר את עצמי, ואני לא רואה את המצב השינה שלי.
אני מקוטע, תשומת הלב שלי מפוזרת, ואין בכלל כוח זמין בשבילי.
כאשר אני מתעורר, אני עושה מאמץ להתיר ולשחרר מספיק תשומת לב כדי להתנגד לפיזור הזה,
וכדי לראות אותו. זה הנו מצב אשר הנו יותר רצוני, בהתנדבות - מצב התנדבותי ומתוך רצון.
עכשיו, יש שומר, והשומר הזה הנו מצב שונה של מודעות.
אני חייב/ת תמיד לזכור כי אני לא יודע/ת מה אני, וכי כל הבעיה השלמה כולה היא 'מי' נוכח/ת.
התבוננות-עצמית על-ידי החשיבה הרגילה שלי, עם ההפרדה שלה בין המתבונן לבין זה אשר מתבוננים בו
רק תחזק את האשליה של ה 'אני' הרגיל שלי.
ברגע מסוים אנחנו מגיעים לראות שני-2 אספקטים, שני-2 טבע/ים בתוך עצמנו – טבע גבוה
אשר מיוחס ומתייחס לעולם אחד, וטבע נמוך אשר מיוחס ומתייחס אל האחר, עולם שונה.
מה אנחנו ?
אנחנו לא הראשון ואף לא השני – לא אלוהים ולא חיה.
אנחנו משתתפים בחיים עם שניהם, הטבע האלוהי והטבע החייתי.
האדם הנו כפול, כפילות ; הוא לא אחד.
ובתור כזה, הוא רק הבטחה של אדם. עד אשר הוא יוכל לחיות עם שני הטבע/ים נוכחים בתוך עצמו
ולא לסגת אל האחד או אל השני.
אם הוא נסוג אל החלק הגבוה, הוא רחוק מן ה-מניפיסטציות – ההתבטאויות וההתגשמויות שלו
והוא כבר לא יכול יותר להעריך אותן. הוא כבר לא מתנסה ומכיר ויודע את הטבע החייתי שלו.
אם הוא מחליק אל הטבע השני, האחר, הוא שוכח את הכול וכל דבר אשר הוא לא חייתי,
ואין שום דבר אשר יכול להתנגד לזה ; הוא חיה . . . ולא אדם.
החיה תמיד מסרבת למלאך. המלאך פונה הלאה, פונה לצד השני מן החיה.
אדם מודע הנו אחד אשר הנו תמיד עומד על המשמר, דרוך וערני, תמיד זהיר ושומר,
וזוכר את עצמו בשני-2 הכיוונים ויש לו את שני-2 הטבע/ים שלו תמיד מתעמתים ומתמודדים.
עמוד 43
פרק - 9
הצורך לדעת
ידע חדש נחוץ והכרחי
גורדייף הביא את הלימוד של הדרך הרביעית אשר קרא לעבודה מודעת במקום אל צייתנות.
רעיון בסיסי הנו כי במצב הרגיל שלנו הכול מתרחש ומתחולל בתוך שינה.
ומתוך שינה אנחנו לא יכולים לראות כלום. אנחנו לא יכולים לכוון את החיים שלנו על-ידי הרצון שלנו עצמנו.
אנחנו לגמרי תלויים בהשפעות מבחוץ ומשועבדים לתגובות האוטומטיות של התפקודים שלנו.
זוהי עבדות שלמה ומוחלטת. אין בכלל עיקרון גבוה, אין אף עיקרון מודע.
לאדם יש את האפשרות להתעורר מן השינה הזאת, להתעורר אל הגבוה, ' להיות '.
האמצעים הינם תשומת הלב. בשינה תשומת הלב נלקחת ונחטפת.
היא חייבת כי ישחררו אותה לחופשי ויפנו אותה בכיוון אחר. זוהי ההפרדה של 'אני' ו 'עצמי'.
זה הכוח האקטיבי – הפעיל אשר מתנגד לפסיבי, המאבק בין ה-'כן', ו, ה- 'לא'.
הזזה זאת של תשומת הלב היא הצעד הראשון כלפיי אפשרות של זכירה-עצמית.
בלי תשומת לב שונה, אנחנו מחויבים להיות אוטומטיים.
עם תשומת לב אשר מכוונת מתוך רצון, אנחנו הולכים כלפיי מודעות.
חלוקת תשומת הלב עושה את זה אפשרי להתחיל להתבונן בעצמך.
התבוננות-עצמית חייבת להיות מיוחסת תמיד אל הרעיון של מרכזים ולתפקודים האוטומטיים שלהם,
ובמיוחד לחוסר הכיוון המשותף.
שלושת – 3 המרכזים שלנו – מרכז שכלי, מרכז רגשי ומרכז מוטורי – תודעה, גוף והרגשה
פועלים ועובדים על אנרגיות שונות, והנטייה והאופי או המזג שלהם קובעים את ההשפעות אשר מגיעות אלינו.
עמוד 44
אנחנו יכולים לקבל השפעות גבוהות ועדינות יותר, רק אם המרכזים שלנו מוסדרים ומיושבים בדרך מסוימת.
כאשר אנחנו לגמרי מתחת לכוח ולעוצמה של השפעות נמוכות, אז הגבוה לא יכול להגיע אלינו.
הכול תלוי באיכות של ההשפעות אשר להן אנחנו מצייתים, גבוהות או נמוכות.
כמו שאנחנו, כל השפעה מייצרת סוג של תגובה אשר היא בהתאמה לכך.
רגשות שליליים הם מילת שלילה ברמה נמוכה מאוד.
אם התגובות שלנו הם ברמה נמוכה, אז מה שאנחנו מקבלים הנו ברמה נמוכה.
אנחנו צריכים ללמוד לציית לחוק אשר מושל ושולט בכוחות יותר גבוהים, להכניע במודע את רצוננו – את הרצון שלנו
בפני הגבוה יותר. הרגע של המודעות הנו רגע של רצון.
ידע חדש הנו נחוץ והכרחי,
ידע אשר יכול להוביל אל הבנה חדשה של האדם ולשינוי בהוויה, כלומר, לאבולוציה.
המדע אשר עומד ביסודה של הדרך הרביעית הנו עתיק, למרות כי הוא נשכח.
זה הנו המדע אשר לומד את האדם לא רק כפי שהוא אלא כפי שהוא יכול להפוך להיות.
הוא מתייחס אל האדם כאחד אשר יש לו את האפשרות של התפתחות-אבולוציה, ולומד את העובדות,
את העקרונות ואת החוקים של האבולוציה הזאת.
זאת אבולוציה של איכויות מסוימות אשר לא יכולות להתפתח בעצמן. זה לא יכול להיות מכני.
אבולוציה זאת קוראת למאמצים מודעים ולראייה.
ידע הנו הידע של השלם. ועדיין, אנחנו יכולים לקבל אותו רק בחתיכות, שבבים.
אחר כך אנחנו צריכים וחייבים לחבר אותם בעצמנו בכדי ובמטרה למצוא את מקומם בהבנה של השלם כולו.
הדרך הרביעית היא בשביל לחיות אותה. בשביל להיות נוכח עבודה,
אני קודם כל צריך למצוא כל יום איכות מסוימת של להגיע ולבוא בחזרה אל עצמי.
אז אני אמור וחייב להפוך להיות מסוגל/ת להתבונן בהזדהות שלי עם כוח החיים
ולמצוא בתוך עצמי מקום אשר בו ברגעים מסוימים תשומת הלב שלי יכולה להחזיק את עצמה בין השניים.
בשביל זה, זה הכרחי ונחוץ לעבוד עם אחרים.
פרק - 10
התבוננות-עצמית
אם אני רוצה להבין את עצמי, מעל הכול אני חייב כי תהיה לי תודעה – Mind אשר מסוגלת להתבונן בלי עיוות וסילוף.
זה דורש את תשומת הלב המלאה שלי, אשר מופיעה רק כאשר יש צורך אמתי לדעת,
כאשר התודעה-Mind מפנה הכול וכל דבר לצד השני במטרה להתבונן.
עמוד 45
אני אף פעם לא מתבונן בעצמי בפעולה, אני אף פעם לא רואה את עצמי פועל במכאניות,
וכמו כן אני לא רואה כי אני אוהב לתפקד במכאניות.
אני צריך להיות משוכנע בדרכים חלופיות ובמעקפים – בניסיון והתנסות וידע – אשר מונעים אותי מלהתבונן בעצמי.
הסוג הזה של התבוננות הנו ההתחלה של ידע עצמי.
אני רוצה להתנסות בתוך עצמי בכול מחשבה ובכול הרגשה, אבל תשומת הלב שלי תמיד נודדת.
אין אף מחשבה אשר משלימים ומסיימים, אף הרגשה או רגש לא מובאים לידי סיום.
הרגשות מתנדנדים מדבר אחד לשני, ומקבלים פקודות לכאן או לשם כמו עבדים.
ועם התנועה ההמשכית הזאת, אני לא יכול/ה לגלות את המשמעות העמוקה החבויה של המחשבות או הרגשות האלו.
התגובות שלי חייבות להאט. אבל איך ? את זה אי אפשר לכפות.
זה ייצור קונפליקט ויחתור מתחת למאמץ.
ועדיין,
כאשר אני מתרכז/ת במטרה לראות, זה בעצמו, הפעולה הזאת, מאטה את מהירות התגובה.
אם תשומת הלב חופשיה מאיזשהם דימויים או מילים, חופשיה מ-ידיעות, אז ההרגשות שלי מאטות.
יש רגע לפני שמופיעה התגובה, ואשר בו אני יכול/ה לראות את המחשבות ואת הרגשות שלי עולים.
אני רואה אותם בתור עובדות.
בפעם הראשונה אני מבין או מבינה מה היא 'עובדה' – זה משהו אשר אני לא יכול/ה לשנות,
אשר אני לא יכול/ה להימנע ממנו, לא יכול/ה להתחמק ממנו, מהו אשר הנו, ישנו , נמצא.
זה הנו אמת !
כפי שהעניין היחיד והאינטרס היחיד שלי הנו לראות, אני לא מתערב/ת והחשיבות האמתית של המחשבות וההרגשות
האלו מתגלה. האמת הופכת להיות בעלת עוצמה וכוח כוללים וכול יכולים ואינסופיים בשבילי.
במצב הזה הידע שלי עוצר. החיפוש לבדו עצמו קיים. איך אני יכול/ה לדעת ולהכיר דבר חי ?
על-ידי כך שאני עוקב/ת אחריו. כדי לדעת את העצמי אני חייב/ת להיות עם העצמי, אני חייב/ת לעקוב אחריו.
גורדייף לימד את ההכרח והנחיצות של התבוננות-עצמית,
אבל התרגול הזה היה בעיקר לא מובן.
בדרך כלל כאשר אני מנסה להתבונן, יש נקודה אשר ממנה ההתבוננות נעשית,
והתודעה – Mind שלי מקרינה את הרעיון של התבוננות, בתור מתבונן אשר נפרד מן האובייקט אשר בו מתבוננים.
אבל, הרעיון של התבוננות הוא לא ההתבוננות. ראיה היא לא רעיון. זוהי פעולה, פעולה של ראיה.
כאן, האובייקט הנו אני, הוויה חיה, אשר צריכה כי יזהו אותה ויכירו בה בכדי ובמטרה לחיות חיים מסוימים.
התבוננות זאת היא לא זאת של מתבונן מקובע אשר מסתכל על אובייקט.
אלא זוהי פעולה אחת שלמה, וניסיון אשר יכול להתרחש רק אם אין הפרדה בין מה שרואה לבין מה שנראה,
אין נקודה אשר ממנה ההתבוננות נעשית.
ואז, יש הרגשה מסוג מיוחד, ' הרצון לדעת '. זוהי חיבה אשר מקיפה ומחבקת כל דבר אשר אני רואה
והיא לא שוות נפש ואדישה לדבר.
עמוד 46
אני צריך - צריכה לראות. כאשר אני מתחיל/ה לראות אז אני מתחיל/ה לאהוב את מה שאני רואה.
כבר לא מופרד ונפרד, אני בקשר ובמגע עם זה, באופן אינטנסיבי ולחלוטין.
אני ' י ו ד ע / ת ', והידיעה הזאת היא התוצאה של המצב והתנאים החדשים האלו.
אני מתעורר אל מה שאני הנני, ונוגע/ת במקור של אהבת אמת, אהבה אמתית, איכות של הוויה.
האמת של מה ש, אני הנני- יכולה להיראות רק על-ידי אנרגיה עדינה, אינטליגנציה בתוכי אשר רואה.
זה דורש יחסים מדויקים בין החשיבה הרגילה שלי לבין הראיה הזאת.
האחד חייב להיות מוכנע בפני השני, או שאני אלקח ואיחטף על-ידי חומרי הגלם של המחשבות.
לא יכולות להיות סתירות, עד כמה שהם לא יהיו קטנות בתוכי.
אחרת, אני לא אוכל לראות.
מצד אחד הסתירות משמעותן הצורך לדעת מה אני, ומן הצד השני, ראש אשר מתפקד לבד בשביל עצמו,
רגשות אשר מרגישים לבד בשביל עצמם, ומתיחויות אשר מפרידות אותי ומפרידות אותי מתחושות וחישות – סנסציות.
כאשר אני רואה את עצמי אבוד/ה בחשכה, אני מרגיש/ה את הצורך לבהירות, חזון ומראה.
אני מרגיש/ה את הנחיצות וההכרח לראות, ההרגשה שונה לגמרי מלרצות להשתנות,
כי אתמול היה לי מצב יותר טוב.
ואז, לאט לאט, המתיחויות בגוף משתחררות בעצמן. התודעה-Mind רואה בלי שהיא מחפשת תוצאה,
והגוף נפתח אל איכות אחרת ושונה. האנרגיה הופכת להיות חופשיה, ומציאות פנימית מופיעה.
אין יותר סתירות. אני רואה. רק זה . . . אני רק רואה.
להתבונן בלי סתירות, זה כמו לעקוב אחרי זרם מהיר, שצף ושיטפון, צופה במים הזורמים במבטו של האחד
ורואה את תנועתו של כל גל קטן. אין זמן לנסח, לכנות בשם או לשפוט. אין יותר חשיבה.
התודעה-Mind שלי הופכת היות שקטה ורגישה – מאוד חיה אבל שקטה.
היא רואה בלי עיוות. התבוננות שקטה ודוממת נותנת לידה להבנה,
אבל, את האמת הזאת חייבים לראות.
סדר נולד מהבנת אי-סדר. להיות באי-סדר ובאותו הזמן, נוכחות בחוסר הסדר מביאה את הידיעה של אפשרות שונה,
סדר שונה ואחר של דברים.
פרק - 11
מאמץ מודע
למה אני מתחיל לעבוד ? במטרה לדעת מה מניע ומזיז אותי לעשות מאמץ, אני צריך תשומת לב יותר מודעת.
תשומת לב זאת לא יכולה להיות מכאנית, כי היא חייבת להיות מכווננת ומותאמת ומסתגלת כל הזמן ובקביעות
בכדי ובמטרה לשרוד ולהישאר.
עמוד 47
חייב להיות מישהו דרוך וערני אשר עומד על המשמר ומסתכל ושומר, והשומר הזה, יהיה במצב שונה של מודעות.
כאשר אני נסוג/ה מן החיים ונפתח/ת על מה שאני, מגיע לפעמים רגע בו אני מרגיש/ה כי אני שייכ/ת אל סדר ומסדר חדש, סדר ומסדר קוסמי. אני מקבל/ת את הרושם הזה, אני נהייה/ת מודע אליו.
רושם זה יכול עכשיו להפוך להיות חלק מן הנוכחות שלי.
הוא כאן כדי לעזור לי, והוא יכול לעזור לי אם אני מחבר/ת אותו אל רשמים דומים אחרים.
על-ידי זה שאני עושה איתו היכרות ומחבר/ת אותו אל רשמים אחרים, אני יכול/ה לגרום לזה להופיע במודע.
אני חייב/ת לשמור ולהתבונן עם תשומת לב מתוך רצון,
כדי לשמור את הרושם המודע של עצמי לאורך הכי הרבה זמן שאפשר.
אנחנו יכולים כי יהיו לנו רגעים מקריים של זכירה, בגלל רשמים מודעים ולא מודעים.
רשמים אלו חוזרים על עצמם בתוכנו, אנחנו לא יודעים איך.
אבל הם נמלטים ובורחים והם הולכים לאיבוד כי הם לא מחוברים ולא משויכים ומוכרים מתוך רצון.
אין לנו גישה אשר היא מתוך רצון ובהתנדבות, כאשר אנחנו מתנסים בהם,
ולבסוף כתוצאה מזה הם מחויבים להוביל אל תגובה עיוורת.
אני צריך למצוא גישה שהיא יותר מודעת בהתייחסותה אליהם. כאשר אני רואה כי אני לא אותו דבר מרגע אחד לשני,
אני מרגיש/ה את הצורך כי תהיה לי נקודת ייחוס וסימוכין.
אני חייב/ת למדוד את ההבדלים האלו במצב שלי ביחס למשהו אשר הנו תמיד אותו דבר.
אז כל העבודה שלי תסתובב סביב הנקודה הזאת.
בשבילי הסימוכין האלו ונקודת הייחוס הזאת הם הבנתי האקטואלית-הממשית לגביי מה זה להיות הוויה מודעת.
חייבת להיות הקרבה כדי לשאת ולסבול ולאושש את הרגשת הנוכחות אשר יש לי ברגע של מאמץ.
אני חייב לקבל מתוך רצון ובהתנדבות לוותר על רצוני הרגיל ולגרום לו לשרת.
הכול תלוי בהשתתפותי הפעילה-האקטיבית.
באופן כללי, אני שמה או אני שם יותר מדיי דגש על לא להיחטף ולא להילקח, על לא לאבד את המצב שלי.
אני שוכח/ת באיזו נקודה אני צריך/צריכה עזרה. אני בוטח/ת ש, זה אף פעם לא יחזיק ויתמוך בי.
ואני לא מתפלל/ת למשהו גבוה יותר, משהו בתוך עצמי אשר הנו עדין יותר.
אז שום דבר לא מחזיק ותומך בי ואני מקופח/ת ועשוק/ה ומה שאני צריך – צריכה נשלל ונמנע ממני.
זה לא יכול להיות אחרת.
הרגשה עוברת דרך מופעים אשר מקושרים ומחוברים אל תשומת לב.
כאשר היא הופכת פעילה, אז תשומת הלב רוכשת איכות יותר עדינה והופכת להיות מסוגלת ויכולה לתפוס ולאחוז
את מה ש, מתחולל וקורה ברמות אחרות, היכן ש, לוויברציות-הדהודים ותנודות ורטיטות - יש אורכי-גל שונים.
כאשר יש לי הרגשה של הנוכחות שלי, אני מחובר/ת לכוחות ועוצמות גבוהים.
עמוד 48
כאשר אני מחובר/ת אל כוחות גבוהים יותר, באותו הזמן אני גם מחובר/ת אל כוחות יותר נמוכים.
אני ביניהם. אני לא יכול/ה שתהיה לי את התחושה של עצמי בלי ההשתתפות של הכוחות הנמוכים
אשר עובדים ופועלים בתוכי.
משמעותה של תשומת לב מודעת היא משהו אשר הנו בין שני-2 עולמות.
מה ש, קשה להבנה זה כי בלי מאמץ מודע, שום דבר הנו לא אפשרי.
מאמץ-מודע מתייחס לטבע גבוה יותר. הטבע הנמוך שלי לבד לא יכול להוביל אותי אל מודעות.
הוא עיוור. אבל, כאשר אני מתעורר/ת ובקומי מן השינה אני מרגיש/ה כי אני שייך-שייכת לעולם גבוה,
זה הנו רק חלק מן המאמץ המודע.
אני נהייה-נהיית מודע/ת באמת רק כאשר אני נפתח/ת לכול האפשרויות שלי, גבוהות ונמוכות.
ישנו ערך רק בתוך מאמץ מודע.
פרק - 12
הקדוש מתגלה כמודעות-פנימית
אנחנו מחפשים לגשת אל הבלתי ידוע, לפתוח את הדלת ל- מה שהנו חבוי בתוכנו, ולעבור מעבר.
זה נחוץ והכרחי להגיש, למסור, להיכנע, לקבל מרות לחלוטין לקול הפנימי, להרגשה של האלוהי,
של הקדוש בתוכנו, אבל את זה אנחנו יכולים לעשות רק באופן חלקי.
הקדוש מתגלה בתור מודעות פנימית. האלוהי, אלוהים, חייב להימצא בפנים, בתוכו.
אמת, האמת היחידה היא בתוך מודעות.
כל דבר קיים מורכב משלושה-3 כוחות. זה יכול להיות מיוצג בתור האב-הכוח הפעיל, הבן-הכוח הסביל,
ורוח הקודש-הכוח המנטרל, המפייס והמאחד.
האב יוצר את הבן, הבן חוזר אל האב. הכוח אשר יורד הנו האחד אשר רוצה לחזור, להגיע בחזרה למעלה.
בתוך האדם זוהי התודעה – Mind אשר מתנגדת לגוף.
הכוח המנטרל זה הנו ה-Wish-רצון-רצייה ומשאלה אשר מפייס ומאחד אותם, מחבר ומקשר אותם.
הכול וכל דבר מגיעים מן ה – -Wish רצון והרצייה והמשאלה, ומן הרצון – Will.
כדי להציג ולייצג את אלוהים זה יהיה נחוץ והכרחי להציג את שלושת-3 הכוחות האלו.
היכן שמתאחדים שלושת-3 הכוחות אלוהים נמצא.
היכן שנמצאת תשומת הלב שלנו נמצא אלוהים.
כאשר שני-2 כוחות מתנגדים והכוח השלישי מאחד אותם אלוהים כאן.
אנחנו יכולים להגיד, 'אדון, רחם עליי', אנחנו יכולים לבקש עזרה, להגיע לידי כך בתוך עצמנו.
העזרה היחידה היא זאת. המטרה שלנו היא זאת, להכיל, ולאחד את שלושת – 3 הכוחות האלו בתוכנו . . . להיות.
עמוד 49
חלק 2
נפתחים אל נוכחות
עמוד 50
הרגע בו אתה מקבל רושם
הנו הרגע בו אתה נהיה מודע
מודעות היא תמיד מודעות של העצמי
אני צריך להרגיש כי הנוכחות הזאת
יוצרת את עצמה בתוכי.
רק על-ידי עבודה על להיות נוכח/ת
תשומת הלב שלי מתפתחת.
בכול מאורע ומקרה בחיים, יש תנועה כפולה,
של אבולוציה ואינבולוציה.
המאמץ ש, אני יכול/ה לעשות עם האמצעים
הרגילים שלי,
המאמץ היחידי אשר מחייב אותי,
זה הנו האחד של פסיביות
מתוך רצון – פסיביות בהתנדבות – מאמץ מודע.
הגישה שאנחנו לוקחים,
המנח או העמדה הפנימית והחיצונית שלנו,
הם באותו הזמן המטרה והדרך שלנו.
עמוד 51
בתוך מצב פסיבי
פרק - 13
התפקודים שלי הם פסיביים
מה שלא יהיה המצב אשר בו אני מוצא/ת את עצמי ברגע זה, מה שלא תהיה תחושת הכוח אשר אני מגלם ומבטא/ת, האפשרויות הגבוהות ביותר הן כאן, נחבאות וחבויות על-ידי המסך העבה של הפסיביות שלי,
בכך שאני מאמינ/ה בסיפוק העצמי שלי.
הגורל שלי מתחיל כאשר אני מרגיש את קריאתו של כוח אחר בתוכי ואני מגיב אליו מתוך רצון ובהתנדבות.
זוהי הפעולה הרצונית – הפעולה מתוך רצון הראשונה שלי, להפוך להיות זמין אל המציאות אשר משנה את התכלית
והמטרה שלי לחיות את החיים.
אני כאן במטרה ובכדי לשמוע את הכוח הזה, את העוצמה הזאת,
ולא כדי לצפות ממנה למשהו או לעשות את זה יותר הולם ומתאים או לנכס את זה לעצמי.
אני כאן כדי להבין את הפעולה שתיצור את האפשרות של חיי אחריות, חיים אחראיים וחיים מגיבים.
כפי שאני היום אני מרגיש/ה ריק/ה, חי/ה בלי משמעות, בלי מטרה אמתית, בלי תכלית.
אני כאן בפשטות בגלל שנבראתי ונוצרתי. ואני מרגיש/ה את חיי חולפים בלי איזושהי תחושה של כיוון,
אשר כל הזמן נוח להשפעה וכפוף ל- מה שאני מקווה, ל- מה שאני מצפה, ו, ל- מה שאני צריך לעשות.
מה המשמעות של כל זה.
התפקודים שלי הם פסיביים, מתחת להשפעה ולרחמים של כל מה שנוגע בהם.
החשיבה שלי שומעת מילים אשר היא מאמינה כי היא מבינה, ומיד יש לה אסוציאציות.
ההרגשה שלי בתצפית אל מה שמשמח ומשביע את רצוני ומספק אותי או לא משמח ומשביע את רצוני ומספק אותי,
היא סקרנית או מסרבת. והגוף שלי הנו כבד, מעכל או נרגע ונח באטיות וכבדות ובאדישות שלו.
אני מרגיש/ה את עצמי פסיבי/ת.
כאשר אני צריך להפגין ולהראות ולהוכיח מעל לכול ספק, להביע ולבטא את עצמי, אני מגיב/ה בפשטות
עמוד 52
אני מגיב/ה בפשטות לרשמים אשר מתקבלים, על-פי הדרך אשר בה המרכזים שלי קיבלו חינוך.
אני רק רואה צורות, דברים ואנשים – אף פעם לא כוח ועוצמה.
אני אף פעם לא מגיב/ה מתוך חיזיון, מהבנה של המציאות.
זה בתוכי אשר הנו באמת יותר 'אני' לא מופיע/ה.
כל המאורעות הפנימיים והחיצוניים נראים כמו חלום, כי אני לא מרגיש באמת שזה נגע בי.
מה הוא זה אשר רשמים לא מגיעים אליו ולא נוגעים בו ?
מה זה הנו בתוכי אשר לא מרגיש כי נגעו בליבתו ?
אני רוצה לראות את עצמי. אבל האנרגיה של ההסתכלות שלי, הראיה שלי, היא פסיבית.
אני רואה את מה שאני מסכל עליו רק דרך דימוי, רעיון.
אז אני לא באמת רואה, אני לא בקשר ובמגע ישיר עם מה שאני רואה.
בהיותי מוחזק בפסיביות על-ידי הרעיון שלי, תשומת הלב שלי לא חופשיה.
אני מגיב/ה לדימוי ולדמות של מה שאני רואה, והדברים חוזרים על עצמם באותה הדרך בלי סוף.
החשיבה שלי מגיבה באופן אוטומטי, עושה השוואות ומצייתת לפקודות מתוך כל חומר הגלם אשר הצטבר במשך הזמן.
האם אני יכול/ה שתהיה לי חשיבה יותר פעילה, יותר אקטיבית ולא מועסקת ועסוקה כל הזמן למשוך מתוך הזיכרון שלה ?
חשיבה כזאת תחזיק את עצמה בפני העובדה, רגישה ובעלת יכולת קבלה, בלי לעשות איזשהם שפיטות או הצעות והשאות, בלי איזה שהן מחשבות. היא תחזיק את עצמה בפשטות על-ידי הדחיפות והדחף לדעת את האמת.
חשיבה זאת תהיה כמו אור. היא תהיה מסוגלת לראות.
גם החישה שלי היא פסיבית. אני חש/ה את עצמי כצורה מוכרת אשר אליה אני חוזר שוב ושוב,
צורה אשר היא בהתאמה לדרך החשיבה הרגילה שלי.
האם אני יכול/ה שתהיה לי חישה שהיא פעילה יותר, אשר עוררו אותה והיא ערה לגמרי לאנרגיה שהיא מקבלת ?
חישה זאת כמו ובדומה לחשיבה הזאת, תהיה בלי איזשהו מניע ומוטיב של רכושנות.
כאשר אני מתנסה יותר בחישה והחשיבה הפעילות האלו ביחד, אני מגלה רצון – Wish חדש,
הרגשה של דחף ודחיפות להיות כזה.
זה רק ברגע בו האינטנסיביות הזאת מופיעה – של לרצות לראות, של לרצות לדעת מה יש וישנו – אשר בו אני מתעורר/ת לעצמי ו, ל- מה אני כ-שלם.
אני מתעורר/ת לא במטרה לשנות ולהשתנות, אלא כדי לדעת את האמת, האמתי והמציאותי.
מה שהשתנה הנו הגישה שלי. היא מודעת יותר. ואני רואה כי אם הרצון והרצייה הפעיל/ה הזה הנו לא כאן,
אני אחזור ואפול בחזרה נסוג/ה אל תוך החלום שלי.
הרצון שלי לדעת ולהבין לוקח 'זכות קדימה' על כל דבר ומעבר ל, הכול.
זה לא רק רעיון בראש שלי, או רגש או סנסציה מסוימים. זה הכול בתוכי בבת אחת. האם אני יכול ללמוד להקשיב לזה ?
עמוד 53
אני צריך רשמים על עצמי
פרק - 14
במצב ההוויה שלי היום אין יציבות, אין אף 'אני'. אני לא מכיר/ה ולא יודע/ת את עצמי.
אני מתחיל/ה להרגיש כי אני חייב/ת להגיע ולבוא אל רגע של נוכחות אשר הנו שלם יותר.
ומה שאני צריך מעל הכול זה כי יהיה לו רושם – עמוק ככול הניתן – של עצמי.
אף פעם אין לי רושם עמוק. הרשמים שלי הם שטחיים. הם רק מייצרים אסוציאציות על-פני השטח ;
וזה לא משאיר בכלל זיכרון ולא משנה כלום, והם לא עושים טרנספורמציה או ממירים כלום.
גורדייף דיבר על רשמים בתור מזון, אבל אנחנו לא מבינים מהי המשמעות של להזין את עצמנו
או מה היא החשיבות של זה עבור ההוויה שלנו.
אם אני עני בחומר הגלם של הרשמים שלי. מה שיש לי הנו כל כך מועט ואין לו בכלל משקל.
אם אני באמת רוצה לדעת משהו, להיות בטוח/ה במשהו, אני צריך להיות קודם כל 'מתרשם' מן הידע,
אני צריך את הידע החדש הזה. אני חייב להיות כל כך 'מתרשם' ממנו כל כך חזק עד שברגע זה אני 'אדע'
את זה עם כל כולי השלם.
ההוויה השלמה שלי, לא רק לחשוב את זה עם הראש שלי.
אם אין לי מספיק רשמים, מספיק מ- ידע-הוויה זה, אני לא יכול שיהיו לי אמונה ומשוכנעות.
בלי הידע הזה, בלי חומרי גלם, איך אני אעריך דברים ? איך אני אעבוד ?
אין שום דבר, אין כלום כדי לספק דחף לכיוון זה או אחר.
אין אפשרות לפעול במודע. אז, הדבר הראשון עצמו אשר אני צריך בשביל פעולה מודעת, זה רשמים של עצמי,
גם בתנאים שקטים כאשר אני פתוח יותר ל- מה שאני, וגם באמצע החיים כאשר אני מנסה לראות כי הלכתי לאיבוד.
עד שיהיו לי כמות מסוימת של רשמים, אני לא יכול/ה לראות הלאה, ואני לא יכול/ה להבין יותר.
אנחנו חושבים על רשמים כמשהו חסר חיים, מקובע כמו צילום.
אבל, עם כל רושם אנחנו מקבלים כמות מסוימת של אנרגיה, משהו חי אשר פועל עלינו, אשר מחייה אותנו.
אני יכול/ה להרגיש את זה כאשר יש לי רושם חדש של עצמי, רושם שונה לחלוטין מן הדרך
אשר בה אני בדרך כלל מתנסה בעצמי.
פתאום אני יודע משהו חדש בתוך עצמי בדרך ממש חדשה, ואני מקבל/ת אנרגיה אשר בעזרתה אני מוחיה – מתמלא חיים. אבל, אז אני מאבד/ת את זה. אני לא שומר/ת ומחזיק/ה את זה.
וזה הולך כאילו זה נלקח על-ידי גנב. וכאשר אני הכי צריך את זה, כאשר אני רוצה – Wish להיות נוכח/ת בפני החיים שלי, אז אין כל תמיכה ועזרה כדי עזור לי ואני מאבד את עצמי.
עמוד 54
אני מתחיל לראות כי הרשמים של עצמי הם הינם מזון, אשר מביא אנרגיה אשר חייבת להתקבל וחייבים לשמר אותה ולהחזיק בה.
אנחנו צריכים לראות מה יש בדרך, מה מפריע בדרך, ואנחנו צריכים להבין למה זה כל כך קשה לקבל רושם, רשמים.
זה לא בגלל שאני לא רוצה לקבל אותם. זה בגלל שאני לא מסוגל. אני תמיד סגור, מה שלא יהיו נסיבות החיים.
לפעמים, אולי אני פתוח לרושם בהבזק, אבל כמעט מיד אני מגיב.
הרושם משויך ומיוחס לדברים אחרים באופן אוטומטי והתגובה מגיעה.
הכפתור נלחץ, והמחשבה הזאת או ההיא, הרגש או המחווה חייבים לעקוב ולהגיע אחרי זה.
אני לא יכול ש, לא. קודם כל כי אני לא רואה את זה. התגובה שלי חותכת ומפרידה אותי מן הרושם,
וכמו כן גם מן המציאות אשר הוא מייצג. זה המחסום, הקיר והחומה, בתגובתי אני סגור וסוגר.
מה שאני לא רואה זה הנו כי אני מאבד מגע וקשר עם המציאות כאשר התפקודים הרגילים שלי משתלטים.
לדוגמא, עכשיו אני פונה אל הגוף שלי וחש/ה ומרגיש/ה כי הגוף שלי הנו כאן.
אני חש/ה ומרגיש/ה את הזרוע השמאלית שלי – כלומר, יש לי רושם של זרועי השמאלית.
מוקדם ככול שהרושם הה מגיע אליי, הוא מעורר ומגרה את המחשבה שלי אשר אומרת : 'זרוע'...
'זרוע שמאלית'. וברגע בו אני אומר את זה לעצמי, אז הרושם הולך לאיבוד.
בחשבי על הזרוע, אני מאמי כי אני מכיר ויודע אותה. יש לי יותר אמון במחשבות מאשר בעובדות,
בקיום האמתי של הזרוע. אבל המחשבה על הזרוע היא לא העובדה.
וזה אותו דבר עם המציאות שלי עצמי. יש לי את הרושם של החיים בתוך עצמי, אבל כאשר במהרה אני חושב 'זה אני',
אני 'מאבד' את זה. אני לוקח את המחשבה שלי בתור היותה העובדה עצמה, ואני מאמין כי אני מכיר/ה אותה.
עם התמימות הזאת, האמונה העיוורת הזאת במחשבה שלי, כבר אין לי יותר את השאלה והעניין
או את האינטרס בלקבל את הרושם.
אני לא מסוגל להכניס פנימה רשמים במודע. לפיכך אני לא מכיר/ה ולא יודע/ת את עצמי.
באותו זמן אני צריך את זה יותר מכל דבר אחר. אם אני לא יכול/ה לקבל רושם של עצמי,
אני אף פעם לא אהיה מסוגל לזכור את עצמי ולדעת מה אני.
הרגע של קבלת הרושם הנו הרגע בו הופכים להיות מודעים, נהיים מודעים. זוהי הפעולה של ראיה.
עמוד 55
פרק - 15
מהופנט/ת על-ידי התודעה-Mind שלי
----------------------------------------------
תודעה-Mind ללא תשומת לב, לא קשובה, היא מלאת מחשבות, במצב פסיבי ובקביעות היא יוצרת דימויים ומיישמת אותם על מה שאני מתבונן בו. הדימויים מעוררים ומגרים הנאה או כאב, ואלו נרשמים בתוך הזיכרון שלי,
והאשליות אשר נוצרות סביב תשוקות בשביל סיפוק.
בהתבוננות מתוך מבט רחב יותר קבועה ו/או נקודת תצפית קבועה התודעה-Mind הזאת יוצרת סוג של הפרדה, אופוזיציה, שופט אשר מגיב לכול דבר עם תפישה קודמת המבוססת על מה שכבר נלמד.
הנטייה הפנימית הזאת היא אחד מן המכשולים הגדולים ביותר לקבלת רשמים, כל הרשמים וכל מיני רשמים – לשפוט את עצמך, לשפוט את האחר, לשפוט את האחרים, לשפוט... לא משנה מה.
באמת, החיים השלמים שלנו צבועים, אפילו מכוונים על-ידי הנטייה הזאת,
אשר היא יותר חזקה מאיתנו.
בכול פעם ובכול מקום שזה עולה, השפיטה הזאת מראה כי ה 'אני' הרגיל שלנו מעורב.
אין רגע ביום בו אנחנו מפסיקים לשפוט, אפילו כאשר אנחנו לבד.
זה שומר אותנו בעבדות אכזרית, משועבדים על-ידי מה שאנחנו מאמינים כי אנחנו יודעים ומה שאנחנו מאמינים
כי אנחנו עצמנו הננו.
יש בתוכי אנרגיה חיונית ומהותית אשר היא הבסיס לכל אשר קיים.
אני לא מרגיש/ה אותה כי תשומת הלב שלי עסוקה בכול דבר אשר מוכל בזיכרון שלי – מחשבות,
דימויים, תשוקות, אכזבות, רשמים פיזיים.
אני לא יודע/ת מה אני. זה נראה כי אני כלום, שום דבר.
ועדיין, משהו אומר לי להסתכל, להקשיב, לחפש ברצינות ובאמת.
כאשר אני מנסה להקשיב, אני רואה כי אני נעצר על-ידי מחשבות והרגשות מכול הסוגים.
אני מקשיב בצורה עלובה ; אני לא ממש מספיק כדי לשמוע ולהרגיש.
מה שאני רוצה לדעת הנו מעודן יותר. אין לי את תשומת הלב הנדרשת.
עדיין לא ראיתי את ההבדל בין תשומת לב מקובעת אשר מגיעה ובאה רק מחלק אחד של עצמי ואת תשומת הלב החופשית אשר לא צמודה ומחוברת לכלום, לשום דבר, שלא נעצרת ומעוכבת ע"י כלום, ואשר מערבת את כל המרכזים באותו זמן.
תשומת הלב הרגילה שלי נתפסת ונלכדת בתוך חלק אחד ונשארת חטופה ונלקחת ע"י התנועה.
התפקוד של החלק הזה.
לדוגמא, אני חושב על מה שאני מרגיש, והמחשבה שלי מגיבה במקומי.
היא עונה עם ידע אשר הוא איננו אמת, לא עם ידיעה מידית.
המחשבות שלי הן רק ההבעה של מה שמאוחסן בזיכרון שלי, לא התגלויות של משהו חדש.
החשיבה הזאת סגורה ומתוחמת במקום צר בתוך עצמי. תמיד עסוקה, היא מונעת ומעכבת את תשומת לבי בתוך המקום הזה, בתוך החלל הזה ומבודדת מן השאר שבי, מהגוף שלי ומהרגשות שלי. עם תשומת הלב שלי מוקרנת בהמשכיות למחשבה אחת או אחרת,
עמוד 56
מדימוי אחד לשני בזרם שוטף. אני מהופנט/ת על-ידי התודעה-Mind שלי.
המחשבות האלו – וכל התשוקות שלי, חיבות, פחדים , מחוברים וקשורים רק על-ידי הרגלים או היצמדויות אשר מקשרות ומחברות – Link כל אחת אל האחרת.
תשומת הלב שלי נתפסת ונלכדת בתוך הזרם הזה כי אני אף פעם לא הבנתי ותפשתי במלאות
כי זה ניתן לתכלית ומטרה אחרת.
האם התודעה-Mind שלי יכולה להיות שקטה בתוך התפישה שלה ?
האם היא יכולה לתפוש בלי לזהות ולהכיר ולתת שמות, כלומר, בלי להפריד ולהיות מישהו אשר מסתכל, שופט ויודע ? בשביל זה אני אצטרך תשומת לב שאני לא מכיר/ה, תשומת לב אשר לא נפרדת אף פעם מ, מה שהיא מסתכלת עליו, והמאפשרת ומרשה התנסות טוטאלית שלמה בלי לסלק ולהדיר ולדחות איזשהו דבר.
זה רק כאשר אני לא מסלק/ת ומדיר/ה ודוחה איזשהו דבר שאז אני חופשי/ה להתבונן ולהבין את עצמי.
כאשר המוח שלי יכול להיות פעיל ואקטיבי, רגיש וחי בתוך מצב של תשומת לב בלי תנועה,
אז יש תנועה של איכות בלתי רגילה אשר לא שייכת רק לחשיבה, לסנסציה, לחישה או לרגש.
זוהי תנועה שונה לחלוטין אשר מובילה אל האמת, ל- מה שאנחנו לא יכולים לכנותו בשם.
תשומת הלב היא טוטלית, בלי איזושהי הסחת דעת או הפרעה . . . .
במצב הזה אני רוצה לראות אם אני בעל/ת יכולת של 'לא לדעת',
של לא לשים שם וכינוי על מה שאני תופש/ת.
יש לי תחושה-סנסציה של עצמי, אשר המחשבה ההרגלית שלי קוראת לו 'גוף',
אבל, אני לא יודע/ת מה זה, אין לי בכלל שם ל- מה יש כאן.
אני ער/ה למתיחויות, אפילו לקטנות ביותר, אבל אני לא יודע/ת מהי מתיחות.
ואז, אני מרגיש/ה נשימה, אשר אני לא מכיר/ה ולא יודע/ת . . .
בגוף אשר אני לא יודע/ת ומכיר/ה המוקף באנשים שאני לא יודע/ת ומכיר/ה . . . . התודעה-Mind שלי נהיית שקטה.
אני מתחיל/ה לראות כי ידיעה אמתית אפשרית רק ברגע בו תשומת הלב שלי מלאה, כאשר מודעות ממלאת את הכול.
אז אין בכלל הבדלים ואבחנות – דבר אחד הוא לא יותר מאשר האחר.
ישנו קיום טהור. הפעולה היצירתית היא החיזיון והמראה של מה שמתחולל וקורה.
אני לומד להסתכל.
פרק - 16
מה נתון בידיי – מה אני מסוגל – What is up to me
האחד מרגיש רצון גדול יותר לדעת עצמו. אבל אנחנו לא מרגישים מספיק דרישה,
אנחנו לא מרגישים את ההכרח והנחיצות אל מאמץ מודע. אנחנו יודעים כי יש משהו לעשות,
מאמץ לעשותו.
אבל, איזה מאמץ ?
עמוד 57
לא מתנסים בשאלה. במהרה כאשר היא מופיעה ומגיעה, אנחנו או מסלקים אותה ונפטרים ממנה
או שאנחנו מנסים לענות עם האמצעים הרגילים שלנו.
אני לא רואה כי בשביל לעמוד בפני השאלה אני צריך להכין את עצמי.
אני חייב/ת לכנס את כל הכוח והעוצמה שלי, לזכור את עצמי.
כפי שאני מנסה לזכור את עצמי, אני רואה מהיכן מגיע הרצון שלי.
זה הנו מתוך ה 'אני' הרגיל שלי. כל עוד הדחף מגיע מתוך הרכושנות בליבת האישיות שלי
זה לא יביא את החופש הנחוץ וההכרחי בשביל תפישה ישירה.
כאשר אני רואה את זה . . . יש לי את הרושם של היותי קצת יותר חופשי . . . .
אבל, אני רוצה לשמור את החופש הזה, והדרך בה אני רוצה – Wish שוב מגיעה מתוך רכושנות.
זה כמו למצוא חופש מהשפעה רק כדי שוב ליפול תחתיה, כאילו לעקוב אחרי תנועה
כלפיי פנים, כלפיי האמתי יותר, ואז אחרי תנועה כלפיי חוץ שהיא הרחק מן האמתי.
אם אני מסוגל/ת להתבונן ולחיות את זה,
אני אראה כי שתי-2 תנועות אלו הן לא נפרדות. הן אותו התהליך עצמו.
ואני צריך להרגיש אותן כמו השפל והזרימה של הגאות,
ואני צריכה להרגיש אותן כמו השפל והזרימה של הגאות,
עם תשומת לב Keen Atenttion - תשומת לב חדה וחריפה אשר לא נותנת לעצמה להיסחף
ועל-ידי החיזיון והמעוף שלה שומרת על איזון.
האם אני מסוגל/ת להבדיל ולהבחין בתוך עצמי בין מצב פסיבי לבין מצב אקטיבי ?
ברגע זה הכוח שלי הנו כאן בלי כיוון והכוונה, ברחמיו של מה שזה לא יהיה אשר יכול לקחת אותו.
הוא לא עסוק לגמרי בלזוז ולנוע כלפיי מטרה רצויה.
אני מקשיב ואני מסתכל בתוך עצמי אבל אני לא אקטיבי.
האנרגיה אשר משתמשים בה על-מנת להתבונן היא לא אינטנסיבית, לא מוגברת ורמת עוצמה.
תשומת הלב שלי לא בקשר ומגע עם עצמי ועם מה שיש והנו.
אין לה את האיכות של התפישה אשר יכולה לשחרר לחופשי ואשר יכולה לשנות את המצב שלי.
אז אני פסיבי.
הגוף שלי לא מציית לכלום וההרגשה שלי שוות נפש. את המחשבה שלי צולחים רעיונות ודימויים,
ואין לה סיבה לשחרר את עצמה מהם. במצב הפסיבי הזה המרכזים שלי לא קשורים ולא שייכים,
אין להם כיוון משותף. אני ריק/ה . . . .
כן, כפי שאני מרגיש/ה צורך להיות נוכח/ת, אני רואה כי כאשר המחשבה שלי
מופנית כלפיי עצמי יותר מתוך רצון, אז מופיעה תחושה-סנסציה – תחושה – סנסציה של עצמי.
אני מתנסה בה . . . .
ואז, אני נותן למחשבה שלי לתעות ולשוטט ולנדוד.
ואני רואה כי הסנסציה – התחושה, קטנה ונעלמת . . . . אבל, אני חוזר/ת אל עצמי, בשקט,
קשוב/ה מאוד . . . ואז, הסנסציה-התחושה מופיעה מחדש.
אני רואה כי האינטנסיביות והעוצמה של האחד תלויה באינטנסיביות ובעוצמה של האחר.
וזה מכנס הרגשה להתייחסות הזאת.
עמוד 58
שלושת החלקים שלי משולבים ומשתלבים באותה מטרה, כלומר, להיות נוכח/ת.
אבל היחסים וההתייחסות שלהם הם לא יציבים.
הם לא יודעים איך להקשיב אחד לשני או מה תהיה המשמעות של להיות מכווננים ותואמים.
מה שהכי חשוב היום זה להיפתח אל המצב החדש הזה אשר אני לא יכול/ה לתאר,
להתנסות ובניסיון של . . . נוכחות אשר עליה אני לא יכול/ה לשים אף כינוי ושם.
כאשר אני שקט/ה אני מרגיש/ה את הפעולה הזאת עליי.
אני לא עושה כלום בעצמי. אני עושה – כלום, אבל ההרגשה שלי נגעו בה, נגעו בהרגשתי.
יש הרגשה בלתי ידועה, אשר היא לא מקושרת אל האדם שאני, זוהי הרגשה אשר יודעת ישירות.
כאשר היא כאן, שום דבר בתוכי הוא לא מבודד.
אני מרגיש/ה וחש/ה את השלמות של נוכחות.
אבל, היא מופיעה רק כאשר החשיבה שלי חופשיה, מסוגלת להיות כאן בלי מילים.
כאשר החשיבה משתנה, ההרגשה משתנה, והגוף צריך להסתגל גם כן, להיות מכוונן ותואם.
אני לא יודע איך היחסים קורים ומתחוללים, כאשר היא מבוססת, היא תמיד נראית קסומה ומופלאה,
ואני רואה אותה כמו לא תלויה בי, לא תלויה עליי.
אבל לבסס ולמסד אותה זה תלוי בי הרבה מאוד. אני חייב/ת לראות מה אני מסוגל/ת לעשות.
אני חייב/ת לראות מה בידיי – What is up to me.
אני צריך קודם כל ללמוד לתת לכול חלק להיות פסיבי, כך שאני אוכל לקבל כוח יותר פעיל ואקטיבי.
הכול וכל דבר זוהי שאלה של כוחות. הקיום שלנו, הנוכחות שלנו כאן מתחת, היא גם שאלה של כוחות.
שום דבר לא שייך לנו, כלום, שום דבר לא שלנו.
אנחנו כאן או כדי להעביר כוחות או כדי להמיר ולהתמיר אותם ולעשות להם טרנספורמציה אם אנחנו מבינים איך.
זה הכרחי ונחוץ להרגיש קודם כל את הכוחות האלו בדרך ברורה ומובחנת,
להרגיש כל אחד מהם בפני עצמו, ואז להרגיש אותם ביחד במטרה ליצור כוח חדש אשר מסוגל להתעמת ולעמוד בפני האחרים, המסוגל לשרוד, להישאר, מסוגל 'להיות'.
עמוד 59
התנסות בנוכחות
פרק - 17
הערות המודעת של 'להיות כאן'.
יש בתוכי משהו מאוד אמתי, העצמי, אבל אני תמיד סגור/ה אליו.
זה דורש כי כל דבר בחוץ יוכיח לי את זה. אני תמיד על פני-השטח, מופנה כלפיי חוץ,
בכדי ובמטרה לקחת משהו או להגן על עצמי.
ועדיין, אולי יש שם גישה אחרת, נטייה אחרת, סידור אחר, ואשר בה אין לי שום דבר לקחת,
אני צריך רק לקבל. אני צריך לקבל רשמים אשר שום דבר מבחוץ לא יכול לתת לי – רושם של הוויה, של להיות,
של עצמי אשר יש לו תחושה והיגיון, ומשמעות.
התנועה של ידיעה היא התנועה של זניחה ונטישה.
זה נחוץ והכרחי לפתוח את ידך שלך, את ידיו של האחד עצמו.
ברגעים של תשומת לב גדולה יותר, יש לי מודעות-ערה של 'להיות כאן' – מבט, אור, מודעות אשר יודעת.
מודעות היא כאן. אני לא יכול/ה להטיל בכך ספק.
ועדיין, אני לא בוטח/ת בזה, אני לא מרגיש/ה את זה בתור 'אני', בתור הטבע החיוני המהותי שלי.
אני מאמינ/ה כי אני יכולה לחפש אחר מודעות, לראות מודעות, לדעת ולהכיר אותה.
אנחנו לוקחים מודעות בתור אובייקט של התבוננות.
אבל, אנחנו לא יכולים לראות מודעות. זאת המודעות אשר רואה ויודעת.
אני מבינ/ה ותופש/ת את זה אם אני מתנסה בה שהיא מגיעה ובאה מאחוריי או מעל הגוף שלי,
אין בכלל מתבונן, יש ידיעה.
ועדיין, אם אני מתנסה במודעות בתוך הגוף שלי, אז זה נראה כי ה 'אני' הנו הגוף,
והמודעות היא התכונה והתואר של הגוף.
אני מתחיל/ה להרגיש מה המשמעות של להיות אמתי/ת, כלומר – הרגע בו המחשבה שלי יודעת את עצמה ' כפי שהיא ' וההרגשה והרגש שלי יודעים את עצמם כפי שהם.
עמוד 60
מופיע סוג שונה ואחר של חשיבה – לא זזה, לא נייחת, בלי תנועה ובלי מילים,
בעלת יכולת וקיבולת להכיל את המחשבה הרגילה שלי. ויש את ההרגשה של המהות שלי
הרגשה או רגש אשר לא מן הצורה שלי אבל יכול להכיל את הצורה.
אז יש לי חשיבה חדשה והרגשה חדשה אשר רואות את העובדות ואשר רואות את מה יש.
אז המציאות היחידה בשבילי היום היא במאמץ שלי להיות נוכח/ת לעצמי.
כלום, שום דבר אחר הוא לא אמתי.
הכול וכל דבר מעוות על-ידי מעטה הכיסוי של התודעה-Mind שלי,
אשר מונעת ממני להיות בקשר ומגע עם הטבע של הדברים.
אני חייב/ת ללכת קודם כל כלפיי הטבע שלי עצמי, להתעורר אל המודעות של 'אני',
ולהיות קשוב/ה רק לזה. מודעות היא תמיד מודעות של העצמי.
אנחנו יכולים לקרוא לעצמי – מושב המודעות ואפילו אלוהים.
הנקודה היא כי זה הנו המרכז, הליבה עצמה של ההוויה שלנו, ואשר בלעדיה אין כלום.
אני חייב/ת ללמוד לרכז את תשומת הלב שלי כלפיי מרכז זה ולהישאר כאן.
אני צריך להבין את הפעולה הזאת של הנוכחות, את התנועה האקטיבית הזאת של נוכחות,
אשר היא תמיד מאוימת על-ידי תנועה פסיבית בכיוון המנוגד, הכיוון ההפוך.
אני ער/ה למציאות אשר אני לא יכול/ה כי תהיה ברשותי. זה עצמי, מה שאני הנני בעומק הווייתי.
ועדיין, אני חש/ה ומרגיש/ה כי כדי להכיר ולזהות זה דורש ממני משהו . . . אני לא יודע/ת מה.
המציאות הזאת שייכת לרמה של תפישה אשר אף פעם לא חקרתי ותרתי ולמדתי.
השאפתנות, התשוקה והלהיטות שלי מפרידות אותי ממני, ומונעות אותי מלהבין את מקומי האמתי.
אני תמיד רוצה לקחת ולקבל את מה שמגיע לי, בלי להרגיש את הכבוד Respect – אשר ירשה ויאפשר לבדו
פתיחה בלי תנאים. לא מותנית.
אני מתחיל/ה להבין ולתפוש כי מה שאני מנסה לגשת אליו הוא לא רק שלי, לא רק בי, בתוכי,
אלא אבל עצום ואדיר והרבה יותר מהותי.
בפני זה, המתיחויות שלי משתחררות אחת אחר השנייה עד הרגע בו אני מרגיש/ה, כמתת של אחדות, נוכחות שנאספה.
וזה מביא איתו שאלה – שאלה של קיום.
זה מוטל בספק בכול רגע, ואף פעם לא בטוח, אף פעם לא וודאי ומובטח, תמיד כל כך לא ידוע ובלתי ניתן לידיעה
עד כי זה דורש ממני הכול. עכשיו אני קיים עם תחושה של כוח מסתורי, אשר אי אפשר לכנותו בשם,
ואשר הוביל אותי אל האחדות הזאת. לאיזה השפעה אני נפתח/ת ? . . .
אני רוצה לדעת, אני מבקש/ת לדעת. אני כאן. אני לא סגור/ה וכלוא בתוך חלק אחד של ההוויה שלי.
אני מודע/ת להיותי שלם, שלמה.
עמוד 61
פרק - 18
מודע/ת להוויה הפנימית
ע ר י כ ה
אני קיים מבלי לדעת איך. הקיום שלי עצמו הוא שאלה אשר אליה אני מחויב/ת להגיב,
אם אני רוצה את זה או לא. התגובה שלי היא בדרך בה אני קיים ברגע הזה ממש, והסוג של הפעולה אשר בה אני משתלב. בכול דרגה של ערות מודעת, התגובה של מותנית בפירוש בבירור ובדיוק
על-ידי מצב ההוויה שלי. האתגר בשאלה הנו תמיד חדש. זאת היא התגובה אשר היא ישנה,
וזה יוצר הפרדה מן השאלה.
זה בגלל שבתוך התגובה ה 'אני' הרגיל הוא בפעולה.
מה זה אומר ומה היא המשמעות של 'לזכור את עצמך' ?
זה לא לזכור את האדם אשר אני מייצג – את הגוף שלי, את הפוזיציה והמיקום העמדה שלי בחיים, המחויבויות שלי, זה להפוך להיות מודע/ת להוויה הפנימית שלי.
אני רוצה להיות שלם ומאוחד, אחד.
מה ש, אני באופן חיוני ומהותי.
כאשר אני מרגיש/ה את הרצון הזה, זה כאילו כל האוריינטציה שלי משתנה.
ובכול החלקים של עצמי, בחופשיות ובלי שאני עושה איזשהו דבר, מתרחשת ומתחוללת תנועה כלפיי נוכחות מסוימת.
בשביל שהתנועה הזאת תעקוב אחר נתיבה ותלך בדרך שלה אני צריך לציית ולהיות מכוונן לחלוטין
הכוח שלה תלוי לחלוטין בשקט ובשלווה – Tranquility , ובחופש של תשומת הלב שלי.
אני צריך להרגיש כי הנוכחות הזאת יוצרת את עצמה בתוכי.
בהסתכלי אני מתחיל/ה לראות כי אני צריך וחייב/ת להיות בקשר ובמגע עם כל המרכזים שלי באותו הזמן. לפעמים בתוך חלק אחד ולעתים בתוך אחר, הזרימה של האנרגיה היא חזקה מדיי או חלשה מדיי. אם אני יותר מדיי בתוך הראש שלי, התנועה לא מתחוללת ומתרחשת.
יותר מדיי בתוך ההרגשה והתחושה שלי או יותר מדיי בתוך הגוף שלי זה אותו הדבר.
חייבת להיות האינטנסיביות והעוצמה המתאימה והתואמת בכול מקום.
מה שהנו חשוב זוהי תשומת לב מודעת, מן הסוג אשר אני לא מכיר/ה.
אני יכולה להרגיש את זה רק בתוך שקט, בתוך שלווה ורגיעה - Tranquility אשר גדלה יותר ויותר.
הנוכחות אשר הינה כאן פועלת עליי, משתלטת עליי – לוקחת עליי שליטה.
אבל, אני חייב/ת לרצות ולצוות את זה – But I' Must Will it, Wish it .
זוהי היא הנוכחות של 'אני'.
אני לומד/ת לטהר את כוח הראייה שלי, את עוצמת הראייה שלי,
לא על-ידי כך שאני נפטר/ת ומסלק/ת את מה שהוא איינו רצוי,
או מפנה את פניי אל הצד השני ומיישם את עצמי על מה שהנו נעים ומהנה ומוכן ומזומן ומוסכם,
אני לומד/ת לראות כל דבר בלי לסרב לפרטים.
אני לומד/ת לראות בבירור ובבהירות.
אני רואה כי לכול הדברים יש את אותה החשיבות, ואני מקבלת כישלון כטוב בשבילי.
עמוד 62
אני מתחיל/ה שוב אלף פעמים. הכול תלוי בראייה הזאת.
אני לא מנסה למצוא או לעשות משהו.
אבל אני מרגישה את המשקל ואת הכובד של הדמיון על עצמי,
את משקל הדימוי הזה אשר אני מרגישה כי נכפה עליי לשאת ולהחזיק ולתמוך בו ולאושש אותו כל הזמן. בקרב האלים כדי לשמור ולשמר על ההמשכיות של זה.
ומאחורי זה, אני ער/ה לריקות ולריק. . . .
אני לא יודע/ת מי אני.
ועדיין, אני לא מכיר/ה ויודע/ת את הריקות בגלל שהמקום תפוס וכבוש ועסוק.
כאשר אני רואה את זה, הרצון והתשוקה 'לדעת' עולה בתוכי – לא לדעת דבר ספציפי,
אלא אבל לדעת מי זה שם, מה אני ברגע הזה ממש.
המקום נלקח ונתפס.
אני מרגיש/ה את זה בתוך המתיחויות וברעיונות אשר חוצים את תודעתי את ה – Mind שלי בלי הפסקה.
בגלים של הרגש אשר מגיבים.
אני לא מנסה להתנגד, וכמו כן לא לסגת או להסיח את דעתי.
זאת הדרך בה אני.
אני מקבל/ת אותה.
וכאשר אני חי/ה אותה, בחיותי אותה אני רואה ' כפי שהיא ', כאילו אני רואה הלאה דרכה,
הופכת להיות יותר ויותר חופשי/ה.
אני רואה את חוסר תשומת הלב שלי.
אני מבינה ותופשת כי ההוויה שלי תלויה בעוצמת הראייה הזאת,
וכי אני חופשי/ה לא לקחת חלק אחד של עצמי מתוך השלם, חופשי/ה לא להיות מבודדת בתוך חלק אחד.
יש לי צורך לפתח תשומת לב, אשר היא הינה טהורה ובעוצמה מספקת כדי לא להיות מוטה, מוסבת ומוסחת על-ידי תגובות סובייקטיביות.
אני חוזרת ללא לאות לשורש התפישה שלי.
בתנועה הזאת תשומת הלב שלי מטהרת את עצמה, ולאט ולאט מסלקת ומעלימה את האלמנטים אשר הם הינם זרים לתפישה ישרה.
רק הרושם של המציאות נישאר.
פרק 19
'אקו' – 'הד' של 'אני'.
מאמץ נכון להיות נוכח/ת דורש כוח ועוצמה אשר מודע/ת לכיוון שהוא רוצה לקחת ואשר יש לו את הרצון לפעול. תשומת הלב המגיעה מן המרכזים השונים חייבת להיות כאן בפרופורציות נכונות, ולהישאר משולבת כנוכחות מודעת.
אבל היא בקביעות וכל הזמן מאוימת על-ידי מה שמושך אותה החוצה – כלפיי חוץ.
אנחנו צריכים להפוך להיות מודעים למשיכה הזאת. יש רצון והשתוקקות – Wish לנוע, תשוקה ליצור, לפעול. כמו כן יש גם רצון להיות מונע/ת – Moved , להימשך, לציית.
2-שני הכוחות והעוצמות האלו הם הינם כאן בקביעות בתוכנו.
עמוד 63
להתעמת ולעמוד בפניהם מתוך רצון ובהתנדבות בנקודה נתונה, זה יכול לייצר ריכוז של אנרגיה
אשר יש לה את החיים העצמיים שלה עצמה.
זה בחיכוך בין הכוחות האלו, אשר איכות שיכולה לאחד אותם מחדש יכולה להופיע.
מאחורי כל התמורות והתהפוכות של החיים, מאחורי כל הדאגות והצער והשמחות שלי, ישנו משהו אשר הנו הרבה יותר גדול, משהו אשר אני יכול/ה להרגיש ונותן לי משמעות.
אני מרגש/ה כי אני קיימת ביחס, ביחסים ובהתייחסות אל הגדולה הזאת.
היא מחוץ לי אבל היא גם בתוכי. וזה בתוכי, אשר אני מכירה ויודעת אותה – החיים האלו,
הוויברציות האלו, ההדהודים האלו, זה כל כך עדין.
ההדהוד, הוויברציה הזאת היא כל כך עדינה עד כי אני מרגישה את הגדולה ואת ההדר
כי אני חשה ומרגישה את הטהרה שלה.
אני מרגישה את זה בתור הדהוד, הד, כהרגשה של 'אני', בקשר ובמגע בין המגע שלי והתחושה-סנסציה שלי.
יחסים אלו מגלים כי אני אחדות, שלמות, כוליות שלמה, וכי אני יכולה להיות קיימת כ, כוליות שלמה.
ההד- ה 'אקו' , ההדהוד הנו מה שאני יכולה לדעת היום על טבע אחר בתוך עצמי,
אשר בא ומגיע מעולם אחר דרך המרכזים הגבוהים שלי.
אני מרגיש/ה את זה מהדהד בצורה של הדהוד עדין, תנודה עדינה, וויברצייה מעודנת,
ואשר לזה אני מנסה לכוונן את כל החלקים של עצמי.
זה קורה אל איכות של תשומת לב, אשר תרשה ותאפשר לה ללכת כלפיי הוויברציה הזאת,
ולהחזיק לשאת ולתמוך בקשר ומגע איתה.
אני צריך אנרגיה מסוג מיוחד מאוד, אנרגיה עוצמתית אשר היא מספיק פעילה כדי להישאר בחיים בפני המחשבות והרגשות שלי. האנרגיה הזאת לא נותנת לעצמה לרדת למטה או להיות מושפעת על-ידי איזשהו דבר.
הרצון הבקשה המשאלה והתשוקה שלי להיות נוכחת לעצמי – The wish to be present to my self
כוללת את הנוכחות הזאת.
המחשבות והרגשות שלי מונפשות ומקבלות חיים על-ידי אנרגיה מ, רמה שונה.
במטרה להבין את הטבע שלהם, אני צריך לראות ולדעת ולהכיר אותם כ - עובדות.
הן מגיעות ממקור אחר, השפעה של אנרציה ואינרטיה-התפתחות והתנוונות – כוח ההתמד,
אשר מחזיק אותי בתוך הקצב ה 'טמפו' של זה.
אני חייב/ת למקם את עצמי מתחת השפעה יותר פעילה אם אני רוצה להיות חופשי/ה.
כלומר, אני חייב/ת וצריך למצוא בתוך עצמי אנרגיה של תשומת לב, אשר היא מספיק חזקה ורגישה
כדי להחזיק את תנועות האנרציה והאינרטיה , כדי להחזיק את תנועת כוח ההתמד מתחת למבטה.
(מתחת למבט של תשומת הלב) אני חייבת לא לאבד איתם קשר עין, מראה ומבט.
אני חייבת/ת וצריכה לחיות איתם.
תנועות אלו הן כאן והן משיכה קבועה.
אם אני לא רואה אותם כפי שהם, אני נותנת להם ערך נוסף אחר.
אני בוטחת בהם ונותנת להם את עצמי, ומונעת מהם ומעצמי כל משמעות.
לפיכך לכן, בכדי ובמטרה לדעת ולהכיר את עצמי, אני חייבת להסכים להיכנס אל תוך שדה החיפוש.
רק על-ידי זה ש, אני עובד/ת להיות נוכח/ת - תשומת הלב שלי תתפתח.
כאשר יש לה איכות טובה יותר, אני נאבקת לשמור עליה מ, להיחלש, מהיחלשות,
אני מנסה למנוע אותה מלהילקח ולהיחטף.
אני מנסה אבל אני לא יכולה, ואני מנסה שוב.
אני מתחיל/ה להבין מה זה דורש ממני.
אפילו אם אני לא יכולה לעשות את זה.
עמוד 64
בתוך המאבק במקום בו אני חוזר/ת והולך או הולכת שוב כלפיי מניפסטציה – התגלמות התבטאות והתגשמות, אני רואה כי כאשר תשומת לבי נלקחת או נחטפת לחלוטין, היא לגמרי אבודה בשבילי.
אבל אם היא לא הולכת רחוק מדיי אז אפשר למשוך אותה בחזרה, כמו בעזרת מגנט.
בתנועה של תשומת הלב שלי, אני לומד/ת משהו מן הטבע שלה.
אני אני אהיה חייבת ללכת לכיוון של מניפסטציה – התגלמות, התבטאות והתגשמות,
ואני תמיד אאבד את עצמי, אלא אם כן תשומת הלב שלי תלך לשני הכיוונים – כלפיי החיים וכלפיי הפנימי.
אנחנו חושבים כי זאת תשומת לב אחת אשר מחולקת בצורה שווה, אבל העובדה היא כי החלקים אינם שווים ושקולים, הם לא אותו הדבר.
יש הבדל גדול מאוד אשר בו אני צריכה להתנסות.
אם אני לא יכולה למרכז את המאמץ שלי בדרך מסוימת, אני כבולה וחייבת לאבד את עצמי.
אני חייב/ת לראות כי אני לא יכולה לעשות את זה כי אין לי את איכות תשומת הלב הנדרשת.
כאן המאמץ שלי, פה זה מה שאני חייבת לתרגל.
זה הדבר היחיד אשר משנה וחושב.
פרק 20
2-שני זרמים
מה אנחנו בתוך המהות שלנו – האפשרויות הגבוהות ביותר שלנו – את זה אנחנו לא יודעים.
מה שאנחנו באדם שאנחנו, ההתניה הנוקשה והעקשנית אשר בלתי ניתן לפייס ולהרגיע אותה ואשר מגדירה אותנו – וגם את זה אנחנו לא מכירים ויודעים.
אנחנו מזדהים עם האדם שאנחנו, אשר הנו בור – בבורות ליחסים אשר היו אמורים וצריכים להיות קיימים בינו לבין המהות שלנו.
ועדיין, התפתחות-פנימית מתחילה עם היכולת ועם הקיבולת לדעת את עצמי,
להבין את העצמי שלי כולו.
אני חייב/ת לדעת כי יש לי טבע כפול, כי יש בתוכי שני-2 כוחות :
הכוח היורד של המניפסטציה-התבטאות, התגשמות, התגלמות
והכוח העולה אשר חוזר אל המקור.
אני חייב/ת להתנסות בהם כאן באותו זמן בכדי ובמטרה לדעת ולהכיר את עצמי כשלם.
חייבת להיות שם איזושהי סיבה למה אני כאן, משהו אשר הנו דרוש ונחוץ
בשביל היחסים בין השניים-2 (2 הכוחות). זוהי המשמעות של הנוכחות שלי.
בתוך כל מאורע ואירוע בחיים – באם זה משפחתי, מקצועי או חיים פנימיים, יש תנועה כפולה
של אינבולוציה ואבולוציה (התנוונות והתפתחות) הפעולה מכוונת כלפיי מטרה, כלפיי מניפסטציה-התגלמות, התבטאות והתגשמות, אבל מאחורי זה ישנו משהו אשר אין לו מטרה, ואשר לא מקרין ומטיל או משליך ומאציל את עצמו אלא חוזר אל המקור.
שני-2 זרמים אלו הם הכרחיים וחיוניים אחד בשביל השני. בתיאוריה אנחנו יודעים כי שני-2 הזרמים קיימים, אבל אנחנו לא באמת מודעים להם. אני לא מכירה מספיק את הזרם העולה.
עמוד 65
אין לי בתוך עצמי, בזמן אשר בו אני רוצה, את האלמנטים והרכיבים אשר יאפשרו וירשו לי להרגיש את החיים של זה, להרגיש את החיים שלי.
את הזרם השני, אני גם לא מכירה ולא יודעת, כי אני ספוגה ומושרית בתוכו בצורה עיוורת.
ועדיין בלי החיזיון של שני-2 הזרמים, הרצון וההשתוקקות-Wish להיות נוכח במקום נתון ובזמן נתון הנו חסר היגיון.
אני צריכה מראה או חיזיון קבוע שלהם, בכדי ובמטרה לראות את נקודת היישום, של תשומת הלב ושל הרצון-Will, הרצון-Will לא לאבד את עצמי.
עם תשומת הלב שלי כיום אני לא יכולה להיות ערה באותו הזמן לשתי תנועות – 2 תנועות אשר הולכות לכיוונים מנוגדים או הפוכים.
אני נלקחת או נחטפת על-ידי תנועה אחת, אשר מתעלמת ומתנגדת לתנועה השנייה, הנוספת או האחרת.
למרות זאת ואף על-פי כן, אני חייב/ת וצריכה לקבל כי שני-2 הזרמים קובעים את חיי,
וכי יש לי שני-2 טבעים בתוך עצמי ('טבעים' = ריבוי של 'טבע').
אני חייבת וצריכה ללמוד לראות את הטבע היותר נמוך, ובאותו הזמן לזכור את הגבוה יותר.
המאבק והמאמץ הנו לחיות את השניים-2 ביחד.
אני צריכה שיהיה לי רושם מודע של 2-שני האספקטים האלו בתוך עצמי.
בהתחלה בצורה עצמאית אחד מן השני, ואז באופן סימולטני-בו-זמני.
טבע אחד חייב לשרת את השני.
אבל, מה המשמעות של 'לשרת' ? אני חייבת למצוא את המקום האמתי שלי ולקבל אותו.
זאת אני אשר נקראה להיות כאן. אני חייבת לראות כי אם אני לא נוכחת, אני משרתת
רק את העצמי הרגיל שלי. והולכת לכיוון ההרס של מה שאני באמת.
אז, בין שני-2 הזרמים האלו, אז יש כלום או שום דבר, אין אף אחד.
מה שהנו חשוב זה ששני-2 הזרמים חייבים להיות מבוססים בתוכי, כאשר יש להם יחסים ברורים ומוגדרים אשר מתוחזקים ושמורים. עד עכשיו הזרם היורד לבדו היה המסטר-האדון של הנוכחות שלי, בלי שהתעמתו איתו ועמדו מולו.
הזרם העולה יש לו את המקור שלו בתוך
הרצון להיות – In The Will to Be – לא רצון – Will באופן הרגיל, אלא באופן ובמשמעות של :
Wish to be = Wish = ביקש, ייחל, קיווה, רצה והשתוקק (גם מאחל ומברך).
זה הנו נחוץ והכרחי מעל הכול להתיר ולשחרר את הרצון הזה, ולעשות בשביל זה מקום.
אני חייב/ת לקבל להיות פסיבית, פסיבית באמת במטרה שהוויברציה-ההדהוד הפעיל יוכל להיקלט ולהיתפש על-ידי ההרגשה שלי.
המאמץ והמאבק שאני יכול/ה לעשות באמצעים הרגילים שלי, המאמץ והמאבק היחידי אשר הנו,
מחייב אותי זה האחד של פסיביות מתוך רצון – מאמץ מודע.
עמוד 66
פעילות של זמינות
A Movement of availability
Movement = פעילות, תנועה ותזוזה
Availability = זמינות, נגישות ופנאיות רגשית ונפשית.
פרק 21
דרך חדשה של תפקוד
מצב ההוויה שלי היום מותנה על-ידי דרך החשיבה שלי, ההרגשה והחישה, אשר לוקחות את כל תשומת הלב שלי ומגבילה אותי לחלק הצר של עצמי.
בשבילי במטרה ובכדי לעבור וללכת מעבר לזה, חייבת להופיע בתוכי דרך תפקוד חדשה.
אני חייבת וצריכה לגלות את חוסר היעילות הטוטאלי, את המחסור ואי-ההתאמה ואי-הכשירות
של מחשבותיי ורגשותיי בתור אמצעי לגשת אל הטבע האמתי של עצמי.
התפקודים האוטומטיים של המחשבה וההרגשה שלי נכנסת בין העולם כפי שהוא הנו – מה שאני באמת – והתפישה אשר יש לי עליו.
המצב אשר בו אני חיה הנו בלי סדר, חזון או מטרה. אני כאן מבלי לדעת למה ומה אני משרתת.
כל אחד מהתפקודים שלי מגיב לרשמים כאילו הוא היה לבד, מתוך נקודת המבט שלו המבוססת על מה שהוא יודע. אבל, התפקודים לא יכולים לתפוש את המציאות בנפרד, אשר כוללים אנרגיה הרבה יותר גבוהה.
הכוח ו/או העוצמה שלהם יותר מדיי פסיבי.
בשביל הבנה לאורה של המודעות, התפקודים חייבים להיות כולם מכווננים ותואמים ומאוחדים
בתנועה ופעילות יחידה של זמינות ופנאיות ונגישות - A Single movement of availability .
אם יש איזשהו מרחק ביניהם, אז המטרה המשותפת הולכת לאיבוד, והתפקוד העיוור פועל על-פי ההרגל שלו.
וכך, הדבר הראשון להבין זה את הזמינות והפנאיות והנגישות של המחשבה שלי, הגוף שלי וההרגשה שלי, כדי לקבל ביחד ובאותו הזמן, את הרושם אשר אותו הם לא יכולים להכיר ולדעת מראש.
עמוד 67
כל דבר וכל מה שהם מכירים ויודעים הוא לא תפישה מידית של מה שהנו כאן, ועכשיו, כאשר הם שקטים ושותקים.
ואני חייבת לעבור דרך האכזבה של לראות שההתערבות שלהם אשר בה אני תמיד מאמינה,
רק מביאה את הדמויות והדימויים של המוכר והידוע במקום התנסות ישירה.
אז אולי אני אתחיל להבין, למה הלימוד הזה ממקם כל כך הרבה חשיבות כזאת על העובדה
שהמרכזים שלנו עובדים בלי איזשהם יחסים וקשר אחד עם השני.
כל עוד היחסים והקשר לא נעשים, אני לא יכולה להגיע מעבר למצב הרגיל וההרגלי של המודעות שלי.
האם היחסים והקשרים האלו יכולים להיעשות ?
האם אני מרגישה בתור עובדה, בדרך אמתית, כי יש חוסר של קשרים ויחסים ?
האם אני מרגישה ברגע זה ממש את חוסר האינטליגנציה שלי לדעת ולהיכר את האמת שלי עצמי
ואת האמת של מה עומד לפניי, מה נמצא מולי ?
האם אני רואה כי אני נמנעת ומעוכבת ונעצרת
על-ידי מילים, רעיונות ורגשות, מלאה ספקות, אמונות ופחדים ?
אני צריכה להבין ולתפוש על-ידי התנסות וניסיון, מה המשמעות של הניתוק וחוסר החיבור הזה של המרכזים שלי. יש לי תחושה וסנסציה מסוימת של עצמי, והמחשבה שלי היא על הסנסציה- על התחושה.
אבל, האחת או האחרת השנייה תמיד חזקה יותר. אני לא אחת, אני לא אחדות.
האקורד הזה – ההתאמה הזאת של מרכזי האנרגיה שלי והתפקודים שלי, אי אפשר לחולל אותם על-ידי כפייה ודחיקה. חייבת להיות השקטה, שחרור לחופש, וויתור והרפיה של הפעילות ושל התנועה שלהם, במטרה שיופיע ביניהם איזון של אנרגיה.
אבל, משהו חסר. אני מרגיש/ה כי אני תמיד יותר מדיי פסיבי/ת.
אז הצורך באנרגיה מופיע, תשומת לב אשר תישאר חופשיה, ולא תהפוך להיות מקובעת על שום דבר. זאת היא תשומת הלב אשר תכיל כל דבר ולא תסרב לשום דבר, ואשר לא תיקח צד או תדרוש איזשהו דבר. היא תהיה בלי רכושנות, בלי שאפתנות, להיטות ותשוקה, אלא תמיד עם כנות אשר מגיעה מתוך הצורך להישאר חופשי/ה במטרה לדעת ולהכיר.
פרק 22
להתעורר לעוצמה חדשה
אנחנו רוצים ומבקשים להפוך להיות מודעים לתנועה ולמצב של האנרגיה בתוך עצמנו.
זה יכול להיעשות רק ברגע הנוכחי בהווה. אני צריכה להיות יותר פעילה בפנים.
אני מתאמנת ומתרגלת לנסות להיות נוכחת, להתעורר.
אבל כל פעילות אשר אני עדיין לא שולטת בה מעוררת מתח ומתיחות.
אני רוצה ומבקשת – ,Wish, אך אין לי יכולת, אני לא מסוגל/ת . אז אני מתוח/ה.
ובדרך זאת יוצרת את המכשול להבנה והגשמת המטרה שלי.
אני עולה, ניגש/ת ומתקרב/ת אל מול המכשול הזה שוב ושוב, עד שאני נהיית משוכנע/ת בשקריות של תפישת המאמץ שלי – כלומר, בתור תנועה לכיוון תוצאה.
עמוד 68
אז אני מרגיש/ה הקלה, שחרור אשר הנו סימן ברור של הנוכחות שלי עצמי.
התרגול והאימון של התבוננות הוא לא קל להבנה.
בדרך כלל אני רוצה – Wish לראות את עצמי ולדעת ולהכיר את עצמי בתור אובייקט.
אני נפרדת מ, מה שאני מתבוננת בו.
אני מנסה להכיר ולדעת אותו עם המרכזים השונים שלי.
אני רואה את עצמי מנסה להשתמש בתפקוד או פונקציה אחת, ואז באחרת.
יש לי ערות-מודעת של המאמצים שלהם, כל אחד בנפרד, ובתסיסה ובהתרגשות ובהנעה ובסערה שלהם. ואז אני רואה כי כל המאמצים הללו הם חסרי פרי. אני מנסה להכיר ולדעת, לראות, עם אנרגיה פסיבית, עם איכות של תשומת לב אשר היא לא יותר פעילה מאשר מה שנתפש ונתפס.
זה מספק עוצמה וכוח בלתי מספקים כדי לדעת ולהכיר.
אני מנסה להכיר ולדעת מרכז אחד עם מרכז אחר, שניהם מאותה איכות.
זה מביא קונפליקט בצורה בלתי נמנעת. אז, אני לא יכול/ה להתבונן.
אני לא רואה כלום, שום דבר. יש לי רשמים של פיזור וחוסר סדר.
אבל, מהיכן אז הידע הזה המגיע ? איך אני יכול/ה לראות את עצמי ? אני לא יודע/ת . . . .
ומאחר ואני לא יודעת אני נהיית שקטה ודוממת.
יש תנועה של זמינות ונגישות ופנאיות, התעוררות של כוח חדש בתוכי.
זה מופיע רק כאשר אני רואה ש, כל שאר הדחפים הם חסרי תועלת ולא מחברים אותי לעובדות אמתיות, עם מה שאני.
אני רוצה להפוך להיות מודעת למציאות של החיים. יש בתוכי משהו מסתורי אשר שום דבר לא מסוגל לאחוז ולתפוס, משהו אשר אף מחשבה ומרגשה לא יכולות לעזור לי לדעת ולהכיר.
זה מופיע רק כאשר אני לא לכודה ותפוסה, ברשת של המחשבות והרגשות שלי.
זה הנו הבלתי ידוע, אשר אי אפשר לתפוס ולאחוז בו עם מה שאני יודעת.
במטרה ובכדי להגיע לשקט ולדממה המוחלטים אשר בהם אני אהיה חופשיה להכיר ולדעת,
אני חייבת לנטוש את שתיהן, את היומרנות והפריטנציה והטענה שאני מסוגלת ויכולה ואת האמונה שלי ב- מה שאני יודעת. אני חייבת לראות את עצמי מאמינה בעיוורון, שוב ושוב, ב- מה החשיבה שלי או הרגש שלי אומרים לי. אני צריכה לראות את עצמי תמיד מרומה, עד אשר אני מרגישה את חוסר התועלת של כל זה, עד אשר אני מרגישה עד כמה עלוב/ה ועני/ה אני באמת.
ואז, מופיע רוגע ואני אולי לומדת משהו חדש.
בכול מקרה, זה כמו דלת נפתחת, וכול מה שאני יכולה לעשות זה להשאיר אותה פתוחה.
אני לא יכולה לחזות את מה שיגיע אחר כך.
האיכות של ההשפעה אשר מגיעה אליי תלויה באיכות הנוכחות שלי.
והאיכות של הנוכחות שלי תלויה ביחסים בין המחשבה שלי, ההרגשה שלי והסנסציה או החישה שלי.
עמוד 69
בכדי ובמטרה להיות מכווננת ומתואמת עם כוח עדין ומעודן יותר, תשומת הלב של כל חלק צריכה להתרכז, להפוך להיות טעונה עם כוח ועוצמה ומשמעות חדשים, לקשר ולחבר ולייחס מתוך רצון ובהתנדבות.
בדרך הזאת החשיבה מטהרת את עצמה, כפי שעושים ההרגשה והחישה-סנסציה.
כל אחד משחק את תפקידיו ואת התפקיד שלו עצמו בהתאמה לאחרים בשביל אותו המטרה כדי להיות מכוון עם נוכחות מעודנת יותר.
נוכחות זאת צריכה לזהור, להחיות ולחיות וליצור הנפשה בגוף שלי.
יש לה אינטליגנציה, חזון אשר הוא הנו כמו אור בתוך החשיכה והעובי של השינה שלי.
כפי שאני כיום, מכוונת ומודרכת על-ידי האגו שלי, אני לא יכולה להכיר ולדעת את המהות עצמה של ההוויה שלי ממש. אני לא מוכנה לזה. חייבת להתרחש ולהתחולל נטישה גדולה יותר, זניחה גדולה יותר, התמגנטות גדולה יותר כלפי ה 'אני-האמתי' שלי, כלפיי הטבע ה 'אלוהי' שלי.
אני מרגישה את הצורך לזה, ואני מתעוררת לרצון והבקשה – Wish האלו, ולחיים האלו.
אני מרגישה את האינטליגנציה הזאת מתעוררת.
פרק 23
הגישה שאנחנו לוקחים
הגישה שאנחנו לוקחים, התנוחה ועמדה הפנימית והחיצונית שלנו, הם באותו זמן גם המטרה שלנו וגם הדרך שלנו.
בכול רגע לכול אחד מאיתנו יש עמדה או מנח-תנוחה מסוימת, גישה שאנחנו לא יכולים להימנע ממנה.
המנח-תנוחה והעמדה שהגוף לוקח ומניח על עצמו הם תמיד אותו דבר ומעוררות ומגרות וגורמות לעמדות וגישות ומנחים ותנוחות אשר הם בהתאמה בתוך התודעה – Mind ואת ההרגשה אשר היא גם אותו דבר.
אני מוקפת וסגורה וכלואה בעולם סובייקטיבי של גישות הרגליות.
אבל, אני לא רואה את זה. אני אפילו לא ערה ומודעת לאיזה חלקים הם מתוחים או רגועים.
לגוף יש את רפרטואר העמדות המנחים והתנוחות שלו אשר כולאות אותי.
אני חייבת למצוא מקום ועמדה פנימיים וחיצוניים, אשר ישחררו אותי מהגישות שלי ויאפשרו לי לבקוע ולהגלות ולצאת מתוך השינה, להיפתח אל מימד אחר, אל עולם אחר.
בעבודה בתוך השקט, העמדה או התנוחה של הגוף היא חשובה מאוד.
היא חייבת להיות מדויקת בכדי ובמטרה לאפשר או להרשות לשדה של האנרגיה להתבסס.
ובאותו זמן, אני חייב/ת להרגיש הקלה, הוויה טובה, סוג של עמידות ויציבות אשר מאפשרת לתודעתי – ל-Mind שלי להגיע למצב של פנאיות וזמינות ונגישות טוטאליות-מוחלטות, ולרוקן את עצמה בדרך טבעית, לשחרר ולעזוב את התסיסות וסערות הנפש וההתרגשות וההסתה של המחשבות.
עם תנוחה ומנח ועמדה נכונה המרכזים שלי מגיעים לבוא להיות יחד ויכולים להיות ביחסים ובקשר.
זה דורש שיתוף פעולה קרוב והמשכי בין המחשבה שלי, ההרגשה שלי והגוף שלי.
מייד כאשר הם נפרדים, כבר לא מחזיקים באותה תנוחה, מנח או עמדה.
עמוד 70
אנחנו מחפשים אחר יציבות. מה שהנו תמיד חיוני ומהותי זה המיקום של עמוד השדרה, אשר באותו הזמן צריך להיות חופשי וישר. כאשר הוא לא ישר, לא יכולים להיות יחסים וקשר נכונים בין המחשבה והחישה-סנסציה או בין המחשבה וההרגשה.
כל חלק נשאר מבודד בלי חיבור וקשר אמתי עם האחרים. אבל, אם עמוד השדרה ישר, א אנחנו מרגישים כי האנרגיה אשר מוכלת בגוף יש לה פעולה על הגוף.
הדחיסות שלה משתנה. אין כבר יותר צורה ונוכחות – הם אותו הדבר עצמו.
התנוחה-המנח והעמדה שלי תהיה יציבה יותר אם אני אשב על הרצפה, על כרית כך שהברכיים יותר נמוכות יותר מהמותניים. אם אפשר למקם כף רגל אחת על הירך או על השוק של הרגל השנייה.
להצליב את הרגליים חוסם את הדחף הפעיל ומאפשר את הרמה העמוקה ביותר של השקטה ושקט. הידיים נחות בחיק, היד המועדפת תומכת את היד השנייה, עם כפות ידיים כלפיי מעלה ואגודלים נוגעים.
אני יושבת ישרה לחלוטין, עם האוזניים והכתפיים בקו אנכי.
העיניים פתוחות רק מעט או יכולות להיות סגורות.
אם אי אפשר לשבת על הרצפה, אני יכולה להשתמש בשרפרף או בכיסא בתנאי שאני יושבת ישרה,
עם הברכיים יותר נמוכות מהירכיים. ובלהחזיק ולשמור על עמוד השדרה אנכי זה משחרר לחץ כך שהחלק העליון של הגוף לא חש משקל.
כאשר מתחילים את העבודה בהשקטה בשקט, אני מנסה למצוא את התנוחה והמנח המדויקת המתאימה לאגן הירכיים אשר לא מושכת את הגוף שלי קדימה או אחורנית.
אם עמוד השדרה שלי אנכי כמו ציר, גם זה שומר ומחזיק את הראש שלי במיקום נכון.
אז השחרור מגיע בעצמו.
כפי שהמתיחויות נושרות, אני מרגישה תנועה של אנרגיה כלפיי הבטן, ובאותו זמן,
תנועה כלפיי הגבוה.
החומרה והרצינות וההקפדה של הגישה שלי מגיעות באופן בלעדי מהכרח אחד מחייב באופן מוחלט – לא למנוע לא לסכל ולא לעקב בכול רגע את התנועה כלפיי אחדות אשר נדרשת כדי לפתוח את המרכזים הגבוהים ולהיפתח למרכים הגבוהים, לא קל להגיע אל הגישה הזאת.
זה לא משהו כדי לקחת אותו פעם אחת ודי, אלא אבל צריך לחדש אותה מחדש מרגע לרגע.
זה קורא לאינטליגנציה אשר חייבת תמיד להישאר נוכחות.
בלי תשומת לב מתוך רצון ובהתנדבות, עמוד השדרה שלי לא ישמור על עמדתו ועל התנוחה שלו
וכול המשמעות השלמה של הגישה האת בפני החיים תלך לאיבוד.
אני צריכ/ה לראות כי, מייד כאשר המאמץ מפסיק, הגישה שלי יכולה להיות עיקוב מיידי למודעות.
והמאמץ שורד ונשאר רק כמו הבזק.
עמוד 71
פרק 24
הביאה ביחד
תשומת הלב היא הכוח המודע, הכוח של המודעות. זה כוח אלוהי. החיפוש הנו אחר מגע עם אנרגיה אשר מגיעה ובאה מן החלקים הגבוהים יותר של המרכזים שלנו. לפעמים יש לנו אינטואיציה של זה, אשר היא יותר חזקה או פחות חזקה. אינטואיציה זאת היא הפעולה של המרכזים הגבוהים עלינו ואשר מהם אנחנו מופרדים על-ידי ההיצמדות וההידבקות שלנו לתפקודים שלנו.
כאשר מרגישים את הפעולה הזאת, זה משפיע על הגוף, ואשר אז מקבל סנסציות או תחושות וחישות יותר חיות ועדינות. זה משפיע על המחשבה, אשר הופכת להיות בעלת יכולת להחזיק מתחת למבטה את מה שנוכח באפן מיידי. זה משפיע על הרגשות, ונותן זריחה ומעלה הרגשה חדשה.
אבל הפעולה הזאת אשר מגיעה מן המרכזים הגבוהים, אין לבקש אותה מבחוץ או לחולל ולייצר אותה בכפייה או בכוח על-ידי איזשהו תפקוד או פונקציה של המרכזים הנמוכים.
בכדי ובמטרה שפעולה זאת תהיה מורגשת על-ידי הגוף, התודעה-Mind והרגשות שלי,
חייב להיות שם מצב מסוים של זמינות ופנאיות ונגישות.
וכאן הנו המכשול, המחסום.
איכות האנרגיה של המרכזים הנמוכים חייבת להיות בהתאמה לוויברציות-להדהוד של המרכזים הגבוהים. אחרת, היחסים והקשר לא נעשים והמרכזים הנמוכים לא מביעים את הפעולה של הגבוה ברמה של החיים.
הם לא משרתים בתור מתווכים, הם לא נקראים לשרת ולשירות.
וכתוצאה מכך אין להם כל פעילות מודעת, והם לא חשים ומרגישים איזשהו צורך להיות מטוהרים.
למה היחסים והקשר הזה עם המרכזים הגבוהים לא מופיע וקורה ? האם זה כל כך קשה ?
הסיבה היא כי בין המרכזים הנמוכים אין כל קשר ויחסים ואין כל מטרה משותפת,
אין שום אינטרס או עניין משותף. הם לא חשים ומרגישים איזשהו צורך להגיע להיות ביחד.
זה בגלל שאנחנו לא רואים, ואנחנו לא מתנסים, בבידוד שלהם ומה המשמעות של זה.
אף על-פי כן ולמרות זאת, במטרה כי תתחולל ותתרחש טרנספורמציה-המרה, חייבת להיות
תשומת-לב טוטאלית, כלומר, תשומת-לב אשר מגיעה ובאה מכול החלקים שלי.
בכדי ובמטרה שתקרה התערבבות מסוימת, החשיבה שלי, ההרגשה שלי והתחושה-הסנסציה שלי חייבות להיות יחד.
בהתחלה במוחלט יש שלושה-3 כוחות, אשר באים להיות ביחד ומתאחדים לדעת ולהכיר אחד את השני וליצור שלם. הם נשארים מאוחדים ואף פעם לא נפרדים. זה בביאה הזאת ביחד אשר משהו חדש יכול להופיע.
בכול מקרה ולמרות זאת, מן המוחלט יש הקרנה של
עמוד 72
הקרנה שבלי אחדות יוצרת תנועות מכאניות וחלוקה והפרדה.
באדם הכול הנו מופרד ומבודד. אנחנו קיימים כמכונה.
ולמרות זאת, יש לנו את האפשרות להתקיים מאוחדים כנוכחות.
כאשר אפשר להרגיש אחדות יחסית, זה אפרי להגיד 'אני-אני-הנני'.
בשביל לשמור ולתחזק את האחדות הזאת, חייבת להיות תנועה מתמשכת, מתמידה וקבועה,
וזאת התנועה הזאת אשר אני מאבדת כל הזמן.
החוקים אשר שולטים ביקום הם כאן ופועלים בתוכנו, המטרה היא כי כל הכוחות והעוצמות אשר בתוך עצמנו, יפנו כלפיי המרכז ושוב יצרו שלם. זאת היא התנועה הזאת בכיוון העולה, אשר אותה אנחנו חייבים ללמוד.
אבל, כל דבר אשר מתחתיה בולם אותנו ומחזיק אותנו ומחזיר אותנו בחזרה, כל זה חייב טיהור.
בביאה ביחד זאת, האנרגיה רוכשת איכות שונה. המטרה של האיחוד מחדש הזה זה הכוח והעוצמה להיות.
עמוד 73
3 - חלק שלישי
בכיוון משותף
עמוד 74
האם אני משוכנע/ת בחוסר התועלת של כל דבר אשר אני מאמין שאני יודע/ת ?
את האמת אי אפשר ללמד.
לא לדעת ולהיפטר מהכול להשליך את הכול, זוהי הצורה הכי גבוהה של חשיבה.
חישה-סנסציה היא מכשיר וכלי של ידע ומגע עם עצמי.
אני צריכה להרגיש את הנוכחות של הרוחני בתוכי.
הרוח חודרת אל החומר ועושה לו טרנספורמציה-המרה והתמרה,
אני צריכה את הפעולה הזאת עצמה, להיות ברוחניות.
יחסים הם קשר ומגע, קשר ומגע ישיר באותה רמה ועם אותה אינטנסיביות ועוצמה.
הרגשה היא המכשיר המהותי והחיוני של הידיעה.
עמוד 75
מ ח ש ב ה ח ו פ ש י ת
פרק 25
התפקוד של התודעה-Mind
מה זה אומר ומהי המשמעות של להיות נוכח, להיות כאן ועכשיו ?
יש לי את התחושה-את הסנסציה שאני נוכחת. אני חושבת את זה, אני מרגישה את זה.
שלושת המרכזים נוכחים עם אותו הכוח, עם אינטנסיביות ועוצמה אשר מגיעה ובאה מאותה דרגה של פעילות. אני מרגישה אנרגיה שמסתובבת ביניהם ב-סירקולציה יותר בחופשיות, והיא לא מוחזקת במקום אחד יותר מאשר באחר. אנרגיה זאת מוזנת מתוך רצון ובהתנדבות על-ידי שלושת החלקים.
יש כיוון משותף, אשר מביא את האפשרות של פעולה מודעת אשר בה הדחף-האימפולס מגיע ובא משלושת המרכזים באותו זמן.
אני הייתי רוצה – I' Wish להכיר ולדעת עם כל החלקים של עצמי.
בכדי ובמטרה להיות נוכחת, אני חייב/ת להבין את עבודתה של התודעה-Mind החושבת שלי,
אשר התפקיד שלה זה ליישב ולמקם ולהסביר, אבל לא להתנסות.
מחשבה בנויה מידע שהצטבר בצורה של דימויים ואסוציאציות, והיא לוכדת, תופסת ומשתלטת על ניסיון רק כדי לגרום לו להתאים לקטגוריות של הידוע.
למרות שהיא יכולה להשתעשע במחשבה ולארח את החדש כאשר הוא שקט, אז החשיבה מיד עושה לו טרנספורמציה וממירה אותו לתוך משהו ישן, עם דימוי אשר כבר היה קודם האובייקט של הניסיון וההתנסות. הדימוי מעורר תגובה מידית.
זה תמיד חוזר על עצמו, וכך אין אף פעם איזשהו דבר חדש.
האם אני יכולה להגיד היום כי אני יודעת מה אני ?
האם הגישה של התודעה-Mind שלי מאפשרת ומרשה לי באמת להתעמת ולעמוד מול השאלה הזאת ?
עמוד 76
זה יותר חשוב מ, מה שאני חושבת.
האם אני משוכנעת בבורות שלי ? ובחוסר התועלת של כל דבר שאני מאמינה שאני יודעת ?
יכול להיות שאני אגיד כך, אבל לא באמת ארגיש כך. אני מעריכה את הידע שלי, ואני רוצה תמיד להביא תשובה ולהגיע למסקנה. אני מותנית על-ידי זה.
כל דבר אשר אני מכירה ויודעת מגביל את התפישה שלי ומתנה את התודעה- Mind שלי.
כל מה שאני מכירה ויודעת זה מאסה של זיכרונות אשר ממריצים ומדרבנים ודוחפים אותי לצבור, ולחזור על אותו סוג של ניסיונות והתנסויות.
אני צריכה לראות כי התודעה-Mind שלי תמיד מניעות אותה הדרישות של ה 'אני' הרגיל שלי,
על-ידי התגובות שלו והאסוציאציות שלו. זה משחית אותי.
מחשבה אשר מזיזות ומניעות אותה אסוציאציות היא לא חופשיה.
המעברים והנתיבים והדרכים אשר היא עוברת הם זרועות במכשולים בצורה של דימויים, רעיונות מקובעים והתנסויות או ניסיונות.
הם משתקים אותה ומביאים אותה לעצירה בזמן ש, כל הזמן הם נותנים רושם של המשכיות,
ועדיין המשכיות מתגוררת ושוכנת וחיה, לא בתוך החומר אשר מעסיק את המחשבה
אלא אבל בתוך האנרגיה בעצמה.
להאמין בחומר זה מחזיק את האנרגיה כלואה, בכלא, בתוך מעגל המחשבות.
האנרגיה מאבדת את כל יכולת התנועה שלה והחדות והחריפות שלה, והופכת להיות יותר ויותר
חלושה וקלושה ועמומה ; המחשבה הופכת להיות קטנונית וצרת מוח.
אנחנו מבחינים בזה במתיחויות הקבועות בראש, בפנים ובצוואר.
התודעה-Mind אשר כנועה בפני ה 'אני' הרגיל לא יכולה להיות שקטה ודוממת.
אבל שלווה ושקט של התודעה-Mind השלווה והשקטה לא תקרה על-ידי התעלמות או מאבק בתנאים ובמצב. זה לא יוביל לשחרור. לשחרר את עצמי מן ההתניה הזאת יכול לקרות רק על-ידי כך שאני אראה אותה, בלי להתעלם או לדחות ולהכחיש את זה, ועל-ידי זה ליצור התניה חדשה.
אני צריכה לראות ולהבין את התפקוד של התודעה-Mind.
התודעה-Mind היא המרכז והמקור של ה 'אני' הרגיל שלי, ה 'אגו'.
'אני' זה מחפש אחר ביטחון. הוא מפחד ומזדהה במטרה למצוא ביטחון.
זהו הקרב הנצחי. אשר חוזר על עצמו לנצח. המודעות הרגילה שלי לגמרי מורכבת משפיטה – בלקבל או לסרב. זוהי לא מודעות אמתית. אמנם, במצב הזה, בלי תודעה-Mind שקטה, שום דבר אמתי לא יכול להתגלות בפניי.
פרק 26
לא לדעת
לראות את עצמי כפי שאני יהיה לתפוס את מה שהנו אמתי, תפישה ישירה אשר אפשרית רק בתוך מצב חופשי מכול התניה. אני מאמינה כי אני מחפש/ת. אבל אני לא רואה כי החיפוש שלי עצמו
משותק על-ידי מה שמניע אותו.
עמוד 77
אני מחפשת דרך לא להיות כלוא/ה על-ידי ההתניות של המחשבה שלי, של הזיכרון שלי,
של מה שאני מאמינה כי אני מכיר/ה ויודע/ת.
אני מחפש/ת ללכת מעבר לזה. אני מנסה : אני עושה מאמצים לעבוד, להיות נוכח/ת.
אבל, בתוך זה אני נלקח/ת ונחטפ/ת – אני נחטפת ונלקח/ת לאורך כל הדרך,
במשך הנתיב השלם של המאמץ שלי. המחשבה הראשונה אשר מונעת ומסכלת ומעכבת אותי
היא ש 'אני עובדת'.
אני לא רואה מי עובד, אני לא רואה כי התודעה-Mind היא מכשול.
אני שמה מילים או רעיונות ומושגים על מה שאני מחפש/ת, וכך אני מקרינה דמות ויוצאת מתוך הרגשה של מחסור אשר הולכת כלפיי האובייקטיבי. אני מאמינה כי זה הכרחי ונחוץ לדעת מה אני מחפש/ת. הפרזנטציה-התצוגה הופכת להיות יותר חשובה מאשר החיפוש אחר האמת.
היחסים שלי עם התודעה-Mind החושבת שלי חייבים להשתנות. אני חייב/ת לראות את ההתניות שלה, ולאבד כל אשליה של היכולת שלו לתפוס באופן ישיר את מה שמעבר לתפקודים שלה.
מחשבה אי אפשר שבפשטות יחשבו אותה. אי אפשר לחפש אחריה רק על-ידי המחשבה לבדה,
או על-ידי הרצון והבקשה – Wish לרכוש או להפוך להיות.
האמת לא הופכת להיות – היא הינה.
אני צריכה לראות כי המחשבה שלי מעוכבת ונמנעת על-ידי העקשנות של רעיונות או ההיצמדות לצורה. ברגע בו אני רואה את זה ממש, אז התודעה-Mind משוחררת מן הרעיונות או הצורות,
ותפישה חדשה יכולה לקרות ולהתחולל. שתהיה לך תפישה ישירה זה אומר לגלות משהו חדש לגמרי, משהו בלתי ידוע אשר התודעה-Mind שלי אף פעם לא תוכל להביא.
למה זה שהתודעה-Mind שלי אף פעם לא מגלה משהו חדש ? אני אסיר/ה של כל הרשמים אשר הופקדו בתוכי. אני מותנית על-ידי הרזרבות והמאגרים של הזיכרון שלי, התוצאה שנחקקה ונחרטה בתוכי של ההשפעות שנגעו בי. זה כל מה שיש לי כדי לענות איתו בחיים.
לאט לאט, אני באופן לא מודע מקבלת את מצב ההתניה הזה, והאנרגיה של התודעה-Mind שלי מתדרדרת. התודעה-Mind שלי מוחלשת ומעורערת מן החיוניות והכוח שלה. והיא בפשטות צוברת יותר ויותר אינפורמציה-מידע. אני יכולה לחנך ולעשות משמעת לתודעה-Mind שלי ולצחצח את הידע שלי. זה אפילו יכול להפוך להיות מבריק.
אבל אני נשארת בתוך התחומים והממלכות של הבלתי ידוע.
איך אני יכול/ה ללכת מעבר לדרך החשיבה הזאת כך שמשהו חדש יוכל להופיע ?
אני צריכה להיות מספיק חופשיה כדי להיפטר מהכול, מכל דבר. ולשאול בלי לצפות לתשובה.
אני מבינה כי לא לדעת, ולהיפטר מהכול ומכל דבר, זוהי הצורה הגבוהה ביותר של חשיבה,
וכי אם מגיעה תשובה, היא תהיה שקרית.
אני צריכה להישאר בלי מענה וללמוד לראות,
עמוד 78
לראות בלי לשפוט, בלי שפיטה, בלי מחשבה, בלי מילים.
לראות זוהי פעולה בלתי רגילה, אשר דורשת תשומת לב שהיא בלתי ידועה לי.
זה הנו הגורם אשר משחרר לחופשי, אשר מביא מחשבה חדשה, תודעה-Mind חדשה.
תשומת לב היא האנרגיה הכי חיונית ומהותית באדם. והאנרגיה הזאת יכולה להופיע רק כאשר האחד כל הזמן עסוק בקביעות בלראות, בלהקשיב, בלשאול שאלות ולהטיל ספק – אף פעם בכלל לא לדעת עם התודעה-Mind החושבת שלי.
אנחנו חייבים לתת את תשומת לבנו המלאה לשאלה אשר לפנינו.
תשומת הלב לא תהיה טוטאלית אם אנחנו מחפשים תשובה.
תשומת לב טוטאלית היא התהליך של מדיטציה.
על-ידי דריכות, מוכנות, ערנות ומדיטציה, טבע המחשבה יכול להתגלות בפניי, הדרך בה היא פועלת.
אם אני מזהה ומכירה עם כוליותי השלמה ש, 'אני לא יודעת', אז אני כבר לא נשענת ותלויה יותר בזיכרון שלי כדי למצוא תשובה.
ברגע זה, ורק ברגע הזה, אני הופכת להיות חופשיה מן ההתניה שלי, הכלא של הזיכרון שלי,
ויכולה כי תהיה לי תפישה ישירה של מה שמעבר לו. אני רואה את התפקיד של המחשבה בתור גורם של היזכרות ולזכור, רק גורם להיזכרות ולזכור.
פרק 27
חשיבה חדשה
המחשבות והרגשות שלנו מרכיבות עולם סובייקטיבי, עולם אשר משעבד אותנו.
כמו פחדנים אנחנו מקבלים להיות נשלטים על-ידי זרמים של איכות נמוכה אשר בהם אנחנו שורים ומתרחצים. וזה יהיה ככה כל עוד אנחנו לא נרגיש נוסטלגיה לזרם אחר.
אני לוקח/ת את החשיבה שלי, ואת המחשבה שלי בתור היותם 'אני'.
ובאותה הדרך אני לוקח/ת את הגוף שלי בתור 'אני. אני תמיד מוכנה להיות הקרבן של מחשבותיי
בגלל שאף פעם אני לא מזיזה ומנתקת ומפרידה את עצמי מהן. עדיין לא הבנתי ולא תפשתי איזה מכשול עצום הם למודעות אשר אני מחפשת.
אני חייב/ת להבין כי אני לא החשיבה שלי והמחשבה שלי ואני לא חייב/ת לקבל בברכה כל מחשבה שעולה בתוכי, ולצפות ממנה למשהו.
אני חייבת לראות כי המחשבה 'אני' היא המכשול הגדול ביותר למודעות של עצמי.
הכול וכל דבר אשר אני יודעת ומכירה דרך החושים שלי יש לו שם. אני מעוכבת ונהיית כבדה על-ידי שמות אשר הופכים להיות חשובים יותר מאשר הדברים עצמם.
אני מעניקה לעצמי א השם 'אני', ובעשותי כך, כאילו אני
עמוד 79
מכירה את עצמי ויודעת את עצמי. אני מקבלת מחשבה אשר שומרת אותו בבורות.
אם אני אלמד להפריד את עצמי משמות, ממחשבות, לאט לאט אני אגיע לדעת ולהכיר את הטבע של התודעה-Mind ולהסיט ולהסיר את הצל ואת הכיסוי ואת הווילון שהיא מטילה עליי, ואני אראה את שניהם – מהי המשמעות של להיות משועבדת על-ידי המחשבה ואת האפשרות להיות חופשי/ה מן הרודן הזה.
באותו זמן, התודעה-Mind שלי חייבת לא להפנות את ראשה כי לרצות לסובב את הראש אחורה יותר פחד ; לא להתמודד ולהתעמת ולעמוד מול העובדות יותר פחד. התודעה-Mind שלי צריכה לראות את עצמה, לראות את התפקוד שלה ולא להילקח ולהיחטף על-ידי מילים.
זה דורש דיוק בלתי רגיל של מחשבה, תשומת לב אשר איננה סוטה מנתיבה.
כאשר המילים נעלמות, מה נשאר ?
האחד מגיעה אל הדלת של התפישה. התודעה-Mind מבינה כי היא לבד.
ואז היא ניגשת אל המשמעות, החשיבות של המילה – באם מילה יוצרת רגש.
בלראות את המילה בתור עובדה, התודעה-Mind תהיה חופשיה מן ההשפעה שלה.
אני צריכה לראות כי המחשבה שלי כמעט אף פעם לא מכוונת אל לדעת את עצמי כפי שאני ברגע זה... ושוב, ברגע הזה.
זה קשה למחשבה להישאר על 'מה שיש, מה שהנו', כי היא מבוססת בזיכרון, והיא כל הזמן ובאופן רבוע מדמיינת את המראה של האפשרות של 'להפוך להיות'.
איך להתנגד לתשוקה 'להפוך להיות' לטובת מה שיש בפשטות ?
זה קשה למחשבה שלי להישאר בפני הבלתי ידוע.
זה אומר ומשמעותו לזנוח ולנטוש אמונה בכול דבר שהיא יודעת. אפילו את העקבות של הרגע הקודם.
כדי להישאר בפני הבלתי ידוע, התודעה-Mind שלי חייבת להיות שקטה באופן עמוק.
זה הנו השקט אשר לא מושג ונרכש על-ידי כפייה ודחיקה או על-ידי הקרבה.
אני לא עושה ויוצרת את השקט. הוא מופיע, כאשר התודעה-Mind רואה שבעצמה לבד
היא לא יכולה להיות בקשר ובמגע עם משהו שהיא לא יכולה למדוד, משהו גבוה יותר.
אז התודעה-Mind כבר לא מחפשת יותר, היא לא מנסה להפוך להיות.
אני צריכה לראות כי אף פעם אין שקט ודממה וכי כל החשיבה הזאת של הידוע והמוכר
מונעת ממני שיהיו לי התנסות וניסיון של המציאות.
אז הדממה השלווה והשקט לוקחים על עצמם משמעות בשבילי.
יש את האפשרות של תודעה-Mind שקטה. אני כבר לא מחפשת עוד אחר הידוע והמוכר.
אני כבר לא מחפשת אחר ביטחון או להפוך להיות משהו.
אני חשה ומרגישה את עצמי יותר חופשיה ופתוחה. המחשבה הופכת להיות חופשיה,
רגע אחרי רגע, ואז יש הבנה של האמת בכול רגע.
זאת היא הדרך היחידה לדעת. לחשיבה אמתית אין כל מסקנה. היא תמיד מתחילה מחדש.
עמוד 80
פרק 28
מעבר למודעות הרגילה שלנו
אנחנו מחפשים אחרי משהו אשר הנו מעבר לעולם של המודעות הרגילה שלנו, המחשבות והרגשות הרגילים שלנו. אנחנו חושבים על האמת, על המציאות, כאילו הם היו מקובעות, נקודה אשר אנחנו צריכים למצוא דרך לגשת אליה.
אבל, המציאות לא מקובעת. היא חיה. היא לא יכולה להימדד על-ידי איזשהו דבר שאנחנו יודעים.
אפשר לגשת אליה רק על-ידי מחשבה שהיא חופשיה לחלוטין – חופשיה מהכול,
כל ציפייה וכול פחד – מחשבה בלי תנועה, שקטה לגמרי, מחשבה אשר מכירה ויודעת רק את עצמה.
מחשבה אשר מכירה ויודעת רק את עצמה חיה ברגע הנוכחי.
ברגע הזה, כאן ועכשיו, אין לה שום דבר לצפות לו, ושום דבר להפסיד.
זה 'מודעות של הוויה' – לא להיות כמו זה או אחר – רק הוויה. זה הנו.
כאן אנחנו מגלים את המקור של החשיבה. אנחנו רואים כי החלוקה בין המתבונן וזה שמתבוננים בו
היא במקור של המחשבה שלנו. המתבונן מקורקע בתוך זיכרון, זה אשר מכיר ויודע מתוך ניסיון העבר. הוא מסתכל, חושב ופועל מתוך זיכרון.
הפרדה זאת בין המתבונן וזה אשר מתבוננים בו לא נוגעת במציאות,
היא מגבשת ומאחדת ומייצבת את ה 'אגו'.
אבל כאשר המתבונן הנו מה שמתבוננים בו – כאשר החשיבה היא ההתנסות והניסיון – אז אין יותר מחשבה. יש מצב של שקט ושלווה אשר בו רשמים יכולים להתקבל כחדשים, כמו אצל ילדים קטנים.
העיניים מקבלות בבירור ובבהירות את הדמות והדימוי מבחוץ, אבל אין מתבונן אשר תופש ותופס, ואין תיהלוך ועיבוד מידע מנטאלי.
בכדי ובמטרה להתנסות במצב המאוחד הה בלי מתבונן, זה הכרחי ונחוץ לעבור דרך המצב הרגיל שלי ולראות כי זה לא מספיק. כל עוד המחשבות שלי עוקבות אחר מה שאני עושה ומתנסה בו,
שופטות את זה בדרך כזאת או אחרת, אני נשאר/ת בתוך תחומי הממלכה של המודעות המוגבלת שלי. אני נשארת מתחת להשפעה של ה 'אני' הרגיל שלי.
מה שחשוב זה לראות את החלוקה הזאת בין מתבונן וזה אשר מתבוננים בו,
לראות את המחשבה אשר יוצרת את ההפרדה. בלראות את זה אני הופכת להיות חופשיה מן הסמכות של זה ופתוחה אל מציאות אחרת.
מי אני ? השאלה הזאת מתחמקת ובורחת ממני בגלל שאני נפרדת ממנה.
היא לפניי ומולי, אבל בחוץ. כל עוד היא נפרדת ואני לא לגמרי מאוחדת איתה,
השאלה נשארת מעבר להבנה.
לראות את בלתי האפשריות של הבנה מביא סבל.
עמוד 81
כאשר הסבל הזה הנו אמתי, אין יותר הפרדה והחשיבה נרגעת ונהיית שקטה.
אז נשארים רק שקט ודממה.
ועדיין, הרגע של להיות נוכח הנו קצר. מייד כאשר אני חוזרת לעצמי, הרשמים גורמים לי לחשוב,
ובחשיבה אני נהיית מופרד/ת שוב. אני עוזבת את עצמי ומתרחקת מעצמי וכבר לא חיה בהווה.
ואז, אם אני רואה את זה, הרשמים של להיות אבוד/ה מביאים אותה בחזרה אל עצמי.
הביאה הזאת בחזרה וההתרחקות וההליכה משם זוהי תנועה נורמלית, אשר אני צריכה לקבל.
ההרגשה של לחיות, של להיות קיימ/ת תלויה בזה.
המחשבות שלי אף פעם לא מפסיקות, לא עוצרות.
כאשר אחת חולפת ועוברת אחרת מגיעה לכאן, ובעקבותיה מגיעה אחרת, ואני צמודה ונדבקת לכולן.
ואם לרגע מופיע מרווח ומקום בחשיבה אז אין בשבילי כלום ושום דבר להיות צמודה ודבוקה אליו.
אני חופשיה.
בתוך השקט והדממה התודעה- Mind יכולה להיות מודעת לכול תנועה של חשיבה.
תפישה זאת היא חופשיה מתגובה. והאנרגיה אשר מגיעה ובאה כתוצאה מכך, היא לא מכאנית,
היא לא התוצר של מחשבה. זאת היא האנרגיה אשר מחפשים רוחניים חיפשו אחריה בכול הדורות.
עמוד 82
סנסציה – תחושה פנימית
פרק – 29
מכשיר לקשר ומגע
אני רוצה ומבקשת – Wish להתנסות בעובדה שאני קיימת. לא רק בתור גוף, חיה, או בתור מכונה, אלא אבל בתור בן-אדם. המחשבות שלי והרגשות שלי הם ברמה של חיה.
כאשר אני אכן מפנה את תשומת לבי כלפיי עצמי, אני מוצאת כי אני אף פעם לא ערה, אף פעם לא התעוררתי. אני לא יודעת שאני קיימת או איך אני קיימת. אני רק שוכחת מזה.
כל החיים שלי עוברים וחולפים בלי שאני מתנסה בדבר החשוב ביותר.
על-ידי ניסיונותיי להפנות את תשומת לבי כלפיי עצמי, אני רואה כי זה קשה, ובעובדה, אני כמעט אף פעם לא מנסה אפילו. תשומת לבי הולכת תמיד על משהו אשר הוא לא 'אני'.
הכול וכל דבר הנו חשוב יותר ' ממני, מלבד'.
אני יכול/ה לחשוב על העולם אבל לא על עצמי, לגביי מי אני.
אז הצעד הראשון הנו לחשוב 'אני קיימת'. עובדת הקיום.
בלי המחשבה הזאת, אני אף פעם לא אזכור את הקיום שלי.
ועדיין, המחשבה הזאת לבדה היא בלתי מספקת, היא לא התנסות וניסיון.
רק המחשבה שלי נוכחת. במטרה לזכור את הקיום שלי, אני תמיד צריכה לרצות ולבקש – To Wish, אבל, אין לי כל רצון או בקשה, לא אכפת לי.
אין לי בכלל עניין בעובדת היותי קיימת.
אם אני באמת רואה את זה אז זה הנו שוק – הלם. ואני מתחילה להבין כי הרגש שלי לא מציית לי.
אין לי שום כוח עליו לחלוטין.
אני לוקחת את קיומי בתור מובן מאליו, אבל אני לא מכירה ויודעת אותו. אני לא מכירה ולא יודעת מהי המשמעות של להיות קיימת בתור אדם, בן-אדם.
ועדיין, אלא אם אני מבינה ותופשת כי אני קיימת, אני אף פעם לא אדע למה, ואני אף פעם לא אדע איך אני קיימת.
עמוד 83
אני צריכה וחייבת להתנסות בזה, לדעת ולהכיר את זה – הקיום שלי חייב להיות קיום מודע או שאין בזה שום היגיון.
מה המשמעות של זה ומה זה אומר 'לדעת ולהכיר' ולהתנסות ?
אני חייבת לראות כי החשיבה שלי לא מספיקה, ואני אף פעם לא אתנסה במשהו על-ידי כך שאני אחשוב עליו. אני צריכה וחייבת להביא יותר אל תוך הנוכחות שלי. אבל איך ?
אני צריכה לראות כי מה שחסר זה הנו החיבור אל הגוף שלי.
בלי קשר ומגע אני לכודה ונלכדת בתוך מחשבות או רגשות משתנים אשר מאפשרים פנטזיה.
והוגוף שלי הוא או המסטר-האדון שלי, רודן אשר דורש סיפוק לתיאבונות שלו, או האויב שלי,
אשר מחויב לשלם בעבור כל המחשבות וההרגשות שלי.
ועדיין, הגוף שלי יכול להיות התמיכה הגדולה ביותר כדי להתנסות בקיום שלי.
הוא נמצא ברמה של כדור הארץ ומושך או שואב את הכוח שלו מתוכו.
הפעולות של חיינו הם ברמה הזאת, הספירה הזאת, לא משהו היכנשהו למעלה באוויר, בשמים.
אני חייבת וצריכה להרגיש את הגוף על הארץ, על הקרקע.
אני עושה את זה על-ידי חישה-סנסציה, ואני חשה את הכובד שלו ואת המאסה שלו, ויותר חשוב, חשה כי יש בפנים כוח, אנרגיה.
דרך חישה-סנסציה אני צריכה להרגיש קשר וחיבור לגוף שלי. כל כך עמוק עד כי הוא הופך להיות כאיחוד אלוהי, או איחוד עם האל.
אנחנו נראה מאוחר יותר כי יש סנסציות-חישות ותחושות וסנסציות-חישות ותחושות מסוג נוסף,
אבל עכשיו, אני צריכה לזהות ולהכיר בכך שסנסציה-תחושה וחישה זה מכשיר של ידע.
מכשיר למגע עם עצמי. אם אני רוצה ומבקשת – Wish לדעת כי אני קיימת,
אני צריכה וחייבת להרגיש את הכוח ואת האנרגיה בתוכי על-ידי קשר ומגע.
לדוגמא, אם אני רוצה ומבקשת – Wish להכיר ולדעת את איכות החשיבה שלי, אז אני צריכה להגיע לקשר ולמגע איתה דרך סנסציה או תחושה מסוימת. וזה אותו דבר עם האנרגיה של הגוף
והאנרגיה של ההרגשה. אני צריכה כי תהיה לי חישה ותחושה-סנסציה, לא רק של הבשר ושל מתיחויות אלא אבל סנסציה-תחושה פנימית של האנרגיה, תחושה שהגוף שלי חי.
זה קשה שתהיה לך תחושה-סנסציה מתוך רצון ובהתנדבות, בחיים כלום לא מביא תחושה-סנסציה פנימית מלבד מכה נדירה כמו צער מאוד גדול או סכנה גדולה מאוד.
אם כלום לא דוחק אותי וכופה עליי, אז אין לי שום תחושה-סנסציה של הקיום שלי.
כאשר אין כאב בתוכה אז אני שוכחת שיש לי בטן וקיבה.
אבל, במטרה להכיר ולדעת את מצב האנרגיות בתוכי, אני חייבת שתהיה לי תחושה-סנסציה אשר היא מתוך רצון ובהתנדבות. לאדם מודע תהיה תחושה-סנסציה קבועה של עצמו והוא תמיד יודע איך הוא בפנים.
אז המטרה הראשונה שלנו היא לפתח תחושה פנימית.
עמוד 84
פרק – 30
לציית למשיכה של פלנטה ארץ
הגוף מציית למשיכה של פלנטה ארץ, ואשר ממנה הוא מוציא ושואב את האנרגיה שלו.
הכוח העדין, האנרגיה המעודנת אשר בי ובתוכי, מצייתת למשיכה אחרת.
כאשר הגוף מתאים ותואם את משיכתה של פלנטה ארץ, הכוח העדין יותר חופשי,
כאילו שתי התנועות משלימות אחת את השנייה.
זה מה שמאפשר לאדם להחזיק את עצמו זקוף.
תמיד ובכול הנסיבות אני חייב/ת לקבל את החוק הזה, ואשר ממנו השוויון והאיזון שלי מגיע ומלתת לכוחות האלו לפעול בחופשיות בתוכי. כאשר אני מצייתת למשיכה של פלנטה ארץ בדרך מודעת,
הכוח העדין משתחרר לחופשי ו, ה 'אני' הרגיל שלי, ה 'אגו' שלי, מוצא את מקומו ואת מטרתו ותכליתו.
הקטבים הם בקשר וביחסים. אני מצייתת לחוק הזה ומוצאת את מקומי בתוך עולם של כוחות
אשר עשה אותי מה שאני.
אבל לחשוב את זה לא עוזר. אני חייבת לחיות את זה.
למתיחות והירגעות יש חשיבות גדולה מאוד לדרך בה אנחנו מתבטאים ומתגלמים ומגשימים,
והם קשורות ומתייחסות לעולם הסובב אותנו.
אנחנו במתח ומתיחות כלפיי החיים במטרה לקחת, להתנגד, לשלוט.
כל האישור שלנו במתיחות. אבל המתיחות הזאת מפרידה אותנו מן האנרגיה העדינה
ומציאות יותר מהותית וחיונית.
אנחנו כלואים על-ידי מתיחות, והאפשרויות שלנו לא מתפתחות.
תשומת הלב שלנו לא יכולה אף פעם שתהיה לה פעולה אם יש התנגדות מתוחה בגוף.
היא מוכלת על-פני השטח. ולא יכולה ומסוגלת לחדור אל רמה עמוקה יותר בתוכנו.
יש לי גישה לעצמי רק דרך תחושה-סנסציה. אבל יש סוגים שונים של תחושות.
האחת אשר אנחנו בדרך כלל מכירים ויודעים מגיעה ובאה ממתח בלתי נשלט,
כמה שזה יהיה זעום, ומופיע כאשר המחשבה שלי מכוונת לחלק אחד של הגוף שלי.
זוהי סנסציה-תחושה שהיא קבועה וסטטית, מקובעת על חלק מסוים ; אפשר ללמוד אותה רק אם אנחנו מפסיקים לזוז ולנוע. סנסציה-תחושה זאת מעוררת אנרגיה שהיא שטחית ומלכותית.
יש עומק אשר אותו לא משיגים. בשבילי במטרה לקבל תחושה עמוקה יותר עם תחושה-סנסציה של המציאות, חייב להיות שחרור לחופשי אשר בו אני חופשיה לגמרי וזמינה ונגישה ופנאיות.
במקום לחפש אחר תחושה-סנסציה, אני צריכה להיפתח ולקבל את הרושם של וויברציה-הדהוד עדין יותר. ובשביל זה צריכה להופיע הרגשה חדשה, ואשר מאפשרת ומרשה להדהוד להתפזר.
זאת הסיבה ש, גורדייף גרם לנו להגיד : "אל מלא רחמים".
ואשר פתח לנו את ההרגשה של הכלומיות והאפסיות שלנו ומעורר אנרגיה עמוקה יותר.
עמוד 85
האיכות של התחושה והחישה-סנסציה שלי תלויה במצב של הגוף שלי.
בהיותי בתשומת לב במצב הרגיל שלי, אני מגלה כי הירגעות והימתחות הן פעולות קבועות.
או שיש מתח מופרז ומוגזם היכן שאני מאשר/ת את עצמי באלימות, בגאווה ויהירות, או שיש וויתור ושחרור היכן שאני מוותר/ת מתוך חולשה.
כאשר אני רואה שהפעולה האת מכוונת על-ידי ה 'אגו' שלי, אני מתחיל/ה להרגיש את הצורך להמס ולפרק את הכיסוי הקשה של זה, כך שהחיים יוכלו להשתרע ולהתרחב בתוכי.
ואז יכול להיות כי אני אתנסה בתנועה כלפיי למטה, וויתור ושחרור של הכוח אשר היה מוחזק במתיחות שלי. בפעם בה ה בתנועה, אז הכוח הזה בעצמו נכנע בפני המשיכה של פלנטה ארץ ומציית. ובאותו זמן, אני מרגישה כוח אשר עולה ומופיע ומאפשר לכול המרכזים להיות משולבים בתוך נוכחות שלמה.
האפשרות לקבל וויברציה-הדהוד עדין יותר עולה רק ברגע בו אני יודעת ומכירה בחוסר היכולת והסירוב שלי. בגלל שאני יודעת ומכירה את זה, אז יש פתח לוויברציות-הדהודים מדחיסות שונה,
כאילו עוברים סף.
על-ידי פעולה אשר מגיעה מהבנה מידית של להיות לא מספק, הגוף כשלם משחרר במטרה להיות מכוון לנוכחות הזאת. אני מתחילה לראות כי יש אינסוף דרגות של תחושה-סנסציה אשר מייצגות עולם לא ידוע.
אני צריכה שקט ודממה ורגישות מאוד גדולה בשביל שתהיה לי תחושה-סנסציה של נוכחות בתוך הגוף שלי. סנסציה-תחושה זאת לא מגיעה מתוך מתח אלא מתוך מגע אשר מתגלה אליי.
הגוף שלי ממורכז, לא נמתח לאף כיוון. הוא לא נוטה כלפיי למעלה ; זה לא הטבע שלו.
הוא לא מושך אותי. אני לא מושכת אותו, אין בכלל מתח. אני מרגישה חופשיה.
הטוטאליות שלי כבר לא מאוימת עוד. אני רואה כי התחושה-הסנסציה היא כמו פעולה של ציות בנוכחות הזאת.
הצורך להיפתח זה מה שאנחנו קוראים לו תפילה.
פרק 31
תחושה-סנסציה גלובלית
זמן רב יחלוף לבני שאבין את החשיבות של המתיחויות שלי. אבל אני יכולה לראות כי הן כאן,
וכי האנרגיה בתוכי היא לא חופשיה. מחשבות הן מתיחות, וכך גם רגשות.
האנרגיה נעצרת על-ידי הדהודים-וויברציות של אנרטיה – התנוונות , אשר שומרת אותי בחלקים הנמוכים יותר של הווייתי. אני מוחזקת על-ידי המתיחויות שלי, כאילו מוצמדת ודבוקה ומשולבת בלספק את הצרכים הספציפיים של חלק אחד בלי לקחת בחשבון את השלם.
עמוד 86
האנרגיה שלי היא לא חופשיה לרדוף אחרי תנועה לא חסומה ואשר היא החיים של השלם.
מעל הכול אני צריכה להתנסות באנרגיה שהיא משוחררת לחופשי.
בדרך כלל אני מתנסה באנרגיה בתוכי בצורה מבזה ומשפילה ולא מוכלת ולמרות זאת, אולי אני יכולה לדעת ולהיכר את האנרגיה הזאת בצורה טהורה יותר, יותר שקטה ודוממת, וכך להתנסות
ב, מה שאני. בשביל זה אני חייבת להסכים שלא יהיה לי מתח. אני חייבת להיות מסוגלת להישאר ללא שפיטה, בלי לצפות לאיזשהו דבר, בלי לקוות, לגמרי בערות המודעת של 'מה שיש וישנו והנו'.
ואז אני אולי אגיע אל התפישה של נוכחות חיה בתוכי, תחושה-סנסציה גלובלית של החיים של השלם. החזון שלי מאמץ ומחבק את כל הגוף שלי, הוא רואה את התנועה של השלם.
למרות שאני יכולה בכוונה לשים את הדגש על חלק אחד, על הזרוע או על הרגל או על הראש,
אני חייבת לא לאבד את התחושה של השלם.
מיד כאשר אני נעצרת בגלל הרעיון של חלק מסוים, התחושה-הסנסציה שלי מתעוותת והחזון שלי מאבד את משמעותו.
חיפוש אחר איזון בין המתיחות להירגעות פותח אותי למאבק והמאמץ של ה 'אני' הרגיל.
כאשר אני רגועה ויש לי סנסציה-תחושה של כל עצמי אני לא נפרדת מהווייתי הפנימית
אני אחת.
בהווייתי האמתית, אני כבר 'אני הנני' ואני חופשיה. אני יכולה לחיות את זה כל עוד אני שומרת על גישה נכונה, תנוחה ומנח ועמדה פנימית נכונה, איזון של מתיחות והירגעות.
אני מרגישה ממורכזת עם סנסציה-תחושה גלובלית של עצמי.
ועדיין, אני רואה שוב את הנטייה להפוך להיות מוטה ומשוחדת וחלקית ובעלת דעה קדומה,
לחזור אל המתיחות אשר תמיד אותה דבר ומשמרת את ה'אני' הרגיל שלי.
אני מרגישה את הצורך לשחרור אשר ישחרר אותה לחופשי מזה.
זה המאבק והמאמץ להיות מה שאני, המאבק והמאמץ בין ה'אני' הסובייקטיבי המתגלגל מחדש בתוך המתיחויות שלי, והחיים הבלתי ידועים שבתוכי.
או שאני כלואה על-ידי תחושת ה 'אני' הרגילה שלי, אשר מונעת איזשהו מגע וקשר עם העצמי האמתי שלי, או שיש לי נוסטלגיה ל 'אלוהי' אשר אני חשה ומרגישה בשורש הווייתי, אשר מראה לי מה אני חייבת לשרת.
כל חיי השלמים מקבלים צורה מהמאבק הזה, ואני חייבת להבין אותו אם אני רוצה ומבקשת שהחיים האלו יהיו מודעים.
המתיחות שלי יוצרת את הרשת של החיים שלי, זה תמיד כאן. התודעה-Mind שלי נמשכת אל מטרה והגוף שלי מתוח כלפיי מה שהתודעה-Mind כופה עליו. אפילו כאשר אין לי מטרה דוחקת, יש בתוכי מתיחויות שהתגבשו. ובכול כל מתיחות, משתלב האני השלם.
עמוד 87
בחיפושי להיפתח לתחושה של עצמי, אני רואה כי אני עדיין מלאה במתיחות. הסנסציה-תחושה היחידה שיש לי היא של ההתכווצויות האלו, כמו קיר או חומה אשר מפריד אותי מעצמי.
תשומת הלב שלי לא מגיעה אל הנוכחות בתוכי אשר חיה חיים אחרים.
אני מרגיש/ה את החוסר. התחושה של החוסר הזה היא האמת הכי גדולה אשר אליה אני יכולה לגשת היום, הכוכב אשר מראה לי את הדרך. כל עוד אני מודע/ת לחוסר הזה, בתשומת לב טהורה בלי הפרעה ממחשבותיי או רגשותיי, אני רואה את המגבלות וההגבלות ואת הקצה והגבול של העולם הידוע, של צורה ותצורה, אשר אני צריכה לנטוש במטרה לעמוד מול הבלתי ידוע.
פרק – 32
להפוך להיות רוחני
לכוחות אשר מזיזים ומניעים אותנו בימנו יש כוח ועוצמה מוגבלים להחיות לרענן ולהמריץ.
הגלים שלהם והוויברציות-הדהודים שלהם קטנים ופוחתים במהירות. וויברציות-הדהודים אלו הם הדהודים של אינרטיה (אינרטיה זה משהו אשר לא זז ולא מתפתח). האנרגיה שהושמה בתנועה טעונה רק עם מעט רצון, עם 'רצון להיות' – 'Will to be', והוא בלתי מסוגל וחסר יכולת להעביר ולמסור את הרצון-Will הזה.
קריאה מן המעמקים של עצמך היא תמיד כאן. והיא הופכת להיות יותר ויותר עקשנית, כאילו אנרגיה אחרת ושונה רוצה להישמע ומחפשת אחר קשר ויחס/ים. במצב של חוסר תנועה, ושל להיות בשקט ובדממה, מאפשר לבסס טוב יותר את הקשר והיחס/ים. אבל, זה דורש להיפתח אל דחיסות פנימית שונה, אל איכות אחרת של וויברציה-הדהוד.
תחושה-סנסציה היא התפישה של האיכות החדשה הזאת.
אני צריכה להרגיש את הנוכחות של הרוחני בתוכי.
הרוח חודרת אל החומר וממירה אותו ועושה לו טרנספורמציה.
אני צריכה את הפעולה הזאת עצמה, להפוך להיות רוחנית.
הפעולה היצירתית של כוח החיים מופיעה רק כאשר אין מתח, כלומר, רק בתוך הריק.
אם אני רוצה ומבקשת – Wish לפתח את הוויה שלי, אני חייבת להגיע אל הנקודה הזאת של אין מתח, אשר אני מרגישה כ-ריק, כבלתי ידוע. זה ריק מן ה 'אגו' שלי...
משהו אשר אני לא מכירה ויודעת – המהות שלי. אני תופסת ריקות כי עדינות הוויברציות היא מעבר לדחיסות בתוכי אשר אני בדרך כלל מכירה. ברגע זה אני נוגעת ברצון 'להיות',
הרצון להיות מה שאני מעבר לצורה ולזמן. אני הופכת להיות מודעת לריק, על-ידי השינוי בתחושה שלי, אשר הופכת להיות יותר עדינה כפי שהמתיחויות מתמוססות ומתפוגגות ונעלמות.
אני מתחילה להבין מה הייתה הכוונה בתחושה טהורה, אשר הופיעה כאשר המחשבה שלי הייתה חופשיה, ראייה בלי איזושהי דמות ואיזשהו דימוי.
עמוד 88
מתחת לחיזיון הזה הגוף שלי משתחרר ומרפה. הירגעות ורגיעה מגיעה בעצמה, ומתקדמת עם הבהירות של הראייה שלי. תחושה-סנסציה זאת היא הסימן הראשון של ציות למשהו גדול ועצום הרבה יותר.
זה יכול להיות מודע רק אם אני פסיבית מרצוני ובהתנדבותי.
זה לא ה 'אני' הרגיל שלי אשר עושה את זה, זה לא ה 'אני' הזה אשר מחפש לבטא ולהגשים את הכוח שלו. הכוח והעוצמה שלי הם מסוג אחר. אם זה לא נכון ואמתי בשבילי – אם אני לא יודעת ומכירה אותו בכנות ברגע אשר בו אני עובדת – אני לא אהיה מסוגלת לשחרר את עצמי לחופשי.
אני צריכה לזהות ולהכיר כוח ועוצמה גבוהים יותר, אדון-מסטר, ולהרגיש את הסמכות שלו.
זיהוי זה והכרה זאת מגיעים כאשר ה 'אני' הרגיל, ה 'אגו', מפסיק ליצור את התנועות שלו עצמו.
ואז מופיעה אנרגיה מאיכות מאוד מיוחדת, אשר אי אפשר להתנגד לה, מלאת עוצמה,
עוצמתית כולה, כל עוד מכירים בה ומזהים אותה ומצייתים לה.
זאת האנרגיה הזאת אשר לה אנחנו יכולים לתת את השם אהבה יחד עם כל המסורת, אילו היינו יודעים מהי המשמעות של אהבה.
סנסציה-תחושה מודעת היא הצעד הראשון כלפיי הכוח הזה.
הולכת כלפיי תחושה מודעת, תחושה של מה ש, 'יש ומה שהנו', ואני צריכה חשיבה חדשה,
מחשבה חופשיה מכול ידיעה ואמונה, חופשיה אפילו מניסיון העבר. חשיבה זאת רואה מיד ובבת אחת את כל הסתירות ואת חוסר הסדר, ובאותו המן היא מסוגלת להישאר לגמרי שקטה ודוממת, רגועה ושלווה.
אז יכול להיות שאני ארגיש את הגוף שלי פסיבי לחלוטין. כאילו הוא כבר לא קיים יותר.
כדי לשמור ולתחזק את מצב הפסיביות הזאת, הכוח והעוצמה הראשון שלי הוא על הגוף.
זה מציין כי אנרגיה חדשה משתתפת בתוך הנוכחות שלי.
אני כבר לא עוד נותנת לעצמי להיחטף ולהילקח על-ידי איזשהו מתח – איזשהו כיווץ, מחשבה או הרגשה.
יש לי רק מטרה אחת אשר בה כל המרכזים שלי משתתפים :
לתפוס את הוויברציות-ההדהודים העדינים במידה בה אני מסוגלת להבחין ולהבדיל באיכות שלהם.
סנסציה-תחושה מודעת של עצמנו מציינת ומתאימה וראויה להתגלמות וגלגול נשמות,
אשר בכך, הרוח מתגשמת ולוקחת על עצמה דחיסות ברורה ומוגדרת, והופכת לבשר.
התנסות בתחושה-סנסציה טהורה בתוך הגוף הפיזי יכולה להוביל לניסיון רוחני.
אנחנו חודרים לעולם הוויברציות-הדהודים, של החומרים העדינים.
הנה כאן הגוף שלנו, והנה כאן האנרגיה, החיים אשר הם בתוכי.
ועדיין, אני מרגישה אותם בתור אותו הדבר עצמו. האם זה אפשרי ?
בפני שאלה זאת אינני יכולה לאשר ואינני יכולה להכחיש, ושם עולה הרגשה של אמת ואמתיות
עמוד 89
ה ר ג ש ה ח ד ש ה
פרק 33
אני בוטח/ת בהרגשותיי בצורה עיוורת
בעומדי בפני החיים, אני נעה ומונעת על-ידי הכוח של ה 'אני' הרגיל שלי, אשר אפשרות קיומו שלו עצמו תלויה בעולם הסובב אותו. 'אני' זה יש לו פחד עמוק להיות כלום ושום דבר, והוא מפחד כי לא יהיה לו ביטחון, כוח ועוצמה, ורכוש. יש לו עור דק והוא נפגע בקלות, תמיד להוט ומשתוקק שיזהו ויכירו אותו, מתייאש בקלות, מרדן נגד אחרים, ומלא רחמים עצמיים.
יש כמעט פחד קבוע – לא מסוים אלא פחד כללי – של להיות לא בטוח או חסר יכולת,
או איזושהי פגיעות או יכולת פגיעה אחרת. ויש תמיד שאפתנות ותשוקה ולהיטות.
אני רוצה להשיג ולקבל, אני רוצה לשנות, אני רוצה להפוך להיות.
מצב הרגשות הרגיל שלי הנו שלילי, תמיד מגיב על אנשים ומאורעות מתוך נקודת מבט אנוכית ומרוכזת ב 'אגו' – מה מספק ומרצה 'אותי' ומשביע את רצוני ומה לא מספק ומרצה 'אותי',
מה אני מחבבת ואוהבת ו, מ, מה אני סולדת.
יש סגירה חוזרת אשר בה אני מתקשה בהיותי כלואה בתוך ה 'אגו' אשר צועק ובוכה 'אני'.
ההוויה, ההוויה כולה נשכחת.
ובאותו זמן יש צורך לתת, לאהוב. אבל אני לא יכולה לאהוב מחוץ למודעות.
אהבה היא איכות של מודעות.
אם אני רוצה ומבקשת – Wish לדעת ולהכיר מה יש ומה הנו, אני חייבת וצריכה להבין ולתפוש כי לא מילים ולא הרגשות אשר מלוות אותן הם תפישות של המציאות. המילה היא לא עובדה, ההרגשה היא לא עובדה. הן שתיהן התגובות להתניה שלי על רשמים, לכול דבר אשר מרשים אותי ומותיר עליי רושם.
עמוד 90
אבל, אני בוטחת בהרגשותיי בצורה עיוורת. אני אף פעם לא מטילה בהן ספק.
אני מאמינה כי הם מביעים חזון וחיזיון טהורים, ואני לא רואה כי הם באמת מקפים התניה נוקשה.
בגלל זה אני לא רואה את הנחיצות וההכרח המוחלטים להתבונן בהם – כלומר, להישאר לפניהם ובפניהם בלי להגיב, להיות חסר/ת רחמים כלפיי התשוקה שלי להגיב.
הרצון והבקשה – Wish שלי לדעת ולהכיר את ההרגשות שלי חייבים להיות חזקים יותר,
בלי להצדיק, להתנצל ולתרץ אותם או לדחות אותם.
המחשבה שלי צריכה להיות חדה ופיקחת ונבונה וממולחת וחריפה ומדויקת במטרה להיות חופשיה מההשפעה שלה. ותשומת הלב שלי חייבת לא להיחלש או לסטות אם ברצוני לראות את המשמעות שלהן, ואת מידת ההשפעה שלהן על החיים שלי.
אני צריכה, ברגע עצמו ממש, להיות מסוגלת להיפתח לאינטליגנציה של הדממה והשקט, אשר בה לבד יכולה להופיע הבנה.
במטרה להיכנס אל החיפוש הזה, אני צריכה וחייבת להתבונן בהרגשה אשר מעסיקה באופן כללי חלק מאוד גדול מהקשב ותשומת הלב שלי – לדוגמא, פחד, או כעס או קנאה.
אני תמיד נמנעת מ, להסתכל על הרגשות האלו.
אבל, אם אני רוצה ומבקשת – Wish לראות אותם, אז אני חייבת לעמוד מולם, לחיות איתם מרגע לרגע. אני לגמרי קשובה ובתשומת לב עם כל נוכחותי השלמה לתנועות של הרגשות שלי.
תשומת הלב היא טהורה, בלי מטרה שאפתנית אמביציוזית סובייקטיבית,
וצריכה להישאר טהורה במטרה ובכדי לראות.
זוהי אנרגיה גבוהה יותר, יותר עוצמתית ואינטליגנטית
מאשר הרגשות אשר מסעירות ומזעזעות ומתסיסות ומטרידות אותי.
רק על-ידי עבודה בדרך הזאת אני אמדוד את כוח ההיצמדות והחיבור שלי אליהן.
אני צריכה להתנסות ב, מה שומר את המחשבה ואת ההרגשה שלי בתוך ספירה מסוימת – המגעים והקשרים החוזרים על עצמם עם סדר של רעיונות אשר להם המחשבה נכנעת.
אני צריכה לראות את ההיפנוזה של הקשר והמגע הזה, בכדי ובמטרה לשאוף אל מגעים נוספים אחרים, לרשמים אחרים, אני הופכת להיות יותר רגישה לאנרגיה יותר עדינה אשר שייכת לרמה יותר מעודנת ייחודית ונעלה ונשגבת ואזוטרית.
מגע וקשר לעתים קרובות יותר עם האנרגיה הזאת מביאים אפשרויות חדשות.
פרק – 34
הרגשה מרשה ומאפשרת קשר ויחס/ים
כל האפשרויות הן בתוכי, אבל אני יכולה לעבור ולחלוף בחיי בלי איזשהו שינוי אמתי.
האנרגיה הגבוהה ביותר, אשר יולדת את כל האחרים, היא בתוכי. היא חלק ממני.
השאלה היא לא כדי לגרום לה להופיע, אלא כדי לאפשר ולהרשות לה להופיע, להיכנע לפעולה שלה.
ככול שאני יותר מנסה, ככה הדרך היא יותר מוגבלת . . .
עמוד 91
וכלום, שום דבר לא עובר דרכה, ואני חייבת ללמוד להיכנע מתוך רצון להשפעה שלה.
הכוח האקטיבי והכוח הפסיבי נוכחים בתוכנו תמיד.
אבל, שני-2 כוחות לבד זה לא מספיק. הם לא קשורים ומיוחסים.
כוח שלישי, כוח מנטרל ומפייס ומאחד חייב להופיע, הרגשה מסוימת אשר מאפשרת ומרשה יחס/ים וקשר ובכך ממירה את הכול ועושה להכול טרנספורמציה.
אם יכולנו לראות את הפעולה של חוק הכוחות הזה, אז היינו מבינים טוב יותר למה זה כל כך קשה להיות בנוכחות עם עצמך ונוכח לעצמך ולהישאר כאן.
אני צריכה להיות נוכחת ובנוכחות עם שני-2 חלקים של עצמי באותו זמן, ולהתנסות בנחיצות ובהכרח של כוח מפייס ומאחד ומנטרל ביניהם.
אז חייבת להופיע הרגשה חדשה – הרגשה של 'אני' אשר פונה כלפיי מציאות הרבה יותר גדולה ואשר בה אני משתתפת, ובאותו זמן, נמשכת ונשאבת על-ידי העולם בו אני חיה.
הקריאה של שני-2 עולמות אלו דורשת ממני להיות נוכחת, ולהבין כי הם לא יכולים להיות קיימים אחד בלי השני וכי אחד צריך להפוך להיות רוחני על-ידי השני.
יחס/ים וקשר מודע חייבים להופיע.
יחס/ים וקשר הנו מגע וחיבור וקשר. מגע וקשר ישיר באותו רמה ועם אותה אינטנסיביות ועוצמה.
הם סוגים שונים קשר ומגע, פעם אחת אני מרגישה ובפעם אחרת יש לי תחושה, וברגע אחר אני רואה.
כאשר האינטנסיביות והעוצמה הם אותו דבר בכול שלושת המרכזים, אז יש מודעות.
אבל, יחס/ים או קשר מודע לא יכולים להגיע מתוך חשיבה ישנה, אשר מוצמדת ונדבקת חק לדימויים ודמויות. אין לה את הכוח והעוצמה לראות את הבלתי ידוע.
מימד אחר לא יכול להופיע כל עוד החשיבה הישנה היא פעילה.
אני מתחילה לגלות כי האנרגיה הגבוהה ביותר בתוכי היא לא חופשיה, וכי המחשבות שלי מאפיינות את המצב אשר בו אני מוצאת את עצמי.
כאשר אני רואה את היותי מושפעת בקלות לפחותה שבמחשבותיי,
האינטרס והעניין שלי נחלשים. אבל, אני חייבת ללכת הרבה יותר רחוק הלאה, אל המקור,
ולראות את המחשבות עולות. עם אמצעי זהירות, בלי להניח מראש או לקחת איזשהו דבר בתור מובן מאליו, אני מתבוננת בשקט ובדממה במוטיבים ובמניעים ובתגובות של המחשבות שלי.
זה מאמץ קשה, אשר ודרש סובלנות. זה מוביל אותי להשליך הכול ולהיפטר מהכול ומכל דבר.
עם רצון ובקשה – Wish עמוק לדעת את האמת – מה שהיא לא תהיה,
למרות שזה לא מה שציפיתי – אז אני מגלה משהו חדש.
באיכות של תשומת הלב אשר היא כאן לעמוד ולהתעמת עם העובדה כפי שהיא, ישנו אור, אינטליגנציה – אני מהססת להגיד 'הרגשה', כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מהי הרגשה.
זוהי איכות חדשה לחלוטין אשר יש לה את היכולת ואת הקיבולת לדעת ולהכיר.
עמוד 92
כאשר היא מופיעה א המחשבה נוטשת ועוזבת את סמכותה, והגוף שלי, אשר משוחרר מן ההשפעה הזאת אז נרגע. האנרגיה אשר משוחררת לחופשי מוצאת את התנועה שלה עצמה, והגוף שלי נכנע ומקבל מרות במטרה למצוא קשר ויחס/ים נכונים כלפיה.
הרגשה זאת בשביל מה שאני מביאה יחד את מה שנראה ואת מה שרואה.
כבר אין יותר אובייקט ומתבונן. אני שניהם, גם האחד הרואה וגם האחד אשר נראה.
כאשר אני פתוחה לחלוטין לנוכחות שלי, כאשר 'אני הנני', א אני נכנסת אל עולם שונה,
אשר בו גם לא זמן גם לא חלל נמצאים וקיימים. אני אחת, שלמות.
מחשבות מפסיקות וסיבות והנמקות נעלמות.
אני מרגישה את ה 'אני'. הרגשה היא המכשיר המהותי והחיוני של ידיעה.
פרק 35
אני מרגישה 'אני הנני'
האם אתם רואים כי הבעיה שלפנינו היא שאלה של הרגשה ? אנחנו מתחילים לראות את העוני של כל ההרגשות שלנו ואת הצורך בהרגשה אשר היא יותר טהורה, יותר חודרנית.
אבל, אנחנו לא מגיעים בתוך עצמנו לעומק היכן שיכולה להתחולל ולהתרחש טרנספורמציה.
אני לא נוטשת את האלילים שלי.
רצון ובקשה – Wish עולים להיות יותר עצמי, כדי להיפתח לחלק גבוה מאוד של עצמי ולהתנסות בכוח רגשי אשר יודע.
אני צריכה לשמוע את זה, לשמוע אותו. בשביל זה, זה הכרחי ונחוץ להגיע לעומק של שקט ודממה היכן שההרגשה שלי כבר לא מחוברת וצמודה יותר אל האגואיזם הרגיל שלי.
רק בשקט ובדממה זה הנו אפשרי.
אני רוצה ומבקשת – Wish להיות נוכחת, להישאר נוכחת.
אבל, אני מרגישה חסרת אונים וחסרת ישע, כי אני לא יכולה לבקש ולרצות – Wish ולא יכולה להיות. אין לי תשוקה חזקה, רצון-Will חזק. אני צריכה עזרה, כוח ועוצמה מאיכות שונה ואחרת.
עזרה מופיעה בצורה של הרגשה יותר פעילה, עם יותר שכנוע ואמונה, הרגשה אשר מגיעה מהמרכז הרגשי הגבוה. וברגע הזה אני מכירה אפשרות חדשה של להיות נוכח/ת ואשר ממקמת ומציבה אותי בצורה שונה ביחס לכול המקיף אותי, הסובב אותי ונותן משמעות לנוכחות שלי.
אבל, אני יכולה לקבל את הערה הזאת רק אם אני מרגישה צורך חזק, משכנע ומחייב לה.
הקריאה מגיעה מן החזון והחיזיון, ההתנסות של חוסר האונים וחוסר הישע שלי כפי שאני.
אז ישנו משהו נכון וצודק, אמתי במודעותי הערה לגביי המצב שלי, ואני יכולה לרצות ולבקש-Wish את העזרה של הכוח הזה, בשביל אפשרות אחרת של הוויה.
עמוד 93
רוצה ומבקשת – Wish לקבל את המרות ולהיכנע לחוק שלו, אני עושה מקום בשביל הכוח הזה,
קשוב/ה ומתחשב/ת כך שהגישה של כול החלקים שלי תואמת, הולמת ומשתלבת כדי לקבל את זה. כל עוד הכוח והעוצמה הם בראש ובראשונה ובעיקר בשבילי, אני יכולה לקבל את העזרה הזאת.
אבל הרגשה זאת של חוסר האונים היא ברת חלוף מדיי, היא חולפת יותר מדיי במהירות.
ואני מאמינה שוב ש'אני' יכולה 'לעשות', כפי שאני, ולחזור אל הדמיון של ה 'אני', ואל העיוורון שלי.
איך להבין את ההתנסות של ההרגשה ?
אנחנו יודעים מה זה לחוש ולהרגיש מגע פנימי. הרגשה דורשת איכות אחרת.
אין לזה כלום ושום דבר אשר עוסק עם ל 'חבב ולאהוב או לסלוד'.
ועדיין, זה הנו רגש. אני 'מרגישה' צער או שמחה. הרגשה תמיד עולה למעלה.
כמו א היא מתלקחת, ואז דועכת ומתה. ואני 'מרגישה' כי 'אני הנני'.
להרגשה טהורה אין בכלל אובייקט. אני יכולה להבין את זה רק אם אני מסוגלת ויכולה לראות בלי מושג ורעיון, מילה או דמות ודימוי, מסוגלת ויכולה להיות במגע ובקשר עם מה ש 'יש והנו וישנו'.
אני מתחיל/ה לראות כי העולם אשר בו אני חי/ה הנו עולם של בדיות-פיקציה. הוא לא אמתי.
החיזיון והחזון והראייה שיש לי על עצמי זה לא חזון וראיה של המציאות שלי עצמי.
אני רואה את עצמי דרך החשיבה, אבוד/ה בדמיון של ה 'אני'. רק בשביל רגעים קצרים, אני נוגעת במשהו אמתי בתוכי – יש לי הרגשה של 'אני הנני'. ההרגשה שיש לי על עצמי גורמת לי לדעת ולהכיר את המציאות שלי.
ברגע הזה, ורק ברגע הזה, אני יודעת כי 'אני הנני'. אני הנני במקור.
עכשיו יש לי מידה ומדידה של המציאות שלי, אשר היא המציאות עצמה במקום המצב הרגיל שלי
עם התפישה הרגילה שלי. מציאות זאת הינה תמיד כאן. היא צריכה להפוך להיות מרכז המשיכה בשביל ההרגשה שלי.
גורדייף נתן לנו את התרגיל 'אני הנני' בשביל לעבוד על הרגשה.
במצב קולקטיבי-אסוף ומכונס אני מגיעה אל ההרגשה 'אני'. אני מכוונת את זה אל הזרוע הימנית שלי – 'אני' – ואז יש לי תחושה ברגל הימנית שלי – 'הנני'.
לאחר מכן יש לי הרגשה של הרגשה של הרגל הימנית, חשה את הרגל השמאלית, מרגישה רגל שמאלית, חשה זרוע שמאלית, מרגישה זרוע שמאלית, חשה זרוע ימנית.
אני עושה את זה שלוש-3 פעמים, ובכול פעם מרגישה 'אני' וחשה 'הנני'.
ואז כאשר עשיתי זאת שלוש-3 פעמים, אני מרגישה את כל הגוף השלם – 'אני' – וחשה את כל הגוף השלם – 'הנני'. אני מתנסה ב 'אני' תמיד בתור הרגשה, ואת 'הנני' תמיד כתחושה וחישה-סנסציה.
הרגשה היא איכות יותר אינטנסיבית ועוצמתית של תחושה וחישה-סנסציה.
תרגיל זה אפשר לתרגל אותו גם כאשר מתחילים באופן עוקב ורציף עם הרגל הימנית, הרגל השמאלית וכך הלאה.
המילים 'אני הנני' יכולות להתחלף במילים 'אלוהים...רחם עליי Lord Have mercy '.
עמוד 94
פרק 36
אהבת ההוויה – Love of Being
אם אני מרגישה וחשה את האנרגיה אשר מפיחה רוח חיים ומנפישה את הגוף שלי אז יש קשר וחיבור בין התודעה-Mind לבין הגוף שלי, אבל זה לא מספיק, מתבסס סוג של איזון, אבל כל עוד הרגשתי לא נפתחת, זה לא באמת חי, היא לא באמת חיה.
אני מתחילה כי יהיה לי רצון ובקשה – Wish להיות ולהרגיש את עצמי כשלמה, אבל אני כל הזמן מתעמתת מול הכוח של האוטומטיות. מצד אחד יש תנועה של אחדות אשר פותחת אותי אל תפישה חדשה, ומהצד השני קשוחה והחלטית ונחרצת של פיזור והתפזרות.
התעמתות זאת קוראת קדימה בתוכי אל כוח אשר לא חשדתי בו,
תשומת-לב אשר אחרת אף פעם לא תצטרך להופיע.
תשומת הלב אשר מובילה אל רגע המודעות היא האש אשר מחוללת ערבוב של כוחות, טרנספורמציה. להפוך להיות מודע בו זמנית לשתי-2 התנועות האלו זה דורש פעילות הרבה יותר גדולה של תשומת הלב שלי. המאמצים 'מעוררים' אותה, מעוררים את הכוח אשר היה ישן.
תשומת הלב שלי היא לחלוטין בתנועה וזזה, וזה כולל באותו זמן גם את המרכזים הגבוהים וגם את הנמוכים, ואת התפקוד של נוכחותי השלמה.
זה תלוי בהרגשה חדשה אשר מופיעה, הרגשה של 'הוויה'.
לזכור את עצמך זה מעל הכול לזכור את האפשרות האחרת הזאת, החיפוש אחר כוח ועוצמה בתוך עצמי אשר יותר פעילים ואקטיביים. אני רוצה ומבקשת – Wish להכיר ולדעת ולהיות.
יש לי צורך להבין מה נדרש בשביל שינוי של הוויה, ולהבין כי מבלי העזרה של המרכזים הגבוהים אני לא יכולה להגיע לכלום. במצב הרגיל שלנו יש לנו עזרה ומפלט ומקלט לתודעה – Mind הרגילה שלנו, אשר אין לה את האנרגיה ההכרחית הנחוצה.
אנחנו נבין יותר אם אנחנו נוכל להיות רגשיים יותר לגביי המצב שלנו,
לגביי העובדה כי אנחנו לא שומעים את הקריאה של המרכזים הגבוהים, אנחנו לא מאזינים לה ולא מקשיבים לה.
בכדי ש, ההוויה שלי תשתנה, אני חייב/ת להבין את המצב שלי באופן רגשי.
אני חושבת שאני מבינה את המצב שלי, אבל זה לא נוגע בהרגשתי.
חשיבה זאת היא פסיבית והיא לא רואה. אין כל חזיון או חזון אשר יכול לחדור ולהרשות ולאפשר תפישה של העובדה האמתית, אין אנרגיה אשר מסוגלת להגיע להיות בקשר ומגע עם החיזיון הזה.
אז, או שאני מנסה להימנע ולהתחמק מן המחשבות והרגשות שלי, או שאני הולכת נגיד מה שכולא אותי מבלי יכולת לברוח.
עמוד 95
אני לא מבינה את המציאות שלי כשלם, העובדה לא פועלת עליי.
אני חושבת, אני מרגישה, אני חשה, או במקום זאת,
תשומת הלב שלי נסוגה בפתאומיות ואני שקטה ורגועה.
אבל, אני לא מבחינה ותופשת כי הפכתי להיות פסיבית.
מה שמגיע אחר כך, לא מגיע מן הפעולה של הידיעה, אלא, בגלל התשוקה להיאחז
ב, מה שאני מרגישה או מה שאני מאשרת או דוחה ומכחישה.
אני לא רואה את הצורך באנרגיה אשר היא לא מזוהמת במחשבות ובהרגשות שלי,
אנרגיה בעלת יכולת וקיבולת לחדור לטבע של מה שמתנגד לה.
העוצמה והכוח היחידי/ת אשר יכול לשנות משהו מופיע כאשר הצורך נהיה מודע או כאשר נהיים מודעים אל הצורך.
אני מאוכזבת, אין לי בתוכי, אין לי בתוך עצמי שום דבר אשר יודע.
זאת לא חרדה אלא עובדה אשר אני רואה :
חוסר ההתאמה וההסכמה בין המרכזים שלי.
עובדה זאת נוגעת ללבי, אני מרוגשת ויש לי הרגשה חדשה, תחושת דחיפות, דאגה,
האהבה להיות – אהבת ההוויה – Love of Being
אני מכריחה ומחייבת ומעסיקה את עצמי – בלראות – ובפעולת הראייה הזאת, מופיע אנרגיה.
היא שייכת לפעולה הזאת של הראייה והיא כאן כל עוד הפעולה טהורה וללא רבב.
זאת היא ההופעה של 'אני'.
להפוך להיות מודע לעצמך זה להיות מודע לרשמים אשר מתקבל.
הרגע של המודעות הזאת, זה אשר רואה וזה אשר נראה מתמזגים יחד אל ישות אחת
וכל ההוויה כולה משתנה.
נולדת הרגשה טהורה, אנרגיה טהורה ובלתי מזוהמת – בלתי נגועה ,
אשר לחלוטין נחוצה בשבילי בשביל להמשיך הלאה.
בלעדיה,
אני לעולם לא אדע מה אמתי, אף פעם לא אכנס אל עולם חדש לחלוטין.
עמוד 96
חלק 4.
העבודה היא להיות נוכח
מה אני מבין היום
ומה אני צריכה להבין ?
הבנה תלויה במצב הווייתי
ובמצב הנוכחות שלי.
זה אבסורד להעמיד פנים בשנתי
כי אני רוצה לעבוד,
בזמן שאני כל הזמן חולמת כי אני יכולה.
המאמצים שלנו לעבוד בחיים הם, קודם כל
לגלות עד כמה רחוקים מן האפשרויות הגבוהות ביותר שלנו.
במרכז עבודתנו ישנו הרצון
לחיות בדרך אמתית יותר.
השקר שלי הנו לאשר את עצמי
בלי שיש לי את הטעם של האמת,
את הטעם של מציאות.
אנחנו יכולים להיות או עבד לא מודע
או משרת מודע.
עמוד 98
במצב שקט
פרק 37
דרך של הבנה
הדרך הרביעית היא דרך של הבנה אשר יש לחיות אותה. איך אנחנו קיימים, דרך החיים שלנו,
היא עובדה המשקפת במידה מדויקת את ההבנה שלנו.
אני לא יכולה להגיד כי אני מבינה מה זה להיות נוכחת. זה בפשטות לא נכון,
כי אני לא חיה את זה.
כאשר אני חיה בלי שאני נוכחת, זה אומר שיש משהו שאני לא מבינה כפי שאני.
וכפי שאני, לעולם אני לא אבין אלא אם כן תעלה בתוכי שאלה לגביי זה.
מה הוא המאמץ אשר אנחנו קוראים לו 'לעבוד' ?
מה אנחנו מנסים להשיג ?
מה אני מבינה היום, ומה אני צריכה להבין ?
אנחנו תמיד רוצים לשנות משהו בתוך עצמנו בגלל שאנחנו לא אוהבים אותו.
זאת היא לא נקודת ההתחלה הנכונה. זה לא מבוסס על הבנה.
זה לא מגיע מתוך הבנה.
ולפיכך אי אפשר לבטוח בזה.
אני מסוגלת להתחייב רק על-פי מידת ההבנה שלי.
הבנה מבוססת ברשמים מודעים ותלויה במצב ההוויה שלי, במצב הנוכחות שלי.
מה שאני יודעת ברגע של ערות-מודעות זה הנו מה שאני מבינה.
מיד כאשר המצב שלי משתנה והמודעות קטנה ההבנה הזאת הולכת לאיבוד.
היא נלקחת מיד ע"י החשיבה האסוציאטיבית וההרגשה האוטומטית,
ע"י האמצעים הרגילים שלי,
אשר גונבים את זה ומעמידים פנים כי זה שייך להם.
את הנטייה הזאת אנחנו צריכים לדעת בתור עובדה, כך ש, אי אפשר יהיה לעבוד עלינו, ובלתי ניתן יהיה לרמות אותנו ולהתל בנו.
עמוד 99
הבנה היא אוצר יקר ערך אשר חייב להיכנס כבסיס ויסוד החיים אל תוך המאמץ שלי.
אם זה נכנס עם בהירות,
זה יכול לתת דחף ותמריץ אשר יהיה נכון ויוביל אל רושם מודע,
אל הבנה חדשה.
אנחנו צריכים להיות זהירים לא להרשות ולאפשר לרושם הזה להסתאב ולא להשחית אותו
באמצעות האמצעים הרגילים שלנו, ולהיות מלווה על-ידי אסוציאציות בלתי רצויות.
במצב השינה הרגיל שלנו, של הזדהות, אנחנו לא יכולים לדעת כלום.
כאשר אני מזדהה לחלוטין, אני לגמרי לא נוכחת – בלתי נוכחת לחלוטין.
אני נעדרת וחסרה ובלי קשובה לחלוטין.
אין כאן אף אחד שיכול לראות ולדעת.
אין אף חלקיק חופשי של תשומת לב כדי לראות.
במצב השינה שלי אני רוצה לעבוד, ואני מנסה בדרך זאת או אחרת. אבל זה בלתי אפשרי.
זה אבסורד, בתוך השינה שלי להעמיד פנים כי אני רוצה לעבוד,
בזמן שאני כל הזמן חולמת שאני יכולה.
אני צריכה להטיל ספק באשליות שלי על עצמי.
את האישורים ההרגליים שלי.
המאמץ הראשון הנו להתעורר, במטרה לראות.
אנחנו לא נותנים מספיק חשיבות לרגע ההתעוררות,
לרגע בו אנחנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו בתוך השינה שלנו.
אנחנו מאמינים כי להתעורר זה לגמרי להיכנס אל חיים שונים לחלוטין.
אשר להם אין דבר במשותף עם החיים שאנחנו מנהלים.
אבל, העובדה היא כי המשמעות של להתעורר היא מעל הכול, להתעורר לעצמנו כפי שאנחנו,
לראות ולהרגיש את השינה, את ההזדהות.
הרגע עצמו, בו אנחנו מגלים ומתגלים ורואים את ההזדהות, הנו הרגע היחידי
אשר ממנו יכול להגיע דחף.
ורק אז יש לי צ'אנס להתעורר.
אחר כך, ברגע הבא, אני מצדיקה ואני משקרת.
במהלך הרגע של הרושם, אני מבינה ותופשת כי הרמה של המצב שלי היא מאוד נמוכה.
אני מוטרדת ורוצה להשתרר לחופשי.
אז ברצוני להיות נוכחת.
בראותי את עצמי נלקחת ונחטפת על-ידי הדמיון שלי, פתאום אני ערה כאילו על-ידי אור.
אני מתעוררת על-ידי כך שאני הופכת להיות ערה לחלום שלי.
אני מזהה אפשרות גדולה מאוד :
אני יכולה להתעורר כאשר אני לא נלקחת ונחטפת לחלוטין.
למרות כי אנחנו יכולים להתעורר, רוב הזמן אנחנו מסרבים לאפשרות הזאת.
יכולנו להתעורר לנוכחות שלנו עצמנו אבל אנחנו לא.
וכאשר אנחנו כן עושים זאת,
אנחנו רואים כי אנחנו לא יכולים להישאר נוכחים.
הייתי ערה, ועכשיו אני מוצאת את עצמי ישנה.
הייתי נוכחת, ושוב אני לא כאן.
רוב הזמן אני לא נוכחת ונעדרת תשומת לב אבל אני לא יודעת את זה.
ואם אני לא מגלה את הדרך אשר בה אני נלקחת ונחטפת, אני נשארת לכודה בתוך מעגל
בלי שיש לי דרך לצאת החוצה.
עמוד 100
לראות, לדעת, זה הופך להיות המטרה החשובה ביותר.
זה נחוץ והכרחי להבין ולתפוש כי אני יכולה להיות מסוגלת ואני יכולה לרצות, ואני יכולה לעבוד בשביל להיות נוכחת.
אני צריכה לרצות להישאר נוכחת ולהיות מסוגלת להישאר נוכחת.
הדרך אשר בה אני מתשאלת ושואלת את עצמי, ואשר בה אני מנסה לדעת מה אני צריכה,
היא חשובה מאוד.
אני כבר לא יכולה להתחיל יותר ממטרה מעורפלת אשר אותה אני לוקחת בתור מובן מאליו.
אני חייבת וצריכה לדעת למה אני עובדת, ואיזה מאמץ אני עושה.
38
כל יום
כל יום,
אנחנו צריכים בקביעות להגדיר מחדש את המטרה שלנו.
זה בגלל שהתחושה עצמה והתודעה עצמה * Eence והמובן עצמו של העבודה שלנו -
- SENCE*) חוש , תחושה, תודעה, הכרה, שכל, בינה, דעת, הגיון, תועלת, מובן, פירוש והסבר ) -
לגביי מהו המאמץ הנכון, הולכים לאיבוד הדרך.
אנחנו שוכחים כי מה שהנו הכרחי ונחוץ זה לזהות ולהכיר ולהתייחס ל – 2 רמות שונות בתוך עצמנו.
אנחנו לא רואים את התנועות הסימולטניות,
החוצה כלפיי התגלמות והתגשמות
ופנימה כלפיי מציאות במקור,
שני – 2 סוגי הדהודים.
תמיד אני מזינה את ההרגשה של ה 'אני הרגיל' שלי, ונצמדת בעיוורון לתנועה הראשונה,
הוויברציות אשר מושכות אותי כלפיי חוץ.
ואז אני נלקחת ונחטפת על-ידי הפעילות שלי באותו הרגע,
ומאמינה, כי בוויברציות ובהדהודים האלו מונח האישור של עצמי.
בתוך ההזדהות הזאת אני הולכת לאיבוד, אבודה בתוך חלק כזה או אחר של עצמי
ולא מודעת לשלם.
אז, המאמץ שלי הנו לזכור את עצמי.
אנחנו נכנעים להזדהות תחת החוקים של העולם הזה,
אבל בגלל שאנחנו לא מזהים את זה ולא יודעים על אפשרות אחרת,
אנחנו נכנעים ונחטפים ונלקחים על-ידי זה.
אנחנו לא יכולים להימלט ולברוח אלא אם כן אנחנו רואים כי זה מצב של שינה
ואנחנו מתעוררים אל חיים אחרים בתוך עצמנו,
מציאות גבוהה יותר בתוך עצמנו.
בשביל זה אנחנו חייבים להכיר ולדעת קודם כל מצב אשר הנו מאיכות שונה
מאשר מה שאנחנו מתנסים בו כל הזמן.
זה אפשרי רק בעבודה בשקט, בתנאים, אשר הם חופשיים מהדרישות של החיים החיצוניים.
במטרה להתרכז, המחשבה שלי מתעסקת רק בשאלה של 'אני'.
וכל החלקים בי קשובים לדעת את הקיום שלי.
רק דבר אחד נחשב :
" אני קיימת ".
אני יודעת כי אני קיימת, אני יכולה להיות קיימת, אני רוצה להתקיים.
שום דבר אחר לא משנה.
בגלל שאני יודעת שאני קיימת, אני יודעת שהכול וכול מה שסביבי קיים.
כל דבר עולה ויורד, מופיע ונעלם.
ועדיין,
מאחורי התנועות האלו משהו נשאר דומם רגוע ושקט, בלתי משתנה.
עמוד 101
ה 'אני' חייב/ת להיות מודע/ת לזה, לא נשארת על-פני השטח אלא אבל מתרכזת עמוק ככול האפשר
ברמה אשר אליה אני בקושי יכולה לחדור, ונשאר הרבה פחות.
אני רוצה ומייחלת אל הידע הזה.
יש לי רצון והשתוקקות אל מה שאני יכולה לדעת כאן.
זה יותר חזק מכול דבר אחר.
זה רצון מודע לשמוע את הצליל אשר הנו 'אני'.
לשמוע אותו מהדהד בתוך עצמי.
בכול יום אני צריכה לתת עד כמה זמן שזה ייקח – לפעמים יותר ולעתים פחות -
להגיע אל תפישה בהירה וברורה של נוכחות פנימית,
אל החיים בתוכי אשר הינם הרבה יותר גבוהים מן הגוף שלי.
אני צריכה לדעת ולהכיר את הנוכחות כמשהו אשר קיים באמת.
ולא רק אפשרות אשר בה אני נוגעת לפעמים.
אני יכולה להגיע לזה אם אני פעילה בפסיביות, שקטה מספיק בשביל שתופיע אנרגיה אחרת
ותהיה מוכלת בתוכי.
זה הנו מצב עמוק של הרפיה ושחרור עמוק, בו הפעולות מתוחזקות בפסיביות.
אני נותנת לתפקודים שלי להיכנס ולבוא אל תוך הנוכחות שלי.
אני לא הולכת אליהן ולא נכנסת אליהן - הן באות ומגיעות אליי, אל תוכי.
רק תשומת הלב פעילה, תשומת לב אשר באה ומגיעה מכול המרכזים.
אני צריכה למצוא את הנוכחות הזאת שוב ושוב,
עד אשר אדע אותה בתור מציאות בה אינני יכולה להטיל ספק.
המציאות המסוימת והוודאית הזאת תהפוך להיות היסודות
אשר עליהם אני יכולה לבסס את העבודה שלי.
אם אחזור יום יום אל משהו בטוח לחלוטין, אשר אני מבינה אותו ומשוכנעת בו,
אז אני אראה את הדרך, את הכיוון אשר מאפשר לי לדעת איך אני חיה.
אני אראה את עצמי מכותרת במעגל הצר של הרצונות והעניינים שלי,
נלקחת ונחטפת על-ידי החיים.
ועדיין, על-ידי זה שאני חווה את עצמי ומתנסה כל יום במצב אחר,
החוצה מן המעגל הזה, אני אזהה ואכיר כי במציאות אני יכולה לברוח,
ויכול לראות כי אני אפילו אראה כי המעגל לא קיים.
39
הדרך למעלה
מה נדרש כדי להגיע אל תחושה וחישה עצמית – סנסציה עצמית, אל הרגשה פנימית של המציאות ?
אנחנו צריכים לדעת את הדרך, את התהליך, ולקבל כי כפי שאנחנו היום אין לנו אמצעים ויכולת
להיפתח אל המציאות באמצע הפעילויות של החיים.
אני חייבת להכיר את הדרך אשר בה אני נוסעת – את הדרך למעלה ואת הדרך למטה.
קודם כל למדתי להירתע ולסגת מפעילות במטרה למצוא את הנוכחות הזאת,
משהו אמתי בתוכי.
אחרי זה, אני אלך שוב כלפיי התגלמות והתגשמות
עמוד 102
לפנות כלפיי התפישה של איכות אחרת נוספת אני רואה כי החשיבה הרגילה שלי, הההרגשה והחישה הרגילות שלי לא יכולות לעזור ואני מוותרת על הגישה הרגילה שלי ועל האשלייה שלי לגביי עצמי. אני לא יכולה " לעשות " כלום.
אף על-פי כן ולמרות זאת האני יכולה להפוך מודעת איך וכיצד הדברים מתחוללים וקורים בתוכי,
ואני יכולה למצוא גישה, תנוחה פנימית, אשר תאפשר פתיחות לאנרגיה יותר גבוהה.
המשמעות של להיות מודעות תהיה כי יהיה את הידע הזה לכול החלקים של העצמי שלי.
בשביל ללכת כלפיי הפתח הזה יהיה נדרש כי כל חלק יהפוך להיות פסיבי וזמין לקבל את האנרגיה הזאת, בתנועה מודעת של לזכור את עצמי.
הפתח יהיה תלוי על תשומת לב בעלת אינטנסיביות זהה בכול המרכזים,
כאילו כל החלקים מכווננים.
זה יהיה כמו ליצור עולם אשר בו כל חלק ייקח מרצונו את מקומו שלו.
המכשול העיקרי למודעות היא התודעה המשוטטת.
כל דבר המסיח את דעתי מן הריכוז שלי הנו האויב שלי.
ועדיין, אני לא צריכה להילחם בהסחות הדעת.
אני צריכה להתעלם מהן ולא להזין אותן באנרגיה שלי, בתשומת הלב שלי.
החשיבה שלי היא יותר מדיי חסרת יציבות, נעה וזזה ומתרגשת ומניע ומזיז אותה כל שוק.
כי בנאיביות אני מצפה ממנו למשהו. כי החשיבה הזאת מוטרדת על-ידי מחשבות שתמיד נוכחות על-ידי ההדהודים והוויברציות שלהם, ופולשות אל המוח שלי.
למרות זאת יש לתודעתי את היכולת להתרכז במחשבות מסוימות, אשר על-ידי כך זהן מתקשרות את הוויברציות וההדהודים שלהם הן יכולות למנוע ממחשבות אחרות לעבור דרך דלת המודעות.
ובכך, התודעה יכולה להיות הגורמת לעבדות שלי או הגורמת להשתחררות.
כאשר אני עובד/ת בתוך השקט אני לומד/ת להפריד את עצמי
מתוך ריבוי או מהמוני המחשבות ומגיעה אל הוויברציה היחידה של שאלה אחת ויחידה : "מי אני ?"
כפי שאני מנסה לכוונן את עצמה אליה, תפישת 'אני' המשכית ושקטה מופיעה מאחורי גלי המחשבות.
ואז, אני כבר לא מוטרדת יותר מן הוויברציות והדהודים שלהן.
ואני נשארת שוות נפש, ולא מצפה מהן לכלום.
מי אני ?
אני נשארת בשוק ובהלם של השאלה עד אשר כל המחשבות האחרות יגיעו לכניעה.
זה לא קל, אבל אני לא מרשה ומאפשרת לעצמי לפחד או להתייאש.
כמו כן אני לא נאחזת ונצמדת ונדבקת אל הרעיון של, להיות מודעת לעצמי.
מטרת הריכוז בשאלה האחת הזאת, היא להוביל אותי אל מודעות.
כל רעיון אחר אשר מוסף - אפילו זה של מודעות – הנו חבר ערך וחסר תועלת ומזיק.
עמוד 103
אם מגיעה מחשבה נוספת אז אני מזהה אותה בפני עצמה בתור מה שהיא ולא מארחת אותה.
תודעתי הופכת שקטה ודוממת, ומקבלת עוצמה וכוח, עם העוצמה לדעת בלי ההשתתפות של חשיבה ומחשבה.
בגלל שהתודעה שלי דוממת ושקטה,
מופיעה התחושה של אנרגיה עדינה יותר,
של נוכחות חיה בתוכי.
אני מרגישה את זה מגיע ובא מן הראש שלי, הדהודים וויברציות מאחורי האסוציאציות שלי,
היא מסתובבת בתוך הגוף שלי – זרם של אנרגיה בתוך השרירים.
הזרם אשר נדרש בשביל תחושה עוצמתית ואינטנסיבית של עצמי מאוד טעון
ביחס ובהשוואה לזרם של הפגנה והצגה והבעה והגשמה.
אני מרחיבה את טווח תשומת הלב שלי כך שהיא תוכל לחדור לכול מקום,
ולהפוך להיות כמו רשת מסננת אשר יכולה לצבור את הזרם הגבוה יותר
בתוך הרשת או סבך המלכודת שלה.
השרירים הכי קטנים והכי פנימיים רגועים...אבל, רק עד לנקודה מסוימת.
הם שומרים את המתח המדויק הנדרש להחזיק את הזרם – לא יותר מדי עד כדי להפריד אותי מן הגוף שלי וכמו כן גם לא מעט מדיי, וכך זה מאפשר ומרשה לזרם לברוח.
השרירים היותר גדולים הינם גמישים ורכים ובלי מתיחות, מוכנים לעורר ולהפיח רוח חיים
עם הזרם הנוסף הנחוץ להצגה ולהגשמה. לווסת את האיזון בין מתח לרגיעה,
' מתח השרירים ' הכללי, משפיע על עליית המחשבות ועל הקצב שלהן, וכתוצאה מכך זה יכול
להביא סוג של שליטה על האסוציאציות.
אני מרגישה שקט ודממה,
תחושה פנימית של מציאות.
לזכור את עצמי הופך להיות שלם יותר, בזמן בו תשומת לבי מחולקת וההרגשה שלי משתתפת.
כאשר אני מתייחסת מעוניינת ומודאגת עם שתיהן, התודעה והגוף יחדיו, זה בלתי אפשרי שההרגשה ו/או התחושה לא תיכנס פנימה – היא לא יכולה להישאר אדישה, זה חייב לגעת בתחושה ובהרגשה שלי, או על-ידי איכות המצב שלי או על-ידי חוסר הרמוניה.
את האנרגיה המסוימת אשר הכרחית למען זכירה-עצמית אפשר לייצר רק ברגע של תחושה והרגשה חזקה ו/או רגש חזק.
לפני זה או לפניכן זה רק הכנה.
40
תרגולים הם רק עזרה זמנית
כאשר אני עובדת בתוך הדממה והשקט, אני לא מוטרדת על-ידי ההשפעות אשר פועלות בחיים שלי בדרך כלל ואני יכולה כי תהיה לי את הגישה הנכונה, מנח/תנוחה פנימי אשר כולל את שני – 2 הטבעים* שלי (טבעים = טבע בהטיית רבים), בחיי היומיום זה שונה, כאשר אני מתחת להשפעות היוצרות תנאים שונים מאוד בשביל המאמצים שלי.
עמוד 104
כפי שאני מתנסה בהבדל בין תחושה של מתח ושל שחרור והרפיה או לשחרר ולהרפות,
אז אני רואה כי רק בתוך גוף רגוע מאוד יכולה להופיע תחושה של נוכחות אחרת.
זה כאילו שהנוכחות הזאת צריכה לבסס את הסדר שלה בתוך הגוף.
אני צריכה להבין את הסדר החדש הזה ולראות כי אני חלק ממנו, ויש לי רצון לזה ואני רוצה בזה וכי בתוך זה אני יותר עצמי באופן מהותי.
כאשר אני חוזרת לעצמי ישנם תרגילים אשר אני יכולה לקחת על עצמי כדי להבהיר את הניסיון של נוכחות. תרגיל הנו תמיד עזרה זמנית, אמצעי אשר עוזר לי לקחת את הצעד שאני צריכה לקחת, לראות את מצב הסיטואציה שלי יותר טוב ולהבין את המאמץ שאני צריכה לעשות.
זה יכול להיות עזרה רק ברגע שאני צריכה את זה ומבינה את ההיגיון שבזה.
כי אחרת התרגיל לא יעזור בכלל אלא להפך, הוא יכול למנוע הבנה נוספת.
בגלל זה חשוב לא לעשות אף פעם ניסיונות עיוורים – 'על עיוור' של תרגיל, או לעשות תרגיל שבכלל ניתן למישהו אחר.
כאשר אני לוקחת על עצמי לעשות תרגיל, אני חייבת קודם כל לשאול את עצמי – 'למה אני עושה את התרגיל ? והאם אני באמת רוצה לעשות את התרגיל ?'
כי אחרת התרגול ייעשה בצורה פסיבית,
ובגלל שפסיביות אף פעם לא מביאה להבנה,
אז זה לא יעזור לי.
בעשותי את התרגיל, אני נותנת תשומת לב מיוחדת תמיד לעבודה בשלושה – 3 מרכזים.
אם אני רואה כי אני עובדת רק אם אחד או שניים, אני יכולה להיות בטוחה כי המאמץ הנו מכאני או רק חצי מודע.
יש מודעות אמתית רק כאשר אני עובדת באותה אינטנסיביות בכול שלושת – 3 החלקים.
אם היוזמה מגיעה רק מאחד מהם – לדוגמא, אם מרכז הכובד הוא קודם כל בראש ורק אז עובר אל מקלעת השמש – זוהי חולשה ועבודה דמיונית אשר יכולה להוביל רק אל רמייה עצמית.
אם אני נרגעת באופן כללי, גם זוהי חולשה, בלי מודעות אין בכך ערך.
במטרה להשתלב בצורה מלאה, הראש שלי צריך לעמוד על המשמר ולהיות דרוך וערני כמו שומר, הגוף שלי כל כך רגיש לאנרגיה אשר ממלאת אותו, עד כי אין מתיחות בלתי רצונית, וההרגשה או התחושה ערה תמיד לאמת של מה שאני חיה.
אז אני יכולה להרגיש את הנוכחות של האנרגיה העדינה המסתובבת בתוך גופי.
בגלל שזה קשה שתהיה לי התחושה של השלם – של מה שאני באמת – אני יכולה להתחיל על-ידי זה שאני חשה חלקים שונים של הגוף.
אני חשה את האנרגיה הזאת במיוחד יותר בזרועי הימנית,
חיה וזורמת.
עמוד 105
היא זורמת מזרועי הימנית אל רגלי הימנית, ואז אל רגלי השמאלית ואז אל זרועי השמאלית.
ואני הולכת מסביב לארבע – 4 הגפיים, מתחילה כל פעם עם הגפה הבאה בתור ואז אני מרגישה את האנרגיה חיה בתוך הגב שלי...בתוך הראש שלי...בתוך מקלעת השמש...
בגופי השלם כולו.
" אני הנני – I' Am " .
אני יכולה להעצים את התרגיל בעזרת ספירה את התחושה של כל גפה – לדוגמא :
1.2.3.4 ... 4.3.2.1 ...2.3.4.5 ... 5.4.3.2 ... 3.4.5.6 ...6.5.4.3 ....
עד 9.10.11.12 ... 12.11.10.9 ; ואז מתחילים מחדש בספרה 1.
כאשר אני עושה את התרגיל אני מנסה לא להיסחף ולהרחיק לכת על-ידי ההתנסות.
זה הנו רגע רציני. אני מרגישה את כובד או את החומרה אשר בזה.
עבודתי תלויה ב-מה שאני הולכת לדעת עכשיו.
אם כל חלק מתחזק את היוזמה, הטעם של האמת מחוזק ומתוגבר
ויש תמיכה להתנסות ' אני הנני – I' am ' .
הדהוד או וויברציה אשר מגיעה מן המאמץ המודע הזה.
אבל, זה ייעלם במהירות פחות או יותר.
במטרה כי זה יישאר לזמן ארוך יותר, נחוצה והכרחית מחשבה רצונית מסוימת.
במצב השקט והדומם בסוף התרגיל, אני החלטתי לעצמי כי משהו יישאר עד לפעם הבאה, וכי בפעם הבאה זה יהיה יותר.
עמוד 106
בתוך פעילות החיים
41
רק בתוך חיי היומיום.
אני חייבת להיות נוכחת בחיים שלי אם אני רוצה לדעת מה אני.
כאשר אני נפתחת אל עוצמות וכוחות אשר הם מרמה יותר גבוהה, אז אני מסוגלת להשתתף ברגע הזה, אבל להישאר שם זה לא התפקיד שלי והמקום שלי.
אני לא יכולה להמשיך לקיים ולתחזק את עצמי ולשמור את עצמי במקום הזה ובקשר עם זה ואחרי איזה זמן אני רק מדמיינת את זה.
כאשר אני חוזרת לחיים אז אני מגיבה עם ה 'אני' הרגיל שלי.
אני נופלת בחזרה אל החשיבה הרגילה שלי ואל ההרגשה הרגילה שלי,
ואני שוכחת את האפשרות האחרת אשר ניגשתי והתקרבתי אליה.
זה רחוק, רחוק מאוד ממני – מרחק עצום.
אני כבר לא מאמינה בכך יותר ובהתגלות של זה, ובהוכחה של זה.
ואני כבר לא מציית לזה יותר.
אני מצייתת לכוח של התגובות ואני אבודה, מזדהה עם הרגשות הסובייקטיבים שלי.
אני מאמינה כי משהו בפני עצמי וכי אני לא צריכה שום דבר נוסף.
אני חרשת אל קריאתה של עוצמה גבוהה יותר.
כפי שאני, אני לא יכולה לשמור על עצמי ולהישמר מכך שאני הולכת לאיבוד בתוך החיים.
זה בגלל שאני לא מאמינה שאני אלך לאיבוד ואני לא רואה כי אני אוהבת להילקח ולהיחטף.
אני לא יודעת מה המשמעות של זה 'להילקח ולהיחטף'.
אני לא רואה את זה כי אני לא רואה את עצמי בתוך ההתגשמויות וההתגלמויות וההבעות שלי ואני לא באמת מכירה את ה 'כן' שלי או את ה 'לא ' שלי.
אין לי רשמים חזקים כלל, כדי לתמוך במאמץ שלי להיות נוכחת.
אז הפעולה המודעת הראשונה שלי היא להכיר ולדעת את המכאניות שלי,
לראות את עצמי מצייתת בעיוורון אל כוח אוטומטי של משיכה או דחייה,
ולהבין ולתפוש את הפסיביות שלי עצמי, את הרפיון והאדישות שלי בפני זה.
עמוד 107
האוטומטיות שלי הינה כלא. כל עוד אני מאמינה כי אני חופשיה אז אני לא אצא החוצה ואשתחרר לחופשי. בכדי לעשות את המאמץ הנחוץ אני חייבת להבין כי אני כלואה.
אני חייבת לראות את עצמי כמכונה ולהכיר ולדעת את עצמי בתור מכונה,
ולהיות כאן בזמן בו אני מתפקדת כמכונה.
המטרה שלי היא להתנסות בהיותי מכאנית ולא לשכוח את זה לעולם.
זה אשר הנו במבחן ברגע ההתגלות היא ההרגשה כי יש לי את עצמי.
כל ההזדהויות שלנו מונפשות ומקבלות חיים על-ידי כוח מהותי נחוץ וחיוני.
עם זה אנחנו צריכים להתמודד ולהתעמת.
הצורות אשר ההזדהות לוקחות על עצמה הם כלום ושום דבר.
הם לא לב הבעיה.
אנחנו צריכים וחייבים לחזור בחזרה אל המקור המהותי הזה,
לראות כי הוא נמצא מאחורי כל אחת מן המסכות שלנו.
זה באמת הכוח שלנו עצמנו אשר נגנב מאיתנו על-ידי האישור וההצהרה של ה'אני' האינדיבידואלי שלנו. לאורך כל היום כולו אנחנו אומרים 'אני'.
כאשר אנחנו לבד, כאשר אנחנו מדברים עם אחרים אנחנו אומרים 'אני' ...'אני'...'אני'....
ואנחנו מאמינים באינדיבידואליות שלנו, והאשליה הזאת תומכת בתחושת הקיום שלנו.
אנחנו כל הזמן שואפים להיות משהו שאנחנו לא כי אנחנו מפחדים לא להיות כלום – שום דבר. ובאותו זמן, אנחנו הנשאים הנושאים אפשרויות גבוהות.
וברגעים טובים יותר, כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו כמו חלקיק ממשהו גדול יותר.
ואנחנו נושאים בתוכנו זרע מן הגדולה הזאת. זה הערך שלנו בתור בני-אדם.
אנחנו הופכים להיות מודעים לאפשרויות האלו כדי לחבר אותם ולקשר אותם עם כוח החיים שלנו, ולגרום להם להשתתף בכוח ועוצמת החיים שלנו.
דרך מודעות זאת, העצמי שלי ו, ה 'אני' הרגיל שלי, יכולים להגיע להכיר אחד את השני ולבסס את הקשר.
החיים הרגילים מתנגדים שאני אדע או אכיר אפשרויות גבוהות יותר החבויות בתוכי.
זה עושה את זה באופן טבעי ועיקש, אשר חושף ומכניע אותי להיות איך שאני היום.
אבל, כאשר אני רואה בתוך עצמי את האופוזיציה והיריבות של שני – 2 החיים
של שתי הרמות השונות אשר כפופות אל חוקים שונים, אז אני מרגישה את הצורך והנחיצות של דרך והכוונה. בלי האופוזיציה הזאת אני לא ארגיש את זה ואני לא אלמד לראות את עצמי כפי שאני.
רק בתנאים של חיי היומיום שלי אני יכולה ללמוד היכן נמצא הכוח שלי והיכן מונחת החולשה שלי. אחרי זה, כאשר אני אכיר את שתי אלו אני גם אדע האם זה הכרחי ונחוץ להשתנות.
עמוד 108
42
המקור של ההצגה והביטוי, ההתגלמות וההתגשמות
כוח החיים תמיד נוכח בתוכנו והנו מקור הכרחי של התגלמות והתגשמות.
אבל, בכלל אין לנו עם זה קשר ומגע. אנחנו לא מרגישים משולבים ומחויבים.
אנחנו לא מכירים את כוח החיים שלנו. במטרה ובכדי להכיר ולדעת את זה,
אנחנו צריכים וחייבים להיות נוכחים בהזדהות שלנו. אנחנו חייבים לקבל כי אנחנו הולכים כלפיי התגלמות והתגשמות, ובאותו זמן לעשות מאמץ לראות את עצמנו נלקחים ונחטפים על-ידי כוח החיים ולעקוב אחר השינויים המתחוללים בתוך המצב שלנו.
אנחנו להגיע להרגיש מחויבים מתך רצון, מרצוננו – מחויבות מודעת אשר אותה אנחנו עושים מתוך בחירה, על-ידי זה שאנחנו מחליטים החלטה.
אנחנו חייבים לקבל כי בתוכנו תמיד תהיה פעילות של כוח אשר תמיד רוצה ושואף להביע את עצמו ולהתגלות. המחשבה שלי תמשיך תמיד, ההרגשה שלי תמשיך תמיד, הגוף שלי יזוז וינוע תמיד.
יש רעב לפעילות, סוג של שאפתנות, תשוקה ולהיטות אשר תהיה כאן תמיד.
איך אני אקח בזה חלק ? מה הקשר שלי לזה ? מה היחס שלי לזה ?
כאן נמצא שורש הבעיה – אני לא רואה את האגו מאחורי כל ההתבטאויות וההתגלמויות שלי
אני לא מכירה אותו. אני לא רואה את הדחף אשר מעורר את השאפתנות ואת התשוקה והלהיטות הזאת בתוכי – את המחשבה הזאת 'אני', 'אני' , 'אני', אשר עולה עם כל הרגשות שלי, עם כל התנועות שלי... המחשבה הקבועה הזאת 'אני'.
הדחף הזה הנו חלק ממני, ואני לא יכולה להכחיש את זה.
אבל אני לא מכירה את הקשר שלי לזה, איזה מקום אמור להיות לזה.
אני אפילו לא יודעת מה יש בזה הוא טוב או רע, או איזו גישה אני אמורה שתהיה לי בפניו.
אין שום דבר מודע.
אני אפילו לא יכולה להישאר מול זה ובנוכחות כדי לנסות להבין.
במטרה ובכדי לראות את ההזדהות שלי, אני צריכה וחייבת לקבל בתור עובדה את חוסר האונים שלי , את חוסר הישע שלי ואת אזלת ידי בלהישאר נוכחת.
אני צריכה להתנסות בזה, ולחפש ולבקש שוב ושוב להכיר ולדעת את זה.
בכדי ובמטרה להכיר ולדעת את הכוח אני חייבת להתנגד לו.
אז אני מתנגדת להזדהות במטרה ובכדי להכיר ולדעת את הכוח אשר איתו אני מזדהה.
אבל מהי המשמעות של 'להתנגד' ?
מהי העבודה להפריד במודע שני – 2 כוחות בכדי להיות לשניהם ??
בתוך התנועה לשחרור תשומת הלב שלי, אני רואה כי הגישה היא חשובה.
במטרה להיות נוכחת אני צריכה לראות מתיי הגישה שלי משתנה
ולא להיכנע לכוח אשר לוקח אותי וחוטף אותי.
עמוד 109
במצב ההזדהות הרגיל שלי, אני דבקה בצורה עיוורת להתנועה של ההתגלות וההתגשמות והלכתי לאיבוד בתוך חלק אחד של עצמי, נחטפת ונלקחת על-ידי הפעילות של הרגע,
לא מודעת לשלם – לכוליות השלמה.
זה מזין את ההרגשה של ה'אני' הרגיל שלי. אשר אני מאמינה כי הוא האישור שלי עצמי.
אך למרות זאת יש בתוכי אנרגיה עדינה יותר אשר היא מהירה יותר ויותר אינטנסיבית.
אם הייתי יכולה להפוך להיות מודעת אליה, אני אהיה מסוגלת לאשר איכות נוספת אחרת של עצמי.
רגע ההתגלמות וההתגשמות בוחן את ההרגשה שיש לי על עצמי או בעצמי ואני יודעת כי ההרגשה של הנוכחות היא לא חזקה והיא מסתלקת במהירות.
היא מחויבת להסתלק כי אני לא יכולה לסבול את המאמץ.
אבל, אני יכולה לחזור על זה ולמצוא שוב את אותו הכוח, את אותו הטעם של משהו אמתי.
ואז, אני נאבקת לא להיעלם כל כך מהר בתוך הפעילות, ואני מנסה לראות מה נדרש כדי להיות נוכחת.
מה אני מקריבה ברגע של עבודה ?
מה נדרש ממני בכדי שיהיה לי 'רצון' – ' Will ' ? מי רוצה ? מי מבקש ?
אם יש לי הרגשה של עצמי, אז של איזה עצמי ? מי כאן, מי נמצא כאן ?
אני חייבת לראות איך אני מסכימה להיעלם.
43
אמות מידה ואמצעים מלמעלה
המאמצים שלנו לעבוד בחיים הם קודם כל, לגלות עד כמה אנחנו רחוקים מן האפשרויות הגבוהות ביותר שלנו.
לאט לאט אנחנו מגיעים להכיר את ההבדלים בין המצבים שלנו, הידע שלנו הוא ידע לגביי הבדלים.
יש הבדל בין המצב בו אנחנו מתנסים בתוך השקט והדממה לבין המצב שלנו בתוך פעילויות החיים. המצב בחיים שלנו הוא מצב מאוד ניתן לשינוי.
אנחנו לא אותו דבר כאן כמו שאנחנו שם, עכשיו, או בשעה מאוחרת יותר או אפילו עוד חמש דקות.
אפילו כאשר אנחנו רואים כי המצב שלנו משתנה, אין לכך משמעות כלל אם אנחנו אך ורק רושמים את ההבדלים ברמה אחת.
אנחנו צריכים וחייבים למדוד אותם ביחס למשהו גבוה יותר, ואשר הוא הנו תמיד אותו הדבר, כלומר, ראייה פנימית אשר לעולם לא משתנה.
אנחנו מודדים את הנמוך עם חלק גבוה של עצמנו.
במרכז עבודתנו הרצון לחיות בדרך אמתית יותר.
אבל, מיד כאשר אנחנו מתחילים, כל ההתנגדות היא כאן, והיא גורמת לנו לשקר ולהכחיש את הרצון שלנו.
אין לנו תחושה של עצמנו או הרגשה של עצמנו
עמוד 110
אז כאשר אנחנו אומרים וחושבים 'אני', מה שאנחנו מאשרים זה לא משהו שאנחנו מזהים ומכירים בתור אמתי. והנה כאן מונח השקר שלי – לאשר את עצמי בלי שיש לי את הטעם של האמת ואת הטעם של המציאות.
אבל, אני לא יכולה להיאחז ולהחזיק באותו הזמן בשקר ובאמת.
כדי לדעת ולהכיר מה אני, אני צריכה ליצור מקום, לוותר על השקר שלי למען הרגשת האמת.
המאבק שלי הנו מאמץ קבוע להשתחרר ולהיות חופשיה מן השקר הזה ושוב למצוא את מה שהנו אמת במרכז העבודה שלי.
בשביל זה אני צריכה כי תהיה לי נקודת ייחוס ו/או נקודת התייחסות,
הרגשה ותחושה מסוימת בתוכי עצמי אשר היא תמיד כאן, תמיד אותו הדבר -
ההבנה האקטולית הממשית שלי לגביי מה זה להיות הוויה מודעת.
בכול פעם בה אני עובדת אני חייבת ליצור קשר עם ההרגשה הזאת.
קשר זה, אשר יכול להיות פחות או יותר, זה קשר ויחס אשר תלוי בתשומת לב רצונית – תשומת לב מתוך רצון.
זאת היא אמת המידה והאמצעי שלי, קנה המידה של שתיהן – של היכולת שלי ושל האיכות של רגע העבודה שלי.
בכדי ובמטרה לחזור לעצמי, אני חייבת להפוך להיות חופשיה ממילים ודימויים ו/או דמויות,
ו, מ, רגשות, כך שאני אוכל לפנות כלפיי התחושה של האנרגיה הגבוהה והעדינה יותר.
כדי לקבל אותה אני חייבת להיות נוכחת, עם כל המרכזים שלי הזמינים לפעולה של מודעות.
אם אני מוצאת את האיזון, אני יכולה להרגיש ולחוש בנוכחות של אנרגיה שונה זאת,
קשר עם כוח ועוצמה אשר מ, רמה אחרת.
אף על פי כן ולמרות זאת, להרגיש את הקשר הזה עם העולם היותר גבוה זה הנו רק חלק אחד מן המאמץ המודע שלי להכיר ולדעת את עצמי בתוך החיים.
בכך אני רק מכירה ויודעת היבט או אספקט אחד של עצמי.
בתוך רגע של עבודה, אני קודם כל לוקחת בחזרה חלק מתשומת הלב אשר הלכה לאיבוד בהזדהות, ומייחסת אותה ומקשרת אותה אל המציאות הכי אינטימית בתוך עצמי.
תשומת הלב שלי משתנה על-ידי הסגולה והמידה הטובה והמעלה בלפנות כלפיי אפשרות אחרת.
אבל, במטרה להיות נוכחת, אני חייבת אז לפנות שוב כלפיי החיים עם תשומת לב חדשה זאת. חלק אחד ממנה נשאר ער למציאות שלי, והחלק האחר מכוון כלפיי החיים עם כל הסכנות של הזדהות.
יש מאמץ מודע להיות מקושר/ת באותו הזמן עם הכוחות הגבוהים והנמוכים יחדיו.
אני באמצע, בין שני – 2 עולמות.
תשומת הלב שלי מגויסת לחלוטין ל – 2 - שני הכיוונים באותו הזמן,
ונשארת אקטיבית ופעילה במטרה ובכדי לא לאפשר לעצמי
או להיסחף הלאה או לסגת מן הפעולה.
אני רואה את התנודות של רמת ההוויה שלי.
עמוד 111
44
הדרך למטה
אני חייבת להכיר את הדרך בה אני מטיילת – את הדרך למטה ואת הדרך למעלה.
אחרי שאני נסוגה כדי למצוא משהו אמתי בתוך עצמי אני לומדת ללכת יותר מודעת כלפיי ההתגלמות וההתגשמות, להיפתח אל המציאות בפעילות החיים.
כאשר אני מתעוררת במקרה בתוך החיים, אני רואה כי אני לא מוכנה.
המפגש שלי הוא לא מתוך בחירה מודעת ותשומת הלב שלי מפוזרת.
במטרה להיות נוכחת, חייב להיות איזשהו רצון מסוים ואיכות מסוימת אשר לא מגיעה מתוך האדם או האיש/ה הרגיל/ה אשר אני. המאמץ שלי צריך להיעשות עם משהו אשר מעבר לאמצעים הרגילים שלי, ומעבר ל 'אני' הרגיל שלי.
בשביל זה אני חייבת לעשות החלטה. אני מחליטה לזכור את עצמי ולהישאר מחוברת ב – 2 – שני כיוונים ברגע אשר נקבע מראש בנסיבות ספציפיות. בדרך כלל רגעי העבודה שלי מבודדים ולא מחוברים. כאשר אני זוכרת עצמי לבד בתוך השקט, אני הולכת ומתרחקת מ, מה שאני בחיים. אני מסרבת ל, מה שאני בחיים ואני לא יכולה לדעת את זה.
אז, כאשר אני מנסה בחיים, אין לי כלום אשר הנו מוכן מראש, שום דבר עליו אפשר לבסס את המאמצים שלי.
לפיכך, המאמץ שלי חלש ורפוי.
אז אני צריכה להתחבר אל הרגעים בהם אני עובדת בתוך השקט, עם הרגעים של העבודה בתוך החיים.
אני צריכה לחבר אותם במודע על-ידי החלטה.
משהו מתוך מה שאני מתנסה בו בתוך החיים חייב להיכנס אל העבודה שלי בנפרד,
ומשהו מן העבודה שלי בנפרד חייב להיכנס לעבודה שלי בתוך החיים.
בעבודה שלי בשקט אני מנסה שוב למצוא את הרושם של מה שאני בתוך החיים,
חשה ומרגישה גם את ההתנגדות.
אם אז אני מסוגלת להקרין רושם חזק של שני – 2 האספקטים של עצמי,
על רגע עבודה עתידי, ההחלטה שלי להיות נוכחת יכולה להיות מתוך רצון.
הקשר והיחס אשר התקבל מראש יכול להיעשות ברגע הרצוי,
בתנאי שהמאמץ שלי ברור ובהיר.
אבל, לעשות את ההחלטה לעבודה זה מאוד קשה.
כי ההחלטה צריכה לגעת בשני- 2 ההיבטים – 2 האספקטים האלו של עצמי באותו הזמן.
חוסר היכולת והקיבולת שלי משקף את העוצמה המוגבלת שלי לעשות.
הנוכחות השלמה שלנו חייבת להיות כאן ברגע של ההחלטה הזאת,
וזה כולל את ה 'אני' הרגיל שלנו.
אפילו אם אנחנו מתייחסים אליו בתור מדומה או אשליה, ומאכזב מתוך נקודת המבט של מודעות, ה 'אני' הזה הוא המרכז הזמני והארעי של יוזמה אשר תומך בחיים שלנו.
זה חייב להיות בהסכמה עם ההחלטה כי כל הכוחות בתוכי יהיו נוכחים כאשר זה יבוצע.
עמוד 112
כמובן כי ה 'אני' שלי, לא רוצה את זה, הוא לא מעוניין ולא מתעניין לבצע את ההחלטה.
אבל, הוא צריך להרגיש ולקבל כי ישנו משהו יותר דחוף, משהו גדול יותר.
בעשיית ההחלטה הוא מתנגד אבל באותו הזמן גם מקבל – הוא מקבל את המאבק.
ברגע הנבחר של העבודה, כאשר אנחנו זוכרים את ההחלטה שלנו, אנחנו צריכים כי תהיה לנו הרגשה של ציות וצייתנות, של כניעה בפני משהו גדול יותר.
היוזמה הרגילה שלי מקבלת לבצע וליישם את ההחלטה בשמו של משהו גבוה יותר.
וכך, זה כוח החיים שלנו, אשר מומר, ואשר הנו במרכז הפעולה שלנו.
אני חייבת להיות שנונה וממולחת במטרה לראות מה אני בתוך החיים.
אני חייבת לא להשתנות בתשוקה שלי להתגלות ולהתגלם ולהתגשם ולבוא לידי ביטוי.
אני חייבת לתפוס וללכוד את עצמי בהפתעה ובאותו הרגע לחלק את תשומת הלב שלי.
זה כמעט בלתי אפשרי.
בעשותי את ההחלטה, אני חייבת 'לקחת את אמות המידה ואת האמצעים' שלנו, במטרה להיות מסוגלים לעשות מאמץ נכון. המשמעות של זה היא למדוד את הכוחות.
לנהל מאמץ מודע יותר, אני חייבת לדעת את היכולת והקיבולת שלי – מה אני מסוגלת ומה אני לא מסוגלת לעשות – ואני צריכה לצפות להתנגדות.
יש מכשולים אשר אני חייבת להבין, וזה כולל את שניהם – את האשליה של ה 'אני' הרגיל שלי, ואת הספקות החוזרים על עצמם לגביי היכולת והקיבולת שלי.
הפסיביות שלי לא רוצה לוותר ולהיכנע והיא חיה ערמומית מאוד.
היא תגיד לי כי היא לא יכולה להחליט או לבצע וליישם החלטה.
זה אמת – היא לא יכולה.
אבל, משהו אחר יכול.
אני צריכה להקשיב לזה, ולא לספקות אשר מובאים על-ידי הפסיביות שלי.
באותו זמן, אני לא יכולה להיות נוכחת היום בכול הנסיבות שהן.
זה חשוב לבחור פעילות שהיא בהתאמה לאמות המידה שלי,
ליכולת ולקיבולת שלי להיות נוכחת.
אני צריכה לראות כי אני לא מסוגלת להיפתח אל נוכחות.
אפילו בפעילות הפשוטה ביותר.
כאשר השגתי משהו, אז תמיד יש את הנטייה להיות מסופקת ולהפסיק לעבוד.
אני שוכחת את כוח האדישות והרפיון שלי.
כאשר יש עמידה מוחלטת במקום וקיפאון מוחלט, עד כמה זה קשה להתחיל שוב.
אני חייבת ללמוד איך וכיצד לייצר דחף או דחפים חדשים על-מנת לעבוד,
תנאים שהם מספיק קשים ועדיין לא קשים מדיי.
אם הם לא קשים מספיק, אז הם לא ישרתו בתור דחף.
אם הם קשים מדיי, הם יצרו כזאת התנגדות שאני לא אהיה יכולה להמשיך הלאה.
אל תעשו לעצמכם הבטחות שאתם לא יכולים להיות בטוחים כי אתם מסוגלים לשמור.
אם אתם לוקחים על עצמכם משימה, אתם חייבים להרגיש את זה בתור הכרח ונחיצות חזקה מתחילת היום. בכדי ובמטרה להביא מאבק, הדרישה צריכה וחייבת כי יהיה לה את הכוח של הזדהות חזקה.
עמוד 113
להישאר בקדמה
45
להכיר ולדעת את עצמי
שני סוגים של תנועות חולקים את הנוכחות שלי : תנועה כלפיי המקור ותנועה כלפיי החיים.
אני צריכה לראות ולזכור כי אני שייכת לשתי – 2 רמות. אני יכולה להפוך להיות מודעת רק כאשר אני מרגישה מציאות אשר היא יותר גבוהה מאשר עצמי, כאשר אני מזהה כי בלי זה אני כלום ואין לי כוח ועוצמה להתנגד להילקח ולהיחטף על-ידי הזדהות.
אז אני יכולה להיפתח אל המציאות הזאת ולקבל במודע את הפעולה שלה ולהיות מוזנת על-ידה.
אבל, זה דורש גישה אשר עליה אני לא יכולה לשמור. תמיד אני חוזרת אל ההרגשה של ה 'אני' הרגיל שלי, אשר לא מבין כי הוא חייב לשרת. 'אני' זה הוא עיוור.
הוא מאמין כי הוא חופשי והוא תמיד חוזר אל העבדות שלו.
כאשר אני רואה את המצב שלי, אני מתחילה להבין את אשליית ה 'אני' הזה,
ואשר מוזן על-ידי כוח החיים שלי, ולהרגיש את הצורך לגישה חדשה כלפיי עצמי.
מאמץ ראשוני זה הנו לשחרר את תשומת הלב שלי מהזדהות.
אבל, אין חוסן ומוצקות ויציבות. אני צריכה למצוא את המאמץ אשר יאפשר את ההיווצרות של ליבה מרכזית, מרכז כובד יותר יציב לתשומת הלב שלי.
בכדי שאשאר מקושרת אל שתי – 2 הרמות, תשומת הלב שלי צריכה להיות לגמרי בתנועה ומוחזקת ונשמרת בשני הכיוונים באותו זמן. הכוח של האנרגיה המחולקת זה הכוח והעוצמה של תשומת הלב שלי.
אנחנו לא מספיק מעריכים את הרגעים הקצרים בהם אנחנו ממוקמים בין שני – 2 כוחות.
עמוד 114
בכול צעד בו אנחנו זוכרים את עצמנו, אנחנו נתקלים בספק, אני מטילה בעצמי ספק,
אני מטילה בספק חלק יותר אמתי שלי, אני מטילה בספק לגביי האם אני יכולה למצוא עזרה – אפשרויות יותר גבוהות מ, מה שאני מכירה.
כאן אני צריכה להיות אמתית בפני השקר אשר נוכח אפילו ברגעים הטובים ביותר שלי.
אני צריכה וחייבת להיאבק בספק עד אשר משהו מוותר.
אז העזרה מופיעה אשר קוראת לי להישאר אמתית ולתחזק ולשמור על הקשר והיחסים עם האנרגיה הגבוהה.
זה לא הכרחי ונחוץ להגיע תמיד אל מצב מרומם, אלא רק עד אל רמה אשר בה אני יכולה להישאר קצת יותר נוכחת לאורך זמן. ובפשטות להישאר מעל הרמה של שינה – קצת יותר גבוה, אך בדרך אשר בה יש קצת יותר יציבות – וזה בעצמו הנו בלתי רגיל ויוצא מן הכלל.
זה כל הזמן ובקביעות מתנגש במשהו מתוכנו אשר מתעורר.
אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו – או עבד בלתי מודע או משרת מודע.
לתשומת הלב שלנו אין מרכז כובד. היא לא ממוגנטת ונמשכת על-ידי כוח אשר יש לו איזושהי סמכות, או איזשהו כוח עליה. וכך היא ממשיכה ללכת ולרוץ לכול מקום אשר אליו היא נקראת.
אולי כאן אני יכולה לראות ש, אני לא שמינה כי תשומת הלב שלי לא זמינה.
אני לא מסוגלת להיות יותר נאספת אל תוך עצמי ויותר בפנים, ובאותו הזמן גם להיות יותר בחוץ.
אז מה נדרש ?
המציאות הפנימית היא המקור של החיים שלי, אבל יש לי גם צורך מוחלט להקרין את עצמי החוצה.
אם אני יכולה לראות את המציאות הפנימית הזאת כפועלת כמו מגנט,
אני אראה את בחוץ בתור משיכה מתנגדת או אטרקציה מתנגדת או מגנט נוסף.
אז אני אולי אבין מה המשמעות של תשומת לב.
זאת האנרגיה המחברת אותי אל המקור ואל העולם החיצוני ביחד, ומרשה ומאפשרת לי לקבל ידע, כלומר לדעת.
אנחנו משתמשים במילה 'ידיעה או לדעת' כל כך הרבה עד כי היא לא אומרת כלום ואין לה משמעות.
אבל, כאשר אנחנו אומרים : " אני רוצה להכיר ולדעת את עצמי "
אז אנחנו לא מדברים על להשיג ידע רעיוני – קונצפטואלי ומשהו אשר לומדים רק פעם אחת, ואז נזכרים בזה בפסיביות.
אלא אנחנו מדברים על פעולה אינטנסיבית ופעילה מאוד.
אחרי השוק הראשון של נוכחות, של התעוררות ולחזור אל עצמי, ישנו מאבק להישאר מול שתי – 2 תנועות, שתי – 2 רמות בתוך עצמי.
עם הצורך שהנוכחות הזאת תישאר יש שוק שני,
ההתעוררות של הרגשה וחישה חדשה, בקשה ושאיפה חדשה , רצון.
בכדי ובמטרה להמשיך להכיר ולדעת את עצמי ולא להיעלם, אני מצווה ורוצה כי הנוכחות הזאת תישאר.
התוצאה של מאמץ ומאבק היא תמיד כזאת אשר דינה נחרץ מראש. זה נקבע וזה צריך להגיע כתוצאה של חוקים. זה אשר קורה הוא לא תמיד מה שאנחנו יכולים לצפות.
עמוד 115
וזה אומר כי המאמץ לא היה כפי שהוא היה אמור להיות. עם המאמץ הנכון, התוצאה תמיד תגיע ותבוא בבוא הזמן.
46
רק מגע, רק קשר
יש משהו יותר מדיי פסיבי בדרך בה אני מנסה להיות נוכחת לעצמי. אני שוכחת כי המאמץ שלי זה להפוך להיות מודעת לגביי איך הכוחות אשר חולקים את הנוכחות שלי קשורים ומתייחסים אחד לשני, ולמצוא את המקום שלי בתוך הקשר הזה. אחרי שאני מנסה למשך זמן קצר,
אני לא מתנסה ביותר מאשר בצורה אשר בה מנסים לעשות את המאמץ, ואני נמתחת במטרה לשמור את הצורה הזאת. אני כבר לא רואה יותר את ההכרח ואת הנחיצות להכיר ולדעת את היחס והקשר בין שני – 2 הכוחות. אני שוכחת כי התפקיד שלי הוא לראות ולא לנטוש את המראה הזה ואת החיזיון הזה.
בפסיביות אני נאחזת בצורה אשר בה כלום לא יכול לקרות יותר.
תמיד תהיה אנרגיה אשר קיימת במצב של ריכוז אינטנסיבי. ותמיד תהיה אנרגיה אחרת, אנרגיה מפוזרת אשר יש לה פחות עוצמה והיא זורמת כלפיי חוץ. התחושה וההיגיון של החיים הם בתוך המודעות אשר יש לי לכוחות האלו.
זה לא בכדי ובמטרה למנוע מהם להיות מה שהם, אלא להכיר את הקשר והיחס שביניהם.
בשביל זה יש צורך בתשומת לב טהורה יותר,
כך שאני לא אסחף על-ידי תנועות המעוררת מתח כלפיי חוץ.
הקשר והיחס הזה אשר בין הכוחות, המודעות והערות הקבועה הזאת אל כוחות, היא החישה וההיגיון עמו של המאמץ שלי למודעות.
אבל, אני שוכחת את זה ואני מאמינה כי זה מספיק לשקול רק כוח אחד בלבד.
לדוגמא, כאשר אני כופה רגיעה על הגוף שלי ומבפנים נופלת אל שינה.
הצורה של המאמץ הופכת להיות המטרה, כאילו להירגע זה להיות נוכח.
אני צריכה להבין ולתפוס ולשמור על עצמי נגד הסכנה הקבועה הזאת.
התחושה וההיגיון של החיפוש שלי נמצאים בלהטיל שאלות מרגע לרגע.
השאלה : " מי אני ? " היא תמיד כאן – מי אני במרכז הכוחות האלו החולקים בנוכחות שלי?
בשביל לראות צריך תשומת לב פעילה ואקטיבית,
לא בפשטות אחת אשר מיוצרת על-ידי שוק של רושם.
אנחנו צריכים להכיר ולהבין ולתפוש כי תשומת לבנו הרגילה היא לא בקשר ובמגע עם מה שהיא תופשת, וכתוצאה מכך אנחנו לא באמת רואים.
בשביל הקשר והמגע הזה, תשומת הלב חייבת להיות פעילה.
אנחנו צריכים לעמוד בפני הפסיביות שלה, אנחנו צריכים להבין ולתפוש את אי ההתאמה ואי הכשירות שלנו, את הכלומיות והאפסיות שלנו, ולהישאר מקדימה.
זה מביא את ההפעלה.
עמוד 116
כל דבר חוזר על עצמו. אנחנו צריכים להישאר לפני החזרתיות הזה בכדי ובמטרה ללכת כלפיי החדש והבלתי ידוע. את זה אנחנו לא יכולים לעשות בעזרת התודעה הרגילה שלנו.
אנחנו תמיד מצפים לתוצאות,
וכך, המחשבה שלנו אף פעם לא חופשית.
אנחנו שמחים ונהנים כאשר יש שינוי, ולא באמת רוצים להכיר ולדעת.
בכדי ובמטרה לעבור מעבר לנקודה הזאת, חייב להיות פתח אל מודעות מעבר לתפקוד הרגיל, למודעות אשר לא שופטת אלא רואה.
האם זה יותר טוב לרצות לשנות את מה שנראה ומופיע וכי יהיה לך ניסיון חולף או התנסות חולפת ? או להישאר מקדימה, בלי לעזוב, בכדי ובמטרה לדעת מה אני ?
אני לומד/ת לראות, ושוב לראות,
להישאר לפני חוסר הרצון שלי,
חוסר התשוקה לעמוד בפני מה שיש.
להישאר לפני ובחזית של מה שאני לא יודעת זה הנו דבר גדול מאוד – ואני בלתי ידוע/ה לעצמי.
אני מתחיל/ה להבין כי רק קשר ומגע ורק יחס ויחסים מביא/ים שינוי אמתי, ומביא מודעות.
עם הערות והמודעות הרגילות שלי המרכזים הגבוהים לא יכולים לפעול עליי.
זה נמנע מהם על-ידי המצב חסר ההרמוניה שיש בו צריר ופיזור, ואשר בו אני מוצאת את עצמי כל הזמן.
הנה חוק : אני לא יכולה לעשות כלום, שום דבר.
האם זה אפשרי לראות את הפיזור הזה ולהבין אותו ?
בגלל ש, כול עוד לא ראיתי אותו, שום דבר לא יכול היה להשתנות בשבילי.
לא יהיה דחף חדש כלל, ולא יהיה בכלל שינוי של כיוון או איכות
בתנועת האנרגיה שלי.
המעבר כלפיי איכות טובה יותר, המגיע מן המרכזים הגבוהים, תופס מקום ומתרחש דרך פתח – כלומר, דרך ההופעה של תשומת לב אשר לא הייתה כאן קודם.
זה קורה ומתחולל ברגע בו אני לא מסוגלת להבין או לקבל ואני עוצרת.
ובעצירה הזאת,
תשומת הלב, אשר הייתה עסוקה וכלואה ובלתי מודעת לעצמה,
לפתע פתאום נהיית חופשית.
בזמן בו היא חופשית היא מסוגלת להישאר מקדימה ולהיות מודעת לעצמה.
פתח זה אל רמה אחרת מטיל ספק ב, מה שאני.
47
המאמץ והמאבק להוויה
כאשר אנחנו מכאניים, אנחנו פועלים רק עם מרכז אחד, והאנרגיה שלנו מבוזבזת בלי שאנחנו רואים את זה, מתכלה על-ידי אסוציאציות, רגשות ותנועות.
אנחנו חייבים לראות את המכאניות שלנו, ואנחנו יכולים לראות את זה רק על-ידי התנגדות לזה.
אנחנו מתנגדים להיותנו מזדהים בכדי ובמטרה להכיר את הכוח אשר איתו אנחנו מזדהים.
כאשר אנחנו מתנגדים, מופיעה איכות שונה של אנרגיה עם טעם שונה – מרכז כובד רגעי.
עמוד 117
אבל מה זה אומר ומהי המשמעות של ההתנגדות ושל להתנגד ?
היכן אני כאשר אני לא נוכחת ?
אני צריכה לראות את הכניעה המוחלטת שלי להצעות וסוגסטיות ו, השאה (ברבים) – השאות ולעבדות שלי מתוך רצון. אני אוהבת לציית, אני מקבלת את היותי פחדנית.
אני לא יכולה אפילו להבין מהי המשמעות ומה זה אומר לרצות לשחרר את עצמי לחופשי.
אני לא חשבתי מעולם כי תחושת הקיום העצמאי נמצאת במאבק להכיר את העבדות שלי.
אני מעולם לא ניסיתי להישאר נוכחת בחיים על-ידי כך שנאבקתי לא לוותר ולהיכנע כל כך במהירות.
הרצון שלי למאבק ולמאמץ הוא לא מספיק חזק.
אחרת, הייתי מסתכלת ושומרת ומתבוננת.
כאשר אני מתחילה, אני רוצה לסגת מספיק רק כדי להיות מסוגלת להיאבק על-מנת להישאר נוכחת. אבל, אני שוכחת את הרצון שלי ומעדיפה לסגת לחלוטין.
אם הייתי מבינה כי האפשרות היחידה שלי להיות נוכחת היא בתוך המאבק,
לא הייתי מחפשת ומבקשת להציב את עצמי מחוץ לזה או להימנע מזה על-ידי נסיגה ובריחה מהזדהות.
לראות את ההזדהות שלי יהיה קשור למאבק.
זה יהיה חלק מן המאבק שלי.
מאמץ מודע לא אמור להיות להישאר במקום אחד בלי להשתנות,
אלא אבל להמשיך את המאמץ .
אנחנו תמיד חולמים להגיע אל מקום בכדי ובמטרה להישאר בו קבוע ולנצח.
ועדיין, קביעות יכולה להימצא רק בתוך תנועה.
אנחנו לא מחפשים משהו קבוע ואשר לא זז – משהו סטטי.
אלא אבל את הכוח ואת העוצמה של תשומת לב בתנועה,
תשומת לב מודעת אשר יכולה לעקוב אחר התנועה כולה בהתגשמות בהבעה בביטוי ובהתגלמות
מה שלא יהיו הנסיבות.
אנחנו צריכים לזכור כי המאבק הוא למען ובשביל משהו ולא נגד משהו,
במיוחד ביחס לזה אשר אותו אנחנו מכנים 'תשוקה ותאווה ' – הרצון להנאות או לאיזשהם סיפוקים אחרים.
האשליה של תשוקה ותאווה עולה מן הדמויים אשר רשומים בתוך הזיכרון בתור הנאה או כאב.
למרות כי התשוקה והתאווה מובילות אל שבירה וריסוק,
זה לא לקבל סיפוק אשר הנו רע, אלא העובדה שאני לא נמצאת ולא נוכחת, לא באמת מסוגלת לספק את זה או לא לספק את זה (לספק מלשון 'סיפוק')
ברגע אחד אני יכולה להתנסות ברצון להתמכר להנאה כמו עישון או אכילה.
או שאני מיד נכנעת לרעיון ואין לי קשר בכלל עם התאווה והתשוקה,
או שאני מסרבת ויוצרת קונפליקט וסתירה, ושוב בלי קשר לזה, כי אני סילקתי או התייחסתי בביטול אל התשוקה או התאווה.
כול דבר אשר עולה בתוכי ממשיך ומתקדם ככה, התשוקה והתאווה זה החיים עצמם בתוכי,
יפים בצורה בלתי רגילה, אך בגלל שאני לא יודעת ומכירה ומבינה את זה, אני חווה תסכול,
כאב מסוים, בלהיכנע ולוותר לזה או בדיכוי והדחקה של זה.
עמוד 118
אז המאבק והמאמץ זה לחיות עם התשוקה והתאווה, לא לסרב לזה או לאבד את עצמי בתוך זה,
עד אשר המכאניזם של החשיבה כבר לא עובד עליי יותר או כבר לא פועל עליי עוד
ותשומת הלב שלי חופשית.
במאבק הזה כל דבר בתוך תשומת הלב.
רגע אחד של חוסר תשומת לב והכול אבוד.
אני חייבת למצוא בתוך עצמי משהו אמתי.
זה תמיד כאן.
אני צריכה לשים את מבטחי בזה.
בלי זה אין כל תמיכה כאשר אני חייבת להתגלות.
אז זה יהיה בלתי נמנע כי אני ייחטף ואלקח ואני אלך לאיבוד.
בגלל זה אני חייבת לחזור אל המציאות הזאת אשר אני מזהה בתוך עצמי – ואשר אני שייכת אליה.
אני יודעת כי אני אהיה מסוגלת להיות רק כאשר אני אוכל לזכור מה אמתי בשבילי באותו רגע ולא לשכוח את זה כאשר אני הולכת אל תוך החיים.
אני חייבת כי יהיה לי את הצורך הזה, את ההרגשה הזאת שאני צריכה את זה.
זה הרצון שלי להיות.
אני צריכה את זה כי בלי זה אני כלום, שום דבר.
ואני באמת לגמרי אבודה.
באותו הזמן אני צריכה וחייבת לצפות לעיכובים. החיפוש אחר 'אני' הנו מסע לכל החיים.
אני עושה צעד, אני נופלת. אני עושה שני – 2 צעדים, אני נופלת.
בנפילה אני מגיעה להכיר ולדעת את המכשולים, וכאשר אני מתחילה שוב אני נזהרת, כי אני כבר מכירה את המכשול הראשון, ואז את השני.
אנחנו היינו רוצים לעלות ולהרקיע מבלי ליפול אבל אנחנו לא רואים או לא מבחינים בסכנות.
זה יהיה איום ונורא אם אנחנו היינו יכולים להגיע לצעד אחד לפני האחרון ואז ניפול בחזרה אל התחתית, ואז כבר לא יהיה לנו עוד זמן כדי לטפס שוב.
אז אנחנו חייבים לקבל את חוסר ההמשכיות.
באבולוציה או בהתפתחות, כל צעד או תו באוקטאבה מכיל את המכשול של האחד אשר קודם לו.
48
לשחק תפקיד
בשביל להיות נוכחת נדרש ממני לחלק את תשומת הלב.
שלושה רבעים - 3/4 צריכים לשמור בפנים ולאפשר רק ל 1/4 רבע אחד לתמוך בתנועה כלפי התבטאות התגשמות והתגלמות. זה חוק אשר אי-אפשר להימנע ממנו.
בכדי ובמטרה להיות אנחנו צריכים וחייבים 'לשחק תפקיד'.
הצורך שלי הנו לפייס את השאיפה כלפיי הגבוה יותר, עם המשיכה לאשר את עצמי בתפקודים.
אני רוצה לאחד את שני – 2 הכוחות בכדי ובמטרה להיות מודעת לעצמי בתור שלם.
ולהישאר מודעת לעצמי, ולהיות נוכחת בצורה פעילה במצב הסיטואציה שלי.
אם אני לא נשארת נוכחת, אני אהיה פסיבית, נלקחת ונחטפת על-ידי כוח אחד או אחר.
כאן אני צריכה לראות את המגבלות שלי, לראות כי המרכזים שלי לא מקושרים.
תשומת הלב שלי אמורה וצריכה להישאר בפני עובדה זאת
עמוד 119
ולא ללכת משמה ולהסתלק עד אשר תופיע הרגשת ה 'אני' .
בניסיון להישאר כאן זמן ארוך יותר מופיעה ההרגשה הזאת בלב המאבק עצמו.
רק אני לבדי יכולה לפתור את העניין...
אם אני רוצה ואם אני מצווה – Will .
אבל, במטרה לרצות ולצוות – to Will , זה הכרחי ונחוץ להישאר מקדימה עם תשומת לב פעילה.
זה מייצר כוח אשר פועל על הפסיביות שלי, ומתחולל שינוי ביחס ובקשר אשר בין המרכזים.
כאשר אני רואה כי האנרגיה שלי לגמרי נמשכת החוצה, אני מרגישה צורך להגיע למצב שונה.
זה דורש שקט ודממה מוחלטת ואשר בכך אני יכולה להרגיש את חוסר החיבור או את הניתוק בין המרכזים ולהתנסות ולחוות את הצורך שהם יהיו בהתאמה ובהסכמה – או תואם – אקורד.
אני חיה את חוסר החיבור הזה, את העובדה הזאת,
ורואה כי האנרגיות של התודעה ושל הגוף לא מקושרות.
בזמן בו אני נשארת מקדימה, השתיים – 2 מגיעות אל אותה אינטנסיביות.
אבל, אני רואה כי זה לא מספיק.
חייבת להופיע הרגשה חדשה, ההרגשה של הוויה.
זאת היא אנרגיה חדשה, עוצמה או כוח מודע אשר אור וצריך להיות נוכח
כדי שאני לא איחטף ואלקח מחדש על-ידי האוטומטיות שלי שוב.
אנחנו יכולים להיות קשורים ומחוברים אל המציאות הפנימית שלנו כאשר אנחנו נסוגים של תוך מצב שקט ודומם, אבל כל דבר נעלם כאשר אנחנו מתגלים ומתבטאים בתוך החיים.
ה 'אני' הרגיל שלנו, ה-אגו שלנו, משתלט.
אנחנו אפילו לא רואים את ההבדל.
המפתח להישאר כאן הנו שירות,
בתנאי ש, ה 'אני' הזה יכול לשרת את האידיאל שלנו.
לזה התכוון גורדייף ב 'לשחק תפקיד'.
תרגול אשר כל כך לא מובן לעתים כל כך קרובות.
בפנים בתוכנו אנחנו צריכים לזהות ולהכיר את הכלומיות והאפסיות שלנו עצמנו ולא להזדהות עם כלום – עם שום דבר.
ומבחוץ אנחנו משחקים תפקיד.
האחד תומך בשני.
אם אנחנו לא משחקים תפקיד כלפיי חוץ, אז זה בלתי אפשרי לא להזדהות.
בלי להיות חזק מבפנים, זה בלתי אפשרי להיות חזק בחוץ.
בלי להיות חזקים מבחוץ אנחנו לא יכולים להיות חזקים מבפנים.
המטרה היא להשיג חופש פנימי על-ידי לעשות לא את מה שאנחנו אוהבים או רוצים ומחבבים אלא את מה שהאחר רוצה או אוהב ומחבב. אם הוא רוצה ואוהב כי אני יושבת לצד ימינו אני עושה את זה. אבל אם ברגע אחר הוא מעדיף את ההפך אז אני עושה את זה. בדרך הזאת אני מתרגלת לבצע מחויבות, תכונה פוטנציאלית של אדם חופשי. אנחנו חייבים להיכנע לכוחות אשר אותם אנחנו רוצים לשרת ובאותו הזמן לתרגל רצון בתוך התפקודים שלנו.
אנחנו מחפשים ומבקשים להיות נוכחים בכול דבר אשר אנחנו עושים.
בדרך כלל אנחנו חיים בתוך התפקודים שלנו בלי מודעות.
או שאנחנו נסוגים כלפיי מודעות בלי קשר לתפקודים שלנו.
אבל, אם המאמץ שלנו ברור, אנחנו יכולים גם לתפקד עם מודעות.
עמוד 120
לדוגמא, ממש עכשיו, אם אני ישנה בתוך עצמי ואני מושיטה לך את הקופסה הזאת אז זה לא באמת 'אני' אשר מושיטה לך את זה.
אבל, אם אני נוכחת בתוך עצמי ואני רוצה ומצווה – Will & Wish להושיט לך את הקופסה הזאת אז אני יודעת מה אני עושה כי אני כאן.
'אני' נותנת לך את הקופסה. ואני יודעת, אני נוכחת.
אנחנו רוצים להיות אמתיים לעצמנו, לא לגמרי לאבד את הרצון שלנו אל הגבוה,
ועדיין להיות מסוגלים לתת תשובה לחיים ולהיקרא לחיים.
אלו הם החיים שלי אשר אותם אני אצטרך לחיות.
להיות אמתית זה אומר ומשמעותו לשאול את עצמי עד כמה אני יכולה לעמוד בפני המצב הזה.
תמיד יותר מאשר אני חושבת, יותר מאשר אני עושה.
אני יכולה להיות פעילה יותר. אני יכולה להתחיל שוב ושוב.
עמוד 121
חלק חמישי
555555555555
עם אחרים
עמוד 122
העבודה היא זרם מיוחד הנתמך ונישא על-ידי מקור אנרגיה
אשר רק אדם שלם יכול להתקשר אליו ולגעת בו.
אחרים הם נחוצים לנו כמו הלימוד בעצמו.
החיים הם קשר ויחס ועבודה משותפת של שיתוף פעולה.
העבודה עם אחרים היא תנאי בלחיות את הלימוד הזה.
הלימוד הוא המדריך ורק זה אשר שואל שאלות עמוקות יותר
יכול להיות אחראי לשרת.
קבוצה יוצרת אפשרות של מודעות
אשר בה מה שאנחנו עסוקים בו ומחויבים אליו
הוא יותר מאשר מה שאנחנו רוצים לקחת.
התנועות הינן דרך לחיות את הרעיון של הנוכחות.
עמוד 123
ז ר ם מ י ו ח ד
49
אנחנו אומרים כי אנחנו ב 'עבודה'. מה המשמעות של זה ומה זה אומר ?
העבודה היא זרם מיוחד הנתמך ונישא על-ידי מקור אנרגיה אשר רק אדם שלם יכול להתקשר אליו. והזרם הזה מורכב מאנרגיה מסוימת של מחשבה, הרגשה ופעולה.
החיים שלה תלויים באינדיבידואלים אשר נכנסים לתוכה, ואשר כל אחד מהם וכולם יחד אחראיים לזה אשר נותן לה איכות, צלילות ובוהק.
עבודה ביחד היא נחוצה והכרחית, שיתוף פעולה על-מנת לייצר משהו – כמו שרשרת
של הוויות אשר מחפשות להיות מודעות יותר, ומאמציהן עוזרים ותומכים אחד בשני.
כל אדם אשר מצטרף לשרשרת צריך למצוא את מקומו,
מקום אשר נקבע על-ידי התועלת שלו, ואז על-ידי הגישה והפעולות שלו,
הוא שומר ומחייה וממריץ את השרשרת במקום בו הוא החיבור,
או שהוא נסוג וכבר לא משתתף בכך יותר.
כוח החיים הוא תמיד כאן עם הפעולה ההמשכית שלו עליי.
הכוח הגבוה הוא גם כאן אבל אני לא מוכנה לקבל אותו.
זה קשה להחזיק ולתמוך בעצמי את המאמץ אשר צריך כדי שתהיה לי את האינטנסיביות הנדרשת במרכזים השונים. זאת הסיבה כי קבוצה היא נחוצה והכרחית.
עבודה משותפת היא נחוצה והכרחית בכדי להגיע ביחד אל אינטנסיביות גדולה יותר.
ריכוז והתמקדות כלפיי רמה גבוהה יותר על-ידי מספר אנשים או הוויות מייצר הדהוד משותף.
החיים אשר מגיעים מן ההדהוד הזה, יכולים להיות מרכז משיכה. מגנט רב עוצמה, אשר מושך אחרים אל התנועה שלו. זה הכוח והעוצמה של מנזרים וכנסיות, מקדשים ומקומות קדושים.
עמוד 124
ככול שהריכוז הנו מודע יותר, כך כוח המשיכה יותר גדול.
אבל, בקבוצה, כמו בתוך עצמך, האלמנטים או היסודות אשר משתתפים בהתמקדות ובריכוז הזה,
חייבים להיות מאיכות אשר יכולה להגיע אל איזון מסוים.
אחרת, המרכזים או המרכז והדחיסות יהיו חלשים.
וכמו כן גם ההדהוד של ה – שוק המאחד.
כל פעולה אשר נעשית בשמה של העבודה, מוסיפה אפשרות או גורעת אפשרות
מן המשימה המשותפת. להיות מקושר אל העבודה אומר להיות קשור אל אלו אשר מרגשים אחראיים לה. יחסים וקשר זה מביאים התחייבות. הצעד הראשון הנו לזהות ולהכיר כי בכלל אין בינינו קשר מודע וכי אנחנו צריכים לעשות צעד כלפיי הקשר הזה.
אם אנחנו לא יכולים להגיע לקשור ולקשר את עצמנו במודע אז לא תהיה עבודה בכלל.
כל צעד אשר אנחנו לוקחים כעת, עד כמה שהוא יהיה קטן, יחזק ויעצים את הקשר שלנו או ירחיק אותנו אל הכיוון ההפוך. עד היום קיבלנו את הפירות והמאמצים ואת האנרגיה של אלו שהיו בזה לפנינו. אבל עכשיו החיים של העבודה תלויים בנו. העבודה לא תחיה בלעדינו, ובלי שנחלוק באחריות.
זה דורש מחויבות טוטאלית, עם כל האינטליגנציה שלנו וכל הרצון הטוב והמוכנות שלנו.
העבודה יכולה הייתה לשחק את התפקיד שלה בעולם אם אנחנו היינו מבינים את הדרך,
הצורה אשר יש בה צורך כדי שהיא תהיה בהתאמה למצב הדברים כיום.
אנחנו ניפגש בהתנגדות, אופוזיציה פנימית וחיצונית, אבל אנחנו צריכים את זה.
התנגדות זאת יכולה לעזור לנו למצוא את מקומנו, את האחריות שלנו,
לעתים בהסכמה, ולפעמים בלי קשר כלשהו.
הכול וכל דבר תלוי בתנועה מהותית במספר מסוים של אנשים, ובשתיהן :
בתנועה יצירתית בתוך עצמך, אשר פותחת אפשרויות חדשות,
ובתנועה נוספת המאפשרת החלפה או חלפנות עם קבוצה גדולה יותר.
העוצמה והאיכות של הזרם אשר לו אנחנו קוראים העבודה, יהיה תלוי על מה שאפשר לחיות אותו ועל מה שאפשר לקבל.
50
למה ביחד ?
למה אנחנו מגיעים לעבוד ביחד ?
אנחנו מרגישים כי אם אנחנו לא משתתפים בתנאים מסוימים, אז אנחנו נילקח וניחטף על-ידי הרגלים ונסיבות החיים ואשר בתוך אלו נלך לאיבוד.
עמוד 125
אולי ביחד כאן זה יהיה אפשרי להתנסות בתנאים אשר בהם יכולה להופיע בתוכנו ומסביבנו אנרגיה גבוהה יותר. ואז, ביחד אנחנו נהפוך להיות אחראיים לשרת אותה.
אנחנו חייבים להבין את הנחיצות של עבודה עם אחרים, כי אחרים נחוצים לנו כמו הלימוד בעצמו.
ברגעים קשים אנחנו חושבים כי יהיה זה קל יותר לעבוד לבד... ולא עם האנשים האלו כאן ולא בתנאים האלו.
זה מראה חוסר הבנה מוחלטת של הדרך שלנו,
ושל הצורך לראות ולשחרר את עצמנו לחופשי מן הרצון-העצמי שלנו,
ואשר אין לו במשותף כלום עם רצון-אמתי.
אנחנו צריכים לצעוד החוצה מן המעגל הצר של המחשבות והרגשות אשר בו אנחנו כלואים.
אנחנו חייבים להימלט ולברוח בכדי שתהיה לנו האפשרות לגשת אל עולם אחר
ולהיות קיימים בדרך שונה.
בשביל זה הכרחיים ונחוצים מאמצים.
אנחנו מגיעים להיות ביחד כי כל אחד מאיתנו מרגיש את הנחיצות וההכרח להיות מודעים לעצמנו.
כל עוד אני מה שאני – כלומר,
אני חושב/ת כפי שאני חושב/ת ומרגיש/ה כפי שאני מרגיש/ה – אז אני לא אכיר ואדע שום דבר אמתי וממשי.
אני צריך להגיע להיות מודע/ת לדרך החשיבה וההרגשה שלי,
אשר מתנה את כל פעולותיי. רק התפישה של האמת מאחדת.
עבודה אמתית ביחד, שיתוף פעולה מגיע מתוך הבנה משותפת של האמת,
מתוך העובדה כי כל אחד מאיתנו רואה את האמת ומרגיש את הצורך והנחיצות לשים את זה ביחד ובפעולה.
הבסיס של העבודה הזאת הוא לא גישה מיוחדת, או שיטה מיוחדת או תנאים מיוחדים.
הוא נמצא מעל הכול בלהיפתח אל סדר אחר בתוך עצמך ובאחרים.
החיים הם קשר ועבודה ביחד, שיתוף פעולה, לראות דברים ביחד ולהרגיש דברים ביחד ולחיות ביחד.
קשר זה דורש את אותה האינטנסיביות באותה רמה ובאותו זמן, או שזה לא 'ביחד'.
כל אחד מאיתנו הנו לבד ובעצמי שלנו זה חייב להיות לבד.
לבד בפני ההבנה שלנו, בפני הקריאה של האלוהי, ובפני העובדה של האדם האנושי שאנחנו.
אני הופכת להיות קשורה ומקושרת לאחרים כאשר אני מתחילה לזהות ולהכיר את הטבע המקורי שלי ורואה כי לכולנו יש את אותם הקשיים בלהבין ולתפוש את זה בכוליותנו.
זה מביא אנרגיה מיוחדת,
אשר מאפשרת את הפעולה של טבע עדין ומעודן יותר.
לאנרגיה יש את העוצמה לקרוא ולמשוף בצורה בלתי ניתנת להתנגדות.
זה מייצג את העזרה האמתית אשר אנחנו יכולים להביא אחד לשני.
זאת היא העזרה היחידה, הקשר האמתי היחידי.
כל קשר אחד מאכזב. את הקשר הזה צריך לקבל ולהסכים לו ולתחזק אותו ולשמור עליו.
עמוד 126
זה דורש כנות, וחומרה ורצינות בכול רגע. כולם תלויים אחד בשני, אחראיים אחד לשני.
מה שהאחד מביא בשביל העבודה שלו, האחרים מקבלים בתור עזרה, ומה שמישהו מביא ברפיון ובאדישות או ההתמדה או האופוזיציה שלו , זה מושך לכיוון אחר.
אולי אני מבינה את המאמץ פחות מן האחרים, ויכול להיות כי חלק מתקבצים יותר מאשר אחרים,
אבל זה לא משנה.
הכיוון המשותף אשר בו אנחנו הולכים מוכר ומזוהה.
ברמה עמוקה יותר, העבודה עם אחרים היא תנאי של לחיות את הלימוד הזה, כדי להציג את הדהרמה אשר גורדייף השאיר לנו.
הדרך אל לידה פנימית מחדש דורשת דריכות, מוכנות וערנות.
קודם כל, לנטרל ולהתנגד ולבטל את השקר של האישור של עצמנו, זה הנו מבחן החלטי.
אין כל פשרה עם האמת וחייבת לא להיות כל פשרה עם האמת.
בגלל זה התנאי החשוב ביותר,
התנאי ההכרחי והנחוץ ביותר, זה לעבוד עם אחרים בעלי התנסויות והבנות ניתנות להשוואה.
אשר הם מסוגלים להעמיד על הראש ולהפוך את קנה המידה השגוי לגמרי של הערכים אשר התבססו על-ידי האישיות.
אנחנו צריכים לראות כי במרכזו של הכול קיים השגשוג המהיר המפלצתי הזה של היהירות והאגואיסטיות שלנו, והם לוקחים את כל המקום.
לעבוד ביחד ברצינות ובכנות זה אומר להבין את הכלומיות והאפסיות שלנו
ומה יהיה קשר אנושי אמתי.
51
להתארגן
עבודתנו צריכה להיות מאורגנת. מאמצים שהם מקריים ואנרכיים לא יובילו לכלום.
המאמצים שלי צריכים להיות במשמעת וכפופים אל חוקים. אל חוקים מסדר אחר אשר מעל הרמה הרגילה.
כל עוד אני לא רואה את ההכרח והנחיצות המחייבים באופן מוחלט להיכנע לסדר הזה,
אני מאמינה ב 'אני' הרגיל שלי ואני לא באמת עובדת, ולא מתקדמת כלפיי המטרה שלי.
אני צריכה וחייבת לזהות ולהכיר את ההכרח והנחיצות האלו.
אני צריכה לשים את עצמי במבחן – לשים את ה 'אני' הרגיל שלי במבחן – במעגל חיים בו העניין העיקרי הנו להתעורר.
בשביל זה ברגעים מסוים זה הכרחי ונחוץ להשתייך לארגון.
אל מרכז בו אנשים עובדים באותו כיוון.
להתארגן ולארגן – to Organize משמעותו ליצור איבר – Organ ,
אורגניזם או ארגון עם מטרה מתוארת.
כמו בכול אורגניזם, זה חייב להכיל בתוכו את הסיבה ואת הגורם להופעתו,
עמוד 127
ולבטא ולגלות את הסיבה הזאת בפרטי הארגון שלו ובכול התוצאות של זה.
האפקטים בכול הענפים של זה, המרכזים של זה צריכים להקרין משהו מן האיכות של הסיבה של זה.
זה אשר מבין את הגורם ואת הסיבה תופש את זה בכול העקבות ובכול הסימנים שלו.
הארגון חייב להכיל תחושה של קדושה.
מימד זה אמור לא להיות חסר אף פעם.
מאחורי מה שנראה ונגלה חייבת להיות אינטנסיביות אשר לא נתפשת מבחוץ.
זה הנו זה אשר מייצר את הנס – נסים,
ואורגניזם אשר מסלקים ממנו את הנס או את הנסים הוא לא אורגניזם חי.
הדרישה הראשונה של ארגון חי היא לבוא להיות ולהתכנס יחד ולהתאחד.
אנחנו לא יכולים להשיג כלום, אלא אם כן התנאים של ההתכנסות יחד הם תנאים נכונים.
המאורע חייב להתרחש בלי חוסר סובלנות, בלי אינטלקטואליות ובלי סנטימנטליות.
אני צריכה שיקראו לי ואני צריכה לקרוא (לאחרים). הסיבה והגורם הם אותו דבר.
אני צריכה להקשיב ולשמוע את הקריאה,
ואני צריכה להביא את הקריאה בדרך בה היא תתקבל.
מה שיש בו צורך זה קשר מודע אשר נתמך על-ידי דריכות, מוכנות וערנות והוויתור על הרצון הרגיל שלי בכדי ובמטרה לעבוד ביחד.
אני מקבלת או לא מקבלת את הקשר הזה עם אחרים.
אך, בנקודה מסוימת אין בכלל מנהיגים ומונהגים, אלא רק את אלו אשר גם מקשיבים וגם שואלים והלימוד הנו המדריך, ורק זה אשר שואל יותר לעומק יכול להיות אחראי לשרת.
כל אחד ואחת מאיתנו אמור וחייב להבין כי זה תלוי ברמת ההוויה שלו.
אני חייבת ללמוד לדעת את המגבלות שלי עצמי ולזהות כאשר אחרים מבינים יותר.
כאשר אני חושבת על עצמי ועל האחרים, ועל השאר, אני מבינה ותופשת ומכירה בזה שהאחרים מרצים אותי (מלשון ריצוי), מפחידים אותו ומאיימים עליי.
אבל, אני צריכה אותם.
על-ידי התגובות שלי אני יכולה לראות גם את עצמי וגם את האחרים ולא רק אותי עצמי.
בכדי ובמטרה לדעת מה אני באמת,
אני חייבת להתקדם מתגלית אל תגלית, לא ניתן למצוא שחרור בשפיטה של 'רע' או 'טוב'
אלא, זה בהיעלמותו של ה-אגו, ובאיחוד עם כל דבר ועם כולם.
ה 'רע' היחידי הנו בורות,
ה 'טוב' היחיד הנו התעוררות.
ועדיין, כולם וכל אחד רוצה לכוון או כי יכוונו אותם כפי שהם רוצים,
או לשפוט ולהעביר ביקורת לפני שהם מחפשים הבנה.
גישה זאת היא שקרית ביסודה. מה שאנחנו צריכים לחפש זה לא לכפות סדר,
אלא להיכנס לתוך סדר, סדר אשר היה קיים הרבה לפנינו.
זה הנו הסדר אשר הנו חשוב ולא הארגון.
עמוד 128
אנחנו חייבים להבין כי הארגון שלנו קיים בתוך החיים ב – 2 שתי רמות.
רמה אחת אשר לבד נותנת משמעות אמתית היא רמה זאת של העבודה, החיפוש שלנו,
עם כל התנאים אשר היא דורשת.
הרמה השנייה היא האספקט החיצוני או הרשמי, אשר הינה רק כיסוי ולא שום דבר מעבר לכך, אבל זה יכול לעזור לנו לעסוק בעבודה שלנו בלי הפרעה.
הפרדה זאת נראית קלה להבנה אבל למעשה עובדתית היא לא כזאת.
אני ראיתי כי הצד הרשמי הזה, אשר מאורגן כדי לפגוש את הדימויים והרוטינות אשר נפגשים בהם בחיים, תמיד דורש את זכויותיו מחדש ונוטה לכפות את המבנה שלו על העבודה.
כלומר, לכפות צורה ופורום אשר לא מגיבים בשום דרך לסדר של הערכים האמתי שלה.
52
בית ספר של הדרך הרביעית
בית של העבודה, זה כמו בית ספר המבוסס על העקרונות של הדרך הזאת ושל הלימוד הזה.
זה כאן לזמן מוגבל אשר במהלכו דברים מסוימים צריכים להיות מוגשמים ולהסתיים.
הבית משחק את תפקידו על-פי הרמה של האנשים אשר משתתפים.
יכול להיות שיהיו לו כאלו אשר מבינים כי הם לא מה שהם אמורים היו להיות,
אבל הם לא משוכנעים כי הם רוצים לשנות את הווייתם, והם עדיין לא מבינים את ההכרח והנחיצות של המאמץ והמאבק.
יכול להיות כי בבית יהיו גם אנשים אשר כבר מאוכזבים מעצמם, ואשר כבר לא מאמינים יותר ב 'אני' הרגיל שלהם, ויודעים כי החיים שלהם יהיו בעלי משמעות רק כאשר הם יוכלו לעשות מאמץ מדויק כדי להתעורר ולראות את המצב שלהם. ויכולים להיות גם בתים היכן שהאחרים אפילו התקדמו הלאה. בכול פעם התפקיד של הבית בתוך העבודה השלמה הוא שונה, וזה תלוי ברמה של האנשים אשר משתתפים ולוקחים חלק.
ועדיין, אנחנו צריכים להבין כי העבודה לעולם לא תלך רחוק מאד בלי מרכז מאורגן כדי להביא את התנאים הנחוצים, בלי חיים אשר כפופים לעקרונות של הלימוד אשר על-פיו אנחנו נוהגים.
בית-ספר דורש את שניהם, הבנה של העקרונות של העבודה ומשמעת אשר מבוססת עליהם.
אנחנו חייבים לשלם בעבור מה שאנחנו מקבלים.
בית כזה הוא כמו עולם בתוך עולם נוסף ואחר. אני מחפשת ומבקשת לדעת ולהיות מה שאני.
בשביל זה תשומת הלב שלי מופנית תמיד כלפיי עצמי, כלפיי התפישה של הטבע האמתי שלי,
אשר היא לא ההבעה של האישיות שלי ושל ה-אגו שלי.
אני רואה את ה – אגו, מביע את עצמו במחשבות שלי, בתשוקות שלי ובתנועות שלי.
עמוד 129
ואני מנסה לא להיחטף ולהילקח על-ידי זה. אני מודדת את עצמי כל הזמן ובקביעות.
בגלל זה, בגלל שאני תמיד בספק ובשאלה ותהייה, אז אני לא שופטת את האחרים.
אני לומדת לראות,
ולהבין בלי לשפוט.
אין כלל 'אני' או 'אתה'.
יש רק הבעה, התגלמות, התבטאות והופעה.
אני לומדת לראות את החוקים של העולם אשר בו אנחנו חיים,
את החוקים של ההתגלמות, ההתבטאות וההבעה.
עקרון בסיסי בבית הספר הזה הוא בדרך כלל לעשות יותר מאשר מה שאנחנו יכולים לעשות. רק זה מוביל אל שינוי. אם אנחנו אך ורק עושים את מה שאפשרי אז אנחנו נשארים כפי שאנחנו ולכן זה נחוץ ואף הכרחי לעשות את הבלתי אפשרי.
זה ההבדל בין העבודה לחיים הרגילים אשר בהם האחד עושה רק את מה שאפשרי.
עקרון נוסף הנו כי אנחנו בכוונה לא נתמכים ולא נשענים על צורה מדויקת אשר ניתנת מראש,
כך שחיפוש מודע יותר ופעיל יותר יכול לקרות.
המטרה שלנו היא לשחרר את עצמנו מכול דבר אשר שומר ומחזיק אותנו מחוברים ונאחזים בפעילות ולפתח סוג של דריכות, מוכנות וערנות אשר תאפשר לנו להמשיך הלאה ולהתקדם.
כאשר מביאים צורה של עבודה,
אנחנו קודם כל מקבלים אותה בתור חדשה, ואחר כך חוזרים עליה כפי שהיא ניתנה.
בחזרתיות הזאת יש לנו פחות ופחות הבנה של העקרונות מאחורי הצורה.
על-מנת שהצורה תישאר בחיים, אנחנו צריכים תמיד לחזור אל המקור ואל האמת.
מתחת למוחלט בכול הרמות, יש זיכרון והיזכרות וצמא לפנות כלפיי הגדול יותר,
כלפיי מה ש 'יש'.
אבל, בזמן בו אנחנו יורדים בסולם ה 'אינבולוציה' (אינבולוציה - חוסר התפתחות)
השכחה הופכת להיות יותר ויותר עמוקה.
אמת מרמה אחרת ניתן להביא דרך רעיונות.
זה דורש ידע והבנה המבוססים על הוויה.
חייב להיות ידע של הרעיונות, על שניהם – על המבנה הכללי שלהם ועל המקום של כל רעיון בתוכו.
חשוב באותה מידה כי תהיה לך הבנה אשר מבוססת על ניסיון אישי של האמת המוכלת בתוך הרעיונות.
אנחנו צריכים וחייבים לחיות בעצמנו את הרעיון, כך שזה אשר מתוקשר ומועבר
הוא החיים של זה ולא צורה מתה.
הרעיון הוא הבורא והיוצר של הכול ושל כל דבר.
יש לו כוח ועצמה בלתי רגילים אשר יכולים לחיות בתוכנו.
אנחנו צריכים להבין איך להתעורר ולהפוך להיות חיים ומוחיים על-ידי הרעיונות,
ואיך להיות אחראיים ויכולים להגיב לחיים אשר הולכים לאיבוד כאשר אנחנו נותנים לנו למות בתוכנו.
קיבלנו הרבה רעיונות, אבל אנחנו מאוד עניים ברעיונות.
עבודה זאת היא בית ספר כדי לפתח מרכז כובד חדש.
עד עכשיו מרכז הכובד אשר סביבו הסתובבו החיים שלנו – אם אנחנו מקבלים את זה או לא -
היה ה 'אני' הרגיל שלנו.
עמוד 130
וזה עדיין ה 'אני' הזה, אשר מקווה ואשר מעריך ואשר שופט...
וכל זה אפילו בשמה של העבודה.
כל עוד הנפש השלמה שלי סובבת סביב ה 'אני' הזה,
אז כל דבר אשר מתגלם ומתבטא ומופיע – אם אני רוצה בכך או לא – ישקף את הסמכות של
ה 'אני' הזה.
המטרה שלנו בבית הספר של הדרך הרביעית היא להפוך להיות שונים,
לשנות את הוויה שלנו מן הרמה של אדם מספר 1.2.3 אל זאת של אדם מספר 4
עם מרכז כובד חדש.
ומן הרמה של אדם מספר 4 אל הרמה של אדם מספר 5
עם 'אני' בלתי ניתן לחלוקה.
החלפה בתוך הקבוצה
53
תנאים מיוחדים להחלפה
המאמצים העצמיים שלנו, של כל אחד בעצמו, הם בלתי מספיקים.
קבוצה היא ההתחלה של כל דבר, קבוצה של אנשים אשר מבקשים ומחפשים לחיות בדרך יותר מדיי.
קבוצה יכולה להצליח לתחזק ולשמור על המאמץ טוב יותר.
חלק מאיתנו יותר דרוכים וערניים, עומדים על המשמר ויכולים להגיב יותר.
אנחנו עוזרים אחד לשני.
אבל, צריך להכיר ולזהות את ההופעה של הצורה הזאת ולא לכפות אותה.
אנחנו חייבים וצריכים להרגיש את הצורך להיות ביחד, להיות נוכחים ביחד עם אחרים
כדי לחלוק את הקשר והיחסים של תשומת לב הדדית.
שיהיה לך את הבסיס לקשר מודע, כל חבר צריך וחייב לדעת ולהכיר ולקבל את עצמו.
כל אחד חייב וצריך להרגיש ולחוש את הצורך שלו בקבוצה, לעולם אשר חוצה וצולח זרם מסוים של מחשבה ורגש. הוא חייב וצריך לדעת כי הוא צריך את זה. וחייב לא לשכוח כי הוא צריך את זה.
וחייב לא לשכוח כי הוא צריך את זה.
אנחנו כמובן, מדברים על קבוצה אשר נוצרה בשביל העבודה על עצמך,
ושהיא לא ברמה של החיים הרגילים.
היא בעלות חיות אשר מוחיית על-ידי מחשבות אשר מעבר אל החיים הרגילים.
וכמו כן גם על-ידי רגשות שונים.
הקיום שלה צריך להיות מסומן ומצוין על-ידי מאורעות אשר שונים באופן מהותי מאלו של החיים הרגילים.
המאורע הראשון זה החיפוש המחויב והאקטיבי אל מרכז כובד של דריכות וערנות ומוכנות בתוך עצמך.
אפשר למשוך תשומת לב ממורכזת אל כיוונים שונים, אבל היא תמיד תחזור אל המרכז.
כאשר אנחנו מפוזרים אנחנו לא יכולים ללמוד שום דבר חדש.
עמוד 132
זה ה 'איש הזקן' , האוטומטון המעמיד פנים כי הוא יודע,
אשר מבטא ומביע מילים חסרות תועלת על רעיונות שהוא היה כביכול אמור להבין.
האחד שתשומת הלב שלו ממורכזת, מחפש להביא רק את המהותי
לגביי החיפוש שלו וההתבוננויות שלו. הוא שונה, 'אדם חדש'.
אנחנו בקבוצה כי אנחנו צריכים עזרה למצוא איכות בתוך עצמנו,
מצב אשר בו אנחנו יכולים להתנסות במשהו אמתי. אנחנו צריכים השפעות גבוהות יותר.
אשר הן בלתי נגישות כאשר אנחנו עובדים לבד עם האמצעים הרגילים שלנו.
בלי הקבוצה אנחנו לא יכולים להגיע אל האינטנסיביות הנחוצה וההכרחית.
הקבוצה היא ככה התנאים המיוחדים בשביל החלפה וסוג של מוביל להשפעות גבוהות,
ורעיונות מרמה גבוהה יותר של החיים.
אבל, אנחנו חייבים להיות נוכחים במלאות.
אנחנו מקבלים את הרעיונות האלו במידה המדויקת בה אנחנו נוכחים.
אז מהי האחריות שלנו ?
יש לנו מחויבות לעשות החלפה או חליפין – Exchange , ולקבל ולעזור לכול אחד לעשות את התפקיד שלו בקבוצה כך ש, מודעות, מידת הערות הממשית שלנו, תקבע כל דבר שאנחנו עושים.
בלהפוך להיות מודעים לעצמנו בתור קבוצה,
אנחנו מתנסים באמת של העבודה שלנו.
זה לא נכון ולא מתאים וצודק אם אני עושה רק מה שאני רוצה בדרכי שלי עצמי,
באופן עצמאי, ולא מוכן כי יבחנו אותי.
זה מראה על חוסר יכולת להתעמת עם עצמי ולהתחבר או להתייחס אל עבודה של אחר.
המשמעות של זה היא כי העבודה שלי הפסיקה.
אם הקבוצה לא הופכת להיות מודעת לעצמה בתור קבוצה, היא לא יכולה להכיר ולדעת את מקומה ואת המחויבות שלה בעבודה. היא לא יכולה לשרת ולא יכולה לעשות את התפקיד שלה בתוך העבודה.
הקבוצה, העובדה כי אנחנו ביחד, יוצרת אפשרות של מודעות.
מה שאנחנו מתחייבים אליו ומשתלבים בו, מה שאנחנו נותנים,
חשוב יותר מאשר מה שאנחנו רוצים לקחת.
בכול פעם בה מחדשים את האפשרות, יש לנו את ההזדמנות לשלב את תשומת הלב שלנו ולשרת.
אפשרות זאת מפעילה ומעסיקה ומשלבת את תשומת ליבנו . האפשרות הזאת היא משהו גדול יותר אליו אנחנו חייבים לשאוף ועליו אנחנו חייבים לשמור.
אנחנו חייבים להסתכל על זה כיקר ערך וקדוש.
אני לא לבד בעבודה שלי. כאשר אני מחליט משהו בעצמי, אני חייב/ת וצריכה להרגיש את השייכות שלי לקבוצה. החיים שלה הם יותר גדולים מאשר שלי עצמי, והיא מייצגת משהו נוסף ובקנה מידה של הוויה גבוה יותר.
עמוד 133
54
אני צריכה לדבר
אנחנו מתחילים תמיד רחוק מאוד מן החיוני והמהותי. אפילו אם אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב,
אנחנו צריכים לחשוב על המשמעות של מה שאנחנו עושים, על המשמעות של העבודה שלנו
ושל הנוכחות שלנו.
את זה אסור לשכוח לעולם אבל אנחנו שוכחים את זה כל הזמן.
אנחנו מאבדים את המשמעות וצריכים לחזור בחזרה.
אנחנו חייבים לא להעמיד פנים ולקחת בתור מובן מאליו שהמשמעות מובנת.
זאת לא אמת.
בכול פעם בה אנחנו נפגשים יחד, אנחנו חייבים לחדש את המשמעות לעצמנו.
בכול פעם צריך להיות רגע של תשאול חקרני וחד – שאלת שאלות אקוטית.
אם אני לא יודעת עבור עצמי עכשיו מה אני עושה, מה מונח על כף המאזניים, מה מוטל בספק – אם אני לא יודעת את זה כל פעם – משהו אחר או שונה יקרה אשר ילך לכיוון ההפוך.
המאמץ שלי צריך להיות ברור, מה שאני מחפשת צריך להיות ברור.
כולם ביחד, צריכים לגרום לנוכחות הזאת להופיע בתוכם באותו הזמן.
נוכחות זאת חייבת להפוך למציאות. החיבור המשותף שלנו מעל האישי,
מציאות אשר אנו משרתים אותה ומצייתים לה.
החיים של הקבוצה תלויים במצב שלנו ובשאלות שלנו.
אנחנו שואלים מה שאנחנו רוצים וכל דבר שאנחנו רוצים על העבודה שלנו עצמנו.
מה הקשיים שלי עכשיו ? מה אני צריכה להבין, מה אני רוצה לדעת ?
מה נראה חשוב לדבר עליו בעבודה שלי ?
כאשר אנחנו מתכנסים יחד, אני חייבת להיות מוכנה לדבר.
אני חייבת באופן קבוע ובקביעות לחשוב ולהרהר בעבודה שלי ולא להגיע במצב פסיבי.
אם אני מגיעה בלי שהתכוננתי, אין בכך הרבה היגיון.
אם אין לי מטרה מוגדרת, אין לנו על מה לדבר בכלל.
אז איך אנחנו יכולים שתהיה לנו החלפה או החלפת דברים ? זה יהיה בלתי אפשרי.
אחד מן המכשולים הכי גדולים שלנו זה הקונצפט – מושג או תפישה שלנו לגביי שאלות ותשובות, כלומר, ההעברה של ידע אשר עובר מאדם אחד לאדם אחר.
אנחנו חושבים כי השואל יודע פחות ופחות בקיא והוא שואל ומבקש אחר תשובה כדי לסלק את הבורות שלו. ובחיים, היכן שכולם נשענים ומסתמכים על מה שידוע זה אמנם כך.
אבל בקבוצה, הכיוון הוא כלפיי הבלתי ידוע. והשואל פותח את הדלת אל הבלתי ידוע,
והמקשיב נקרא להחלפה אשר זורמת ביניהם, תנועה לשני הכיוונים.
שינוי אמתי בהבנה אומר כי אם המקשיב גם שואל שאלה והשואל באמת מקשיב
עמוד 134
הרמה של שני – 2 המשתתפים תשתנה.
בתור התחלה, אם אני במיקום של המקשיב, צריך שינוי במצב שלי.
אם אני מחפשת אחר תשומת לב פעילה יותר, חופשיה להקשיב יותר, חופשיה מאסוציאציות ומתגובות, אז יכולה להיות שם אפשרות גדולה יותר לגלות את השאלה, להיכנס עמוק יותר לתוכה מבלי להילכד בניסוח החיצוני.
אם תשומת הלב שלי עסוקה ומשולבת בצורה פעילה, יכולה להיות שם השתתפות אשר מרשה להחלפה לזרום לשני הכיוונים, והיא תפעיל את ה 'שומע' בשניהם – גם בשואל וגם במקשיב.
אבל עם לא מחפשים את תשומת הלב הפעילה הזאת, אם אני מקבלת את השאלה עם תשומת הלב הרגילה שלי – כלומר, בצורה פסיבית – אני מגיבה בפסיביות ואין החלפה בכלל.
וזה לא משנה עד כמה נבונות המילים שלי, או עד כמה חזקה העוצמה רגשית שלי.
במקום איכות חדשה של תשומת לב, ויכולת קבלה, אשר מרשה ומאפשרת זרימה של ידע חדש בשני – 2 הכיוונים, יש יחסים חד צדדיים של תלות, הקיימים כבר קודם וכעת הם מחוזקים.
גישה זאת של תלות, אשר היא מזיקה בצורה הדדית,
תהפוך להיות מקובעת יותר ויותר, ולא תאפשר ותרשה את הפעילות והחופש הנחוצים למען החלפה אמתית....
בפעם בה הגעתי אל מצב יותר מרוכז, אני צריכה לדבר על העבודה שלי ועל השאלות שלי,
להחליף, תמיד עובדת על-מנת להיות נוכחת. המחשבה שלי הכרחית ונחוצה, אבל רק על מה שאני אומרת, לא על משהו אשר כבר אמרתי קודם או משהו אשר אגיד אחר כך.
רק על מה שאני אומרת באותו רגע.
55
החלפה אמתית או חילופין אמתיים
התרגול העכשווי של השאלות והתשובות הוא חיצוני ומחוץ לעצמך, גם בשביל השואל וגם בשביל המקשיב. זה הכרחי כמובן כי תופיע שאלה אבל גם שקט. שאלה היא הפתח לשקט,
השער אל הבלתי ידוע.
מה הוא המצב הפנימי החדש אשר הובא על-ידי השאלה ?
גישה מוטעית מתפתחת בתוך הקבוצות בין אלו אשר שואלים שאלות לבין אלו אשר מגיבים.
זה באפקט הופך להיות שאלות - עם - תשובות או תשובות – לשאלות, ולא רגע של נוכחות ביחד
עמוד 135
ולא לעסוק ולרדוף אחר הבנה חדשה, או אחר דרך חשיבה והרגשה חדשות.
כאן השואל והמקשיב מסתמכים על איזשהו ידע כלשהו, ויש מאורע אשר לא מתרחש ומתחולל.
וזה לא בגלל ששום דבר לא יכול להתרחש ולהתחולל ולקרות – כי האלמנטים כאן – אבל בגלל שהציגו ושמו ועוררו מקדימה משהו אשר הוא לא מן החומר המתאים.
כאשר אני עושה חילופין בקבוצה אני צריכה לדעת ל – מה אני קוראת את האדם האחר, אל איזו השתתפות. ברגע הדיבור עצמו, אני יכולה להיות נבוכה ומשונה או בלתי מספקת.
אני לא יודעת ב- מה לבטוח ואני מסכימה יותר מדיי בקלות לשקר הדמות השקרית של עצמי.
למרות זאת, אני צריכה לדעת את הטבע של המאמץ השיתופי והמשותף אשר בו אני משתלבת.
איך אני יכולה להישאר מול מה שנמצא בסימן שאלה ?
איך אני יכולה להבין את האחר, להבין את השאלה שלו, ולשייך ולקשר אותה אליי ואל שאלתי במטרה שיהיו לנו החלפה וחילופין אמתיים.
הדבר הכי חשוב בשבילי זה שאני אפתח אל השאלה שלי ואשאר פתוחה.
אנחנו רוצים ללמוד ביחד ולהיפתח אל הבלתי ידוע.
ישנה גישה אשר אנחנו חייבים לא להרשות אותה בתוך עצמנו והיא הורסת את העבודה שלנו ואת העבודה של אחרים.
אנחנו כאן עם האחרים כדי לראות את הכלומיות ואת האפסיות שלנו,
ואשר אחרת היא יותר מדיי קשה לתפישה, וכדי להיפתח אל האפשרויות בתוך עצמנו ועם אחרים.
זה דורש מאמץ ומאבק נואש כדי למצוא שוב את המידה שלנו בין שני – 2 הדברים האלו.
במקום זאת, או בעזרת השאלות שלנו או בתוך התגובות שלנו,
אנחנו מאשרים את ה 'אני' הרגיל שלנו, ואפילו מעזים להתיימר ללמד את האחרים.
אף אחד לא יכול ללמד.
אנחנו רק יכולים לעבוד.
אנחנו חייבים לקחת את האומדן והמידה שלנו כדי להיות משוכנעים במאמץ שאנחנו צריכים וחייבים לעשות.
אף אחד לא יכול לבקש מאיתנו להיות יותר מ, מה שאנחנו.
אבל, אין לנו זכות להעמיד פנים בפני אחרים בשם העבודה בתור משהו אשר הוא לא אמת ואמתי.
מעל הכול אני צריכה לעבוד בעצמי,
לעשות את המידה ואת האומדן שלי.
כאשר האחרים מביאים שאלות, זאת היא אני אשר חייבת לשאול את עצמי וכמו כן גם אותם.
אם אני מסוגלת להגיב קצת לשאלה, אז זה לעצמי שאני מגיבה.
אנחנו צריכים להחליף ולעשות חליפין את זה אשר קיבלנו כדי שחומרים האלו יישארו חיים בתוכנו.
אם זה לא מוחלף אז זה לא יחיה.
אבל, חליפין והחלפות לא יכולים להיות חד צדדיים. כי ברגע ההחלפה והחליפין אני צריכה להיות בסימן שאלה בתוך עצמי ופתוחה לחקירה שלי ובאמת חיה את זה, רגישה אל כל התגובות שלי עצמי.
עמוד 136
ואל אלו של אחרים אשר חולקים בהתנסות ובניסיון שלי.
ברגע זה, צמאים להיות מספיק חופשיים על-מנת לציית לחוק של הכוח והעוצמה הכי גבוהים,
ערה אל התגובות התמידיות הבלתי פוסקות שלי, אני יודעת מה אני.
אני יודעת ומכירה את החולשות שלי.
ועדיין, אם אני רואה כי התחושה או ההיגיון של החיים כאן, רק כאן, יש לי כיוון קבוע למאמצים שלי, המאמץ או המאמצים שלי להיות אינדיבידואל אחראי ובעל/ת יכולת להגיב.
כל השאר – לדוגמה, זה שאני יודעת יותר מאחרים – זה בממלכת החלומות.
פרק 56
דמות וצורה זאת או מתכונת ונוהג זה - Form This
אנחנו מתחילים להבין טוב יותר כי העבודה הזאת דורשת תנאים מסוימים, ותלויה בתנאים מסוימים. אחד מאלו הוא שאנחנו מאחדים את המאמצים שלנו. אנחנו תלויים באנשים אחרים, בבני אדם אחרים אשר מרגישים את בעיית הקיום עוד יותר לעומקה מאשר אנחנו, או אשר שואלים את השאלות באותה רמה כמונו.
הצורך אשר יש לכול אחד מאיתנו תלוי באמת של העבודה שלנו.
ובעובדה, במידה רבה אנחנו תלויים אחד בשני. אנחנו לא יכולים לעשות כלום אחד מבלי השני.
החילופין וההחלפות אשר אנו יכולים כי יהיו לנו יחד הם יותר נחוצים והכרחיים מאשר לחם יומנו, אנחנו עושים מאמצים לבד – ואנחנו נאבקים לבד, סובלים לבד, מגיבים לבד.
אבל מגיע הרגע בו החילופין הם חיוניים והכרחיים,
כאשר אנחנו צריכים להזין אחד את השני בפירות המאמצים שלנו.
ובלי החילופין האלו אנחנו לא יכולים להמשיך ולהתקדם הלאה.
ככול שאנחנו יותר מעריכים את הקיום שלנו, כך שאלת הקשרים והיחסים יותר מופיעה.
רק בהתחלה זה נחוץ ליצור קבוצות בצורה מלכותית עם מנהיג אשר עונה על שאלות.
למשך זמן מוגדר מסוים, עבודה חודרת או עבודה חדירה יכולה להתרחש בדרך זאת.
מאוחר יותר, האורגניזם מתאסף ומתקבץ בטבעיות
בין אלו אשר הם מאותה הרמה אשר מרגישים ביחד את הצורך.
ככול שאנחנו מתקדמים, הצורך של החלפה וחילופין מודע הופך להיות דחוף יותר.
אנחנו יכולים לעבוד בנפרד, כאשר כל אחד מאיתנו עושה את המאמצים שלו לבד.
ועדיין, ברגעים מסוימים, זה הכרחי וחיוני ונחוץ להתכנס יחד על-מנת לאשר ולוודא ולאמת את החילופין ועל-ידי מאמצים משותפים מסוימים במטרה שהאמת תתגלה בעוצמה גדולה יותר.
יש זמן ועת לכול דבר. אני מדברת על הצורה של קבוצות שהעבודה לקחה על עצמה בימינו,
ועל האפשרות אשר נוצרה.
עמוד 139
אם לא מגשימים וממשים את האפשרות הזאת במידה מספקת, המתכונת והצורה הזאת תדעך ותתנוון בעצמה, ולעולם היא לא תלד צורה חדשה פנימית יותר, עם אפשרות חדשה.
צורות ומתכונות לא ממציאות את עצמן.
הן עולות מן הצורך לעבוד ביחד. אשר אלמנטים או יסודות מסוימים מרגישים שזה הכרחי
ונחוץ על-מנת לשמור על הקיום שלהם.
כמה זמן נוסף צריכה הצורה או המתכונת הזאת לשרוד ?
זה תלוי בעומק של העבודה של מספר מסוים של אנשים והיחסים והקשרים המבוססים ביניהם – האיכות של החילופין וההחלפות שלהם. אני צריכה לשתף פעולה במאמץ משותף של עלייה.
אם אני לא עושה כך,
אם ארצה בכך או לא,
אני אחראית לאבן אשר אני לא מביאה אל הבניין.
אז אנחנו חייבים לחשוב ולשקף ולהרהר עמוקות לגביי העבודה שלנו יחד,
אשר לאט לאט צריכה ואף חייבת לגלות את עצמה בתוך החיים שלנו. ואנחנו חייבים להרהר ולחשוב על היחסים והקשר שלנו, על הצורה של החיים שלנו ביחד, ומעל הכול, על החילופין שלנו.
עמוד 138
ע ב ו ד ה ב ת נ ו ע ו ת
פרק 57
מטרה כפולה
באדם, כפי שביקום, הכול בתנועה. אין דבר אשר נותר במקומו או נשאר אותו הדבר.
אין דבר אשר נשאר לתמיד או מסתיים לחלוטין. כל מה שחי מתפתח או דועך בתנועה אינסופית של אנרגיה. החוקים אשר בבסיס התהליך האוניברסלי הזה היו ידועים למדע העתיק, ולאדם הוקצה מקומו הראוי בסדר הקוסמי.
על-פי גורדייף, מחולות מקודשים אשר הועברו והורשו במשך המאות לדורות הבאים, מגלמים את העקרונות של הידע הזה, ואפשרו אליו גישה בדרך ישירה ודינמית.
כל ההופעות וההתגשמויות של החיים באדם מובעות על-ידי תנועות וגישות, כלומר מנחים או תנוחות. מן הרגילות ביותר ועד אל הרמה הגבוהה ביותר, כל התגלמות והתגשמות אפשרית יש את התנועות שלה עצמה ואת הגישות שלה עצמה.
למחשבה יש את הגישה ואת התנועה אשר מתאימות לה והולמות אותה.
להרגשה יש את התנועה והצורה והגישה אשר מתאימות לה.
זה אותו הדבר עם פעולה. כל החינוך שלנו כולו מורכב בדיוק מלימוד של רפרטואר שלם של גישות חשיבה והרגשה, וגישות של תנועה. הרפרטואר הזה מרכיב את האוטומטיות שלנו.
אבל אנחנו לא יודעים את זה.
ויש כאן שפה אשר אנחנו לא מבינים.
אנחנו מאמינים כי אנחנו מודעים והתנועות שלנו חופשיות.
אנחנו לא רואים כי כל תגובה היא תגובה, תגובה אל שוק של רושם (רשמים).
כמעט בקושי הרושם מגיע אלינו וכבר התשובה של התנועה מופעלת,
עמוד 139
בדרך כלל עוד הרבה לפני שאנחנו ערים לכך. הערות או המודעות לכך מגיעה אחר כך.
כל המאורע הזה קורה לפתע פתאום, ואין בתוכנו שום דבר מספיק מהיר או רגיש כדי לתפוז את זה ברגע עצמו כאשר זה קורה.
מה שלא תהיה תנועת התשובה, מהיכן שהיא לא תגיע, היא מותנית בצורה בלתי נמנעת על-ידי האוטומטיות של האסוציאציות שלנו, על-ידי כל ההרגלים והקלישאות החרוטים בזיכרון שלנו.
אין לנו אף דבר אחר אשר איתו אנחנו יכולים להגיב. אז החיים שלנו הם חזרתיות אינסופית של זיכרונות מצטברים.
אבל, מאחר ואנחנו נותרים ונשארים בלתי ערים לכך, התנועות שלנו נראות לנו כאילו הן חופשיות.
ובעובדה, אנחנו אסירים של גישות החשיבה, ההרגשה והתנועה שלנו,
וכאילו לכודים במעגל קסמים אשר ממנו אנחנו לא יכולים לברוח.
במטרה לצאת החוצה אני אהיה צריכה להיות מסוגלת לאמץ גישה חשיבה, לחשוב אחרת ולהרגיש אחרת, ולפעול אחרת, כולן והכל באותו זמן.
אבל, בלי שאני יודעת את זה, שלושת – 3 אלו מחוברות אחת אל השנייה (חשיבה, הרגשה ותנועה) וכאשר אני מנסה לשנות אחת אז מיד האחרות מתערבות ואני לא יכולה להימלט ולברוח.
האוטומטיות שלי שומרת אותי ברמה רגילה מאוד של חשיבה והרגשה.
התנועות של גורדייף מייצגות תווים באוקטאבה מרמה שונה
מאשר זאת אשר בה אנחנו חיים באופן אוטומטי.
הן מובילות את האנרגיה של התפקודים שלנו בכיוון עלייה,
אל איכות של הדהודים – וויברציות בעלות אינטנסיביות שווה ושקולה בכול המרכזים.
רצף מסוים של תנועות תוכנן מראש כדי לדרוש צורה מסוימת של חשיבה של התודעה.
בלי תשומת הלב הזאת התהליך לא יהיה מסוגל להמשיך.
וכך, צריך לשמור ולתחזק את המחשבה עם איכות ועוצמה מסוימת.
אבל זה הגוף אשר מבצע את התנועות. כדי להוציא לפועל ולבצע את החיים של זה במלאות, הגוף זקוק וצריך חופש מאוד גדול. הוא צריך לגמרי לסגל את עצמו.
ההתנגדות הפחותה והקטנה ביותר של הגוף תמנע את המחשבה מלהיות יכולה לעקוב אחר הסדר של התנועה. אם אי אפשר יהיה לשמור את האיכות הזאת במחשבה ובגוף אז התנועה ל תעקוב אחר הכיוון הנחוץ וההכרחי. היא תהיה מקוטעת ושבורה.
חסרת תכלית ומטרה.
לפני או בקדמת הדרישה, הרגש מתעורר.
ההופעה של ההרגשה או הרגש מביאה לאינטנסיביות חדשה,
אחדות ואיחוד היוצרים בתוכנו זרם מסוים, אוקטבה חדשה.
לתנועות אלו יש מטרה כפולה. על-ידי דרישה והשגת איכות של תשומת לב אשר נשמרת בכמה חלקים באותו זמן, הן עוזרות לנו לצאת החוצה מן המעגל הצר של האוטומטיות שלנו.
עמוד 140
ודרך רצף מוחלט ומחמיר של גישות, הן מובילות אותנו אל אפשרות חשיבה והרגשה ופעולה חדשות.
אם יכולנו באמת לתפוש את המשמעות שלהם ולדבר בשפתם, התנועות היו מגלות לנו רמה נוספת של הבנה.
פרק 58
למה תנועות ?
אנחנו לא שואלים את עצמנו למה גורדייף הציג את התנועות בתור אחד מן התרגולים החשובים ביותר על-מנת לחיות את הלימוד שלו. אז למה תנועות ?
חלק מהן מגלמות ידע גבוה מאוד, ומייצגות את החוקים.
אחרות ניתנו פשוט כי התלמידים שלו היו צריכים לעבוד בדרך מסוימת. בזמנים מסוימים גורדייף הקדיש לתנועות כמה שעות בכול יום, וסיגל ועיבד אותן להיות בהתאמה עם הפאזה של העבודה. לדוגמה, לפעמים זאת הייתה התחושה של הגוף אשר לא התפתחה, ואז תשומת הלב לא יכולה הייתה להישאר על הגוף.
בפעמים אחרות, הייתה זאת המחשבה אשר לא הייתה חופשית ולא יכולה הייתה להיפתח אל האנרגיה המעודנת.
התרגילים דרשו מתשומת הלב לפנות אל כיוון מסוים ולעקוב אחר נתיב מסוים.
זה הביא ניסיון מאיכות שונה, אשר אפשר לתלמיד להבין יותר טוב
ולראות איך למצוא את האיכות הזאת בחיים.
באותו זמן, העבודה על התנועות אפשרה התנסות ישירה בחוקים המושלים בטרנספורמציה של האנרגיה. וזה כולל את הסמל של האניאגרם – תשיעון.
אשר גורדייף אמר עליו שהוא כמעט בלתי אפשרי להבנה,
בלי ההרגשה המתחוללת ומובאת על-ידי ההשתתפות בתנועות המבוססות עליה.
היקום מורכב מאנרגיות העוברות דרכנו. כל תנועה, מחוץ לנו ובתוכנו היא מעבר של אנרגיה.
האנרגיה הולכת להיכן שקוראים לה. אנחנו לא יכולים למנוע את זה.
אנחנו כפופים לכוחות אשר מקיפים אותנו. או שאנחנו מחוברים וקשורים אל אנרגיה שהיא קצת יותר גבוהה, או שאנחנו נלקחים ונחטפים על-ידי אנרגיה יותר נמוכה.
אנחנו לא אחדות, אנחנו לא אחד.
האנרגיה שלנו צריכה להיות מוכלת, כלולה וסגורה בתוך מעגל סגור,
אשר בו היא יכולה להיות מומרת ולעבור טרנספורמציה.
זה מאפשר לה להיכנס למגע ולקשר עם אנרגיות מאותה האיכות כדי ליצור מעגל חדש, וזרם חדש.
עמוד 141
כל עוד לא מבוסס ולא התבסס בתוכי זרם של אנרגיה יותר גבוהה, אין לי כלל חופש.
יש אנרגיה אשר מגיעה מחלק גבוה יותר של התודעה. אבל אנחנו לא פתוחים אליה.
היא כוח מודע. תשומת הלב היא חלק מן הכוח והעוצמה הזאת אשר אותה חייבים לפתח. בלי הכוח והעוצמה הזאת אני נחטפת ונלקחת והתנועות שלי הן אוטומטיות.
יכול להיות שהראש יבין אבל לא הגוף.
ועדיין, זה הגוף אשר חייב להרגיש את הכוח הזה.
אז הוא יציית, מתיחות תנשור או מתיחויות ינשרו והתנועות יוכלו להיות חופשיות.
אני לא אלקח ואיחטף והתנועות לא יהיו רק תנועות אוטומטיות.
מודעות לתנועה דורשת תשומת לב מלאה וטוטלית. האיכות של תשומת הלב הזאת קוראת לנו להתנסות בנוכחות שלמה. תשומת לב מושלמת זאת היא אפשרות אשר ניתנת על-ידי הטבע. ברגע של תנועה מסוימת אנחנו כבר לא חושבים יותר על התנועה שעברה או על התנועה אשר תבוא.
אנחנו לא מנסים להביע את הדפוס של התנועה ואת והגישה שאנחנו לוקחים על עצמנו.
אנחנו לגמרי קשובים לאנרגיה אשר צריכה להיות חופשיה ולהישאר מוכלת בתוך הגוף בדרך מסוימת.
האחד יכול לדעת ולהכיר את זה רק אם הוא חושף ומכניע את עצמו לזה.
התנועות יכולות להראות לנו איך להיות בחיים, איך להתנסות בנוכחות, ובאותו הזמן כי תהיה לנו תנועה יותר חופשית בהתבטאות ובהתגשמות ובהתגלמות.
במקום אינסוף תגובות – התגובות המותנות של האוטומטיות שלנו – יש את האפשרות של הפעולה אשר מגיעה מתוך חזון וחיזיון ומתוך כוח מודע שהוא יותר גבוה.
התנועות הן דרך לחיות את הרעיון והאידיאה של נוכחות.
הרעיון והאידיאה עצמם הם לא מספיקים.
צריכה להיות פעולה אשר מביאה את האנרגיה אשר עליה אנחנו מדברים.
דרך התנועות, כאשר כל האנרגיות בתוכנו מחוברות ומקושרות,
מיוצרת אנרגיה חדשה. אנחנו יכולים להרגיש אותה. יש לה איכות אחרת ונוספת.
יש לה כוח ועוצמה אחר נוסף. ומודעות אשר בדרך כלל אין לנו.
אנרגיה זאת מגיעה מן התודעה שלי, מחלק גבוה יותר של התודעה שלי, בו יש אינטליגנציה, יכולת לראות. אני צריכה להיות בקשר עם החלק הזה של התודעה שלי. ואז יהיה לי חזון חיזיון אשר הנו ברור לחלוטין.
אני רואה את עצמי. אני רואה אנשים אחרים. אני רואה את מה שיש. בבהירות רבה,
ובלי תגובה. אני רואה את עצמי כפי שאני בתור אני הנני.
עמוד 142
פרק 59
חלק מן הלימוד
התנועות הן הינם חלק, ורק חלק, מן הלימוד לגביי הטרנספורמציה האפשרית של אנרגיות בתוכנו והתחושה של חיי האדם. הן מבטאות ומביעות את הלימוד בשפה בה כל מחווה, כל גישה
כל רצף והמשכיות, יש להם תפקידים ומשמעויות ספציפיות.
אנחנו לא יכולים להבין את התנועות בנפרד מן הלימוד.
ואנחנו לא יכולים לתרגל אותם בצורה נכונה עם המחשבות וההרגשות האוטומטיות שלנו.
הם קוראים להשתתפות של כל הנוכחות השלמה שלי כולה.
אני חייבת להיפתח אל אנרגיה אשר יכולים להיות לה בתוכי את החיים שלה עצמה.
אז זה גוף האנרגיה, הנוכחות אשר היא בתנועה.
אלא אם כן הנוכחות הזאת כאן, התנועות נעשות באוטומטיות.
אפילו אם אנחנו חושבים כי הן נעשות היטב,
הן לא מביעות כלום והן חסרות משמעות.
לתרגול מן הסוג הזה הוא עיוות וסילוף טוטאלי ומוחלט
וכלל אין לו קשר אל התנועות כפי שהן נוצרו.
אלו אשר מקבלים את האחריות להביא ולהעביר את התנועות אל אחרים הם בעמדה קשה.
אנחנו חוזרים על כמה תנועות מסוימות ומנסים לשמור על ההתעניינות.
אבל אנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו עושים.
אנחנו נאחזים אל צורה אשר היא ריקה ממשמעות. אנחנו צריכים התנסות וניסיון אשר לא חיינו. התנסות בנוכחות, ונוכחות בתוך תנועה.
למעשה, יש לנו מעט מאוד הבנה של שניהם, של הלימוד ושל שפת התנועות.
יידרשו שנים כדי לפתח את תשומת הלב הנחוצה.
אז, מה תהיה היום הגישה הנכונה אם אנחנו רוצים לשרת את העבודה ?
מה נדרש על-מנת להביא תנועה אל אחרים ?
קודם כל, אנחנו בעצמנו אמורים וצריכים לעשות את התנועה.
ואנחנו צריכים להכיר את שניהם, את המבנה שלה – את הרצף של הגישות – ואת המקצבים והקצב שלה, את החיים שלה.
אז אנחנו דורשים מעצמנו ומן האחרים, גישות נכונות, וחיזיון ומראה ברור על הרצף שלהם ועל הסדר שלהם.
התנוחות והמנחים והעמדות – הפוזיציות חייבות להיות מדויקות.
בלי דיוק העבודה שלנו שטחית.
ולבסוף, אנחנו צריכים לראות בתוך עצמנו ל, מה הגישות האלו מתאימות.
ולמצוא את הטמפו – את המקצב הנכון לעשות את התנועות מלאות חיים ולהחיותן.
כמובן, כי תמיד יש שאלות.
האם זה הכרחי ונחוץ לפשט את התנועה הזאת וללמוד גף אחת אחר השנייה ?
האם אנחנו צריכים להתחיל בעזרת תרגול המציג את האספקטים של התנועה ?
מה ייתן את ההשפעה הרבה ביותר על תשומת הלב ?
איזה סוג של דרישה צריך להביא ואיך ?
עמוד 143
האם צריך להגיד משהו נוסף ? האם תמיד זוכרים כי המילים מגרות את החשיבה ומעודדות את הראש 'לעשות' את התנועות ? ותמיד, מהי התנועה הזאת, ל, מה היא קוראת ?
בכול פעם לפני תחילת השיעור, אנחנו חייבים לקחת לעצמנו רגע, כדי לזכור את מה אנחנו רוצים לשרת. ב, מה אנחנו שמים את מבטחינו.
הדבר הכי חשוב הנו המצב שלי. אני צריכה תשומת לב מודעת אשר היא חזקה יותר מהאוטומטיות. בלי חזון וחיזיון, בלי לראות, זה רק ה-אגו אשר מביא או עושה את התנועה.
בכול תנועה יש רצף של גישות אשר מרכיבות את השלם, ואשר צריך לבצע אותן בלי לטעות.
את כל התנועה השלמה צריך לחזות בבת אחת על-ידי התפקודים שלנו במשך זמן מוגדר כאשר הכול בתוכנו דומם ושקט.
רצף הגישות משקף את קו הכוחות המתפתחים במצב של הקשר והיחסים בין מרכזי האנרגיה.
בפשטות לחזור על התנועה זה רק מתגבר ומחזק את האוטומטיות ואת הנטייה שלנו להסתמך על הגוף בלי המחויבות וההשתלבות של המחשבה.
אז תרגילים והתמקדות בחלק מן התנועות או בחלקים מן התנועה זה חשוב לא רק כדי להציג את התנועה אלא גם כדי לעבוד על האספקטים של תשומת הלב אשר צריך לפתח.
באותו זמן, בגלל ש, כל תנועה מביעה שלם – יש לה את המשמעות שלה כשלם – אנחנו צריכים גם לאפשר לכיתה להתנסות בתנועה בשלמותה.
אנחנו צריכים לראות כי מנחים ותנוחות – פוזיציות שונות ומקצבים וקצבים שונים מייצגים מצבי אנרגיה שונים. לדוגמא, כאשר הזרוע הימנית עושה מעגל, ההמשכיות מביעה איכות של מחשבה אשר היא שקטה ולא נעה.
אם הזרוע השמאלית שומרת על הקצב בעזרת סדרה של פוזיציות – תנוחות, אז יש לה מקצב – טמפו שונה, ומייצג אנרגיה שונה בגוף. אנחנו גם צריכים ללמוד איך וכיצד גישות שונות משפיעות על הנטייה של האנרגיה בתוכנו.
כאשר אני נוקטת בגישה מסוימת המאפשרת לאנרגיה להסתובב בחופשיות לאורך עמוד השדרה, השינוי בגישה משנה את הנטייה כי כיוון האנרגיה משתנה.
לדוגמא, אם אני מרכינה את ראשי, אז הזרם לא עובר באותה הדרך ;
הוא חוזר בחזרה למטה. אם אני שמה את ידי על החזה, אני שומרת את הזרם באזור הזה.
אם אני מרימה את היד, אני מקבלת את האנרגיה מלמעלה.
אם אני מושיטה את זרועי קדימה, אני עוצרת את הזרימה.
אם אז אני מרימה את החלק הקדמי של הזרוע – אמת היד, ושומרת על המרפק באותה התנוחה
עמוד 144
אני מוכנה לקבל את כניסת זרם האנרגיה.
אם אני מורידה את הזרוע למטה, אז האנרגיה מתקבלת ומאוחסנת בתוך הגוף.
אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כאשר אנחנו משנים את התנועות, במיוחד את הסדר של הגישות אשר מביעות חוק או חוקים.
לכול גישה ולכול מחווה יש את מקומה ואת אורכה ואת משקלה הראוי.
אם יש טעות או אם מציגים משהו חדש אז המשמעות השלמה כולה יכולה להתעוות.
יש לנו נטייה לדמיין, לתת לרעיונות מחוסרי היגיון ודימויים ורגשות להיכנס לתוך הגישות שלנו.
אבל מה שיכול לקרות הנו חמור ורציני יותר, כלומר, ההתנסות בזרם האנרגיה אשר מייצרת את המצב ואשר אליה התכוון האחד אשר יצר את התנועה. זה הנו מדע, ידע – הכי בסיסי ומבוסס מכולם – אשר ניתן ואפשר להשיג אותו רק בשלבים, מתחילים ביחס ובקשר בין המרכזים שבפעולה.
את הצופן הזה צריך לפענח וללמוד את זה במקומו כאשר הנך נותן את עצמך לתרגול.
פרק 60
רק עם נוכחות יציבה
אנחנו לא הולכים 'לעשות' תנועות. אנחנו הולכים לנסות להבין תנועות.
מה היא תנועה ? איך אנחנו מניעים ומזיזים את עצמנו ? מהיכן מגיעות התנועות שלנו ?
אנחנו מבינים תנועות בדרך סטטית – נייחת, גישה אחת מגיעה ובאה אחר השנייה,
ורואים רק א התוצאה מבלי להיות מסוגלים לעקוב אחר התנועה עצמה.
אנחנו אף פעם לא מרגישים את התנועה. אנחנו רואים את הצורה והתבנית של התנוחה או המנח – פוזיציה ואז אנחנו מתחילים לנוע ולזוז לכיוון הזה, אבל התנועה הזאת היא מכאנית.
הפוזיציה נעשית מבלי שאנחנו יודעים איך והיא לגמרי מכוונת על-ידי האוטומטיות שלנו.
ואז אנחנו עושים כל פוזיציה - תנוחה בנפרד במקום לעבור מן האחת אל השנייה
כמו תווים על שורות מוזיקליות.
אף על פי כן ולמרות זאת, מה שאנחנו זאת היא אנרגיה בתנועה.
תנועה המשכית אשר לעולם לא עוצרת. אנחנו צריכים להרגיש את האנרגיה ולעקוב אחר התנועה, לתת לה לזרום בלי שהמחשבה תתערב באיזושהי דרך.
אנחנו צריכים להרגיש את האנרגיה הזאת בתור נוכחות אשר חייבת להישאר ולא להסתלק.
ואז, התנועה נעשית מתחת לחיזיון וחזון. זה עדיין אוטומטי, אבל בחיזיון או בחזון יש פעולה.
והתנועה היא יותר חופשיה.
לפני שמתחילים באיזושהי תנועה, אני חייבת למצוא את האנרגיה הזאת, את המצב הזה,
אשר בו יש קשר בין התודעה לגוף.
עמוד 145
ההרגשה מגיעה ובאה בעצמה. התנועה היא ההבעה וביטוי של המצב הזה.
בלי המצב הזה, מהיכן תגיע ותבוא התנועה שלי ?
ראשית אני מנסה להיפתח אל אנרגיה, אשר מגיעה ובאה קצת מעל הראש שלי,
ואשר עוברת בתוכי. וזה מאפשר מודעות אשר אחרת אני לא מכירה.
אני צריכה לשמור אותה בתוכי, בזמן שבאותו הזמן הגוף שלי נמצא בתנועה.
השתיים צריכות להיות לגמרי ביחד. אנרגיה זאת היא חשובה יותר מכול דבר אחר.
אני בתנועה, אבל האנרגיה נשארת אותו דבר והיא חזקה יותר מן התנועה.
בכדי ובמטרה להישאר קשורה אל האנרגיה הזאת,
אני צריכה להיות בקצב בעל אינטנסיביות מסוימת וכוח מסוים.
אני ב 'קצב' – מה זה אומר ?
זה לא שחלק אחד בקצב אחד וחלק אחר בקצב אחר,
וזה לא שאני עושה תנועה או פוזיציה אחת בקצב אבל לא את הבאה אחריה
אלא שהאנרגיה היא אותו דבר בכול מקום.
אנחנו לא מקלים כי אין קשר בין המחשבה והגוף. המחשבה מסתובבת ופונה אחורה והולכת בדרכה שלה. לגוף לא אכפת והוא מחכה כי יבקשו ממנו משהו. כדי שיופיע קשר, צריכה להיות תנועה מן האחד כלפיי השני. הקשר יוצר אנרגיה חדשה, אשר צריכה להפוך להיות נוכחות שהיא יציבה,
כמו גוף שני. לעבודה יש שלבים שונים. אבל, עכשיו כל העבודה היא בזה (בשלב הזה),
למרות כי יהיה שלב נוסף לאחר שייווצר הגוף השני.
בכדי שיהיה לי את החיבור והקשר הזה, אני צריכה לפתח תשומת לב אשר עכשיו אין לי,
תשומת לב מתוך רצון או תשומת לב-רצונית, אם אני רוצה אז אני יכולה – If I will, I' Can
אם אני באמת רוצה – If I' Truly Will.
אז, תשומת הלב הזאת, החזון והחיזיון הזה, מתפתחים והגוף שלי מציית כי הוא מרגיש כוח ועוצמה גדולים יותר, וזה מביא אליו משהו גדול יותר.
המאמץ לקישור וחיבור בין המרכזים אשר התנועה דורשת, מביא את האנרגיה הנחוצה להיווצרות גופים גבוהים. התנועה מביאה כך את האלמנט של שוק בדרך הנכונה.
זה הנו זה אשר יכול לאפשר לנו לעבור את המרווח בין ' סי ' אל ' דו ',
ויכול להיות כי אחרת אי אפשר יהיה לעבור אותו אף פעם.
רק אם יש לנו נוכחות שהיא יציבה, גוף שני, אז אנחנו נהיה באמת מסוגלים לעשות את התנועות כפי שהתכוונו אליהן.