פרק – 127

                                  אני רואה את המציאות

במטרה ובכדי שאני אקבל ואעביר אנרגיה מרמה גבוהה, חייב להיות אורגניזם פנימי, כמו גוף נוסף אשר חי את החיים שלו עצמו, ואשר בו כל אלמנט עובד כדי לשמור את השלם. כמו בגוף הפיזי, אף חלק לא יכול לעבוד בעצמו בצורה עצמאית. זה מה שאמור להתחולל  בשביל כל המרכזים שלנו בארגון ובסדר הפנימי. התפקוד שלהם אמור להבטיח החיים של הנוכחות, אורגניזם נוסף או אחר אשר מחובר וקשור למרכזים הגבוהים. צריך להתבסס סדר חדש. בשביל זה אני צריכה להפריד את המעודן והטהור צריכה להפריד את העדין מן הגס.

עמוד 281

לא להפלות, לא לשפוט, אלא במטרה לשמור עליהם נבדלים ומופרדים עד אשר טבע אחד יחיה את החיים שלו בתוך האחר. זה יוצר מעגל חדש, זרם רגשי טהור יותר מהרגשות הסובייקטיביים הרגילים. אם יש שחרור עמוק, אנרגיה יותר עדינה תוכל להסתובב בתוכי בחופשיות.
אז אני מרגישה את הנוכחות כמו שדה מגנטי.
ואני מרגישה את הצור שתהיה לי תחושה מודעת ולתת מקום להוויה הפנימית.

ידיעה לא יכולה לקרות ולהתרחש כאשר יש דימוי או שפיטה. היא מגיעה ובאה כאשר משהים ומשעים  את המחשבה האוטומטית ואת הרגש הסובייקטיבי, ומופיעה השלווה אשר מאפשרת לתשומת הלב להיות חופשיה.
כי אני צריכה לדעת ולראות כי תשומת הלב שלי באה בקשר ובמגע עם מה שיש.
ובקשר הזה ובמגע זה קורית ומתחוללת פעולה, התמזגות או תערובת אשר מביאה נוכחות עם חיים מ- של עצמה וקצב מ- של עצמה.  אני רואה את הדואליות הקבועה, את ההתנפצות והשבירה והריסוק ואת הסתירה המונעים מן ההתמזגות והערבוב, מונעים את האיחוד.
כפי שאני רואה את זה אז האנרגיה מומרת ועוברת טרנספורמציה.

כאשר שניהם הגוף והתודעה דוממים ושקטים לגמרי ואין מחשבה וגם לא תנועה . . .
רק עובדה, רק מה ש, יש. עובדה בלי הנאה וללא כאב. התנסות זאת בעובדה לעולם לא יכולה ולא תוכל להיות מכאנית. אי אפשר לגשת אליה עם דעה או שפיטה, כי אז זה יהפוך להיות העובדה ייקח את מקומו של זה אשר אנחנו רוצים להבין.
עובדה מלמדת אותנו. בכדי לעקוב אחר הלימוד של זה, ההקשבה שלנו וההתבוננות שלנו חייבות להיות אינטנסיביות. האינטנסיביות של תשומת הלב נעלמת אם יש מוטיב להקשבה או להתבוננות. הסבל הרגיל שלנו מגיע מן המחשבה אשר ניזונה מעצמה, אשר יוצרת את ה 'אני' הרגיל.
'אני' זה הנו כמו מכונה אשר מוזנת על-ידי המחשבה וההרגשה.
לראות את העובדה הורס את המכונה הזאת. רק המודעות לעובדה תביא הבנה, מודעות בלי בחירה, מודעות אל כל מחשבה והרגשה, של המוטיב והאופרציה (אופרציה – פעולה, ניתוח) ואף מערכת או שיטה לא יכולות לעשות את זה.
מה שחשוב זה לראות את השינוי הקבוע של העובדות בתוך עצמך.
וזה יותר חשוב מאשר לבקש ולחפש ללכת אל המעבר.
מודעות לעצמך כפי שאתה הנך. בלי תיאוריות או מסקנות זה מדיטציה.
כאשר המחשבות והרגשות שלנו פורחות ומתות אנחנו נכנסים לספירה אחרת, ומופיעה תנועה אשר היא מחוץ לזמן, אשר המחשבה לא יכולה להכיר ולדעת. ואנחנו כבר לא מבקשים עוד התנסויות וכבר לא מבקשים מזה שום דבר.

עמוד 282

הטרנספורמציה אשר יכולה להתחולל בתוכי היא הטרנספורמציה של המודעות שלי אשר יכולה לקרות על-ידי סוג אחר של מחשבה וסוג אחר של הרגשה. זה מתחולל ומתרחש רק דרך הנתיב של הראייה הטהורה אשר משנה אותי לחלוטין, כאילו על-ידי נס.
בראותי מרגע לרגע מה אני, אני נוטשת את כל ה שאני מעמידה פנים שאני.
הכול עסוק בזה – הרגשות שלי, המחשבות שלי והגוף שלי – כל אחד מהם פעיל בצורה אינטנסיבית.
מתחת לתנאים האלו מופיעה ראייה ומשתחררת אנרגיה אשר לבדה נותנת לי את הכוח להסתכל לתוך עצמי לעומק. ולא להתרחק ולא לעצור.

מה שהכי חשוב בשבילי זה לראות, לראות בלי התגובה של הזיכרון שלי ובלי להתחשב ב-מה שאני רואה. מה שלא תהיה העובדה – האמביציוזיות – שאפתנות, קנאה, סרבנות – הפעולה של לראות את זה מגלה עוצמה אדירה. בזמן שהעובדה עצמה פורחת, יש הבנה לא רק של העובדה אלא של הפעולה שהראייה מייצרת -  השינוי במודעו שלי.
פעולת הראייה עצמה מביאה את השינוי הזה.
והאמת של מה שאני רואה עושה טרנספורמציה לגישה שלי כלפי החיים.
מודעות פותחת – אני רואה. אני רואה מציאות וזה הופך בשביל להיות כל יכול/ה.
יש לי הבנה רגשית של האמת.

למציאות אין המשכיות כלל. היא מעבר לזמן, מחוץ להמשכיות הזמן.
האמת חייבת להיראות באופן מידי ואז היא נשכחת, בלתי נזכרת באופן של זיכרון של מה שהיה.
התפישה נעלמת, אבל מאחר והתודעה חופשיה מהתחייבויות ומשוחררת מעול, אז היא יכולה להופיע מחדש ביום הבא או אפילו ברגע הבא.

                            פרק – 128

                   זוהר הקרינה של נוכחות

להוויה שלי יש מקור אורגינלי, מקור אשר הנו חי. יש לי דרך חשיבה אשר מבחינה ומבדילה חומר מאנרגיה ואת הגוף מן הרוח – Body from spirit, אבל, שום דבר לא מתקיים בנפרד.
יש אחדות של חיים. ובאותו הזמן אני זה אשר בורא ויותר וזה אשר נברא ונוצר, בלי חלוקה כלל.
עם העזרה שלי, יוכל להיווצר גוף חדש, אשר דרכו כוח החיים האחד והייחודי אשר בתוכי, יכול לעשות את פעולתו מורגשת.

אני תמיד עושה את הטעות של לנסות לכפות את דרכי כלפיי הוויה, כאילו אני יכולה חייב את ההוויה להופיע. ההפך הוא הנכון.

עמוד 283
זאת ההוויה בקביעות שואפת אל אור המודעות.
היא צריכה מעבר אשר מאפשר לה לקרון ולזהור.
אבל, בדרך זה פוגש בקליפה הקשה של ה-אגו, וזה נחסם על-ידה.
כדי שלהוויה תהיה פעולה, ריק חייב להופיע לפניה אשר בו יכולה להיות מורגשת רטיטה או וויברציה יותר עדינה.
רק בתוק הריקות הכוח או העוצמה המחיים יכולים להיות מורגשים, רק כאשר אין מתיחות בכלל
או איזשהן תנועות מבולגנות ומופרעות של ה-אגו אשר רוצה להוכיח את הזהות שלו בכול מחיר.
ולאשר את הסמכות שלו. כל מתיחות או מתח הם עדות ל-אגו שלי. ובכול מתח ומתיחות כולי תפוסה מעורבת ועסוקה.

עכשיו אני מבינה כי תחושה מודעת היא הסימן הראשון של ציות, ציות אל משהו גדול, הצעד הראשון כלפיי רגש אמתי. כאן אני מעיפה מבט חטוף ומציצה אל תפישה ישירה. ה 'אני' הטירני-הרודן שלי נכנע ובר לא שולט יותר, כבר לא מנסה יותר להראות את כוחו.
אני מרגישה כוח אחר, לא כוח ועוצמה שהם שלי ורכושי אלא כזה אחד שבתוכו אני הנני.
ברגע הזה מופיע אנרגיה אשר מגיעה ובאה מזרם רגשי גבוה יותר,
אשר אי-אפשר התנגד אליו כל עוד מצייתים לו.
זה האנרגיה הזאת, הכוח הקוסמי אשר עובר בתוכנו, אשר כל המסורות קוראות לו 'אהבה'.

בזמן שאני מתרוקנת מכול העמדת פנים של ידיעה, הרגש שלי נהיה יתר יציב ומטוהר,
והוא מסוגל לשקול הפכים וניגודים, כלומר, מסוגל 'לדעת'.
כאשר פעולת ההוויה מורגשת כנחיצות והכרח כמשהו אשר אני באמת רוצה, מייחלת ומבקשת,
אז אני נהיית מסוגלת לתקשר את הרגש הזה אל כל המרכזים שלי, כך שהם ישתלבו אל תוך שלם יחידי. זה יוצר סוג של אטמוספירה כמו שכבה רגישה דקה אשר מסוגלת ללכוד את מה שיהיה אחרת בלתי ניתן לתקשור ובלתי ניתן להעברה או למסירה, ומאפשרת ליסודות הכי עדינים להיראות דרכה.
אטמוספירה זאת היא לא קיר – הקיר של ה-אגו שלי נופל.
וזה כמו מסך מסנן אשר מודע למשימה שלו. והכול תלוי בעידון, בזכות ובטוהר של המסנן,
אשר האיכות שלו והעמידות יכולות להפוך להיות האובייקט והמטרה של החיפוש שלי.

אטמוספירה זאת היא נחוצה והכרחית לפעולת ההוויה שלי.
זה כמו מעגל חדש של אינטנסיביות אחרת, אשר דרכו אני הופכת להיות מודעת אל זרם של רגש טהור של האמתי והממשי. זרם זה מסוגל לחשמל את הכול ואת השלם אבל יכול להופיע רק אם יש אחדות של תשומת לב בכול המרכזים שלי. אני צריכה את האחדות הזאת בכדי לדעת את עצמי.

אני חייבת וצריכה להימלט ולברוח מן המעגל של ה 'אני' הרגיל שלי, לתת לקליפה שלי להתפרק ולהתפזר ולהתפוגג, כדי שהחיים יוכלו להתרחב ולהתפשט בתוכי ואני אוכל לספוג את הקרינות של ההוויה שלי.

עמוד 284

אז כבר אין גוף עצמאי בכלל וגם אין  נוכחות זרה לו. אלא הם אות והדבר עצמו – הקרינה של נוכחות מעודנת אשר בה אני מתנסה דרך הקשר והמגע ואשר מתחדש כל הזמן, מן המקור של החיים עצמם אשר מהם אני מגיעה ובאה.
אני נוסף מופיע, הנראה דרך הבשר שלי – נוכחות זאת העשויה חומר אחר

עמוד 285

                                      חלק – 12

                            לחיות את הלימוד

עמוד 286

המופלא הוא הכניסה אל תוך פעולה של כוח מודע
אשר יודע למה ואיך הפעולה מבוצעת.

במטרה לברוא וליצור זה נחץ והכרחי להשתחרר לחופשי
על-ידי מוות מתוך רצון, המוות של ה-אגו.
חזון וראייה יצירתית, שייכים רק אל האחד אשר מעז
להסתכל אל תוך העומקים של עצמו, הרחק עד הריק.

הבנה מגיעה רק כאשר הרוח – Spirit שקטה ודוממת.

הצורה הגבוהה ביותר של אינטליגנציה היא מדיטציה,
דריכות וערנות אינטנסיביות אשר משחררות את התודעה
לחופשי מן התגובות שלה.

אנחנו לא יכולים להיות בלי קשר ויחס,
ואנחנו תמיד מצייתים לקשר וליחס.
או שאנחנו מקושרים ומחוברים אל משהו גבוה יותר
או שאנחנו נחטפים ונלקחים על-ידי הנמוך.
זה מאבק בין כוחות.

במהות שלי אני מצטרפת מחדש לאחד אשר רואה.

אין לפני, ואין אחר כך, אלא רק את החיים עצמם.

עמוד 287

                                פ ע ו ל ה  י צ י ר ת י ת

                                        פרק – 129

                                     'אני הנני' בתנועה

מהיכן באות הפעולות והתנועות שלנו ? כאשר המרכזים לא מקושרים אז יכולה להיות רק תגובה.  
במצב הרגיל שלנו למרכזים אין את אותן האסוציאציות ואת אותה המטרה, ואת אותו החזון.
פעולה אמתית שייכת אל מצב אשר הנו מעבר לתפקוד הרגיל שלנו.

יש בתוכנו תנועה נצחית של אנרגיה אשר לעולם לא עוצרת, לא מפסיקה, אבל,
היא יולדת כל מיני סוגים של תנועות אחרות של אנרגיה.
כל תנועה היא תזוזה מתנוחה -מנח או פוזיציה אחתאל גישה אחרת וממנח-פוזיציה אחר אל גישה אחרת. אף פעם אנחנו לא רואים את המנח-פוזיציה והתזוזה באותו זמן.

או שאנחנו מתרכזים במנח-פוזיציה ומתעלמים מן התנועה, או שאנחנו מתמקדים בתנועה ומאבדים את מראה הפוזיציה.
אז אנחנו יכולים לחזות את התנועה – להתחיל אותה ולהניע אותה, אבל, אנחנו לא יכולים עקוב אחרי זה.
כדי לעקוב אחר תנועה, זה דורש חזון או מראה פניי מסוים.
בדרך כלל האנרגיה של המבט שלי היא פסיבית, תשומת הלב שלי לא חופשית, אני מסתכלת דרך דימוי, רעיון, ובסופו של דבר אני לא באמת רואה.
יכול להיות כי תהיה לי תחושה של הגוף שלי, אבל אני לא ארגיש את תנועת האנרגיה אשר מוכלת בתוכו. בכדי להרגיש את התנועה הזאת, מצב הגוף חייב להשתנות.
ומצב המחשבה והרגש חייב גם הוא להשתנות. הגוף צריך לרכוש רגישות מאוד גדולה,
ואת הכוח והעוצמה של פעולה אשר בכלל לגמרי לא ידועים לו.
הוא חייב לזהות כי הוא כאן כדי לשרת,

עמוד 288

וכי זה הוא העניין, המכשיר, אשר דרכו הכוחות פועלים.
הגוף חייב לראות כי הוא צריך לציית, וכי ההבנה בינו לבין החשיבה היא לגמרי נחוצה והכרחית.
אז יכול להופיע סוג חדש של תנועה – תנועה חופשית.
היא לא תתרחש בלעדיי, בלי תשומת הלב שלי. וככול שתשומת הלב שלי יותר טוטאלית,
כך התנועה תהיה יותר חופשית.

על-מנת לשמור על קשר בין המרכזים שלנו, צריך לבצע פעולה בקצב ומקצב מסוים ובמהירות מסוימת. אבל, אנחנו נעים תמיד במהירות הרגילה שלנו, אשר היא מקצב וקצב אינרטי – נייח.
קצב ומקצב בלי משיכה מחייה. השלמות שלי לא חיה את הפעולה.
או שהגוף לא משתתף בצורה מלאה, והמחשבה מאבדת את החופש שלה, או שהמחשבה לא מספיק פעילה, והגוף עוקב אחר ההרגלים שלו עצמו.
כך הפעולה שלו לא יצרת שום דבר חדש, שום דבר חי ושום 'צליל'.

בתנועות של גורדייף, אשר יכולות להראות איכות חדשה של פעולה, הקצב או הקצב ניתן ואנחנו חייבים להיכנע לו. בעבודה שלנו עצמנו, אנחנו בעצמנו צריכים למצוא את הקצב הנכון, ואז להיכנע איו במידה שווה או באותה מידה. אחרת העבודה לא תעשה לנו טרנספורמציה ולא תמיר ותתמיר אותנו.
אני צריכה להרגיש כי לגוף שלי ולמחשבה שלי יש השתתפות שווה, אותם כוח ועוצמה ואותה האינטנסיביות.
אז התחושה של האנרגיה אשר מוכלת בתוך 'הגוף' יכולה להיות יותר חזקה.
מאשר התחושה של הגוף בעצמו. אני יכולה לעקוב אחר התנועה. 'אני הנני' בתנועה.

                                      פרק – 130
                                המופלא בפעולה

כאשר אנחנו מגיעים לבוא ביחד לתרגל את העבודה ולהיות נוכחים בפעילויות פרקטיות מעשיות, אנחנו נמשכים למופלא על-ידי תשוקה אשר בלתי ניתן להתנגד אליה.
אבל, אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים בעבודות יומיומיות כמו בנייה, ניקיון, בישול וקדרות.
אז איך אנחנו מקשרים את 2 – שני אלו את המופלא ואת החיים ? דרך פעולה.
בלי פעולה אין מופלא ואין חיים.

כאשר אנחנו חושבים על פעולה, אנחנו לא חושבים אף פעם כי פעולות יכולות בעצמן להיות שונות בצורה רדיקאלית, באיכות שלהן.
אנחנו רואים בבהירות ובבירור את ההבדל בין עץ למתכת, ואנחנו לא טועים.
אבל, אנחנו לא רואים כי הפעולות באיכות שלהן יכולות להיות שונות אחת מן השנייה כמו חומרים אשר שונים אחד מן השני.
אנחנו עיוורים אל הכוחות אשר נכנסים אל תוך הפעולות שלנו.

עמוד 289

אנחנו יודעם כמובן כי הפעולות שלנו אמורות להגיע אל מטרה, ואנחנו מצפים מכך הגיע לתוצאה.
אנחנו תמיד חושבים על המטרה, על התוצאה, אבל אף פעם לא על הפעולה עצמה.
למרות זאת, המטרה לא קובעת את הפעולה.
אלא זאת האיכות של העוצמה והכוח אשר נכנסים לפעולה אשר מתנים את הפעולה ועושים אותה אוטומטית או יצירתית.
הקסום והמופלא זאת הכניסה אל הפעולה של העוצמה והכוח המודע אשר יודע/ת למה ואיך הפעולה מבוצעת.

כל פעולה, כל דבר אשר אנחנו עושים – לעבוד עם עץ או עם אבן, להכין ארוחה יצירת אמנות,
או לחשוב, יכולים להיות או אוטומטיים או יצירה ובריאה.
במצב הרגיל שלי, אני תמיד ממשיכה על ידי חזרה וחזרתיות.
כאשר אני צריכה לייצר משהו הדבר הראשון אשר אני עושה זה לאסוף את הזיכרונות שלי על הנושא.
כאשר אני שמה ביחד את כל הניסיון שלי ואת כל הידע שלי ואני מתקדמת קדימה אז הראש שלי מתייחס אל משהו מוציא לפועל את עצמו, והגוף שלי הולך אחרי ועוקב אחרי זה, ולפעמים אני מתעניינת ומעוניינת. 
אבל כל זה הנו רק אוטומטי, ומשהו בתוכי יודע את זה.
אין כל צורך כי הפעולה תבוצע בדרך מסוימת כזאת או אחרת ואני יכולה לעשות זאת בקצב משביע רצון שמספק אותי. 
יכול להיות כי אני יכולה להצליח לעשות משהו היטב, אבל אין לזה בכלל את הכוח לשנות אותי.
זה לא מכיל כוח של פעולה ויצירה ובריאה.

המצב הוא שונה לגמרי כאשר הפעולה שלי היא לא חזרה וחזרתית אלא היא משהו חדש,
פעולה יכולה להתחולל רק ברגע ההווה, להגיב אל צורך אשר אני מזהה ממש עכשיו.
אז יש רק מהירות אפשרית אחת, ואף קצב אחר לא יכול להחליף אותה.
בפעולה יצירתית, זה מגיע ובא מכוח החיים אשר אליו אי אפשר להתנגד, ואשר מזוהה בתור אמת אשר לה אני מצייתת. וזה הכוח הזה אשר רואה מה צריך להיעשות והוא מכוון את המחשבה ואת הגוף שלי. וזה יוצר פעולה ואובייקט אשר מכיל דינמיות ואינטליגנציה אשר אין לעמוד בפניהן.
המילה חייבת להיאמר והצליל חייב לצאת.

במטרה ובכדי לפעול בדרך הזאת, אני צריכה להיות חופשיה, בלי איזשהו דימוי או רעיון ומושג,
בלי מחשבה אשר לכודה בתוך זיכרון.
החופש הוא לא חופש מ - 'משהו' , אלא החופש להיות נוכח בהווה, ברע אשר מעולם לא היה קיים קודם. פעולה היא מידית, בלי ההפרעה וההתערבות של מחשבה. אני אף פעם לא אדע ;  אני לומדת. זה חדש תמיד.
זה תמיד חדש.
בכדי ובמטרה ללמוד, אני חייב כי יהיה לי את החופש להסתכל.
החשיבה שקטה, לגמרי שקטה, שקטה לחלוטין, חופשיה. היא רואה.

עמוד 290

במצב הזה אנחנו יכולים להבין ולהגשים ולבצע פעולה עם כל החלקים של עצמנו.
אנחנו אפילו יכולים לפעול ביחד עם אחרים, בתנאי שברגע הזה, לכולם יש את אותה הרצינות ואת אותה האינטנסיביות.

פעולה תלויה בדרך אשר בה האנרגיה שלי עסוקה ברגע הפעולה עצמה. אני צריכה להיות מודעת זה ברגע הפעולה ולהרגיש את תנועת האנרגיה הולכת כלפיי המטרה שלה.
בפעם בה התנועה מתחילה, זה מאוחר מדיי להתערב.
מה שהתחיל כבר לא שייך אליי יותר. ודבר לא יכול לעצור את זה מלתת את התוצאות שיבואו אחר כך באם טובות או רעות, חזקות או חלשות, טהורות או מעוותות ומסולפות.
הכול נקבע כך על-ידי ההיערכות מזג והנטייה של המרכזים השונים שלי ברגע הפעולה.
כל פעולה דורשת חופש מסוים של הגוף שלי, ריכוז של המחשבה בנקודה אחת או באובייקט אחד תוך כדי התעלמות מן האחרים, ואינטרס ועניין של המחשבה שלי וחמימות עבור ועל מה שנעשה.
זה מביא לי דרך חדשה של חיים, זה יביא לי דרך חיים חדשה.

                                     פרק – 131

                               אפקטיביות דרך הוויה

הבה ננסה להבין את המצב של יצירה. זה הנו מצב אשר בו אנחנו יודעים מה ישנו – לא מה יכול להיות או מה צריך להיות או מה אמור להיות, לא משהו אשר אנחנו שמם עליו שם... אלא בפשטות מה שיש, מה שהנו.

האם אנחנו יכולים לדעת ולהכיר מצב אשר לא מתגבר או מחזק את האגו שלנו ?
כי כל דבר אשר מחזק את ה-אגו מביא חלוקה, פילוג, בידוד.
וזה כולל את כל הניסיונות אשר יש לו, את כל ההתנסויות אשר אנחנו עוברים. ואשר להם אנחנו נותנים שם.
אנחנו רושמים רשמים ומגיבים אל מה שאנחנו רואים ומרגישים. וזה התהליך הזה של התגובה ולהגיב אשר הוא הניסיון וההתנסות שאנחנו עוברים. לתגובה אנחנו נותנים שם. ואמנם, אם לא נכנה אותה בשם אז בשבילנו זה לא יהיה ניסיון והתנסות.
אבל האם זה אפשרי לקבל את הרושם או את הרשמים מבלי שיהיה לך את הניסיון וההתנסות, ולהיות במצב של 'אי-התנסות' ו/או 'חוסר-התנסות' ו/או 'חוסר ניסיון' ?
כי זה רק אז כאשר אנחנו לגמרי בלי תנועה ולגמרי נייחים ו, ה-אגו לא נוכח, שהיצירה יכולה להתחולל.

בניסיון לבצע באפקטיביות כל פעולה, אני מבדילה ומבחינה בין 2 – שני סוגים של תחושות -
האחד עם מתח אשר בו האנרגיה עוצרת ונעצרת.
והשני הנו בלי מתח ואשר בו האנרגיה משתחררת.
בלעשות את העבודה, כפי שאני בדרך כלל עושה אני יכולה לנסות להצליח על-ידי כך שאני אשיג יותר ואשתפר, או שאני יכולה לנסות בדרך אחרת, להפוך להיות אפקטיבית דרך ההוויה שלי.
כאשר אני לוקחת על עצמי משהו לא מוכר, אובייקט או מטרה להשיגם אז ישנו מתח

עמוד 291

ה 'אני' הרגיל שלי גם רוצה להצליח וגם מרגיש חסר יכולת, אני מופרדת ומחולקת, ואני רוצה כי הזהות שלי תהיה מוכרת בכול מחיר. ה-אגו שלי נמצא בדרך. המתיחות מונעת אותי לבצע את מה שאני צריכה לעשות בצורה נכונה. אני צריכה לראות את זה. הרמה של המתיחות קובעת האם אני יכולה להיות מודעת אל ההוויה שלי ואל אובייקט ומטרת הפעולה.

כאשר אני פותחת בפעולה מה שאני מבקשת הוא לא להשלים את ההופעה שלי אלא להפוך להיות אפקטיבית באמצעות ההוויה שלי.
הקשר האמתי בין הוויה שלי והמטרה תלוי בלבצע את הפעולה בלי השתתפות ה-אגו.
יש חשיבות גדולה מאוד בלגלות את זה.
אז אני צריכה למצוא הרגשה של אחדות אשר לא נהרסת מן התסיסה והסערה וההתרגשות של ה-אגו שלי.
אני צריכה להגיע אל נקודה בה אין יותר מתיחות, ואין הפרדה בכלל ביני לבין המטרה,
היכן ש, ה-אגו שלי כבר לא רוצה יותר כי יכירו בו ויזהו אותו.

אני לא יכולה להגיע אל אי-תנועה או נייחות טוטאלית, מצב בלי אגו, מצב של 'אי-התנסות' על-ידי כפייה. וכמו כן גם לא על-ידי פחד, וגם לא בכדי לקבל פרס.
אני צריכה להכיר ולדעת את התפקוד של ה 'אני' בכול רמה, מן התנועה האוטומטית שלו ועד לאינטליגנציה העמוקה ביותר שלו. אני צריכה וחייב לראות כי אם החשיבה מתהפכת בכלא אז היא נבנית או שהיא נהיית דוממת ושקטה לגמרי.
בכול מקרה, לתודעה – Mind  אין בכלל כוח ליצור. וכאשר התודעה לא מנסה ליצור, תוכל להיות יצירה ובריאה. אבל זה לא משהו אשר אנחנו יכולים לדעת מראש.
אין אף אמונה ואין שום ידע ואין אף ניסיון או התנסות אשר יכולים לעזור.

כל זה צריך להיעלם, ושיינטשו אותו. זה חשוב להיות עני – עני בידע ועני באמונות...
עני בכול דבר אשר מתוך האזור והממלכה של ה-אגו.
אבל, אני אתן לכול לזה ללכת ואשחרר את זה רק אם אני מכירה את זה, אם אני רואה את התהליך של הפקוד הזה בשלמותו.
אני חייבת להישאר כאן, היכן שהמחשבות שלי והרגשות שלי והפעולות שלי מתגלות, על המשמר כל הזמן רגע אחר רגע, פסיביות, צלולות וברורות...בלי תנועה.

                                  פרק – 132

                               משהו חדש לגמרי

יצירה ובריאה זאת הופעה של משהו חדש לגמרי. זאת לא הקרנה של מה שכבר היה קיים קודם,
המגיעה מן הזיכרון, ולא חזרתיות של משהו ידוע.

עמוד 292

יצירה מופיעה רק לפני הבלתי ידוע. למרות זאת ובכול מקרה, זה קשה לפעול מן הבלתי ידוע, לקבל את אי-הידיעה. זה נראה כי נשללת ונמנעת ממני היכולת 'לעשות'. כלומר, להוכיח כי ה'אני' הרגיל שלי הוא משהו חשוב, ונעלה על אחרים.

אני מחפשת ומבקשת להסיח את דעתי מן ההרגשה הזאת של אי-הידיעה.
אני מחפשת בזיכרון שלי אחר משהו אשר יעזור לי להבין.
אבל, כאשר אני כבר לא יכולה לברוח עוד מ-אי-הידיעה, כאשר אני ניצבת בפני עובדה זאת כמות שהיא וכבר לא מנסה לתת לה יותר משמעות אשר מתאימה לי, אז אני כבר לא נפרדת יותר ב 'אני' הרגיל שלי, ומשהו חדש נוצר.
עובדה זאת היא אמת, ואת האמת אי-אפשר לתרגם. נוצר קשר, והקשר הזה הוא פעולה של יצירה.
בפני מה שהנו בלתי-ידוע, מה שלא מובן, התודעה – Mind שלי נהיית שקטה, ובשקט הזה אני מגלה מהי האמת.
בפעולת הראייה עצמה, יש פעולת יצירה. לראות בלי מחשבות זה הגילוי של המציאות.

מתחת לחוקים נקבעת פעולה אמתית על-ידי שני – 2 קצוות או 2 קטבים : הריק אשר ממנו הוא מגיע והאנרגיה והחופש של התנועה שלו. בפעולת יצירה, התנועה הפנימית קודמת לתנועה החיצונית.
בכדי שהתנועה הפנימית תתקדם ותמשיך, חייב להיות מקום שהוא חופשי ומוגש בתור ריק – ריקה מן ה-אגו שלי.
כאן יש עולם של וויברציות-רטטים יותר עדינים, אשר ניתן לחדור אליהם דרך תחושות.
תחושה היא התפישה של הוויברציות-הרטטים האלו. אני חשה ומרגישה את העידון של התחושה הזאת במצב של חוסר תנועה – נייחות, אשר אין בגוף שלי מתיחות, ואני מרגישה את העדינות של נפש כאשר המחשבה נהיית פסיבית, בפשטות עדה ורושמת את מה שמתרחש.
ברגע הזה מופיעה תחושת קיום מסוימת, חיים פוטנציאליים בלי תנועה.
התחושה הזאת נתפשת אפילו לשבריר שנייה, וזה מספיק כדי לדעת מה קורה באותו הרגע
בו 'חסר התנועה' נהייה ב 'תנועה'. כלומר, ברטט הספונטני הראשון. לתחושת הקיום החודרת והמתפשטת הזאת יש את הטעם של עצמה והיא מביאה וודאות וביטחה אשר מסלקים כל ספק.
זאת החזרה הנחוצה וההכרחית מ-אי-ההוויה אל ההוויה ו, מ-אי-קיום אל קיום.
הבלתי נתפש הנו חי... עד הרגע בו אני מבינה ותופשת את זה, ומתוך הפחד לאבד את זה,
אני נותנת לזה שם וצורה. ואז התחושה מתפוגגת.

בחיים הרגילים אנחנו יכולים להרכיב ולבנות עם אלמנטים-יסודות של הידוע

עמוד 293

אך בכדי ליצור, זה הכרחי ונחוץ להשתחרר לחופשי על-ידי מוות מתוך רצון, המוות של –אגו.
ראייה יצירתית שייכת רק אל אלו המעזים להסתכל אל העומק של עצמם, הרחק עד הריק,
רשת או סבכת מטריקס הנוצרת על-ידי תנועה קבועה של הפנמה פנימה והגשמה והתבטאות וגילוי והופעה,  ואשר בכך האחד עם פני אל פנים עם עצמו.
אנחנו המרכז השקט והרגוע של סופת המערבולת –העלעול של החיים – גם הסערה והערבוביה של החיים. והחיים הפנימיים הם הטוב היחידי.
אז הכול וכל דבר נעשה בלי היצמדות והידבקות, כאילו אין לנו שום דבר לעשות ואנחנו חיים בכול מקום בו זה נחוץ. דברים שהובאו על-ידי זרם החיים עולים בעצמם.

כאשר יש לנו חשיבה שהיא חופשיה באמת, אנחנו יכולים להתמודד עם החיים בדרך חדשה וזה כולל אתגרים כמו מחלות ועוני. במקום לגשת אל עניינים ונושאים כאילו הם נפרדים מן השלמות הטוטאלית של החיים, אנו יכולים להסתכל עליהם בתור אספקטים ספציפיים מן השלם.
אם אני מבינה את הטוטאליות של הקיום בעולם מחובר, אני אראה כי בכדי להמיר ולעשות טרנספורמציה לדברים שהם מחוץ לי , אני צריכה לעשות לעצמי טרנספורמציה ולהמיר את עצמי.
כפי ש, אני ניגשת אל איכות טובה יותר בעצמי, אני רוצה לקחת חלק במשהו יותר גבוה בעולם הזה. ואז, אני יכולה לקבל את החיים האלו בתור עובדה, חיים אל אשר בהם אני מוצאת את עצמי ומתוך רצון לקחת על עצמי את התפקיד אשר ניתן לי בתוכם. אני מבינה את חלקי במאבק בתוך שלמות הקיום.

עמוד 294

                  ג י ש ה   ש ל  מ ו כ נ ו ת / ד ר י כ ו ת  ו ע ר נ ו ת

                                          פרק -133
                                 מדיטציה היא לא התבוננות

במשך אלפי שנים המוח האנושי הותנה לפעול מתוך המרכז אל ההיקף ומן ההיקף אל המרכז על-ידי תנועה המשכית אשר יוצאת החוצה וחוזרת בחזרה. איך אי-פעם התנועה הזאת יכולה לעצור ?
אם היא תפסיק תופיע אנרגיה בלי גבול, בלי גורם וסיבה, בלי התחלה ובלי סוף.
בשביל להגיע לכך, ראשית נחוץ לעשות סדר ולנקות את הבית – משימה אשר דורשת תשומת לב מלאה.
הגוף צריך להפוך להיות מאוד רגיש והתודעה ריקה לגמרי, בלי איזושהי תשוקה.
הבנה לא מגיעה מן המאמץ להפוך להיות או לרכוש אלא רק כאשר הרוח שקטה ודוממת.

הטבע האמתי שלנו, את הבלתי ידוע אשר אי אפשר לכנותו בשם כי אין לו צורה כלל, אפשר לחוש בפסקה בין שתי – 2 מחשבות או שתי – 2 תפישות.
רגע זה של עצירה יוצר פתח אל נוכחות אשר היא בלי סוף ונצחית.
בדרך כלל אנחנו לא יכולים להאמין בכך כי אנו חושבים ש, כל דבר בלי צורה הוא לא אמתי.
אז אנחנו נותנים לאפשרות של ההתנסות בהוויה לעבור ולחלוף.

הפחד שלנו מלהיות כלום ושום דבר זה מה שדוחף אותנו למלא את הריק, לרצות ולהתאוות ולרכוש ולהפוך להיות משהו. והפחד הזה באם הוא מודע או לא מודע, מוביל להרס האפשרות שלנו להיות.
אנחנו לא יכולים להיפטר ממנו בפעולה של רצון – Will , או על ידי איזשהו מאמץ לשחרר את עצמנו לחופשי.
להתנגד או להנגיד תשוקה אחת באחרת יכולה להוביל רק להתנגדות. וההבנה לא תגיע מהתנגדות.

עמוד 295

מן הפחד הזה אנחנו יכולים להשתחרר לחופשי רק בעזרת מוכנות, דריכות וערנות בכך שנהיה מודעים אליו (אל הפחד). אנחנו חייבים לראות בבירור דרך התשוקות הסותרות אשר איתם אנחנו חיים. זאת לא שאלה של התמקדות בתשוקה יחידה אלא של לשחרר את עצמך לחופשי מן הקונפליקט אשר נולד ונוצר מתוך שאפתנות ותשוקה.
בפיזור ובהתפרקות הקונפליקט הזה מגיעה שלווה. ויכולה להופיע מציאות.

הצורה הכי גבוהה של אינטליגנציה היא מדיטציה, מוכנות ודריכות וערנות אינטנסיביות המשחררות את התודעה מן התגובות שלה, ובלי התערבות מרצון, זה לבד מיצר מצב של שלווה.
זה דורש אנרגיה בלתי רגילה, אשר יכולה להופיע רק כאשר אין בתוכנו קונפליקט בכלל,
כאשר כל האידיאלים נעלמים לגמרי, וכול האמונות, התקווה והפחד.
אז זאת לא קונטמפלציה (קונטמפלציה – התבוננות והתעמקות, הרהור ) אשר עולה, אלא מצב של תשומת לב אשר בו אין יותר תחשה של 'אני', מישהו אשר נוכח להשתתפות בהתנסות, להזדהות איתו. אז אין התנסות או ניסיון בכלל. ההבנה של זה ברמה עמוקה ביותר חשוב לאדם אשר רוצה באמת לדעת מהי האמת, מהו אלוהים, מה מעבר להרכב ולמבנה של התודעה האנושית.

במצב זה של מוכנות, ערנות ודריכות, אני לא עושה כלום, שום דבר אבל אני נוכחת.
התודעה היא במצב תשומת לב אשר בו יש צלילות בהירות וזוהר, התבוננות ברורה בלי בחירה על כל מה שהאחד חושב, כל מה שהאחד מרגיש, כל מה שהאחד עושה.
התודעה מרוכזת ומתמקדת בלי גבולות. מצב זה יוצר שלווה, וכאשר התודעה שקטה לגמרי,
בלי איזשהן אילוזיות – אשליות, אז 'משהו' מגיע אל קיום, לא מובנה על-ידי התודעה,
אשר אי אפשר לבטא אותו במילים.

                                               פרק – 134
                                         להיפתח בלי פחד

התודעה היא כלי הידע שלי, אבל היא לא יודעת את האמת על-ידי איזושהי שיטה או דיסציפלינה,
על-ידי דחיסה ודיכוי או הדחקה או על-ידי הוספה, או על-ידי שינוי.
כל מה שהיא יכולה לעשות זה להיות בשקט, בלי כוונה, אפילו לא לקבל אמת.
זה כל כך קשה כי אני תמיד מאמינה שאני יכולה להתנסות במציאות
על-ידי כך שאני אעשה דברים מסוימים.
ועדיין, כל מה שמשנה זה שתודעתי תהיה חופשית, בלי מחסומים, בלי התניות.
אני צריכה מצב של מוכנות ודריכות קיצונית, בל לבקש דבר ובלי לצפות לדבר, רק חיה את הרגע עצמו.

עמוד 296

מוכנות ודריכות וערות זאת היא הפעילות הראויה והמתאימה של התודעה, והעוצמה שלה.
אנחנו קוראים לה – תשומת לב.
במצב הזה אני הופכת להיות תשומת לב טהורה.
ואז האמת יכולה להתגלות בפניי

איך אנחנו מבינים את הלימוד של גורדייף ?

הקיום שלנו תלוי במצב ההוויה אשר בו אנחנו חיים, ואשר בו כל החיים שלנו מותנים ומכוונים על-ידי השפעות מסוימות. אנחנו מוכנעים ומשועבדים, אסירים של צורת מחשבה מסוימת, רגש ופעולה מסוימים.
כאשר אנחנו מבינים ותופשים את המגבלות של המצב הזה, אנחנו מרגישים את הצורך בשינוי.
אנחנו מגיעים אל השאלה הפנימית האמתית הראשונה :
" האם שינוי של הוויה הנו אפשרי ? "
הבחנה ראשונית זאת בין האמתי אל השקרי עצמו, מסמלת שינוי במודעות.

האפשרות של מאמץ מודע מובאת על-ידי התבוננות עצמית.
זה מביא גישה חדשה כלפיי עצמי ודורש קשר ויחס חדש בין המרכזים השונים שלי,
צורה פנימית חדשה.
אני לא יכולה להתבונן בעצמי בלי לזכור את עצמי.
במצב אחד אני יכולה להתבונן אך באחר אני לא יכולה. אם יש לי את הכנות לקבל את זה שאני לא יודעת אז אני יכולה להתבונן.
אבל, אם אני מרומה על-ידי השקר בלומר 'אני', אז אני לא יכולה.
אם אני מסתכלת דרך מושג ורעיונות ודעות של עצמי, אז המחשבות והרגשות שלי מסתובבים סביב אשליית ה 'אני' הזאת. זה מונע את המודעות הערה שלי מלהשתרע עד למודעות של הווייתי השלמה.

מה שיכול להשתנות בי זאת המודעות-הערה שלי לעצמי, והתבוננות עצמית מביאה תוצאות רק אם היא קשורה ומקושרת אל המטרה של מודעות. אני צריכה לראות את עצמי חיה, לראות את כולי.
זה דורש חופש מסוים אשר בו אני מתחילה להרגיש  כיוצר אמתיים אלמנטים בלתי ידועים אחרים של ההוויה שלי. החיפוש הוא אחר סדר חדש, מצב חדש של הוויה, אשר בו הגוף שלי ותכונותיו, התפקודים שלי, כפופים לכוח גבוה אשר מחיה אותם.
זה קורא למאבק בין ה 'כן' ו, ה 'לא', וזה דורש הופעה של רצון – Will , זה יכול לייצר גוף שני,
צורה פנימית אשר תיתן חיים שלי צורה חדשה.

לעתים העבודה שלנו הולכת טוב יותר, לפעמים פחות טוב. אנחנו לא מבינים מה קורה בתוכנו.
אנחנו רוצים כי משהו יקרה ויתרחש. אנחנו מאמינים כי זה יהיה כתוצאה מן המאמצים שלנו.
אנחנו מאמינים כי אנחנו צריכים וחייבים לכפות ולדחוק מעבר, נתיב ודרך כלפיי הוויה.
אבל, זה ממש להפך. ההוויה תמיד נמצאת ופועלת בתוכנו, והיא מנסה לפרוץ דרך הקליפה הקשה של ה-אגו שלנו אל אור המודעות.

עמוד 297

הדחף הראשוני המחייה את הרצון של האדם זאת השאיפה של ההוויה אל האור הזה. וכך, זה לא המאמץ שלנו אשר מייצר את ההתנסות של ההוויה. הם בפשטות אלו אשר מכינים את הדרך.
ההתנסות והניסיון הם לא מעשה ידינו, אלא אבל התגלות של מה שישנו.
אם אנחנו ממשיכים וחוזרים על המאמצים שלנו ללא הרף – והם צריכים כי יחזרו עליהם  - זה כדי ללמוד לתת למציאות של ההוויה להתגלות.

אנחנו רוצים לנסות לפתוח ולהיפתח בלי פחד, להיפתח לא פעם אחת או פעמיים, אלא בקביעות, עד אשר נהפוך להיות מודעים אל הכוח והעוצמה של ה-אגו אשר מפריד אותנו מן החיים.
אנחנו לוקחים על עצמנו את ההרפתקה הזאת של להיפתח והיפתחות כדי להכיר את כל הסימנים אשר בעזרתם ההוויה עושה את עצמה מורגשת.
אנחנו לומדים לא להסתכל על עצמנו בתור המידה לכול הדברים ובתור האדון של החיים שלנו.
אנחנו מתחילים להרגיש כי אנחנו משתתפים באחדות גדולה מאוד, בשלמות גדולה מאוד.

                                        פרק – 135

                   דריכות ערנות וזהירות זאת המטרה האמתית שלנו
אנחנו לא יכולים לשנות את המבנה הפיזי אורגני שלנו. אנחנו מותנים בתנועות ובגישות שלנו.
הרגש והמחשבה שלנו גם מותנים. למעשה בעצם, אנחנו מוצאים את עצמנו כלואים במעגל צר, על-ידי התניות שלנו. הדבר היחיד אשר יכול לשנות את חוסר החופש הטוטלי הזה, זאת פעולת הראייה.
זאת האפשרות של מודעות.

אני יכולה לראות את עצמי עם העיניים שלי, אני יכולה לראות את עצמי עם מבט פנימי.
האפשרות להפוך להיות מודעת ולדעת מה אני, תלויה במבט הפנימי שאני לומדת לגלות בתוך עצמי.
מבט זה שייך לצורה חדשה, גוף פנימי אשר צריך להיכנס אל קשר עם הגוף הפיזי שלי.
זה רק כאשר המבט הזה נוכח, כאשר האוטומטיות שלי מתחת לאור שלו, אז יכול להתבסס הקשר.
ורק דרך הקשר הזה, אשר נעלם ומופיע, אני לומדת מה אני.
זאת לא היכנעות או כניעה עיוורת, אלא נתינה מודעת.
יש את שתיהן יחד, ראיה בלי ללכת לאיבוד והשתחררות, נסיגה, יציאה פרישה או גמילה בלי סירוב ובלי התקשות.
זה דורש תשומת לב שהיא טוטאלית ושלמה ככול האפשר וכדי שתשומת הלב הזאת תופיע,
נדרשת שלווה גדולה מאוד.
ועדיין, אנחנו צריכים וחייבים לזכור כי אנחנו לא יכולים להיות בלי קשר ובלי יחסים.
אנחנו תמיד מצייתים לקשר וליחס/ים.
או שאנחנו קשורים למשהו גבוה או שאנחנו נלקחים ונחטפים על-ידי הנמוך. זה מאבק כוחות.

עמוד 298

אני רוצה לדעת את עצמי בתור שלם. אז אני מנסה להסתכל בעצמי ולהיות זהירה וערנית ודרוכה.
זהירות ודריכות וערנות היא המטרה האמתית שלנו.
אם אנחנו עובדים לבד או ביחד בלי זהירות ודריכות וערנות פנימית אז זה חסר תועלת – אנחנו נילקח וניחטף על-ידי דבר מה כזה או אחר. אני צריכה וחייבת להיות זהירה ודרוכה וערנית במאמץ אינטנסיבי, כי כל כלדבר והכול תלוי בכך.
ובאותו זמן, אני רוצה ללכת כלפיי החיים וכאשר אני עושה את זה אני רוצה ללכת לאיבוד. כן אני רוצה ללכת לאיבוד. אבל, אני לא יודעת מהי המשמעות של זה.
אני תמיד חושבת כי זאת איזושהי הזדהות רעה אשר חוטפת אותי. החיים האיומים האלו אשר לוקחים אותי וחוטפים אותי. אבל, זה לא נכון. אני הולכת אל זה, כלפי זה, כי יש משהו בזה שאני אוהבת ומחבבת. ואני עדיין לא יודעת למה. אבל אני חייבת לראות כי זאת היא שאלה חשובה ומהותית – כי זאת 'אני' לאחר הכול, ולא משהו מבחוץ.
אז מעבר להכול, אני צריכה את הדריכות והזהירות הזאת, בדרך הזאת של להיות כאן כל הזמן.
כאשר אני מסוגלת באמת להישאר בגישה הזאת, אני אהפוך להיות הוויה אחרת.

איך אני יכולה לחיות את ההיפתחות הזאת אל המציאות האחת ובאותו זמן להיות בקדמת החיים ולחיו את החיים שלי ? מה הנו מהותי זאת התנועה הזאת של ההיפתחות לעובדת ההוויה והקיום, ואשר בלעדיהם לא תהיה התעוררות.
המכשול הוא כי התודעה שלי כל הזמן עסוקה. זה לא מספיק להבחין בכך פעם אחת ולתמיד.
אני חייבת לחיות את זה בתור האמת שלי עד אשר כל המחשבות, הרגשות והפעולות שלי יוכלו להיות מוחזקות מתחת לתשומת הלב שלי בלי למנוע ולדחות ולהדיר או לדון ולהרשיע איזשהו דבר.
בשביל זה אני צריכה מרחב וחלל או מקום פנימי מסוים ותשות לב שהיא חופשית.
רק במצב של תשומת לב חופשית יכולה להופיע ראייה אמתית.

הראייה ההמשכית של מה שמתחולל בתוכנו היא ההתחלה של התגבשות, היצירה של משהו בלתי ניתן לחלוקה ואינדיבידואלי. ככול שהראייה יותר בהירה וברורה, כך הרושם הנו חי יותר, וכך הטרנספורמציה של המחשבה והרגש שלנו גדולה יותר.
כאשר הם קשורים, מקושרים ומחוברים, אז החשיבה צלולה והרגש ברור בהיר ומעודן.
אז אנחנו יכולים להיות פתוחים ולגמרי להיות מתחת לפעולתו של כוח יותר גבוה.
זה נחוץ והכרחי להרגיש חרטת מצפון – ייסורי מצפון, רגש אשר מאיר, ומביא ראייה של חוסר או של מה שחסר. רק עם רגש החרטה וייסורי המצפון הזה אנחנו מתחילים לראות בבירור ובבהירות.

צלילות ובהירות והתבוננות המתחוללת מער לחלל הפנימי, מפרקת את כל צורות ההתניה.
להיות צלול ובהיר זה להיות מודע לדרך אשר בה אנחנו הולכים, יושבים, משתמשים בידנו, ולהקשיב לדרך בה אנחנו מדברים ולמילים בהן אנחנו משתמשים.

עמוד 299

זה להתבונן בכול המחשבות, הרגשות והתגובות ממצב של תשומת לב בהירה ברורה ושלמה,
ואין לה גבולות כלל.
צלילות היא להיות מודע לחלוטין לעצמך.