פרשנויות פסיכולוגיות
על הלימוד של
. ג ו ר ד י י ף ואוספנסקי
מאת :
מוריס ניקול
עמודים - 960 - 899
עמוד 899
"קוורמיד אגלי" 25 לחודש מאי 1946
פרשנות על הזדהות
נאמר לנו בעבודה הזאת כי אחד הדברים עליהם אנחנו צריכים להתבונן בתוך עצמנו זוהי הזדהות.
זה נאמר כי הזדהות היא הכוח הכי איום ונורא אשר פועל על הפלנטה הזאת ואשר שומר את האנשים ישנים
וכך מונע אותם מלהתעורר.
כפי שאנחנו – זה הוא הנו בתור אנשים מכאניים, אנחנו עושים הכול וכול דבר במכאניות
ואין לנו איזושהי מודעות ראויה – כי אנחנו מזדהים בכול רגע.
אנחנו מזדהים עם המחשבות שלנו, עם ההרגשות והתחושות שלנו, אנחנו מזדהים עם אשר קורה בחיים החיצוניים,
ובדרך זאת שומרים אותנו בתוך הכלא מבלי שאנחנו תופשים ומבינים זאת – ורק דרך ההתפתחות של מודעות
אנחנו יכולים לצאת החוצה מן הכלא הזה.
רק מעט אנשים חפצים ורוצים לעשות כך – כלומר, אנשים אלו אשר יש להם מה שנקרא מרכז מגנטי,
ולפיכך הם חשים כי חייב להיות משהו שונה והם מחפשים לנסות למצוא את זה.
לכולנו יש את מה שנקרא רגשות לא נחוצים ולא הכרחיים ואשר המקום שלהם זאת היא הזדהות.
המרכז הרגשי אשר הוא המרכז הכי חשוב בתוכנו, והוא בעל הכישורים והיכולת לחבר אותנו לבסוף עם המרכז הרגשי הגבוה, הוא במצב גרוע מאוד. קודם כל הוא מלא ברגשות שליליים – נגטיביים נרכשים אשר אנחנו עושים להם חיקוי מאחרים. בזמן הולדתנו המרכז הרגשי שלנו חופשי מרגשות נגטיביים ובזמן הולדתנו אנחנו נולדים ערים במידה קטנה מאוד. יש איזשהו סוג של תמימות בילדים קטנים אשר הם מאבדים מהר מאוד דרך הזדהות. תמימות זאת אם אנחנו יכולים לקרוא לזה ככה, שייכת למהות, אבל במהרה היא הופכת להיות מוקפת על-ידי אישיות, על-ידי אישיות-מזויפת,
ואנחנו מאבדים את מרכז הכובד המקורי שלנו אשר עובר מן המהות לתוך האישיות.
אז אנחנו כביכול הופכים להיות אנשים מומצאים אשר נושאים הלאה חיים בדיוניים.
אתה צריך רק להסתכל אחורה על חלק מן המגזינים הישנים של לפני 40 או 50 שנים (כלומר בערך סביב שנת 1900)
כדי לראות עד כמה כולם נראים מלכותיים בתרשימים ובתמונות ועד כמה לא אמתיים הסיפורים והרומנים.
והאחד תוהה איך אנשים יכלו להתנהג ככה ולהתלבש ככה, ולעשות דברים ככה, ועדיין אנחנו בדיוק באותו המצב של היפנוזה בכול רגע.
עכשיו, כאשר אתה מסתכל על הדפוסים הישנים האלו ועל הסיפורים הישנים האלו ואתה תוהה איך וכיצד יכלו האנשים לעשות דברים ככה, אז אתה באמת מסתכל על הכוח ועל העוצמה של הזדהות ועל הכוח והעוצמה שיש ל-זהות על האנושות.
ועדיין, אתה חושב כי אתה בעצמך בכלל לא מזדהה. וכפי שאתם יודעים שומרים את האנושות ישנה מסיבות מסוימות,
אבל זה תמיד אפשרי למספר מסוים של אנשים להתעורר מן השינה הזאת אשר מגיעה בחלקה דרך הזדהות.
כל אחד ואחת ממכם מזדהה ומזוהה ברגע זה, ולכול אחד ואחת ממכם יש מאה ואחת – 101 רגשות לא נחוצים ולא הכרחיים, וכול אחד וכול אחת ממכם מזדהים עם מאה ואחת – 101 מחשבות לא נחוצות ולא הכרחיות.
כאשר האדם לגמרי ולחלוטין ישן אז הוא מזדהה עם כל מחשבה אשר מגיעה אליו באופן אוטומטי
ועם כל מצב רוח אשר עולה בתוכו אוטומטית, ועם כל הרגשה וכול תחושה.
הוא לוקח את כל זה בתור חייו, ובעובדה אף יותר מזה, הוא לוקח את זה בתור חייו ההכרחיים והנחוצים.
עמוד 900
בעבודה של התבוננות עצמית נאמר לנו באיזה כיוון להתבונן בעצמנו.
והסיבה לכך היא כדי להיות מסוגל ויכול להפריד את עצמך ולהיפרד מאוד בהדרגה מכול הצורות הבלתי נחוצות האלו
של הזדהות עם מחשבות זמניות ומזדמנות וארעיות, עם מצבי רוח ותחושות והרגשות.
אז אנחנו מתחילים שיהיה לנו משהו אשר עומד מאחורינו.
אז אנחנו מתחילים כביכול לראות את עצמנו על הבמה אשר לפנינו. אנחנו מתחילים לראות בתוכנו כל מיני
סוגים שונים של 'אניים' אשר אומרים את זה וחושבים את ההוא, ומתנהגים ככה וככה, ונושאים נאומים על זה ועל ההוא, ובתור משהו לא אמתי, משהו אשר הוא לא אתה עצמך, עצמך ממש, ומשהו אשר לא עוסק ב 'אני אמתי'.
במילים אחרות, אנחנו מתחילים לראות את המכאניות שלנו.
כל זה הנו צעד גדול מאוד אשר אפשר לקחת,
ובפעם בה האדם לקח אותו אז הוא או היא כבר לא יוכלו להיות אותו האדם שוב.
הכוח של ההזדהות הוא כל כך חזק ועצום עד כי למרות שאנחנו יכולים אפילו להגיע למצב בו לרגע אנחנו נפרדים
מן האישיות שלנו, ברגע הבא אנחנו נופלים למטה ישר לתוך זה, ישר לתוכה – לתוך האישיות, זה הוא,
כי כאשר הגענו לשלב של להיות מסוגלים "ללכת על המים" לרגע, ברגע הבא אנחנו שוקעים.
ואנחנו אז פעם נוספת בתוך התאטרון הקטן של העצמיים המכאניים שלנו עם הדרמות העצמיות שלהם.
העבודה אומרת כי אנחנו חייבים להיאבק בכול יום עם ההזדהות וכי המאבק הזה לוקח צורות רבות מאוד והרבה כיוונים.
לדוגמא, דרך התבוננות עצמית האדם יכול להבין ולתפוש כי הוא מזדהה עם מישהו או עם איזה שהן צורות של מחשבות או רגשות, והוא עשוי ויכול במשך איזה זמן להפריד את עצמו מן הסוג המסוים הזה של הזדהות,
אבל הוא ימצא כי הוא מתחיל להזדהות הרבה יותר עם משהו אחר.
קודם כל הוא מקבל את זה, וממש בטוח כי בהתייחס לכך או ביחס לכך הוא לא מזדהה, ואז הוא תופש ומבין מה קרה.
מאז המאבק צריך וחייב להמשיך במשך כל החיים שלו, שלנו.
לפעמים אנשים אומרים :
"כמובן, בטח אנחנו צריכים להזדהות, כי אז אנחנו חשים ומרגישים אמתיים, אנחנו מרגישים וחשים רגשות אמתיים".
זה לא נכון.
אתה לא יכול להרגיש ולחוש איזה שהם רגשות אמתיים אם אתה מזדהה – זאת עובדה,
העבודה אומרת כי כפי שאנחנו אז אנחנו יודעים ומכירים רק רגש אחד או טעם אחד – את הטעם של להיות בהזדהות – להיות מזוהה ומזדהה.
כפי שאתם יודעים אנחנו מזדהים במיוחד עם המצבים הנגטיביים שלנו
ועם מצבי הרוח הנגטיביים שלנו ועם המחשבות הנגטיביות שלנו.
העבודה מדברת מעט מאוד על רגשות חיוביים. ובאותו הזמן זה נאמר בעבודה כי רגשות חיוביים הם אפשריים,
אבל אין להם כל עקבות של הזדהות, שום טעם של זהות.
הם לא רגשות-עצמיים, צורות של חיבה ואהבה-עצמית, כל הרגשות-העצמיים הם צורות של הזדהות.
לרגשות חיוביים אין כזה טעם והם לא רגשות-עצמיים.
אנחנו לא יכולים ליצור אותם בהווה אלא אם כן אנחנו בכנות ננסה לעשות את העבודה הזאת,
ואלא אם כן במיוחד אנחנו מנסים לעקוב ולנהוג אחר שלושת – 3 הקווים של העבודה.
1. הקו הראשון – 1, הוא עבודה על עצמך, אשר מתחילה עם התבוננות עצמית לא ביקורתית
וכנה לפי ובהתאם ל-מה שמלמדים אותנו להתבונן בו בעבודה.
2. הקו השני – 2 , זה עבודה בקשר וחיבור אחד לשני, להבין אחד את השני ולא להגיב במכאניות
להתבטאויות הלא נעימות של אחרים בעבודה, ללמוד שפה משותפת וכך לשקול אותה חיצונית.
3. הקו השלישי – 3 , לעזור לאלו אשר מלמדים את העבודה ולעזור בהעברה של זה.
אם נוהגים ועוקבים אחר הקווים האלו ובמיוחד אחרי הקו הראשון והקו השני,
אז יכול להיות כי יהיו לנו כפרס וכתמורה ההבזקים של רגש חיובי אשר הטעם שלהם, האיכות המידית שלהם,
שונים לחלוטין מ-מה שאנחנו קוראים לו הרגשות החיוביים שלנו.
עמוד 901
כי מה שאנחנו קוראים לו הרגשות החיוביים שלנו הם לא באמת רגשות חיוביים כי הם הופכים מאוד בקלות להיות הניגודים ההופכיים שלהם – כלומר הופכים לרגשות נגטיביים.
לדוגמא, אתה חש מאוד מרוצה מעצמך, אתה חש טוב ובסדר וכול השאר של זה, ואז מישהו אומר לך משהו
בעל טבע לא נעים, ברגע הבא אתה נזרק ומוטח לתוך רגשות נגטיביים – שליליים.
עכשיו, הנקודה לגביי רגשות חיוביים אמתיים היא כי אף פעם אין להם את ההיפך או את הניגודיות בתוכם – זה הוא
כי הם אף פעם לא הופכים להיות רגשות נגטיביים – שליליים.
הם יכולים להגיע בהבזק ואז להיעלם, אבל הם לא יכולים להפוך לאיזשהו דבר הפוך ומנוגד ולהפוך למצב נגטיבי.
הם (רגשות חיוביים) גם תמיד גורמים לך לראות דברים אשר אף פעם לא ראית קודם, כמו חיזיון פתאומי – וזה אומר כי הערך ההכרתי שלהם הוא מאוד גדול.
ברגע הבא אתה נפלת ונזרקת למטה לתוך רמה רגילה ואתה שוכח את מה שאתה ראית ואתה לא יכול לרשום ולהקליט את זה ועדיין אתה יודע כי אתה ראית משהו וכי זה משהו אשר אף פעם לא ראית קודם, איזשהו אספקט של אמת אך לא משמעות.
עכשיו, אם למישהו היו בעבר או יש לו בהווה או יהיו לו בעתיד עקבות כאלו של רגשות חיוביים,
הוא או היא חייבים לרשום אותם בתור משהו אשר הוא בעל ערך גבוה מאוד,
אפילו ולמרות כי האחד לא יכול לזכור בדיוק מה קרה.
והדבר הכי חסר תקווה זה להתייחס לזה בתור רק שטויות.
רגשות חיוביים לא יכולים להגיע אלינו במצב השלישי של מודעות – כלומר, זכירה-עצמית ומודעות-עצמית.
כאשר האדם ספוג באינטרסים הפנימיים שלו וברגשות העצמיים שלו, ביהירות שלו בסיפוק העצמי שלו,
בגסות המוסרית שלו ובתחושה ובהרגשה שלו שהוא תמיד צודק, בתלונות שלו ובכול השאר – זה הוא
כאשר האדם לחלוטין מזדהה עם עצמו – הוא אף פעם לא יכול לקבל עקבות של רגשות חיוביים.
זה למה ומדוע זה כל כך נחוץ והכרחי להתחיל לעבוד על עצמך ולהפריד אותך מעצמך.
כאשר האדם זוכר את עצמו אז הוא לא מזדהה – כלומר, כאשר האדם מגיע לרמה השלישית של מודעות
אשר קיימת בתוך כל האנושות והיא באמת זכות מולדת – אז הוא בתוך מצב של מודעות
אשר יכול לקבל עזרה ממרכזים גבוהים יותר – כלומר, מן האנושות המודעת – אבל,
כאשר האדם הוא בתוך המצב השני של מודעות אז הוא תמיד במצב קבוע של הזדהות,
הזדהות עם כסף, הזדהות עם אנשים, הזדהות עם אמביציות, הזדהות עם עצמו, וכך הוא ישן תחת חוק המקרה.
במצב השני של מודעות, המצב אשר נקרא מצב הערות,
שום דבר מן הרמה הגבוהה יותר של הוויה לא יכול להגיע אלינו. אז הכול וכול דבר ילך בדרך האפשרית היחידה בה
הוא יכול ללכת כי כולם הם מכונות ואף אחד לא יכול לעשות.
עמוד 902
"קוורמיד אגלי" 1 לחודש יוני 1946
פרשנות על זיכרון
לעתים קרובות מאוד אנשים מנסים להסביר את עצמם לא רק על-ידי העבר שלהם אלא חשים את עצמם רק בגין זה.
למה אנחנו מתכוונים באומרנו "על-ידי העבר שלנו ?"
מה שאנחנו קוראים לו "העבר שלנו" יכול להיות רק אחד מן ההסברים לגביי ההווה שלנו, ואחד מאוד לא הולם ולקוי.
כי מה שאנחנו קוראים לו "העבר שלנו" זה הזיכרון שלנו של העבר שלנו.
אבל, מה שאנחנו קוראים לו "הזיכרון שלנו" לא מסביר את שניהם – לא את העבר ולא את ההווה.
הזיכרון שלנו הוא לפי רמת ההוויה שלנו. הזיכרון האישי שלנו הוא לעתים קרובות דבר שקרי ומעוות.
הנקודה היא כי אנחנו זוכרים מעט מאוד, הבה נגיד, את החלק של אחד חלקי מאה מיליון מכול אשר קרה.
אני לעתים קרובות מטיל ספק אם אי פעם אנחנו יכולים לזכור משהו ממש כפי שהוא ממש היה.
הזיכרון שלנו תלוי בכוחות התפישה שלנו, והוא לא אובייקטיבי בשום פנים ואופן.
לדוגמא, האם אתה זוכר את כל אשר קרה מחוצה לך ובתוכך ובעולם החיצוני ובתוך התודעה – Mind אפילו אתמול ?
או בשבוע שעבר ? או בשנה עברה ? כמובן כי אתה לא זוכר.
אתה זוכר בקושי איזשהו דבר מן הסיכום הכללי. ובבקשה, אל תעמידו פנים כי אתם זוכרים.
אבל חלק מתגאים בעצמם כי יש להם זיכרון טוב וללא רבב ואפילו אומרים את זה.
אדם אחד זוכר בצורה שונה מאדם אחר ואז יש ריב – סוג מעייף מאוד ומעיק ומשעמם של ריב.
עכשיו, סוג הזיכרון שיש לנו מחבר את הדברים בדרך הסובייקטיבית שלו עצמו.
אבל, אם אתם מניחים כי הזיכרון הסובייקטיבי הצר הזה באמת חבר את הדברים בצורה נכונה ?
האם אתה באמת יכול לראות את החיים שלך דרך הזיכרון שלך ?
זה נכון להגיד כי העבר חייב היה להיות קיים כדי שהרגע הנוכחי יוכל להיות קיים.
אבל, מה הוא הרגע הנוכחי שלך אשר העבר שלך יוצר בשבילך לעתים כל כך קרובות ?
האם זה אחד אמתי, או אחד שהוא המצאה של העבר ? מה הוא הדבר אשר אליו אתה נדבק ודבק בו
ואשר נקרא "זיכרון של העבר ?" אני לא חושב כי זה אמין. האם אתה יכול לזכור מה אתה עשית
טוב כפי שאתה יכול לזכור מה עשה האדם האחר ? האם אתה זוכר מה הוא או היא עשו ?
האם זה אשר נקרא הזיכרון שלך הוא איזה שהוא דבר אשר אתה יכול לבטוח בו ?
מתוך הניסיון האישי שלי עצמי בתוך העבודה הזאת אני אגיד מיד כי זה המדריך הכי לא אמין
בשביל לעקוב אחריו וכי למעשה האחד צריך לבטל אותו.
הזיכרונות שלנו הם שקרנים פרטיים אשר אנחנו נושאים אותם מסביב בזהירות.
האם אתם חושבים כי לזכור את עצמכם זה לזכור את העבר שלכם, ולהמשיך לתוך העתיד עם הזיכרון השקרי הזה
אשר איננו וזה לא איזה שהוא פתרון לחיים של האחד.
במקום זה אני אגיד, תשכחו – תתגברו על העבר שלכם.
זה כל כך הרבה שטויות לדמיין כי יש לנו זיכרון אמין ומובטח אשר לא טועה.
הו, הזיכרון הזה אשר אנשים נצמדים ונדבקים אליו ומחבקים אותו ב- אקסטזה של חוסר שמחה וחוסר אושר.
ההבנה והתפישה של מה ש, אנחנו קוראים לו "העבר שלנו" – זה מה שאנחנו מאמינים כי אנחנו זוכרים בתור העבר שלנו – זה לא משהו בשביל לבסס עליו את רגע ההווה, וצעד בהתעוררות, אחרת אנחנו ממשיכים לשבת בתוך החשיכה
אשר יצרנו בעצמנו, חשיכה אשר נוצרת ונעשית על-ידי הרעיונות הסובייקטיביים שלנו על עברנו,
אשר אנחנו קוראים להם 'זיכרון אמתי'. אין לנו כל 'זיכרון אמתי' אשר בלתי ניתן לאתגר אותו.
ועדיין, העבודה אומרת כי יש לנו 'זיכרון אמתי', רק זה לא נגיש לנו ברמות הרגילות של מודעות.
הכול נרשם ומוקלט. כל דבר אשר ראינו, כל דבר אשר עשינו ואמרנו,
כל דבר אשר חשנו והרגשנו וחשבנו – נמצא שם – על גלילים בתוך תת-המחלקות של מרכזים.
עמוד 903
אבל, הגישה שלנו ל 'זיכרון האמתי' הזה היא מוחבאת וחבויה מאיתנו מתוך רחמים עלינו כפי שאנחנו הננו.
הפעולה (אקשן) של 'אני מתבונן' חסר ביקורת,
מתחילה לשחזר בקטן את ה 'זיכרון האמתי' – אבל רק במידה בה האדם יכול לעמוד בזה מבלי שהוא ישתגע לגמרי.
יש לנו מערכת של בלמי זעזועים, זה כדי להזכיר גורם אחד אשר מונע מאיתנו להיות מודעים
בתוך ה 'זיכרון האמתי הפנימי'. ה'זיכרון האמתי הפנימי' נפתח באמת במוות והוא נקרא ה 'ספר'
בברית החדשה (הערת תרגום : נקרא גם 'ספר החיים' במקומות מסוימים).
אם הדמיון שלך את עצמך, הסימון הרעיוני (Notion) השקרי שלך על עצמך, האישיות-המזויפת שלך
עם הרעיונות המומצאים שלך לגביי מה אתה – אם כל זה היה בתוך החיים, והיית נפרד ממנו במידה מסוימת,
ולא מזדהה עם, אלא רק ראית דרכו, אז אולי האחד יכול היה לשאת מעט את הפתיחה של ה 'ספר' הזה אשר מתואר במילים הבאות בברית החדשה בספר ההתגלות, חזון יוחנן, פרק כ' פס' י"ב : וָאֵרֶאה אֶת הַמֵּתִים הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים עֹומְדִים לִפְנֵי הַכִּיסֵּא וּסְפָרִים נִפְתָּחִים וַיִּפָּתַח סֵפֶר אַחֵר וְהוּא סֵפֶר הַחַיִּים וַיִּשָּׁפְטוּ הַמֵּתִים מִן הַכָּתוּב בַּסְּפָרִים כְּמַעֲשֵׂיהֶם׃
זה אומר כי במוות – כי במותנו אנחנו הופכים להיות מודעים במימד הרביעי – וזה הוא כי כל החיים הופכים להיות מודעים בשבילנו – ואז אנחנו רואים מה באמת קרה. למה שני – 2 ספרים ? אה, זוהי אכן שאלה לחשוב עליה.
בסיפור האזוטרי הפרסי הנקרא "כנס הציפורים" מופיע אותו רעיון. לאחר שהציפורים הצליחו לבסוף לאבד את כל נוצותיהם הם הצליחו להגיע לנוכחות המלך או השליט, אבל זה נאמר: "קודם כל הונחה לפניהם רשימה ואשר בה כל הפרטים של המעשים אשר כל אחד מהם עשה או התכוון לעשות או נכשל לעשות, מהתחלה עד הסוף ולזה נכנסו בזהירות".
* * *
הבה נדבר על זיכרון מתוך מה שהעבודה מלמדת. לכול מרכז יש את הזיכרון שלו עצמו ולכול חלק של מרכז יש את הזיכרון שלו עצמו. האיכויות של הזיכרונות האלו הם שונות.
ובקצרה, אין לנו זיכרון אחד, אלא ראשית כל יש לנו שלושה – 3 זיכרונות, ואז תשעה-9 זיכרונות,
ואז עשרים ושבעה-27 זיכרונות. זה כי כאשר לוקחים את שלושת המרכזים – המרכז השכלי, המרכז הרגשי והמרכז האינסטינקטיבי-תנועתי, לכול אחד יש את הזיכרון שלו עצמו.
ואז, כאשר מחלקים כל אחד משלושת – 3 מרכזים אלו לשלושה – 3 חלקים אז יש לנו תשעה – 9 זיכרונות יותר קטנים. ושוב, כל אחת מתת-המחלקות האלו מחולקות לשלוש-3, אז ככה יש לנו
3+9+27 זיכרונות, ואלו הם שלושים ותשע – 39 סוגים שונים של זיכרון בסקאלות שונות.
על שלושים ותשעה-39 זיכרונות אלו, רשום כל דבר אשר ראינו, אמרנו, חשבנו, הרגשנו וחשנו.
אבל הגישה שלנו לשלושים ותשע – 39 זיכרונות אלו היא מועטה מאוד.
באופן כללי אנחנו בדרך כלל חיים באחת או בשתיים מתת-המחלקות המאוד קטנות של המרכזים.
הבה אוסיף, כי אפילו הקטגוריה הזאת של זיכרונות היא לא שלמה, כי הותירו בחוץ את החלוקות הנגטיביות של המרכזים, כי אם אנחנו מחלקים כל אחד מן המרכזים השכלי והרגשי על-ידי קו חוצה לשני – 2 חלקים,
כאשר הצד הנמוך הוא הנגטיבי, אז אתה יכול לחשב לעצמך כי יש לנו כאן עוד 24 זיכרונות נוספים.
עמוד 904
עכשיו, בדברנו לגביי זיכרונות שונים בתוכנו, הבה ניקח משהו אשר אותו אנחנו יכולים לתפוס ולאחוז בקלות,
זיכרון שכלי הוא זיכרון שונה מזיכרון רגשי, ושוב, הזיכרון של מרכז התנועה הוא שונה מהזיכרון של המרכז השכלי
והמרכז הרגשי. אנחנו צריכים וחייבים לתפוש כאן דברים גדולים מאוד הנמצאים למעלה כאשר אנחנו זוחלים כאן
כמו חרקים קטנים. לדוגמא, אדם יכול היה ללמוד לרכב על אופניים.
את זה זוכר מרכז התנועה שלו, אבל הוא לא זוכר את מה שהוא ידע פעם על כימיה.
כאשר הוא עולה שוב על האופניים אז הוא במהרה מוצא כי הוא יכול לרכב עליהם שוב. משהו זוכר.
מה זוכר ? המרכז השכלי שלו ? בבירור לו. הוא מתחבר לזיכרון נוסף, אשר ניתן לגישה יותר בקלות בשבילו.
אבל, הוא לא זוכר איזושהי נוסחה כימית, ואת זה הוא יצטרך לחפש כדי להיזכר.
ועדיין, הוא מוצא כי את כל זה הוא מכניס פנימה מהר יותר מאשר אדם אשר אף פעם לא למד כימיה.
אחרי איזה זמן 'הדברים שבים וחוזרים אליו' והזיכרון השכלי שלו מחיה את עצמו – אבל, רק על-ידי איזשהו מאמץ.
עכשיו, הבה ניקח את המרכז הרגשי.
באופן כללי האדם זוכר רגשות נגטיביים לא נעימים, הם מחיים את עצמם מחדש,
הם קמים לתחייה מאוד בקלות על-ידי אסוציאציות מכאניות.
הסוג הזה של הזיכרון הוא לא אותו דבר כמו הזיכרון של המרכז השכלי או הזיכרון של מרכז התנועה.
המרכז הרגשי הוא לא תחת השליטה שלנו – כלומר, אנחנו לא יכולים לחוש מאושרים כאשר אנחנו לא מאושרים.
יש כאן מאמצים אפשריים מסוימים – אבל, אני מדבר כאן עלינו עצמנו בתור אנשים רגילים.
מאמץ בקשר למרכז השכלי יכול לשנות את כיוון המחשבה והאחד יכול לזכור משהו על-ידי ריכוז או על-ידי כך
שהוא יחפש את זה. אבל, הזיכרון על המרכז הרגשי, ואשר משמעותו לעתים כל כך קרובות – הזיכרון של החלק הנגטיבי של המרכז הרגשי, אותו לא ניתן לשנות כל כך בקלות.
אחת הסיבות לכך היא כי יש לנו כאלו כבלים (גם מיתרים או חבלים) של זיכרונות לא נעימים אשר נמצאים שם,
ואשר אותם אנחנו לוקחים בתור אמתיים ואקטואליים, ובעובדה בתור העבר שלנו.
כאשר אתה חושב כי דבר הוא ממשי ואקטואלי ואמתי, באופן טבעי אתה לא יכול לשנות את זה.
אז זה קשה לשנות את הזיכרונות אשר שייכים לחלק הנגטיבי של המרכז הרגשי.
אבל, בפעם בה אנחנו מתחילים להטיל ספק באמתותם – באמת שלהם, בפעם בה אנחנו מתחילים לחשוד
כי הם לא לגמרי נכונים, אז זה כמובן אפשרי בשבילנו להיפרד מהם. זה רגע בר מזל.
האחד כביכול נפטר מן העבר, מן העבר אשר האחד דמיין כי הוא הנו, והוא צועד היישר לתוך ההווה
עם איזה סוג של חדווה ועדנה וחופש ו "אני כבר לא צריך יותר להיות כזה".
לאחד יש תמיד תחושה של חדווה ועדנה כאשר האחד משתחרר מאחת מהשרשראות הרבות והכבלים והקשרים הרבים אשר מעגנים אותנו לזה אשר עד עכשיו התעקשנו כי זה אנחנו עצמנו,
והגנו על כך ללא תועלת עם הוצאה מיותרת ומבזבזת של אנרגיה אשר יכולנו להשתמש בה בשביל להוציא את עצמנו לאור מחדש ולמצוא ראיה ומבט חדש ודעה חדשה על עצמנו, אדם חדש.
שרשראות וכבלים וקשרים אלו הם מאוד חזקים. ורק הקבלה והקליטה והצריכה של העבודה – רק הנשימה פנימה של סדרה נוספת של השפעות יכולה להתחיל למוסס אותם (את השרשראות) ולפוגג אותם. כי אף אחד לא יכול לשחרר את עצמו לחופשי מתוך מה שהוא, אלא אם כן הוא חש ומרגיש את הקיום של משהו גבוה יותר ממנו עצמו ומתחיל לציית לזה.
אבל, אנשים מתנגדים בקלות לרעיון הזה – כלומר, לזה שישנו משהו יותר גבוה מאשר הם עצמם.
אנחנו ערוכים ומסודרים בצורה מאוד מאורגנת ומכווצת בתוך עצמנו, ואנחנו מתעקשים ולא יכולים לראות כי יש משהו גבוה יותר בתוך עצמנו מ-מה שאנחנו בעצמנו – כלומר, רמות גבוהות יותר של מודעות, רמות גבוהות יותר של ידע,
של הוויה, רמות גבוהות יותר של הבנה וכך גם של רחמים.
עמוד 905
מודעות וערות זאת של משהו גבוה יותר היא נקודה קריטית מכרעת בתנועה של האדם כלפיי התעוררות פנימית,
ובנקודה הזאת, כל אחד ואחת אשר מגיעים עד לזה צריכים לעבור מאבק קשה וארוך, ועדיין די פשוט וישיר וכנה,
כדי להטות את האיזון אשר לבסוף עושה את האישיות הבלתי סלחנית פסיבית ואת המהות הרחמנית לפעילה.
איך כל זה קשור לזיכרון ? יש לזה קשר מאוד אמתי, כי אלא אם כן מתחיל להיות לאדם זיכרון-עבודה
והוא יכול לראות את עצמו לאחר תקופה ולאורך התקופה, אז הוא אף פעם לא יוכל לגשת לנקודה הזאת.
אלא אם כן הוא הפסיק להאמין כי הוא מכיר את עצמו ויודע את עצמו וכי הוא מה שהוא מדמיין כי הוא עצמו
והוא מתנהג כמו שהוא חושב, אז הוא לא יוכל להשתנות. למה ?
כי הוא מסופק עם ה 'אני הדמיוני' שלו. אז הוא נשאר ונותר ישן.
אפילו אם החיים מכים ודופקים בו בצורה קשה מאוד, זה כמובן אף פעם לא באשמתו.
הוא לא רואה כי רמת ההוויה שלו – מה שהוא הנו – זה מה שמושך אליו את החיים שלו.
אין לו כל זיכרון אמתי – שום זיכרון-עבודה אשר הושג על-ידי התבוננות עצמית, הוא לוקח את עצמו בתור מובן מאליו. הזיכרון שיש לו זה לא זיכרון אמתי אלא זיכרון אשר נערך על-ידי יהירות ודעה קדומה.
אני חוזר, כי כל מה שעשינו ואמרנו, כל אשר ראינו ושמענו, וכל מה שאנשים אחרים עשו לנו ואמרו לנו – כל מה שחשבנו וחשנו והרגשנו והתכוונו ורצינו וקיווינו – כל ההתנהגות שלנו וההתנהגות של אחרים כלפינו – מכול זה אנחנו זוכרים
את החלק שהוא אחד חלקי מאה מיליון, ואפילו כך, זה מחובר ומקושר כולו בצורה לא נכונה.
אבל, יש לנו זיכרון עמוק יותר אשר ניתן לגישה רק ברמת מודעות גבוהה יותר, היכן שזה כולו רשום ומוקלט בדיוק ממש איך שזה היה.
ההיווצרות של זיכרון-עבודה דרך 'אני מתבונן' מתחיל להרים את הזיכרון לרמה אחרת.
אז אולי, אנחנו לא נתנסה לבסוף בצורה הרסנית מדיי בשוק של התעמתות והתמודדות של לעמוד בפני מה עשינו ומה אמרנו או מה חשבנו ומה דמיינו כי עשינו או אמרנו וחשבנו.
"קוורמיד אגלי" 8 לחודש יוני 1946
לחשוב בדרך חדשה
זה נאמר לעתים קרובות כי העבודה הזאת היא כדי לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה.
אבל, זה בלתי אפשרי אלא אם כן אנשים מתאמצים באופן שכלי – כלומר לעשות מאמץ מנטלי – שכלי הקשור ומחובר לרעיונות העבודה. אלא אם כן האדם חושב על העבודה ומהרהר בה עמוקות ומחבר אותה לעצמנו ובקשר לעצמו,
אז התודעה – Mind לא יכולה להשתנות – זה הוא כי האדם ימשיך יחשוב בדיוק באותה הדרך כפי שהוא חשב קודם.
אלא אם כן אנחנו חושבים ונחשוב על רעיונות העבודה ונחשוב על ההתנהגות שלנו ונחשוב ונשקף ונהרהר על עצמנו בדרך בה העבודה מלמדת, אז אנחנו נישאר אותו הדבר – זה הוא כי לא יהיה כל שינוי של התודעה – Mind, ושום "מתנויה" (הערת תרגום : המילה 'מתנויה' מתוארת בעבודה בתור "תודעה חדשה" מילה ביוונית האומרת במקור "בשורות טובות").
וזה אומר כי העבודה לא תשפיע עלינו – שום דבר לא יגיע ולא ינחת אצלנו – דבר לא יגיע הביתה.
אז העבודה מונחת, כביכול, כמו כל כך הרבה חבילות אשר לא נפתחו בתוך המרכז השכלי.
עמוד 906
עכשיו, אנחנו צריכים לחפש ולמצוא בתוך עצמנו על-ידי מה ובאמצעות מה אנחנו יכולים להיות מושפעים על-ידי העבודה.
כפי שאתם יודעים, בדרך כלל אנשים מושפעים מן החיים. העבודה בתור מערכת של רעיונות אשר יוצרים למעשה שלמות אורגנית, היא כל כך מורכבת עד כי אם זה נכנס פנימה, אם אנחנו באמת מתאחדים איתה,
אז כל התודעה – Mind מתחילה להשתנות, וכתוצאה מכך הכול וכול דבר יכול להשתנות בתוכנו.
אחד מן הרעיונות אשר היכה אותי באופן רגשי בשלב מוקדם בעובדה הזאת היה הרעיון כי כולנו ישנים
וכי כל מה שאנחנו קוראים בעיתונים זה לגביי אנשים אשר מתנהגים מתוך שינה וחושבים כי הם יכולים לעשות במצב הזה. אבל הרעיון אשר הוא עוד יותר עוצמתי התחיל להשפיע עליי מאחור יותר, וזה הרעיון כי אני עצמי הייתי והנני ישן.
עכשיו, רעיונות הם יותר אמתיים מעובדות. אתם זוכרים מה אדון אוספנסקי אמר לגביי רעיונות ?
אדון אוספנסקי אמר : "הפסיכולוגיה המודרנית לא מבינה ולא תופשת את העוצמה האדירה אשר יש לסוגים מסוימים של רעיונות והאמתית שלהם. אפילו בפילוסופיה הפרימיטיבית, כאשר בני-האדם חילקו את הרעיונות שלהם לרעיונות אלוהיים ולרעיונות אנושיים – של בני-אדם, הם הבינו טוב יותר את הקיום של מסדרים שונים של רעיונות.
המחשבה המודרנית לא מכירה בזה בכלל. הפסיכולוגיה הקיימת והתאוריה של רעיונות לא מצביעה על כך כי רעיונות מסוימים הם מסוכנים מאוד, וזה בלתי אפשרי בכלל לגשת אליהם בלי הכנה ארוכה וזהירה.
זה קורה כי הפסיכולוגיה המודרנית לא לוקחת בחשבון את המציאות של הרעיונות ולא מבינה את המציאות הזאת . . . . הפסיכולוגיה העתיקה וזאת של ימי הביניים הבינה טוב יותר את המיקום של התודעה - Mind האנושית ביחס לרעיונות והיא הבינה כי התודעה – Mind לא יכולה להתמודד עם רעיונות בדרך הנכונה כל עוד המציאות שלהם לא ברורה לה, ובנוסף, הפסיכולוגיה הישנה הבינה כי התודעה – Mind היא חסרת יכולת ולא מסוגלת רעיונות מסוגים שונים בבת אחת ובאופן סימולטני או כאשר הם לא בסדר הנכון – זה הוא בלי הכנה, היא לא יכולה לעבור מרעיונות של מסדר וסדר אחד לרעיונות מסדר אחר".
אדון אוספנסקי השווה רעיונות אזוטריים עם מכונות עדינות מסובכות ומורכבות אשר זה יהיה בלתי אפשרי
להשתמש בהם בצורה נכונה אלא אם כן מכינים את האחד מראש.
עכשיו, בעבודה הזאת יש לנו רעיונות מסוימים אשר מלמדים אותנו ואשר מטרתם היא להמיר
את כל דרך המחשבה השלמה שלנו.
רעיונות אלו ניתנים בכמויות קטנות כביכול אחד אחד, הבה ניקח שוב את הרעיון של האדם הישן.
עכשיו, רעיון זה הוא מסוכן מאוד אלא אם כן מלמדים אותו בצורה הנכונה.
מה היא ההכנה אשר מתחילה לעשות את זה אפשרי להבין את הרעיון הזה בצורה נכונה ?
ההכנה מורכבת ומבוססת עם להבין ולתפוש דרך התבוננות עצמית כי האחד עצמו הנו ישן.
זה לוקח הרבה שנים של התבוננות עצמית ומאמץ מנטאלי, והרבה שנים של מחשבות פרטיות והגות והרהורים ושיקופים פרטיים ודיאלוג פנימי. כאשר ההכנה הזאת מגיעה לנקודה מסוימת, לחיזיון של האדם הישן – של העולם הישן – אשר מגיע לאדם בדרך הנכונה. זה כבר לא מגיע ובא בדרך נגטיבית, או עם הרגשה ותחושה של עליונות,
אלא כתפישה ממשית מבלי איזשהו רגש נגטיבי או הזדהות אישית אשר קשורה לזה.
במקרה כזה אנחנו יכולים להגיד כי אחד מן הרעיונות של העבודה החל להשפיע על האדם וזה שינה את אופן החשיבה השלם של האדם. אבל, אלא אם כן הרהרו והגו ושיקפו את העבודה בהמשכיות בתוך החלק הכי אינטימי של החשיבה הפרטית של האחד עצמו אז באמת לא ניתן לצפות ממנו להתרחש.
עמוד 907
האדם רק יגיד כמו תוכי כי האדם הינו ישן, או אפילו כי עצמו הוא ישן.
מבלי להבין ולתפוש את מהי המשמעות של זה. ו, ל-מה התכוונו. כל הרעיונות של העבודה מעבירים דחיסות גדולה
של משמעות, אבל, מבלי מחשבה אנושית, יישום והכלה, הם רק הרבה מאוד תמרורים ושלטים.
ידע שטחי של העבודה לא עוזר לאף אחד, ועדיין, באותו הזמן, הידע הפורמטורי השטחי של העבודה
הוא נחוץ בתור צעד ראשון. כדי להבין את הרעיונות של העבודה, ואשר זה שונה ממש מאשר לדעת לגביה.
ההבדל בין ידיעה להבנה הוא בלתי ניתן למדידה ושיעור ובלתי ניתן להשוואה.
זה ממש אפשרי להגיד לעצמנו כי בענייני החיים הרגילים אנחנו רק לעתים מאוד נדירות ורחוקות מושפעים על-ידי העבודה. אנחנו אולי יודעים משהו לגביי זה ואולי מדיי פעם חושבים על זה לזמן קצר מאוד,
אבל ההשפעות של החיים הם הרבה יותר עוצמתיות ולפיכך זה הכרחי ונחוץ לחפש ולמצוא באילו אמצעים ההשפעות של העבודה באמת מתחילות להשפיע על החיים שלנו ועל הדרך בה אנחנו מתנהגים וחושבים וחשים ומרגישים וכד'.
זה למה ומדוע אנחנו צריכים לנסות להבין את העבודה ולא רק לדעת אותה.
עכשיו, אלא אם כן יש לנו איזשהו סוג של מטרה, אז העבודה לא יכולה להשפיע על החיים שלנו,
כי כאשר אנחנו לא מוקפים על-ידי העבודה אנחנו נשארים פתוחים לכול ההשפעות של החיים.
אנחנו אז יכולים להשוות את המטרה בעבודה עם משהו בפנים אשר בו אנחנו בינתיים עומדים במשך הזמן.
אם אנחנו זוכרים באמצע של החיים את המטרה שלנו, אנחנו חשים מיד כי שני – 2 דברים שונים ממש פועלים עלינו – כלומר, החיים אשר תמיד יגרמו לנו להתנהג במכאניות, והמטרה הזאת אשר בה אנחנו עומדים ברגע זה,
ואשר מונעת אותנו מלהתנהג לגמרי לחלוטין במכאניות.
זה לתת את ההכרה ואת התודה וכך גם את הכוח והעוצמה לעבודה.
יכול להיות כי תהיה זאת רק התנסות זמנית, אבל עדיין, זוהי אחת מאוד מקורית ואמתית.
ולמרות כי בסוף יכול להיות כי זה ייכשל, אנחנו נקבל לפחות לרגע את הטעם לגביי מה יכולה להיות המשמעות של לעמוד בתוך ההשפעות של העבודה, וכך יהיה לנו רווח מסוים על השפעות החיים אשר פועלות על האישיות המכאנית שלנו.
זה מדוע ולמה העבודה מדגישה כל כך הרבה את הנחיצות ההכרחית כי יהיה לך איזשהו סוג של מטרה.
זאת יכולה להיות אפילו מטרה קצרה למשך כמה דקות, כמה שעות.
אבל, זה יותר טוב מכלום. כי מטרה היא על סקאלות רבות.
עכשיו, כדי להזין את מטרתו של האחד, האחד חייב להגות ולהרהר בעבודה,
וכאן הכרחי ונחוץ מאמץ הפעלה ושימוש מנטאלי – שכלי. כי מטרה לא יכולה אף פעם להפוך להיות מכאנית.
מטרה חייבת להיות משהו אשר שומרים אותו במודע ובהמשכיות. דרך אספקה חדשה של מחשבות ותובנות.
זה ממש כמו לבנות סכר ליד הים. הים ממשיך להגיע פנימה ולשטוף משם חלקים מהסכר הזה
ואשר אותו צריך לחדש בקביעות.
זה נכון להגיד כי כפי שאנחנו זה יכול להיות כי לא נהיה מסוגלים לעשות את זה לאורך זמן.
ועדיין, אני שב וחוזר על זה, כי אם עשינו את זה משך איזה זמן בכנות וברצינות, אז אנחנו נקבל טעם של מה יכולה להיות המשמעות של זה, של להגיע לשלב היכן שההשפעות של העבודה הם יותר עוצמתית מאשר אלו של החיים.
הבה ניקח פעם נוספת רגשות נגטיביים – שליליים.
כאן זה באמת אפשרי למדיי לעשות משהו.
אבל, אתה לא יכול לעשות איזשהו דבר אפילו למשך זמן קצר אם אתה מנסה לעשות את זה בתור מטלה נתונה,
בתור משהו אשר אמרו לך לעשות. אתה צריך וחייב לעשות זאת מאיזושהי דרגה של הבנה אינדיבידואלית.
למה רגשות נגטיביים הם חסרי תועלת לשניכם – לך ולאנשים אחרים.
אתה צריך להבין ולתפוש עד כמה עמוק שאתה יכול את העבדות שלך לרגשות נגטיביים.
עמוד 908
אתה צריך להבין ולתפוש עד כמה יותר לעומק אתה יכול לראות את העבדות שלך לרגשות נגטיביים,
עד כמה הרבה נאמר בעבודה לגביי להיפטר מן העבדות הזאת ואת כל הסיבות למה.
למטרה זאת אתה חייב לאסוף בתודעתך ב- Mind שלך, הרבה מהאמרות של העבודה, ומאחורי כל זה, אתה חייב כי תהיה לך איזושהי תפישה כללית של כל מה שהעבודה מלמדת לגביי התפתחות פנימית, לגביי חופש פנימי.
אם אתה עושה את זה בפשטות בתור משימה ובתור משהו אשר אמרו לך לעשות, בלי איזושהי הבנה פרטית אינטימית
של הסיבה, אתה לא תהיה מסוגל להתנגד לחיים. ההשפעות של העבודה אשר פועלות עליך יהיו יותר מדיי חלושות. ובמילים אחרות, לא תהיה לך איזושהי נקודה (נקודת עיגון) אמתית בתוך העבודה.
עכשיו, אם אתה מציב מטרה זמנית כמו לא להיות נגטיבי כלפיי אדם מסוים, לא להסכים למחשבות ולתחושות ורגשות נגטיביות אשר מגיעות ובאות בתור השראה מכאנית ולא ללכת איתם, לא להקשיב להם (ומעל הכול, אם אתה מוצא את אותם הדברים המגרים והמציקים בתוך עצמך) אז אתה תעמוד בתוך העבודה – תעמוד בתוך ההשפעות של העבודה – אשר אז יכולות להגיע אליך ולהתחיל לשנות אותך. זה הוא לעמוד בתוך מטרת-העבודה שלך.
ההשפעות של העבודה ואשר הם שונות מן ההשפעות של החיים יכולות להגיע אליך. זה באמת די פשוט.
תעשה מטרת-עבודה ברורה ומוגדרת ומוחלטת, חדה וחלקה, מן הסוג הזה ותנסה לשמור בתוך זה מודעות למשך איזה זמן. אז אתה תראה בעצמך את התוצאה.
אבל, ככלל, אנשים אף-פעם לא עושים מטרת-עבודה מוגדרת ומוחלטת וברורה חדה וחלקה ופשוטה מן הסוג הזה.
הם רק דואגים ותוהים במעורפל מה לעשות, ועדיין לא שמעו עם התודעה – Mind את מה שהעבודה מלמדת,
ברורות ומפורשות לגביי עבודה אישית עם ועל עצמך ולגביי מה שהם חייבים לתרגל אותו.
אני די בטוח כי חלק שאלו : "מה העבודה מלמדת אותנו לעשות בנוגע לעבודה עם ועל עצמנו ?"
אתם שמעתם את זה במו אוזניכם שוב ושוב. כן, אבל מי באמת שמע את זה עם התודעה – Mind,
ותהה והרהר והגה בזה עמוקות, והפעיל והשתמש בתודעה – Mind לגביי זה, באופן פרטי ואינטימי,
והבין ותפש באיזה כיוון הולכת הדרך ומה זה אומר להתחיל לעקוב ולנהוג על-פי זה ?
כי העבודה היא דרך, נתיב-פנימי שקט, שלב אחר שלב, ופסיכולוגי ומוביל למטרה ברורה ומוגדרת.
האחרים אשר נתנו לנו את העבודה הזאת נהגו ועקבו אחר הדרך הרביעית הזאת וראו בעצמם להיכן היא מובילה.
"קוורמיד אגלי" 15 לחודש יוני 1946
הערה על רגיעה
אדם אשר הוא ער במלאות, אין לו אישיות-מזויפת.
בשבילנו אשר לומדים איך להתעורר זה אומר כי כמה שאנחנו יותר ערים ככה אנחנו פחות בתוך אישיות-מזויפת.
או אם נתאר את זה בדרך הפוכה, כמה שהאדם יותר בתוך אישית-מזויפת ככה האיש הזה יותר ישן.
עכשיו, האדם אשר ישן בתוך אישיות-מזויפת אין לו כל קיום אמתי. אין שם כל איש או אדם אמתי.
האדם חייב להפוך להיות ממש פתוח לעצמו בלי רמייה וצביעות, זוהי רגיעה אמתית.
הוא חייב להפסיק להחזיק את עצמו בתוך אמונות מסוימות לגבי עצמו, בתוך תנוחות, פוזות, תמונות,
רעיונות על עצמו, של עצמו.
עמוד 909
חרדה ופחד, אשר מונעים מאיתנו מן האפשרות להירגע,
ועולים בעדינות כאשר האדם מנסה לתחזק את מה שהוא לא באמת עצמו.
האדם חי בצד אחד של עצמו ובאותו הזמן השאר הוא חלק חשוך בשבילו.
הוא לא פתוח בפני עצמו. האישיות-המזויפת תמיד עסוקה בצורות שונות של שקילה פנימית.
עם שאלות לגביי האם היא עשתה רושם טוב, שמרה על חזות, והיא גורמת למתחים בהווה.
זה כאילו האדם עומד על בהונותיו וממשיך לעמוד על קצות האצבעות ולא מבין למה הוא מרגיש תשוש.
וכול הזמן הוא מתחזק ומפרנס ותומך במשהו אשר הוא לא עצמו – משהו דמיוני ומדומיין – משהו אשר לא מתאים לו.
וזה קורה עם כולם.
אם לא הייתה לנו שום אישיות-מזויפת אז כל החרדה והעצבנות אשר כולם חשים בסודיות ומרגישים לגביי עצמם,
אם הם מודים בכך או לא, זה היה נעלם.
לא רק על-ידי כך שהיחסים שלנו עם אחרים ישתנו אלא גם היחסים שלנו עם עצמנו, ואז אנחנו נבין מה זה להירגע.
סיבה אחת היא כי האישיות-המזויפת יכולה לאהוב רק את עצמה – אהבה עצמית אשר משייכת את לעצמה כל דבר,
שומרת אותנו בחרדה כי היא מפחדת מהאובדן של הערכה ועמדה ומעמד.
עכשיו, אישיות-מזויפת אף פעם לא מודה בשום דבר והיא תמיד צודקת.
אם היא מעמידה פנים כי היא מתוודה על חטאיה אז היא עושה זאת מתוך יהירות בתור פוזה וכדי להשוויץ
ובשביל להשיג תרועות וזכויות. דבר אבסורדי זה מורכב משקרים אשר הם ברורים לעצמם ודמיון שקרי.
יכול להיות כי תחשוב שבקלות רואים את זה והורסים את זה – את האישיות-המזויפת.
להיפך, את הקיום של זה הכי קשה לראות והכוח של זה הוא בלתי רגיל.
זה לא ירשה ולא יאפשר לעצמו לגלות את עצמו ולמצוא את עצמו וכמו כן לא יאפשר לנו לגלות ולברר את עצמנו,
זה הוא את מה שאנחנו באמת. כי אם זה היה עושה כך אז הכוח של זה היה נהרס.
ואנחנו היינו חופשיים מהאויב הכי גדול שלנו – זה הוא מן האדם אשר אנחנו מדמיינים כי אנחנו הננו.
ואשר אותו אנחנו משרתים כמו עבדים מן הרגע בו אנחנו מתעוררים בבוקר ועד הרגע בו אנחנו נרדמים בלילה.
אז אנחנו לא יכולים להירגע עמוקות כאשר אנחנו משרתים בדרך הזאת,
כי האישיות-המזויפת תשמור אותנו כך שנמשיך להגיב ולהיות בהתאמה ל- מה שהיא מדמיינת כי זאת היא.
האישיות-המזויפת לא תרשה ולא תאפשר לאדם להיות במנוחה, אלא היא חייבת לדרבן ולדחוק ולהמריץ אותו לפעול
בדרך בה הוא אמור לפעול, לשמור על התדמית שלו ועל המוניטין שלו ועל תפקידי האופי שלו.
אז אם לאדם יש תמונה של עצמו בתור אחד אשר עובד קשה, האישיות-המזויפת שלו תניע אותו לעבוד קשה
אפילו עד נקודת המוות.
היא גורמת לכול אחד ממכם להמשיך לפרנס ולשמור את התמונות שלכם על עצמכם.
עכשיו, הכוח של האישיות-המזויפת תלוי בבלמי זעזועים. הכוח שלה לא נמצא בשקרים הברורים ובדמיון השקרי
אלא בבלמי הזעזועים המונחים כמו קירות וחומות בתוך מרכזים ומונעים מאיתנו לראות יותר מאשר צד אחד באותו הזמן.
אז ככה אנחנו לא רואים סתירות פנימיות. הם מונעים מאיתנו מלהיות יכולים להביא שני דברים יחד.
ואשר את שניהם אנחנו יודעים ומכירים בנפרד. אבל, יש להם את הפעולה המסקרנת הזאת,
שקרים ודמיון יש להם את הכוח ואת העוצמה לשלוט בנו.
מגיע הזמן בו העבודה מגלה אותנו לעצמנו.
דרך אחת אשר בה היא עושה את זה היא לגרום לסתירה בתוכנו שתהיה מודעת לנו או שנהיה מודעים לה – וזה לעשות אותנו באופן סימולטני–בו זמנית מודעים יותר ויותר ל-מה שמונח בכול צד של בלם הזעזועים.
בדרך כלל אנחנו נהיה מודעים רק ל-מה שמונח ונמצא בצד אחד בפרק זמן אחד ובצד אחר בפרק זמן אחר וככה אנחנו לא רואים כל סתירות. ואז האישיות-המזויפת דרך הפעולה של בלמי הזעזועים מונעת מאיתנו מלפגוש את עצמנו.
עמוד 910
האישיות-המזויפת מונעת את האדם מלהפוך להיות ממש פתוח לעצמו בלי רמייה וצביעות,
אז זה הכרחי לתרגל התבוננות עצמית משך זמן ארוך עד אשר הזיכרון של זה,
אשר מקליט ורושם את שני – 2 הצדדים של בלם הזעזועים הוא חזק מספיק כדי להשפיע עלינו וזה משקיט את זה.
כי יש כזה רעש אשר קורה בתוכנו בגלל האישיות-המזויפת – כל כך הרבה 'אניים' צועקים כך שאנחנו לא יכולים להירגע.
"קוורמיד אגלי" 22 לחודש יוני 1946
עבודה על המרכז הרגשי
בפגישה בלונדון בשבוע שעבר אשר בה היו נוכחות כל הקבוצות התחיל לימוד של העבודה בדרך רעננה וחדשה,
ואחד הרעיונות העיקריים אשר ניגשנו אליו בהתחלה היה כי המערכת הזאת של לימודים מבוססת על הרעיון
בו האדם נברא במיוחד בתור ניסיון של אבולוציה-עצמית.
העבודה מלמדת כי האדם נברא ונוצר בתור אורגניזם של התפתחות עצמית בנבדל ובנפרד מן החיות.
מנקודת המבט הזאת האדם הוא לא שלם כמו מבנה ובניין אשר עדיין לא סיימו אותו.
וזה הושאר בשבילו – בשביל האדם לסיים את הבניין שלו עצמו ולהשלים את עצמו.
מן הסיבה הזאת לימודים מסוימים היו תמיד קיימים בעולם ואפשר לקרוא להם : "לימודים אזוטריים".
לדוגמא, לימוד זה אשר אנחנו לומדים אותו נקרא לפעמים "הנצרות האזוטרית",
ולכך אין שום קשר בנוגע ל"נצרות האקזוטרית".
בפגישה שהייתה נגענו בשלושת – 3 המרכזים של האדם וזה נאמר כי המרכז הרגשי של האדם הוא במצב רע מאוד.
הבה נעשה כמה פרשנויות קצרות לגביי נקודה זאת אשר הלימודים האלו מדגישים הרבה מאוד.
העבודה אומרת כי אנחנו חייבים לעבוד על ועם המרכז הרגשי שלנו ולטהר אותו, לנקות אותו,
להיפטר מרגשות לא נחוצים ולא הכרחיים ואשר שומרים אותנו ישנים ושומרים אותנו עבדים לחיים החיצוניים.
הבה ניקח לדוגמא אדם אשר הוא תמיד מעוצבן ונרגן ומזעיף פנים, תמיד וקשה, ובתור עובדה הוא תמיד מוטרד.
באדם כזה המרכז הרגשי לא עובד נכון וזה הכרחי ונחוץ לאדם כזה דרך התבוננות טכנית מאומנת וארוכה
להפוך להיות ער לכך כי עבודה שגויה זאת של המרכז הרגשי קיימת בתוכו או בתוכה.
עכשיו, אדם אשר הוא רגזן, חמום מוח וחם מזג וקשה, ווכחני ואפילו ארסי, צריך וחייב להבין ולפוש בעבודה הזאת
כי מצב כזה של המרכז הרגשי הוא ממש בהתאמה עם איזושהי התפתחות עצמית, זה הוא כי האדם הזה, אם הוא איש או אישה, צריך להכיר בכך ולהבין ולתפוש כי כדי להשלים את עצמם באופן של הלימוד הזה, כדי לעבור אבולוציה ולהתפתח,
זה ממש בלתי אפשרי כל עוד המרכז הרגשי בתוכו או בתוכה נשאר ונותר במצב המכאני הזה.
הנקודה היא כי אנשים כאלו הם ממש לא ערים למצב של המרכז הרגשי בתוך עצמם. הם לא רואים כי הם רגזנים וכועסים וקשים ומוצאי טעויות והאשמות ולא נעימים וכך הלאה. ולהיפך, יש להם תמונה על עצמם בתור מאוד מתוקים ומקסימים, ולפיכך קיים בתוכם מרווח ופער, מרווח ופער בתוך המודעות שלהם לגביי עצמם.
מרווח ופער זה ניתן למלא אותו רק על-ידי התבוננות עצמית מודעת וכנה.
עמוד 911
אשר אותה מבצעים על-פי ההוראות אשר ניתנו בלימודים האלו בשביל התבוננות עצמית.
כל האנשים חושבים כי הם מכירים את עצמם ויודעים את עצמם, אבל באמת אף אחד לא באמת אמנם יודע ומכיר את עצמו. זאת היא אשליה.
בדרך כלל אנשים אחרים יודעים עלינו יותר מאשר אנחנו יודעים על עצמנו,
אבל מצד שני הם לא מכירים ויודעים את עצמם. אז זה דבר טוב מאוד להתחיל להתבונן במצב של המרכז הרגשי שלך, ובהתבטאויות- המניפסטציות הלא נעימות אשר מגיעות מזה באופן מכאני.
העבודה מלמדת כי המרכז הרגשי הוא המרכז הכי מופלא ונפלא בתוכנו, וכי בהווה, במצב השינה אשר בו כולנו קיימים ומתקיימים זה מוצף עם רגשות נגטיביים, עם רחמים עצמיים, עם רגשות עצמיים, עם חשיבות עצמית ועם מאה ואחת – 101 צורות דומות של רגשות אשר מונעות מאיתנו מלהיות יכולים באמת לבוא במגע אחד עם השני,
וכך מונעות אותנו מלהיות יכולים להבין את הקשיים אחד של השני.
עבודה על המרכז השכלי היא שונה מהעבודה על המרכז הרגשי.
אבל, העבודה מתחילה מהתבוננות על שלושת – 3 המרכזים העיקריים בתוכנו,
אנחנו צריכים להגיע לנקודה אשר בה אנחנו מבינים ותופשים דרך התבוננות עצמית את המצב של שני – 2 מרכזים,
כלומר, את אשר קורה כל הזמן במרכז השכלי ואת אשר קורה כל הזמן במרכז הרגשי.
כאן יש לנו אדם אשר תמיד לא מחבב וסולד מכולם ומקנטר ומלגלג על אנשים ומוצא האשמות על אחרים,
אדם כזה לא יודע כי זהו המצב של המרכז הרגשי שלו.
או אדם אשר תמיד חש את עצמו דרך עליונות על אנשים אחרים אבל הוא עדיין לא מבין ולא תופש את זה.
ההרגשה והתחושה הרגשית תמיד מבוססת על חשיבות עצמית ועל אהבה-עצמית ועל הרגשה עצמית.
במקרה כזה המרכז הרגשי לא עובד ופועל כמו שהוא אמור, וככה זה לא יכול למלא את האדם עם הרגשות והתחושות הנכונים אשר נותנים לו משמעות פנימית ושלווה. אז זה דבר טוב להתבונן על המצב של המרכז הרגשי של האחד,
להתבונן בו בפעולה – כלומר, להתבונן איך וכיצד הוא מגיב בצורה מכאנית למאורעות חיצוניים ובמיוחד לאנשים אחרים.
כאן מונחת משימה גדולה מאוד ואשר היא באמת משימת-חיים. עבודה זאת היא לכול החיים של האחד וצריך ליישם ולהכיל אותה (את העבודה) ואנחנו בהדרגה עוברים טרנספורמציה פנימית כי אנחנו הופכים להיות יותר ויותר מודעים לצדדים האמתיים שלנו ו, ל- מה שאנחנו עושים באמת. וזה הורס את האשליות שלנו לגביי עצמנו.
כאשר האדם באמת מתחיל לעבוד עם עצמו, וכאשר הוא מתחיל לראות את העומק של הלימוד הזה,
הוא כבר לא יכול להישאר יוותר אותו הסוג של אדם, איש או אישה.
היא או הוא יתחילו אז להבין מהי המשמעות של זה כי אנשים נולדים על כדור הארץ הזה בתור אורגניזם של התפתחות-עצמית. וכי יש משמעות מיוחדת לכולם ולכול אחד ואחת אשר צריך לנהוג ולעקוב על-פיה ולברר אותה ולגלות אותה במטרה להשיג את ההשלמה הזאת. ההתפתחות הזאת אשר היא המשמעות האמתית לאדם להיות על פלנטה מאוד
לא מושלמת זאת. המשימה של כל אחד ואחת היא שונה, אבל בפעם בה העבודה מובנת בקווי המתאר החיצוניים הרחבים שלה ובפעם בה האמת של זה מוכרת ומוערכת בתוכנו בפנים, אז מראים לכול אחד ואחת על מה נחוץ והכרחי לעבוד.
אתם חייבים לזכור כי העבודה מלמדת כי רגשות נגטיביים הם לא נחוצים וכי הם מסבכים את החיים בהמשכיות כל הזמן וכי הם מייצרים את כל חוסר האושר אשר קיים ביחסים של אנשים אחד לשני, והיא גם מלמדת כי זה אפשרי לשחרר בהדרגה את עצמך
עמוד 912
לשחרר את עצמך מרגשות נגטיביים לא נחוצים ולא הכרחיים אלו.
בפעם בה האדם מבין ויודע את זה, ורואה את האמת הפנימית הזאת, יש לו כבר בתוך התודעה – Mind שלו סוד בל ישוער – או בלתי ניתן לשיעור. והוא כבר אף פעם לא צריך להיות בהפסד ובאובדן בכול הנסיבות מה שהן לא יהיו,
כי הוא תמיד יידע מה הוא צריך לעשות בכול מצב וסיטואציה – זה הוא, לא להביע רגשות נגטיביים, ואז להיפרד מהם, ולבסוף שלא יהיו לך אותם בכלל.
עבודה זאת לא מלמדת כי אין לנו כל זכות כי יהיו לנו רגשות נגטיביים, כי זה יהיה קשה מדיי.
היא מלמדת כי יש לנו את הזכות כי לא יהיו לנו רגשות נגטיביים.
כל הבעיות שלנו, הטרגדיות היומיומיות הביתיות וכד', הם בעיקר בגלל שאנחנו מזינים רגשות נגטיביים,
עם לחוש ולהרגיש כי 'חייבים' לנו משהו.
אני שואל אתכם – מה אתם חושבים כי חייבים לכם ? תבחנו את זה – ואז תסתכלו על עצמכם.
כאשר אתה רואה איך אתה וכמו מה אתה, האם אתה באמת יכול לחשוב כי חייבים לך משהו ? אני אגיד על זה ל א,
אני תופש ומבין את זה, ואני מכיר בכך, כי להיפך, אני חייב לאחרים.
בברית החדשה בתפילת האדון- תפילת האל, יש פסוק אשר אומר :
"תבטל את מה שאנחנו חייבים לאלוהים כפי שאנחנו מבטלים את מה שאנחנו חושבים כי אחרים חייבים לנו."
זה הוא, כי כל עוד חייך מבוססים בדמיון כי האחרים חייבים לך, אז אתה לא תגיע לשום מקום.
אבל, ככול שאתה רואה יותר ויותר כי אף אחד לא חייב לך שום דבר וכי זאת תמיד אשמתך שלך – אז החשבונות שלך מבוטלים מהבחינה הרוחנית. וזה נותן את האפשרות של לשמוע את המרכזים הגבוהים יותר ואת מה שהם יגידו לך.
אם אתה מאסה של שקילה פנימית, של רחמים עצמיים, של להרגיש ולחוש כי אף פעם לא יהיה לך צ'אנס,
ו, של להרגיש כי בסיטואציות החיים האופייניות שלך זה בלתי רגיל ויוצא דופן וכי אף אחד לא מבין את הקשיים המיוחדים והבלתי רגילים ויוצאי הדופן שלך, אז אתה תמשיך להציף את המרכז הרגשי עם רגשות נגטיביים.
ובמקרה זה הוא לא יוכל לבצע את התפקיד האמתי שלו וכך הוא לא יוכל לתת לך משמעות פנימית ושלווה.
"קוורמיד אגלי" 29 לחודש יוני 1946
הערה על זכירה עצמית
העבודה מלמדת כי זכירה עצמית משמעותה המידית היא מזון טוב יותר בשביל התאים בגוף.
ולהיפך, הזדהות עם כל בעיותיו של האחד בחיים, להיות נגטיבי וכבד, קנאי, לא שמח וכד'.
ואשר מציינים חוסר של זכירה עצמית, זה אומר ומשמעותו מזון גרוע ורע בשביל כל התאים בגוף.
פעולה של זכירה עצמית באמצע המהומה של החיים נותנת כוח חדש. הגוף כולו חש קל יותר,
כי אז התאים אשר מרכיבים את הגוף מקבלים מזון חדש – קלאסה של מזון אשר היא מעל הוויטמינים.
הגוף צריך מזון נכון מן הפסיכולוגיה, היחסים של הגוף עם המצב של עצמך, זה הוא עם המצב הפסיכולוגי שלך
הם מאוד אינטימיים. מצב נגטיבי מדכא או מצב דיכאון נגטיבי ומצבים מדאיגים ומצבים של חרדה,
מייצרים מזון רע בשביל הגוף.
העבודה מלמדת כי היחסים בין הגוף לתודעה - Mind הם מאוד עדינים ומעודנים ומוגדרים.
מצבים רעים של התודעה – Mind ובמיוחד רגשות רעים – כמו רגשות-עצמיים קטנים וקטנוניים, סלידה וחוסר חיבוב ושעמום וכד', מעקבים ומשהים ודוחים את העבודה
עמוד 913
מעכבים ודוחים את העבודה הנכונה של התאים בגוף.
אז העבודה מלמדת כי המאמץ הזה של לעבוד על עצמך, להבין ולתפוש ולקלוט את התנהגות של האחד בכול רגע ולהמיר את זה על-ידי פעולה של זכירה עצמית, זה משנה את הכימיה של התאים בגוף.
האדם יכול להיות ישן בחיים למרות כי הוא מאוד עסוק, האדם יכול להיות ער בחיים למרות כי הוא מאוד עסוק,
אך התוצאות הן ממש שונות.
אם האדם מתחיל ללמוד מהי המשמעות של זכירה עצמית מתוך להבין ולתפוש כי הוא לא זוכר את עצמו,
אלא הוא בפשטות מכונה אשר מגיבה לחיים החיצוניים תמיד באותה הדרך, אז הוא מתחיל לראות לגביי מה העבודה.
אם הוא מחמיא לעצמו כי הוא בסדר גמור כפי שהוא אז העבודה נשארת סגורה בעבורו. וזה אומר כי מבחינה פנימית, החלקים הפעילים הגבוהים של המרכזים הרגילים בתוכו נשארים סגורים בפניו. אז הוא חי בתוך המרתף של הבית שלו.
אדם – איש ואישה, צריכים ואמורים ללמוד אחרי איזה זמן מהי המשמעות של לעבוד עם עצמם ולא להישאר רק בתפקוד ובפונקציה של תנאים חיצוניים – זה הוא, מתוסכלים ומבואסים, משועממים ולא שמחים ומאושרים,
כאשר הם לא מסכימים ולא מקבלים ונהנים מן התנאים החיצוניים והם מתרגשים כאשר התנאים החיצוניים הם מועדפים, מבטיחים ומעודדים, זה לחיות בתוך הפכים וניגודים.
אז האחד הוא לבטח מכונה חסרת ישע אשר משתנה מאומללות לאושר ומאושר לאומללות.
לאחד אין שום דבר כדי ליצור את החיים של האחד עצמו, כדי ליצור את עצמו.
אז החיים מניעים אותנו כמו חגורה גדולה אשר מניעה מאות מכונות קטנות.
זה לא מצב רצוי, כי אז אין אף אחד, האחד הוא אז באמת לא אף אחד, ובלי הכוח והעוצמה אשר יכולים להמיר איזושהי סיטואציה. האחד אז מבזבז את כל הכסף של האחד ואז אין לו כביכול שום דבר.
אין כל שמירה וכל עתודה ורזרבה של כוח ועוצמה. שום דבר לא נוצר בתוך האחד עצמו, עצמך.
במקרה זה האחד מזדהה עם כל אשר קורה. ובמילים אחרות, האחד לא זוכר את עצמו.
אם האדם – איש או אישה, באיזשהו מאורע לא שמח ולא מאושר אשר יש בו הרבה סטראוטיפים אופייניים
אז האחד כבר עשוי – אם הוא מזדהה לגמרי עם זה אז הוא מאבד כוח.
הם מכונות, אשר מגיבות בצורה מכאנית למאורעות הסטראוטיפים האופייניים האלו,
אשר כולם מוכנים בשבילם כמו משוכות על מסלול הריצה. כן, זה באמת בדיוק כך.
אתה מגיע למשוכה אופיינית ונופל. אבל, אם אתה זוכר את עצמך אז אתה לא – במיוחד אם אתה יכול להגיד לעצמך :
"זוהי סיטואציה אופיינית אשר מיליונים נמצאים בתוכה ברגע זה".
עכשיו אחזור : "העבודה מלמדת כי זכירה עצמית משמעותה המידית היא מזון טוב יותר לכול התאים של הגוף".
אבל, תנו לי להזכיר לכם כי זכירה עצמית תלויה לבסוף על התחושה של משהו גבוה יותר בתוך עצמך.
כאשר האדם מתחיל ליישם את הלימודים של העבודה הזאת בצורה מעשית לעצמו
אז הוא כביכול מתחיל לעוף מעט מעל פני השטח של כדור הארץ.
מה שהוא נהג להיתקל בו ולמעוד עליו, הוא כבר לא נכשל בו ומועד ונתקל בו.
ובמילים אחרות, הוא חי על כאבל טלגרף גבוה יותר – ברמה מעט יותר גבוהה.
מה שהיה פעם קטסטרופה זה עכשיו אולי רק מקרה רגיל
אני מבקש מכולכם לחשוב להרהר להגות ולשקף לגביי מה יכולה להיות המשמעות של :
"לזכור את עצמכם". "לזכור את עצמך".
באמצע של בעיות וחרדות, ובקצרה, באמצע של מהומת המקרים היומיומיים האופייניים של החיים.
ובדרך זאת לגוון ולשנות את המראה ואת הדמות, כאן האחד מתחיל לראות מה יכולה להיות המשמעות
של "ללכת על המים" של עצמך. במקרה שלי זה "ללכת על- ומעל " וכך "ללכת מעל ניקול".
עמוד 914
"קוורמיד אגלי" 6 לחודש יוני 1946
פרשנות על אישיות-מזויפת ואהבה עצמית
שאלות אשר נשאלו בזמנים שונים אשר בהם המושג "אהבה-עצמית" היה בשימוש,
אני הסברתי כי המושג הזה "אהבה-עצמית" לא נמצא במערכת זאת של לימוד,
וכאשר השתמשתי בזה בעצמי בדרך כלל הוספתי כי זה לא ביטוי טכני של העבודה.
בימיה המוקדמים של העבודה בלונדון אנחנו דנו בין עצמנו לעתים קרובות למה לא השתמשו במושג הזה ואני זוכר כי מישהו אמר כי אולי זה בגלל שזה הוא מושג שחוק או כי הוא לא מכיל איזושהי משמעות בהירה וברורה.
במקרה כלשהן בשיחה פרטית בין כמה מאיתנו, אדון אוספנסקי אמר כי אם אנחנו יכולים למצוא מושג אחר ו/או נוסף בשביל זה, אז יכול להיות לזה ערך מסוים כדי לתאר את האישיות-המזויפת. מגוון מילים הוצעו, כגון :
"הערכה-עצמית", הערצה-עצמית", "חשיבות-עצמית" ומילים אחרות, אבל כאשר הוצע המושג "אהבה-עצמית"
או "חיבה-עצמית", אז אדון אוספנסקי אמר כי זה הכי קרוב ל- זה אשר עלה בתודעתו – ב – Mind שלו, ואמר כי
כל השאלה השלמה כולה מונחת בתוך התגובות הרגשיות של האישיות-המזויפת בתוך האיש או האישה.
אדון אוספנסקי אמר כי האיש או האישה חייבים להיות מטולטלים ומנוערים ומנוענעים עד לעומק שלהם
כדי להיפטר מן האישיות-המזויפת.
אנחנו נפגעים בקלות, נעלבים ומתהפכים ומתוסכלים ומתבאסים כי האישיות-המזויפת היא התחושה וההרגשה שלנו
את עצמנו. וזה הנו דבר מדומיין, מסיכה מלכותית נרכשת,
אדם אשר הוא העמדת פנים ואשר אנחנו רוצים לדמיין כי הוא אנחנו עצמנו אבל הוא לא.
אישיות-מזויפת זאת לוקחת את עצמה בתור אחדות, וזה איך עולה ה 'אני הדמיוני',
הוא לווה ומשאיל כביכול את הרעיון כי זה הוא איש אמתי וכך הוא קורא לו 'אני'. (הערת תרגום : קורא לעצמו "אני") התחזוקה ההמשכית של האישיות-המזויפת לוקחת הרבה מאוד כוח.
זה גורם לנו לשקול פנימה – לשקילה פנימית וזה מתיש אותנו.
אדון אוספנסקי אמר כי אישיות-מזויפת תמיד מצדיקה את עצמה במטרה לתחזק את הקיום שלה וזה מבזבז כוח.
ובהתייחס לאישיות-המזויפת אשר במקרה שלי נקראת ניקול, הוא אמר כי האחד צריך להיות מסוגל לראות
כי זה לא באמת 'אני'.
אדון אוספנסקי אמר כי זה מורכב מקבוצות מסוימות של גלילים בתוך מרכזים וקבוצות של 'אניים'
אשר יכולים לזוז מזמן לזמן ביחס להרכב שלהם לפי ובהתאם לסביבה אשר קרתה כי האחד נמצא בה.
ועדיין, באותו הזמן, תמיד יש לזה את אותה האיכות של שקריות וזיוף, של משהו אשר המשיכו אותו, איזושהי המצאה, משהו מומצא.
לדוגמא, האדם יכול כאשר הוא בחברת אנשים מן המעמד הנמוך, להתחזות באיזושהי העמדת פנים של עצמו,
וכאשר הוא בחברת אנשים מן המעמד הגבוה הוא יתחזה ויעמיד פנים בצורה אחרת.
ועדיין, באותו הזמן, זה הכול אותו דבר – זאת היא האישיות-המזויפת.
אדון אוספנסקי אמר כי אנחנו צריכים להגיע לנקודה בה אנחנו צריכים להגיד לעצמנו בפנים : "זה לא באמת אני".
ואדון אוספנסקי אמר כי ההפרדה הפנימית הזאת כמו למשל במקרה שלי מניקול – זאת היא הנקודה הכי חשובה בעבודה – והיא קשורה עם לעשות את האישיות (בשלמותה) פסיבית. אדון אוספנסקי אמר כי הלימוד של אישיות-מזויפת
הוא כמעט משימת-חיים, וכי לבסוף הוא יכול להיות מובן רק דרך ההתפתחות של טעם פנימי אשר מוביל למצפון אמתי.
אדון אוספנסקי אמר כי מצפון אמתי בנפרד מהמצפון הנרכש, זה הוא אחד מן החושים הפנימיים הגדולים ביותר שלנו
עמוד 915
וכי אלא אם כן זה היה ניתן לנו (מצפון אמתי), אז אף אחד לא יכול היה להתעורר.
מצפון נרכש הוא כמובן רק עניין של איך גידלו וחינכו אותנו, ומה לימדו אותנו כי הוא נכון ולא נכון.
אדון אוספנסקי אמר כי מצפון נרכש הוא שונה בכול אומה. זה יכול להיות כל דבר, זה עניין של חיקוי.
חלק מהאנשים מלמדים אותם על-ידי חיקוי וחינוך כי זה צודק ונכון וטוב כי יהיו לך הרבה נשים,
ואת האחרים מלמדים כי זה טוב ונכון וצודק כי תהיה לך אישה אחת, וזה ככה באלף – 1000 דרכים שונות.
אבל, מצפון אמתי הוא אותו הדבר בכול האנשים, אבל זה קבור מתחת לפני השטח של האישיות-המזויפת.
אדון אוספנסקי אמר עוד כי אף אחד כמובן לא יכול היה לפעול אי פעם בלי איזושהי התערבות של העצמי – זה הוא עם התחושה וההיגיון של האינטרס-העצמי, אבל – בדרך כלל זה היה כולו מתוך אינטרס-עצמי. אנשים לא שקלו באופן חיצוני. הוא אמר כי נאמר לנו לאהוב את שכנינו כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו, וכי אחת מן המשמעויות של זה היא כי אנחנו לא יכולים לעשות דברים לחלוטין ללא אינטרס-עצמי או "חיבה-עצמית" או "אהבה-עצמית",
אלא אבל כי חצי מזה צריך להיות גם מהעצמי וחצי מאהבת השכן.
ביקשתי מאדון אוספנסקי לדבר על השלבים של התפתחות רגשית – זה הוא, ההתפתחות של המרכז הרגשי עד עוצמות התפישה הגבוהות ביותר שלו כפי שזה מנוסח בכתבי הקודש הנוצריים – כלומר, "אהבה של עצמך", "אהבת לשכנך", ו "אהבת אלוהים". זה נרשם בברית החדשה (מתי פרק כב' פסוק34 ): כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הַפְּרוּשִׁים כִּי הִשְׁתִּיק אֶת הַצְּדוֹקִים, נֶאֶסְפוּ יַחְדָּיו 35 וְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי לְנַסּוֹתוֹ: 36 "רַבִּי, אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹרָה? 37 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. 38 זֹאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. 39 הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ 40 בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."
זה אפשרי לקחת רק את הסיכום של התשובה של אדון אוספנסקי אשר החל באומרו :
" אישיות-מזויפת אוהבת רק את עצמה ואת כל מה שמחמיא לה ומסכים איתה.
אלא אם כן האדם יכול למצוא משהו לאהוב אשר יותר גדול ממנו עצמו. אז הוא לא יוכל אף פעם לשנות ולסגל ולהתאים את המצב הפנימי הזה. בימינו, לאנשים יש מבט ודעה מאוד מוזרים על היקום והם לוקחים את כל זה בתור מובן מאליו כאילו זה ברא את עצמו והם לא רואים בזה שום דבר מופלא.
כיצד ואיך יכול דבר לברוא את עצמו ?
המדענים משייכים כל גילוי לעצמם, מבלי להבין כי הם לומדים את היקום אשר כבר ניתן להם והיה קיים הרבה לפני שהם נולדו. הם אפילו מכנים כוכבים בשמותיהם שלהם. זה אבסורד.
אבל, אישיות-מזויפת משייכת הכול לעצמה. בזמנים יותר עתיקים כאשר לאדם היו את התחושה ואת ההיגיון של המופלא והם סגדו לאלוהים בתור הבורא, הבורא של שניהם – של עצמו ושל היקום. אז האדם היה מבחינה רגשית במצב הרבה יותר טוב מאשר הוא קיים בימינו בנקודת המבט והראייה האנושית הכללית הממוצעת.
ההבנה שלו הייתה טובה יותר והוא יכול היה To Understand
(הערת תרגום : כאן יש שימוש בשפה כמשחק מילים באנגלית : להבין = לעמוד מתחת ל..)
להבין = Understand , לעמוד מתחת = Stand Under .
בהתייחסנו ל, מה שנאמר בכתבי הקודש הנוצריים לגביי אהבה, אתה חייב להבין ולתפוש כי זה נאמר בתחושה ובהיגיון ובמובן גדולים מאוד, ובסקאלה גדולה מאוד, ויש בכך משמעות בתוך משמעות, המשמעויות האלו הורסות אישיות-מזויפת, כי כאשר הם מתחילים להיות מובנים על-ידי האיש או האישה אז התחושה והמובן וההיגיון של הקטנות של עצמם בהשוואה למסתורין הגדול של הבריאה, יתחילו להשפיע עליהם מן הבחינה הרגשית.
כל הרגשות היותר גדולים הורסים את הרגשות-העצמיים הקטנים, אשר עולים ונובעים מן הספירה הצרה והמכווצת של האישיות-המזויפת והחיבה-העצמית או האהבה-העצמית והחשיבות-העצמית הקטנטנה של האדם עצמו".
ואדון אוספנסקי אמר במדויק : " אתם כבר כולכם יודעים כי כל המשלים וכול האמרות אשר בכתבי הקודש הנוצריים מכילים דחיסות עצומה של משמעות אשר מגלה את עצמה כפי שאנחנו משתנים ברמת ההוויה שלנו.
עמוד 916
להתווכח לגביי אם ישוע היה קיים או לא היה קיים, בתור עובדה היסטורית, יש בזה מעט מאוד היגיון.
זאת עובדה כי הוא היה וביצע את תפקידו בכוונה. הנקודה היא כי כל אדם עם איזושהי הבחנה והבנה
אשר קורא את כתבי הקודש הנוצריים בפעם הראשונה, יודע מיד, כי רישומים קצרים אלו, מילים אלו,
הם לגמרי ולחלוטין שונות מאיזה שהוא כתב אשר נכתב מאז. אבל, אנשים קוראים את כתבי הקודש הנוצריים בצורה מכאנית והם לא מבינים את מה שהם קוראים. הם קוראים על הפרושים ועל הגינוי ההמשכי של ישוע את הפרושים,
אבל הם לא רואים כי זה מיושם ומוכל עליהם עצמם – ועל האישיות-המזויפת שלהם עצמם.
כי ה-פרושי בתוכך הוא האישיות-המזויפת שלך. זה תמיד מתיימר ומתחזה ומעמיד פנים להיות מה שהוא לא,
כי זה ה-פרושי אשר חי בתוכך. אנשים חושבים לפעמים כי זה קל להבין כי האחד חייב לאהוב את אלוהים בכול ליבו ובכול מאודו ובכול נשמתו, ומדמיינים כי הם עושים כך.
הם לא מבינים כי קודם כל זה אומר לעשות את האישיות פסיבית. משימה ארוכה.
הם חייבים לוותר לחלוטין על הרעיון כי הם הבוראים שלהם עצמם, ולהבין ולתפוש מכה אחר מכה,
כי משהו אשר הוא גדול עד אינסוף יותר מאשר הם עצמם קיים וכי הם עצמם זה לא כלום.
הבעיה היא כי הם חושבים כי הם מבינים את מה שישוע אמר, ואפילו אנשים ממש דתיים מצהירים
טוענים ומתיימרים כי הם אוהבים את אלוהים והם לא מתבוננים כי הם מבוססים ומתעקשים בדעות שלהם עצמם והם מאסה של אישיות-מזויפת. אז זה כך שבטווח הארוך הם אוהבים את עצמם".
ואז אדון אוספנסקי הוסיף ואמר : " לדוגמא, הם מחויבים לשפוט ולדון ולהרשיע את כל אלו אשר מתנהגים בדרך אותה
הם לא אוהבים. זה הוא כי הם שונאים בהסתר או בסוד".
עכשיו, מה זה אומר : אהוב את חברך ואת שכנך ואת רעך ? מי זה השכן וחבר והרע של האחד ?
חלק מן האנשים חושבים אולי כי המשמעות של זה היא האדם אשר במקרה חי בדלת הסמוכה.
אבל, מבחינה פסיכולוגית זה עוסק באלו אשר הם הכי קרובים אליך בהווייתם.
אלו אשר קרובים אליך בהבנה, , ומה שהם מחפשים, או אלו אשר הולכים באותה הדרך בה אתה הולך.
זה למה אנחנו חייבים וצריכים לעשות יחסים מודעים אם אלו אשר איתנו בעבודה – הקו השני של העבודה.
ואז, מה זה אומר ומהי המשמעות של אהבת-עצמי ? ולבסוף, איך אנחנו יכולים להבין מהי המשמעות של 'אהבת אלוהים' ?
זהו משהו עצום, משהו אשר אנחנו יכולים לדמיין כי אנחנו יודעים לגביו אבל עדיין לא יכולים לדעת.
כן, אנשים אומרים כי הם אוהבים את אלוהים ואז הולכים והורגים את השני ו/או שונאים אחד את השני או מדברים רעה. אז איך זה יכול להיות 'אהבת אלוהים' ?
אולי אדם מס'-7 יודע מהי המשמעות של 'אהבת אלוהים' – אדם מס'-7 בעבודה זה האדם אשר שייך להתפתחות הגבוהה ביותר אשר אפשרית לאדם – בבירור, האדם המכאני הרגיל לא יכול לדעת מהי המשמעות של זה.
הוא אולי אוהב את 'דעתו שלו עצמו' על אלוהים, האלוהים אשר הוא מניח כי הוא סוגד לו, אבל זה סובייקטיבי,
ואם מישהו לא מסכים איתו, הוא יהיה כועס ואפילו ירדוף אותו ויתבע אותו וירצה להרוג אותו.
מצב של "מודעות אובייקטיבית" כלומר המצב הרביעי של מודעות, צריך להגיע אליו ולהשיג אותו לפני שניתן יהיה להבין במלואה את המשמעות של המילים של ישוע. כל דבר אשר אנחנו יכולים להגיד על עצמנו זה כי אנחנו לא יודעים
איך לאהוב את אחרים ואיך לאהוב את אלוהים. זה הוא הדבר הראשון.
ואנחנו חייבים לראות כי זה כך. מה שאנחנו קוראים לו 'אהבה' יכול להפוך ברגע להיות סלידה, חשדנות, קנאה או שנאה. אהבה משמעותה היא רגשות חיוביים, ואנחנו לא יודעים ולא מכירים רגשות חיוביים.
המאפיינים שלהם זה כי הם אף פעם לא הופכים להיות ההפכים והניגודים, כי הם כוללים את כל ההפכים והניגודים.
עמוד 917
אנחנו יודעים כי רק רגשות אשר הופכים מיד ובקלות להיות הניגודים וההפכים שלהם.
ועושים כך לעתים קרובות ובהבזק. אנחנו קוראים לזה 'אהבה' אבל זוהי לא 'אהבה' כי אם 'אהבה-עצמית'.
במושג 'אהבה' משתמשים בכתבי הקודש הנוצריים בדרך מיוחדת,
זוהי 'אהבה-מודעת', יחסים-מודעים ו, 'יחס-מודע' לא אהבה מכאנית, לזה התכוונו. וזה מספיק ברור.
כאשר האדם מתחיל להבין ולתפוש כי הוא לא יכול לאהוב כפי שהוא הנו אז הוא לפחות יותר קרוב לאמת,
והוא כבר לא טיפש יותר – No longer a Fool, הוא לפחות נפטר מקצת דמיון, מחלק מסוים של האישיות המזויפת,
נפטר מקצת איפור, קצת מהתבנית שלו, וקצת מהרכב מכלול התכונות של האדם.
כך הוא קרוב יותר לאפשרות של אהבה – מודעת.
מה שעובר בתור 'אהבה' בחיים המכאניים זה הוא בעיקר דמיון.
הדבר אשר האנשים קוראים לו 'אהבה' זה בדרך כלל אהבה-עצמית מסופקת. לאהוב זה לעבוד ולעשות את העבודה.
(הערת תרגום: אהבה היא העבודה- אהבה זאת העבודה).
חלק מן האנשים כמובן לא מסכימים עם המילים האלו והם בטוחים כי הם יודעים מה היא אהבה.
אפילו ולמרות כי הם היו לא מאושרים ועצובים בהופעתם כפי שהבחנתי".
בזמן אחר אמר אדון אוספנסקי : " אנחנו לא יכולים ליצור איזושהי תפישה של "התפתחות של אהבה" בלי התפתחות של מודעות. כי העבודה הזאת מדברת בעיקר על האפשרות של מודעות בתוך האדם וכפי שהאדם הוא הנו הוא לא מודע כראוי. אהבה חייבת להפוך להיות מודעת ולא תשוקה ותאווה.
האדם הוא ישן. הכול בתוכו מעורבב עם חלומות ודמיונות, רגשות נגטיביים, אשר אליהם הוא נצמד ונדבק יותר מהכול.
רוב החיים שלו מתרחשים בתוך הדמיון שלו. הוא סובייקטיבי ונמשל במיוחד על-ידי אישיות מזויפת – אדם מזויף ושקרי זה אשר לו הוא חייב לציית ואשר זה הוא בעצמו.
הוא לא יכול לראות שום דבר כפי שזה הוא הנו.
אבל, האדם אשר מגיע למצב הגבוה ביותר של מודעות הוא במצב ממש שונה. כי בזמן בו הוא נמצא במצב הזה
הוא רואה מה כל דבר הוא באמת הנו. הוא כבר לא עוד בתוך משמעויות סובייקטיביות אישיות.
הוא אובייקטיבי ולפיכך הוא אוניברסאלי. הוא יכול לכלול בתוך עצמו את כל הדברים.
זה קורה כאשר האדם הופך להיות מודע בתוך החלק הכי גבוה ואמתי אשר בתוכו – זה הוא בתוך "אני-אמתי" בתוכו.
אדם כזה יבין מה היא 'אהבת אלוהים'.
אבל, אדם אשר חי בתוך אישיות-מזויפת אשר בו קורים ומופיעים רק רגשות-עצמיים חד-צדדיים וקטנים.
אדם זה לא יכול לעשות כך. איך אדם כזה אשר כל כך מלא דעות קדומות, כל כך עם 'נשמה קטנה' כל כך אנוכי ונגטיבי,
יכול להבין מהי 'אהבת אלוהים' – אדם אשר אפילו מסתכל מלמעלה למטה על האחרים אם הם לא שייכים לאותו מועדון ולאותו מעמד, ולחלוטין דוחה אדם ודת ואומה אשר שונות ממנו ?
עמוד 918
"קוורמיד אגלי" 20 לחודש יולי 1946
ה פ ר ד ה פ נ י מ י ת
את הטכנולוגיה של הפרדה פנימית חייבים לפתח על-ידי תרגול. תחילה ניתן להגיד כי לאדם אין כל כוח של הפרדה פנימית, בפשטות כי אין לו כל מושג ורעיון כי זה אפשרי והאדם קורא 'אני' ל, הכול ולכול דבר.
כמו כן, אין לו כל רמז או חשד כי רק לאורך הדרך הזאת, בנתיב ובדרך הזאת של ההפרדה הפנימית – הוא יוכל להשיג ולהגיע אל רמה יותר גבוהה של עצמו – ולתפישה ותחושה והבנה והיגיון ומובן חדשים של 'אני'.
האדם הרגיל הוא במצב של שינה. זה מודגש על-ידי העבודה שוב ושוב, אנשים שומעים את זה נאמר
אבל לא יכולים לראות באיזו דרך זה משפיע עליהם. כאשר העבודה אומרת כי האדם הרגיל הוא ישן,
זה אומר כי אדם זה לוקח את עצמו לא רק בתור אדם מודע, בתור אדם אשר מתנהג במודע ויודע ומבין מה הוא אומר ועושה, אלא אבל גם אדם אשר לוקח את עצמו בתור אחד – זה הוא בתור אדם בוגר במלואו, '
אני' יציב ונחוש סולידי וקשיח. הוא משתמש ב 'אני' בכול מה שהוא אומר או עושה כאילו הוא עשה את זה.
ובמילים אחרות, הוא מייחס ומשייך כל דבר לעצמו, הוא מייחס ומשייך את ההרגשות, את מצבי הרוח, את המחשבות, הסנסציות והדיבור שלו, את ההתנהגות והפעילות לעצמו, אפילו את העיכול שלו.
לזה העבודה מתכוונת כאשר היא אומרת כי אדם זה הוא ישן.
הוא ישן כי הוא מייחס ומשייך כל דבר לעצמו,
וכי אין לו כל תחושה של משהו גבוה יותר מאשר עצמו וגבוה יותר בתוך עצמו.
הצעד הראשון בגאולה מן השינה הוא להתחיל להבין ולתפוש דרך התבוננות עצמית ל א ביקורתית
כי המחשבות ב א ו ת ו מ ג י ע ו ת אל האדם, תחושות והרגשות ומצבי רוח ב א י ם אליו, סנסציות ב א ו ת אליו,
עם כל הפעולות המגיעות ובאות כתוצאה מהן, ובהתייחס לכך הוא מכונה – בהתייחסות זאת הוא מכונה – אשר במנגנון המסובך והמורכב שלה הוא משתתף בכול רגע בצורה שגויה ולא נכונה באומרו 'אני', 'אני', 'אני'.
ובאומרו 'אני' בדרך זאת הוא משייך ומייחס כול דבר לעצמו. ההבנה התפישה וההכרה כי האחד הוא מכונה
זה מה שמודגש בלימוד הזה בתור הצעד הראשון כלפיי חופש פנימי ואבולוציה – התפתחות אינדיבידואלית.
כל עוד איש או אישה – כלומר, איש-מכונה זה או אישה-מכונה זאת, אשר כולם, האיש והאישה הם כולם באופן הרגיל – והם משייכים ומייחסים כל תהליך נפשי, כל מחשבה, וכול מצב רוח, פעולה וכד' לעצמם,
כל עוד האדם משייך את כל זה לעצמו אז הוא לא יכול להתקדם צעד בודד אחד.
האדם מקובע בתוך האישיות שלו. הוא אז משרת את הטבע – כלומר,
את ההשפעות הקוסמיות אשר משתמשות במין האנושי מן הסיבות שלהן עצמן, ללא רחמים.
כפי שאנחנו רואים כל כך בבירור היום. החטא של האדם הוא כביכול לפספס את הסימן והאות ולהזדהות עם עצמו. באלגוריה בספר בראשית, האדם אכל מעץ הדעת ומאז הוא חושב כי הוא יודע מה נכון ומה לא נכון ושגוי, זה הוא,
כי הוא התחיל לייחס ולשייך כל דבר לעצמו.
(אני אוסיף כאן עד כמה בלתי רגיל ויוצא מן הכלל זה כי הפרקים המוקדמים בספר בראשית מתייחסים אליהם באופן מילולי ולא באופן פסיכולוגי. המתקפה של המדע על הדת לאחרונה, מבוססת על הפרקים הראשונים של ספר בראשית
אשר נלקחו באופן מילולי – זה הוא כאילו היה עץ ממשי והיו שבעת ימי הבריאה ממשיים וכד').
אבל, השיוך והייחוס הזה של כל דבר לעצמך, ואשר זאת היא הזדהות בצורתה העמוקה ביותר,
מוביל את האדם לרעיון כי כל דבר זה בגללם – בגללו ובגללה.
עמוד 919
הפרדה פנימית מובילה למצב שונה לחלוטין – לרעיון ולמושג ולתפישה חדשים לגמרי על עצמך.
כפי שאנחנו כולנו משולבים בצורה כל כך כבדה בלשייך ולייחס כל דבר לעצמנו, ולהזדהות עם כל מצב רוח, מחשבה, תחשה והרגשה וכך הלאה, כל דבר אשר קורה בתוכנו, ואנחנו צריכים כי יזכירו לנו בקביעות ובהמשכיות על-ידי העבודה הזאת כי מצב רגיל ויומיומי זה של עצמנו הוא לא נכון ושגוי לחלוטין. זה לגמרי לא נכון ושגוי לחלוטין
מן הקצה העליון עד הקצה התחתון.
זה מצב של שינה טוטאלית – ומן המצב הזה של שינה טוטאלית, דרך הזדהות עצמית, העבודה מתאמצת ומשתדלת
לעלות אותנו, להקים ולעורר אותנו. המעורר הזה, ההקמה הזאת, זוהי ההתחלה של התעוררות. אין כל מחשבות של עצמך.
למרות כי אתה מייחס ומשייך אותם לעצמך. המחשבות שלך באות אליך. אין לך כל רגשות ותחושות של עצמך,
ההרגשות והתחושות שלך מגיעים ועולים באופן מכאני על-פי מנגנון התגובה האופייני שלך.
לדוגמא, אתה מתייפח ומייבב ומתבכיין ונאנח במכאניות. אז זה לא 'אתה' מתייפח ומייבב ומתבכיין ונאנח – אלא זה מתייפח ומייבב ומתבכיין ונאנח. זה הוא הסוג המסוים הזה של המכונה אשר רכשת וגורמת להתייפחות ולייבוב ולבכי ולאנחות.
אתה מזדהה עם המנגנון הנרכש הזה, ומייבב ומיילל ומתבכיין, רק בגלל שזה איך שהמכונה המסוימת ש ל ך מגיבה.
אבל, אתה חושב כי זה 'אתה'. כי זה הוא 'אני' אשר מתייפח ומייבב ומבכיין ונאנח. אבל זה לא המקרה.
זה הוא המנגנון שלך אשר מתייפח ומבכיין ומייבב ונאנח ואשר לו אתה קורה 'אני'.
סוג אחר נוסף של מכונה אשר נרכשת בתנאים שונים ממש במדינה אחרת – לא תתייפח ותייבב ותתבכיין ותיאנח כמו שאתה עושה, אלא תתייפח ותייבב ותיאנח תחת נסיבות ממש שונות, אשר אתה אולי ממש תתפלא על כך ותתייחס לזה בתור בדיחה. אבל, אם אין לך כל תפישה ותובנה לתוך עצמך, אז כמובן אתה תמשיך לקחת את התגובות המכאניות שלך בתור 'אני' ובתור 'אתה' – וכך תייחס ותשייך אותם אליך עצמך.
אז איך אי פעם אתה יכול להתעורר להוצאה לאור והפקה של צורה חדשה של עצמך ?
זה בבירור בלתי אפשרי. ואתה אכן תישאר ברמת ההוויה אשר אתה נמצא בה.
אבל, העבודה הזאת היא כדי להעלות את ההוויה.
האם מישהו ממכם חשב כבר בצורה מספקת לגביי איזה צעד יכול להיות (קדימה) ברמת ההוויה ?
מה אתם רואים בתוך עצמכם על-ידי התבוננות עצמית, מה חלש ועצל, מלא רחמים-עצמיים, קטנוני וצר,
מלא דעות קדומות, בור, טיפש ומטומטם, לא כנה, נגטיבי, קנאי, נקמני, פגוע, חשדן, לא ישר, רמאי, לא ראוי,
ומאה ואחד – 101 דברים דומים אחרים, אשר שייכים לרמות הוויה נמוכות יותר ?
עכשיו, נגיד כי התבוננות עצמית כנה ולא ביקורתית מבוצעת ונעשית בתשוקה הדרגתית מספקת אשר מתחילה לעורר סלידה הולכת ומתחזקת לגביי מה שהאחד הוא בהווה – אני אומר, נגיד כי אתה מתחיל לראות כי חלק מן הדברים האלו
הם בתוכך וכי "אתה זה האדם הזה" , "אתה זה האיש" – איך וכיצד האחד יכול להתמודד עם זה ?
רק על-ידי הפרדה פנימית – זה הוא, על-ידי לא לייחס ולשייך אותם לעצמך.
זה נשמע מאוד מוזר, ועדיין, כאן מונח אחד מן המסתורין של העבודה. כי כל עוד אתה מייחס ומשייך כל דבר לעצמך,
אתה מזדהה עם זה ולפיכך קורא לזה 'אני'.
עכשיו, 'אני' במובן זה, לא יכול להילחם עם 'אני' – כי הם זהים.
וזה מן הסיבה הזאת, כי אם האדם מתחיל להתבונן מה חלש ועצל ועם רחמים-עצמיים וכד',
ולהבין ולתפוש כי דברים כאלו קיימים בתוכו ולייחס ולשייך אותם לעצמו, אז הוא לא יהיה מסוגל להשתנות.
כי רק על-ידי הפרדה פנימית יכול איזה שהוא דבר להשתנות בתוך האדם.
אם הוא מתבונן על קטנוניות בתוך עצמו או על רחמים-עצמיים והוא יכול להגיד בצורה נכונה : "זה לא אני",
אז אכן האדם הזה או האישה הזאת לא יהיו תחת הכוח של קטנוניות או רחמים-עצמיים, אז לרגע הוא הנו חופשי.
עמוד 920
בהתייחס לכול זה, נדרשת תפישה פנימית עדינה הולכת וגדלה. בהתחלה כל דבר קטן הוא גס ואלים. החלק הפורמטורי (הערת תרגום: החלק התנועתי- המכאני במרכז השכלי) אשר אומר :
"זה או אמת או לא", זה הוא חלק חסר תועלת, באמצע של הניגודים ההפכים של החשיבה,
צריך להישמע לאט על ידי התודעה – Mind – וזאת היא חשיבה יחסית. כי לפעמים הדבר הוא לא נכון ולעתים זה כן נכון. אך אנשים רוצים תשובה מוגדרת וברורה. וכך ניתנות להם דיברות מאבן.
הם נכתבו על טבלאות אבן, ל א (הערת תרגום: לא תעשה ולא תחמוד כול דיברות ה-לא.) וכד'.
צורה זאת של אמת היא חיצונית והיא עדיין לא גמישה – היא עדיין לא 'מים'.
אנשים אשר מתגאים בעצמם על היגיון בריא (בתרגום גם : היגיון בריא וישיר וכנה בהחלט) ונדבקים לפעילות המנטאלית של המרכז הפורמטורי – זה הוא, הצד המכאני של המרכז השכלי אשר יכול לחשוב רק במושגים של הפכים וניגודים – זה הוא מטוטלת – ואין לזה כל כוח שלישי.
הם תמיד רוצים לדעת : "האם זה נכון או לא נכון ?" כי "כל מה שאני מבקש זאת תשובה ברורה ופשוטה ומוגדרת".
אבל, 'אמת' כמו ה "מים" היא לא כזאת.
עכשיו, אני אשוב לתוך המסתורין הזה של לא לייחס ולשייך את המחשבות ואת מצבי הרוח לעצמנו,
ולפיכך תמיד לקרוא להם : "אני".
קחו מחשבה, המחשבה מגיעה ובאה אליך, ואתה קורא לה : "אני".
אז אתה נכנס לתוכה (לתוך המחשבה) ואז יש לה כוח עליך. אבל, אתה לא צריך לעשות ככה (לא צריך להיכנס אליה – אל המחשבה). לזה התכוונו כאשר ישוע אמר כי מה שנכנס לתוך האדם ל א מטמא ומשחית ומזהם אותו.
לדוגמא, מחשבות נגטיביות נכנסות אלינו באופן המשכי – כל הזמן, אם אין לך כל מקום מוגן, מתחם מוגן, שום דבר סגור ומוגן ואטום בתוך עצמך, אז הם בפשטות פולשות אליך ואתה חסר אונים בפני הכוח שלהן.
וככה אתה תפעל מתוכן ותבטא אותן ותביע אותן במחווה, בהתנהגות, בדיבור ובפעולה.
זה יוצא ממך החוצה ואז יאשימו אותך. זאת היא תקלה וטעות, אשמה ודופי ופגם וליקוי ועברה בתוכך,
אשר עולים מתוך חוסר של הפרדה פנימית.
אז אתה מכונה, אשר מונעת (המניע שלה) בעיקר מתוך מחשבות ותחושות והרגשות נגטיביות.
אבל, אם יש לך מקום-עבודה בתוך עצמך, ואשר הוא קדוש לך עצמך, ואתה עומד בתוכו, לפחות שלוש – 3 פעמים ביום,
וכך אתה נפרד מן הדברים הלא נעימים האלו – אשר הם זה לא 'אתה' ושום דבר מהם לא יוצא ממך החוצה.
זאת היא ההתחלה של ליצור משהו חדש בתוך עצמך – כלומר עבודה.
מתוך הנאמר זה אפשרי עכשיו להתיר ולשחרר (בתרגום זה גם לפרום ולהתיר תסבוכת ובלבול) ולהשלים את המשמעות הפסיכולוגית של הנאמר על-ידי ישוע ואשר מתייחסת ככול הנראה למזון, לכאורה למזון מילולי,
אשר הוא אסור מהבחינה הטקסית אבל באמת התכוונו למזון פסיכולוגי – למחשבות ומצבי רוח וכד'.
לאדם יכולות להיות מחשבות רעות אשר נכנסות אליו אבל הוא נפרד מהן. הוא חף מפשע.
כי הוא לא יכול לעצור את המחשבות הרעות מ-להיכנס אליו, אבל הם לא מטמאות אותו.
כי הוא יכול להיפרד מהן ולא להסכים להן ולא לקרוא להן : "אני".
בברית החדשה, מרקוס, פרק ז' פס' 14-23, ישוע : " 14 הוּא קָרָא אֶת הֶהָמוֹן שֵׁנִית וְאָמַר לָהֶם: "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי כֻּלְּכֶם וְהָבִינוּ. 15 אֵין דָּבָר הַנִּמְצָא מִחוּץ לָאָדָם יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ בְּהִכָּנְסוֹ לְתוֹכוֹ, אֶלָּא הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ הָאָדָם הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם." 17כַּאֲשֶׁר בָּא הַבַּיְתָה מִן הֶהָמוֹן, שְׁאָלוּהוּ תַּלְמִידָיו עַל הַמָּשָׁל. 18 אָמַר לָהֶם: "גַּם אַתֶּם חַסְרֵי הֲבָנָה כָּל כָּךְ? הַאִם אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְתוֹךְ הָאָדָם מִן הַחוּץ אֵינוֹ יָכוֹל לְטַמֵּא אוֹתוֹ, 19 כִּי אֵינוֹ נִכְנָס אֶל לִבּוֹ אֶלָּא לְבִטְנוֹ וְיוֹצֵא אֶל הַמּוֹצָאוֹת?" - בְּכָךְ טִהֵר אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. 20 הוֹסִיף וְאָמַר: "הַיּוֹצֵא מִן הָאָדָם - זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, 21 כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת, 22 נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת. 23 כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם."
עמוד 921
כאשר אתה מזדהה עם מחשבה רעה אז אתה פועל מתוכה.
כי זה נכנס אליך – ואז יוצא ממך החוצה. הכניסה לא מטמאה, אלא הפעולה אשר מגיעה ובאה מתוך זה אכן מטמאה.
אנשים מופרעים לעתים קרובות על-ידי מחשבותיהם. המחשבות שלהם נכנסות אליהם מבחוץ.
הם חושבים כי הם הינם המחשבות שלהם – וכי הם עשו אותן. זה לא נכון וזה שגוי.
המחשבות מגיעות ובאות אליהם. אף אחד לא יכול לחשוב מעצמו.
אבל, אנשים אומרים כי הם עושים כך. וזה שגוי ולא נכון. המחשבות מגיעות ובאות. כל סוג של מחשבה יכול להיכנס אליך. מחשבות מסוימות הם מועילות ולא צריך להיפרד מהן. מחשבות עפות לתוכנו מכול כיוון,
כמו אינספור ציפורים לתוך כלוב פתוח לרווחה, והן עוברות הלאה.
אבל, לא המחשבות שלנו. אבל, אתה יכול לעשות את כולן שלך עצמך על-ידי כך שתקרא להן: "אני"
- אם אתה מייחס ומשייך אותן לעצמך.
אתה חושב : "אני חשבתי את זה". וכאשר אתה חושב כי אתה חושב מתוך עצמך, רוצה ומכוון מתוך עצמך,
ואתה לא מבין ותופש כי זה כולו מכאני – זה הוא כי כאשר אתה מייחס ומשייך כל דבר בחיים שלך לעצמך – אז אתה ישן. אתה ישן בחיים ואתה ישן בתוך עצמך.
כאשר אתה תופס את המחשבות אשר באות אליך בכך שאתה יכול להזדהות איתן או לא להזדהות איתן,
וכאשר אתה גם כן מבין ותופש כי אין לך כל ר צ ו ן א מ ת י,
אלא רק את התוצאות של התשוקות של הרבה 'אניים' משתנים אשר זזים בקונפליקט–אז אתה מתחיל להתעורר מן השינה. כי אתה מאבד את רעיונות-החיים של עצמך.
תמונה זאת של עצמך יורדת ונושרת ממך כמו עור ואז משהו אחר מתחיל להופיע ולהתגלות.
משהו אשר הוא שונה מ-מה שחשבת כי היית, ואתה הופך להיות ער לסדרה שלמה של משמעויות חדשות,
זאת היא ההתחלה של המרה והתמרה-נפשית ו/או התמרת-הנפש.
"קוורמיד אגלי" 27 לחודש יולי 1946
לחיות יותר במודע
זה נאמר פעם כי הגורם היסודי הבסיסי שיש כמעט בכול חוסר הבנה אשר עולה בתוך עולמו הפנימי של האדם,
וכמו כן גם בחיים הרגילים הנפוצים של אנשים, זה בעיקר בגלל הגורם הפסיכולוגי הנמצא בתוך ההוויה של האדם בגיל מוקדם בגלל חינוך שגוי ומוטעה, הסימולציה של זה יולדת לתוכו דחפים של "גאווה ויהירות" וגם "יהירות עצמית", ובהקשר לזה הודגש בדרך הרצינית והשקולה ביותר ובכובד ראש כי האושר של האדם תלוי בכך שהוא יגיע וישיג את המצב השלישי – 3 – של מודעות - זה הוא את המצב של זכירה עצמית ומודעות עצמית – אשר צריך ואמור להיות בתוך האיש האמתי ובאישה האמתית – וברובם הגדול של המקרים זה תלוי באופן אקסלוסיבי מיוחד
בחוסר ו, ב-מה שלא נמצא בתוכנו, בגלל תחושות כמו יהירות וגאווה ויהירות-עצמית.
עמוד 922
אנחנו יכולים לזהות מיד כי דיברו כאן על האישיות-המזויפת, וכמו כן אנחנו גם רואים כי הפעילות של האישיות-המזויפת מפסיקה במצב השלישי של מודעות אשר כלפיו כולנו שואפים ומשתוקקים להתעורר ממנו על-ידי העבודה שלנו על ועם עצמנו, ועל-ידי העבודה שלנו בקשר אחד עם השני.
לפעמים אנחנו מגיעים למצב אשר בו האישיות-המזויפת לחלוטין כבויה, חסומה ומורחקת,
ויש לנו סוג של הארה ואושר אשר הם לחלוטין לא ידועים לנו במצב הרגיל של המודעות, אשר בו אנחנו מעבירים את רוב קיומנו. כל תחושה של דאגה גם כן נעלמת כמו גם כל הרגשות והתחושות וההרגשות הרגילות של 'אניים'.
וכול הצורות של קנאה וכול הצורות של שקילה פנימית נעלמות.
האחד הוא לבד עם עצמו וטועם סוג חדש של מודעות אשר היא קצת פחות מן המצב של אושר עילאי.
מזמן לזמן זה נחוץ והכרחי בשבילנו לשקול ולבחון ולזכור מחדש מה אנחנו עושים ומה הוא הרעיון הגדול אשר מונח מאחורי העבודה עצמה. לימדו אותנו כי המצב השלישי של מודעות הוא זכותנו המולדת,
אבל אנחנו מאבדים את זה ונופלים למטה לתוך המצב השני של מודעות או מה שנקרא
- מצב של ערות - ערנות, וזה ממש ממש כמו ליפול למטה מגן-עדן לגיהינום.
במצב השני הזה אנחנו מותקפים מכול הצדדים על-ידי 'אניים' רעים, על-ידי מצבי רוח רעים,
על-ידי כל המגוון של מצבים פנימיים לא שמחים ולא מאושרים
אשר מהם רק פעולה כנה של זכירה עצמית יכולה לגרום לנו להיפרד מזה.
אך במקום לעשות את זה, אנחנו מזדהים עם כל דבר אשר יכול לתקוף אותנו בתוך המצב השני של מודעות – זה הוא מצב השינה אשר בו חיה כל האנושות. ואשר נקרא כאילו בסרקסטיות : "מודעות מלאה או ערות מלאה".
כאשר אנחנו מתבוננים לאור זה בעבודה, אנחנו רואים כי יש לה מטרה ברורה ונעלה וכי כל דבר אשר נאמר בעבודה מתייחס להבין ולתפוש ולהגשים ולממש את המטרה הזאת.
אבל, כמה רבים מאיתנו מתרגלים במשך זמן היום את ההפרדה הפנימית
בדרך פרקטית מעשית בתוך הסיטואציות היומיומיות החוזרות על עצמן של החיים ?
האם זה לא נכון כי רובנו מבלים ומבזבזים את זמננו בתוך מצבים אשר נמשלים ונשלטים על-ידי האישיות-המזויפת,
ואשר אליהם אנחנו נצמדים ונדבקים בכוח ?
אז זה דבר טוב להזכיר לעצמנו כי במצב השלישי של מודעות האישיות-המזויפת מאבדת את כל הכוח שלה עלינו.
וכי אז אנחנו עוברים לתוך שדה חדש לגמרי של התנסויות פנימיות וחיצוניות.
ככלל, אנחנו חיים בתוך החלקים הלא נכונים של מרכזים,
ואנחנו צריכים להבין ולתפוש כי זאת עובדה שזה הוא המקרה. 'אניים' קטנים לוקחים עלינו חזקה.
אנחנו מזדהים איתם ומגזימים בחשיבותם וכך אנחנו נשמרים ושומרים אותנו בתוך מצב של שינה.
עכשיו תמצא, אם אתה מתבונן בעצמך, כי רבים מאוד מ "אניים" קטנים אלו
מחוברים קרוב מאוד אל האישיות-המזויפת – כלומר, עם גאווה ויהירות ויהירות-עצמית.
לפיכך אנחנו לא מקבלים הרגשה ותחושה אמתיות של 'אני'.
איך וכיצד יכול האדם לחיות נכון אם הוא כל הזמן נמשל ונשלט על-ידי תחושה לא נכונה של 'אני'.
כלומר, על-ידי 'אני-דמיוני' אשר נולד מתוך גאווה ויהירות ויהירות-עצמית ?
האם הבחנת אי-פעם באנשים אחרים עד כמה הם מדורבנים, מומרצים ונדחפים לעשות
כדי לשמור ולתחזק ולפרנס את הגאווה והיהירות העצמית שלהם, ועד כמה חסר ערך וחסר תועלת ולא אמתי
לעתים קרובות בפשטות עד כמה כל זה טיפשי ?
נגיד כי קוסם יכול במכה אחת לסלק מכול האנושות את הגאווה והיהירות ואת היהירות-העצמית
- זה הוא, את האישיות-המזויפת – האם אתה יכול לתפוש איזו טרנספורמציה תתרחש סביב כל העולם ?
האם אתה יכול לדמיין כמה הרבה שקרים יפסקו ויפסיקו להגיד אותם ולחיות אותם
וכמה הרבה פעילויות חסרות תועלת יפסקו ויסתיימו מיד ?
אני חושב כי זה לא יהיה יותר מדי לומר כי החלק העיקרי של החיים כפי שאנחנו מכירים אותם יפסיק להתקיים.
עמוד 923
כמו כן, זה לא יהיה יותר מדיי לומר כי רוב האנשים לא יידעו מה לעשות כאשר הם רק יהיו מטוהרים ומשוחררים לחופשי מן האישיות. אבל, להיות פתאום ער (ש, יעוררו אותך) בדרך הזאת זה ישדוד מרוב האנשים את החיים שלהם עצמם.
כי הם לא יידעו מה לעשות או מי הם ומי הם היו.
מן הסיבה הזאת, כל התעוררות חייבת להיות תהליך הדרגתי.
לא יכול להיות בזה שום שוק גס.
אלא, התפתחות פנימית הדרגתית של הבנה, אשר דרכה האדם משליך ונפטר מהדברים המסוימים של עצמו
ומתחיל להעדיף מצבים יותר טובים של עצמו דרך בחירה פנימית.
זה מוביל בהדרגה להתעוררות וכאשר עוקבים ונוהגים אחר הנתיב הזה אז זה מאופיין עובדתית כי אנשים יכולים על ידי צ'אנס וסיכוי כלשהו כי יהיו להם ככול הנראה ממש רגעים אמתיים בהם הם יהיו קרובים למצב השלישי של מודעות
והם מכירים ומזהים כי הם בתוך איזשהו מצב ממש חדש אשר נגיש להם וכי בחיים הרגילים הם לא מכירים,
כי הם לגמרי מזדהים עם שניהם - גם עם עצמם וגם עם הנסיבות החיצוניות.
השלב הגדול הראשון של העבודה הזאת זה להתעורר מן השינה.
כאשר זה מבוסס מספיק חזק אז האדם יודע מה הוא צריך להקריב, ל – מה הוא צריך למות.
והוא הופך להיות מסוגל להקריב את זה, למות לזה, ואז מתחילה הלידה מחדש – זאת היא טרנספורמציה אמתית.
המרה והתמרה אמתית.
אבל, משך זמן ארוך הוא נמצא באמצע בין שני – 2 נושאים, שתי – 2 סוגיות, שני – 2 זרמים,
ואז הוא חייב כי תהיה לו עם עצמו סבלנות עצומה,
ולא לצפות להשיג ולרכוש את מה שהוא עדיין לא שילם בשבילו בצורה מספקת.
דיברנו פעם על סובלנות בתור דבר מאוד מודע, אשר אין לו שום קשר לוויתור, היכנעות והשלמה ו/או התפטרות.
כאשר אנחנו לא יכולים לפרוץ דרך המצבים הרעים שלנו אז אנחנו צריכים להיות סובלניים עם עצמנו ביודענו את המצב, אך בהיותנו בינתיים לא מסוגלים לעשות איזה שהוא דבר לגביי זה.
אני מצטט בינתיים את דברי ישוע לתלמידיו כאשר הוא אומר להם מה הם יהיו חייבים לשאת.
ישוע : " בסובלנותכם אתם תזכו בנשמותיכם".
והמשמעות של זה היא מה יהיו היחסים שלכם עם ה 'אני האמתי'.
עכשיו בהקשר לזה אני רוצה להגיד כמה מילים לגביי השימוש הנכון במרכזים ובחלקים של מרכזים.
אנחנו חייבים לחשוב על בזבוז וזה על זה שאנחנו מוציאים ומבזבזים כוח.
פעם אמר אדון אוספנסקי כי אחד הדברים הגרועים ביותר לעשות זה להשתמש בחלקים הגבוהים של המרכזים
איפה שצריכים להשתמש רק בחלקים נמוכים ופחותים של מרכזים.
חלקים נמוכים של מרכזים הם לא בהכרח לא נכונים ושגויים, כי הם עוסקים ומתמודדים במידה רבה עם היחסים שלנו למשימות חיצוניות רגילות, אשר בלעדיהן לא היינו מתקדמים בחיים.
אדון אוספנסקי אמר כי כל הדבר השלם תלוי עם להשיג יותר אור, יותר תובנה, דרך התבוננות עצמית.
כולם אמורים וצריכים לדעת על-ידי רגישות פנימית את ההבדל בין מתיי חלקים נכונים של מרכזים עובדים ומתיי חלקים לא נכונים ושגויים עובדים.
האדם יכול לבזבז את זמנו עם לעשות איזה שהם דברים קטנים לא חשובים עם תשומת לב מלאה
כאשר זה ממש לא נחוץ ולא הכרחי והתוצאה של זה פשוט תהיה בזבוז של כוח.
מצד שני, הוא יכול לעשות משהו חשוב עם אפס – 0 – תשומת לב – זה הוא עם חלקים קטנים של מרכזים.
לדוגמא, הוא יכול לעשות החלטה חשובה עם התודעה – Mind הפורמטורית שלו, בפשטות על-ידי אסוציאציה.
אז הוא משתמש בחלק הרושם (החלק אשר עושה רישום) של המרכז השכלי כדי לעשות החלטה
היכן הוא צריך להשתמש בכול המרכז השלם בשני החלקים – השכלי והרגשי, עוד לפני שהוא מגיע להחלטה.
עמוד 924
לדוגמא, לעשות החלטה לגביי מטרה, מן החלק הזה של המרכז השכלי, מתוך 'אניים' כאלו קטנים,
זה להתחיל מתוך תו ד ו – אקטיבי – כלומר, נוצרת שלישייה לא נכונה ושגויה.
מטרה תמיד אמורה וצריכה להתחיל מתוך הבנה, וזה מתוך ד ו – פסיבי.
רק ד ו – פסיבי יכול להוביל לאוקטאבה עולה.
אם אדם חושב כי הוא יכול לעשות בהתייחס וביחס למטרה שלו, אז הוא מתחיל מתוך ד ו – אקטיבי.
הרבה מטרות נעשות בדרך הזאת על-ידי 'אניים' קטנים מבלי שהאדם תופש ומבין כי הוא עושה,
ואיזה כוח שני יהיה נגדו ויתנגד לו אם הוא ינסה לנהוג ולעקוב אחר ההחלטה שלו.
כמובן כי הוא נכשל כמעט מיד לשמור על מטרתו.
ואז, הוא נהיה מדוכא וחש ומרגיש כי הוא לא יכול לעבוד והופך להיות נגטיבי כי הוא לא יכול לעבוד וכד'.
אז הוא מתחיל לספוג מחשבות נגטיביות ותחושות והרגשות נגטיביות כלפיי העבודה,
ואשר הם דבר מסוכן בצורה קיצונית לעשות אותו.
פעם אמר אדון אוספנסקי : "נסו לעשות את הדברים החשובים בתור חשובים ואת הדברים הלא חשובים בתור לא חשובים"
בזמן בו אדון אוספנסקי דיבר על זה הוא הזכיר חלקים של מרכזים אשר עובדים עם אנרגיה לא נכונה
ואז, שאלתי אותו : "מה היא דוגמא לחלקים של מרכזים אשר עובדים עם אנרגיה לא נכונה ?"
אדון אוספנסקי אמר : " דוגמא אחת היא לחשוב בדרך מרוגשת נרגשת ונלהבת. זה לא בהכרח החלק הרגשי אשר עובד,
כי כאשר המרכז הרגשי והמרכז השכלי פועלים ועובדים נכון ובהתאמה אז חשיבה היא לא התרגשות והתלהבות
אלא היא מאוד שקטה וברורה.
אני מתכוון כי, זה סוג לא נכון של אנרגיה אשר עובד בחלק השכלי – כלומר,
אנרגיה אשר יכולה אולי להיות שייכת למרכז אחר כמו המרכז האינסטינקטיבי-תנועתי או המרכז המיני.
במקרה כזה חייב להיעשות מאמץ למנוע חשיבה מרוגשת נלהבת על-ידי זה שאנחנו מנסים להגיע למרכז השכלי
ולחשוב בבהירות מה הוא זה אשר האחד אומר או רוצה להגיד ".
במקרה זה אדון אוספנסקי דיבר על ניסוח.
אוספנסקי אמר כי שיחה אשר היא רק שיחה רגילה זה דבר אחד וחשיבה היא דבר אחר.
ואם האחד רוצה לחשוב והולך לחשוב בבירור בזמן שהאחד מדבר, אז האחד צריך לעשות מאמץ של תשומת לב-פנימית ולנסות לראות מה הוא זה אשר האחד רוצה להביע ולבטא במילים ולמצוא את המילים הנכונות.
אוספנסקי הוסיף כי לעתים קרובות כאשר אתה משתמש באיזה שהוא קטע מכאני או הבעת סלנג או קלישאה והמחשבה מופרעת ועוברת אל 'אניים' מכאניים.
"מכונה" עובדת הרבה יותר טוב עם יותר אור.
ובמילים אחרות, אנחנו חייבים להשתמש במכונה שלנו יותר במודע ברגע המתאים ואפילו כאשר אנחנו מדברים באופן אקראי לא פורמלי (אופן יומיומי ושגרתי) אנחנו צריכים להיות מעט יותר ערים לעצמנו ולהבחין במקום להתבונן ב- מה שאנחנו אומרים. אנחנו חייבים לנסות לחיות בצורה יותר מודעת בשתיהן – מבחינה פנימית וכלפיי חוץ ".
עכשיו, זה אומר ומשמעותו כי אנחנו חייבים וצריכים כי יהיו לנו יחסים מודעים יותר,
למחשבות שלנו, לתחושות ולרגשות שלנו, ויחסים מודעים יותר להשפעה של אנשים אחרים עלינו.
כל זה מוביל להשגה של המצב השלישי של מודעות, המצב של זכירה-עצמית וערות-עצמית ומודעות-עצמית.
בקשר עם לחיות יותר במודע ביחסים שלנו עם עצמנו ועם אנשים אחרים, אנחנו צריכים וחייבים ללמוד ממש לעומק,
את ריבוי הפעולות הנחבאות הנסתרות המוחבאות המוסתרות של האישיות-המזויפת ואשר נובעות מתוך יהירות וגאווה ויהירות-עצמית.
עם לעשות את הקו-השני של העבודה אנחנו מחפשים לחיות אחד עם השני בדרך כזאת בה האישיות-המזויפת תשחק רק חלק קטן מאוד ביחסים שלנו.
עמוד 925
"קוורמיד אגלי" 3 לחודש אוגוסט 1946
הערה קצרה על דרכים שונות של זכירה עצמית
זה נאמר כי זכירה עצמית נותנת שוק לכול ההוויה השלמה כולה וממש מספקת מזון טוב יותר לתאים של הגוף.
אבל, אנחנו לא נותנים לעצמנו את השוק הזה, וזה מן הסיבה הזאת כי הוא נקרא "השוק המודע הראשון",
כי זה חייב להיעשות בכוונה. זה לא נעשה בטבע ובאופן טבעי.
השוק הטבעי הראשון אשר ניתן לגוף בצורה מכאנית זוהי פעולת הנשימה.
פעולת הנשימה נותנת שוק לאוקטבת המזון המתחילה במימן – 768, אשר ממיר את עצמו באופן עקבי ורציף
ומגיע בזה אחר זה עד מימן C-12, זה הוא שוק מכאני.
עכשיו, השוק המודע הראשון זה מה שהודגש תמיד בתוך החלק המוקדם יותר של הלימוד הזה בתור הדבר הכי חשוב
והכי פרקטי-מעשי אותו אנחנו יכולים לעשות.
אנחנו מחויבים ללמוד מהי המשמעות של זה – לזכור את עצמנו, ומה זה אומר לזכור את עצמנו,
ולתרגל את זה כל יום לפחות יותר מפעם אחת.
מאחר וזה כל כך חשוב אז זה תמיד דבר טוב להזכיר לעצמנו לגביי זה וללמוד את זה פעם נוספת.
יש דרכים רבות ושונות של לזכור את עצמך. אבל בכול מקרה משמעותו כי זה אומר לא להזדהות עם משהו
וגם כן להיפרד ממשהו על-ידי כך שהאחד חש ומרגיש כי הוא שונה מזה.
אין כל דרך מכאנית של זכירה עצמית.
זה הוא כאשר מדברים בסקאלה נמוכה יותר אז זה כמו להגיד כי אין כל דרך מכאנית של התבוננות עצמית.
שתיהן – שתי הפעולות דורשות אינטליגנציה, מודעות וחזון.
הנזיר יכול למלמל תפילות כל היום ולפספס את האותות והסימנים לחלוטין
(לפספס את האות והסימן משמעותו גם לפספס את החטאים שלו לחלוטין) זה אכן יכול להיות הרבה יותר טוב בשבילו
אם הוא מכניס פנימה רשמים ברגע מסוים במקום למלמל תפילות בצורה מכאנית.
במקרה אחד כאשר נשאל אדון אוספנסקי : "מה היא הגלולה הזאת אשר האדם הערמומי עושה ואז בולע ?"
ואדון אוספנסקי ענה כי משמעות אחת של זה היא כי האדם הערמומי זוכר את עצמו בדרכים שונות מתחת לתנאים שונים. ואצטט כאן את מילותיו של אדון אוספנסקי כאשר הוא נשאל :
"מה הוא זה אשר הפקיר סובל שנים כדי להשיג אותו והנזיר שבועות והיוגי ימים ?"
התשובה של אוספנסקי הייתה : " ה ב נ ה ".
ואז אוספנסקי נשאל : "מה היא הגלולה אשר לוקח האדם הערמומי ?"
אוספנסקי ענה : "זה מורכב מדברים רבים.
כי האחד חייב לזכור את עצמו כדי להיות מסוגל לקחת את הגלולה".
ואז, אדון אוספנסקי נשאל באיזשהו הקשר שאני לא זוכר בדיוק אבל היו קשור לנושא :
"מה הוא ההבדל בין תשוקה לרצון ?"
אוספנסקי ענה : " אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו משתוקקים וחפצים,
אבל אם אנחנו עושים את מה שאנחנו ל א חפצים ומשתוקקים, אז זה מראה על רצון".
ואז אדון אוספנסקי הוסיף כי כל זכירה-עצמית חייבת כי יהיה לה אלמנט של שליטת-רצון
זאת היא פעולה של עשייה והפעולה היחידה של עשייה אותה אנחנו יכולים לעשות.
עכשיו, אנחנו יודעים כי העבודה הזאת מלמדת כי המקום היחידי בו אנחנו יכולים להתערב בדרך נכונה במכונה שלנו
זה לתת לה את השוק המודע הראשון או את השוק של זכירה עצמית.
זה למה ומדוע מטרה חייבת להיות מחוברת עם זכירה עצמית.
לנסות ליישם ולבצע מטרה בלי איזה שהוא מצב של זכירה-עצמית המלווה אותה,
זה לנסות לעשות את זה מן המקום הלא נכון, מתוך המכונה עצמה.
פעם הדגשתי בפניכם כי הנהג חייב לטפס למעלה על הדוכן של העגלה או המרכבה-כרכרה.
עמוד 926
זה הוא כי הנהג חייב להיות ברמה גבוהה יותר לפני שהוא יכול לשלוט בסוס ובעגלה-כרכרה.
זכור את עצמך וזכור את מטרתך.
בצורה ברורה ויותר מוגדרת אוספנסקי אמר לגביי הגלולה של האדם הערמומי כי זה היה לגביי סוגים שונים
של זכירה – עצמית.
אדון אוספנסקי אמר : " אתה חייב לגלות לברר ולמצוא את זה בהדרגה בעצמך, זה עוסק וקשור עם השפעות שונות מסוג אחד בשביל אדם אחד וסוג אחר בשביל אדם אחר. וכך, בשביל כל אדם זה שונה".
זה אומר ומשמעותו כי אנחנו חייבים ללמוד לזכור את עצמנו בדרכים שונות.
זה אותו דבר אבל האופן של המשמעות של זה היא כי אתה נפרד ממשהו, ומפסיק להזדהות עם משהו, משהו אשר תופש בך חזקה ומחזיק אותך. אז רק במובן הזה – זה הוא הנו תמיד אותו הדבר.
זה תמיד אותו הדבר בגלל שזה להרים את עצמך מעל הרמה של ה 'אניים' הרגילים ומעל זרימת נהר המחשבות,
הדברים אשר מטרידים ומדאיגים ומעסיקים אותך ולא נותנים לך מנוח ומצבי הרוח.
אבל, הכיוון אשר זה לוקח יהיה שונה.
זכירה – עצמית משמעותה אומרת תמיד מצב מלא יותר של מודעות.
אבל, אתה לא מגיע להשיג מצב מלא יותר של מודעות על-ידי כך שתמיד תסתכל על דברים באותה הדרך,
כי זה יפספס את האותות והסימנים (גם – יפספס את החטאים) או יוביל למכאניות.
אם האחד תמיד מסתכל דרך החלון המזרחי, אז האחד לא יראה את השמש כל היום.
אם אתה בתוך מצב רע, אז אתה זוכר את עצמך בדרך אחת.
וכאשר אתה במצב טוב אז אתה צריך לזכור את עצמך בדרך אחרת נוספת, ואז זה לעתים קרובות קשה יותר.
אבל בכול מקרה, אתה לא נותן אמונה מלאה ואמון מלא במצבך אלא למשהו אשר אתה יכול להיות ואכן היית פעם – משהו אשר שכחת. בפעולה של זכירה – עצמית אתה מבדיל ומבחין ומאפיין ומסווג בעצמך מתוך האדם אשר הפכת להיות בחיים.
ואתה מבדיל את עצמך מן המחשבה ומצב הרוח שלך בהווה.
לאט לאט זה ניתן לך לראות כי כל זה הוא לא 'אני'.
אחרת האחד בפשטות נשאר ונותר המחשבות המטופשות המקריות של האחד,
ומצבים חסרי תועלת – קליידוסקופ – וזה יכול להיות ישן בתוך מצבים מכאניים,
ובתוך טעויות ושגיאות אופייניות.
אז אנחנו נתונים לרחמים של כל סדרה של 'אניים' נגטיביים אשר מחפשים להרוס אותנו – ומאלו , כן, מאלו יש לנו מספיק, די והותר.
האם אתה מבין ותופש כי כולם נאכלים כל הזמן על-ידי מצבים רעים, 'אניים' רעים, על-ידי הזדהות חסרת תועלת,
וכך רק מזינים את הירח ?
במצב של זכירה – עצמית זה הינו בלתי אפשרי.
ההשפעות של הירח לא חודרות למצב השלישי של מודעות.
כאשר אנחנו מבינים את זה אז אנחנו יודעים כי אנחנו חייבים להילחם על-מנת לזכור את עצמנו.
אנחנו בפשטות חייבים וצריכים לזכור את עצמנו ולהפסיק לשקול ולחשבן ולחשב ולהחשיב ולעשות חשבונות,
להיאבק לא להאמין במצבים שלך אלא – אך ורק במצבים של זכירה – עצמית.
פעם אמר גורדייף : "האדם אמור להיות מסוגל להסתובב ולראות סביב עצמו".
עכשיו, זה אומר ומשמעותו כי הוא לא נצמד ונדבק לשום דבר בתוך עצמו.
כי כאשר אנחנו מזדהים אז אנחנו נצמדים ונדבקים לדברים ולפיכך לא יכולים להשתחרר לחופשי ולא יכולים להסתובב ולראות את עצמנו מסביב לעצמנו. זאת היא האמת כי דברים משנים, אבל אי-הזדהות משנה הכי הרבה.
דברים יכולים להיות משנים או לא משנים – שניהם, זאת היא תחושה והרגשה כפולה.
דברים הם רציניים ולא רציניים.
אנשים הטרידו את אדון אוספנסקי כדי שיסביר בדיוק מה היא הגלולה של האדם הערמומי.
הם לא היו מסופקים מכך ש, הם צריכים ללמוד את זה בעצמם.
ועם הרמז כי זה מדבר על צורות שונות של זכירה עצמית בזמנים שונים.
עמוד 927
אדון אוספנסקי ענה : "אם אתה לא מזדהה עם הרעיון של ערמומיות, אז אולי תבין טוב יותר מה הייתה הכוונה בזה". ולעתים אדון אוספנסקי אמר : " האדם יכול לעבור לתוך מצב יחסי של זכירה – עצמית מבלי כל מאמץ ישיר.
כל מה שהוא מבחין בו זה כי הוא בתוך מצב בלתי רגיל וכי הוא לא מזדהה עם כלום.
כל החיים והדרגות שלהם נופלים ועדיין הוא רואה את הכול מאוד בבהירות ".
עכשיו, כאשר אנחנו מתרגלים זכירה – עצמית אז אנחנו יכולים כי יהיה לנו מה שאנחנו רוצים כל עוד אנחנו לא מזדהים עם זה כי להזדהות זה להפסיק לזכור.
"מה אני צריך לעשות ?"
זה היה הבכי הקבוע בשנים הראשונות המוקדמות של העבודה הזאת,
והתשובה הייתה תמיד אותה התשובה : "כל מה שאתה צריך לעשות זה לזכור את עצמך".
עכשיו, אם הנכם חושבים כי זה אומר לוותר על עצמכם אז אתם ממש טועים, כי זה אומר למצוא את עצמכם
ולאבד את מה שלקחתם בתור עצמכם – את כל הבלגן הזה אשר האחד הנו.
אם אנחנו יכולים להגיע בתוך העבודה הזאת הרחק עד לדעת זכירה – עצמית ועד להבין ולתפוש מתיי אנחנו לא זוכרים
את עצמנו אז הלכנו ועברנו דרך ארוכה והגענו למטרה.
כי בתוך מצב זה של זכירה – עצמית – בתוך המצב השלישי של מודעות, יכולות להגיע אלינו השפעות
אשר לא יכולות להגיע אלינו בצורה אחרת – וזאת עובדה, עזרה יכולה להגיע אלינו.
מלמדים אותנו מבפנים.
בפעם בה אנחנו מכירים ויודעים או כאשר אנחנו עדים לזכירה הזאת בתור התנסות אישית
אז אנחנו מבינים את העבודה כי הידע שלה הביא אותנו לנקודה של תפישת האמת.
אנחנו רואים מהי המשמעות של העבודה בלי המילים, בגלל שהיא מראה את עצמה.
אז אני מזכיר לכם שוב :
"נסו לזכור את עצמכם, זה לא רק כדי שתדונו בזה ותחשבו על זה, אלא נסו לעשות זאת בפרטיות ובאינטימיות ;
באופן אינטימי ; אם אתה עדיין לא יכול לעשות שום דבר טוב יותר, נסה אז לעצור את המחשבות שלך,
נסה להיפרד מן המצב הפנימי שלך כפי שהוא ברגע זה ולהתייחס לזה בתור שום תוצאות או בלי תוצאות והשלכות
ובלי חשיבות ומסקנות, כי זה לא אתה.
זה אולי יכול לפתוח משהו, להרים משהו למעלה לרמה של המצב השלישי של מודעות,
ואז משהו ברמה גבוהה יותר יזהה אותך, ויהיה ער לך כאילו צעדת דרך דלת".
"קוורמיד אגלי" 10 לחודש אוגוסט 1946
הערה על גוף שני
להיות שמח ומאושר – Happy בנפרד מן הנסיבות החיצוניות זאת היא מטרה שוות ערך טוב כדי לשאוף אליה.
השמחה והאושר שלנו כפי שאנחנו, תלויים בתנאים החיצוניים.
האדם אשר הגיע לשלב בו יש משהו אשר הוא עצמאי מכישלון ו/או הצלחה, קור או חום,
חוסר נוחות ונוחות, רעב או שפע, לאדם כזה יש גוף שני.
מה זה אומר ומהי משמעותו של גוף שני ?
כפי שאנחנו יש לנו רק גוף אחד אשר נוצר – כלומר הגוף הפיזי – אבל, זה אפשרי לאדם ליצור בתוך עצמו גוף נוסף.
זה הוא אחד מן הלימודים של העבודה. גוף שני זה לא תלוי בגוף הראשון אבל יכול לשלוט בו.
עמוד 928
מה שלא יהיו הנסיבות אשר משפיעות על הגוף הראשון, בין אם הוא הינו בכלא או שהוא לא,
בין אם הוא בחוסר נוחות או לא, בין אם זה מוקף על-ידי עדויות של עושר או של עוני או של עוצמה וכוח וכד',
גוף שני זה נשאר ונותר לא מושפע.
בתרגול של אי-הזדהות אנחנו מתחילים לעשות וליצור את הגוף השני הזה.
זוהי עובדה כי כל מה שהעבודה מלמדת קשור ומחובר למטרה זאת.
זה נאמר כי האדם אשר תמיד מציב דרישות הוא תמיד אדם לא מאושר.
מה זה אומר ומהי המשמעות של להציב דרישות ? זה אומר כי השמחה והאושר שלך תלויים בדברים חיצוניים מסוימים
אשר אמורים להיות נכונים וצודקים ומתאימים. אתה לא אוהב את האנשים האלו,
אתה לא אוהב את הנסיבות האלו, אתה מתנגד לדבר כזה או אחר וכד'.
במקרה זה אתה מציב דרישות ואז האושר שלך תלוי בדברים חיצוניים אשר אם הם לא מה שאתה מחשיב אותו בתור נכון וצודק אז זה זורק ומטיח אותך לתוך דיכאון ונגטיביות.
לאדם כזה אין כל מצב פנימי אשר התפתח בצורה מספקת – זה הוא כי אין לו גוף שני.
כדי לעשות את זה אפשרי בשבילו או בשבילה להיות בלתי תלויים ועצמאיים בתוך התנאים של החיים.
זה יכול להפתיע אותך כי יגידו לך כי אתה יכול למצוא אושר לעתים קרובות כאשר הכול קורה בצורה שגויה או לא טובה על-ידי כך שתתרגל את העבודה.
אתה יודע כי זה נאמר כי כל דבר אשר קורה בחיים זה אמצעי ולא מטרה.
האם חשבת מה זה מציין ומאפיין ? מה שלא יהיו הנסיבות אשר אתה בתוכן, אפשר לקחת אותן מנקודת המבט של העבודה בתור אמצעים בשביל אי-הזדהות. האם אתה רואה ל-מה התכוונו ?
אנשים לוקחים את החיים בתור סוף ומטרה. והם עושים בחיים דברים מתוך נקודת מבט זאת.
הם תמיד מחפשים אחר תוצאות. הם עובדים בשביל תוצאות.
אם הם נפגשים בכישלון אז זה גורם להם להיות אומללים.
אבל, בעבודה הזאת נאמר לנו לא לעבוד בשביל תוצאות,
אלא אבל בכול דבר אשר אנחנו עושים לתרגל אי-הזדהות וזכירה – עצמית.
עכשיו, אם האושר שלך תלוי בשבח והלל של אנשים אחרים אז אתה מכונה.
אם העושר שלך תלוי עם לעשות כסף אז שוב אתה מכונה, כי אתה עשוי לאבד את הכסף ואז זה יהרוס אותך.
אם האושר שלך תלוי בזה שאנשים יתנהגו ויתייחסו אליך כראוי לפי ובהתאם לתמונה שלך לגביי עצמך,
אז לבטח משהו אצלך לא נכון. לעשות תמיד חשבונות וחישובים מתוך דרישות זה לא יכול להיות איזה מקור לשקט תודעתי פנימי ושלוות נפש פנימית.
לחשוב תמיד כי הדברים הם לא כפי שאתה רוצה שהם יהיו יכול בהמשכיות לעשות אותך רק נגטיבי ולא מאושר.
זה אתה עצמך אשר צריך להתמסר ולהחזיק בתוך עצמך את הסוד של להיות מאושר.
אחזקה זאת משמעותה היא לאטום ולסגור את עצמך מהאפקט וההשפעה של מאורעות חיצוניים, של תנאים חיצוניים, אשר עד עכשיו הייתה להם עליך אחיזה באופן מכאני.
כולנו רכשנו דרכים אופייניות אבסורדיות של התנהגות כלפיי אנשים בתנאים חיצוניים.
זה רק כאן כי האחד יכול להפריד את עצמו על-ידי להבחין בכך דרך התבוננות עצמית לגביי איך האחד מגיב לרגע.
כן, זה באמת ממש בעל ערך להבחין בזה לעתים קרובות – ממש בכול יום.
עכשיו, בקשר לכול זה, שמעתם את זה לעתים קרובות מאוד, אני רוצה הערב לדבר שוב על תמונות, תפקידים-רולים וגישות.
כאשר לאיש או לאישה יש תמונה חזקה של עצמם אז הם מחויבים להיות כעוסים ומרוגזים על-ידי החיים.
תמונה של עצמך היא צורה מקובעת של דמיון לגביי עצמך. אני נהגתי לחשוב על עצמי בתור – ילד טוב.
(אני לא צריך להגיד כי זה היה לפני זמן רב) זה היה ממש באופן ברור התמונה שלי על עצמי.
ובאופן טבעי, בהיותי ילד טוב, לא יכולתי לשקר. וכמובן באופן טבעי אמרתי הרבה מאוד שקרים.
עמוד 929
לא יכולתי לראות את הצד האפל והחשוך של עצמי, את מה שהייתי באמת. ממש. ואשר נשמר על צד אחד שלי ושמר אותי מההשפעה של התמונה. אני מסוגל לראות כי דרך התמונה הזאת שלי על עצמי אני סיפרתי יותר שקרים על עצמי מאשר באמת הייתי צריך.
כל דבר שקרי מעלה את ההפכים והניגודים שלו.
עכשיו, אתם יודעים כי אנחנו צריכים לקבל את הצד ההפוך והמנוגד של עצמנו, את הצד האפל והחשוך,
ומשמעותו אומרת בפשטות כי אנחנו לא מודעים אליו ולא מקבלים אותו. מודעות היא אור.
מה שאנחנו לא מודעים אליו באופן ראוי הוא עבורנו אפל וחשוך – כלומר אי-בהירות, משהו מעורפל ועמום.
צריך לעשות עבודה רבה מאוד משך שנים רבות ממש בדיוק רק על הנקודה הזאת.
זה הוא מקום אשר מועיל מאוד לעבוד עליו כי זה מביא את זה לתוך אור המודעות דרך התבוננות עצמית.
את הידע שלך על עצמך אשר סותר את התמונות שלך על עצמך ואשר עד עכשיו היה להם כוח עליך.
זה יהיה נפלא ומופלא אם התמונות שלנו על עצמנו יפלו ויסתלקו וימותו. התמונות שלנו על עצמנו מונעות כל מציאות. זאת היא תמונה ולא מה שאנחנו באמת חשבנו.
תמונה זאת מונעת מאיתנו מלקבל צדדים של עצמנו אשר לא מסכימים עם התמונה שלנו על עצמנו.
וכתוצאה מכך, אנחנו מגיעים להיות מחולקים לצד עם אור ולצד חשוך. זה יוצר דיסהרמוניה גדולה, חוסר הרמוניה גדול.
האחד יכול לראות אנשים אשר חיים כל הזמן בתמונה שלהם על עצמם והם בקביעות כועסים ועצבניים ומופתעים.
התמונה הבאה היא על תפקידים-רולים. לכולם יש תפקידים-רולים אופייניים אשר הם משחקים.
לאדם קרוב לוודאי יש חמישה – 5 או שישה – 6 תפקידים אשר בהם הוא משתמש לחיים הרגילים.
עכשיו, זה לא נכון להגיד כי אנשים משתמשים בתפקידים האלו.
הדרך הנכונה להגיד את זה היא כי התפקידים האלו הם הינם אנשים.
הבה נגיד כי בעל הפונדק – הפונדקאי אירח פעם את האצולה, זה יצר אצלו תפקיד-רול,
והוא אף פעם לא יכול היה להפסיק לדבר מתוך התפקיד הזה, זה נהיה כמו תקליט של גרמופון.
אני זוכר כי פעם אחת (באחת הקבוצות המוקדמות בלונדון) נשאלה השאלה
לגביי איך זה כי האנשים הרגילים בחיים נראים כי הם רגועים ובנוח ומדברים הרבה, והם הופכים להיות שקטים באטמוספירה של העבודה ? סיבה אחת לכך היא כי הם לא יכולים להשתמש בתפקידים-רולים הרגילים ההרגליים שלהם, הם כביכול לא יכולים להפעיל שום דבר, ולפיכך הם לא יודעים היכן הם.
עכשיו, זה אומר כי אנחנו חיים בתוך איזשהו סוג של מצב מלאכותי.
כאשר אתה מדבר לאדם עם הרבה רולים-תפקידים, אז אתה מקבל את הרושם כי הוא לא שם.
ממש כפי שזה קורה כאשר אתה מדבר עם אנשים אשר יש להם תמונות מאוד חזקות של עצמם.
הנקודה השלישית היא גישה.
תמונות, תפקידים-רולים וגישות עוצרים אותנו ומונעים מאיתנו איזושהי הבנה אמתית של עצמנו או של החיים שלנו.
הם כולם עושים אותנו תלויים בגורמים חיצוניים ובתנאים חיצוניים. איש או אישה מלאי תמונות
ותפקידים-רולים וגישות לא יכולים ליצור גוף שני.
הוא לא יכול להגיע להיות מסביב לעצמו ומאחורי עצמו ולא יכול להפריד את עצמו.
אז איך אפשר לרפא את זה ?
זה ניתן לריפוי על-ידי כך שבהדרגה תראה את התמונות ותהפוך להיות מודע לגישות.
בשביל זה הכרחי להתבונן בעצמך. גישות נוצרות טוב מאוד על-ידי חינוך וגידול.
מלמדים אותך כי נקודת המבט הזאת היא נכונה וצודקת. ואז יש לך לפיכך גישה אשר הונחה אצלך למטה כבר בגיל מוקדם.
לדוגמא, זה יכול להיות כי גדלת בין אנרכיסטים ואתה חושב כי הם צודקים,
כמה זה קל לתפוש חזקה על הפסיכולוגיה שלנו ולקלקל אותה על-ידי דברים חיצוניים ?
עמוד 930
עכשיו, איך אדם יכול להיות מאושר בתוך עצמו כאשר הוא מלא בתפקידים-רולים לא מודעים,
תמונות וגישות נרכשות אשר פועלות עליו כל הזמן, להבין ולתפוש את זה, זה בעל ערך רב
בזמן בו אתה בדיסציפלינה הגדולה של התבוננות – עצמית להיות יכול להבחין מאוד בזהירות מה מעצבן ומרגיז אותך,
מה הורס, מן הסוג הזה בו אתה יכול להתנסות.
כאשר עשית התבוננות טובה, נסה לברר ולגלות האם זה בגלל תמונה שלך על עצמך אשר בה לא היית מסופק מן ההתנהגות של משהו ו/או מישהו, או האם זה תפקיד-רול אשר הפעלת ולבסוף לא קיבל ו/או לא השיג שום שבח והלל.
או האם זאת גישה אשר הייתה חסרת תועלת לחלוטין.
הרבה שמעתי את זה נאמר בימים המוקדמים של העבודה, גם לי וגם לאנשים אחרים :
"יש לכם גישה לא נכונה ואתם לוקחים את הדברים בדרך לא נכונה בגלל הגישה שלך / שלכם".
כפי שהנכם יודעים, גישות הן קרוב לוודאי תמיד גישות נגטיביות אשר מהן אנחנו שופטים דברים ואנשים,
להיות חופשי ולהתחיל לראות את הדברים קצת יותר כפי שהם באמת, ולהתחיל לראות אנשים אחרים
מעט יותר כפי שהם באמת, איך וכיצד זה יכול להיות אפשרי אם אנחנו מלאים תמונות ורגשות אשר גורמים לנו לעיוורון ?
איך יש אפשרות כי נדמיין כי יכולים להיות לנו יחסים פשוטים יותר, אם אנחנו מפעילים את התפקידים-רולים האופייניים שלנו ומתרברבים ומתגאים ?
זה נאמר פעם : "נסה להבחין מתיי אתה מדבר מתוך גישות ותנסה להבחין מתיי אתה מדבר מתוך תפקידים-רולים".
אם אתה לא יכול לעשות את זה אז תנסה להבחין בזה אצל אנשים אחרים אשר עושים את אותו הדבר.
כל הדברים האלו שייכים לפסיכולוגיה חיצונית, לאישיות הנרכשת, אשר אותה אנחנו צריכים לעשות פסיבית דרך התבוננות עצמית, והתובנה וההבנה אשר מגיעות כתוצאה מזה.
הפסיכולוגיה החיצונית חייבת לבסוף להיות נשלטת על-ידי הפסיכולוגיה הפנימית.
זה הוא היפוך. זאת היא ההיווצרות של גוף שני מאורגן – גוף פסיכולוגי – אשר מורכב מחומרים עדינים יותר מהגוף הפיזי.
ההתחלה היא התבוננות - עצמית והזיכרון והתובנות אשר עולים ממנה.
דרך זה אנחנו מתחילים ליצור פסיכולוגיה פנימית חדשה אשר מסתכלת על הפסיכולוגיה החיצונית – גוף שני.
דרך גוף שני זה אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר עצמאיים מהפסיכולוגיה החיצונית וזה אשר קורה לה.
אז אנחנו מתחילים להבין ב- מה תלוי אושר.
" קוורמיד אגלי" 17 לחודש אוגוסט 1946
להתעורר מן השינה
אנחנו לומדים מערכת של רעיונות אשר נקראת לעתים "הנצרות האזוטרית" ואשר בנינו לבין עצמנו אנחנו קוראים לה "העבודה". מערכת זאת של רעיונות מראה לנו קווים ברורים ומוגדרים אשר עליהם אנחנו צריכים לעבוד.
כל העבודה הזאת על ועם עצמנו תלויה בהתבוננות – עצמית בכיוון מסוים מוגדר וברור אשר מיושם ומונח על-ידי העבודה.
עבודה זאת מבוססת על הרעיון כי כפי שאנחנו עכשיו אנחנו לא מודעים כראוי. אבל,
הגדלת מודעות ממש ברורה ומוגדרת היא אפשרות אשר דרכה אנחנו מתחילים לעשות אבולוציה – מתחילים להתפתח.
עמוד 931
העבודה הזאת מלמדת כי המין האנושי בהווה הוא לא מודע כראוי, ורק על-ידי אבולוציה-התפתחות של מודעות
(המין האנושי) יכול להשיג ולהגיע לאיזשהו מצב רצוי.
היא מלמדת גם כי בגלל ש, האדם לא מודע כראוי, אז כל אשר קורה בעולם – כל האסונות, כל המלחמות ורעות אחרות, מתרחשות בהכרח בפשטות כי האדם לא מודע כראוי והוא לא יודע מה הוא עושה ו/או מה הוא אומר.
עכשיו, בעבודה הזאת מלמדים אותנו כי אי אפשר לפתח מודעות במצב לא מודע אלא על-ידי מאמץ.
בהווה המין האנושי הוא בשימוש על-ידי הטבע, אז כך כל דבר קורה בדרך היחידה בה הוא יכול לקרות.
אבל, אם האדם יהפוך להיות יותר מודע, אז הדברים יוכלו לקרות באופן שונה.
בעבודה הזאת נאמר לנו כי מספר מסוים של אנשים תמיד יכולים להפוך להיות מודעים בתקופות מסוימות
אם הם בעלי רצון ונכונות לעבוד על ועם עצמם וללמוד איך וכיצד הם עדיין לא מודעים,
ואיך וכיצד הם יכולים להגדיל את המודעות בתוך עצמם, וזאת הסיבה כי העבודה מתחילה עם התבוננות – עצמית.
האדם חייב להתבונן בעצמו, הוא חייב להבחין בעצמו, ובהדרגה הוא חייב להבדיל את עצמו
מן הצורה והדמות המכאניות אשר היו לו עד עכשיו.
על-ידי עבודה אישית זאת הוא יכול להשיג ולרכוש רמה גבוהה יותר של מודעות אשר נקראת בעבודה הזאת – הרמה של זכירה-עצמית, מודעות-עצמית או ערות-עצמית.
רמות אלו של מודעות מצוינות ברשימה המוצגת כאן :
ר מ ו ת ש ל מ ו ד ע ו ת
4. מודעות אובייקטיבית
3. מצב של זכירה-עצמית, מודעות-עצמית, ערות-עצמית.
2. מה שנקרא מצב ערות ועירנות.
1. מצב של שינה פיזית עם חלומות.
כפי שהאדם הוא, הוא חי בתוך מה שנקרא מצב הערות /הערנות השני הזה (מס' 2 ברשימה)
ואשר בו כל דבר והכול קורה בדרך היחידה בה הוא יכול לקרות על-ידי אינספור שרשראות של סיבה ומסובב – גורם ופעולה.
אבולוציה של המין האנושי היא באופן כללי בלתי אפשרית.
אדם יחיד אחד יכול לעבור אבולוציה ולהפוך להיות מודע יותר.
אבל, האנושות לא יכולה לעשות כך אלא אם כן כל אדם עובד ומתאמץ בשביל הגדלת המודעות,
ודבר כזה הוא מאוד לא סביר – וזה למעשה בלתי אפשרי לחלוטין מהרבה סיבות.
מצב המודעות אשר אנחנו רוצים ומחפשים להגיע אליו זה הוא הנו המצב השלישי – המצב של זכירה עצמית.
לעתים קרובות זה נאמר בעבודה הזאת כי אנחנו צריכים וחייבים לזכור את עצמנו,
ואם אנחנו בכנות מתחילים לנסות לזכור את עצמנו אז אנחנו נראה בהדרגה ויראו לנו איך וכיצד לתרגל זכירה-עצמית ברגעים השונים ובמאמצים השונים אשר נחוצים.
עמוד 932
בכול מקרה, הצעד הראשון הוא להבין ולתפוש דרך המאמץ של התבוננות-עצמית ארוכה ולא ביקורתית,
כי אנחנו לא זוכרים את עצמנו. וכי זאת עובדה כי אנחנו כל הזמן בתוך מצב של שינה.
בתוך מצב זה של שינה אנחנו ממשיכים את חיינו, אנחנו מדברים אלפי מילים בכול יום, אנחנו עושים אהבה,
אנחנו כותבים ספרים, אנחנו הורגים אחד את השני, וכול זה נעשה תוך כדי שינה.
זה אחד מן הדברים הראשונים אשר נאמרו לנו – המסתורין הראשון כפי שזה נאמר במילים של העבודה,
כפי שהעבודה מלמדת. את האמת של זה אנחנו חייבים להבין ולתפוש ולהכיר בעצמנו.
המין האנושי ישן. כן. אבל, גם אתה ישן.
זאת היא הנקודה אותה אתה צריך לראות דרך התבוננות – עצמית לא ביקורתית עליך.
זה רק כאשר אנחנו מתחילים לראות להבין ולתפוש כי אנחנו ישנים וכי אנחנו מכאניים וכי אנחנו לא הוויות מודעות,
זה אז כי אנחנו מתחילים להתעורר.
הרבה מאוד נאמר בברית החדשה לגביי זה שהאדם הוא ישן ולגביי הנחיצות וההכרח של להתעורר.
המילה בשביל "להתעורר" מתורגמת מהברית החדשה לרוע המזל בתור "לראות ולהתבונן"= Watch
זה אמור להיות "להתעורר"= Awaken.
הרבה מילים בכתבי הבשורה הנוצרית מתורגמות לא נכון כמו גם המילה "מתנויה" ואשר מתורגמת למילה "חרטה"
אבל התרגום הוא : "שינוי של התודעה – Mind", שינוי של כל דרך המחשבה השלמה – כזה כמו זה אשר האדם עובר דרכו כאשר הוא תופש ומבין כי המעגל המודע של האנושות קיים.
וכי הרעיון של 'מלכות שמים' הוא אמת. מילה נוספת אשר מתורגמת בצורה לא נכונה היא המילה : "Amareto"
(מילה מיוונית) ואשר מתייחסים אליה בתור 'חטא' אבל המשמעות שלה היא :
"לפספס את האות ואת הסימן", האות והסימן אשר האדם חייב לכוון אליו זאת היא מלכות שמים
ובשביל זה הוא חייב קודם כל להגיע למצב של זכירה עצמית – זה הוא המצב השלישי של מודעות – הוא חייב לכוון על התעוררות ועל להפוך להיות מודע יותר, על לזכור את עצמו, על להיות ער לעצמו.
לדוגמא, במקרה שלי, אני חייב בהמשכיות ובקביעות להיות ער לדוקטור ניקול, לחוש ולהרגיש יותר ויותר משהו בתוכי אשר הוא נפרד ונבדל ממני ואשר נמצא ומונח במקום יותר פנימי מאחורה.
בדרך הזאת האישיות הופכת להיות פסיבית והמהות מופעלת.
המהות מונחת מאחורי האישיות. האישיות אשר החיים יצרו בתוכך היא לא אתה.
היא לא אני – אבל, היא קוראת לעצמה 'אני'.
היא קוראת לך – אני, ואתה קורא לה – אני. זאת היא שינה.
במטרה לזכור את עצמו יותר ויותר לעומק האדם חייב להאמין בקיום של תודעה – Mind גדולה יותר.
האדם חייב להתחיל לחשוב בצורה פסיכולוגית בנפרד מ, לחשוב בצורה מילולית.
האדם חייב לחוש ולהרגיש מציאות נוספת של עצמו מאשר זאת אשר נגזרת על-ידי החיים ו/או הורים.
תפילת האל – תפילת האדון מתחילה עם העלאה של המשמעות השלמה של עצמך לרמה מוספת של מודעות :
"אבינו שבשמים"... אנחנו צריכים וחייבים לזכור כי העבודה מלמדת כי המהות מגיעה למטה מ, רמה גבוהה מאוד בקרן הבריאה אשר יורדת – רמה זאת היא רמה פנימית, מקום וחלל בלתי נראה אשר מיוצג בחלל הנראה החיצוני על-ידי הגלקסיה זרועת הכוכבים.
כפי שזה צוין קודם, הלימוד של רמה גבוהה יותר של מודעות לא אפשרי כל עוד העולם החיצוני נלקח בתור המציאות היחידה. הצעד הראשון הוא הבנה פסיכולוגית בנפרד ובנבדל מן ההבנה המילולית.
ראינו בחלק של משל ושל המשלים אשר כבר דנו בהם עד עכשיו כי אי אפשר להבין אותם באופן מילולי
אלא כי יש להם משמעות פסיכולוגית בנפרד מן המשמעות המילולית שלהם ומן ההיגיון המילולי שלהם.
ובדיוק כמו ש- אמנות היא לא רק עובדה פיזית אלא אינטרפרטציה ופרשנות אשר היא פסיכולוגית ומועברת על-ידי האומן, כך גם ההתפתחות של רמה גבוהה יותר.
ומתוך בחינה פסיכולוגית משהו בנפרד מן העובדה הפיזית אשר איתה החושים מתעסקים.
ובמילים אחרות, היא משהו מתומצת מתוקצר ומופשט מן העובדות המילוליות של החושים.
עמוד 933
ההתפתחות הפנימית של האדם היא לא דרך המדעים הפיזיים ואף פעם לא תוכל להיות ולא יכולה להיות, אלא אם כן, הממצאים הסופיים האולטימטיביים של המדע הפיזי יעברו לתוך משמעות רוחנית.
זאת היא ההבנה הפסיכולוגית אשר מעלה את האדם מעל הרמה מעל הרמה החושנית
של התודעה – Mind, בדברו על המשמעות של מה שהוא לימד אמר ישוע :
" הָרוּחַ הִיא הַמְחַיָּה; הַבָּשָׂר אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. הַדְּבָרִים שֶׁדִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם רוּחַ הֵם וְחַיִּים. "
(הברית החדשה, יוחנן פרק ו' פסוק 63) .
אדם הנמשל על-ידי החושים שלו ומאמין רק במציאות – במציאויות אשר מוראות לו על-ידי חמשת החושים שלו
והוא מסרב להאמין כי יש איזשהו דבר אחר מעל המציאות הפיזית, אדם המאמין כי הטבע ברא את עצמו בצורה מקרית או כי זאת הייתה תאונה, וכי האטום הגיע להיות קיים באופן טבעי בדרך זאת או אחרת עם הכוחות הכבולים האיומים שלו – אדם כזה הוא הנו מת בתוך עצמו.
הוא מת מבחינה פסיכולוגית ורוחנית.
ישוע אמר כי זה נחוץ והכרחי לאדם " להיכנס לתוך החיים".
זה אומר להיכנס לתוך צורה של הבנה אשר לא מבוססת בחושים ו, ב – על-חושים – אלא להיכנס לתוך הבנה רוחנית
של עצמו ושל אחרים.
הכוח הברור הניכר והבולט של העולם החיצוני אשר מאוחד עם הכוח של המדע,
גורם לכולם לחשוב כי הכיוון של התפתחות האדם מונח מחוץ לו, בחקירה ובשליטה בחומר.
אבל, אם אנחנו לומדים רעיונות אזוטריים בתנ"ך ובברית החדשה יחד, אנחנו מוצאים לימוד אשר הוא ממש שונה והפוך.
בתנ"ך במעבר של בני-ישראל אשר יצאו ממצרים מסופר בתור סוג-Type *, וכפי שאמר פאולוס הקדוש,
לדברים האלו קוראים 'סוגים, מינים, טיפוסים ודמויות". (האיגרת הראשונה לקורינתים)
" כל זה מצאתם להיות למשל...וכד' " זה מייצג את המעבר של בן האדם מן ההבנה החושית והמילולית
להבנה פסיכולוגית ורוחנית של המשמעות שלו. וכפי שנאמר בספר ישעיה, פרק ל"ג פס' ג'
" וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא-אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא-רוּחַ; וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ, וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר--וְיַחְדָּו, כֻּלָּם יִכְלָיוּן"
כי מצרים היא האדם ולא האלוהים, והסוסים של מצרים הם הבשר והחומר ולא הרוח.
הסוס הנו סמל עתיק לאינטלקט. 'סוסים של בשר' משמעותם הוא כי האינטלקט מחובר לחושים וכי מאמינים רק לעדויות של החושים. אנחנו מוצאים גם כן כי אדם חושני אשר נוהג רק על-פי מה שהוא רואה ומבלי איזה שהם רעיונות אשר יכולים לפתח הבנה פסיכולוגית ואשר נקרא אדם גוסס ואדם מת.
וזה לא מתייחס למוות של הגוף הפיזי, כי האדם יכול להיות מת מבחינה פסיכולוגית וחי מבחינה פיזית – זה נאמר בספר יחזקאל : "הנשמה אשר מפספסת את האותות והסימנים תמות". אבל,
הנביא יחזקאל מוסיף כי אם האדם משנה את דרכו המכאנית של ההתנהגות שלו ומנסה לחיות על-פי מה שלימדו אותו,
אז הוא לבטח לא ימות. אם ללכת נגד עצמו, בלומר ללכת נגד הנשמה שלו – הוא מוצא חיים חדשים בתוך עצמו ומשמעות חדשה. אדם כזה יתחיל לחיות בצורה שונה באמצע החיים, כי הוא כבר לא חי יותר רק בשביל עצמו ולמען הרצון העצמי שלו, אלא הוא חי מתוך סדרה של רעיונות אשר לימדו אותו ואין לכך שום קשר לחיים החיצוניים והם לא מתעסקים בחיים החיצוניים אלא מתייחסים להתפתחות הפנימית של הפסיכולוגיה שלו עצמו ברמה גבוהה יותר.
זה נאמר כי אם האדם חי איכשהו ועוקב או נוהג אחר הנשמה הלא מפותחת שלו,
אשר היא כמעט חיה (ברמה של בעל-חיים) אז זה הוא המושב העיקרי של התשוקות שלו ושל האהבה העצמית שלו.
עמוד 934
אדם כזה יהפוך אז ל – " כב כָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ: בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, יִחְיֶה. כג הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה. {ס} כד וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ, וְעָשָׂה עָוֶל, כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה, וָחָי--כָּל-צִדְקֹתָו אֲשֶׁר-עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר-מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר-חָטָא בָּם יָמוּת. כה וַאֲמַרְתֶּם, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי: שִׁמְעוּ-נָא, בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן, הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ. כו בְּשׁוּב-צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, וּמֵת עֲלֵיהֶם: בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, יָמוּת. {ס} כז וּבְשׁוּב רָשָׁע, מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה--הוּא, אֶת-נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה. כח וַיִּרְאֶה וישוב (וַיָּשָׁב), מִכָּל-פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה--חָיוֹ יִחְיֶה, לֹא יָמוּת. " (תנ"ך, יחזקאל י"ח, פס' כ"ב – כ"ח) כך נאמר על-ידי הנביא יחזקאל כי אלוהים אמר,
כל זה הנו לגביי התעוררות מן השינה ועל-ידי זה כי תלך מן ההתנהגות המכאנית שלך, מן המחשבות ומן הדעות המכאניות, מן התחושות וההרגשות המכאניות.
בברית החדשה מוזכרים שני – 2 סוגים של אנשים, אחד נקרא "האדם הנפשי" – זה הוא האדם אשר נוהג על-פי הנשמה שלו. זה הוא האיש המכאני, כי הנשמה – אלא אם כן מתנגדים לה, היא לא גדלה, והיא נשארת הנקודה של התשוקה הכי אינטנסיבית והאהבה-העצמית.
הסוג השני של האדם זה הוא "האיש הרוחני" או "האיש הפניאומטי" (פניאומטי-רוחני).
לעתים קרובות דיבר ישוע על ההכרח של להיוולד מן הרוח ולהפוך להיות האדם הרוחני (הפניאומטי),
כלומר האדם השני אשר בפנים הוא איש הבשר, מן הסיבה הזאת ישוע אומר : " 13 אין אהבה גדולה מאהבתו של הנותן את נפשו בעד ידידיו. 14 ידידי אתם - אם תעשו את אשר אני מצוה אתכם. "
(הברית החדשה, ספר יוחנן ט"ו, פס' 13).
זה נאמר כי זה אשר הניח ושם למטה את חייו, וזה לא כולל את המשמעות המלאה. כי ללכת נגד הנשמה שלנו זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות בעבודה הזאת. אם אתה מבין כי נשמה לא מפותחת זאת היא המושב של כל תשוקה מכאנית,
של יהירות וגאווה, קנאה וקנאות וכל השאר.
אז אתה תבין למה העבודה פותחת בצד המעשי שלה עם הלימודים כי האחד חייב להתחיל ללכת בתוך עצמו נגד מכאניות. אבל זה למעשה ממש מתחיל ממש עם התבוננות עצמית, עם להתבונן מה הוא הנו מכאני בתוכך.
ואם אתה עושה את זה בכנות אז מהר מהאוד אתה תבין ותתפוש כי אתה מכאני בתוך המרכז השכלי,
מכאני בתוך המרכז הרגשי, ובתוך מרכז התנועה המוטורי ובמרכז האינסטינקטיבי.
בקצרה, אנחנו אנשים של הרגלים, בני-אדם עם הרגלים, וזה הוא כי אנחנו פשוט מכונות.
אנחנו אומרים שוב ושוב את אותם הדברים, אנחנו מגיבים למאורעות באותה הדרך, אנחנו נהיים כועסים באותה הדרך ואנחנו הופכים להיות נגטיביים באותה הדרך.
כל זה שומר אותנו בתוך מצב של שינה – כלומר, בתוך הרמה השנייה של מודעות.
"קוורמיד אגלי" 8 לחודש אוגוסט 1946
הערות נוספות על גוף-שני
אם האדם עוקב ונוהג על-פי העבודה ומתרגל את העבודה מתוך ההבנה שלו ומצווה ורוצה אותה מתוך ההבנה שלו,
אז הוא מתחיל לעשות גוף-שני בתוך עצמו. למעשה הוא עובד בתוך חדרים אחרים – זה הוא בתוך החדרים של הגוף השלישי והגוף הרביעי.
לעבוד זה לציית. לציית זה לצוות ולרצות (To Will). לפעול מתוך העבודה זה לזכור את עצמך.
לזכור את עצמך זה להתחיל לעשות משהו חדש – כלומר, גוף-שני.
עמוד 935
במסמך זה אני הולך לדבר בפשטות לגביי "גוף – שני",
למרות כי באותו הזמן זה כולל את ההיווצרות של גופים נוספים.
אם אתה רוצה ומצווה את העבודה הזאת ואת מה שהיא מלמדת ואתה עושה אותה,
אז תיצור בתוך עצמך משהו אשר הוא שונה מן הפסיכולוגיה המכאנית שלך.
אתה תיצור גוף חדש.
כל העבודה הזאת מאורגנת בכול פרט כך ש, אם אתה מבין אותה ומתרגל אותה וחש יותר ויותר את הנוכחות היומיומית שלה, ואתה מנסה לרצות ולצוות את זה וגם לציית לזה, אז אתה תיצור בתוך עצמך פסיכולוגיה חדשה בנפרד ובנבדל מן הפסיכולוגיה הכאוטית המרובה והמוכפלת של הרבה 'אניים' אשר ברשותם של אנשים בדרך כלל
וכי הם מאמינים כי זה הוא "אני אמתי".
הקושי זה בכך שהאנשים לא רואים כי הם צריכים לציית ולצוות ולרצות את העבודה הזאת בתוך חיי היומיום שלהם – במקרים היומיומיים שלהם.
אנשים שומעים את העבודה הזאת שוב ושוב ועדיין מתנהגים בחיי היומיום שלהם כאילו הם אף פעם לא שמעו את מה שהעבודה מלמדת.
אז לדוגמא, הם מתחילים להתווכח האם האחד חייב להיות אדם מאוזן לפני שהאחד יכול שיהיה לו גוף-שני.
הנקודה היא בפשטות כי אתה שומע ומבין ורוצה ומצווה ובכך גם מציית לעבודה הזאת כדי שתגיע אז לשלב חדש של עצמך. והעבודה תעשה בשבילך את כל השאר.
אדם, איש או אישה, חייבים לחיות את העבודה הזאת.
עכשיו, הבה ננסה להבין בדרך הכי פשוטה האפשרית מה זה אומר ומהי המשמעות של לשמוע, להבין, לרצות ולצוות ולציית ולעשות את העבודה הזאת.
קח את הנקודה היחידה אשר אתה צריך להתבונן בתוך עצמך באישיות דרך התבוננות עצמית.
זה קשור ללימוד הנעלה כי האישיות חייבת לבסוף להיעשות פסיבית בתוכנו, לפני שאפשריים לאדם כל השינויים
הפנימיים אשר יכולים להתרחש.
בהווה האישיות שלך היא בחוסר סדר – בכאוס, ואין לה כל ארגון.
למרות כי דרך הסוכנות של 'אני דמיוני' היא מעמידה פנים כי יש לה, וכך רק מרמה אותך ומוליכה אותך שולל.
האישיות שלך היא לא שום דבר מלבד מאסה של 'אניים' סותרים אשר נרכשו,
ולכול 'אני' באיזשהו רגע מסוים יש שליטה מלאה בך.
עכשיו, אם אתה היית יכול לשמוע, להבין ולציית לעבודה, אז זה היה בלתי אפשרי, כי אז ה 'אניים' של העבודה שלך ייקחו עליך שליטה.
בהווה האדם אשר אתה בפשטות הולך עם ה 'אניים' המשתנים שלו – זה הוא איש מכני רגיל – ובמילים של גורדייף :
"לאדם אין כל פסיכולוגיה אמתית והוא לא שום דבר מלבד מכונה. אם אנחנו עוקבים ונוהגים והולכים אחרי האישיות והריבוי של ה 'אניים' המשתנים בה, אז אנחנו מכונות ואנחנו חיים תחת ההיפנוזה של ה 'אני הדמיוני' – זה הוא כי אנחנו מדמיינים כי יש לנו 'אני קבוע ואמתי'. "
עכשיו, דרך התבוננות עצמית ארוכה,
מסיימים בהדרגה עם הרעיון השקרי הזה על עצמנו. זה קורה כאשר העבודה מתחילה לעשות את האישיות פסיבית.
כפי שאנחנו, אנחנו הקורבנות של ה 'אניים' הכי טיפשיים וקטנים ומטומבלים – אשר לוקחים עלינו שליטה ומדמיינים כי הם באמת יודעים מה טוב ומה רע.
עכשיו, אם אנחנו שומעים ומבינים ומתחילים לציית לעבודה, אז בהדרגה יראו לנו מה טוב ורע באמת.
לדוגמא, כל הרגשות הנגטיביים הם רעים, וחייבים לעבוד נגדם עם היכולת הכי חזקה וגדולה וקיצונית
אשר יש לנו בחיי היומיום.
שוב, כל הצורות של שקילה פנימית ושל לעשות חשבונות נגד אחרים, הם רעים וחייבים לעבוד נגדם.
שוב, כל הצורות של הצדקה עצמית הן רעות. ושוב, בצורה הגבוהה והנעלה, להזדהות זה רע,
וחייבים להיאבק עם זה בכול דרך אפשרית לשארית חיינו.
עמוד 936
הבה נכניס פנימה את הקשר האחרון של האדם אשר יש לו הרבה מאוד גאווה עצמית.
הוא כמובן משוכנע כי הוא מבין מה טוב ומה רע, מה נכון וצודק ומה לא נכון ולא צודק והוא פועל
על-פי זה, למרות כי זה מנוגד והפוך ל- מה שהעבודה מלמדת אותו.
במקרה כזה הוא לא שומע וגם לא מבין ולא מציית לעבודה. והוא קרוב לוודאי רק יוסיף את הרעיונות של העבודה לגאווה-העצמית שלו וישתמש בעבודה בדרך זאת.
הוא יחוש את עצמו גדול יותר מאשר העבודה וככה האישיות שלו תישמר ותישאר פעילה.
במילים אחרות, העבודה לא תגיע אליו ולתוך העומקים הפנימיים שלו ותתחיל שמה משהו אשר יגדל - כלומר,
הגדילה של המהות שלו או החלק האמתי שלו.
כפי שהנכם יודעים, מלמדים אותנו כי כדי לחפש מאפיין ראשי אנחנו חייבים להתבונן מה שייך לאהבה-העצמית שלנו ולגאווה-העצמית שלנו בתור רמז אחד.
ובמקרה זה הגישה היחידה להתפתחות פנימית נוספת היא דרך ענווה, דרך הניסיון האמתי אשר מחדשים אותו בקביעות.
זאת עובדה כי האחד לא מכיר ולא יודע שום דבר אבל תמיד מעמיד פנים כי הוא יודע ומכיר.
לעתים קרובות דיברתי אתכם על ההרגשה והתחושה של זכות והגשמה עצמית, ההרגשה והתחושה כי האחד הוא מקרה מיוחד, כביכול שונה מאנשים אחרים, התחושה וההרגשה של מסופקות עצמית ועליונות, יהירות וגאוותנות או בינוניות וכד'. כל זה עולה מתוך גאווה-עצמית ואהבה-עצמית.
האדם חייב להגיע לבסוף לנקודה בה הוא מבין תופש ומכיר כי הוא הינו כלום – שום דבר.
ואז הוא יכול להפוך להיות משהו. אז העבודה לוקחת את המקום של מה שהוא דמיין.
הגאווה-העצמית של האדם יכולה לעמוד בדרך של העבודה ולעצור אותה ולהפריע ולפעול על האדם
וזאת עובדה כי כך היא עושה במשך שנים רבות. יש לו כביכול כמו שאומרים התקפים
של גאווה-עצמית עצומה אשר אחריהם עוקבים התקפים של השפלה-עצמית ובמשך הרבה זמן הוא לא מרגיש וחש ענווה בתור הצד הכי מעניין ואמתי בו ואת הגאווה-העצמית הוא חש בתור הצד המלאכותי והמעייף והמתיש שלו,
וכך הוא לא תופש את ריבוי הצורות של הכרה ותפישה-פנימית אשר מחוברות ומשויכות עם החוסר הרגעי של גאווה-עצמית.
זה אותו דבר כמו מה שקורה בחיים הרגילים בין אנשים דתיים,
הם מכריזים ומצהירים וטוענים ומתיימרים להאמין באלוהים, אבל מבחינה פנימית הם לא.
הם מאמינים בעצמם. האחד יכול להכריז ולטעון ולהתיימר להאמין בעבודה הזאת אבל הוא לא כך בפנים בתוכו.
למרות זאת, אולי כמה או מעט 'אניים' אולי כן יכולים ואז מאבק גדול וארוך צריך להתחולל בצורה בלתי נמנעת
בין ה 'אניים' אשר מאמינים בעבודה הזאת – זה הוא, במשהו גבוה יותר, ובין ה 'אניים' אשר לא.
כאשר האדם נמצא בתוך ה 'אניים' – 'אניי' - העבודה שלו אז הוא ממש שונה,
אבל כל מיני נסיבות חיצוניות מקריות יכולות לפתע להזיז ולהסיח אותו לתוך 'אניי' החיים שלו, אשר לא מאמינים בעבודה
- זה הוא כי הם לא מאמינים כי יש איזשהו משהו גבוה יותר מן החיים החיצוניים החושיים והחושניים.
באופן ובמובן הזה האדם צריך להיאבק בין ההיגיון לרוח.
כל הדרכים האזוטריות מלמדות את אותו הדבר ואתה תמצא את זה בכול עמוד בכתבי הבשורה הנוצרית.
עכשיו, תזכור כי אין כל סיבה למה אתה אמור וצריך לעשות את העבודה הזאת.
תזכור את זה, תמיד תזכור את זה ותמיד תעמוד בפני עצמך עם הנקודה הזאת – כלומר,
כי אין כל סיבה למה אתה אמור וצריך לעשות את העבודה הזאת. אין שום הוכחה חיצונית לכך.
אתה יכול להמשיך בחיים ממש כפי שאתה ממשיך איתם תמיד.
אף אחד לא מתבקש ולא מבקשים מאף אחד לעשות את העבודה הזאת וזאת בפשטות הבחירה שלך עצמך,
אתה לא תחת שום נדרים ושבועות.
אבל, אם אתה מתחיל לשמוע את זה ומתחיל להבין משהו מזה ואתה מתחיל לנסות לציית לזה בחיי היומיום שלך,
אז הדבר הפנימי אשר מצמיד ומחזיק אותך בעבודה הזאת, יהיה ההבנה שלך.
עמוד 937
האדם יכול בקלות ללכת נגד ההבנה שלו.
אבל, במקרה זה הוא ימצא את עצמו בחזרה בתוך החיים ממש כפי שהוא היה.
ואם הוא ימצא את זה יותר מספק (נותן סיפוק) אז הוא צריך ללכת בחזרה ולשכוח כמה שיותר מהר איזושהי הבנה
של העבודה הזאת. אשר כבר יש ברשותו.
בעובדה הוא לא ממש צריך לשכוח כי העבודה תיעלם ממנו בעצמה.
במקרה כזה האדם יישאר באותו מצב פסיכולוגי שלו כמו קודם. הוא יישאר מאסה של 'אניים' סותרים אשר לוקחים עליו שליטה וכופים עליו לעשות דברים בזמנים שונים ולחשוב כי 'אני' זה מי שפועל.
אדם כזה כמובן לא ייצור אף פעם גוף פסיכולוגי חדש בתוך עצמו.
הוא יחיה וימות בתוך ריבוי של הוויה. לא יהיה לו כל ידע-עצמי, ובקצרה, הוא לא יעשה שום דבר בשביל עצמו במשך תקופת זמן חייו, חוץ מלשרת את החיים המכאניים.
אני תוהה האם חלק ממכם חושבים עדיין כי אתם צריכים לשרת את החיים המכאניים כפי שהם עכשיו. ואני שואל אתכם : "האם העמדתם את עצמכם בפני השאלה הזאת ? הסתכלו על החיים עכשיו, האם אתם חושבים כי הם מובילים לאיזה
שהוא מקום ?"
עכשיו, הבה נביט הלאה על השאלה של המאפיין הראשי אשר מחובר במקרים מסוימים
לגאווה-עצמית ואשר את זה אנחנו לא יכולים להפריד מאהבה-עצמית.
אדם כזה ירצה תמיד כי זה יקרה בדרך שלו עצמו. ולפיכך הוא לא יהיה מסוגל לציית לעבודה כי העבודה מבקשת ממנו
ללכת נגד הרצון-העצמי שלו.
זה לא יהיה משהו גדול יותר מאשר הוא בעצמו. אתה לא יכול לציית למשהו אשר אתה חש ומרגיש כי הוא קטן יותר ממך עצמך. אדם כזה יחוש וירגיש לעתים קרובות כי הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות,
את מה שהוא חושב כי זה נכון וצודק, ותהיה לו את הדרך שלו עצמו – כלומר,
הוא יתנהג ויפעל מתוך האהבה-העצמית והרצון-העצמי שלו. אי אפשר להפריד בין גאווה-עצמית ואהבה-עצמית ורצון-עצמי. גאווה-עצמית היא התבטאות של אהבה-עצמית ורצון-עצמי הוא ההתבטאות של שתיהן.
כפי שאמרתי לכם לעתים קרובות, כאשר כמה מאיתנו היינו בצרפת, נאמר לנו :
"לאישיות כמעט אין בקושי איזושהי זכות להיות קיימת כאן".
הרצון של האישיות צריך להקריב אותו. לאדם יכולה להיות התנגדות לזה והתנגדות לזה ולהוא,
או שהוא יציב את הדרישות האלו וההם לפני שהוא יסכים לאיזה שהוא דבר.
כל אלו יהיו התבטאויות של האישיות תחת האספקטים של אהבה-עצמית, גאווה-עצמית ורצון-עצמי. ז
ה הוא כי העבודה לא תהיה ראשונה, אלא הרצון-העצמי והאהבה-העצמית יהיו ראשונים.
והאישיות המכאנית הנרכשת תכוון את החיים של האחד.
הקושי הוא כי האיש או האישה לא רואים למשך זמן רב כי יכול להיות שזה הוא המקרה.
שמתי לב כי זה או שהאנשים מתגאים בעצמם על זה שהם גאים ומתגאים או שהם אומרים כי אין להם בכלל גאווה.
גאווה-עצמית נמצאת בכולם אבל אצל חלק המאפיין הראשי מחובר אליה בצורה מאוד ישירה ואצל אחרים זה מחובר בצורה עקיפה.
גאווה היא איכות מאוד חבויה ונחבאת ורדומה בתוך כולנו וזה לא קל להתבונן בה, אבל היא יכולה ליצור מחסום מאוד חזק שיעצור אותנו מלהיות יכולים לצעוד עוד צעד נוסף לתוך התפתחות.
אנחנו מצדיקים את גאוותנו מאוד בקלות אבל כאשר אנחנו מתחילים על-ידי תפישה פנימית לטעום את האיכות הבלתי סלחנית והקרה והקשה הזאת, אז אנחנו מבינים ותופשים ומכירים עד כמה זה חשוב לרכך אותה ולשים את עצמנו במקום של אלו אשר אותם אנחנו דנים דרך זה או ש, אנחנו חשים יותר טובים מהם.
אתם יודעים כי התלמידים והחסידים לא הואשמו בגאווה וביהירות.
לעתים אני חושב כי אחד ההבדלים בין גאווה ליהירות זה כדלקמן : יהירות רוצה להיות ראשונה
כמו שני – 2 התלמידים האלו אשר רצו לשבת האחד משמאלו של ישוע והשני מימינו של ישוע בגן-עדן.
עמוד 938
אבל, גאווה היא די כמו מה שנאמר על-ידי פיטר כאשר הוא זעק וקרא :
"אם אני חייב למות איתך אז לא אתכחש לך" אבל, הוא לא עשה ככה. דרך פחד הוא התכחש לישוע.
עכשיו, נגיד כי אתה מתחיל לראות את הגאווה בתור התנסות יומיומית אישית דרך התבוננות עצמית.
אז אתה רואה אחד משני- 2 הענקים האלו אשר הולכים לפנינו ומחליטים על חיינו.
אם אתה מבין משהו מן העבודה, ואתה התחלת לרצות לדבוק ולאחוז בה, אז היא תשנה אותך בצורה בלתי ניתנת לתיאור אשר בלתי ניתן לרדת לעומקה כי כך היא עושה בפעם בה אתה מספיק מעריך אותה ואז תראה כי אתה חייב לציית לעבודה ולשים אותה גבוה יותר מאשר את עצמך על-ידי כך שתיאבק נגד הגאווה הזאת,
ונגד הצורות אשר בהן היא מביעה את עצמה בחיים שלך.
זכרו כי עכשיו אנחנו מדברים על גאווה בתור המקור למאפיין ראשי.
אז, אתם תשמעו, תבינו ותצייתו לעבודה. זה יתחיל ליצור בתוככם פסיכולוגיה חדשה,
אדם חדש אשר לו אפשר לקרוא – גוף שני.
אל תתחילו להתווכח לגביי משהו אשר לא נוגע לנו בהווה, כמו לגביי האם מאמץ כזה ייצור את הגוף השלישי והרביעי. מאמצים כגון אלו יעשו בתוכך גוף חדש, אדם חדש, פסיכולוגיה חדשה, כי אתה מתחיל לעקוב אחר ולנהוג על-פי ולתרגל את העבודה עצמה. העבודה עצמה היא שלמות מאורגנת אשר יכולה ליצור בתוך אורגניזם חדש, אדם שני חדש.
זכור כי העבודה היא לא על-ידי תוספת ל-מה שאתה, אלא על-ידי טרנספורמציה-המרה של מה שאתה.
העבודה היא כדי לשנות אותך. לא בשביל להוסיף משהו אליך כפי שאתה, אלא לשנות לחלוטין את מה שאתה עכשיו.
אתה לא יכול לעשות את העבודה הזאת ולהישאר אותו דבר. אתה לא יכול להוסיף יין חדש לבקבוק הישן של עצמך.
תשאלו את עצמכם, חלק ממכם, האם בכלל השתנתם ? האם אתם באמת רוצים לשנות את עצמכם ?
או האם אתם מלאים זכות-עצמית או ערך-עצמי? ואם מה שאתה רוצה זה להשתנות, אז מה הדבר אשר אתה צריך לשנות מ-מה שאתה מבין מן הלימודים של העבודה ?
הבה אזכיר לכם את המילים : "לפעול מתוך העבודה זה לזכור את עצמך".
אז אתה תרצה ותצווה את העבודה נגד הרצון-העצמי שלך. אפילו ישוע בעצמו אמר כי :
"הוא לא עושה את רצונו אלא את הרצון של זה אשר שלח אותו".
האם אתם יכולים לראות מה היא המשמעות האזוטרית של זה ? העבודה וכול הלימודים האזוטריים הנהדרים האהובים הנפלאים נותנים הזדמנות של לרצות ולצוות – Willing את מה שהיא מלמדת ולא לפעול מתוך רצון-עצמי.
רצון-עצמי לא מוביל אותנו לשום מקום. אלא למדוט ולהרהר לחשוב ולעשות מדיטציה ולהגות
לגביי מה העבודה מלמדת ולהבחין, האם אי פעם בחיים הבחנת כי באמת פעלת מתוך העבודה – זה הוא,
האם שמעת, הבנת וצייתת לה בכול רגע או באיזה שהוא רגע.
עמוד 939
"קוורמיד אגלי" 31 לחודש אוגוסט 1946
סיכום על מהות ואישיות
מהות מגיעה למטה לכדור הארץ ונוצר בשבילה גוף פיזי, מחומר אשר נגזר משני-2 ההורים.
מתוך החומר הזה אשר יוצר סדרה מוגדת נפרדת של חומרים הכרחיים ונחוצים ליצירה של גוף,
חלק נבחרים מהורה אחד וחלק מהורה אחר, מן השאר נפטרים. המהות קודמת לגוף אשר דרכו היא עושה מגע עם העולם.
ביחס לכך העבודה מתקנת את הדעה הנהוגה מבוססת החושים שלנו כי ההורים עושים את הילד.
הם מספקים חומרים מסוימים אשר נעשים בתוכם, וכול השאר נעשה.
הדבר היחידי אשר אפשר להגיד כי נעשה על-ידי ההורים זה להביא את שתי-2 סדרות החומרים האלו יחד.
אז, אם יש מהות אינדיבידואלית אשר מחפשת מניפסטציה ואפשרות להתבטא אז התוצאה היא ילד.
עכשיו, המוות של כמה מיליוני הוויות בצורה של זרעים מעורב עם המגע הראשוני הזה של ההגעה של מהות לכדור הארץ. הנוכחות של והמוות של הכמויות העצומות האלו של תאים חיים, נראה נחוץ והכרחי כדי שאחד מהם יעבור מן הקוסמוס
של התאים אל הקוסמוס של האדם ובכך יוכל להשיג את מטרתו על-ידי התפתחות מלאה.
אבל, נאמר לנו כי המהות יכולה לגדול רק עד מידה מוגבלת מסוימת תחת נסיבות רגילות,
וכי זה דורש מזון מיוחד כדי להתפתח הלאה.
אנחנו יכולים להיות בטוחים כי המזון המיוחד הזה מעורב עם המוות של משהו אחד.
במקרה הזה זה מערב את המוות של האישיות.
ראשית יש את המהות אשר יכולה לגדול רק עד מידה מוגבלת. הבן כאן כי הגוף הוא לא המהות עצמה.
הגוף הופך להיות בגדילה המלאה של עצמו אם מספקים לו מזון פיזי.
אבל, זה לא המקרה עם המהות, אשר צריכה מזון פסיכולוגי.
ההיסטוריה של ההתפתחות של המהות היא לא ההיסטוריה של ההתפתחות של הגוף.
גוף מפותח במלואו זה לא אומר מהות מפותחת במלואה. יכול להיות כי יהיה לפרא את הכוח של שלושה-3 גברים רגילים ואת התודעה – Mind של ילד בן שנתיים. זאת היא הטרגדיה.
ראשית, בהתחלה, יש רק גוף ומהות. ואז המהות היא פעילה. אחר כך הדבר הבא זה כי נוצר בהדרגה סביב למהות
מן כיסוי אשר נקרא אישיות, וזה מקיף את המהות. בינתיים הגוף ממשיך לגדול. ככלל האדם לא מגיע לאיזשהו שלב נוסף אחר. הגוף שלו גדל והמהות שלו נשארת ונותרת בלתי מפותחת מעבר לגדילה הקצרה, והאישיות נוצרת.
מרכז הכובד של המודעות באדם זז ונע ומוסח יותר ויותר לתוך הכיסוי החיצוני אשר נקרא אישיות,
אשר אותה החיים יוצרים בתוך האדם בעיקר על-ידי חיקוי.
האדם כפי שזה עובר כביכול החוצה לתוך מה שזה לא הוא – לתוך מה שאיננו הוא עצמו.
בדרך זאת האישיות הופכת להיות פעילה ואקטיבית והמהות פסיבית.
רק מעטים אשר עברו דרך הכיוון החיצוני הזה ותחת הפעולה המהפנטת של החיים אי פעם הצליחו לחזור.
אבל, זה נאמר הרבה מאוד בספרות האזוטרית כמו למשל בכתבי הבשורה הנוצרית על השיבה והחזרה או הפנייה בחזרה, להפוך אותו ולהמיר אותו, את האדם אשר חי ומת בתוך המצב הזה אשר בו האישיות היא פעילה ואקטיבית
והמהות פסיבית כי זה מצב לא שלם ובלתי גמור.
עמוד 940
אדם כזה נקרא לפעמים : זרע, בלוט, שיבולת של חיטה, או לפעמים גם נקרא : בית שלא סיימו אותו.
ובאופן כללי הוא נקרא : אדם ישן.
המזון אשר המהות צריכה בשביל ההתפתחות הנוספת ההמשכית שלה זוהי האישיות אשר נוצרת מסביב לה.
אבל, זה תלוי בהבנה של האדם האם המהות תקבל את המזון הזה. כי באופן מכאני זה לא יקרה.
האדם חייב להתחיל להתעורר לפני שזה אפשרי. ובשביל זה הוא חייב לקבל ידע.
דרך התעוררות הוא חש ומרגיש את עצמו פחות ופחות דרך האישיות שלו. באופן הזה האישיות מתחילה למות.
הרבה 'אניים' חייבים למות כדי שהאדם ייוולד.
אז כאן אנחנו רואים איזושהי אנלוגיה.
'אניים 'אלו אשר יוצרים את האוכלוסייה של האישיות צריך לסדר אותם ולשבצם בסדר נכון –כלומר,
ה 'אניים' אשר יכולים להתעורר צריך לסדר אותם ולשבצם מעל אלו אשר לא יכולים.
'אני' רע, 'אני' נגטיבי, חייב למות. זה הוא כי הוא חייב כי יורידו אותו בדרגה למקום הכי רחוק וכי לא יתנו לו תזונה והזנה. מבחינה פסיכולוגית אנחנו בעיקר מה שאנחנו מזינים הכי הרבה ואנחנו בעיקר מזינים את מה שאנחנו הכי אוהבים.
אם אנחנו אוהבים הכי הרבה את ה 'אניים' הנגטיביים אז אותם אנחנו מזינים הכי הרבה.
על-ידי כך שנפסיק לאהוב את ה 'אניים' אשר את האיכות שלהם אנחנו רואים לאור העבודה
ואז אנחנו מפסיקים להזין אותם עם הכוח והאנרגיה שלנו והם מתחילים להתכווץ.
אבל, הם במהרה מתאוששים ומחלימים ומתחילים לדבר שוב, אם תיתן להם לשתות את דמך. כאשר אנחנו מושכים כוח דרך אי-הזדהות מאיזשהו 'אני', אם אנחנו מבינים למה אנחנו עושים את זה, אז הכוח נלקח מן האישיות לכיוון של המהות.
אז אנחנו צריכים לתקוף את האישיות במטרה להחליש אותה. זאת היא המטרה של כל מה שאנחנו למדים בעבודה.
התבוננות עצמית היא לגרום לנו להיות מודעים לאישיות ולכול ה 'אניים' שלה, הגישות שלה, בלמי הזעזועים, תמונות, רולים-תפקידים וכד'.
אם אנחנו לא נעבוד על האישיות אז היא תשתמש בכול הכוח שלנו בשביל עצמה ולא תיתן שום דבר למהות.
והמהות אשר היא באמת עצמנו תהיה מורעבת. אם אנחנו לא עושים שום דבר עם האישיות אז לפיכך נישאר – זרעים – בתים אשר לא סיימו אותם – אנשים ישנים בתוך עצמנו – ובתור כאלו, מאחר ונוצרנו ונבראנו בתור אורגניזם של התפתחות עצמית, אז אנחנו ניסיונות חסרי תועלת וכישלונות. מה שלא תהיה העמדה בה אנחנו מחזיקים בעולם.
המהות מחוברת וקשורה לגוף והגוף מתבגר וגדל. המהות גדלה מעט והאישיות מקיפה אותה.
עכשיו הכול מוכן לעבודה של התפתחות עצמית דרך המוות של האישיות.
זה בשלב הזה כי התפתחות עצמית יכולה להתחיל.
אבל ככלל, שום דבר נוסף ואחר לא מתרחש.
האדם חי ומת בתור זרע ישן בעולם של אנשים ישנים.
אבל, הוא לא מנחש כי זה הוא המקרה ממש, למרות כי אולי הוא אפילו שמע את זה לעתים קרובות.
עמוד 941
"בית Amwell – אמוול הגדול" 21 לחודש ספטמבר 1946
מסמך נוסף על זכירה עצמית
במסמך אשר היה לאחרונה נעשו סימוכין לגביי ה 'אדם הערמומי', אשר מוזכר בספרו של אדון אוספנסקי – "הדרך הרביעית". ה 'אדם הערמומי' אשר יודע איך לעשות גלולה ולבלוע אותה,
במקום לעשות כל מיני סוגים של מאמצים לא אינטליגנטיים וחסרי תועלת כדי להשיג רמת הוויה גבוהה יותר.
כגון פרישות, סיגוף ונזירות על-ידי עינויי הגוף, שמירת נדר שתיקה, הרעבה עצמית,
או על-ידי כך שהם מונעים מעצמם כל הנאה, על-ידי טקסים משוכללים ומתוכננים היטב, על-ידי תפילות מכאניות חזרתיות, עשייה קבועה של דברים לא נעימים ולא הגיוניים וכד'.
כל זה לא אינטליגנטי. האדם הערמומי רואה מה שגוי ומה לא נכון ומה דפוק אצלו ברגע זה על-ידי התבוננות עצמית
ומכיר ומודה בכך - זה הוא כי הוא בולע את זה – ואחרי זה הוא זוכר את עצמו בקשר לזה. הוא עובד על עצמו באופן אישי. לעשות את הגלולה זה אפשרי רק על-ידי דרך לראות את עצמך בעזרת התבוננות עצמית ישרה – זה הוא על-ידי עבודה עצמית אישית ועל-ידי לנסח את מה שהאחד רואה.
בדרך הזאת האחד רואה איזה מאמצים נחוצים הכרחיים בשביל עצמו בזמן מסוים כדי לשמור על עצמו ער.
מה שהכרחי ונחוץ לאדם אחד בזמן נתון יכול להיות ממש שונה מ-מה שנחוץ לאדם אחר.
לדוגמא, תפילת האדון (תפילת האל) ניתן לראות אותה בבירור בתור התפילה של 'האדם הערמומי'.
הבחן כי בהתחלה זה נאמר כי זה חסר תועלת להתפלל על-ידי חזרתיות חסרת ערך (הברית החדשה מטי פרק 6 פסוק 7 ) :
" וּבְהִתְפַּלֶּלְכֶם אַל־תְּפַטְפְּטוּ כַּגּוֹיִם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם בְּרֹב דְּבָרֵינוּ נִשָׁמֵעַ׃ " מה שהתכוונו אליו כאן לא נאמר
בצורה ישירה – כלומר, כי התפילה חייבת להיות מודעת ולא מכאנית.
היא חייבת להיות מודפסת על-ידי התודעה - Mind וכי אפשר לראות את המשמעות של זה מבחינה פנימית
ביחס למצב ההוויה של האחד. כל מילה חייבים להגיד אותה במודע עם המשמעות המלאה.
(בתפילה זאת אשר אנחנו ממלמלים בכנסיה ללא תועלת) אנחנו מבקשים את "לחם יומנו" וזה הולך כך :
"תן לנו היום את לחם יומנו", אבל ביוונית המשמעות של זה היא לא "לחם יומנו" כי אם "תן לנו את מה שנחוץ לנו".
ויש לכך גם את המשמעות "לחם על חומרי או לחם אשר הוא מעבר לחומר".
או "את מה שמעבר לעצמנו". "לחם" זה לא אומר "לחם" באופן המילולי, אלא "לחם מן השמים" וזה אומר "לחם פסיכולוגי" וכמו כן גם הבנה ותובנה פסיכולוגית ותזונה מנטאלית אשר מגיעה מרמה גבוהה יותר
וכך מראה לנו מה שגוי ומה לא נכון ומה אלים בתוך הרמה שלנו.
אם נעשה פרפרזה על הקטע : "תן לנו היום את לחם יומנו" אשר משמעותו גם :
"לו תיתן לנו חזון ותובנה ומשמעות חדשה היום כך שנדע מה לעשות ואיך וכיצד לעבוד עם עצמנו היום".
אז במובן אחד הגלולה היא "לחם הכאב השמימי" אשר אותו אנחנו צריכים לבלוע. זה אותו דבר כמו ה 'מן' במדבר,
זה ממש בדיוק כאילו התפללנו להיות מסוגלים להתבונן בעצמנו לאורה של העבודה וככה דרך ההארה המנטאלית שלה לראות מה, ועל מה הכרחי ונחוץ לנו לעבוד, עם מה אנחנו צריכים לא להזדהות וכד'.
ולקבל את ההבזק ואת התובנה הניתנת הזאת ואת האור
ולקחת את זה פנימה ולהכניס את זה ולא להתווכח עם זה ולהצדיק את עצמך ולקבל ולהודות ולהכיר באמת של זה.
אבל, רוב האנשים מתווכחים לגביי כל ביקורת חיצונית או פנימית אמתית על עצמם
וככה לא בולעים את זה ולא מקבלים את זה ולא רואים זאת בתור אמת לגביי עצמם.
עמוד 942
כאשר מראים לנו משהו לגביי מצב ההוויה שלנו, אם זה על-ידי תפישה פנימית או על-ידי הצעה חיצונית או רמז חיצוני, אנחנו לא עושים מזה גלולה – זה הוא כי אנחנו לא מנסחים את זה ולא בולעים את זה- זה הוא – מקבלים את זה בתור אמת.
אבל, אם אנחנו אכן היינו עושים כך, אז זה יוביל למאמץ ישיר ואינטליגנטי המבוסס על הבנה.
זאת היא דרכו של האדם הערמומי – זה הוא האדם האינטליגנטי – וזה הוא הנו נעלה בצורה בלתי ניתנת להשוואה ולאומדן, ביחס לתרגולים, כתרגולי נשימה, ריטואלים, הרעבה עצמית , עינויי הגוף וסיגוף, או לנהוג ולעקוב אחר דיסציפלינות מכאניות וכד'.
הדרך הרביעית מבוססת על הבנה. העבודה היא הדרך הרביעית.
זה הוא כי זאת לא הדרך של הפקיר או דרכו של הנזיר או דרכו של היוגי.
לפיכך בעבודה זאת זה הכרחי ונחוץ להתחיל לנסות להבין את מה שהעבודה הזאת מלמדת
ולראות בעצמך למה היא מלמדת את זה. מהי המשמעות של זה ?
זה אומר ומשמעותו כי הנך חייב להבין בעצמך למה רגשות נגטיביים חייבים ללכת – להסתלק.
להבין למה הצדקה-עצמית חייבת להסתלק, למה רמאות ושקר חייבים להסתלק, למה שקילה פנימית והתמרמרות והתלוננות ועשיית חשבונות פנימיים צריכים להסתלק, (הבחינו כי זה נאמר בתפילת האדון : סלח לנו כפי שאנחנו סולחים לאחרים) אתה חייב להבין בשביל עצמך למה פנטזיות אגואיסטיות חייבות ללכת ולהסתלק, למה שנאה חייבת להסתלק ולמה המצב של שינה-פנימית חייב להסתלק ולמה בורות חייבת להסתלק ולמה בלמי-זעזועים וגישות ותמונות של עצמך חייבים להסתלק, ולמה האישיות-המזויפת עם 2-שני הענקים שלה ההולכים לפניך – גאווה ויהירות חייבים להסתלק,
ולמה הבורות שלך על עצמך חייבת להתחלף בידע-עצמי אמתי ולא ביקורתי דרך התבוננות,
למה שקילה חיצונית היא תמיד נחוצה והכרחית, ולבסוף אתה חייב להבין ולראות למה זכירה – עצמית, היא לגמרי נחוצה והכרחית לך בכול רגע ובכול זמן אם אתה רוצה להתעורר מן העוצמה הגדולה המשרה שינה של הטבע והמאסה הגדלה המחוזקת של ההיפנוזה של החיים החיצוניים, כל זאת היא העבודה ומה שהיא מלמדת – כלומר,
מה הוא זה אשר אנחנו חייבים וצריכים לעשות במטרה להתעורר מתוך מצב השינה אשר בו אנחנו חיים.
עכשיו, אם אתה רואה משהו על התבוננות – עצמית בלתי ביקורתית, אשר הבה נגיד כי עולה אך ורק מתוך אישיות-מזויפת, ומתוך יהירות וגאווה ואהבה-עצמית ורק מתוך זיכרון-עצמי לא נכון ושגוי, אשר שולטים בך ומדברים מתוכך ומכוונים את כל הרגשות שלך ואת המחשבות שלך ואת הבעות פניך ותנועותיך, ואם אתה רואה זאת בצורה ברורה ומנסח את זה –
אז אתה יוצר גלולה.
כן. אבל, האם אתה יכול לגלגל את זה בין האצבעות שלך ?
האם זה כבר כל כך ברור ובהיר וכל כך מוגדר ואובייקטיבי ? לא. זה לא.
אבל, זה יכול להיות ככה. כמו ההבנה לגביי מה העבודה הופכת להיות אשר יכולה להיות חזקה יותר ויותר
כפי שאתה הופך להיות יותר אחראי על זה. אז, אתה צריך לבלוע את הגלולה – לקבל את זה
- זה הוא לראות כי זה משהו בתוכך – וכי אתה לגמרי אשם ורק אותך אפשר להאשים.
כי זה אתה הזדהית וזה אתה אמרת וקראת לזה 'אני' לדבר הזה בתוכך עד עכשיו.
ואשר קרוב לוודאי עושה אותך אומלל ואת כל אלו אשר מחוברים וקשורים אליך אפילו עוד יותר אומללים.
אני לא אגיד כי לבלוע את הגלולה זה קל.
עכשיו, לאדם אין שום כוח ועוצמה של התבוננות עצמית נכונה מלבד דרך הכוח של העבודה.
אז זה ככה שבמקרה של האיש, האדם אשר הוא בסודיות לא כנה בגישתו לעבודה
תמיד אתה תמצא חוסר יכולת מסקרנת להתבונן בעצמו.
עמוד 943
אנשים כאלו אין להם אור לראות את עצמם. ולא יכולה להיות כל שאלה של לעשות גלולה או לבלוע אותה במקרים כגון אלו. אם נשקול ונתייחס ל-מה שאמרו לנו לעתים קרובות. אתה לא יכול להבין את העבודה אלא אם כן אתה חש ומרגיש אותה – זה הוא כי אתה מעריך אותה.
להבין במובן ובאופן של העבודה דורש בתור התחלה שיתוף פעולה של שני-2 מרכזים – המרכז השכלי והמרכז הרגשי.
"בית אומוול הגדול" 28 לחודש ספטמבר 1946
ג ו ף ה ז מ ן
בקשר להארה התחושה וההרגשה של נצח נכנסת לתוך זכירה – עצמית, והיא לא נכנסת לתוך התבוננות עצמית,
אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו חלק מן הרעיונות על זמן אשר נלווים ללימוד הזה.
יש שלושה – 3 מימדים נראים נגישים ושלושה- 3 מימדים בלתי נראים ובדרך כלל הם מימדים בלתי נגישים.
מנקודת מבט זאת העולם האמתי הוא עולם של 6-שישה מימדים.
בגלל החושים המוגבלים שלנו אנחנו מכירים רק שלושה- 3 מימדים בעולם התלת מימדי אשר זז ונע בזמן
ואת זה אנחנו לוקחים בתור העולם האמתי – זה הוא בתור המציאות ובתור כל מה שיש ויכול להיות.
אנחנו מבססים את מחשבותינו על עולם תלת-מימדי נראה זה אשר נע וזז בזמן.
זה הוא כי מערכת החשיבה שלנו אשר מעוצבת למציאות זאת, והיא כראייה ברורה וידועה לחושים המוגבלים שלנו.
למרות זאת זה הכרחי ונחוץ לשנות את מערכת החשיבה שלנו אם המטרה שלנו היא איזושהי התפתחות ברמת ההוויה
או איזושהי הגדלה של מודעות.
לימודים אלו כפי שמודגש לעתים קרובות, הם בשביל לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה.
הבה אשאל אתכם כאן : האם התחלתם כבר דרך המגע עם רעיונות העבודה הזאת לחשוב בדרך חדשה ?
כדי שזה יהפוך להיות אפשרי חייבים לשנות את התודעה – Mind עם רעיונות חדשים,
אשר באמצעותם נפתחים חיבורים וקשרים אשר לא השתמשו בהם עד עכשיו.
בדרך זאת, מופיעה מציאות רחבה יותר וחדשה של תודעה – Mind אשר היא מעבר למציאות הצרה אשר ניתנת מן החושים.
עם העלייה וההגדלה המתאימה של מודעות, כאשר שמים את זה בקצרה אז האחד נהיה ער ליותר מאשר האחד היה
וזה בהרבה כיוונים בלתי רגילים.
לא רק הטווח הרגיל של התפישה של התודעה – Mind גדלה אלא גם הערות והמודעות של האחד עצמו.
לדוגמא, אם יגידו לך כי האחד ישן ומכאני וכי האחד לא מכיר את עצמו אז אלו יהיו רעיונות חדשים.
אשר כאשר מיישמים אותם הלכה למעשה דרך התבוננות עצמית אז רעיונות אלו פותחים חיבורים חדשים רבים
בתודעה – Mind , וזאת עובדה כי כל התפישה ההרגשה והתחושה של עצמך מתחילה להשתנות ועצמי חדש יכול להפוך להיות ניתן לתפישה ונחבא באיזה שהוא מרחק מאחורי מה שחשבנו עד עכשיו כי זה עצמנו,
וכי זה הצורה האפשרית היחידה של עצמנו.
הבה ניקח את הנקודה הזאת בקשר למימדים.
המימד הרביעי הוא מימד הזמן.
אנחנו לא רואים את הזמן או את עצמנו בתוך הזמן. אנחנו לא רואים את גופי-הזמן של עצמנו או של דברים.
אנחנו חושבים כי העבר מת. החיים שלנו הם קווים חיים בתוך זמן חי.
עמוד 944
למרות זאת, בגלל היחס שלנו לזמן, אנחנו רואים רק נקודה בזמן ואז נקודה אחת נוספת וכד',
ואנחנו קוראים להם רגעים בהווה.
שים לב להבחין כי גם חמשת החושים שלנו עובדים רק ברגע ההווה ורושמים רק את הרגע הנוכחי של ההווה.
זה הוא רגע ההתחלה או רגע הפתיחה.
לדעתי, בלהיות מסוגל להבחין משהו מעבר לחושים, האם אתה תופש בצורה ברורה כי אתה יכול לראות ולהתעסק וללעוס תפוח עץ רק ברגע הנוכחי ?
אתה לא יכול לעשות את זה לפני רגע או ברגע הבא – זה הוא בעבר או בעתיד.
אז אתה מוגבל לדבר הזה המוטל בספק ואשר נקרא הרגע הנוכחי.
לכול השאר אנחנו קוראים עבר או עתיד ומתייחסים לזה כאילו אין לכך שום קיום אמתי.
אז אנחנו מגבילים את כל הקיום האפשרי לרגע הנוכחי ומדמיינים כי אלוהים קיים רק ברגע זה.
בלימודים האלו זה נקרא 'צומת-זמן' בכול מקרה. ועדיין, אנחנו אף פעם לא במגע עם רגע ההווה החולף במהרה והרגעי הזה, ואשר בתוכו אנחנו כולאים את כל הקיום. זה ממשי ואקטואלי, ועדיין, זה מוטל בספק – לא לחושים אבל למודעות.
החושים שלנו מייחסים ומשייכים אותנו לרגע ההווה אבל המודעות שלנו לא.
אנחנו לא מודעים ברגע הווה זה של החושים. זה קטן מדיי ומהיר מדיי כדי שזה יהיה לנו מודע כראוי.
המודעות שלנו אשר עובדת ופועלת מעל החושים היא דבר מעורבב ומבולבל אשר מורכב מן העבר וההווה ומן התחזיות לעתיד.
על-ידי זיכרון או על-ידי דמיון אנחנו נוטים לחיות לפני או מאחורי רגע ההווה ולא יכולים לכנס ולצופף את עצמנו לתוכו.
אז אנחנו אף פעם לא באמת בתוך העולם החיצוני כפי שהוא נרשם על-ידי החושים אשר מעבירים את הדברים כמו תמונות עוקבות אחת אחרי השנייה אשר נעשות בשביל לעקוב אחת אחרי השנייה בתנועה מהירה של דבר אחר דבר כמו בסרט.
ועדיין, זה מוזר להגיד כי כל רגע של הווה הנו נצחי.
הרגע הנוכחי בהווה הוא בתוך שניהם, בתוך הזמן ובתוך הנצח.
זה הוא מקום המפגש של הזמן והנצח.
הנצח נכנס לכול רגע הווה בתוך הזמן הזז והנע, בזוויות ישרות כלפיו.
זה למה לפעמים במצב של זכירה – עצמית, זה הוא בתוך המצב השלישי של מודעות אנחנו מרגישים וחשים נצח.
זה גם כן למה ומדוע דברים מסוימים בעבר עומדים ישר החוצה מן הזמן – לעתים קרובות אלו דברים טריביאליים,
וזה בגלל שבכול רגע, לתוך כל רגע רגיל אשר הוא ממש לא ראוי לציון, המימד של הנצח נכנס
ויכול להיות כי נהיה מודעים אליו.
היחס בין הזמן לנצח מיוצג על-ידי הדיאגרמה הזאת :
נצח נצח
זמן זמן
עבר עתיד
הקו האופקי מייצג את הזמן – המימד הרביעי.
הקווים האנכיים מייצגים את המימד החמישי אשר נכנס בכול רגע בכול חלק של זמן בזוויות ישרות, או בפשטות הזמן והנצח יכולים גם להיות מיוצגים על-ידי צלב :
נצח
זמן זמן
נצח
עמוד 945
האדם נמצא בשניהם, בתוך הזמן ובתוך הנצח.
הנצח הנו אנכי לזמן – וזה הוא הכיוון של זכירה – עצמית ושל התחושה וההרגשה של עצמך עכשיו.
כל עכשיו הנו נצחי. בשביל לזכור את עצמך חייבת להיכנס ההרגשה והתחושה של עכשיו
- אני כאן ועכשיו, אני עצמי עכשיו, אני מופרד מן העבר או מן העתיד – העכשוויות היא עצמי
- אני עכשיו.
אם הפעולה היא מוצלחת אז אתה תדע בעצמך כי הנצח הוא תמיד בתוך עכשיו, ואפשר להתנסות בו בתור טעם שונה של זמן. הבחינו כי אני כבר לא מדבר יותר על רגע ההווה אשר נרשם על-ידי החושים אלא על עכשיו, על ההתנסות הפנימית הזאת אשר זכירה – עצמית ממש יכולה לתת.
' אני אמתי ' הנו בתוך הנצח ולא בתוך הזמן. זכירה – עצמית היא מחוץ לזמן ולאישיות.
זה לא מפתיע כי זכירה – עצמית יכולה לתת הרגשה ותחושה שונות לחלוטין מזאת אשר ניתנת
על-ידי היחסים שלנו לזמן כחיפזון ומהירות וזמן של חרדה ודאגה.
מהות, בהיותה נצחית, אין לה את ההרגשה והתחושה של האישיות אשר היא רק של זמן.
לחשוב מתוך זמן לא נותן כל תחושה והרגשה אמתיות של עצמך, ונותן תחושות והרגשות לא נכונות ורגילות שלנו
אל עצמנו.
זוהי התחושה והתפישה וההיגיון וההכרה באופן הרגיל שלנו לעצמנו. אנחנו יכולים להבחין עד כמה זה לא שלם ולא גמור. למה אנשים פועלים כפי שהם עושים ? כי הם לא חשים את עצמם בצורה נכונה וראויה.
אנחנו יודעים כבר כי העבודה מלמדת כי נבראנו בתור ניסיון – בתור אורגניזם של התפתחות עצמית- לפיכך,
אנחנו יכולים להבין למה ומדוע אנחנו חשים לא שלמים ולא גמורים, ולמה האדם מעוצב (גם מעופש) על-ידי החיים,
וזה הוא כי יש לו רק את האישיות הנרכשת שלו פעילה – וכך הוא צריך וחייב תמיד להרגיש לא גמור ושלא סיימו אותו ורק מבחינה פנימית חסר אונים וחסר תקווה.
זה לא הכוח של החיים אשר מונח בזמן אשר יכול לעשות את האישיות פסיבית. כי איך הוא יכול ?
הרי היא (האישיות) הכוח אשר יצר אותה.
רק כוח נוסף אשר מגיע מכיוון שונה יכול לעשות את האישיות פסיבית ולהזין את המהות – החלק הנצחי אשר יש בתוכנו.
אז אחד יכול להתחיל לראות כי לכול הלימודים של האזוטריות יש וחייבת להיות את האיכות של הנצח ובהיותם רק יכולים לפתח מהות, אשר היא נצחית.
דרך כל הזמן ובכול העידנים הלימודים האזוטריים נשארו אותו הדבר, הם תמיד אמרו אותו דבר,
הם מלמדים את אותם הדברים. הם לגביי זמן והנצח אשר בתוך הזמן – וזה מדבר תמיד על חיים נצחיים.
עמוד 946
אז נחזור שוב, המימד הרביעי של הזמן מכיל את כל החיים השלמים של האחד.
אנחנו מתנסים בזה רגע אחר רגע. זה רץ וזז מהר מאוד ומאט ועוצר רק על-ידי התחושה וההרגשה של עכשיו.
החיים שלנו משתרעים בכיוון בלתי הזה, כיוון בלתי נגיש לחושים שלנו וזה הכול שם בשלמותו – בתוך המימד הבלתי נראה הזה. מן הסיבה הזאת כל דבר אשר אנחנו עושים עכשיו משפיע על העבר כמו גם על העתיד של חיינו.
פעולה אחת של אי-הזדהות עכשיו משפיעה על העבר שלך כמו גם על העתיד שלך.
היחסים שלך לאנשים בעבר ישתנו על-ידי עבודה עם עצמך עכשיו.
זה לא רק כי תשנה את העבר שלך, אלא קרוב לוודאי גם את שלהם.
זה קשה מאוד לתפוש את זה. אז, אני חוזר להתחלה של מסמך זה היכן שנאמר כי בשביל לשנות את ההוויה שלנו ולהגדיל מודעות אנחנו צריכים רעיונות חדשים מעבר לאלו אשר ניתנים על-ידי החושים.
אחרת התודעה – Mind לא יכולה לחשוב בצורה שונה ואי אפשר לפתוח חיבורים וקשרים חדשים.
אתה תגיד כי העבר מת, עבר, נגמר – רק בגלל שהחושים שלך לא רושמים את זה.
אם הם היו עושים ככה אז אתה היית חושב בצורה שונה. אבל, מכיוון שהם לא עושים ככה,
אז אתה תגיד כי הרעיון של החיים בעבר אשר קיימים ממש זה שטויות.
בגלל שהחושים החיצוניים לא רושמים את זה מאחר והם רושמים רק את הרגע בזמן הנקרא הווה.
המימדים הגבוהים הם לא מציאויות של חושים חיצוניים, אלא של החושים הפנימיים.
לדוגמא, כל החיים השלמים, ניתן לראות אותם מבפנים בתור מצב מסוים של מודעות.
למה ?
כי זה שם. הם שם. היכן ? בתוך הזמן.
והעתיד שלי ? גם זה שם, במימד אשר אנחנו מתנסים בו בתור זמן ואשר דרכו אנחנו נעים בתנועה.
אז הכול קבוע מראש וגורלי נחרץ ? כן ו-לא.
כי יש קווי זמן רבים מגבילים כמו חוטי טלגרף והאחד יכול להיות על האחד או על האחר לפי מצבו הפנימי של האחד.
כי אם אתה נהנה מן הרגשות הנגטיביים שלך אז אתה תעקוב אחר קו אחד וזה הקו הנמוך ביותר.
בשביל לעלות בתנועה אנכית אז האחד יעקוב אחר קו מקביל אחר על-ידי אי-הזדהות וזכירה – עצמית.
בקצרה, על-ידי העבודה, אשר נכנסת לזמן בזוויות ישרות וכך היא תמיד במאונך מעליך,
בכול קו אחר אתה נוהג ועוקב אחרי ואף פעם לא בעתיד, כי העתיד הוא בתוך זמן אופקי.
האחד יכול לדבר על העתיד האנכי של האחד. בכול מקרה ולמרות זאת בנבדל מן העתיד האופקי של האחד.
אם ההוויה מתפתחת אז הכיוון הוא אנכי. האחד יראה את החיים שלו בצורה שונה.
הוויה גבוהה יותר היא מעל הוויה נמוכה יותר. ברגע זה אתה יכול ללכת עם 'אניים ' מתחתיך או מעליך.
אתה יכול לקלקל להשחית ולבזוז משהו בשקט בתוך עצמך או לא.
אתה יכול להגיד משהו לעצמך או לא. כל זה יישאר בתוך גוף-הזמן, אבל ברמות שונות, לפי האיכות של זה.
כל החיים בשלמותם הנם שם. בתוך גוף-הזמן.
אבל, על-ידי עבודה עכשיו, אפשר לשנות דברים בעבר, גוף-הזמן מחובר וקשור בדרך שונה
כמו ש, האחד יכול לסובב לולאה אחורה ו/או חלקים ארוכים גמישים של מיתר או חוט ולהאריך אחרים.
כאשר אנחנו חשים ומרגישים כי העבר כולו בשלמותו הוא שם, והוא חי בתוך המימד של זמן חי,
אז התחושה וההרגשה של עצמנו משתנה. אכן, היא אמנם משתנה מאוד על-ידי כך שאנחנו קודם כל מבינים ותופשים
כי הזמן העובר החולף לא מבטל שום דבר ושנית כי האחד יכול לשנות דברים עכשיו
בתוך העבר – לא על-ידי חרטה עצובה וחסרת תועלת, אלא על-ידי עבודה פעילה על עצמנו.
אנחנו לא מחוברים וקשורים לעבר מת אלא לעבר חי.
כל פעולה של העבודה מהדהדת דרך כול גוף-הזמן השלם כולו ומשנה בתוכו דברים.
עמוד 947
אני יכול לפעול עכשיו על העבר שלי. אני יכול לשנות עכשיו את ההתנהגות שלי של לפני 30 שנים.
מאוחר יותר נדבר על חזרתיות. להיכנס לתוך החיים שלנו מחדש פעם נוספת,
ואולי למצוא כי דברים מסוימים השתנו, כך שאנחנו נתחיל להתעורר מוקדם יותר.
"בית אמוול הגדול" 5 לחודש אוקטובר 1946
הערות נוספות על גוף הזמן.
במסמך הקודם זה נאמר כי התחושה והרגשה של הנצח נכנסת לתוך זכירה – עצמית אבל לא לתוך התבוננות עצמית.
אנחנו מתבוננים בעצמנו בתוך הזמן העובר והחולף, אנחנו מתבוננים באישיות אשר נוצרה בתוך הזמן העובר
החולף על-ידי הפעולות של החיים.
אנחנו מתבוננים ב 'אניים' השונים בתוכה אשר הופיעו בתקופות שונות של זמן, בעיקר דרך חיקוי.
מהות היא לא של זמן חולף ועובר, היא לא דבר זמני (או אשר קשור בכלל לזמניות).
לזכור את עצמך כי האחד לא זוכר את האישיות אלא משהו אשר קודם לה ואשר מונח בכיוון של המהות
ואפשר להשיג אותו רק דרכה.
לזכור את עצמך בתוך האישיות יהיה לחזק אותה – ולהגיד לאישיות 'זה אני', במקום להגיד 'זה לא אני'.
אם אתה קורא 'אני' לדבר הלא נכון אז אתה מגדיל את הכוח שלו עליך. ואז אתה לא נפרד ממנו.
החיים גורמים לנו להזדהות עם האישיות. האישיות בטבעיות גורמת לנו להזדהות עם מה שהיא בעצמה יצרה בתוכנו. העבודה היא בשביל לגרום לנו להפסיק להזדהות עם מה שהחיים יצרו בתוכנו והם עכשיו עושים לנו.
לזכור את עצמך, לזמן ולכנס את התחושה ואת ההרגשה העדינה והטהורה ביותר של 'אני' עם איזה שהוא קשר לצד בולט חשוב של האישיות זה יהיה אפילו יותר להזדהות עם מה שהחיים יצרו מסביב למהות.
זה יהיה כמו לנקות צבע עם צבע.
התחושות וההרגשות הכי מאירות וטוטליות של ה 'אני' מונחות מאחורי ריבוי ההרגשות והתחושות של האישיות והמהומה של זה והאמביציות, החרדות, האלימות והנגטיביות.
לתחושות והרגשות ה 'אני' הזה אשר עליהם אני מדבר, נכנסת התחושה וההרגשה של הנצח
בכול רגע של הזמן, אבל בכיוון אותו אנחנו אף פעם לא יכולים למצוא כל עוד אנחנו מזדהים לחלוטין עם האישיות.
בזמן בו האישיות פעילה לחלוטין אז הכיוון סגור.
האישיות מכוונת אותנו לזמן – הזמן העובר והחולף – זה הוא זמן החיים.
בצורת דיאגרמה – המימד של הנצח נכנס למימד של הזמן בזוויות ישרות, כפי שהתחושה וההרגשה של הזמן
גדלה על-ידי התבוננות עצמית ואנחנו מתחילים לקחת תמונות-זמן של עצמנו,
זה הוא מתוך הלימוד של 'אניים' למשך תקופות ארוכות – נחלשת ומוקטנת ההיפנוזה של רגע ההווה
אשר נרשם על-ידי החושים.
ההווה כבר לא עוד מוגבל וכלוא במיידי – אלא מורחב בהדרגה לתוך החיים השלמים של האחד כפי שהמודעות מתרחבת. אנחנו מתחילים להבין עובדתית זמן-חי, זה הוא כי אנחנו מתחילים להבין כי החיים שלנו נמצאים במימד הבלתי נראה
של הזמן ולא מוגבלים וכלואים בתמונות (המיידיות) של הזמן עצמו – ואשר הוא משתנה.
עמוד 948
איך וכיצד זה יכול להיות כי זה משתנה ? זה משתנה דרך להשיג את המודעות שלנו.
מודעות היא אור. אור משנה הכול.
סגורים ונעולים בתוך הכלא של החושים אנחנו לא מאמינים במימדים אחרים מאלו אשר בחלל אשר החושים מראים לנו. אם אנחנו מאמינים רק ב- מה שאנחנו יכולים לראות, אז איך נוכל להתפתח ?
איך אי-פעם נוכל להתפתח ? איך אנחנו יכולים לבוא במגע עם מרכזים אשר הם – Super Sensible
- סופר חושיים (גם סופר הגיוניים וסופר-חישה) איך נוכל לעבור שינוי של התודעה – Mind ?
איך נוכל לעבור את הצעד הראשון בהתפתחות אשר האזוטריות מלמדת אשר הוא המשמעות של האדם ?
אם אתה מאמין כי אין שום דבר מאחורי הקלעים של החיים הנראים הנגלים וכי הטבע יצר וברא את עצמו
אז איך אתה יכול להתחיל לזכור את עצמך ?
אם אתה מאמין כי אתה הגוף הפיזי הנראה שלך וכי אתה מפסיק (אתה מפסיק כאשר הגוף מפסיק)
יחד עם זה אז איך אתה יכול לזכור את עצמך ?
כאשר העבודה הזאת אומרת כי המהות מגיעה למטה מן הכוכבים אז היא אומרת משהו אשר יכול לשנות את חייך.
המקור של מהות זאת הוא אנכי לזמן. המקור שלנו הוא לא בזמן – הוא לא בתוך העבר.
זה רעיון מוזר – אבל זה רעיון הכרחי ונחוץ. זה משנה את התודעה – Mind, וזה הדבר הראשון ההכרחי והנחוץ.
אנחנו מתחילים לחשוב בדרך חדשה, ולהגיע בחזרה אל החיים של האחד ולשנות.
האחד יכול לראות את החיים של האחד ממש בצורה שונה – אבל זה לא כך אם האחד לא מבין כי זה חי ומושפע
מכול מה שאנחנו עושים עכשיו ומבינים עכשיו.
הבנה חדשה היא הדבר הכי עוצמתי והכוח הכי עוצמתי אשר אנחנו יכולים ליצור בעבודה.
היא מגיעה מרעיונות חדשים. כוח ועוצמה אלו של הבנה חדשה לא רק משנים את העתיד אלא גם את העבר,
כי כל גוף הזמן השלם של האדם הנו מחובר וקשור. ממש כמו שקצה אחד של מקל מחובר לצד השני.
תיגע בזה בכול מקום וזה יהדהד לכול אורכו.
אבל, גוף הזמן לא ישר, אלא הוא מעגל אשר לא ממש סגור.
זה מביא אותנו לחזרתיות (חזרתיות והישנות של גלגולים).
הלימוד הוא כי אם אנחנו לא 'עובדים' עם עצמנו אז החיים חוזרים ממש כמו קודם. שום דבר לא משתנה.
למה ?
כי לא שינינו שום דבר בתוך עצמנו. מה זה אומר לשנות משהו בתוך עצמך ?
זה אומר ומשמעותו גדילה של מהות. אם המהות גדלה אז היא לא תמשוך את אותם חיים בתוך החזרתיות.
בעבודה על-ידי המושג "התפתחות" מתכוונים לגדילה חדשה של מהות.
זה יכול להתרחש ולקרות רק על-ידי מניפסטציה של האישיות אשר מפסיקה להיות אקטיבית דרך הכוח של העבודה.
הבה נגיד כי האדם רואה דרך האור של העבודה וההבנה שלו אותה איזה שהן מניפיסטציות נגטיביות של עצמו.
על-ידי התבוננות נוספת הוא רואה את זה יותר ויותר במלואו מתפרש ומשתרע דרך כל החיים שלו.
ברצונו לעבוד על עצמו – זה להעריך את העבודה מבחינה פרקטית מעשית ולא מבחינה סנטימנטלית – הוא מתחיל להיפרד מזה. כביכול בדם קר- בכוונה.
כאשר הוא חש ומרגיש את עצמו קרוב ל 'אניים' אשר הובילו אותו לתוך זה, לתוך המקום הפסיכולוגי הרע הזה בתוך עצמו, אז הוא לא מזדהה עם ה 'אניים' הנגטיביים האלו אשר בתוך המקום הזה שתמיד קיים.
אם הוא מוצא כי הוא נוטה להגיע להיות קרוב אליהם (ל 'אניים' הרעים האלו) מדיי אז הוא זוכר את עצמו
וכאשר הוא חש את העבודה – זה הוא כאשר הוא נמצא בנוכחות של 'אניי עבודה' – הוא אז נזכר בהתבוננויות
אשר הוא עשה עד עכשיו על המצב הנגטיבי הזה, וברגעים של התובנות לתוך זה, אשר היו לו ומה הוא הבין ומהי המשמעות של העבודה ולמה הוא בעצמו עובד. ובדרך זאת הוא מחזק את מטרתו והוא נותן לעצמו את השוק המודע הראשון והכל
והוא יוצר מימנים חדשים וכוח חדש. עם הכוח החדש הזה אשר הוא יצר הכוח של ה- אי הזדהות שלו גדל ומתגבר.
עמוד 949
עכשיו, עבודה מן הסוג הזה אשר היא נגד מניפסטציה אחת זאת או אחרת של האישיות,
מייצרת את התנאים הנכונים לגדילה של מהות.
מאבק ומאמץ חייבים להתרחש ולהתחולל בהכרח בכול שלב של גדילה זאת. אם האישיות מנצחת אז אין כל גדילה.
אישיות ורצון-עצמי סופגים את הכוח ונשארים פעילים והמהות לא מקבלת כלום ורק נשארת פסיבית.
אז, אנחנו חייבים כי יפתו אותנו (מלשון המילה – פיתוי). האחד מתפלל כי לא יובילו אותו לתוך פיתוי,
'גאל אותנו מן הרוע והרשע' ומן האישיות. כאן אנחנו צריכים לחשוב בצורה אינדיבידואלית.
המאמץ והמאבק הם בין מה שאמתי ומציאותי ומה שלא אמתי.
אבל, במאבק הזה רק אור העבודה – זה הוא, הכוח וההארה המגיעים מאדם מודע בצורה של לימודים אזוטריים
כפי שהם לימודי העבודה – אשר יכולים להפריד אותך מן האישיות.
כוח זה הוא מנוגד ומתנגד והפוך לכוח של החיים. זה מכונן ומתכנן ומסדר מלחמה באדם,
אבל אחרת המהות לא יכולה להפוך להיות פעילה. החיים עושים ושומרים על האישיות פעילה.
העבודה היא כדי לעשות את האישיות פסיבית על-ידי השיטות של הדרך הרביעית כך שהמהות תוכל לגדול
ותהפוך לבסוף להיות יותר חזקה מן האישיות, אז ככה לא עובדים על האדם יותר מבחוץ – מן החיים.
זה אומר ומשמעותו כי ההופעה וההתגלות של אדם חדש, איש חדש ואישה חדשה, זאת היא ההתפתחות
אשר התכוונו אליה – לא ההגדלה של מה שאתה אלא ההופעה וההתגלות של אדם חדש נוסף, איש חדש נוסף, על-ידי זה שיעשו פסיבי את מה שאתה עכשיו, לאורך הקווים האלו אשר אותם מלמדים כל כך בבהירות ובבירור על-ידי העבודה.
אם המהות גדלה אחרי שהאישיות נוצרת זה לא ימשוך את אותם החיים בחזרתיות והישנות.
אבל אלא אם כן לאדם יש אור נוסף מזה של השמש הנראית הנגלית, אז הוא לא יהיה מסוגל ויכול לעשות את האישיות פסיבית. הוא לא יבין מה זה אומר ומה היא המשמעות של זה.
אם הוא יפגוש איזה שהוא כאילו- לימוד או פסיאודו-לימוד (לימוד מדומה או לימוד לכאורה)
אז המאמצים שלו רק יגדילו את האישיות והוא יישאר על הגלגל של ההישנות והחזרתיות המכאנית.
לפיכך אתה תבין למה זה נאמר כי אדם עם מרכז מגנטי ראוי ונכון הוא כבר ברמת הוויה גבוהה הרבה יותר מאשר אחרים. למרות כמה שהם בולטים וחשובים ומדעיים ללא זה ויכולים להאמין רק בחושים שלהם.
נקודת הכניסה לתוך הלימודים האזוטריים היא המרכז המגנטי אשר יכול להבדיל בין דברים
של החיים – אלו הן השפעות A ודברים של האנושות המודעת – אלו הן השפעות B .
מבלי נקודת הכניסה הזאת האדם לא יכול להפריד את עצמו מן האישיות כי הכוח של החיים יחזיק אותו ויצמיד אותו וההתפתחות של המהות תהיה אז בלתי אפשרית.
האדם חי ומת בתור זרע, בלוט. העבודה אומרת כי הוא יכול להיאכל על-ידי החזירים. עניין מכאיב.
הוא יוצר מקור ומקום בשביל מה שמתחת לארץ. אדם אשר לתוכו נכנס ידע מאדם גבוה יותר, והוא מתחיל לתפוש ולהבין מה הוא, ולבסוף הוא רואה את הכלומיות והאפסיות שלו עצמו, ואשר מתחיל לעבוד, אדם כזה יכול לעשות את האישיות פסיבית. זה הוא כי העבודה עושה את זה פסיבי (עושה את האישיות פסיבית) אם היא (העבודה) בשימוש ויש לה ערך.
באדם זאת תהיה הגדילה של המהות. הוא כבר לא ילך מסביב באותו המעגל של החיים.
אם ההתפתחות של המהות הופכת להיות מלאה,
אם האדם החיוני והמהותי גדל לעמדתו המלאה – לייעודו המלא – אז הוא כבר לא יתנסה יותר בחיים ברמת ארץ (פלנטה). זאת היא הרמה הזאת אשר נקראת שמש אשר דורשת ותובעת את האדם וכמו כן גם את הארץ ואת הירח.
השמש דורשת את ההתפתחות ואת האורגניזם המפותח.
אדם מודע.
אז האדם נוצר ונברא בתור אורגניזם של התפתחות עצמית,
וניתנה לו מהות אשר מגיעה מן הרמה של הגלקסיה מלאת הכוכבים.
עמוד 950
" בית אמוול הגדול" 13 לחודש אוקטובר 1946
הקשר בין הזיכרון למימד הרביעי
הזיכרון שלנו מאוחסן על גלילים ורשימות בתוך מרכזים. רשמים נופלים על גלילים ורשימות בתוך מרכזים.
אלו מתחילים להסתובב על-ידי אסוציאציות. כאשר אנחנו נזכרים במשהו אז זה אומר כי גליל התחיל להסתובב באיזה שהוא חלק של מרכז. לפעמים גליל רק מתחיל ואז שוב עוצר ומפסיק ואנחנו כמעט נזכרים – מצב מסקרן אבל נפוץ.
לפעמים יותר מגליל אחד מסתובב, וכאשר זה קורה אז הזיכרון הרבה יותר עשיר.
כאשר גלילים מתחילים להסתובב בצורה סימולטנית בתוך שלושה-3 מרכזים, נגיד בתוך המרכז השכלי הרגשי והאינסטינקטיבי – להיזכרות יש משהו מן האיכות של מציאות.
אבל, ריח יכול כמעט להפוך את העבר להווה.
החומרים העדינים של ריח נוגעים במימד הרביעי אשר עליו דיברנו לאחרונה.
עכשיו הזיכרון שיש לי נגיד של העיר פריס, מאוחסן על גלילים בתוך מרכזים.
הזיכרון של זה שונה בתוך כל מרכז, כי לכול מרכז יש סוג שונה נפרד של זיכרון.
הרשמים המאוחסנים במרכז האינסטינקטיבי זוכרים נגיד את האוכל ואת היין ואת המיטות הנוחות.
הרשמים אשר מאוחסנים בתוך המרכז הרגשי זוכרים נגיד את היופי שלה לאורה המוקדם של השמש הזורחת.
הרשמים המאוחסנים בתוך מרכז התנועה זוכרים את ההישגים האתלטיים של לחצות את רחובות פריס.
הרשמים המאוחסנים במרכז השכלי זוכרים נגיד את דוכני הספרים אשר ליד הנהר או את המחשבות על נוטרה-דאם וכד'.
כל הרשמים האלו ומיליון ואחד רשמים אחרים מאוחסנים בתוך גלילים במרכזים שונים מתוך הזיכרון שלי על פריס. לפעמים מופעל גליל של פריס על-ידי איזושהי אסוציאציה מקרית וקצת מפריס לפתע מופיע לרגע בתוך המודעות- הערות ולפעמים אולי גם כמה גלילים אחרים מסתובבים מעט ויש לי תחושה מעורפלת של חלקים מפריס.
המנגנון הזה של גלילים מונח במוח.
מוח הוא מכונה סגורה בתוך קופסה.
אם ידענו מספיק והיינו יכולים להסתכל לתוך הקופסה ופנימה לתוך המכונה אם חושים הרבה יותר עדינים,
אשר יש לנו אבל אנחנו לא משתמשים בהם, אז היינו יכולים לראות את הגלילים האלו מסתובבים.
אם מישהו היה יודע כיצד לחבר את המכונה שלו עם המכונה שלי הוא יכול היה להכיר את פריס דרכי ולראות את מה שאני ראיתי. זה יהיה גם אפשרי בשבילו להתבונן ברעיון אשר נכנס לתוך המוח שלי בדרך אחת ולתוך מוח של אדם אחר בדרך אחרת שונה. ואז הוא היה מבין למה אנחנו אף פעם לא מסכימים לגביי שום דבר ותמיד זוכרים בצורה שונה ואנחנו מתווכחים ורבים כל הזמן.
עמוד 951
המוח הוא מכונה קטנה עם קיבולת מאוד גבוהה של אחסון ומיליונים של כבלים אשר מחברים חלקים שונים.
זה הוא אותו דבר בתוך כולם, אבל הקשרים והחיבורים אשר משתמשים בהם הם שונים אצל אנשים שונים.
כאשר אתה שופט אדם אחר זה חיבורים מסוימים אשר אתה שופט ואשר נמצאים אצלו בשימוש,
והם לא בהתאמה עם החיבורים אשר בשימוש אצלך. אז האחד מבין ותופש כי העבר של האחד מונח לא רק בתוך גלילים בתוך מרכזים אלא בחיבורים אשר נרכשו על-ידי הגידול והחינוך בין מיליוני הכבלים האלו אשר עכשיו אנחנו משתמשים בהם בצורה הרגלית. זה הוא הנתיב במוח אשר לאורכו אנחנו תמיד הולכים, בין מיליונים של נתיבים אפשריים אחרים, העבר שלנו הוא אז צורה אחת, אפשרות אחת, דפוס אחד וסדרה אחת של רחובות בתוך עיר נרחבת.
עכשיו אתה רואה למה התכוונו בלימוד הזה כאשר זה נאמר כי הזמן בשבילנו הוא המילוי של קו אחד של אפשרויות,
אבל בכול רגע יש קווים אשר מסתעפים ומתפצלים החוצה לכול כיוון וכך יש אינספור ואינסוף אפשרויות והנצח
הוא המילוי של כל האפשרויות.
אתה זוכר הגדרה אחת אשר ישוע נתן לגביי אלוהים – כי עם אלוהים כל הדברים הם אפשריים.
אלוהים הוא לא בתוך הזמן אלא הוא בנצח ומחוץ לזמן ואין לו שום דבר העוסק ונוגע בזמן.
זה למה, במטרה להבין נכונה מה מעלינו, אנחנו חייבים וצריכים להיפטר בתוך מחשבותינו מן הזמן.
אנחנו חייבים וצריכים להימלט ולהסתלק מהזמן לגמרי, בכדי ובמטרה להגיע לרמה של עצמינו ואשר היא מעלינו.
זמן מרחב וחלל מונעים מאיתנו להגיע ולהשיג רמה גבוהה יותר של עצמינו אשר היא ממש אפשרית וקיימת.
האדם חייב להיוולד מחדש מחוץ לזמן ולחלל – כי התודעה – Mind שלו אם העירו אותה,
היא יכולה להבין להשיג ולהגיע לעולם במימד גבוה יותר, אשר בו אין כל זמן והכול הנו ולא היה.
זה למה אנחנו צריכים להתחיל עם ההבנה והתפישה כי כל החיים שלנו מונחים חיים בתוך המימד הרביעי
הבלתי נראה וכי העבר הנו חי.
העבר הנו לא היה, ולפיכך אפשר לשנותו. אני יכול לשנות את העבר על-ידי זה שאני אעבוד עם עצמי עכשיו.
אתה יכול לשנות את העבר וכמו כן את העתיד עכשיו. אם אתה זוכר ומפסיק להזדהות עם הנתיב האופייני אשר בדרך כלל אתה עוקב אחריו ונוהג על-פיו, נגיד עם לשפוט אחרים.
אז מה שאנחנו עושים עכשיו בכדי ובמטרה להשיג ולרכוש ידע חדש כמו גם כדי שנוכל להבין איך לחשוב בדרך חדשה על-ידי כך שנעשה חיבורים חדשים, כי זוהי ההתחלה של כל שינוי של הוויה וזה באמת חשוב.
בין דברים אחרים אתה מתחיל לחשוב בדרך חדשה אם אתה חושב על הזמן העובר בתור אשליה.
מהי הסיבה לאשליה הזאת ?
סיבה אחת היא בגלל הגלילים האלו בתוך המרכזים אשר עליהם דיברנו. בנפרד מ- מה שנאמר מוקדם יותר.
כאשר הם מסתובבים הם נותנים לנו את הסנסציות של העבר, של מה ש – היה.
וכך אנחנו חושבים על העבר בתור לא קיים, מת, ובלתי ניתן לריפוי, חשוך מרפא.
מכך נגזרת תחושה והרגשה שגויה לחלוטין של עצמנו – כן. מ- זה ומעוד מאה-100 דברים אחרים.
הגלילים האלו הם נחוצים והכרחיים, אחרת לא יהיה לנו כל זיכרון.
אבל, זיכרון הוא לא משמעות חדשה והשראה חדשה. זה לא אותו דבר כמו מודעות בתוך המימד הרביעי אשר בו מתנסים לפעמים כאשר הפחמן הדו-חמצני בתוך הדם מגיע לריכוז מסוים.
אז יכולה להיות גישה ישירה למימד הרביעי של הזמן.
סוג נשימה מסוים יכול להגיע כתוצאה מכך. זה אז כמו לנסוע לפריס במקום לזכור לגביי זה.
פריס היא הינה ולא היא הייתה. אם היית יכול לראות נכונה לתוך מוח האדם אז היית יכול נגיד לראות מחלה אשר מגיעה. המוח מושחל לתוך הזמן כמו טבעת אשר מחליקה לאורכו של חבל או כאבל.
זוהי מכונה אשר עוברת דרך זמן.
עמוד 952
המוח מושחל לתוך הזמן כמו טבעת אשר מחליקה לאורכו של חבל או כאבל.
זאת היא מכונה אשר עוברת דרך זמן – דרך אחד מקווי הזמן האפשריים – נשאר בתוך זה משקע מועט על הגלילים האלו – זה הוא זיכרון. זיכרון הוא מועט. אנחנו זוכרים מעט מאוד. כי אנחנו זוכרים לא נכון או שוכחים כמעט הכול.
אבל, בתוך המימד הרביעי עצמו, בנפרד מן הזיכרון,
כל החיים שלנו נמצאים ועומדים ממש כפי שהם היו בכול פרט של מחשבה,
תחושה והרגשה, סנסציה, תנועה, תפישה ופעולה.
במוות, כל המכלול השלם של החיים – יוצר סוג מסוים של מזון, ועל-פי האיכות שלו זה נספג
או על-ידי מה שמונח מתחת לכדור הארץ בסקאלה של הבריאה – כלומר ירח – או על-ידי רמה גבוהה יותר- כלומר שמש.
אז עכשיו אנחנו לא הגופים שלנו, אלא כל מה שהונח בתוך החיים שלנו בנפרד מן הזיכרון.
אנחנו החיים הטוטלים שלנו מן הלידה עד המוות. זה הוא גוף הזמן שלנו. זה הכול וכולו נוכח והכול שם ;
ואם אני אעבוד עם עצמי עכשיו, אתבונן בעצמי, אראה היכן אני מזדהה, אראה איזה חשבונות אני עושה נגד אחרים ;
איך אני מצדיק את עצמי ולא סולח לאף אחד אלא אני רק חושב איך אחרים טועים, איך אני שופט אנשים בצורה מכאנית מבלי שאני רואה לתוך החיים שלהם, או לחשוב עד כמה אני מלא בסיפוק עצמי ושאננות,
איך אני בכלל לא מה שאני מדמיין, וזאת עובדה, אם אני מתחיל לעבוד עם עצמי מתוך הרעיונות האזוטריים של העבודה הזאת אשר מחפשים להמיר אותנו, אז יכול להיות כי אהיה מסוגל לשנות את גוף הזמן שלי על-ידי כך שאגיע לרמה נוספת של זמן, אז כאשר אני אכנס מחדש לתוך החיים שלי שוב, ברגע הלידה אני אמצא כי הדברים הם שונים
ואפילו אזכור את החזרתיות וההישנות הקודמות שלי, אשר אחוזה וכפויה אולי בהרגשה של היכרות יתר- פמילייריטי
Familiarity וזה כי חייתי שם כבר קודם. זה בגלל שכאשר נפתח זיכרון-אמתי במוות,
כאשר פותחים לפנינו את ספר החיים – לא נרשם שם רק מה שאחרים עשו אלא גם זחיחות הדעת
ושביעות הרצון העצמית שלך עצמך, הרגשת ה "אני ראוי לשבח" שלך עצמך, האכזריות והסלידות שלך עצמך,
מה עשית, מה חשת, מה הרגשת ומה חשבת, גם הם רשומים.
זאת היא רפואה חזקה מדיי, מכדי לשאת אותה, מלבד על-ידי התבוננות עצמית לא ביקורתית כנה וארוכה.
אז במקום דרגה כזאת חזקה ועוצמתית של מודעות ישירה, מתוך רחמים נותנים לנו את הזיכרונות על-גבי גלילים
ולא מרשים לנו לקבל גישה לזיכרון אמתי, אשר רק אדם מודע יכול לשאת אותו ויש לו.
אנחנו בתור אנשים מכאנים אשר מתקבצים בחשיכה לא יכולים ולא נוכל לשאת כזה אור אינטנסיבי.
למרות זאת ובהדרגה על-ידי עבודה על עצמך, גדל הטווח הזה של המודעות, ועם זה האישיות שלנו מתחילה לאבד כוח, והמהות מתחילה להתפתח ולגדול.
אולי אתם יכולים לתפוש מבט חטוף על מה אני מדבר, כלומר עד כמה מעט אנחנו יכולים לבטוח במשקעי הזיכרון
אשר על הגלילים בתוך המרכזים.
אם אנשים היו רק מבינים ותופשים כי מה שהם קוראים לו זיכרון בטוח ומוחלט זה בכלל לא בטוח
כי זאת עובדה כי הם לא יכולים לבטוח בזיכרון על גלילים בתוך מרכזים.
ומה שהם בטוחים כי קרה לא קרה כפי שהם זוכרים – זה היה מוביל לשחרור לחופשי של עצמנו מן המנגנון של המוח וכתוצאה מכך להרפיה ולשחרור של הכול בתוכנו ולתחושה והרגשה חדשות של עצמנו.
עבודה זאת מזוויות שונות רבות של גישה היא כדי לשחרר את האדם, את האיש ואת האישה מן הסדרה של ההרגשות והתחושות ההרגליות הקשיחות של עצמנו ולבסוף ליצור תחושה חדשה של 'אני'.
תחושה והרגשה חדשות שלך עצמך.
עמוד 953
עד כמה הרבה התלוננויות והתמרמרויות מרירות נשמרו בחיים שלך נגד אחרים, על בסיס הזיכרון המקולקל והדפוק הזה אשר יש על הגלילים. אשר אם היינו יכולים להתנסות במגע אמתי עם מימד הזמן הם ייעלמו לחלוטין.
אבל מעט מהם כבר מספיק מוכנים על-ידי העבודה כדי להתחיל לראות ולשאת מה קרה באמת.
אם היה לנו זיכרון אמתי אז אף פעם לא יכלו להיות לנו רגשות נגטיביים נגד אחרים.
אבל כפי שאנחנו, אנחנו צריכים להתחיל בדרך ההפוכה – זה הוא להבחין ולהיפרד מן הרגשות הנגטיביים שלנו.
זה נקרא – " הכנה של מרכזים נמוכים יותר בשביל הקבלה של מרכזים גבוהים יותר ".
מרכזים גבוהים יותר עובדים בתוך מימדים גבוהים יותר. הם מחבקים ומקיפים את החיים השלמים.
"בית אמוול הגדול" 19 לחודש אוקטובר 1946
המסמך על עבודה אישית עם עצמך
כאשר אנחנו מזדהים אנחנו לא זוכרים את עצמנו. בשיטה ובתרגול של הדרך הרביעית
ההשגה של המצב השלישי או הרמה של מודעות נעשה נושא מרכזי.
זכירה עצמית, מודעות עצמית וערות עצמית הן חלק מן המאפיינים של המצב השלישי של מודעות.
בתור פרשנות אני אוסיף כי זה זיהוי עצמי או לזהות את עצמך ולהכיר את עצמך.
כאשר אנחנו מזדהים אנחנו נופלים לשלב השני של מודעות.
מה הן התוצאות ?
מספר של דברים אשר מתייחסים אחד לשני והמגיעים כתוצאה מכך. אנחנו נופלים לישון,
אנחנו מגיעים להיות תחת חוק המקרה, אנחנו משרתים את הטבע ואת ההשפעות אשר נוצרו על-ידי החיים – כלומר, השפעות A. אנחנו תחת הכוח של כל דבר מה שזה לא יהיה אשר איתו אנחנו מזדהים ומאבדים כוח לכיוון הזה.
העבודה הפנימית של האורגניזם משתנה. אנחנו שוכחים את המטרה שלנו. מודעות עושה הסכם
(בתרגום זה אומר גם : 'מודעות מכווצת').
האסוציאציות שלנו מקבלות אנרגיה ודברים קודמים חוזרים. כל זה ועוד הרבה מגיעים כתוצאה מהזדהות.
כאשר מתבוננים בזה בסקאלה גדולה לאור קרן הבריאה והאוקטאבה הצדדית מן השמש,
כאשר אנחנו מזדהים אנחנו סוגרים את עצמנו מההשפעות המגיעות מלמעלה כלפיי למטה מן הרמה הגבוהה יותר
ופותחים את עצמנו לאלו אשר מגיעות מתחת לנו. זה הוא כי בכך אנחנו מזינים את הירח.
ככול שאנחנו יותר מזדהים ככה אנחנו יותר מזינים את הירח.
אדם אשר נהנה מרגשות נגטיביים הוא דוגמא. הזדהות היא לכלוך ורפש.
האם החיזיון של העולם המתמלא עם סבל חסר תועלת – זה הוא, חסר תועלת לאיזושהי התפתחות – כבר הגיע אליך
בתור התנסות פנימית ? ועדיין, סבל חסר תועלת הוא בר תועלת למשהו אחר,
כל דבר הוא בר תועלת למשהו ובשביל משהו. ברמות שונות משתמשים בכול דבר.
אם האדם לא עושה כל מאמץ להתעורר, אז האנרגיה אשר יש לו בשביל התעוררות תשמש במקום אחר. זה יינתן לאחרים. ישוע אמר : (הברית החדשה, מתי פרק 25 פס' 29 )
"כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָתוֹן יִנָּתֵן לוֹ וְשֶׁפַע יִהְיֶה לוֹ, אַךְ מִי שֶׁאֵין לוֹ גַּם מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יִלָּקַח מִמֶּנּוּ".
כלומר לא מבזבזים כלום, למרות כי לנו זה נראה כי כן. כל דבר הוא "מזון" בשביל משהו אחר.
הסבל חסר התועלת של המין האנושי וכול ההזדהות שלו יוצרים מזון.
עמוד 954
הם נאספים מהשכבה הרגישה של הציפוי המקיפה את כדור הארץ ומועברים לירח.
אז אנחנו מבינים כי האדם במצב של זכירה עצמית והאדם במצב של שינה הם שני-2 אנשים שונים ממש,
למרות שהם יכולים לשבת אחד ליד השני, הם לא יושבים אחד ליד השני בסקאלה האנכית של הוויה.
מבחינה פסיכולוגית הם נפרדים על-ידי מרחק עצום – לא מרחק בחלל ובמרחב אלא מרחק בהוויה.
כאשר אנשים מזדהים הם לא מבינים את העבודה.
הבה ניקח את ה-להזדהות עם עצמך, עצמך הוא ריבוי של 'אניים' שונים.
כאשר האדם מזדהה עם כל 'אני' אשר מגיע לסביבתו במעגל המסתובב של 'אניים' אז הוא לא עובד עם עצמו.
דבר זה אשר אנחנו מתייחסים אליו בתור 'עצמנו' הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים להתבונן בו.
זאת היא סדרה של 'אניים' אשר לוקחים עלינו שליטה אחד אחרי השני ואשר לכולם אנחנו תמיד קוראים 'אני'.
על-ידי כך שאנחנו קוראים להם 'אני' ועל-ידי כך שאתה תמיד חושב כי זה 'אתה עצמך' ועל-ידי כך שאתה לוקח את עצמך בתור עצמי אחד. אתה ממשיך בהמשכיות להזדהות וככה אנחנו ישנים בהמשכיות.
איך ובאיזו דרך הקצה העדין של העבודה נכנס, רק כאשר כל המצבים המכאנים של הדברים יתחילו להשתנות ?
על-ידי הבנה ותפישה דרך התבוננות מכוונת כי האחד הוא לא אדם אחד אלא הרבה אנשים שונים,
האחד הוא לא 'הוא עצמו' אלא 'הרבה עצמיים'. חלק יגידו כי זה נאמר כבר לעתים קרובות קודם.
כן. וזה ייאמר לעתים קרובות שוב, למה ?
כי אלא אם כן מזכירים לנו את זה בקביעות, אז אנחנו לגמרי שוכחים היכן מתחילה העבודה המעשית על עצמנו.
זה מתחיל מלהיפרד מסוגים מסוימים של 'אניים'.
האם אתה יכול לשמוע מה נאמר ? לעבוד עם עצמך מתחיל עם להיפרד מסוגים מסוימים של 'אניים'.
אבל איך אתה יכול להתחיל להיפרד מן הכוח של איזה שהוא 'אני' אלא אם כן אתה מתבונן בו בפעולה ?
בעבודה המטרה של להתבונן בעצמך זה להפוך להיות ער לסוגים מסוימים של 'אניים' אשר מזינים את הירח ואז פחות ופחות ללכת איתם – זה הוא להזדהות איתם פחות ופחות ולא לקחת אותם בתור 'אני' – זה הוא להיפרד מהם.
כאן מונחת נקודת ההתחלה של העבודה.
אלא אם כן הגעת להבנה ולתפישה הזאת, העבודה והמשמעות שלה נשארת בשבילך מעורפלת ואתה לא תופש לגביי מה היא. אתה נשאר נגטיבי, מתוח ולא מאושר ואומלל.
אתה לא יכול לראות כל קשר בין מה שהעבודה מלמדת והמצב שלך עצמך.
אתה מאמין לכול מצב של עצמך. אתה מאמין לכול 'אני' אשר לוקח עליך שליטה לרגע – זה הוא כי אתה מזדהה
עם כל דבר בתוך עצמך.
אתה לא תופש היכן מונח הסוד של העבודה – כלומר, עם לא לקחת יותר מדי הבחנה ולא להזדהות עם הנגטיביות שלך,
עם המתח שלך, חוסר האושר והאומללות שלך. אתה לא צריך להזדהות איתם, אתה לא צריך להסכים להם,
אתה לא צריך להגיד 'אני נגטיבי', כי הם 'אניים 'אשר אוהבים להרוס אותך, אוהבים להרעיל אותך.
כפי שנאמר, כאשר אתה מזדהה אתה ישן.
'אניים' נגטיביים רוצים לשמור אותך ישן, כי כאשר אתה ער אז אין להם כוח עליך.
אנשים אומרים : "הו, זה יכול להיות אמת, אבל יש לי סיבה מאוד טובה להיות נגטיבי".
בדרך זאת ה 'אניים' הנגטיביים ממשיכים כי תהיה להם השפעה מלאה כי הם מספקים את הסיבות.
עמוד 955
העבודה אומרת כי על המצבים הנגטיביים הם מוטעים ולא משנה מה הגורם שלהם, וחייבים להיפרד מהם.
נסה להתעלם מן הגורם. העבודה אומרת כי יש לנו את הזכות לא להיות נגטיביים,
ואנחנו חייבים להילחם עם כל כוח התודעה – Mind שלנו, ודרך האמת של העבודה בשביל הזכות הזאת
אשר היא שלנו ואשר אותה איבדנו על-ידי זה ש, חיקינו אחרים.
האם אתה חייב לקחת דברים באותה דרך מכאנית ? אם אתה לא רואה איך וכיצד אתה יכול לקחת אותם אחרת,
אז שוב אתה לא רואה על עצמך היכן מונחת העבודה.
נשים את זה בדרך זאת – האם אנחנו תמיד חייבים להתנהג במכאניות ?
האם זה בלתי אפשרי להתנהג כלפיי החיים בצורה מודעת, לעצמנו ולאחרים. מה זה אומר ? מה היא המשמעות של זה ?
המשמעות של זה היא כי אנחנו כבר יודעים על-ידי התבוננות עצמית איך אנחנו לוקחים מאורע ואירוע, סיטואציה או אדם בצורה מכאנית, וכי אנחנו לא מזדהים עם הדרך המכאנית האופיינית הזאת של לקחת אותם (1) אלא להיפרד מזה (2)
ואם זה אפשרי אז לנסות למצוא במודע דרך חדשה לקחת אותם.
זה עבודה על ועם עצמך וזה מוביל לשינוי בהוויה – להוויה חדשה.
יש שפע של הוויות חדשות, אז זה לא הכרחי ונחוץ ללכת בתוך הוויה ישנה.
אבל אנחנו קנאים להוויות ישנות ואנחנו לא רוצים כי היה לנו הוויה חדשה.
או במקום זה אנחנו רוצים כי גם תהיה לנו הוויה חדשה וגם רוצים לשמור ולהחזיק את ההוויה הישנה.
אבל, אנחנו לא יכולים לנסוע לפריס וגם להישאר בלונדון.
עכשיו, כדי לחזור לסוד הפתוח הזה אשר העבודה תמיד מלמדת אותנו ולוקח לנו זמן כל כך ארוך כדי להצליח לראות.
אם אתה אומר 'אני נגטיבי' אז אתה יכול להיפרד מזה. אם אתה רואה את ה 'אני' אשר מייצר גז רעיל של רגשות נגטיביים אז אתה יכול להגיד 'זה לא אני'. ושוב,
אתה לא צריך להגיד : 'האם אני אקח את המאורע הזה בדרך זאת ?' כי הנקודה מונחת כל הזמן עם להתבונן
כי ה 'אני' בתוכך לוקח את זה בדרך הזאת ואתה מזדהה עם ה 'אני' הזה למרות כי אתה לא צריך להיות מזדהה איתו.
אז אתה נסוג אחורה מן ה 'אני' הזה ונפרד ממנו – עומד מאחוריו ורואה אותו ומתבונן בו ולוקח את המאורע בדרך זאת.
אז אתה צועד בהדרגה מאחורי מכונת האישיות ורואה אותה בתור כלוב של 'אניים' וכבר לא עוד בתור 'אתה'.
אתה מתחיל לפשוט את זה ממך כמו הרבה מעילים. אז מגיע המנהל של משק הבית כדי להכין את הבית ל 'אני האמתי'.
" בית אמוול הגדול " 26 לחודש אוקטובר 1946
מהות ואישיות
הערב נדבר שוב על אישיות ומהות.
כל התבוננות עצמית מובילה לתוך השאלה בצורה חדשה ובשלבים שונים – "מה בתוכי הוא מהות ? מה היא מהות ?"
אפשר להגיד כי האישיות היא החלק המבוגר הבוגר הגדול וכי המהות היא הצד הלא מבוגר,
הצד הזה אשר לא גדל של עצמנו.
בכול מקרה הנקודה היא כי הצד המבוגר אשר גדל והתבגר הוא לא באמת עצמנו.
זה מתאים כמו תחפושת צמודה והדוקה מסביבנו אבל תחת נסיבות מסוימות אפשר להפשיט את זה,
ואז מופיע האדם האמתי, והוא ממש לא כפי שהאישיות גרמה לו להופיע בפני עצמו ובפני אחרים.
למה נאמר כל כך הרבה בעבודה הזאת לגביי הנחיצות וההכרח של המהות לגדול ?
את המהות אי אפשר לפשוט. האדם האמתי, האדם אשר נשאר אחרי שהאישיות הוסרה מן המהות.
עמוד 956
האדם יכול כי תהיה לו אישיות אצילית, אבל זה לא האדם האמתי.
כאשר אמצעי האבטחה וההשפעות המאבטחות והמרסנות של החיים מוסרות ויורדות וכל הפחד של היחשפות
ואיבוד מוניטין או התוצאות של החוק מסיימים איתן, מה שמונח מאחורי האישיות האצילית הזאת נובע ומתגלה ונחשף. זאת היא המהות אשר לא גדלה ולא גדולה כי לא גידלו אותה ולא פיתחו אותה והיא מופיעה.
אנחנו צריכים לא לדמיין כי המהות היא יפיפייה ומקסימה לגמרי.
האדם האמתי מופיע בנפרד מן האישיות אשר הקיפה אותו עד עכשיו.
אנשים לא מבינים איך אם יוסרו ריסונים ופחדים מסוימים אז הם לא יוכלו לחיות את החיים הזהירים שלהם.
הם לא מבינים כי ההתנהגות שלהם היא לא בתוכם בפנים אלא נגרמת על-ידי נסיבות חיצוניות.
זה הוא כי הם לא רואים את האישיות גדלה ואקטיבית ופעילה אבל לא המהות.
עכשיו אנחנו יודעים כי המהות נראית ומתגלה ומפגינה את עצמה עד גיל 3 או 4.
ואז האישיות מתחילה להקיף את המהות וממסכת אותה ולוקחת שליטה.
האישיות נוצרת על-ידי חיקוי וחינוך, על-ידי שבח והלל, על-ידי פחד מן התוצאות.
אבל, זה לא האינדיבידואל עצמו. האדם האמתי – המהות – נותר מכוסה ופסיבי.
עכשיו, כל דבר אשר נעשה על-ידי האישיות נעשה דרך הכוח של נסיבות חיצוניות. זה הוא כי זה נעשה מבחוץ ולא מבפנים. באופן ובמובן הזה, זה הנו לא אמתי – זה לא האדם האמתי.
הבה אחזור : "מה שנעשה דרך האישיות נעשה דרך הכוח של נסיבות חיצוניות".
זה הוא כי החיים מניעים את המכונה של האישיות. נסיבות חיצוניות גורמות לך לפעול כפי שאתה עושה
ואתה יכול לדמיין כי אתה חופשי. מה שאתה לא עושה או עושה זה בגלל נסיבות חיצוניות
אשר פועלות על הסוג המסוים של האישיות הנרכשת שלך.
הבחן כיצד נסיבות חיצוניות שמות את האנשים בעמדות קטנות או גדולות. זה לא הם.
זה הכוח של הנסיבות החיצוניות. כל הזמן אנחנו אומרים 'אני' ל-מה שאנחנו עושים, כאילו אנחנו עושים את זה.
אנחנו לא חושדים, מלבד דרך התבוננות עצמית אמתית ומקורית, כי זה נסיבות חיצוניות אשר פועלות על האישיות
ואשר גורמות לנו לעשות כפי שאנחנו עושים.
זה לא אני- מבפנים או אני-פנימי אשר עושה את זה, בדרך כלל מה שאתה חושב כי הוא באמת האני שלך
זה רק אוסף של 'אניים' בתוך האישיות אשר הם בהסכמה ברגע זה בתגובתם לרשמים חיצוניים – זה הוא
כי הם מגיבים לנסיבות חיצוניות.
הבה נשוב בחזרה ל- מה שנאמר – כלומר, ש, מה שאתה עושה זה לא מן המהות אלא מן האישיות.
עכשיו נגיד כי באיזושהי דרך יכולת לפעול רק דרך המהות הלא מפותחת. זה יהיה טיפשי, ואפילו לא אנושי.
אז כאן מונח הפרדוקס של המהות והאישיות.
בשביל להיות מסוגלים לפעול מתוך המהות זה דורש התפתחות של המהות.
העבודה מלמדת כי הצעד הראשון כדי לחולל את התפתחות של המהות זוהי ההיווצרות של האישות.
ואז העבודה אומרת כי כדי שהמהות תגדל, האישיות חייבת להפוך להיות פסיבית.
להגיד כי האישיות חייבת ללמד את המהות היא דרך אחת להגיד את זה, ואני תמיד חשבתי כי זאת היא דרך לא נכונה. במקום זה אני מעדיף להגיד כי המהות חייבת ללמוד מן האישיות.
הבעיה האזוטרית – המשימה של העבודה – זה איך לגרום למהות לגדול. היא לא גדלה בעצמה מלבד עד לנקודה מסוימת. משהו אחר הכרחי ונחוץ. זה הרעיון המרכז המסביר למה קיימים לימודים אזוטריים – דתות ובעובדה כל השפעות B.
עמוד 957
כיצד לגרום למהות לגדול זאת הבעיה האזוטרית האמתית – כיצד לגרום לאמתי בתוכנו כך שלא תהיה כל דואליות
של אישיות נרכשת ומהות אשר נולדת. הקושי הוא כי אי אפשר לכפות על המהות לגדול.
שום כפייה חיצונית לא יכולה לגרום למהות לגדול. אתה לא יכול להכריח ילד קטן לגדול באופן חיוני ומהותי.
למה ?
כי כי כל ילד הוא אורגניזם של התפתחות עצמית על-ידי הבריאה. זה הוא כי הוא לא יכול לפתח רק את עצמו,
מאחר ואת המהות אי אפשר לשכנע ישירות על-ידי כוח חיצוני, אז האישיות נוצרת סביב המהות.
זה הצעד הראשון ב – סכמה של האדם על כדור הארץ, אשר מגיע למטה מלמעלה מאוקטבת השמש.
הבעיה היא כי האדם עוצר בנקודה הזאת – כלומר יש לו אישיות אשר נוצרה בשבילו ואז הוא מזדהה עם זה
ולוקח את זה בתור 'אני' ובתור הוא עצמו. וזה מן הסיבה הזאת כי האדם סובל מדיסהרמוניות פנימיות כל החיים שלו,
הוא לא יודע כי הוא נוצר-למחצה או חצי-עשוי.
בגלל זה האישיות הנרכשת לא יכולה לתת כל יציאה למהות.
חינוך מחמיר קפדן ונוקשה מאוד משמעותו אדם מאוד לחוץ עם אישיות מאוד לחוצה וקשוחה וכך העשייה
של האישיות ל-פסיבית הופכת להיות בעיה מפחידה וקשה מאוד להתמודדות.
ועדיין, הנקודה נשארת כי אלא אם כן המהות גדלה, אז האדם הוא כישלון מבחינה אזוטרית.
אולי הוא אדם מאוד טוב – אבל זה בצורה מכאנית. הוא לא באמת אדם טוב אלא חיקוי נרכש של אדם אחד כזה.
הטוב מבחינה מכאנית או הרע מבחינה מכאנית לפיכך נראים אותו דבר לאור העבודה הזאת.
רק הבנה יכולה לגרום למהות לגדול. והיא יכולה להיכנס לתוך האדם רק דרך ידע חדש, אשר מגיע פנימה קודם כל דרך האישיות. אז המהות יכולה לגדול רק דרך ידע חדש – וזה הוא ידע מיוחד ובקצרה אלו הם לימודים אזוטריים.
וזה חייב קודם כל לבוא בהתחלה מבחוץ – מתוך נסיבות חיצוניות יוצאות דופן (גם מיוחדות ומוזרות).
האישיות מעבירה את זה. ולבסוף המשמעות של זה היא המוות של האישיות.
אבל, האישיות לא יודעת את זה. לידע החדש יש מאחוריו כוח אשר לא נגזר מן החיים.
אדון אוספנסקי נהג לחזור שוב ושוב על זה שזה בלתי אפשרי להימלט ולברוח מן האישיות ומבלמי זעזועים
מלבד דרך כוח מיוחד וכי אין לנו את הכוח הזה בעצמנו.
אנחנו חייבים להגיע להיות במגע עם הכוח הזה. אז האישיות יכולה לבסוף להפוך בהדרגה כאשר היא חייבת כדי
שהמהות תוכל לגדול. אז זה הופך להיות העניין אם אתה רוצה לעקוב ולנהוג על-פי הבנה או לא.
מהות היא עצלנית – כמו כל האנשים הפרימיטיביים עצלנות היא דבר מאוד עמוק ועוצמתי.
זה למה העבודה אומרת כי בפעם בה אתה באמת מבין למה דבר הוא לא נכון ואתה עדיין עושה אותו אז אתה באופן אמתי חוטא גמור. זה הוא כי אתה מפספס את האות והסימן.
פעם אדון אוספנסקי אמר בקשר למהות כי מבחינת נקודת העמדה של העולם הפלנטארי או האסטרלי,
המהות היא לעתים קרובות פחות או יותר כמו חיה, וכי באופן מהותי ישנם מעט מאוד בני-אדם ברמה הזאת.
הוא אמר כי האנושות בקושי קיימת ברמה גבוהה יותר – אחרי שמפשיטים אותה מכול העמדות הפנים והיומרות
ממש לעירום.
עכשיו, אם אנחנו לא גונבים מעצמנו, לא משנה מה הן הנסיבות זה הנו חיוני ומהותי,
אם אני עושה דבר בגלל שאף אחד לא מסתכל זה כי אני רוצה פרס או שבח או מתוך פחד אז זה לא מבפנים,
אלא מבחוץ – זה הוא מתוך נסיבות חיצוניות, מתוך האישיות. זה לא אמתי.
כאשר מפשיטים אותי מן החיים החיצוניים אז מה אני אהיה כאשר יסירו ממני את האישיות ? מה יישאר אשר הוא אמתי ?
אני מייעץ לכולכם לחשוב על הבעיה הזאת אשר נוצרת מן העובדה כי האדם נברא להיות אורגניזם של התפתחות עצמית.
עמוד 958
אתה תראה איך וכיצד כל כפייה חיצונית ומערכות אידאליות מן הסוג הזה אף פעם לא יגרמו לאדם להתפתח
וזאת עובדה כי הם יפרידו אותו לחלוטין מן המהות.
כל התהליכים הארוכים ולחיות את העבודה זה לעבור מן האישיות למהות.
להביא אל המהות את המתנה הזאת אשר האישיות רכשה.
במוקדם או במאוחר בצורה זאת או אחרת, במקום זה או אחר, מסירים את המסכה שלנו מאיתנו
והמהות מתגלה בתור עצמנו.
האם אתם זוכרים את נשפי המסכות של התקופות הקודמות ?
בחצות הלילה היינו חייבים להוריד את המסכות.
"בית אמוול הגדול" 2 לחודש נובמבר 1946
מסמך על מצפון קבור
עבודה זאת היא לגביי להגיע לרמה גבוהה יותר אשר נקראת המצב השלישי של מודעות.
רמה זאת קיימת בתוכנו כאפשרות. הרמה השנייה של המודעות אשר נקראת 'מודעות ערה'
בה אנחנו מעבירים את חיינו היא רמה מתחת לרמה השלישית.
כל הסוגים והצורות של המחשבות, כל התגובות הרגשיות, כל ההרגשות והתחושות של עצמך,
הדרך בה האחד לוקח את הדברים בדרך כלל באופן רגיל שייכים לרמה השנייה.
אנחנו מחפשים להגיע לרמה השלישית. לגביי מה אנחנו יכולים להיות ממש בטוחים ?
אנחנו יכולים להיות בטוחים ממש כי ברמה השלישית הדרך של החשיבה וההרגשה והחישה והתחושה וההיגיון
של מה חשוב ומה לא חשוב, תהיה שונה לחלוטין. תגיע לסדר חדש.
ברמה השלישית הרבה מתנסים כהבזק במשך תקופת חייהם. התנסות רגעית.
באותו רגע הם בלי כל תחושת זמן, וכך גם בלי תחושה של הזדהות.
בעיות, דאגות וחרדות, כל המקור שלהם זה ב, להיות מזדהה. והם מונחים הרחק מתחתם.
אבל, הרגעים האלו (של הבזק ברמה השלישית) לא מספיקים, הם רק מציינים משהו אשר אפשר להגיע אליו ולהשיג אותו. העבודה היא לגביי להיפרד מכול דבר אשר לא שייך לרמה השלישית הזאת, אשר הוא המטרה האמתית שלנו.
אנשים אומרים : "למה אני אמור וצריך לעבוד ?" או "מה היא המשמעות של העבודה הזאת ?"
עבודה זאת מבוססת על ידע אמתי אשר עוסק ונוגע ב-כיצד ואיך ההשגה של הרמה השלישית היא אפשרית.
לדוגמא : למה אתה לא אמור ולא צריך להזדהות לחלוטין עם כל דבר ?
התשובה היא כי אם תעשה כך אז לא תקבל שום דבר מן העבודה.
אתה רק משרת את עצמך כפי שאתה, אתה משרת את החיים, אתה משרת את הטבע.
לפיכך אתה בשימוש על-ידי הכוחות הקוסמיים אשר מחפשים לשמור אותך ישן.
האדם יכול להגיד : "אני לא אשרת את המטרה הקוסמית הזאת. אני לא אתן דרך לסבל חסר תועלת.
אני לא אזהה את עצמי עם רגשות נגטיביים. אני אהפוך להיות מודע".
אבל, בעצמו הוא לא יכול לעשות שום דבר. ראשית, בהתחלה חייב להינתן לו ידע חדש.
ושנית, כאשר מגיעים מבחנים כפי שהם תמיד חייבים להגיע בתקופות מסוימות, הוא חייב להשתמש בהם בצורה מעשית פרקטית – זה הוא, כי הוא חייב באמת להיות מסוגל לחשוב בדרך חדשה על המבחנים שלו.
ידע חדש אי אפשר לשים אותו בבקבוקים ישנים – זה הוא לתוך תודעה – Mind ישנה.
עמוד 959
הבן כי רמה גבוהה יותר של מודעות משמעותה דרך אחרת נוספת של חשיבה, לא הדרך הישנה משודרגת או מועלית בדרגה. השחרור של התודעה – Mind לחופשי מדרכי החשיבה ההגיוניות הרגילות שלה, השחרור לחופשי של עצמך
מן התודעה – Mind הישנה שלך ומדרכי החשיבה שלה, השחרור של עצמך מן הרגשות ההרגליים שלך,
מתרחש בשלבים – לעתים קרובות במרווחים ארוכים.
זה מושווה לעלייה במדרגה, כל מדרגה מתישה בינתיים את האנרגיה של האחד.
לכול אדם ניתנת האוקטאבה שלו עצמו ומעלה הנתיב, נתיב המדרגות של ההתפתחות.
נתיב המעלות של ההתפתחות.
מה שיכול להיות קל לאדם אחד הוא לא בהכרח קל לאדם אחר.
אבל, הסיכום הסופי, רמת המאמץ הנחוצה על-מנת להגיע לחופש פנימי היא אותו הדבר בשביל כולם.
אף אחד לא נמצא במצב טוב יותר מאשר האחר. זה שיהיו לך יתרונות זה לא יעזור לך בטווח הארוך.
בדיוק היכן ש-עזרו לך – היכן שקיבלת עזרה זה יהפוך לבסוף להיות המקום הכי קשה היכן שתצטרך לעזור לעצמך.
וכאן אתה חייב לזכור שני-2 דברים, כלומר, את האמרה האזוטרית כי ככול שנותנים לך יותר אז ככה נדרש ממך יותר
ואם נאמרו לך דברים מראש אשר היית אמור למצוא ולברר בעצמך על-ידי התבוננות
אז אתה יכול לחשוב כי זאת היא עזרה – כמו לדוגמא, אם יגידו לך מה הוא המאפיין הראשי שלך
לפני שאפילו תפשת עליו מבט חטוף – זה לא עזרה.
למעשה זה יעשה את הדברים הרבה יותר קשים. זה מפריע ומתערב בתהליך הפנימי ההדרגתי
של החשיפה והגילוי של דברים אשר אתה צריך לראות ולגלות בעצמך וגם לראות ולחשוב איך וכיצד משהו בך הוא לא נכון ושגוי וחוסם ומונע ומעקב אותך.
אתה יכול להיות בטוח כי בפעם בה ההערכה שלך את העבודה היא מספיק חזקה ואתה מספיק שומע אותה ומשקף ומהרהר וחושב עליה מספיק לעומק, אז אתה תראה בהדרגה כיצד מתגלה ונחשף המסתורין של ההתפתחות שלך עצמך.
המסתורין הזה שונה בכול אדם.
זה למה זה כל כך חשוב לא להשוות את עצמך לאנשים אחרים.
עניין גדול והרבה מאוד רגשות שליליים עולים מהשוואה.
תזכור תמיד כי העבודה היא קשה באופן שווה לכולם וכי היא לא הופכת להיות קלה יותר.
זה תמיד קשה.
ועדיין, העבודה לא קשה מדיי אם האחד יזכור מספיק ויתחזק כוח רצון פנימי מסוים ביחס לזה.
הכוח הכי גדול אשר אנחנו יכולים ליצור בתוך העבודה זוהי הבנה.
האדם חייב לבנות את העבודה הפנימית שלו על עצמו ועל האישור של רגעי ההבנה אשר היו לו
ולא לתת לעצמו להיות נרעד ומנוער יותר מדי על-ידי מאורעות חיצוניים באם בתוך העבודה או אם בתוך החיים.
זה נראה סותר את מה שהוא מבין בעצמו, אך בשום דרך אחרת לא יכולה להתחולל ולהתרחש התפתחות אינדיבידואלית.
ההבנה של האדם היא גדלות ההבנה שלו עצמו ואי אפשר לקחת אותה בהשאלה.
אני לא יכול להשאיל או לשאול את ההבנה של מישהו אחר אבל אני כן יכול להשאיל את הידע שלו
ודרך זה שאני מיישם את זה על הוויה שלי היא יכולה להגיע לכדי הבנה חדשה.
ועדיין, ההבנה שלו וההבנה שלי הם שני-2 דברים שונים, הם שני דברים יחידניים אינדיבידואליים.
לדוגמא, אני לא יכול להשאיל או לשאול את ההבנה של המורה שלי אבל הוא נותן לי ידע אשר דרכו אני מיישם את זה להוויה שלי וההבנה שלי גדלה.
זכור כי גדילה של הבנה יכולה לבוא רק כאשר ידע חדש מיושם על ההוויה שלך עצמך.
ידע והוויה יחד מרכיבים את רמת ההוויה שלנו. זה לא יהיה טוב כי אני אנסה לחקות את מה שהמורה שלי עושה.
זה יהיה חיקוי חיצוני ויהפוך להיות חלק מן האישיות-המזויפת.
עמוד 960
לדוגמא, אם המורה שלי לא מביע רגשות נגטיביים ואני מחקה אותו אז אני לא מבין שום דבר לגביי רגשות נגטיביים.
החיקוי שלי הנו חיצוני.
אבל, אם בקבלת ידע מן המורה שלי כי אני חייב לעבוד על החלק הנגטיבי שלי המרכז הרגשי שלי,
וכי במטרה לעשות את זה – אני חייב להתבונן ברגשות הנגטיביים שלי בצורה לא ביקורתית,
ולהילחם לא להזדהות איתם ולראות כי יש לי סיבה לראות בתוך עצמי למה הם שם, אז אני יכול גם כן להתחיל לא להביע רגשות נגטיביים ממש כפי שהמורה שלי לא עושה כך.
אבל, זה כבר לא יהיה מתוך חיקוי.
זה יהיה מתוך עצמי, מתוך הגדילה של ההבנה שלי עצמי,
מתוך אותו הניסיון אשר המורה שלי עבר דרכו.
בעבודה הזאת מלמדים אותנו לעבוד קודם כל על המרכז השכלי ועל המרכז הרגשי.
כדי להתחיל עם זה, בתור התחלה אנחנו חייבים לעבוד על המרכז השכלי על-ידי להכניס פנימה אספקה חדשה של רעיונות ולארגן אותם בתוך התודעות – Mind's שלנו. כך נתחיל לחשוב בדרך חדשה לגביי כל דבר ועל הכול.
זה משנה ומחליף קישורים וחיבורים בתוך התודעות – Mind's שלנו .
אם הרעיונות של העבודה בכלל לא משפיעים על החשיבה שלנו, אם אנחנו אף פעם לא באמת חושבים מתוך הרעיונות
של העבודה לגביי עצמנו, לגביי אנשים אחרים או לגביי החיים, אז אנחנו תמיד ננהג ונעקוב על-פי
התודעות – Mind's ההרגליות שלנו והרגלי החשיבה שלנו.
המקום הראשון אותו צריך לשנות במטרה לעבור שינוי של הוויה הנו התודעה – Mind עצמה.
זה הוא – את הדרך בה אנחנו חושבים.
כאשר אנחנו מתבוננים במרכז השכלי, אנחנו מתבוננים במחשבות שלנו ומבחינים כיצד אנחנו מכאנים וקוראים 'אני' למחשבות שלנו.
אבל, מחשבות הרגליות אלו חייבים לראותן בתור מחשבות הרגליות, בתור מנגנון או מכונות.
לדוגמא, האם אתה צריך לחשוב בדרך הזאת כפי שאתה עושה כעת, עכשיו.
זה הוא האתגר הראשון אשר אתה צריך לעשות לעצמך אם אתה רוצה להשתנות.
האם אתה רוצה והאם נחוץ לך לחשוב בדרך בה אתה חושב ברגע זה ?
תאתגר את המחשבה. המחשבה היא אוטומטית. האם הלכת אחריה ?
הבא את העבודה למעלה לתוך התודעה – Mind שלך, ותנסה לראות האם העבודה מלמדת אותך לחשוב בדרך זאת.
נסה להבין את המערכת של המחשבות, של הרעיונות, אשר העבודה מלמדת אותנו בתור ידע – לתוך צורת החשיבה הקודמת שלך על עצמך או על הדרך ההרגלית שלך לחשוב על אנשים אחרים, או על הדרך ההרגלית שלך לחשוב לגביי החיים.
כי אם אתה לא יכול לעשות את זה, אז זה אומר כי אתה מזדהה עם החשיבה המכאנית שלך
אשר רכשת וקיבלת באופן מקרי ולא מתוכנן באופן אקראי מן החינוך והגידול שלך.
האם אתה בטוח כי כל המחשבות האלו אשר השגת ורכשת מן הגידול והחינוך שלך
הן בעלות איזשהו שימוש בכלל ? האם הן ברות שימוש כלל ?
עכשיו, לחשוב מתוך הרעיונות של העבודה זה דורש מאמץ של תשומת לב פנימית.
עבודה זאת היא בשביל לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה.
זאת הסיבה למה צריך להזכיר לך לעתים כל כך קרובות במשך זמן כל כך ארוך את מה שהעבודה הזאת מלמדת במטרה
כי לבסוף משהו יתרחש ויתחולל בתוכך, משהו די מוגדר וברור וקשה לתיאור ולהגדרה.
כאשר אתה לא חושב יותר בצורה הרגלית, אלא ממשיך לחשוב מתוך מה שהעבודה אמרה לך
במשך שנים, כאשר זה קורה – אז העבודה נולדת בתוך התודעה – Mind שלך,
ואתה עובר, חווה ומתנסה בשינוי של התודעה – Mind.
סדרה חדשה של רעיונות, סדרה חדשה של אסוציאציות, נוצרת בתוך החלק המנטאלי שלך.
ואז מתחולל מאבק ארוך בין החשיבה הרגילה שלך לבין חשיבת-העבודה שלך,
זה כאילו המוח עצמו היה כולו צריך להשתנות בכול החיבורים והקישורים שלו,
ולהיות ממוסגר שוב מחדש עם מסגרות חדשות, כי המוח מחובר מחדש על בסיס הידע של העבודה.