top of page

המסע אחר האמת

הרמוניום

זה היה לקראת תום מסע של שנה ברחבי מזרח אסיה, היינו עייפים ממסעות
ובכול זאת החלטנו לעלות למנאלי בהרי ההימלאיה.
הריח של המטוגנים בתחנת האוטובוס עודד את רוחנו,
אכלנו בשקט ומסביבנו קור הבוקר והפסגות השלוגות היוו תפאורה קפואה ומעירה,
נסענו בריקשה לכפר ושישט שבימים ההם החל להוות יעד טיולי מועדף,
אבל עכשיו זאת כאמור "לא העונה"...רק אנחנו והפסגות המושלגות.
חצינו את הכפר בחפשנו אחר מקום עם תנור עצים כדי שנוכל להתחמם,
ואתנו שתי הבנות, הבכורה בת 13 ואחותה הצעירה בת 9.
הכפריים הושישטים היו די נחרצים בהסכמתם הגורפת כי בקצה הכפר יש בית הארחה עם תנור עצים,
המשכנו עד לקצה הכפר, בית עץ נחמד למראה התנוסס מעל הדרך, משפחה הודית חביבה ארחה אותנו,
ולמרות נחמדותה ואדיבותה של בעלת הבית, היא הגישה לנו טאלי מזעזע במיוחד.
למחרת הלכתי לשוק ורכשתי שפע של ירקות, ארוחה טעימה התבשלה על תנור העצים,
החלונות הראו נוף הרים שלוגים ואנחנו התחפרנו לנו יחד בבית הזמני ה"מי סופר כמה" אשר מצאנו לנו למשכן.
ואז, כמו במטה קסם, החלו לבקוע צלילים מהקיר של החדר בו גרנו...
הצלילים היו ממש תזמורת מלאכית במיוחד, ואנחנו נהנים מהתזמורת נרדמנו על בטן מלאת חוויות.
למחרת עם רדת הערב שוב נשמעה התזמורת המלאכית בוקעת באורח מוזר ממקור לא ידוע,
וגם בלילה הזה נרדמנו עם המוזיקה הפלואה הזאת מאושרים וחמימים.
עם בוקר שאלתי את בעל הבית האם הוא יודע מה המקור של צלילי המוזיקה הנהדרת
הנשמעת בוקעת מקירות חדרנו בכול ערב ?
האיש חייך במבוכה וסיפר שהוא היה פעם מאוד חולה, כל כך חולה עד כי נאלץ לאסוף סכום גדול של כסף
כדי לנסוע עד לעיר הבירה ניו-דלהי ולראות רופא מומחה, אבל גם זה לא עזר והמחלה נמשכה.
ואז, נדר האיש נדר לנגן כל לילה לאלים,
הוא ניגן על הרמוניום – כלי נגינה הודי שנראה כמו הכלאה בין פסנתר לאקורדיון,
ואמנם כעבור כמה חודשים של נגינה הבריא האיש ומאז הוא בכול ערב מנגן.
הוא פתח בפנינו את הקיטון בו הוא מנגן, חדר קטנטן וכתליו צבועים בגוון ירקרק
קירותיו מקושטים בתמונות של מבחר האלים בפנתיאון ההודי, מקדש.
כאשר חזרנו לדלהי לפני השיבה לארץ רכשתי לי הרמוניום.
מאז מדי פעם אני מנגנת לאל. לא בכול ערב, אלא כאשר חפצה נפשי
זוהי דבקות הכוונה שבלב  אשר עושה את כל ההבדל.
אפרת Remind לביא

משכן עליית הגג
כבר שהינו בתת היבשת ההודית כמה חודשים ברציפות
כאשר החלטנו כי הגיע הזמן לעלות על ההרים הנהדרים של ההימליה .
ואז, קצת אחרי ש, התמקמנו לנו בבית נחמד בדרמקוט....נדברנו עם בתנו הצעירה
אשר הייתה בדיוק בטיול עם החבר'ה אחרי הצבא....לחכות לה עוד קצת לפני שנמשיך לתור את ההרים הגבוהים.
טיילנו בעבר הרבה על ראשי הפסגות המופלאות האלו, ותמיד נותרו עוד אי אלו מקומות שעדיין לא הצלחנו להיות בהם, זהו סוג של מסע אינסופי.
שבועיים ומשהו חלפו ביעף ויומאחד פגשנו את הבת עם החבורה מדרדסים על השביל בואכה הכפר
ומיד איתם הגיעה ההודעה שיש מסיבה בעמק פרווטי ואנחנו באים איתם לכפר-עיירה קאסול עוד השבוע !
הגענו לקאסול והתמקמנו בבית הלבן שהוא אחד הגסט-האוס הכי נחמדים שהודו יכולה להציע,
נוף מרהיב, אירוח לבבי, תנאים של גסט-האוס הודו של פעם.
אנחנו הבית והנוף, שמחים ביופי הזה של האביב ועצי התפוח הפורחים סביבנו ומולנו משתרעות חמוקי ירכיה של פרווטי ושפע יערות שלוגים מבצבצים זוהרים בקרני חמה אביבית.
הבית יש לו עליית גג אמתית, אני 'שוחרת המקומות הנסתרים' שואלת את בעלת הבית ....
מה קורה שמה למעלה ? האם יש לכם שם עוד חדרים ?
והיא מצידה אומרת לי שזה לא מקום לאנשים, ואני יכולה לעלות לראות בעצמי,
אבל, לפני שאני עולה במעלה המדרגות, היא מבקשת ממני לחלוץ את הנעליים,
ואומרת לי : "שמה האלוהים שלנו גר".
אולי יש אנשים במערב שיש להם עליית גג או סתם שפע של חדרים בבית,
אבל האם האלוהים שלהם גר בעליית הגג ? האם יש להם אלוהים ? ואם יש להם...
הוא בטח לא מסתפק בפינה הנחמדה של הקטורת והפסלונים הקטנים במעלה עליית הגג של הבית הלבן בקאסול אשר בעמק פרווטי, האלוהים הזה ללא ספק יש לו הרבה שקט ונוף מרהיב במיוחד, והם יודעים היכן האלוהים שלהם גר, ואולי בכלל זה אנחנו אשר גרים אצל אלוהים ? 
אפרת Remind לביא

bottom of page