top of page

פרשנויות פסיכולוגיות 
על הלימוד של

 . ג ו ר ד י י ף  ואוספנסקי

מאת :
מוריס ניקול

עמודים - 538 - 478 

עמוד 478
כל רעיון של העבודה הזאת, של הלימוד האזוטרי, של  הברית הישנה והחדשה, והמספר הגדול והרחב של מקורות ושבבים אחרים, הם הינם לגביי זה.
זה תמיד הולך נגד האהבה- העצמית, זה לא עושה לך ולא גורם לך שתחוש יותר בנוחיות, בכלל לא.
זה קודם כל עושה לך וגורם לך שתחוש לא בנוח ואז בבירור זה גורם לך קודם כל להיות מוטרד ואז זה גורם לך חוסר נוחיות בתוכך בפנים. אבל, עם כיוון.
כל זה הולך נגד השאננות והשביעות רצון העצמית של האהבה-העצית, של האדם הזה אשר אתה חולם שאתה, ואשר אתה לא. של מסכת החיים השברירית של עצמך.
אם אתה אף פעם לא מיישם את העבודה, אם אתה אף פעם לא מתבונן בעצמך דרך הלימוד של העבודה, אם אתה אף פעם לא שופט את עצמך מתוך העבודה, אז אתה נשאר כפי שאתה.
ניצוץ הינו הכרחי.
ניצוץ הינו הכרחי כדי לתפוש אש ולהתלקח. זה הכרחי כדי לראות שאנחנו בנוכחות של משהו אמתי
- כן, אמתי. אבל עשוי בדקיקות ובעדינות ובעידון ובדיוק, ומאוד מעודן ושברירי ויפיפה.
כאשר רגשות חדשים מתחילים, הם תופשים ומעבירים את העבודה.
הם נגרמים על-ידי המחשבות והתהיות וההרהורים הפרטיים על העבודה הזאת.
אם אתה לא באמת צריך את העבודה הזאת, אז שום דבר לא באמת יקרה או יכול לקרות,
איך זה יוכל ? וכמה הרבה אנשים הינם באמת צריכים את העבודה ?
אני חוזר על השאלה : " למה אתם כאן ? "
האם אתם זוכרים מה נאמר באיגרת על העבריים ? : "כי דבר האלוהים חי ופועל גבורות וחד מחרב פיפיות ונכנס עד להבדיל בין נפש לרוח ובין הדבקים למוח ובוחן מחשבות לבב ומזימותיו ; ואין כל נברא נסתר מנגדו כי הכול חשוף וגלוי לעיניי בעל הדברים שלנו ; (ברית חדשה/אגרת לעבריים/פרק 4 פס'12-13) . כפי שנאמר 2 שני משולשים אלו הינם בהיפוך, הסמל העברי הזה הנקרא "חותם שלמה" או "מגן-דוד", הינו שייך כמובן לאזוטריות ולא לצד המילולי של הרעיונות העבריים, והוא מעביר אלינו את הלימוד כי ישנה תמיד רמה גבוהה יותר אשר פועלת על הרמה הנמוכה יותר.
אבל, זה לא אמור כי הרמה הנמוכה יותר מקבלת את זה.
אותו הרעיון מוכל בתוך העבודה, היכן שזה נאמר כי המרכזים הגבוהים יותר הם הינם מפותחים במלואם ועובדים ופועלים בקביעות וכי המרכזים הנמוכים יותר לא יכולים לתפוש את המשמעות שלהם. אם יכולנו בכול רגע להפסיק להזדהות עם עצמנו, להפסיק לעקוב אחר ההשפעות של המשולש הנמוך יותר, אנחנו היינו יכולים לקבל השפעות מן המשולש הגבוה יותר, אבל במשך זמן ארוך אנחנו לא נבין אותן.
המחשבות החדשות לחלוטין, התחושות החדשות לחלוטין, לא יזהו אותן – לא נזהה אותן או שהם ייראו לנו רק שטויות.
כאשר לאדם יש מרכז מגנטי, וכאשר רמת ההוויה שלו הינה מאופיינת על-ידי העבודה הזאת,
אז יש לו כבר איזה שהיא תחושה של המשולש הזה, אבל באם הוא לחלוטין שרוי וספוג
ולגמרי מזדהה ומזוהה עם המשולש הנמוך יותר, כלומר עם כל דבר אשר שייך לאהבה-העצמית שלו וכול דבר מילולי,
והוא לגמרי לא רגיש  למשולש העליון הגבוה יותר,
ומנסה ומחפש לפרש את החיים במושגים של עצמם ואין בשבילו שום דבר.

עמוד 479
                                                               "בירדליפ" 22 לחודש יולי 1944
                                                             הערה מקדימה למאמר על רצון.
הערב אני רוצה לדבר אתכם על רצון ומהי המשמעות של רצון.
במטרה לדבר על רצון בצורה נכונה זה הכרחי ונחוץ לדבר קודם כל על ההשפעות המגיעות ובאות למטה בקרן הבריאה.
אתם כבר שמעתם קודם כי אחת המטרות של העבודה הזאת זה לשים אותנו תחת השפעות חדשות באמצעות עבודה מסוימת על עצמנו ומאמצים מסוימים.
אם לא היו השפעות חדשות כדי להתחבר אליהן אז לא הייתה כל פואנטה ולא היה כל עניין בעבודה הזאת.
כפי שהנכם יודעים, קרן הבריאה מראה השפעות שונות אשר באות ומגיעות למטה מהקצה העליון של הקרן.
הבה נלמד את ההשפעות האלה לרגע
(נתתי לעתים קרובות לאנשים את המשימה לצייר את ההשפעות האלו בצורת דיאגרמה).

כפי שאתם יודעים, הרצון של המוחלט לא מגיע לכדור הארץ.
הרצון של המוחלט בעוברו למטה בקרן הבריאה, מגיע אלינו לא באופן ישיר אלא דרך מספר גדל של חוקים מכאניים וכוחות, וזאת היא סיבה אחת למה זה נאמר בתפילת האדון "כי רצונך יעשה על הארץ" ומשמעותו של זה בפשטות כי המילה של אלוהים לא נעשית על כדור הארץ.
למרות זאת המטרה של כל אזוטריות אמתית זה לחבר את האדם עם הרצון של אלוהים ולשבור או להפריד אותו מהרצון-העצמי שלו עצמו.
אם האחד עושה את העבודה הזאת ברוח טובה, אם האחד מנסה לעבוד על עצמו בנוגע להזדהות, אי שקילה פנימית וכולי, אם האחד מנסה לזכור את עצמו באופן של העבודה, ביודעו מן הדיאגרמות שלה כי ישנו משהו גבוה יותר אשר האחד יכול לגעת בו, אז זה אפשרי לדבר על מהי המשמעות של רצון.
רצון מורכב ומצורף מלחוש השפעות עדינות יותר, והשפעות עדינות יותר מגיעות ובאות אלינו מרמה גבוהה יותר ככוחות אשר באים ומגיעים למטה בקרן הבריאה.
אם אתה חש אהבה-עצמית ואינטרסים-עצמיים, אז אתה לא תחוש את הנוכחות של איזה שהוא סוג אחר של השפעות.
אתם תראו אולי כי מסמך זה לגביי רצון הערב הינו מחובר לשני המסמכים הקודמים ואשר אחד מהם היה לגביי משמעות חדשה ואחד לגביי אהבה-עצמית.
מאהבה-עצמית יש לנו כמובן רק רצון-עצמי, עם כל הצורות והתצורות של הדמיון המעניינות שלו,
אנחנו לדוגמא חולמים כי יהיו לנו כוח ועוצמה, וכי לדוגמא כולם יהיו העבדים שלנו, וכך הלאה.
אין אפשרות כי סוג כזה של אכזריות יוכל לתת איזה שהם יחסים להשפעות גבוהות יותר
אשר מגיעות ובאות במורד קרן הבריאה.

כפי שאתה יודע, בדרך הרביעית הזאת האנשים חייבים להיות בתוך החיים וחייבים להתחיל לדעת מה הם החיים על-ידי ניסיון. האדם בתוך העבודה הזאת, אשר לא היה דרך הניסיונות וההשפעות אשר החיים מציעים על כדור ארץ זה הוא איננו או שהוא לא בהכרח מוכן לזה.
כאן נכנס פנימה דבר כפול. מצד אחד ישנה התחושה כי ישנו משהו אחר – זה הוא הינו באם לאדם יש מרכז מגנטי.
מהצד השני ישנה התחושה של חוסר בהתנסות או ניסיון חיים.
וזה למה זה כל כך קשה בעבודה הזאת, לראות אם האדם צריך להיות יותר בתוך החיים או יותר בתוך העבודה.
אני חושב כי רובנו כבר מבינים את זה עד עכשיו.
אבל, הנקודה הינה זאת, אלא אם כן אנחנו שמים את עצמנו תחת ההשפעות אשר אנחנו מכירים ויודעים ולומדים מן ההשפעות האלו, אנחנו לא יכולים להגיע להשפעות חדשות.

עמוד 480
אלא אם כן אתה היית בבית הספר היסודי אז אין אפשרות כי תוכל להיכנס להית ספר תיכון.
הרעיון של העבודה הינו להיות יכול להתחבר עם השפעות חדשות, וקרן הבריאה מראה איך השפעות אלו קיימות,
רמות שונות אלו של כוחות, רמות השפעות שונות אלו, הם כמו בתי ספר שונים של משמעות ומחשבה,
ותחושה ושל פעולה בסופו של דבר.
כאשר השפעות העבודה מתחילות לפעול עליך, אתה תמצא את מה שהיה מלא משמעות או פחות משמעותי.
בית הספר הגבוה ביותר אליו אנחנו יכולים להשתייך על כדור הארץ הזה הינו בית הספר הסולארי השמשי,
בית הספר המשמיע את התו – סול.
בית הספר האמצעי- בביניים הינו כדור הארץ והתו אשר משמיע את האוקטאבה הצדדית
הינו התו-סי, בית הספר על כדור הארץ מספר על האוקטאבה הצדדית מן השמש ומשמיע את שלושת התווים  לה, סול, פה.  וזה אומר כי כולנו על כדור הארץ הזה פוגשים אחד את השני
בבתי הספר  לה, סול, פה.  אלא אם כן הייתה אוקטאבה צדדית זאת אז לא היה כל צ'אנס של התפתחות מאיזה
שהוא סוג – על-ידי "התפתחות" כולנו מדמיינים משהו אשר הוא בלתי אפשרי, ממש הפוך למשמעות של התפתחות.
הסתכל על מה שהעבודה מלמדת לגביי רגשות שליליים, אי-הזדהות ואישיות מזויפת.
ללכת נגד השפעות אלו משמעותו לעלות בקרן הבריאה, כל האזוטריות מלמדת כי במטרה לעלות למעלה אתה חייב לרדת למטה, ואולי אף אחד לא מבין מהי המשמעות של זה, כדי להשיג יותר אתה חייב ללכת או לרדת למטה,
וכדי להשיג פחות אתה הולך באותה הדרך אשר בה אתה הולך תמיד
- ההוויה שלך מעבירה את החיים שלך.
אם אין לך שום דבר אשר מספק אותך בהווה לחלוטין אז זה בגלל המצב של ההוויה שלך.
ואתה אף פעם לא תקבל את מה שאתה רוצה כל עוד ההוויה שלך מכוונת לתוך אורך הגל הזה.
אתה צריך לשנות את עצמך כדי להשיג השפעות חדשות, ולשנות את עצמך זה הינו תמיד
"להיפטר מעצמך" .
אם אתה רוצה שיהיה לך רצון, אתה חייב שתמיד יהיה לך רצון, לגביי כפי שזה, מה שאתה לא,
לא מתוך מה שאתה. אם אתה מנסה להגדיל את עצמך כפי שאתה,
אתה תמיד תהפוך להיות רק גרוע יותר ממה שאתה בהווה.
ההתפתחות של רצון אמתי מורכבת מלחוש השפעות חדשות.

​

                                                                "בירדליפ" 22 לחודש יולי  1944
                                                                        פרשנות על רצון
1. הבה נדבר הערב על מה שהעבודה מלמדת על רצון.
זה אומר כי רצון כזה כפי שיש לנו הינו התוצאה של כל התשוקות שלנו, וגם כן כי לכול אני יש את הרצון שלו עצמו.
בכדי לשמור את המטרה של האחד נדרש רצון. הבה נניח כי האדם עושה לו מטרה קטנה כגון " לא ללכת במהירות"
או משהו מהסוג הזה, ולמשך זמן קצר הוא מצליח שלמור את מטרתו, אבל ברגע הבא הוא ממהר כמו קודם ובמשך שבועות הוא שוכח מה הוא החליט.
או נגיד כי האדם החליט לעשות מטרה של לשמור הבעה נעימה על פניו שלו או על פניה שלה,
וככה הוא עושה במשך איזה זמן,

עמוד 481
ואז מגישים את הסעודה או את הארוחה, והפנים מניחות על עצמן את ההבעה הרגילה שלהן.

איך אנחנו יכולים להגדיל רצון ?
הבה ניקח את הדוגמא של האדם או האיש אשר שם לו מטרה גדולה יותר מאשר אלה אשר הוזכרו.
האם הוא או היא רוצים לא להזדהות עם רגש שלילי מסוים אשר חוזר על עצמו.
דרך אחת זה לחשוב  על מהי כאן המשמעות של שקילה חיצונית.
ואז, לנסות לתרגל את זה, בסימוכין למקור של המצב הנגטיבי. למרות זאת האהבה-העצמית,
לא רוצה לשקול חיצונית. לא אכפת לה והיא לא מוטרדת לגביי אנשים במצבים הרבה יותר גרועים מאשר אנחנו בעצמנו. וככה היא חשה זכות להיות נגטיבית כאשר היא בוחרת.
שום דבר לא יותר קל מאשר לשאת את חוסר המזל של אחרים.
אחת מן השבועות בבתי הספר המקוריים של הבודהיסטים היא שתהיה לך חמלה לכול האחרים.
אבל זה מעניין ומסקרן לחשוב להגות  ולהרהר בקשר בין שקילה חיצונית וההגדלה של רצון.
אני מתכוון כי זה מעניין להתחיל לראות ב, מה תלוי רצון אמתי,
מכיוון שזה ברור ומובן מאליו כי רצון אמתי זה לא רצון-עצמי.
האחד יכול לדמיין כי רצון אומר שתהיה לך את הדרך שלך עצמך, ועדיין זה הוא לא המקרה.
אבל אני לא אדבר יותר על האספקט הזה של התפתחות של רצון, כי העבודה עצמה מראה לך היכן מונח הקשר והחיבור. וזה חסר תועלת לשמוע מבלי להתנסות, שיגידו לך ולא שתתרגל.
בעובדה, שאומרים לך זה מונע ניסיון. אם אומרים לאדם משהו לגביי עצמו, ואשר הוא עדיין לא במרחק של סביבה של להתנסות בכך בעצמו עדיין, אז זה רק מונע ומעכב בעדו.
והוא אומר : "אמרו לי כי אני נגטיבי" או "אמרו לי כי אני חמדן".
העבודה פועלת על ההוויה לפי ההבנה שלנו והרמה שלנו בזה.
שום דבר לא יכול לקחת את המקום של הבנה.
שיגידו לך זה לא אותו הדבר כמו לראות. אנחנו נאמר לנו לכול אורך כל היום על-ידי חברים נחמדים ואדיבים.
ובכן כאשר אנשים מסכימים איתנו אז אנחנו חשים מחוזקים, ברצון הרגיל שלנו וההיפך.
אם אנחנו מחליטים לעשות משהו ואנשים משבחים אותנו ומסכימים איתנו ומאשרים לנו את זה
אז אנחנו חשים כאילו יש לנו יותר כוח, אבל אם הם לא מסכימים איתנו אז אנחנו חשים כאילו מנעו מאיתנו
ולקחו מאיתנו אנרגיה. כאן מונחת נקודת המפנה.
כמובן, כל מיני תגובות אישיות מסובכות קורות תחת נסיבות אלו. אבל אנחנו לעתים קרובות עושים החלטות או מטרות אשר לא תלויות במידה מסוימת בתמיכה של אדם זה או אחר או בציבור או בעיתונות וכך הלאה.
כי זאת היא הינה מטרה אשר נעשית בציבור. 
וההחלטה אשר נעשית בבידוד ובהתבודדות נראית כמו לא אמתית וצרה ודקה וללא גוון וצבע ולא מעניינת.
זה אומר כי בדרך כלל אנחנו עושים דברים עם איזה שהיא תוספת או מזיגה ותערובת של
"להיראות על-ידי בני אדם אחרים" אנחנו לא עושים את הנדבה והצדקה שלנו בחשאי או בסתר.
בלעשות מטרה ולחשוב על רצון אמתי ועל האיכול של זה, ועל הטעם של זה, זה תמיד בעל ערך לקרוא את הפרק השישי בברית החדשה מאת מתיו בפסוקים הפותחים.
הנה כאן ישנם כמה ניסוחים מאוד עמוקים לגביי רצון ומטרה שגויים, רצון אשר נעשה מתוך אישיות מזויפת,
למרות זאת זה מעניין ללימוד וזה כמובן נכשל, אבל זה לא אומר כי זה שגוי לחלוטין בהכרח, אבל אין לזה כל קרקע ושום עומק. כפי שמטרה יורדת לעומקה היא משתנה והופכת להיות יותר מהותית וחיונית. היא הופכת להיות מטרה ללא מילים - דבר חסר מילים – כיוון אשר האחד מחפש ללכת לתוכו במקום ביטוי או פתגם. ועדיין, זה חייב להתחיל עם איזה שהוא סוג של ביטוי, איזה שהוא סוג של הוראת מילים, איזה שהוא סוג של ניסוחים.

במקרה אחד הייתה לי שיחה עם אדון אוספנסקי לגביי רצון באופן של העבודה,
אני אמרתי כי זה אפשרי לראות עד כמה לעתים קרובות מרגע אחד לשני, מה שאנחנו קוראים לו הרצון שלנו משתנה,

עמוד 482
וזה היה בגלל ההפרדה לגביי הרצונות הנפרדים של 'אניים' שונים, אז כך ש, מה שזה היה שאנחנו עשינו לבסוף היה התוצאה של התשוקות של כל ה 'אניים' הנפרדים האלו.
"כן" הוא אמר, "אבל, אנשים חייבים קודם כל לראות את זה, כי אנשים לא מבינים ותופשים את זה,
הם חשים כי יש להם רצון". ואז שאלתי אותו: "האם זה אפשרי לתאר כמו מה ואיך הינו רצון אמתי ?"
והוא אמר : "זה כמו לראות פתאום את הפתרון לבעיה מתמטית".
תשובה או תגובה זאת נתנה לי בסופו של דבר תובנה לדברים מסוימים אשר לא הבנתי.
בדרך כלל אנחנו משייכים את הקונצפט של רצון עם החלטה עיקשת וחשיקת שפתיים נחושה
וזה הינו מבט נגטיבי של רצון.
הרעיון כי רצון אמתי הוא משהו חיובי הוא בסופו של דבר בעל ערך רב בעבודה אישית.
בדרך כלל אנחנו חושבים על רצון שמשהו נגטיבי כי אנחנו תופשים ומבינים את זה רק בתור משהו אשר נגרם נגד משהו. לדוגמא אנחנו לעתים קרובות אומרים כי אנחנו (רוצים) להתנגד לזה או כי אנחנו לא רוצים לעשות את זה.
אנחנו נוטים לשייך רצון עם התנגדות למשהו. כמו בלמים לעצור משהו.
זה הינו רעיון נגטיבי של רצון ויש לו את המקום שלו.
אבל, אתם תראו כי אדון אוספנסקי מתייחס לרעיון שונה של רצון. זה משהו אשר מוצא פתרונות נכונים.
זה מאחד דברים נפרדים. זה מסדר בסדר הנכון, וכך יוצר משהו חדש. זה מכיל את הרעיון של אפשרויות חדשות.
זה לא רק דחייה, רק שלילה, רק עצירה של הכול, אלא מלבד זאת זה הגעה לקומבינציה חדשה, או השגה חדשה.
זה עוסק וצריך לעסוק עם הבטוחות כי פתרון הינו אפשרי.
ועם סוג מסוים של סובלנות פעילה כלפיי הסיטואציה הלא פתורה בהווה.
היכן שהאחד עדיין לא רואה את החיבור הבא. אני אומר סוג מסוים של סובלנות פעילה כי אין לכך שום דבר הקשור לכניעה או וויתור והשלמה או התפטרות.
לעתים מאוד קרובות אדון אוספנסקי נהג להגיד לנו בקשיים שלנו : "העבודה תמצא את הדרך".
זאת היא הינה הסובלנות הנדרשת.
לעתים קרובות אנחנו חשים מבולבלים במיוחד לאחר שוק. זה נראה כי הכול מפוזר לחתיכות קטנות מבלי קשר ובמיוחד כאשר אנחנו היינו ישנים במשך זמן ארוך ועובדים רק בתוך דמיון.
עכשיו, באם אנחנו מאבדים את הכיוון והאוריינטציה או את ההתמצאות בעבודה, הדברים אמנם יכולים להישבר,
מה אז משמעותו של רצון במקרה כגון זה ?
המתמטיקאי אשר ברר וליקט הרבה עובדות ולא יכול היה לראות כיצד הן מחוברות כדי לקבל פתרון הוא הינו באותה הסיטואציה. נגיד למרות זאת כי יש לו סובלנו פעילה, גורדייף אמר פעם כי
"סובלנות הינה האם של הרצון" . ישנו איזה שהוא פתרון. ישנה איזה שהיא אפשרות. הביטחון העצמי של המתמטיקאי מבוסס בתחושה שלו כי היחסים בין הדברים הפיזיים הינם ניתנים להבעה במושגים של נוסחאות מתמטיות וכי יש איזה שהוא סוג של פתרון בשביל המאסה של ההתבוננויות המפוזרות אשר יהיה ניתן למצוא בסופו של דבר. וזה אותו הדבר עם העבודה. ואשר לזה יש משמעות ובמקום זה מתוך כל סיטואציה אפשר לקבל משמעות. דברים אשר הינם נראים כשהם שונים והפוכים ואפשר להביאם לאיזה שהיא משמעות ואחדות, זה כמו לבקש ולחכות.

עכשיו, שינוי במשמעות, חייב כי משמעותו תהיה שינוי ממשמעות שולטת קודמת,
אז אנחנו יכולים לחבר את הריון החיובי של רצון עם ההשגה של משמעות חדשה ולא רק עם שלילה ומניעה.
כאשר המתמטיקאי רואה פתאום את הפתרון אז הוא רואה משמעות חדשה. וזה היה לזה אשר אדון אוספנסקי השווה רצון. כאשר אנחנו מתחילים לתפוש ולהבין כי רצון הינו עונג ותענוג והנאה במקום מחסור ועוני אז אנחנו מתחילים להבין ולתפוש מה יכולה להיות המשמעות של מטרה – כמשהו אשר הינו בעל ערך או שווה ערך להשיגו.
כי קודם כל וראשית כל כולנו צריכים מטרה, לעשות לעצמנו מטרה.

עמוד 483
כולנו צריכים לעשות מטרה אשר היא הינה נגטיבית. כי בהתחלה אנחנו לא מבינים שום מטרה אחרת, זה נאמר לעתים קרובות בלימודים של העבודה כי דברים נגטיביים יולדים רק דברים נגטיביים. ואנחנו מאוד מחבבים את הגינה הנגטיבית הזאת, ואוספים וזורעים מחדש את הזרעים ואת הפקעות של זה בדאגה ואכפתיות.
האטמוספירה של זה רעה ואנחנו חוטפים ותופסים הרבה מחלות בזמן בו אנחנו הולכים בתוך זה.

מרכז הכובד של רצון הינו בתוך המרכז הרגשי – מרכז זה אשר המטרה של העבודה
זה להעיר אותו ואשר עובד ופועל בתוכנו כל כך רע כפי שאנחנו בהווה.
הבה נבנה את הבית בעל שלושת הקומות של האדם פעם נוספת ונכתוב בכול קומה את התפקוד אשר מחובר אליה :

אנחנו דיברנו לאחרונה על משמעות חדשה ועל                                        שכלי-אינטלקטואלי
רגשות חדשים, רצון הינו מחובר בעיקר עם                            מודעות
המרכז הרגשי.                                                                                                            רגשי
זה מההתפתחות של המרכז הרגשי שהרצון                             רצון
מתחיל. ובלחזור על מה שאמרתי מוקדם יותר                                          אינסטינקט ותנועה
הקונצפט הרגיל שלנו של רצון הינו שפתיים חשוקות             תשומת לב
בנחישות והחלטה עקשנית וכך הלאה.
למעשה זהו הינו רגש חדש ותובנה חדשה, שקטה מאוד וללא אלימות. שיהיה לך, כאשר מדברים באופן יחסי,
רצון אמתי בכול מצב או סיטואציה מוכרת, זה שיהיה לך רגש חדש אשר נכנס לתוך הסיטואציה המוכרת הזאת.
אני מתכוון כי זאת הינה דרך אחת אשר בה האחד יכול להתחיל לחשוב על רצון. יש לזה הרבה צדדים, ושוב כפי שנאמר,
זהו הינו איחוד או אחדות של דברים במקום פיצול או הפרדה וסינתזה במקום אנליזה.
הרעיון הבא לגביי רצון אמתי אשר כבר נגענו בו, זה שהוא הינו גמיש ללא סוף.
אם אתה חי על המישור האקראי הזמני המקרי והמזדמן של החיים, ברמה של הגורם בעבר והאפקט בעתיד,
אז יהיה לך את הסוג הזה של רצון אשר נובע ונגזר מתוך העבר.
למה ? בגלל שבתוך הזמן הגורם נראה תמיד שהוא הינו בתוך העבר. ועדיין גורמים יכולים להיות בעתיד.
זה הוא הינו רעיון מוזר ומשונה.

עמוד 484
כל דבר אשר אתה בונה בתוך עצמך על-ידי עבודה הופך לגורם ממיר ועושה טרנספורמציה בתוך העתיד.
להיות באופן מכאני ברמה של סיבה ומסובב או גורם ואפקט זה הינו דבר אחד אשר אנחנו צריכים להבחין בו ולדעת עליו.
כאן לא יכול לקרות שום דבר מלבד זה שהעבר נותן עלייה לאפקט מכאני בעתיד.
האדם צריך לדעת וחייב להכיר הרבה מאוד לגביי האספקט הזה של החיים – מנקודת מבט אפשרית זאת.
אם לא היו כל רחמים של אלוהים, זה יסתדר וייפתר בתור בלתי נמנע.
ועדיין, אפילו המדע, אשר היה מבוסס על הלימוד של גורם ואפקט או סיבה ומסובב הגיע לנקודה הזאת אשר בה הוא אומר כי הדברים לא מוגדרים וקבועים ומוחלטים אלא אקראיים ומזדמנים.
להתייחס לחיים של האחד בתור שום דבר מלבד אקראי ומזדמן ומקרי וזמני, זה לא לאחוז את הרעיון כי כולם יכולים לבוא  לתוך השפעות מזדמנות אקראיות חדשות, על-ידי זכירה עצמית.
אחרת לא תהיה כל "אמת" ולא "רחמים".
רעיון זה מובע בספרות דתית בתור "סליחה על חטאים". אבל, אם אתה חש כי אין שום דבר אחר מלבד סיבה ומסובב או גורם ואפקט באופן מילולי, זה באמת בלתי אפשרי להמיר ולעשות טרנספורמציה לחיים. 
כל טרנספורמציה תלויה ברעיון כי אתה יכול להיות תחת סדרה אחת
                                                                                או סדרה אחרת נוספת של השפעות.
קרן הבריאה מלמדת רגשות חדשים, מחשבות חדשות, תחושות חדשות, והאיכות אשר תלויה בלהעביר אותם ולשמוע אותם.
בסקאלה אחת של השפעות הדברים נראים כמו זה – על-ידי הסיבה והמסובב והגורם והאפקט של הרמה הזאת של השפעות.
אבל, זה אפשרי לראות את הכול באור חדש.
ואז כל הסדרות של סיבה ומסובב בתוך החיים שלך לוקחות על עצמן משמעות חדשה.
אבל, אם אתה מאמין כי החיים הם הינם כפי שאתה רואה אותם, אז האוריינטציה – ההתמצאות והכיוונים והמגמות וההדרכות החדשות לא מוצאות אותך.
זה אחד מהלימודים המרכזיים בכתבי הקודש הנוצריים בפיסות של הלימוד של ישוע.
האין לא נאמר הרבה על סליחה וחטאים, והסליחה לשכניך וכן הלאה ?  ולמה ?
האחד צריך לראות כי במישור אחד, ברמה אחת של חיים ושל לחיות, יכולים להיות רק סיבה ומסובב מכאניים – הרמה של הסיבה והמסובב והגורם והאפקט אשר שייכים לזה.
אבל, כתבי הקודש הנוצריים בעבודה הזאת מלמדים כי – אם אתה עושה את העבודה הזאת – אז ישנו קו שונה לחלוטין של גורם ואפקט וכוח ממיר אשר עושה טרנספורמציה נכנס לקיום שלך.
אני אמשיך לדבר מאוחר יותר על מהי המשמעות של רצון באופן של העבודה. אתם תתפשו ותבינו כי זהו הינו נושא גדול מאוד אבל זה תלוי בלהגיע להיות תחת השפעות גבוהות יותר מאשר עצמך.
רצון הוא לא רצון-עצמי.  
תקרא את כתבי הקודש הנוצריים ותקרא מה ישוע אומר לגביי הפיתויים והרצון של מי הוא זה אשר הינו עוקב אחריו ? לרצות את העבודה זה הינו לצוות את העבודה , זה הינו ביטוי קל אבל לראות מהי הינה המשמעות של זה זוהי שאלה אחרת. אני זוכר כי פעם אדון אוספנסקי אמר כי לפני שיכול  להיות לך רצון באופן אמתי ותחושה אמתית אז אתה חייב לחוש את האפסיות ואת הכלומיות שלך עצמך. זאת הינה הכלומיות והאפסיות של מטרות היהירות והגאווה האישית שלך עצמך.
הוא נשאל : "איך אתה יכול לחוש את הכלומיות והאפסיות שלך עצמך ? "
והוא אמר : "בנפרד מדברים רבים אחרים ישנה רק דרך אחת : "תאהב את מה שאתה שונא"
האין זה מוזר כי רצון אמתי תלוי בללכת בכיוון אשר אין לו שום דבר אשר עוסק עם הרצונות של האחד עצמו ?

עמוד 485
                                     "בירדליפ" 29 לחודש יולי 1944
                                          פרשנות על רצון - 2
הבה נמשיך את הפרשנות על מה רצון הינו מנקודת המבט של העבודה.
זה הכרחי ונחוץ לסכם מעט. העבודה מלמדת כי יש לנו בהווה רק את מגוון הרצונות של הרבה
'אניים' שונים. אין כל רצון אמתי, פרמננטי קבוע והמשכי ויציב.
קודם כל 'אני' משתמש בנו באותו הרגע,
וכך כל 'אני' מדבר דרך הטלפון – זה הוא דרך הפה שלנו ואומר כל מיני סוגים של דברים וקורא לעצמו 'אני'.
אם יש איזה שהוא ספק או איזה שהוא היסוס אז מה שמדבר זאת היא הינה התוצאה של כמה הרצונות האלו של 'אניים' שונים. התוצאה הזאת מחליטה, זה נקרא רצון אבל זה לא רצון אמתי.
זאת היא הינה פשרה בין הרבה קולות שונים.
כמו הפרלמנט (אשר משמעותו דובר הבית או בית הנואמים), ההבעה הסופית הינה התוצאה של הרבה מפלגות שונות,
זאת היא תוצאה של הרבה רצונות ותשוקות שונות. זה הינו המצב של מה שאנחנו קוראים לו הרצון שלנו,
זאת היא התוצאה של הרבה רצונות, הרבה תשוקות שונות.
אבל, רצון אמתי לא יכול להיות תוצאה או של תוצאה.
מכיוון ש, רצון באופן האמתי הוא הינו אדון. והוא מעל התשוקות של החיים ושל כל ה'אניים' של החיים.
במקרה אחד גורדייף דיבר על מטרה, הוא שאל את האנשים סביבו מה היא הינה המטרה שלהם,
והאנשים אמרו דברים שונים – כמו ש, 'הם רוצים תמיד להיות שמחים או לעשות טוב לאחרים' וכך הלאה. מישהו אמר :
" אני רוצה שליטה עצמית ". גורדייף אמר מייד כי " זאת היא הינה מטרה אמתית. "זה" הוא אמר בדיוק כפי שזה הוזכר "זה" משהו אשר העבודה היא הינה לגביו, את זה אני יכול ללמד אתכם באם אתם בעלי רצון ללכת דרך כל הקשיים אשר צריך להתגבר עליהם כדי להשיג את זה.  רצון אמתי הינו אפשרי כי הוא קיים בתוך האדם. זה הינו אדון.
אבל האדם מופרד מזה ".


עכשיו, אתם שמעתם כי האדון לא יגיע עד שהסוס                                        אדון – אני אמתי – רצון אמתי
המרכבה והרכב, יהיו ביחסים ובמצב ראוי.
הרכב חייב לצוץ ולעלות או לצאת מן הבאר או הפונדק                                            מנהל משק הבית
ולהגיע בסופו של דבר להיות על המושב או הדוכן של
המרכבה, זהו הינו הצעד הראשון.                                                                         סגן מנהל משק הבית
הבה נחשוב פעם נוספת על הצעד הראשון הזה.           
העבודה מלמדת כי זה הינו בלתי אפשרי בשביל האדון                                   ריבוי ה 'אניים' של האישיות
- זה הוא הינו האני האמתי – להגיע ולבוא אלא אם כן
מולאו כמה תנאים מסוימים.
התנאי הראשון הינו כי הרכב אשר מבזבז את כספו בפאב,
וזה הוא הינו בחלומות ובאשליות ותמונות של עצמו, ובמיוחד בלדמיין שהוא האדון של עצמו,

עמוד 486
עד שהוא מתעורר ומתחיל לראות איך הוא או היא הינו באמת.
שוק כזה דורש כוח מיוחד. אני מתכוון, האנשים יכולים להיכנס אפילו לעבודה הזאת ועדיין להישאר במשך שנים כאשר הם חולמים בתוך הפאב או הפונדק ובלהעמיד פנים כי הם עובדים.
הם רק מוסיפים את העובדה הזאת כמו 'אקסטרה' או איזה סמל המוסף לקישוט על הכובע, ולחלומות של עצמם על עצמם.
למרות זאת, אף פעם אף אחד לא יכול להשתמש בעבודה בדרך הזאת לאורך זמן, ועם ההתנפחות המלאה של האישיות.
האחד יכול לדמיין כי האחד יכול להסתובב מסביב וללכת מסביב ביהירות עם איזה קישוט מוסף או להשתמש בעבודה באיזה שהיא דרך אחרת. ולמרות זאת, העבודה הינה ממש עתיקה ובקיאה ומנוסה ומיומנת היטב, ואף אחד לא יכול שתהיה לו את האפשרות לרמות אותה.
אבל, כדי להבין את זה, זה הינו נחוץ והכרחי לתפוש ולהבין כי יש משהו גבוה יותר מאשר עצמך.
עבודה זאת באה ממשהו גבוה יותר. אם לאדם אין כל יחס פנימי לעבודה והוא לא יכול לראות את זה ולחוש ולהרגיש את זה בתוך עצמו או עצמה – את ההתחלה של מצפון אמתי – זה הוא הינו מצפון עבודה – אז באופן טבעי יכול להיות מגע שגוי, וזה תמיד מסוכן אם הכוח של העבודה נסוג,
דברים יכולים להתמוטט פתאום כי הם נבנו ומוסדו על החולות הנודדים של האישיות המזויפת.
אני אמרתי את זה הערב בגלל הנושא אשר פרשנות זאת נעשית עליו שהוא הינו
רצון אמתי – זהו,  א ד ו ן  - המגיע ובא ממעל – מלמעלה ולא מהחיים ומהרמת העניינים והאינטרסים שלהם.  
אם אין לך בתוכך כל ממעל או מלמעלה בתוכך בהתייחסות שלך ובמחשבות ובנקודת המבט ונקודת ההתבוננות שלך,
אז אין כל צ'אנס לגעת במצפון אמתי או באני אמתי.
זהו כי כך האחד רק נכשל בתכלית ובמטרה – במטרה האמתית אשר לשמה הוא נוצר ונברא על כדור הארץ.
האחד הוא לא טוב, חסר-ערך כל כך הרבה מוץ אשר צריך להוציא החוצה ולשרוף כפי שנאמר בכתבי הקודש הנוצריים.
הבה נבחן פעם נוספת את הרעיונות הנלמדים על-ידי העבודה על השאלה הזאת של אדון ואשר הינו רצון אמתי וזה הוא הינו אני אמתי.
אתם מבינים למה גורדייף התעניין מייד בתשובה " אני רוצה שתהיה לי שליטה עצמית ".
שליטה עצמית מתוך הלימוד של העבודה משמעותה כי יהיה בתוכך אדון.
וזה אפשרי רק עם סוס ורכב ומרכבה אשר הושמו באיזה שהם תנאים נכונים.
ובכן, כפי שהעבודה אומרת, אז הרכב היושב על מושב הדוכן של המרכבה עם המושכות בידיו,
ועם הרתמה הנכונה וכך הלאה, יכול להסתכל מסביב ולמצוא את האדון יושב בתוך הכרכרה.
אבל, כפי שפעם ככה שמעתי, הוא חייב להתחיל להסיע ולנהוג את עצמו בדרך אשר בה הוא חושב כי היא הינה הכי טובה. והוא חייב להתחיל לנסוע לפני שהוא יכול לצפות לאיזה שהיא הכוונה מהאדון.
הבה נראה מהיכן בא ומגיע האדון – זה הוא הינו האני האמתי – ואשר כולנו חסרים.
וכך אנחנו ממשיכים להמציא בכול כך הרבה דרכים לא מספקות. כי אם האחד באמת ידע ובאמת חש,
ואם האחד היה באמת רואה לאן ולהיכן לנסוע – האם זה לא יהיה נפלא ?
האני האמתי בא ומגיע למטה מלמעלה .
כפי שמראות הדיאגרמות, זה למה הוזכר כי אם אין לך כל רעיון של איזה שהוא דבר מעל עצמך,
אתה לא יכול להגיע למציאות שלך ולמשמעות שלך – זה הוא אני אמתי.
אתה תמיד תהיה צורה מומצאת, שעכשיו מנסה ללבוש על עצמך את השמלה הזאת והחליפה ההיא ואז מנסה למדוד את ההיא ואז את האחרת. בתוכך, בתוך עצמך אתה תהיה לא בנוח ומוטרד וחושש.
אם יש לך חזות או חזית של מראה חיצוני מאומנת היטב, אז אתה תבזבז ותוציא כסף רב כדי לצבוע ולטייח את עצמך מחדש, וכך כצורת הדיבור, להפליג החוצה כל יום לתוך החיים,
טרי עד כמה שאפשר אבל ממש ריק מבפנים. עבודה זאת היא הינה לא לגביי סוג זה של דברים.
זה לגביי למצוא היכן אתה ומה אתה. זה לגביי לפתוח חיבורים וקשרים אשר הלכו לאיבוד.
ואתה יכול להגיד אם אתה רוצה, כי זה הינו לגביי למצוא את עצמך, אבל זה לא בדיוק בכסף או בעמדה או בעניינים של הצלחה וכך הלאה.

עמוד 487
אני תוהה האם חלק ממכם רואים מה היא הינה הכוונה ?
ההמצאות של ה-עצמכם המדומה הפסיאודו הינם רבות, וזה לוקח זמן רב להגיע מתחתם ולהיפרד מהן.
זה לא באמת 'זמן ארוך' , למה ? כי זה באמת לא שאלה של זמן, אלא שאלה של כנות עם עצמך.
האחד יכול להתיימר ולהכריז ולהודיע על העבודה ולדבר על זה ממש לרעה, האם זאת היא הינה כנות עם עצמך ?
ענף זה של העבודה סובל באופן חמור מסוג זה של מס שפתיים.
זה ממש גם למה שאני מדגיש זאת בכלל ברגע זה, כפי שנאמר, אם אתה נוגע בעבודה הזאת למעלה עד לנקודה ואתה באמת לא כנה לזה בתוך עצמך אז זה יכול להפוך להיות מאוד מסוכן
וזה יכול להרוג אותך כפי שאמר פעם גורדייף.
אני חייב להתוודות כי אני עדיין נדהם מחוסר הכנות הפנימית של האנשים אשר מכריזים ומתיימרים לעבודה הזאת.
עכשיו, מה אמנם אומרת חוסר הכנות הזאת, בקשר וחיבור להגיע לאני האמתי – וזה הוא רצון אמתי ? האם אתם יכולים לראות איזה חיבור בעצמכם ? נגיד כי אתה לא כנה עם עצמך ותמיד מעמיד פנים ומחקה כנות ויושר ואין לך כלום בתוך עצמך. האם אתה יכול ובאפשרותך להגיע לאיזה שהוא דבר ?
נגיד שאתה לוקח את העבודה כנוחיות זמנית, האם זה יכול להביא לאיזה שהוא מקום ?
כמובן שלא, כן. אבל, למה ? האם הגית ושיקפת וחשבת על זה כבר ?
האם ראיתם בעצמכם כי אתם לא יכולים להגיע לשום מקום בתוך העבודה הזאת
מלבד דרך התבוננות פנימית וכנות פנימית ?
זה מוזר כי זה היה צריך להיאמר, זה עדיין מוזר לי אחרי הרבה שנים שאנשים חושבים כי הם יכולים להיות שייכים לעבודה הזאת מבלי לעבוד, או לחשוב כי הם יכולים להיות שייכים לעבודה על-ידי כך שהם מעמידים פנים שהם עובדים ואשר זה הינו גרוע יותר.
אני באמת עדיין ממש לא יכול לקחת את זה פנימה ולקבל את זה ואני לבטח לא מבין אנשים מהסוג הזה ואני לא יכול לתפוש למה הם התכוונו. למרות זאת זה הינו דבר חסר תועלת לדבר עליו, או שזה ככה או שזה לא ככה.
טהרה מסוימת של תחושת אור או רגש הינם הכרחיים ואם זה לא שמה אז זה לא ואם זה ככה אז זה ככה.
אחרת הכול הופך להיות ויכוח או טיעון, כי או שהאחד רואה או שהוא לא רואה, או שהאחד חש או שהוא לא חש,
או שהאחד מבין או שהוא לא מבין, או שמשהו הינו שתול ונשתל בו או שמשהו לא שזה לא נשתל,
או שמשהו גדל או שזה לא גדל, אין כל ויכוח וטיעון אפשריים, או שזה ככה או שזה לא.
זה או בעל ערך ומשתלב או שזה לא בעל ערך.
או שהאחד רוצה בכך או שהוא לא. או שהאחד מעריך את זה או שהוא לא מעריך את זה.
אין כל ויכוח וטיעון ושכנוע הינו חסר ערך.
אדם ששוכנע או ששכנעו אותו הינו גרוע יותר מאשר חסר ערך לעצמו או לעצמה בעבודה.
זה "אפשרי לקנות אדם" למשך איזה זמן. אבל זה לא בהכרח דבר טוב.
האחד לא יכול לפדות או לבקש כופר מאדם אחר אם אין כל מרכז מגנטי. אם אין אז אין מרכז מגנטי.
אם זה הכול באמת שטויות בשביל האדם בפנים, אז זה הכול שטויות.
וזה לא טוב.
ואפילו זה ממש רע להעמיד פנים כי זה לא שטויות כאשר הצד הפנימי שלך חושב בכנות כי זה ככה אז זה המצב. אני מתכוון כי נאמר מתחילתו של הלימוד הזה כי כנות פנימית כלפיי זה היא הינה הדבר היחידי אשר נחשב וזה לא משנה עד כמה ואיך אתה נכשל ועד כמה שאתה עושה את זה גרוע, להעמיד פנים ולדמיין כי אתה יכול להתנהג ולפעול כאילו אתה מאמין זה הדבר הגרוע ביותר מכול הדברים המסוכנים אשר אפשרי לעשות כי העבודה אומרת שזה הדבר הכי ממית באופן הסופי האולטימטיבי שלו והבסיס והמהותי שלו. להעמיד פנים זה לשקר.

עמוד 488
לשקר באופן הזה הורס מהות. מהות יכולה לגדול רק דרך אמת, דרך מה שהינו כנה(כנה וטהור ונקי)
אם המהות נהרסת אז הכול נהרס מלבד ריגושיים עצביים או ריגוש עצבני.
הרכב הנהג חייב להתעורר לפני האדון – זהו הוא הינו הרצון האמתי – חשים אותו ככוח מדריך.
עבודה זאת הינה מדריך הפנטזיות של עצמך, התמונות, הרעיונות, ההערכות, המגוון של תחושות העליונות וכול המילוי שאנחנו ממלאים את עצמנו איתו או דוחסים ומפטמים וגודשים את עצמנו איתו.
הכול חייב להתחיל להיחלש תחת ההדרכה הזאת.
באיזה אמצעים ?
על-ידי התבוננות עצמית לא ביקורתית אשר זוכרים אותה. משהו אז מתעורר ועולה וצף מעלה.
זה לבסוף עולה ומטפס על דוכן המושב של המרכבה, דבר קטנטן, כן דבר מאוד קטנטן, איש קטן מאוד או אישה קטנה מאוד, אבל זה עולה ויוצא וצץ ומופיע מתוך המהומה אשר בפאב או הפונדק.
ואלו הם הינם החיים והרעיונות של האחד על החיים, ושל עצמך, בתוך החיים – ודבר קטנטן זה מתחיל לנוע בכיוון של מושב דוכן המרכבה ומנסה לשבת עליה, וללא ספק הוא עדיין לא יכול לעשות את זה באריכות אבל זה באמת רוצה, וזאת היא הינה הנקודה כי אם זה באמת רוצה לעשות ככה אז הדבר הקטנטן הזה, גרגיר זה של זרעי חרדל יכול למשוך עקבות של אני אמתי.
עכשיו, אני אמתי, כפי שנאמר מגיע ובא למטה מלמעלה,
אבל, רק כאשר יש משהו לבוא אליו למטה.
הבה נדבר שוב על רצון אמתי בחיבור ובקשר עם הרגש, ועם התחושה שישנו משהו מלמעלה, משהו גבוה יותר מאשר עצמך – משהו מעבר לרמה חסרת הרסן המופרזת ובדרך כלל לא מאובחנת של
אהבה-עצמית, רצון-עצמי, חיבוב-עצמי, הערצה-עצמית, הפעלה ומאמץ עצמיים, מעל ומעבר לגאווה וליהירות ולאמונות התפלות העצמיות של האחד, מעבר לאנוכיות של האחד, מעבר לעצמי של האחד, כל עבודה מובילה בכיוון הזה. כל הלימודים האזוטריים מובילים בכיוון המוזר הזה.
זה נקרא מדבר.
ומהי משמעותו של זה, ומה זה אומר – הכיוון הזה, המסע הזה דרך עצמך וכול ה 'אניים' השקריים
בתוך עצמך ? אחרי איזה זמן בתוך העבודה הזאת זה הכרחי להסתכל כל יום על כל העניין של העבודה ועל מה שהיא אומרת, במשך זמן מאוד ארוך אנחנו מונחים או שרועים עם פנינו כלפיי מטה על האדמה מתחת לסולם יעקב, מה זה אומר לקום ? זה אומר לצאת החוצה מהפאב.
יעקב מונח ישן בתחתית של הסולם. כן, אבל מה זה אומר לקום ?
ישנה סדרה מעניינת מאוד של פעילויות מנטאליות פנימיות אשר מובילות אותנו לקום.
האם אי פעם היו לך מחשבות פרטיות אמתיות – מחשבות אשר אין להן שום דבר אשר עוסק בעניינים חיצוניים ומבחינות פסיביות, עם להרים למעלה את ההצגה היומית שלך ?
האם אי פעם באמת חשבת – ממש לעומק ולמטה – האם חשבת מה זה כל זה ומי אתה וכך הלאה?
זה כאן, ברמה הזאת אשר העבודה מתחילה.
ורצון אמתי מתחיל. זה מאוד קשה לתאר את זה. מחשבות כגון אלו הן לא לגביי חובה או לגביי אנשים אחרים או לגביי לשמור את הרעיונות שלך עצמך או לגביי עוצמה וכוח וכסף או איזה שהוא דבר כגון זה.
סוג זה של מחשבות הוא הינו מוזר מאוד, ואחד מן הדברים הראויים לציון לגביי זה וסוג המחשבות הבלתי ניתנות לתיאור האלו, זה הוא הינו כי הם מבינים בקלות את הרעיונות של העבודה.
זה נראה בעובדה, כי זה הינו העבודה עצמה. כאשר אתה מגיע להיות הרחק ממך ואתה בורח ממך אז אתה יכול להגיע לרמה הזאת של מחשבה.
אבל, כמובן בינתיים, אתה לא באמת קיים. אתה שום דבר ואתה כלום. האם זה לא מוזר כי כאן ברמה הזאת, אתה יכול למצוא ולראות מה הוא הינו רצון אמתי ומה יכולה להיות המשמעות שלו
- וכי אתה יכול לתפוש ולהבין כי הרצון הרגיל כפי שזה נקרא הינו בהשוואה פשוט שקר ושטויות.

עמוד 489
במצב זה של מחשבה ותפישה פנימית אתה אפילו יכול להבחין מה הוא הינו זה אשר אתה באמת צריך לעשות – ואשר זה הוא הינו תמיד מפתיע, תמיד משהו אשר לא יכולת לחשוב עליו בעצמך.
ואז, אתה יכול לדעת בבטחה כי זה לא רצון-עצמי. אבל, אם אין כל תחושה של או היגיון של העבודה ושום אישורים ממשהו גבוה יותר ושום אמונה בהשפעות המגיעות ובאות למטה מקרן הבריאה, ובכן
איך אתה יכול לצפות להשיג אפילו טעם אחד בודד של מה הוא הינו רצון אמתי ?
איך באמת אם אתה דוחה את הבלתי ידוע אז אתה יכול לצפות אי פעם למה שיש ועדיין אף פעם לא ידעת ? האם אתה לא יודע כבר את הכול ?
האחד הינו אופרה קטנה, מחזה קצר אשר תמיד חוזר על עצמו. יש אופרות גדולות אחרות ומחזות אחרים ארוכים יותר, כן. אבל מי באמת מרגיש את זה ופועל לפי זה ?
מי באמת חש עמוקות כי הוא או היא לא יודעים ?
מי מבין ותופש את הבורות שלו או שלה ? האם האחד יודע לבטח ? האם זה לא ככה עם כל אחד ממכם כאן ? ובכן אז,
אין שום מקום לשום דבר אחר להיכנס פנימה.
האחד יודע כבר. האחד יודע – ה כ ו ל.
איך אתה זז ונע ואיך אתה חושב ? האם אתה יודע ? רק תסתכל ותתבונן בעצמך.
אתם כולכם פועלים וחושבים ושופטים כאילו אתם כבר יודעים מראש. וכמה שאתה יודע יותר אז ככה אתה יודע פחות. האם זה נכון ? כמובן שזה נכון – אבל האם ראיתם ככה כבר את שני 2 הצדדים ?
כאשר אתה חש ומרגיש כי אינך יודע, אתה חש ומרגיש נמנע ונשלל מהאישיות וזה למה אנחנו צריכים ללמוד מה זה אומר ומהי המשמעות של לא להיות נגטיבי בפני שלב אפשרי חדש של הבנה.
אתה אף פעם לא תגיע לרמה חדשה באם אתה הולך לחוש נגטיבי כאשר הרמה הנוכחית שלך
נתקפת ומורדת ומופחתת בחשיבותה העצמית.
רצון באופן של העבודה מגיע מהרמה אשר מעל לרמה אשר האחד הינו בה.
וכאן זה הינו מעל לכול רצון עצמי וחשיבות-עצמית.
רצון הינו השפעה גבוהה יותר, אשר פועלת עליך ומגיבה ל, ועל ידך ובאמצעותך באם אתה יכול לחוש בה.
אבל, איך, באם אתה בטוח כי אתה כבר יודע, אתה יכול לתת מקום לאיזה שהוא דבר חדש ?
זאת היא  הידיעה שלנו כי זה ככה, או כמו שזה, אשר עוצרת את הכניסה הראשונה של רצון חדש.
תשנה ידיעה ותרגיש או תוכל לחוש משהו שנכנס ואשר הוא חדש ולעתים קרובות מוזר
- בתנאי שאתה לא נהיה נגטיבי, זה הוא הנו לשחרר.
אנשים אומרים לעתים קרובות כי הם לא יודעים וכי הם בורים, אבל האם אתה חושב כי הם באמת מתכוונים לזה ?
האם אתה באמת חושב כי אתה לא יודע ?
האם אתה לא רואה כי כל השפיטות שלך וכול הדרכים הפנימיות אשר בהן אתה לוקח את הבעיות שלך בחיים
מבוססות על הרעיון כי אתה אמנם יודע ?
ואז כך, כתוצאה מן הבלגן זה של ידע שגוי נרכש, אנחנו חיים ודנים ומרשיעים ורבים והורגים ומתווכחים ומדברים.
כל זה הינו המכונה שלך, והאם הבחנת כי רוב המכונות נוצרו ונבראו בשביל חוסר שמחה ?
נאמר לנו ללמוד את המכונות שלנו.
האם כבר התחלת להיפרד מעצמך. מהמכונה שלך ? איך, באם אתה לא יכול לצפות לאיזה שהוא טעם של רצון אמתי,
של אדון ? למה ? כי אין בשבילו כל מקום.
אתה כבר יודע, האינך ?
אתה מפטפט מסביב ומעביר כל היום ביקורת כאילו אתה יודע, האם עדיין לא הבחנת כבר כי אתה לא יודע – וכי עדיין אין לך באמת את הרעיון החלוש והקלוש ביותר וכי אתה מדבר שטויות ומשקר כל היום. לא – אבל למה ?
בגלל שאין כל הבחנה עצמית ושום כנות פנימית, ושום כאב עם עצמך, לגביי דברים אלו או לגביי הדבר הזה אשר אליו האחד קשור ומחובר וכבול למכונה הענקית של גלגלים מסתובבים של מחשבה ורגש ותחושה.
אז איך אז יכול רצון אמתי לבקר את האחד, כאשר האחד הינו כל כך מזוהה עם המנגנון הזה,
וממשיך להגיד כי זה אני וכי זה יודע

עמוד 490
וממשיך בלחוש כי האחד יודע וממשיך הלאה לפעול כאילו האחד יודע ?
תפוס את עצמך ברגע שאתה אומר משהו. האם פירוק או לפוגג ולפזר ולהמס את האישיות זה הינו הכרחי ? כן.
לחלוטין – המסה, פירוק ופיזור של אישיות מזויפת וכול הדמויות והאשליות שלה.
את זה העבודה מלמדת.
הבנה ותפישה של המכאניות של האחד הינה הכרחית. ושוב,
את זה העובדה מלמדת.  זה כבר הינו צורה של זכירה עצמית.  
רצון, רצון אמתי יכול למצוא את הרמה הזאת, את הרמה השלישית של מודעות. אז האחד חש טעם חדש,
משהו מאוד בלתי רגיל, משהו מעודן ועדין ושברירי, מחייה ומפיח רוח חיים, מלא משמעות – לא משהו נגטיבי
וקשה ודוחה – כפי שאנחנו חושבים כי רצון הוא הינו.
איך אנחנו יכולים לצפות להגיע או להשיג כזה רצון אם אנחנו לא תופשים אחיזה או חזקה בעבודה ועובדים ?
אם אנחנו מזדהים עם כל דבר ועם הכול בתוך עצמנו, אם אנחנו חושבים כי אנחנו כבר מודעים וכבר יש לנו רצון אמתי,
אם אנחנו חושבים כי אנחנו יודעים ויכולים לעשות, אם אנחנו מאמינים כי אנחנו אחד, אם אנחנו חיים בנוחיות ובסיפוק בתוך רגשות שליליים.
אם אנחנו תמיד עושים חשבונות, אם אנחנו משייכים לעצמנו 101 מאה ואחת איכויות אשר הינם דמיון טהור, אם אנחנו מצדיקים את עצמנו לאורך כל היום, אם אנחנו אף פעם לא מתבוננים בעצמנו, אם אנחנו אף פעם לא זוכרים את עצמנו – וככה הלאה והלאה – אז למה אנחנו יכולים לצפות ?
האם הבחנת לגביי מה היא  העבודה ומה היא תמיד אומרת ?

רצון אמתי בא ומגיע מלמעלה - מרמה גבוהה יותר. מה המשמעות של גבוה יותר ?
היכן שאנחנו רואים דבר אחד ברמה שלנו, אבל ברמה הגבוהה יותר קיימים מיליון דברים.
אנחנו מדמיינים רצון כ, לא גמיש, אבל אנחנו צריכים לתפוש כי רצון אמתי הינו גמיש עד אין סוף.
וזה מבדיל ומבחין בסופו של דבר ומכיל בצורה אולטימטיבית את כל הדברים וכך יש לו כיוון כלפיי מלאות.
זה נקרא בכתבי הקודש הנוצריים(ranipwya-מילה ביוונית שנראית בערך כך) ואומרת : מלאות של כל המשמעות,
בכול מקרה ולמרות זאת אנסה להסביר את זה בדרך זאת :
רצון אמתי  ממלא במשמעות חדשה.
זה לא חוסר או אי-הימצאותם של דברים או העדרם של דברים, השלילה והדחייה של לעשות דברים,
והטבע האמתי שלו לא מורכב בתוך המילים "אני לא" או "אני אבין יותר" כניסוח טוב יותר,
אתם מכירים את הסטריליות של אנשים אשר לא תמיד מסכימים, הם נראים כי הם מתים בתוך עצמם מוקדם,
בגלל הרעיון הנגטיבי הזה של רצון אשר לא מוליך כל משמעות חדשה.
דברים נגטיבים יכולים להוליך רק דברים נגטיבים.
בקשר ובחיבור לרעיון כי רצון אמתי הינו בהגדלה ובחיזוק והולך ומתגבר וממלא יותר במשמעות וככה הוא הינו פוזיטיבי ולא מלא בנגטיביות באיכותו.
אנחנו יכולים להביא לתוך האסוציאציות של המחשבה הערב רעיון נוסף של העבודה.
רעיונות העבודה הינם לבסס ולמסד אסוציאציות חדשות וכך דרכים חדשות של לראות ולהרגיש ולחוש את החיים.
הרעיון אשר אפשר להביא כאן, זה הוא הינו של אוקטאבות פנימיות.
הבה ניקח את שני 2 התווים, דו ו- רה, ביניהם קיימת אוקטאבה שלמה, כלומר :
                                 דו    -     -    -     -     -    -    -    -  רה 
                                      רה   מי  פה  סול  לה  סי  דו
ושוב, בין כל אחד מהתווים של האוקטאבה השלמה קיימת אוקטאבה קטנה. עכשיו, איך זה אפשרי להבין מה התכוונו על-ידי זה ? מה שהתכוונו הינו תפישות אשר הן עדינות יותר ויותר ועדינות יותר, וראייה עדינה יותר ויותר של הבדלים.
היכן שהאחד ראה בפשטות  דו – רה, האחד רואה עכשיו אוקטאבה שלמה של שיוניים עדינים יותר ויותר וכך הלאה.
וזה אומר לראות משמעויות עדינות יותר ויותר.
אנחנו מדמיינים כי אנחנו  מכירים את עצמנו או את האחרים, וזה כפי שהינם דו ו – רה, על סקאלה גסה.

עמוד 491
אבל, במטרה לפתח את התפישות העדינות יותר האלו וכל לאבד את האלימות של  דו ו-רה,
בסקאלה הגסה יותר, נדרש רצון טוב לקבל את העבודה ואת הרעיונות שלה כנקודת התחלה.
ואז, על-ידי הציווי והרצון האמתי הראשון הזה, העבודה הזאת היא הינה, המרכזים הגבוהים שלך עצמך אשר יכולים להתחיל ללמד אותך.
אז, רצון אמתי חייב  לראשונה להיעשות אפשרי על-ידי זה שמקבלים את הדרך לזה.
אם אתה לא מצווה את רצון העבודה אז אתה מתחיל לא נכון או בצורה שגויה, יש הרבה משמעויות לכול דבר בודד ויחיד. לראות את הדבר תמיד רק באור אחד זה כמו לראות דו ו – רה על סקאלה גסה אחת –  כפי שאנחנו עושים במושגים של בלמי זעזועים ודעות קדומות.
דבר הוא נכון או שגוי – לא נכון, ואין כל מחשבה אמתית. אבל הדברים הם יותר מורכבים ומסובכים מאשר זה,
התבדלות והבדלה – זה לראות הרבה הבדלים היכן שהאחד בכלל לא ראה כלל.
היכן שהאחד ראה רק הפכים, זאת היא ההתחלה של גדילה של רצון.
אנחנו יכולים לנהל את עצמנו מאוד בגסות ובקשיחות או בערך, כמו גם אחד את השני, על-ידי חוסר של תפישה פנימית.
אדון אוספנסקי דיבר פעם על מטרה ורצון,
הוא אמר כי זה כאילו שאנחנו מסתכלים מעבר לעמק בלילה ואנחנו רואים אור מרוחק אשר אליו אנחנו רוצים להגיע ואנחנו יצאנו כבר לדרך, בחשבנו כי כל זה ממש פשוט, אבל בין האור המרוחק הזה ואנחנו עצמנו, מונח כל העמק השלם ואורות רבים קטנים אחרים והרבה דרכים עקלקלות.
כאשר אתם חושבים על מה המשמעות של רצון טוב, נגיד לעבודה או לאדם אחר נוסף,
אתה אולי יכול להבין ולתפוש כי זה יכול להיות בקלות רצון-עצמי, ובתפישתך ובקליטתך את זה,
אתה מתחיל לראות כי רצון אמתי אומר משמעות גדולה והבנה גדולה וגמישות גדולה,
וכמות רבה של ללכת כנגד מה שאתה חשבת שהוא הינו הכי טוב.
זה דורש את הסבלנות האקטיבית אשר העבודה דורשת ואשר הופכת להיות כל כך קלה להבנה בפעם אשר בה אתה מפסיק שיהיו לך אשליות לגביי עצמך והידע שלך.
והשפיטות הנכונות שלך וכול שאר השקרים אשר אנחנו מנסים לחיות על פיהם.
סבלנו מהסוג הזה נקראת בעבודה "האם של הרצון" .

עכשיו, הבה ננסה לעשות ביחד חלק מהדברים שנאמרו במסך הזה.
אנשים לעתים קרובות מחבבים לעשות דברים "בכוונה ובמטרה" כפי שהם אומרים או קוראים לזה
ולזה הם קוראים רצון.
הם אוהבים לסדר ולארגן את הדברים וכך הלאה – לעשות דברים "בכוונה ובמטרה" כפי שהם קוראים לזה.
וזה יכול להיות לגמרי נכון בסקאלה הזאת.
אבל, זה קורה לעתים כל כך קרובות שהם מפספסים את מה שנעשה בשבילם, או שהם לא חשים את מה שמונח בטווח ידם או בהישג ידם. ממש לפני העיניים שלהם. הם הולכים לאורך קו ישר אחד, וחושבים כי זה מבטא רצון.
אז כן, בסקאלה הקטנה הזאת זה כך ללא ספק.
אבל, האם אתם יכולים לראות כי זה אפשרי לפספס כל כך הרבה על-ידי זה שנדבקים לקו צר אחד של רצון-עצמי וטועים בו כאילו הוא רצון אמתי. וזה הינו כמובן רצון-עצמי – שיהיה לך את הדרך שלך עצמך, להיות יעיל, להיות ראשון וכך הלאה.
אבל, רצון אמתי הינו שונה. זה הוא הינו בטעמו מאוד עדין.
כאשר אתה משקף או מהרהר והוגה כי שקילה פנימית זה להבין ולתפוש את הקיום של אנשים אחרים,
ולראות את הקשיים שלהם, מההבנה ומהתפישה שלך עצמך, ולפעול לפי זה ובהתאם
(אם אתה יכול) אז אמנם אתה תבין למה אמרתי במסמך הקודם כי רצון אמתי ושקילה חיצונית מחוברים בקירוב קרוב.
כי לראות אחר בנפרד ממה ש "אתה" רוצה לראות ולעשות, זה לקחת פנימה רשמים חדשים.
לקחת פנימה רשמים חדשים זה שתהיה לך הגדלה של משמעות – למעשה ממש אוקטאבה חדשה של כוח.
לפתור בעיה בנפרד מרצון-עצמי, בנפרד מזה שתהיה לך את הדרך שלך עצמך ולראות

עמוד 492
ולראות פתרון מקליטה או קבלה חדשה של משמעות – זה הוא הינו אחד מן הרעיונות של רצון בתוך העבודה.
ובאם נחזור על זה : " מה הוא הינו רצון אמתי ? " שאלתי את אדון אוספנסקי,
והוא ענה : "זה כמו לראות את הפתרון לבעיה מתמטית קשה".
וזה אומר כי זה כוח אשר מושך דברים ביחד לתוך הגדלה של משמעות.
תזכור כי במרכזים הגבוהים יותר – ואשר בהם אין ניגודים או הפכים ושום סתירות.
נסה לדמיין כמו מה זה יהיה לחוש את ההשפעות של מרכזים גבוהים יותר – ואשר בהן אין כול הפכים או סתירות ושום ניגודים.
בלחשוב על הרמה של רצון אשר אנחנו חושבים כי הוא רצון, זה הינו רצון-עצמי. האם זה מייצר ניגודים והפכים בכול צד ? כל העבודה וכל התהייה וההרהור וההגות והתחושה והרגש של לימודים אזוטריים מובילים לרצון אמתי – זה הוא האדון.
אז, אולי אתה אמנם תראה בדרך פרקטית כי אלא אם כן אתה תצווה ותרצה את העבודה הזאת,
מתוך רצון טוב, שום דבר לא יכול לקרות בהשגה של אדון – מסטר.
וזה למה אני הדגשתי כל כך הרבה את השאלה לגביי כנות פנימית לעבודה, וזה למה אוקטבת העבודה מתחילה עם ההערכה לרעיונות של העבודה, וזה למה ומדוע זה מתחיל מרמת ההוויה של אדם אשר יש לו מרכז מגנטי.
זה הוא הינו הסימון הראשון של הוויה מיוחדת.

                                                          " בירדליפ " 5 לחודש אוגוסט 1944
                                                   הערה מקדימה לפרשנות על רצון – 3
לפני שמקריאים את המסמך, אני רוצה להזכיר לכם כי לרעיונות יש קיום אמתי.
מה הם הינם הכוחות הכי עוצמתיים אשר פועלים נגיד בהווה ? אלו הם רעיונות – וההתנגשות של רעיונות. עכשיו, הרעיונות של העבודה הם הינם ככה שבאם יש לך משהו בתוכך אשר יכול לקבל אותם, אז הם מתחילים לפעול עליך. פסיכולוגיה מודרנית לא מלמדת את ההבדלים בין רעיונות מסוימים, וכמו כן לא מבינה את המציאות או את האמתיות של רעיונות.
פסיכולוגיה עתיקה ושל ימי הביניים, כפי שאומר אדון אוספנסקי, הבינה טוב יותר.
אבל, רעיונות מסוימים דורשים הכנה עמוקה בשביל מגע נכון. זה כולל את הרעיון אדון – מסטר
או אני-אמתי או רצון אמתי.
ראשית, לימוד ברור ומוגדר או ידע ברור ומוגדר הינו נדרש וחייבים ללמוד אותו. כל רעיון הינו מכונה מעודנת ושברירית אשר סביל ומתקבל על הדעת כי היא תפעל לא נכון באם מתעסקים איתה לא נכון, כפי שנגדיר זאת על-ידי אישיות מזויפת.
התעסקות בלתי מיומנת ברעיון יכולה כי תוצאתה תהיה התפוצצות וגם כן הנמקה או נתינת סיבות לא נכונה,
הבנה פורמטורית, מילולית, והרמה הלוגית יכולות להרוס רעיונות או להפוך ולסובב אותם לתוך משהו מסוכן.
חלק מהרעיונות יכולים להגיע לתוך העומק של הנשמה ושיהיו להם עקבות אפילו בחיים המוקדמים.
אבל, יכולים להישאר עקבות שגויים או לא נכונים.
על העבודה הינה כדי להכין אנשים בשביל הקבלה של השפעות גבוהות יותר ומעודנות יותר, ואלו הם הינם רעיונות.
הידע של זה חייב להפוך להיות הידע שלך – וזה הוא אם אתה באמת רוצה את העבודה. במשך זמן ארוך מאוד האחד צריך ללמוד את העבודה, לעשות מאמצים ולחשוב על זה ולהזין את זה עם החלקים הכי מקוריים ואמתיים של עצמך.
אז האחד יכול להפוך להיות ער ובמגע מבפנים עם הרעיונות של זה.

עמוד 493
                                                     " בירדליפ " 5 לאוגוסט 1944
                                                          פרשנות על רצון – 3

כל יום זה הכרחי לחשוב על הזדהות ועל מהי, ובאיזה צורה היא הינה פועלת בתוך עצמך כרגע, ברגע זה.
זאת היא לא מילה, זאת היא הינה פעילות נפשית מאוד בזבזנית, אשר קורית בהמשכיות,
משהו אשר העבודה אומרת כי חייבים להיאבק איתו בהמשכיות. אנחנו מאבדים על-ידי זה כוח.
אם אנחנו היינו יודעים בבטחה ובוודאות כי ישנו עולם נוסף וטוב יותר והיינו רואים אותו, אז לא היינו טובעים כל כך הרבה על-ידי המאורעות של העולם האחד המאוד לא מושלם הזה. אם אנחנו היינו יודעים כי אנחנו נמצאים במדינה זרה ומסוכנת, אז היינו נזהרים לגביי איך אנחנו פועלים.
האם זה לא היה נפלא לדעת את זה בבטחה ? על-ידי הידע שלנו אנחנו לבטח נהיה מוגנים מלהזדהות בדרך אשר בה אנחנו עושים עם כל דבר ועם כל אחד.

​

                                                                                                  שכלי

                                                           

                                                                   מודעות

                                                                                                 
                                                                                            רגשי
                                                                        רצון

                                                                               
                                                                               תנועה ואינסטינקט
                                                                            

                                                                תשומת-לב

 

 

 

מאחר ולמרכז הרגשי יש בתוכו את מרכז הכובד של רצון (ראה דיאגרמה) אנחנו יכולים להבין ולתפוש כי הזדהות קרוב לוודאי לא תוביל לאיזה שהוא מגע עם רצון אמתי או עם האדון.
נאמר לנו כי אנחנו באמת יודעים רק את התחושה הרגשית של להיות מזדהים עם כל דבר
ועם כל אחד. המרכז הרגשי הינו נשטף ומוצף עם הזדהות.
זה לא רק שאנחנו מזדהים עם הרגשות השליליים שלנו, אלא אבל עם כל הרגשות כמו אלו שיש לנו.
על-ידי הזדהות זאת, אשר לפעמים לוקחת את הצורה של תחושה המשכית של דאגה וחרדה,
עבודתו הנכונה של המרכז הרגשי נמנעת, כוח הולך לאיבוד בהמשכיות, כימייה פנימית שגויה מורכבת ונוסדת ומכוננת ונוצרים חיבורים שגויים בין המרכזים.
מה שאנחנו לא אנחנו ואנו מזדהים איתו, וכול דבר שאנחנו מזדהים איתו אז אנחנו תחת הכוח שלו.
אבל, אם היה לנו רצון אמתי

עמוד 494
אבל, אם היה לנו רצון אמתי
אם האדון הזה אשר עליו העבודה מדברת, היה יושב בתוך המרכבה והרכב הנוהג היה שומע את קולו ומציית לו,
אנחנו כבר לא היינו תחת הכוח של מה שאנחנו מזדהים איתו, אלא אבל תחת כוח נוסף אחר.  
ואשר אין לו שום דבר אשר עוסק עם להיות מזדהה. אני אומר שום דבר אשר עוסק ונוגע ל, להיות מזדהה,
כי כאשר אנחנו מזדהים אנחנו כאילו חרשים. האחד לא יכול לדוגמא, לשמוע את העבודה כאשר האחד מזדהה.
לציית לאדון יהיה לציית לעבודה. לציית לעבודה יהיה שיהיה לך רצון. העבודה אומרת לנו לא להזדהות קודם כל עם עצמנו. נגיד שאנחנו מנסים אחרי שראינו קצת מה היא המשמעות של הפקודה הזאת. חלק קטן של עצמנו מתעורר להשפעות של העבודה. כמובן שזה לא אני אמתי, אלו הם הינם כמה אניים אשר ניתנים להשוואה לשלב אשר נקרא סגן מנהל משק הבית.

* אדון – אני אמתי – רצון אמתי

* מנהל משק הבית

* סגן מנהל משק הבית

* ריבוי ה 'אניים' של האישיות

עכשיו נגיד כי האחד מתחיל לראות יותר לעומק למה התכוונו על-ידי המאבק נגד הזדהות עם עצמך והסיבה לזה.
אז העניין כבר איננו עוד שאלה של לציית למשהו אשר שמעת מבחוץ כמו איזושהי דברה, אמת אשר נכנסת על-ידי החושים החיצוניים, אלא הופכת למשהו אשר מובן טוב יותר מבפנים.
האחד מתחיל לתפוש טוב יותר את המצוינות של העבודה, זה עושה חיבור פנימי. אז האחד הינו תחת השפעות עמוקות יותר של העבודה, וזה הינו גבוה יותר בתוך קרן הבריאה. וכך נתפש יותר לעומק ומבפנים. הקרן היא הינה פנימית. זה הוא הינו הכיוון של האדון למנהל משק הבית.
קודם כל מנהל משק הבית, הוא הינו תובנה עמוקה יותר. הוא לא חיצוני – כפקודה או הוראה,
הוא מבין בשביל עצמו או בעצמו. הוא יודע. המצב שלנו הינו כמו זה אשר הזכרתי בהתחלה.
הוא יודע כי ישנה רמה טובה יותר. הוא יודע כי זה הינו הכרחי ונחוץ ללכת בזהירות. השלב הבא,
אשר נקרא סגן מנהל משק הבית לא יודע. כי בשביל סגן מנהל משק הבית העבודה עדיין באה מבחוץ כמשהו אשר לימדו אותו, משהו בתוך מחברות, משהו אשר נאמר לך או אומרים לך לעשות מבלי שתראה בפנים את המצוינות שלו.
אבל, אם אנחנו מאמינים כי אין כל דבר אחר ושום מצב יותר גבוה, שום משמעויות אחרות, שום רמות אחרות, שום תובנות והבנות אחרות, שום דרכים חדשות לקחת את חיינו, שום סוג אחר של אנשים, שום רמות ביקום מלבד אלו של כדור הארץ הזה – אז איך אנחנו יכולים להפסיק להזדהות עם כל דבר אשר אנחנו רואים ?
איך ולמה אנחנו צריכים לחפש ולמשוך את הכוח של הזדהות לתוך זכירה עצמית ?
זה נאמר כי כדי לזכור את עצמך האחד חייב לקבל מושג או שתהיה לו תחושה של משהו אשר הוא נעלה מעצמו. זכירה עצמית היא הינה הרמה למעלה של עצמך לסדרה חדשה אחרת נוספת של השפעות. למרות זאת ובכול מקרה זה הינו מובן לעתים רחוקות ובצורה נדירה כי האנשים מתעניינים רק בחיים. עדיין מסתכלים על החיים וחושבים עליהם בעצמם, העבודה מתחילה עם התודעה - Mind לא עם הרצון. היא אומרת דברים מסוימים ודברים אלו מתייחסים לתודעה,

עמוד 495
העבודה מתחילה עם התודעה – Mind ולא עם הרצון.
היא אומרת דברים מסוימים ודברים אלו מתייחסים לתודעה – Mind בהתחלה, לחשיבה.
האם אי פעם ניסית להסתכל על החיים מתוך הרעיונות של העבודה ?
כולם בגילם הנוכחי חייבים היו להבחין כי החיים זה לא מה שהם ציפו.
כן – אבל האם התחלת לראות את החיים מהרעיונות של העבודה ?  
העבודה לא בדיוק מעודדת לגביי החיים – והדמיון של האחד על זה ושל עצמך.
אלא אבל היא מציעה כיוון נוסף אחר כאפשרי וזה הינו דבר חשוב להתחיל להבין.
באם עבודה זאת הייתה כדי להיות הצלחה גדולה יותר וראוותנית וגאוותנית יותר בתוך החיים,
אז אני לא רואה איך זה יכול היה להיות העבודה אשר היא הינה לגביי להיות תחת השפעות חדשות
- כוח מנטרל חדש. אשר הוא שונה מהכוח המנטרל של החיים.
האם אנחנו רוצים שיהיו לנו דיבורים על איך להיות יותר פופולאריים או איך להשיג ולרכוש יותר כסף או איך להשיג יותר כוח ? אני לא רואה ולא יכול לראות כי לעבודה יש את הכיוון הזה.
האם העובדה היא הינה לגביי זה ?
חלק מבינים מההתחלה את הכיוון המוזר של העבודה וחלק רואים את זה בהדרגה וחלק אף פעם לא מבינים מה לכול הרוחות הדבר הזה בכלל כולו עוסק בו.
אבל אוחזים בזה ונתפסים בזה מאיזה שהוא יתרון אישי לא כנה.
הרעיון של השפעות חדשות ושול להגיע להיות איתן במגע הינו מרכז העבודה. אם אלו לא היו בכלל אז העבודה הייתה לגביי שום דבר. וזה היה רק שטויות.
למרות זאת העובדה היא הינה ממש בצורה אקטואלית לגביי משהו אמתי. כי ההשפעות הגבוהות יותר קיימות, והמגע איתן תלוי בשינוי הפנימי – לא בשינוי אשר הוא הינו חיקוי, לא של העמדת פנים.
זה מריח. אבל זה הינו בלתי אפשרי לרמות את העבודה. כאשר האחד הופך לבסוף להיות רגיש לריחות פסיכולוגיים רעים, הם הינם לא דבר אשר האחד אוהב להפוך להיות ער לו.
בתפקיד של רצון, הרבה מאוד תלוי בלתפוש ולהבין את עצמך ולראות מ, מה איזשהו רצון רגשי מגיע.
נגיד כי אתה רוצה שיהיה לך רצון  באיזה שהוא אופן אמתי – ונגיד כי אתה עדיין לא יודע שום דבר על עצמך. זה יהיה "הרצון בעצמו" או "רצון-עצמי" איזה שהיא צורה שיהיה לך את הדרך שלך עצמך כלפיי החיים או כלפיי אנשים אחרים, ואין אפשרות כי תוכל להתחיל שיהיה לך רצון אמתי כל עוד זה הולך בכיוון הזה – שיהיה לך יותר כוח, יותר קניין ורכושנות ויותר מהזה ויותר מההוא.
זה הוא לא הכיוון של רצון אמתי, זה לא יכול לעבוד בכיוון הזה, כי רצון אמתי לא יודע שום דבר מהעולם החיצוני. זה הוא הינו הסוד.    זה מגיע ובא מתוך המשולש הגבוה העליון אשר הוא הינו רק נקודה בתוך הנמוך יותר.
                                                       רמה גבוהה יותר

 

                                  



                                                       רמה נמוכה יותר

רצון אמתי הינו מתוך החלק העליון יותר בדיאגרמה של האדון, מנהל משק הבית, סגן מנהל משק הבית והרבה אניים.
זה לגביי אדון או מנהל משק הבית. זה לגביי משהו אחר. זה לא לגביי לישון או לעשן או לתרגל ולהתאמן אימון כושר.
או אפילו לא לגביי אדם אחר נוסף, עד כמה שהוא לא אהוב ויקר לליבך עד מאוד. רצון אמתי הוא הינו לגביי העבודה ולא לגביי דברים אשר נעשים פה.
דברים ואנשים אשר הם הינם נראים דרך החושים

עמוד 496
אז אתה רואה שכאשר הרעיונות של העבודה וכול החשיבות של זה, בדיבור היסטורי,
נכנסים לתוך האדם ומתחילים לגעת בהבנה הפסיכולוגית שלו, וזה יותר סביר ויותר מתקבל על הדעת כי הוא יתחיל לחוש עקבות של אני אמתי מאשר אדם אשר רואה את העבודה בצורה חיצונית, כדבר להקשיב לו ולנסות לעשות בגלל שאמרו כך.
במקרה השני לא יכול להיות רצון אמתי בגלל שרצון אמתי מונח עמוק ולא על פני השטח.
כאשר אנחנו חושבים לעומק אז אנחנו נעים פנימה – כלפיי החלוקות הרגשיות והאינטלקטואליות של המרכזים. כל פעם שאנחנו נעים כלפיי פנימה המשמעות גדלה.
כפי שנאמר זה נע כלפיי מעלה באופן של הקרן (קרן הבריאה). כפי שאתם יודעים הדחיסות של הוויברציות גדלה כאשר עוברים במעלה הקרן. היכן שהיה אחד ישנם מיליון.
עכשיו, רצון אמתי לא יכול להתנגש או לפגוע או להשיג את גבולו של אחר בכזאת משמעות גולמית וגסות כפי שאנחנו בדרך כלל חיים על פיהן.
לכן, זה לא יכול להיות נגטיבי באופן של רק לא לעשות משהו.
היכן שראינו דבר אחד קודם, אנחנו מתחילים על-ידי התבוננות עצמית ועל-ידי כנות פנימית, ועל-ידי הרבה מחשבה, לראות מאה משמעויות.
ושוב, היכן שחשבנו כי אנחנו יודעים, אנו רואים שאנחנו לא.
מה זה הינו ניסיון ? זה לא להבין ולתפוש כי האחד לא יודע...לא באופן נגטיבי. אלא אבל בגלל שהאחד רואה כל כך הרבה יותר מאשר קודם. זה נראה אובדן אבל זה לא אובדן.
בפנים האחד חש משוחרר. רפוי ונרפה. אבל, שום דבר לא יכול להיות טוב יותר.
איך אחרת יכול איזה שהוא דבר חדש להיכנס – ואיך אמנם יכול אני אמתי להיכנס היכן וכאשר האחד משתתק סגור ונעול בחוזקה בתוך הרעיונות הצרים של האחד עצמו ואשר מהם יוצרים קבר בשביל כל כך הרבה ?

                                                        "בירדליפ" 12 לאוגוסט 1944
                                                                רמות של מודעות 
הבה נלמד את חוק ה – 7 או את חוק האוקטבות הערב.
כפי שאתה יודע, הדוגמא העליונה הנעלה הינה קרן הבריאה אשר מראה כיצד ואיך יש רמות שונות או תווים : דו, סי, לה וכולי, היורדים ל – רה, ומייצגים במקרה שלנו את החלק הכי קטן – והכי לא מפותח – כלומר את הירח.
לפי חוק האוקטאבות התווים של האוקטאבה היורדת מערבים יותר מדיי חוקים וההיפך.
חלק הינו תחת יותר חוקים מאשר השלם.
הירח הינו מתחת 96 מסדרים של חוקים, הארץ מתחת 48 חוקים, ו, ה -  ד ו, בפסגה, המוחלט -
- הוא לא מתחת שום חוקים, מלבד החוק של האחדות שלו עצמו.
מזה נראה כי ככול שנמוך למטה איזה שהוא דבר עומד בתוך האוקטאבה ככה זה מתחת ליותר חוקים – כלומר הרצון של המוחלט לא מגיע או משיג אותנו היישר אלא בצורה של 48 מסדרים של חוקים. ואשר מייצרים בשבילנו בקומבינציות השונות שלהם את התנאים של החיים שלנו.

עכשיו, כל ההתארגנות או הארגון והאורגניזם בנוי על-פי חוק ה – 3 וחוק ה – 7, באותה הדרך כפי ש,
כול היקום אשר הינו אורגניזם ענקי.
הבה ניקח את החיים האורגאניים אשר הינם אורגניזם מפוזר ומופץ כמו שכבה דקה על-פני כדור הארץ בשביל לקבל ולהעביר השפעות מהשמש ומהגלקסיות.
האדם הינו אורגניזם בתוך החיים האורגניים.

עמוד 479
הוא הינו חלק קטן, תא קטנטן בגופם של התאים האורגאניים הניתן להשוואה עם תא מוח בתוך הגוף שלו עצמו.
הבה נרכיב אוקטאבה בין החיים האורגניים והאדם. פעם אדון אוספנסקי ביקש מאיתנו לחשוב על זה,
ובאותו הזמן הוא עצמו הרכיב את האוקטאבה כדלקמן :

ד ו  -  החיים האורגניים                               אדון אוספנסקי אמר כי אנחנו צריכים לחשוב במושגים
__                                                           של חוק האוקטאבות, לגביי הסיטואציה הנוכחית של
                                                               האדם על כדור הארץ.
סי  -  האנושות                                           זה היה זמן מה לפני שהתחילה המלחמה הנוכחית.
                                                               והוא אמר כי אם נלמד את האוקטאבה כפי שהוא                                   
לה – הגזע הלבן                                         הרכיב אותה, אנחנו נראה כי במקום של שוק,
                                                               בין התווים מי ל-פה, משהו היה הכרחי לעשות,
                                                               כוח עולה אשר יעבור ממודעות של אומה למודעות
סול – הציוויליזציה                                       אירופית.
                                                               האדם בתור – דו,
פה – אירופה                                             הגיע לפטריאכלי או למערכת המשפחתית – רה,
                                                               ומאוחר יותר הוא הגיע למודעות של התו – מי.
__                                                           כלומר מודעות אמתית.
                                                               איש אנגלי לדוגמא, חש את עצמו אינדיבידואל
                                                               הוא חש את עצמו כמשפחה, והוא חש את עצמו
מי – אומה                                                 כאומה. הוא כאילו משמיע 3 תווים – דו, רה מי.
                                                               אבל הוא לא חש את אירופה, כי הוא לא מודע
רה – משפחה                                            ברמה הזאת.
                                                               וביחס לכך זה כאילו אנשים הגיעו נגד או מול
דו – אדם                                                  מכשול ומנגד או מול משהו אשר דורש שוק
                                                               בשבילם כדי לעבור את זה.
כולם יסכימו כי ברמה של מודעות אשר שייכת לתו – רה.
האורגניזם אשר בגסות אנחנו יכולים לקרוא לו המשפחה,
זה יהיה בשבילם אבסורד לנעול את עצמם בתוך הבית
ולנסות לזרוק אחד על השני פצצות.
כולם יודעים כי זה מגוחך.
באותה הדרך כל מלחמה אירופאית היא מגוחכת בצורה שווה ונפשעת באותה הצורה.
המלחמה הפרנקו-פרוסית בשנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה מלחמה נפשעת,
די בשונה ממלחמות קודמות יותר אשר בהן היו קצת יותר אמצעים של תקשורת.
אירופה הינה כמו בית דירות. בשביל דירה אחת לעשות מלחמה עם דירה אחרת זה הוא הינו פשע וזה באמת סביר ואפשרי כי זה יהרוס את כל בית הדירות.
מכיוון שהאדם הינו באמת כמו שהאדם הינו אורגניזם או משפחה ומעמד הינם אורגניזם ואומה היא הינה אורגניזם,
אז ככה אירופה צריכה עכשיו להפוך להיות אורגניזם, במיוחד עם ההתפתחות של
השיטות של התקשורת אשר לוקחות מקום במאה השנים האחרונות.
זה הגדיל את הכוח של ממשלות, כפי שזה הינו ברור וממש מובן מאליו, ואם ממשלה היא הינה רעה אז המצב הינו מאוד רע, הרבה יותר גרוע ממה שזה היה לפני שלאירופה הייתה אפשרות של להפוך לאורגניזם.
אין אף אומה באירופה אשר יכולה לחיות ללא אומה אחרת.
ממש בדיוק כמו שאין שום איבר בגוף האנושי אשר יכול להתקיים מבלי האיברים האחרים.

עמוד 498
עכשיו, כל אבולוציה הינה עלייה של אוקטאבה .
אבולוציה פסיכולוגית הינה הגדלה של מודעות, אשר מביאה יחד יותר דברים לתוך אחדות,
מכיוון שמודעות משמעותה ידיעה ביחד. באותה הדרך אבולוציה של הרגשות הינה הבאה יחד של הרבה תחושות ורגשות. שונים וזה עושה מצפון.
והשניים – הידיעה הזאת ביחד וההרגשה או התחושה הזאת יחד – הינם הקווים של אבולוציה פסיכולוגית, בשביל שניהם – בשביל האדם עצמו ובשביל האנושות.
אז אתה רואה כי הסבר אחד של המצב הנוכחי בתוך המאה הזאת אשר הינה אמורה לראות צעד ברור קדימה,
הינה בגלל חוסר התפתחות ומודעות מעבר לרמה של אומות – מעבר לתו – מי,
באוקטאבה המורכבת בין החיים האורגניים לבין האדם.
עכשיו, הבחן כי אדם אינדיבידואלי יחיד, חייב להשתייך קודם כל לאיזה שהוא סוג של קבוצה
אשר מחוברת לארגון גדול יותר.
כמה שהאחד לומד יותר את חוק ה – 7 , ככה האחד רואה כי זאת הינה מסגרת מאחדת – שלד,
כפי שזה כאילו לכול צורות החיים, פסיכולוגית או פיזית.   הכול הינו מאוחד.
הכול הינו מחובר ושום דבר לא יכול להיות קיים בצורה עצמאית.
ועדיין, לכול דבר יש את הקיום האינדיבידואלי שלו עצמו, למרות שהוא מחובר עם מה שהינו מתחתיו ומה שהינו מעליו.
אתם זוכרים כי אדון אוספנסקי נהג לעתים קרובות להגות ולהרהר בנקודה הזאת, כי הכול מחובר ומקושר ושום דבר לא נפרד. הוא נהג להגיד כי המודעות של אנשים מפותחת בצורה כל כך עלובה ביחס לזה שהם אפילו לא תופשים ומבינים כי כל המזון שלנו בא ומגיע מהשמש.
לפעמים הוא נהג להגיד כי המטרה והאובייקט של העבודה הזאת זה להגדיל מודעות.

הוא אמר כי גורדייף דיבר בקביעות לגביי ההכרח הנחוץ הזה בשביל ההתפתחות של מודעות,
וכי הוא נהג להשוות את העבודה הפנימית של ההוויה של האדם עם מכונות מסובכות אשר עובדות בצורה פרקטית בתוך החושך – כלומר בחשיכה.
ההתפתחות הראשונה של מודעות זה להפוך להיות מודע לאישיות ולהרבה ה 'אניים' השונים אשר מרכיבים אותה.
זאת היא הינה התפתחות ברורה של מודעות.
ומתוך הצעד הזה זה הינו אפשרי לפתח מודעות למרות זאת הלאה. על-ידי זה שאתם הופכים להיות מודעים לאדם נוסף.
אבל, מבלי להיות הרבה יותר מודע לעצמך, האחד לא יכול להפוך להיות מודע לאדם אחר מלבד בדרך אשלייתית ודמיונית.
אנחנו חייבים קודם כל להיות יכולים לשאת את עצמנו לפני שאנחנו יכולים לשאת אחרים.

עכשיו, התפתחויות אלו של מודעות, ניתנות להשוואה בדיוק עם ההתפתחויות המוראות כאן בתוך האוקטאבה,
בין החיים האורגאניים והאדם. כל צעד נראה הגדלה של מודעות.
ובמקרה של האינדיבידואל, לימוד עצמי אשר נושאים אותו ועושים אותו בקווים הנכונים
מוביל לתו חדש אשר יושמע בתוכו. אנחנו לא צריכים לדון באיזה תו. אבל עם ההתחלה של התו הזה
הוא יתנסה בסנסציות ממש חדשות. הוא יהפוך להיות לא מוכר לעצמו ואם הוא לא יודע מה קורה
הוא יכול לחשוב כי משהו הולך בכיוון הלא נכון.

עמוד 499
אבל, אם אתה הולך לעזוב את החדר אשר בו תמיד ישבת אז אתה בהכרח תמצא את עצמך בתוך מצב חדש.
עכשיו, רק תדמיין מה יקרה עם הייתה התפתחות של מודעות אירופית וכול אירופה הייתה נמשכת ומצטרפת יחד לתוך אורגניזם חדש.
אנחנו כמובן נתנסה בסנסציות ותחושות ממש חדשות. ואנחנו לא עוד נהיה גאים בעצמנו באותה הדרך או נהיה מחוברים וקשורים כפי שהיינו קודם, אז זה ייראה שיש אובדן והפסד של משהו אשר נראה כי אנחנו מתייחסים אליו בתור מאוד חשוב, אבל זה בדיוק האובדן הזה של משהו אשר יאפשר לתו חדש להישמע בתוך האבולוציה הפסיכולוגית של האינדיבידואל.
חייב להיות שמה אובדן והפסד של משהו בשביל להשמיע תו חדש.
כפי ש, כול הצורות של יהירות ורוב הצורות של גאווה חייבות להשתנות, וחייבות להפסיק לתת
לנו את מגוון הסיפוקים הסודיים שלהם כפי שהם עשו עד עכשיו.
ובאותו הזמן, התנאים אשר תחתם מושמע עכשיו תו חדש והאוקטאבה של ההתפתחות של האחד עצמו,
יעשו את זה הכרחי ונחוץ ומחייב הגדלה של מודעות ביחס ל, לדעת הכול ולחוש יותר ביחד.
אם היינו יכולים לדעת הכול אז התחושה הנוכחית של עצמנו תשתנה לחלוטין.
למזלנו אנחנו לא יכולים לעשות זאת כי כפי שאתם יודעים אנחנו נשתגע,
כי אנחנו נהפוך להיות ערים לכול הסתירות בחיים שלנו.
במטרה שלא נראה את הסתירות האלו אז מכשיר אשר נקרא "בלמי זעזועים" הינו מוצג הגיל מוקדם עם התוצאות הבלתי נמנעות של צרות או להצר – הצרה של מודעות,
אז אתה רואה כי הגדלה של מודעות רומזת בסופו של דבר להחלשה של בלמי זעזועים, ואני חושב כי אותה הקבלה אפשר לייצר אותה ולמשוך אותה, בחיבור להגדלה של מודעות באוקטאבה האחרת.
בשביל כל אומה להיות ברמה של אירופה, הרבה בלמי זעזועים אמתיים יצטרכו להיעלם.

אני אוסיף מילים מועטות בקשר לזה, לגביי רצון ואשר עליו דיברנו לאחרונה.
אתה תזכור כי רצון אמתי זה לא בדיוק לעשות החלטות  או שלילות אלא אבל מורכב  בלמצוא פתרונות.
ומהסיבה הזאת עם המודעות המוגבלת שלנו אנחנו כמעט שלא יכולים לצפות שיהיה לנו.
במטרה לעשות ככה, אנחנו חייבים להיות יכולים להיות מודעים למספר דברים ביחד ולא רק לדבר אחד בזמן אחד.
עם המוגבלות הצרה שלנו, אנחנו רואים דבר אחד ואז דבר נוסף ואז דבר שלישי ואנחנו לא יכולים לראות איזה שהוא חיבור ביניהם ונראה לנו כי הם הינם הפוכים או ניגודים, ורק בהדדיות בלתי ניתנים לפיוס.
אתה זוכר את הסיפור המסתורי של החכמים  אשר היו צריכים לבחון בחושך פיל : אחד חש את הזנב, ואחר חש את החדק, ואחר כך את האוזן וכך הלאה, ובסוף כל אחד נתן תיאור שונה לחלוטין
ל- כליף.
הסיטואציה שלנו הינה קצת כמו זה.
באם היינו יכולים לראות את כל הפיל אז היינו יכולים לתת לו פקודות והוראות ואנחנו נבין מה כל החלקים השונים הם הינם.
אבל, כפי שזה, אנחנו רואים חלקים קטנים בכול זמן שאנחנו מנסים לעשות מטרה ושיהיה לנו רצון
לגביי החתיכות הקטנות האלו מבלי לראות את החיבור שלהם עם השלם. אבל כפי שאנחנו יכולים שתהיה לנו מטרה אפילו קטנה ואנחנו מאמינים שיש לנו את הרצון לשמור את זה – אבל את המטרה הנעלה, ואשר בלעדיה אנחנו לא יכולים אף פעם לא יכולים להגיע למסטר של אני אמתי, היא הינה העבודה וכול מה שהמשמעות שלה.
 

עמוד 500
וזה כפי שאתה יודע הינו מנוסח בכתבי הקודש הנוצריים :
"חפש אתה ראשונה את מלכות השמים ואת הצדיקות שלה, וכול הדברים האלו יוספו ויתווספו אליך".
איך אנחנו יכולים באמת לצפות, כי מלבד בשביל תכליות ומטרות התנסות והתבוננות, נוכל להגיע לאיזה שהן תוצאות מלעשות מטרות המבוססות ברצון-עצמי, ואיך אנחנו יכולים לצפות כי בדרך זאת המודעות שלנו תהיה יכולה לגדול מעבר לרמה הנוכחית שלה ?
כל הרעיון של רצון חייב להפוך להיות אינטליגנטי.
יכול להיות שתצטרך להפליג דרומה וצפונה ואפילו למזרח במטרה לחצות את האוקיינוס האטלנטי,
אבל, באם יש לך איזושהי התבוננות-עצמית אמתית, ואם השמעת את ה – ד ו של העבודה חזק מספיק, ואם מעל הכול אתה חש כי אתה לא יכול לאבד תפישה וחזקה בעבודה הזאת, אז
למרות שאתה יכול למצוא כי אתה לעיתים קרובות צריך ללכת בדרכים אשר נראות סותרות
ואשר הם הינם לעיתים קרובות מבלבלות מאוד, ועדיין ניתנת לך לפעמים איזה סוג של תחושה
כאשר אתה באמת הולך בדרך הלא נכונה, אבל זה אף פעם לא יגיד לך מתיי זה הולך בדרך הנכונה.
כפי שהנך יודע, במשל על הסוס והמרכבה והרכב- פרש, כאשר הפרש-רכב נמצא על דוכן המושב ויש לו את המושכות, הוא חייב להתחיל הכי טוב שהוא יכול, ואז המסטר יכול להימצא יושב בתוך המרכבה ויכול להגיד משהו.
זכור כי רצון אמתי או מסטר מגיע ובא מלמעלה מרמה יותר גבוהה ולא יכול להגיע ולהשיג את מה שנקרא באופן רגיל מצב המודעות הערה. משהו חייב להיות ער בתוך האחד שיהיה לו איזה שהוא מגע, וזה משמעותו כי שמה חייב להיות איזה שהוא מצב של נוכחות של זכירה עצמית נוכחת.
אחרי איזה זמן, האחד יכול להתחיל להגיד מתיי האחד הינו ישן בפנים – כלומר היכן ומתיי שלא קורה שום סוג של זכירה עצמית.

זה נאמר לפעמים כי כאשר אתה בקשיים, אז העבודה תמצא לך את הדרך או שהעבודה תמצא את הדרך בשבילך. כן, זה הינו ככה, אבל רק כאשר אתה חש ומרגיש את העבודה ומעריך אותה.
זה חייב להיות בתוכך, לא רק משהו חיצוני ממך או מחוץ לך.
כאשר יש לך חיבה למשהו, כאשר אתה מעריך משהו, זה הוא הינו בתוכך.  המסטר יכול לדבר
דרך העבודה, והעבודה יכולה לדבר אלינו, אבל המסטר לא יכול לדבר אלינו ישירות.

                                 "בירדליפ" 20 לאוגוסט 1944
                                           יהירות וגאווה
הבה אגיד כמה דברים לגביי יהירות וגאווה, וקודם כל אצטט את המשמעויות והנגזרות הניתנות במילון : יהירות – Vanity , בלטינית – Vanitas  - ריקנות – חוסר ערך. בלטינית – Vanus  - ריק
האיכות של להיות – Vain –  ריק וחסר ערך (הערת המתרגמים : גם ריקני ופוחז ושחצן וגאוותן),
ובלתי מבוסס ; " היהירות והגאווה של הראוותנות והיוהרה וחוסר הערך של הרצונות האנושיים "
(הגדילה הארצית) (2) : זה אשר הינו – Vain – סרק ולשווא וחסר ערך ; זה שבלתי ניתן להרוויח ממנו, ודבר חסר ערך ופעולה וכולי. "הכול הינו גאוותנות ויהירות ושחצנות וראוותנות " , "הפאר וההדר והתפארת והיוהרה והגאוותנות והשחצנות והראוותנות וההבל של העולם המרושע הזה ".
(3) האיכות (או התכונה) של להיות גאוותן ושחצן באופן אישי ; עם דעה גבוהה ובהגזמה,
וגאווה על המופע החיצוני של האחד עצמו, קיבולת ויכולת מנטאלית ופיזית, ויהירות ורעיונות דמיוניים", " פגיעה ביהירות ובגאווה אף פעם לא תישכח ".

עמוד 501

לפני שאדבר על נושא זה ישנו דבר אחד אשר כולם, כל אלו שהיו בעולם הזה במשך זמן מה,
חייבים לתפוש ולהבין – כלומר,
כל דבר אשר עשית באמתיות ובמקוריות נשאר בשבילך ויעזור לך ברגעים קשים, וכול דבר אשר עשית מיוהרה וגאווה אבוד בשבילך ואבוד לך.
כפי ששמעתם לעיתים קרובות, גורדייף תמיד היכה חזק על היהירות והגאווה ועל העמדת הפנים,
ולאחרונה מצאתי כי חוזרות אליי הרבה מהשיחות אשר היו לי עם אדון אוספנסקי – שיחות אשר כבר שכחתי, וזה הוא הינו אחד מהדברים המעניינים לגביי זיכרון,
זיכרון הוא לא דבר אחד אלא הרבה דברים. ישנם הרבה סוגים של זיכרון,
דברים אשר מונחים למטה בגלילים שונים של חלקים שונים של מרכזים על-פי הקבלה הרגשית שלהם. ותחת נסיבות מסוימות הגלילים מסתובבים, והביטו וראו ! דברים אשר נשכחו הינם נכנסים למודעות. 'אניים' קטנים זוכרים רק דברים קטנים.  'אניים' גדולים יותר זוכרים דברים אחרים.
זיכרון הוא הינו בסקאלה. האדם הוא לא כולו באותה רמה.
קודם כל הוא הינו בית בן שלוש 3 קומות, ואז כל מרכז בתוך כל קומה הינו שוב בית של שלוש 3 קומות ואז שוב.
גורדייף לקח יהירות וגאווה ורעיונות דמיוניים עצמיים, בתור הרוע הכי גדול שאפשרי בהתייחס ליחס הנכון למרכזים.  מה היא הינה הסיבה ?
הסיבה היא הינה שאישיות מזויפת הינה מורכבת מיהירות וגאווה וכול הדמיון הלא אמתי של זה,
וכי ה 'אניים' המומצאים האלו, לא יכולים אף פעם להתחבר עם אני אמתי.
יהירות וגאווה הם הינם ההיפוך מ, כנות פנימית.
וכך, כנות פנימית אמתית יכולה להוביל לרצון אמתי ואני אמתי.
למרות זאת, בתוך כולנו יהירות וגאווה הם הינם קשות להבחנה ולהיפרדות מהן. 
נזכרתי לאחרונה בשיחה מוקדמת עם אדון אוספנסקי, הוא העביר שניים או שלושה 2-3 מפגשים עם הקבוצה המבוגרת יותר בשאלתו מה הוא הינו הדבר החשוב ביותר לעבוד עליו ולעשותו פסיבי.
חלק מאנשים אמרו 'רגשות שליליים'. אחרים אמרו 'שינה', והיו שאמרו 'שקילה פנימית' וכך הלאה,
מישהו אמר 'אישיות מזויפת', ואדון אוספנסקי עדיין נענע ונד בראשו, ולבסוף מישהו, ואשר הבה נגיד כי הוא נקרא 'אדון רובינזון' , אמר כי הדבר שהכי חשוב להבחין בו  ולעבוד עליו ולהיפרד ממנו זה הינו 'אדון רובינזון'. ואדון אוספנסקי הנהן.
חשבתי כי התשובה הינה טובה, אבל לא הייתה לי כל תפישה והבנה מה היא הינה המשמעות של זה.
לאחר מכן דיברתי עימו בפרטיות והוא אמר : "אנשים יכולים להיות מחולקים בדרך מאוד גסה,
לאלו אשר חיים את החיים של אישיות מזויפת, עם כל האינטריגות והאשליות, העמדות הפנים – פריטנציות ואמביציוזיות, ולאלו אשר רוצים משהו אחר ושונה ועייפים מעצמם".
הוא הוסיף ואמר : "למרות זאת, זאת היא הינה הגדרה חסרת תועלת מלבד בשביל אלו אשר יכולים לתפוש מבט חטוף לגביי מהי כאן הכוונה. זה חסר תועלת להתווכח לגביי זה ובאם תזכיר את זה אז כולם יתווכחו".
אתם אמנם תזכרו כי זה נאמר קודם כי וויכוח הוא הינו חסר תועלת.
האחד או רואה את האמת של משהו או שהוא לא רואה אותה.
הנקודה הזאת הודגשה בעבודה כל כך הרבה פעמים שוויכוח הוא הינו חסר תועלת.
להתווכח זה לא להבין. זה נחוץ והכרחי להימנע ולהתחמק מאדם אשר תמיד רוצה להתווכח לגביי רעיונות. הוא לא רואה את המשמעות שלהם ואף פעם לא ישכנעו אותו והוא לא ישתכנע.
הוא איננו מוכן. הוא לא רוצה לבשל תבשיל מהעבודה, אלא לשבור את הכול בתוך המטבח.
באופן מילולי : להתווכח – Argue  - משמעותו להפוך דברים ל – Argentum – בלטינית "בשביל כסף – Silver " וכסף מייצג במשלים אמת. אבל, וויכוח מכאני הופך את הדברים לעופרת ולכלוך ועפר. ובאם אין לך כל תפישה פנימית של האמת, של איזשהו רעיון של העבודה, ואם אתה לא רואה כי זה ככה, אז זה הינו בתוך חלק לא נכון של מרכז והופך להיות זרוע ושתול במקום הלא נכון בצד הדרך.

עמוד 502
ומצד שני, להתווכח במטרה לעשות את הדברים יותר ברורים ויותר- Silver – יותר כסופים ויותר מבריקים וזוהרים זה הינו שונה, אבל זה הוא לא האופן הרגיל של וויכוח. האופן הרגיל הוא לא פוזיטיבי אלא אבל נגטיבי, לשלול ולדחות את מה שאתה שומע, למצוא בזה חורים, להשתמש במילים ולא במשמעות בתור נשק – ובעובדה, להתווכח. עכשיו, באם אתה מניסיונך יודע כי סין קיימת, אתה לא תתווכח כי זה ככה.
במקרה אחד לפני שנים רבות ישבתי עם אדון אוספנסקי בפונדק קטן מהסגנון הישן, והיכן שהיו הרבה תמונות צבעוניות ישנות של גנרלים ובעלי דרגות וגברות חשובות, כולם לבושים במלבושים הכי בלתי רגילים שלהם, פאות נוכריות, שיער מעוצב ואופנות שיער השייכות לתקופה וכולי. הצבעתי עליהם בפניו. והוא אמר : "כן, אתה יכול לראות כיצד כול המוצגים שמה יש להם מחלה מנטאלית -
- כלומר יהירות וגאווה". ואז, הוא פנה לעברי עם חיוך ואמר : "אתה דוקטור לפסיכולוגיה, או מה שזה נקרא, למה אתה לא כותב ספר על מחלות מנטאליות אמתיות ?" ואמרתי בזהירות ככול שיכולתי :
"עם מי אני אתחיל ?" עיניו מצמצו – ואני כמובן ידעתי שהוא התכוון כי אני אתחיל איתי עצמי, ואז הוא אמר : "ובכן, עם אדם הזנאמוס, התחל עם לנטרומוס". את המושג הזה גורדייף המציא ויצר מהמילים: לנין, טרוצקי ומוסיליני. ואנשי הזנאמוס הם אנשים כמו נפוליאון ואשר מפיקים את ההוויה הטובה שלהם מההוויה החולה של האחרים. והוא המשיך הלאה ואמר "בצורה אקטואלית ממש אף אחד לא שפוי. למעגל של האנושות המודעת, אנחנו על כדור הארץ הזה כולנו לא שפויים – הרבה יותר לא שפויים מאשר נראים לנו הקופים הריקניים. במזרח, זה היה נהוג פעם להתייחס למשוגעים כקדושים אשר אלוהים ביקר אותם, וחשבתי על זה לעתים קרובות. האם אתה בטוח כי הרעיונות הרגילים שלנו, לגביי מה הוא הינו משוגע ומה הינו אדם שפוי הם לא שגויים ? 
האם אולי זה לא ככה שאנחנו המשוגעים והמשוגעים הם שפויים ? בלראות באמת למה אנחנו דומים ואיך אנחנו בעצמנו . . . והוא משך בכתפיו והשתתק.
אחרי שהתחלתי להבחין אצלי עצמי בצורות של יהירות וגאווה, ואחרי שהייתי במשך זמן ארוך בטוח כי כאלו בכלל אין לי. נהגתי לעתים קרובות לנסות להביא אותו לדבר יותר על יהירות וגאווה, ועל הצורות של זה והכוח של זה על אנשים. ופעם הוא אמר :
"יהירות וגאווה הם מניפסטציה לא טבעית וקיצונית וכלפיי חוץ מעצמך". והוא נהג להזכיר לי את החוואים הקוסמים אשר הפנטו את הכבשים ואמרו להם כי הם היו נשרים וכולי, ולבסוף כי הם היו בני-אדם.
במקרה נוסף, סיפרתי לו על פציאנטית שהייתה לי ואשר היא הייתה אישה עשירה במידה קיצונית, והתלבשה בצורה מאוד יוקרתית ובשמלות חדשות מדיי יום. והוא אמר : "כן, ובכן עכשיו, זאת היא הינה מחלה, אתה יודע. היא באמת לא שפויה מיהירות וגאווה, ואתה לא תמצא בתוכה שום דבר מלבד החולי- המחלה הזאת של יהירות וגאווה. אבל ללא ספק היא חושבת שהיא מקסימה ומדמיינת כי היא אישה. ואני הסכמתי שזה ככה. והוא הנהן בראשו ואמר – ובכן משהו (אבל לא נחזור על זה)
אשר התייחס למנהג המצרי שהיה לחנוט ולשמר ולבשם את הגופות בצורה יקרה. והוא אמר כי לאנשים הייתה יהירות וגאווה וכמו כן לנשים וכי בתקופות שונות זה יכול היה לתפוס צורות דומות, אבל בדרך כלל זה תופס צורות שונות. והוא אמר : "אנשים תמיד מתלבשים בגלל יהירות וגאווה".
אבל חלק, כמה בודדים יכולים להתלבש בנפרד מיהירות וגאווה. יהירות וגאווה מפרידות אותנו מכול דבר אמתי בתוך עצמנו מכיוון שזה לא אמתי. אז זה מונע, את כל החיבורים הפנימיים האמתיים.
האדם יכול שיהיה לו הפרס הרגעי אשר נותנות יהירות וגאווה, אבל התחושות כי הוא לא חש שום דבר אמתי חייבות להמשיך ולייצר אפקט.

עמוד 503
שום דבר לא יכול לגדול מאישיות מזויפת, מלבד המצאות גדולות של עצמך ושקריות גדלה".
והוא אמר – זה מזכיר לי משהו אשר גורדייף אמר :
"יהירות וגאווה על-ידי כך שהם גורמות מניפסטציות חיצוניות לא טבעיות והמשכיות של עצמך, הם מייצרות תצורה מסוימת של חומר נפשי אשר מקיף את החיים הפנימיים של האדם וסוגר אותה או אותו כמו בתוך כלא של הייצור היומיומי שלהם עצמם. והאדם הופך להיות מוקף וסגור בתמונות של היהירות והגאווה שלו או שלה, ואז לא יכול לעשות מגע עם איזה שהוא דבר אמתי אחרי איזה זמן, אפילו אם הוא או היא רוצים היו לעשות ככה. כי הבריאה והיצירות שלהם עצמם, העמדת הפנים והצגת ההצגות ותפיסת הפוזה שלהם עצמם, והספיגה והקליטה העוצמתית שלהם ואשר הם הזינו עם כל כך הרבה כוח, עושה אותם אימפוטנטים להבין או להיות איזה שהוא דבר".
אוספנסקי אמר פעם לגביי אנשים רציניים, אנשים אשר לא נראים יהירים או ריקניים, אלא אבל לוקחים את עצמם מאוד ברצינות לאורך כל היום, כי זה היה בדיוק ממש אותו הדבר – הם מקיפים את עצמם ברצינות שלהם עצמם ואשר בה הם יהירים וריקניים.
כפי שכבר שמעתם זה היה גורדייף אשר אמר כי הוא מצא שהמשימה שלו, בלנסות ללמד אנשים מערביים את העבודה,
אם אצטט את המילים שלו ממש, אז זה :
"לריב בצורה אכזרית עם כל המניפסטציות אשר הוכתבו בתוך האנשים על-ידי הגורם הרע של היהירות והגאווה
אשר נוכח בתוך הווייתם".
גורדייף אמר גם כי :
"אנחנו צריכים להיות באמת יצורים כמו אלוהיים ובעלי יכולת לנסות להבין את המקום של אחרים – ולהבין את הנפש של השכן שלנו".
אבל, הוא הוסיף בכול כך הרבה מילים כי זה הוא הינו בלתי אפשרי בגלל הגורם של יהירות וגאווה
אשר מעריץ רק את עצמו וחש את עצמו טוב יותר מאשר האחרים, ואז מייצר לא רק רשמים שגויים ותוצאות שגויות בחוץ, אלא אבל גורם לחיבורים שגויים בפנים, ומונע איזה שהיא העמקה לעומק של האיש או האישה. העבודה מלמדת גם כן כי דרך הכוח והעוצמה הנוראיים של יהירות וגאווה ושל העמדת פנים, אנחנו משייכים לעצמנו כל מיני סוגים של איכויות ויכולות וערכים אשר הם לא ברשותנו.
העבודה לפיכך חייבת למצוא את זה בתוך האדם.
אנחנו מאמינים כי אנחנו יכולים לעזור לאחרים כאשר אנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו.
אנחנו מאמינים כי יש לנו איזה שהיא זכות לא רגילה וערך ואשר זה איננו המקרה – זה לא המקרה.
אנחנו מדמיינים כי אנחנו יודעים את עצמנו ויכולים לעשות, ואנחנו מדמיינים כי אנחנו בעלי קיבולת ובעלי יכולת של דבקות. להשיג תובנה לתוך יהירות וגאווה בתוך עצמנו – זה הוא הינו לתוך הצד הדמיוני (הפסיאודו – כאילו) הזה – זה להתחיל להפוך להיות יותר חופשי.
זה חצי נעים וחצי כואב. חלק אחד הינו שמח וחלק אחד סובל.
שקול את אינסוף העבדויות (עבדות ברבים) אשר יהירות וגאווה כופות עליך להיות תחתן.
בשניהם – בתוך עצמך וביחס לאחרים. הם ממציאות את עצמך וממציאות את היחס שלך לאחר.
כאשר אתה חושב על המשמעות של חופש אתה אז חייב לשאול "חופש ממה ?"
מה אתה מבקש להיות חופשי ממנו ?
                                                         *    *     *
יהירות וגאווה ורעיונות דמיוניים וכך הלאה, כולם מובילים למניפסטציות אשר זה לא רק כי הם לא טבעיות, אלא על-ידי זה שזה עושה חיבורים שגויים של פנים-חוץ, זה מונע איזה שהיא התפתחות נוספת של הבנה, וכך מונע איזה שהיא אבולוציה של האדם על כדור הארץ.
אנחנו צריכים כבר להיות עייפים מהמניפסטציות של "האדם על כדור הארץ" ומשלנו בעצמנו.
 

עמוד 504
נגיד כי היינו שואלים את עצמנו מה היא הינה המשמעות של ה - "יוקריסט" (טקס לחם הקודש בנצרות) ואז תשקול איך משתה כזה יהיה בלתי אפשרי אם כל הנוכחים יהיו עסוקים עם גאווה ויהירות. ועם להיות הראשונים ועם אינטריגות ועם כל מיני דברים לא נעימים וערמומיים כמו להשיג כוח על אחרים ועם שנאות פנימיות ומצבים נגטיביים וכך הלאה.
המשמעות של המילה " Eu-Christ " הינה "חסד טוב" או "צדקה טובה" המילה -   EU – משמעותה ביוונית – טוב ובסדר, ו – Christ = חסד ורחמים וסוג של יופי פנימי.
אתם יודעים כי המילה – Evangel  (אשר ביוונית משמעותה "חדשות טובות") ונגיד כי שוב לא יכולים לקרות שום חיבורים פנימיים וחיצוניים אמתיים ללא רצון טוב.
רצון - באופן מקורי בשפה שלנו יש לו את המשמעות של "בחירה" ולצוות את רצונך זה אומר לבחור, וטוב ובסדר משמעותו הייתה כי "זה הושם יחד בצורה נכונה". אז לפיכך זה ייראה כי רצון טוב, תמיד הייתה לו את המשמעות של משהו מודע.
בסעודה של ה- "יוקריסט" (טקס לחם הקודש בנצרות) ואשר היא הינה ההנצחה של הזיכרון של
הסעודה האחרונה, הייתה במקור אפשרית רק בין אנשים אשר היו באיזה שהוא רצון טוב אחד כלפיי השני. עכשיו, חישבו עד כמה זה יכול להיות אי פעם עם גאווה ויהירות ורעיונות דמיוניים ואישיות מזויפת.
                                                      *     *     *
                                המשך של הפרשנות על רצון אמתי
הבה נשוב לשאלה על רצון, ומה זה יכול להיות כי יהיה לך רצון אמתי, כפי שראיתם, רצון אמתי
או אני אמתי, ואשר לבדו יש לו רצון אמתי או מסטר, מגיע למטה ובא מלמעלה מרמה גבוהה יותר.
כפי שאנחנו עם הרבה 'אניים' סותרים ונוגדים – קונפליקטים בתוך האישיות שלנו, ויש לנו רק את האיכות הזאת של רצון אשר היא הינה תוצאה של הרצונות האישיים הקטנים השונים שלהם.
וזה נראה הכרחי להגיד שוב, כי רצון אמתי או אני אמתי או מסטר בא ומגיע מלמעלה למטה.
הבה אשאל אתכם את השאלה הזאת : האם הופיע לכם איזה שהוא רעיון לגביי מה היא המשמעות של זה או האם היו לכם איזה שהם עקבות של ניסיון בזה ? כאשר אנחנו מחליטים שזה באמת
ה 'אניים' השונים בתוכנו אשר עושים זאת.
ובכן עכשיו, כאשר אתה "מחליט" כפי שזה נקרא, אתה עוקב אחר רעיונות של 'אניים' קטנים.
למרות זאת, רצון אמתי הינו מעליהם, והוא פועל דרך רעיונות שונים ממש.
מה היא הינה המשמעות של "מעל" ? מעל זה הינו אותו הדבר כמו פנימי יותר.
מה הוא הינו פנימי יותר בתוכך ?
היום אני רוצה לדבר על מה שהוא הינו פנימי יותר – וזה הוא הינו מעל או גבוה יותר.
מה שהוא הינו גבוה יותר הוא פנימי יותר. ההשפעות הגבוהות יותר אשר מגיעות ובאות מקרן הבריאה הינם פנימיות יותר בשבילך. החלק החיצוני יותר, האישיות, אדון וגברת זה וזאת או מר ומרת הוא והיא, הינם תחת השפעות חיצוניות יותר – ביחסיות הנמוכה ביותר בתוך קרן הבריאה.
כדי לטפס בקרן – ועכשיו אני מדבר על האוקטאבה הצדדית – " המגיעה ובאה למטה מלמעלה מן השמש " – לטפס זה להפוך להיות פנימי יותר – יותר פנימי בכול דבר אשר אתם חושבים וחשים ועושים ואומרים. מה היא הינה המשמעות של להיות יותר פנימי ? מהיכן וממה אתה פועל וחש וחושב ? כן, אני חושב כי זה הוא הינו דבר טוב מאוד בשביל כולם לחשוב ולהרהר ולהגות בזה.
הבה ניקח אדם אשר רוצה לקבל תשומת לב, ואשר הוא הינו ריקא ושחצן וגאוותן ופוחז וחסר ערך, ומתוך יהירות וגאווה הוא רוצה להתקדם בעבודה, ומתנהג בדרכים מסוימות כאשר במבטו המטרה הזאת. מהיכן וממה האדם הזה פועל ? האם האדם הזה פועל מתוך אישיות או לא ? ובכן, מה אתה חושב ? איך זה יכול לתת איזה שהוא דבר בעבודה ? כמובן שלא.
כן, אבל למה לא ?
כאן אנחנו מגיעים ובאים למעלה אל מול ונגד העבודה עצמה ממש והמשמעות האמתית שלה. 

עמוד 505
העבודה היא הינה כדי להחליש את האישיות ולעשות את מה שהוא הינו אמתי בתוכנו – וזה הוא הינו המהות – כדי שתגדל. באם אתה חושב כי באם תפעל בתוך העבודה בדרך כגון זאת,
בשביל להשיג איזה שהוא יתרון ואיזה שהוא מקום וכך הלאה, המאמצים שלך יהיו בעלי איזה שהוא ערך באופן של העבודה ?
אני לא רואה איך, מתוך מבט על כל מה שהעבודה מלמדת אפשר יהיה לצפות לזה.
בכול מקרה ולמרות זאת האחד יכול להתעלם מהלימודים של הרעיונות של העבודה ולעשות מטרה אשר היא הינה לגמרי ולחלוטין מהאישיות וככה חסרת ערך ותועלת לאיזה שהיא גדילה של מהות.
עכשיו,
אני רוצה לדבר די ברצינות לכולכם, קודם כל, כל דבר אשר הוא הינו כאילו-פסיאודו, כל דבר אשר הוא הינו העמדת פנים, כל דבר שקרי, הוא הינו חסר ערך ואין לו כל שימוש בעבודה.
כדי להגיע לאיזה שהוא מקום ולהשיג איזה שהוא דבר, אתה חייב להיות כנה עם עצמך.
אתה חייב שתהיה לך כנות פנימית וזה אומר כי אתה חייב להיות יכול לפחות להבין ולהבחין ולבלוש על-ידי התבוננות עצמית מתיי וכאשר אתה לא מקורי ואמתי, עד כמה שאתה יכול ברמה שלך.
כאשר אתה מנסה לעשות 'רצון' מתוך בסיס לא כנה – זה הוא הינו, לא כנה בשביל עצמך ברמה הנוכחית שלך -  אתה לא תיגע במהות, וכך זה לא אני אמתי ואשר הוא הינו קרוב למהות.
לעתים קרובות אני חושב עד עכשיו,
עד כמה זה ראוי לציון לתהות ולהרהר לבד עם עצמך על המשמעות של העבודה ושל כל האזוטריות, ולהבחין מה בתוך ההוויה של האחד רוצה את זה באופן מקורי ואמתי.
כולם נכנסים לעבודה עם האישיות שלו או שלה בהתפוצצות גדולה ובקול תרועה רמה.
במשך זמן ארוך הכול הינו מעורבב, ואני מכיר את זה טוב מאוד בעצמי.
מאוחר יותר האחד מתחיל לחשוב את המחשבות היותר פנימיות האלו לגביי העניין כולו,
וכאן זה הינו היכן שהאדם הינו קרוב להשמיע  ד ו  או לא.
להשמיע  ד ו  זה להעריך את העבודה עם כנות פנימית.
כן, אבל מה היא הינה המשמעות של זה – להעריך את העבודה ?  המשמעות הינה כי אתה עושה את כל מה שאתה יכול כדי לקרוא לו אתה.
כן, אבל זה נשמע מעורפל. זה נכון. כמה הרבה שנים זה לוקח להשמיע את  ד ו יותר בחוזקה ויותר לעומק ? אתה עשוי לתפוש מבט חטוף ולהשמיע  ד ו חלש. בחלקו דרך כוח נוסף.
זה הוא הינו דבר טוב. אבל,  ד ו חלוש הינו בקלות נלכד או נתפס במקום אחר, כאילו על-ידי ניסיונות,
אז ככה ש -  ד ו  הוא עדיין לא נקודת התחלה אמתית.
העבודה מתחילה בך כאשר אתה נאבק ומתחיל להיאבק בשבילה בעצמך ושומר את זה בחיים ושומר את זה חי בשביל עצמך ועל-ידי עצמך – בגלל ש, כול מה שהינו הכי טוב בתוכך, באמת רוצה את זה, ומרגיש חוסר ואובדן באם זה לא נוכח.
אנשים יכולים לחשוב כי הם השמיעו  ד ו  אמתי ומקורי, ועדיין הם בכלל לא עשו שום דבר מהסוג הזה. כאשר אתה בתוך אישיות מזויפת, כל דבר אשר אתה עושה הינו חיצוני יותר ושטחי יותר,
ולמען תשומת לב, ועניין ואינטרס עצמי, וכדי שיהללו אותך וישבחו אותך ובשביל זכויות.
וזה הוא הינו חיצוני יותר, וככה גם נמוך יותר.
אז מה אז הינו אומר יותר פנימי וגבוה יותר ?
זה אומר משהו מאוד מעניין בפעם בה אתה מתחיל לראות. זה אומר מאבק המשכי בתוך עצמך
כדי להגיע ל- מה שהינו אמתי ולהיפטר ולזרוק את הצד של העמדת הפנים והמומצא שהומצא.
הנה כאן האחד נכנס לתוך סוג מסוים של מדבר אשר בו האחד מתפתה ומפותה הרבה מאוד ביחס לעבודה עצמה.
                                                      *        *        *
עכשיו אני רוצה לדבר לגביי המקום אשר ממנו בא ומגיע הרצון, בדרך כלל או כמו שאומרים על-פי רוב, האם אתה יכול לרצות ולצוות את מה שאתה יודע ?  כפי שאתה יודע, שקר הורס מהות. וזאת היא הינה רק דרך נוספת להגיד כי מהות יכולה לגדול רק דרך מה שהינו כנה וגלוי ואמתי בתוכך. אנחנו לוקחים זמן ארוך כדי לחבר את העבודה עם החיים ועם מה שקורה לנו כל יום בתוך החיים,
ובתגובות שלנו ל, מה שקורה.

עמוד 506
במשך זמן ארוך ישנו מרווח בין התרגול של העבודה והחיים וההתנהגות האקטואלית של האחד.
האחד רואה אנשים אשר רואים את מה שקורה להם בחיים כאילו זה בכלל לא עוסק ואין לזה שום דבר בנוגע לעבודה, והאחד רואה אנשים מהופנטים ומוקסמים על-ידי הדמיון שלהם של איך החיים צריכים לראות וכמו מה החיים צריכים להיות ולגביי מה החיים צריכים להיות ותגובות הריאקציה לדמיון שלהם.
בשני המקרים, הדבר הכי חשוב זה לא להזדהות, אי – הזדהות. זה לבטח הינו קשה ועבודה ארוכה.
זה קשה להתעורר.
אנחנו צריכים וחייבים לחבר את העבודה עם חיי היומיום שלנו.
האחד לא יכול לחלום על העבודה או לחלום כי האחד הוא הינו איש מודע. ולמרות זאת, הדמיון יכול לתת סיפוק ולספק כל מרכז וחלק של מרכז, וממשיך לעשות ככה למשך זמן ארוך.
פעם אמרו לנו לנסות להשתמש בדמיון בצורה אקטיבית, כמו לדוגמא, לדמיין איך זה יהיה להיות מודע ולעשות לכך הדמיה חזותית של ויזואליזציה ואז לרצות לצוות את זה.
ישנו סוג מסוים של שכנוע פנימי הכרחי ונחוץ של עצמך אשר צריך לעסוק בדמיון המכוון – וכך עם הדמיה חזותית או ויזואליזציה אשר הינה בכוונה. זה נוטה ליצור משהו ברור ומוגדר. ובכול מקרה ולמרות זאת, זה הוא שאי אפשר לדבר עליו בהווה. אתם זוכרים כי נאמר משהו על זה בהקשר ובחיבור עם המושכות בין הרכב – פרש והסוס.
עכשיו, בהתייחס למקור של האיכות של רצון.
רצון אשר מקורו ב 'אניים' היותר חיצוניים באישיות המשויפת הינו חסר ערך.
ושוב, מה שנקרא רצון מ, ה 'אניים' הקטנים הרגעיים והיומיומיים ואשר להם יש זיכרון קצר והם הולכים לישון, ייעלם במהרה או בקרוב מאוד.
אנחנו צריכים וחייבים להקים ולכונן ולייסד רצון על משהו טוב יותר ועמוק יותר. עכשיו, זאת היא הינה אמרה שגויה למדיי, האם הבחנתם שזה הינו כך ? אתה לא יכול לייסד ולהקים ולכונן רצון אמתי.
כי אתה חייב למשוך את זה מכיוון שזה מגיע מלמעלה.
זה הוא הינו מבפנים, מרגשות ומתחושות עמוקים יותר.

אבל, מאחר ולהתפלל זה הינו קשה וזה דורש כנות ואינטנסיביות מאוד גדולות,
אז אנחנו חייבים למצוא איזושהי דרך ראשונית ויסודית קודמת אחרת כדי להשיג גישה
לאני אמתי או רצון.
זה נאמר בפעם האחרונה, כי המסטר לא יכול לדבר איתנו ישירות, אלא אבל רק דרך הרעיונות של העבודה, ואלא אם כן העבודה הינה כבר מיוצגת בתוך ההבנה שלנו, אנחנו לא יכולים לשמוע אני אמתי.
הדבר הראשון זה לנסות להבין את העבודה ולגביי מה היא, ומה הוא הינו הרקע שלה ולמה היא הינה הכרחית ונחוצה ותמיד הייתה קיימת, ולמה קיימות השפעות B וכן הלאה.
וזהו הינו הצעד הראשון כדי למשוך רצון אמתי, אף אחד לא יכול לעשות איזה שהוא דבר כגון זה מתוך יהירות וגאווה ואישיות מזויפת, ואשר הם הינם הכי חיצוניים, הצדדים אשר הם הכי מסובבים כלפיי החיים.
מאחר ורצון אמתי או מסטר הוא הינו פנימי לנו, כפי שאנחנו עכשיו באופן פסיכולוגי פנימי לכול הדברים אשר אנחנו אומרים ולתחושות ולרגשות אשר יש לנו, פנימי לכול הקנאות והבעיות וההזדהויות ועשיית החשבונות – מאחר ואני אמתי מונח עמוק לכול הים הסוער הזה של עצמך,
וזה הוא הינו הכרחי ונחוץ להתבונן בעצמך כנקודת-התחלה.
כי התבוננות עצמית משמעותה כי אתה מתחיל לנוע פנימה מאחורי עצמך, עמוק מתחת לפני השטח,
אשר עליהם ניסית למצוא את המשמעות המלאה של חייך.

עמוד 507
                                               "בירדליפ" 2 לספטמבר 1944
                                                  פרשנות על מאפיין ראשי
לפעמים זה הכרחי ונחוץ להתחיל אוקטאבות קטנות יותר בתוך החיים של האחד. כל האוקטאבות חייבות להתחיל מהתו – ד ו , וזה אומר כי במטרה ובכדי להתחיל משהו, האחד חייב ממש בצורה אקטואלית להתחיל. החיים של האחד כפי שהם עוברים ומתכווצים בקלות באם האחד פשוט מסתובב מסביב בתוך האינטרסים שכבר יש לאחד ואשר יכולים להפוך להיות הרגלים מכאניים.
במקרה אחד אמר אוספנסקי כי זה הכרחי ונחוץ שיהיו : "הרבה מגהצים באש", והוא דיבר על הקשיים של להגיע להיות מעבר לאיזה שהוא שלב נוכחי של עצמך, או להגיע הלאה אל המטרה של האחד, והוא אמר : "אוקטאבות יכולות לתת אחת לשנייה שוק, ואתה יכול לעצור בתווים מי – פה
בתוך אוקטאבה אחת, אבל אוקטאבה נוספת אחרת יכולה לתת את השוק הנכון לראשונה. על-ידי זה שאתה תמשיך הלאה עם משהו ואל משהו אחר אתה יכול להמשיך הלאה עם מה שהתחלת ראשון יותר מכולם".
ההבדל הינו כמו לנגן את אותה המנגינה על כמה מיתרים שחוקים היטב, ולחוש בצורך של כלי נגינה גדול יותר עם יותר מיתרים. ואשר בכול מקרה ולמרות זאת, זה לא קל להשיג אחד.
אנחנו הופכים להיות יצורים של הרגלים מכאניים, הרבה לפני שאנחנו תופשים את זה ומבינים את זה. ואז מה שהאחד קורא לו ניסיונות חדשים או התנסויות חדשות, למעשה הם הינם אותו הדבר
כמו קודם – אותה המנגינה. הם נופלים על אותו המקום.
כל זה הינו מוחזק ביחד על-ידי המאפיין הראשי ואשר מושל באישיות.
מה שהאחד מאמין כי הוא הינו חדש זה הוא באמת הינו אותו הדבר, כי זה מובל כמו קודם כמאפיין ראשי, ואשר חייב להיות מסופק ולא ישחרר אותנו ללא הרבה מאוד בעיות ואמנם השפלה תהיה חלקנו. למרות זאת זה אפשרי להתחיל לשחרר את עצמך מהמושל הזה של "כדור הארץ" – וזה הוא הינו מהאישיות של האחד, ואשר היא הינה – כדור הארץ של האחד – ובשביל להתנסות בקול אחר,
בתחושה אחרת נוספת של החיים של האחד, תחושה ורגש נוספים אחרים של עצמך, רעיון נוסף,
מבט נוסף של לגביי מה הינו כל זה.
המעגל הרגיל של דברים בתוך החיים שלנו, מסתובב בהמשכיות, יומיומי, שבועי ושנתי ומביא אותנו ואותן הנקודות ברצף. כמו הזיכרון המיוחד, המודעות של עצמך, הגדלה דרך התבוננות עצמית לא ביקורתית, הטעם של זה תמיד חוזר לאותן הנקודות, הטעם הזה של חזרתיות בתוך החיים, הופך להיות חזק יותר, עד שזה יותר חזק מהמשיכה של הנקודות אשר האחד מבקר אותן מחדש – עושה בהן ביקור מחודש. ואשר יש לו בתוך הביניים, חסדים טריים חדשים אשר גדלו, כל זה הינו מאוד מבלבל במשך זמן ארוך, אלא אם כן האחד מכיר בכך ומבין ותופש כי  בתוך החזרה הקבועה הזאת, והמודעות של זה, האחד יכול שתהיה לו גישה חדשה, דרך חדשה של להגיב לישן.
האפקט על עצמך, יכול אז להשתנות.
הדברים, המאורעות, יכולים לא להשתנות יותר מדיי, אבל כדי לשנות איזה שהוא דבר בתוך עצמך,
ישנה תמיד הבעיה המעורפלת הזאת של מאפיין ראשי אשר מושל בנו, כפי שאנחנו, ומחזיק אותנו באותו המעגל.
האחד יכול אחרי איזה זמן לחוש כי משהו נראה תמיד שומר אותנו היכן שאנחנו הרבה לפני שאנחנו יכולים לראות מה זה.  "למה ?" , האחד יכול לשאול, "האם אני תמיד כאן באותו המקום ?" ,
זאת היא לא נכות, מכיוון שהרבה מעדיפים את זה אותו הדבר.
עכשיו, זיכרון רגיל הוא הינו מאוד קצר.
בתוך העבודה – זיכרון-העבודה – חזרתיות זאת של התנסויות מוכרות – יכולה להתחיל לעורר את האדם לעצמו, כי זה הופך להיות מקור של שטיחות פנימית או אפילו ייסורים ואומללות.
האחד יכול להפוך להיות ער להיכן האחד הוא הינו בתוך המעגל המסתובב הזה ולזכור איך האחד היה שמה קודם ועוד קודם – וקודם לפני זה הרחק אחורה לתוך העבר.

 

עמוד 508
זאת היא הינה התרחבות וכבר ההתפשטות של מודעות. והאחד אומר לעצמו : "הייתי כאן קודם".
אפילו כך, הכוח והעוצמה של הנקודה של המאורע אשר האחד נמצא בו הוא הינו חזק מדיי, עם התובנה המועטה הזעומה הזאת, "למה ?" האחד יגיד וישאל "האם אני לא צריך להיות כאן שוב ?"
וזה כמובן לא יקרה באם לאחד אין כל תחושה של המעגל המסתובב של עצמו – החיים של האחד.
האשליה של להיות חופשי ולהיות יכול לעשות את מה שהאחד רוצה, האשליה של הזמן אשר הולך ישר קדימה כאילו לדברים חדשים, במקום לראות כי " זמן הינו חזרתיות ",
וכך גם מעגל – האשליה הזאת אשר אנחנו מחזיקים למרות המעגל אשר מדבר בעד עצמו והוא מובן מאליו כמו שיום ולילה וקיץ וחורף, וכי מעבר הזמן עצמו יביא לנו את מה שחלמנו עליו – כל זה עושה את זה קשה להבין את עצמך, ואת החיים של האחד ואת מה שקרה ושקורה לאחד.
עכשיו, הגישה של להתחיל לראות מאפיין ראשי,
תלויה בכוח של האחד לשאת את זה. אנחנו שוכחים עד כמה אנחנו רגישים לרפיון הידיים ולייאוש הדל והזעום ביותר ולביקורת, ועד כמה זה מאוד קשה לשאת איזה שהוא אובדן של הערכה,
אפילו אם אנחנו מדמיינים כי אנחנו קשוחים או שיש לנו ידע עצמי מלא.
בשום מקרה, הוא או היא או מישהו יכולים כי יגידו להם את המאפיין הראשי שלו או שלה, כי אף אחד לא יאמין לזה, וככה אז אף אחד לא יוכל לעמוד בזה.
האקשן או הפעולה של העבודה מביאה את האינדיבידואל בהדרגה לנקודה של לתפוס מבטים חטופים של זה. זה כמו להיות במצב שחותרים תחתיך ומערערים אותך ומחלישים אותך.
זה הינו מדהים ולא ייאמן, כי זה כמו להיות מואשם בגניבה או ברצח או באיזה שקר נפשע.
זה לא רק שזה מאוד כואב אלא שזה בהחלה בלתי אפשרי. ולמרות זאת זה הינו אמת.
מה המשמעות של אמתי ?
שיגידו לך כי משהו הוא הינו אמת כאשר האחד לא יכול לראות את זה, והוא הינו 1000 מייל הרחק מהכוח והעוצמה של להיות יכול לראות את זה, זה לא עושה את זה אמת בשבילנו.
כי אמת היא הינה התפתחות. וזה הינו למה כל אמת חייבת להיות יחסית לכוח ולעוצמה של להיות יכול לראות את זה.
קחו לדוגמא אמרה כגון זאת (מאיזשהו ספר עתיק של אזוטריות הודית) :  "על-ידי האשליה של זוגות הופכיים מנוגדים אשר נובעים מתשוקה ושנאה וכול הדברים אשר נולדו ונופלים לבלבול ומבוכה". 
מי יכול לראות בעצמו את האמת של האמת הזאת ?
אף אחד עדיין לא מוכן לראות את זה, אז אין לזה שום כוח על אף אחד, מכיוון שהאחד חייב וצריך כי יהיה לו הכוח לראות את האמת של האמת, במטרה שהיה לזה כוח על האחד.
רק לשמוע את זה – זה שום דבר. כל אחד יכול לשמוע כל דבר עם האוזניים שלו. אבל לשמוע את זה
עם התודעה – Mind זה הוא הינו דבר אחר ועניין ארוך מאוד.
ולבסוף לשמוע את זה עם הבנה זה הינו עניין עוד יותר ארוך. אבל במקרה הזה האמת יכולה להתחיל להפעיל כוח על החיים של האחד. וזה שוב הינו עניין ארוך, ועד כמה הרבה עומד באמצע ביניהם. האם אנחנו יכולים להאמין כי המאפיין הראשי בכול אחד ואחת מאיתנו, הולך לתת לנו להבין אמיתות אשר הן הינם לחלוטין הפוכות ומנוגדות לכוח הנחבא של זה עלינו ?
האם אתה יכול, בחיים הרגשיים, לסובב אנשים אשר מחזיקים תפקידים במקומות ראשיים ונעלים מכובדים ועמדות של תפקידים רשמיים ואשר עשו ככה במשך שנים בכזאת קלות ? אז זה הוא הינו אותו הדבר. המאפיין הראשי לא יסתובב החוצה וייצא כל כך בקלות ממשרתו.
הוא הינו מבוסס וממוסד היכן שהוא הינו, והוא לא הולך לשחרר את האחיזה והחזקה שלו עליך, ואתה לחלוטין תחת הכוח שלו. והוא יודע היטב כיצד להחביא את עצמו, והוא יודע היטב איך וכיצד להסתיר ולהסוות את עצמו ואיך להתווכח איתך בהיגיון ולהעמיד פנים כי הוא רוצה לעזור לך.
והוא עושה את זה מאוד קשה בשבילך להתחיל אוקטאבות חדשות.

עמוד 509
ולהתחיל עם אינטרסים חדשים ; והוא תמיד יסביר למה זה טיפשי או לא הכרחי וכך הלאה,
במיוחד אם אתה מנסה להתחיל משהו אשר יכול להחליש את הכוח שלו.
כל עוד הוא מסופק אז אתה תחוש מסופק. ואתה תחוש בשלווה ובשלום עם העולם של עצמך.
למרות זאת, העבודה היא לא בשביל לגרום לנו לחוש בשלום ובשלווה עם עצמינו כפי שאנחנו,
יש שלום ושלווה נוספים אשר מתוארים כ " לעבור את כל ההבנות " – אבל עדיין אין ברשותנו את השלום והשלווה האלו. ולחלוטין לבטח אנחנו לא יכולים כפי שאנחנו, עם הסוג של השלום והשלווה הקטנטנים והקטנוניים אשר אנחנו חשים אשר הם הינם מאוד שונים כאשר אנחנו מתעוררים מעט, אנחנו חשים מחסור ופחות מהשלום והשלווה הקטנים ואלו שהם איכשהו שבעי רצון וזחוחים ומדושני העונג האלו.
אמרתי כי מעל לזה הכוח שלנו לראות את המאפיין הראשי תלוי בכוח שלנו לשאת את זה.
העבודה לא מאפשרת לנו ללכת מעבר לעצמנו באם אתם יכולים להבין את הביטוי. מאחר והמאפיין הראשי שייך להוויה שלנו ומאחר והעבודה על ההוויה אפשרית רק על-ידי התבוננות עצמית, אז אנחנו לא יכולים לצפות לתפוס מבט חטוף על המאפיין הראשי, אלא אם כן התחלנו לראות ולהבחין ברמת ההוויה שלנו. מה זה אומר להתחיל לראות את רמת ההוויה שלנו אשר מושכת את חיינו ?
לבטח, התבוננויות מבודדות של עצמנו לא יעשו את זה אפשרי בשבילנו לתפוש מבט חטוף על רמת ההוויה שלנו. ואתם חייבים גם כן לזכור כי זה יהיה בלתי אפשרי לתפוס מבט חטוף על רמת ההוויה של האחד אלא אם כן האחד יכול לשאת את זה.
עכשיו, הדרך היחידה אשר בה אתה יכול לשאת את זה, זה על-ידי כך שיהיה לך משהו אחר אשר אתה יכול להחזיק בו. אם יש לך משהו אחר אשר אתה מעריך ואשר אתה יכול להחזיק בו ולבטוח בו, אז אתה יכול אז לשאת כמות מסוימת של הפחתת ערך עצמך, ובמילים אחרות אתה עשוי להיות יכול לשאת ולתפוס מבט חטוף מעת לעת על רמת ההוויה שלך.
מבטים חטופים אלו רצים הרחק מאוד אחורנית, והם לא מתחילים עד שהגעת לשלב של לקחת ולתפוס תמונות של צילומים מנטאליים.
התבוננות עצמית רגעית מבודדת היא הינה כמו לסובב מנורת פלאש קטנה לתוך חלק קטן של החדר אשר האחד חי בו. אבל, צילומים מנטאליים הם כמו לראות יחד מספר דברים בתוך החדר בהקשר וביחס מסוים אחד לשני רק לרגע. נגיד כי אתה התבוננת בעצמך במשך איזה שהיא תקופת זמן על איך אתה מתנהג ופועל בדרך מסוימת. ואתה רואה איך משהו מתחיל ומוביל למשהו אחר וכך הלאה.
ובעובדה אתה רואה את עצמך בפעולה, ובתנועה כצורת הדיבור, פנימית יותר ויותר חיצוני, ובאיזה שהיא דרך אופיינית מסוימת, זאת היא תמונה צילומית, ואתה יכול להגיד כי זאת היא תמונה צילומית של "אני" או כי זאת היא הינה תמונה צילומית של קבוצת 'אניים' של איזושהי תת חלוקה של האישיות, של 'אישיות' בתוך ה'אישיות' שלך.
גורדייף אמר פעם כי זה הינו נחוץ והכרחי לאסוף מספר גדול של תמונות צילומיות של עצמך ולשמור אותן בתוך אלבום, ככה שהאחד יוכל לראותן ביחד.
עכשיו, בלראות את רמת ההוויה של האחד משמעותו כמובן הגדלה של מודעות, הגדלה של המודעות העצמית. כפי שמודעות גדלה, התוצאה הינה תמיד יותר כוח ועוצמה של לראות ביחד. את מה שכבר ראית בנפרד ונראה לך בלי יחס וקשר, זה הופך להיות קשור ומחובר כדי ליצור עיצוב גדול יותר. ומהעיצוב הגדול יותר הזה אתה רואה משמעות נוספת.
ממש כמו להתאים יחד את החלקים של פאזל. פתאום אתה מתחיל לראות את התמונה עולה ואז לראות מה הינה המשמעות של זה.

עמוד 510
עכשיו, כדי שכול זה יקרה, זה הכרחי ונחוץ לעשות תרומה המשכית למודעות של האחד, אפילו למרות שהאחד לא מקבל תוצאות כפי שזה נראה העבודה מלמדת אותנו את השיטה אשר בעזרתה ניתן להשיג תוצאות באם אנחנו מיישמים את השיטה.
אבל איך ומתיי יגיעו התוצאות זה כבר שייך לפעולה הפנימית של העבודה עצמה ואשר נותר תמיד בגדר סוד סתום ובלתי מובן בשבילנו, והשיטה אומרת לנו להתבונן בעצמנו ולהפוך להיות יותר מודעים.
עכשיו, כאשר תמונות מצולמות אלו מתחילות ליצור את עצמם אז השלב הבא הינו כי האחד מתחיל להבחין בהבזקים של תובנות לתוך החיים ואשר הולכות הרחק אחורה.
ואז האחד מתחיל להפוך להיות מודע יותר לרמת ההוויה של האחד ולסוג האדם אשר האחד היה כל הזמן הזה ואף פעם לא ראה בגלל הפעולה של בלמי הזעזועים.
עכשיו זה הזמן כאשר זה מתחיל להיות אפשרי להשיג כמה רעיונות לגביי מה הוא הינו המאפיין הראשי של האחד.
כאשר מגיעים לשלב הזה, אתה לא תהיה בטוח, האם זה הוא הינו דבר אחד מתוך שלושה, בתור נקודת התחלה, עכשיו בשלב הזה, אתה תבחין בירידה גדולה והפחתה של הביטחון העצמי, בשניהם, גם בעצמך וגם בדברים באופן כללי. אתה תחוש חולשה פנימית, ואתה תצטרך להיות זהיר לגביי צורות מסוימות וחדשות של רגשות נגטיביים.
דבר נוסף אשר אתה תתחיל להבחין בו, זה שהנחיצות וההכרח של העבודה יהפכו להיות הרבה יותר חזקים, אתה מבחין כי זה הכול ממש אמתי וכי אתה לא יכול להתעלם מזה.
אם לא הכנת את עצמך לשלב הזה, אם לא עשית את העבודה אשר אתה היית אמור לעשות,
ואתה פוגש את השלב הזה, אז אתה בצורה בלתי נמנעת תקרוס או שזה יהיה בלתי נמנע כי תקרוס.
בפשטות בגלל שאתה תגיע למקום אשר לא היית אמור להגיע אליו.
אתה תתחיל לנסות לשחות לפני שלמדת איך לשחות.
עכשיו בהתייחס לסוג הדברים אשר יוצרים מאפיין ראשי – במקום הראשון הם אך פעם לא דברים נחמדים, אני מתכוון כי כאשר אתה מתחיל לראות אותם הם כולם מסוג כזה של טבע שהם לא נעימים. אני לא מתכוון איומים ונוראיים, אתה יכול לחוש רגעים של אימה, כאשר אתה מבין ותופש ומכיר כי דברים כאלו לא נעימים נטוו דרך חייך, אבל אין שום ספק כי אתה יכול להגיע להיות ממש רגיל אליהם.
ושוב, לא לשים לב ולהבחין כי הם לא נעימים, בתנאי שלא באמת התעוררת אליהם, כי זה למעשה הינו בלתי אפשרי למות אליהם, אלא אם כן האחד התעורר אליהם. להתעורר בהדרגתיות למאפיין הראשי זה הינו קודם כל לפני שאפשר לגרום לזה למות, ואתם תזכרו כי הסדר הנכון של הדברים האלו, כפי שפעם דיבר על זה גורדייף, כאשר הוא דיבר על הרעיון של לידה מחדש בכתבי הקודש הנוצריים, והוא אמר כי זה הוא הינו סימוכין לגביי למות ולידה מחדש והתעוררות בכתבי הקודש הנוצריים, אבל שהם לא מופיעים בסדר הנכון (ראשונה) והוא אמר " האדם חייב להתעורר לפני שהוא יכול למות לעצמו, ועל-ידי זה, על-ידי מיתה לעצמו, הוא יכול להיוולד מחדש".
עכשיו, מאחר והמאפיין הראשי הוא הינו הציר אשר מסביבו כל דבר בתוכך מסתובב, אז זה ברור כי באם האחד רוצה באמת להשתנות, אז את הציר המרכזי הזה חייבים להוציא ולקחת החוצה.
ובמקרה כזה משהו אחר חייב להחזיק את האדם ביחד. אבל אנחנו חייבים להתייחס ולקחת בחשבון את כל התהליך כשלם וכהדרגתי ולא כפתאומי.
חייב להיות משהו בשביל להחזיק בו ככה שאתה תוכל לשחרר. אם החיים שלך בתוך החיים אשר הם הינם מאוד חשובים לך, אז אתה תמצא את זה קשה לשחרר. אם אתה אמנם משחרר, החברים שלך יכולים לא לזהות אותך.
הנה כאן זה הכרחי לפעול באם זה אפשרי לעשות ככה. אם באמצעות העבודה ובאמצעים של העבודה.

עמוד 511
משך זמן ארוך האדם מתחיל להתעורר לעצמו, והוא הולך בכיוון של להתעורר למאפיין הראשי שלו.
והוא במסע הזה. זה יהיה טיפשי מצידו לנסות למות לעצמו מבלי שהוא עבד.
אנשים מסוימים ניסו את זה על-ידי צורות איומות של סגפנות, הם ניסו למות  לעצמם מבלי שהם התעוררו, ולמרות כי הם אמנם אולי עשו "גוף שני" הם הפכו בפשטות להיות "דברים".
מה שגורדייף קרא : "דברים של חיי נצח". כל העבודה אשר אנחנו עושים בהווה הינה מחוברת עם להתעורר לעצמנו. עם להפוך להיות ערים ומודעים לעצמנו, עם להכניס לתוך עצמנו אור. מודעות היא הינה אור. באם אתה מתחיל להתבונן בעצמך ללא ביקורת אתה מכניס פנימה אור.
בסופו של דבר האור הזה יראה את המאפיין הראשי, אבל לא עד שתפסת חזקה בחבל, של משהו שמחזיק אותך, אם אתה הולך להזיז ולהניע את עצמך ממקום אחד, אתה חייב להכין מקום נוסף לעמוד עליו. ואני מייעץ לכולכם לא להזדהות עם המילים מאפיין ראשי.
נסה בפשטות להבין כי כל דבר, כל התגובות שלך, הגישות שלך, ההתנהגות שלך, המחשבות התחושות והרגשות שלך, מסתובבים סביב ציר מרכזי, אשר שומר אותם מקובעים.
אם האחד יכול לראות את אחד מהשלבים בסולם או את אחד מהחישורים, זה כמו לקחת תמונת צילום. אז האחד רואה שלב נוסף בסולם או חישור נוסף וכך הלאה. הם יובילו לאותו הדבר במרכז.
לבסוף אתה תזכור כי אף אחד לא יכול לראות את המאפיין הראשי שלו או שלה אלא אם כן הוא או היא מוכנים לזה.

                                 "בירדליפ" 16 לחודש ספטמבר 1944
                                          הערה על עבודה אישית
זה תמיד נחוץ והכרחי לדבר על עבודה אישית ועל מה המשמעות שלה.
אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו בהמשכיות, בחשיבתנו האישית, ולהזכיר לאחרים בדרך בה אנחנו מתייחסים לעבודה ומדברים עליה, מה זה אומר ומהי המשמעות של לעשות את העבודה הזאת,
אנחנו שוכחים בקלות וזה לא כי אנחנו שוכחים בכוונה, אלא זה שאין לנו את הכוח לזכור.
גורדייף אמר : "אדם, הוא לא אדם, אלא אם כן הוא זוכר את עצמו. אבל, כאשר הוא מבין ותופש כי הוא לא זוכר את עצמו אז הוא מוצא עד מהרה כי הוא לא יכול לזכור - לזכור את עצמו. ההרגלים שלו של לשכוח את עצמו ולהיות ישן בתוך החיים הינם חזקים מדיי". והוא אז הינו אדם ישן אשר תופש במרווחים כי הוא הינו ישן, וזאת היא הינה הסיטואציה שלנו, אז אנחנו צריכים וחייבים לשים לב ולהבחין מה שם אותנו בשינה וגורם לנו לישון, על-ידי התבוננות אנחנו יכולים לראות איך המאורעות של החיים גורמים לנו לישון, וחלק במיוחד, ואיך ההרגלים של הדמיון והחלומות בהקיץ וההזיות היומיומיות שלנו, דיבור פנימי וחשבונאות, להיות פגוע, שיהיו לנו מחשבות נגטיביות, וכול הצורות שלהם של המצאות ותחבולות ותכנונים, הצדקה עצמית וכן הלאה, עושים את אותו הדבר.
ישנם מספיק בשביל לעבוד עליהם.
אבל, אנחנו יכולים להגיע לשלב הזה אשר הינו ניתן להשוואה עם חצי-ערות במקום שינה רגילה במיטה – כמו כאשר שאנחנו יודעים כי אנחנו ישנים ועדיין לא יכולים לפתוח את העיניים שלנו או להכניע את הגוף שלנו. או כמו שבמקרים מסוימים היכן שאנחנו לא יכולים להגיע לתוך המודעות הערה שלנו ואנחנו עדיין בין צלליות נעות של חלום אשר אנחנו מכירים ויודעים.

עמוד 512
ואלו הם הינם החלומות, וזה כאילו אנחנו לא יכולים להביא שום דבר לידי מיקום ופוקוס ואין לנו מספיק כוח. אנחנו לא יכולים מספיק להתרכז על-מנת להתעורר.
עכשיו, בתוך העבודה ככה אנחנו לעתים קרובות, הולכים מסביב כל היום וחשים כי אנחנו ישנים,
ולא מסוגלים ולא יכולים לתת לעצמנו שוק – זה הוא הינו, השוק המודע הראשון של זכירה עצמית – ואשר דורש מאיתנו מאמץ של התרכזות וריכוז, ושל תשומת לב פנימית וככה גם של מספיק כוח.
ריכוז דורש כוח. כאשר כוח רץ לתוך מצבים שליליים – נגטיביים או לתוך חלומות בהקיץ ודאגות של חרדה, אז אתה לא יכול להתרכז, ושום דבר לא קל יותר ולא פשוט להתבוננות בו בתוך עצמך.
לדוגמא, אתה קורא ספר, אשר דורש תשומת לב מכוונת כדי לעקוב, וקול מבחוץ מזכיר לך משהו אשר עשה אותך נגטיבי – שלילי אתמול, מיד, הגלילים בתוך המרכזים מתחילים להסתובב ואשר עליהם רשומים כל התקריות והמקרים של אתמול. תשומת לבך עוזבת עכשיו את הספר,
ונמשכת עכשיו ללא מאמץ לתוך מצב נגטיבי – שלילי וכבר לא מכוונת יותר על-ידי מאמץ.
אתה יכול עדיין לשבת באותה התנוחה, ואפילו להמשיך לקרוא על-ידי מרכז התנועה, אבל אתה לא לוקח כלום פנימה, אתה לא מכניס כלום פנימה כי אתה לא יכול להתרכז.
זה מראה איך וכיצד אנחנו מאבדים כוח כל כך בקלות, בשביל איזה שהוא דבר או בשביל כל דבר אשר אנחנו מכוונים אליו. אנחנו הופכים ונהיים מוסחי דעת, ובצורה מטפורית יושבים וכוססים ציפורניים.
או למעשה ממש בזמן אשר בו כל מיני סוגים של ערפל ודוק מצועף ומעורפל, רוחות מתערבלות, רעמים וברקים והצפות, התפרצויות של קיטור וגשמי זעף ומבול קורים בתוך חיי הנפש העדינים שלנו, ואשר את כולם אנחנו חושבים ומהרהרים בהם והוגים בהם עם סיפוק.
וזה עוקב כי באם הכוח שלנו עובר לתוך תופעה "טבעית" כזאת, אז חבל הארץ או המדינה הנפשית שלנו לא מייצרת הרבה מאוד יבולים.

כאשר גורדייף אמר בקשר להגדרות הראשונות שלו, כי מה שהוא התכוון על-ידי אדם אשר חייב לזכור את עצמו, זה שהוא כמובן התייחס למצב של מודעות אשר בעבודה הזאת הוא נקרא המצב השלישי של המודעות. 
ובאומרנו זאת, אנחנו יכולים להבין בקלות כי הוא התכוון שאף אחד הוא לא אדם, אלא אם כן הוא העלה את עצמו למעלה בפנים בתוכו ועשה את זה אפשרי להשפעות חדשות להגיע אליו.
כפי שכולנו יודעים העבודה הזאת מלמדת עם ההקדשה הגדולה ביותר כי בשני המצבים הרגילים שלנו של מודעות, שינה פיזית ומה שנקרא מצב של ערות, ההשפעות אשר באות ומגיעות מרמות גבוהות יותר בקרן הבריאה, לא יכולות לחדור אלינו.
מה שנקרא מצב הערות הרגיל שלנו, עם כל הדאגות ועם כל החרדות שלנו, ועם כל אינספור צורות ההזדהות שלנו ועם כל המצבים הנגטיביים השליליים ועם כל נקודות המבט אשר הם הינם לחלוטין מוטעות ושגויות והדרכים המוטעות השגויות של לקחת את הסדרות אשר תמיד חוזרות על עצמן של מאורעות ואירועים ואופנים אשר אליהם כולנו חשופים בכול רגע, ואשר הם חותכים אותנו החוצה לגמרי וקוטעים ומנתקים ומפרידים אותנו לחלוטין מההשפעות אשר מגיעות ובאות ממרכזים גבוהים יותר.
זה נראה לעתים קרובות כי הרעיון שיש לנו מרכזים גבוהים יותר, ואשר להם יש ידע הרבה יותר גדול ויותר הבנה מאשר יש לנו, זה לא מספיק שחושבים ומהרהרים והוגים בכך, העבודה מלמדת כי יש בתוכנו, מפותחים במלואם שני 2 מרכזים גבוהים יותר אשר בהמשכיות שולחים את ההשפעות שלהם למטה אלינו, רק שאנחנו לא יכולים לשמוע אותם.
המרכזים הגבוהים מתקשרים עם השפעות אשר באות ומגיעות מהרמות הגבוהות יותר.
המטרה של העבודה הזאת זה לנקות ולטהר את המרכזים הנמוכים יותר שלנו ולהבהיר אותם ולפתוח את החלונות שלהם, ככה שהם יוכלו להתחיל להעביר ולשדר את הרעיונות האלו ואת ההכוונות אשר מגיעות ובאות מהמרכזים הגבוהים יותר.
 

עמוד 513
עכשיו ברמת ההתפתחות הרגילה שלנו, ברמת ההוויה שלנו אשר הינה כזאת שאנחנו לא יכולים לשמוע, ואפילו לא יכולים לתפוש את ההשפעות הגבוהות יותר האלו. זה נחוץ והכרחי לתרגל זכירה עצמית עד כמה שאנחנו יכולים וכאשר אנחנו יכולים.
כי זה רק ברמה הזאת של מודעות אשר נקראת הרמה של זכירה עצמית או מודעות עצמית או ערות עצמית שאנחנו יכולים לקבל אותם.
אנחנו מתחילים על-ידי כך שאנחנו שומעים אותם בצורה עמומה ובדרך כלל כסוגים חדשים של תחושות וסוגים חדשים של רגשות ושל מחשבות ותובנות.
זאת תהיה טעות גדולה, לחשוב כי המרכז הרגשי שלנו כפי שהוא מפותח עד עכשיו, המרכז הרגשי שלנו כפי שהוא הינו עד עכשיו הוא מאוד עמום ועלוב ולא הולם ומתאים ובעובדה, זה מכשיר מסוכן.
כי הוא ברובו נמשל על-ידי רגשות שליליים, והטרגדיה היא הינה כי עם המרכז הרגשי הלא הולם והפגום והלקוי והעלוב הזה אשר יש ברשותנו אנחנו מדמיינים כי אנחנו יכולים לאהוב.
אז אנחנו פולטים פליטות פה ויש לנו טעויות גסות לאורך החיים עם המכשיר האומלל המסכן, עלוב הנפש, חדל האישים הנבזה ושפל הזה ואנחנו לא מבינים ותופשים כי המכשיר שלנו הינו בתנאים חסרי תקווה בשביל כל מילוי של מה שאנחנו באמת רוצים.
והתוצאה היא הינה שאנחנו הופכים להיות שקועים וטבועים ומודפסים ונבלעים במאסה המשכית של חצי מחשבות נבוכות ומבולבלות ומסובכות, וחצי תחושות וחצי רגשות וחצאי דמיונות ואכזבות, וכך הלאה. ואשר בונים ומייצרים את החיים הפנימיים הנפשיים שלנו עצמנו.
עכשיו, העבודה אומרת כי אנחנו חייבים להרים את עצמנו החוצה מהמצב החשוך הזה על-ידי פעולות של זכירה עצמית, וזה, כפי שנאמר מעל, דורש כוח.
זה דורש איזשהו כוח של ריכוז ושל תשומת לב, ואף פעם לא יהיה לך את הכוח הזה באם אתה נותן לכוח שלך לרוץ פנימה לתוך הכאוס הפנימי הזה.
תהלוכה או המצעד ההמשכי הזה של אסוציאציות מכאניות, זרם זה של דימויים ודמויות, אי בחירות ועמימות וערפול חסר צורה זה, אשר הינו באמת המצב הפנימי שלנו.
העבודה אומרת כי אנחנו חייבים במרווחים לכנס את עצמנו ולאסוף את עצמנו בפנים.
כפי שזה הוא הינו באיזה שהיא דרך עומד על כל המאסה הזזה הנעה הזאת, ולחוש את הקיום האינדיבידואלי שלנו ולזכור על מה אנחנו מתכווצים ומה היא מטרתנו ולמה אנחנו קיימים.
זה דורש כוח, ואם תאפשר לכוח שלך להיות מוטה וחורג ומוסט ומוטרד ובהסחת דעת בכול רגע על-ידי אסוציאציות אוטומטיות ועל-ידי מחשבות רנדומליות מקריות, ועל-ידי הסצנה המשתנה של החיים החיצוניים, אז אף פעם לא יהיה לך את הכוח לזכור את עצמך.
זרם הדברים יישא אותך איתו. בכול זכירה עצמית האדם חייב לזכור את העבודה ולגביי מה היא ובמה היא עוסקת. והוא חייב לזכור לדוגמא, כי על-ידי אקט הפעולה של לעצור את כל הזרמים המכאניים האלו בתוך עצמו, הוא יכול להניף ולהרים את עצמו למעלה להשפעות אחרות גבוהות הרבה יותר מאשר הוא הינו.
אלא אם כן אתה חש ומרגיש כי הקיום של מרכזים גבוהים יותר, הוא הינו אפשרות, אז אתה לא תוכל ולא תהיה מסוגל לעשות כך – זה הוא הינו, אלא אם כן אתה חש ומרגיש כי ישנו משהו מעבר לעצמך והערבוביות והבלבולים הקטנים והעלובים שלך בחיים אז אתה לא תהיה יכול להרים ולהניף את עצמך למעלה כפי שזה הוא הינו באיזה שהיא דרך ולהכניע את עצמך למשהו מעליך.
כמובן, אם אתה באמת חושב כי אתה בעצמך עושה את המחשבות שלך עצמך, ואת המודעות שלך עצמך, ואת החיים הפיזיים שלך עצמך, ואם אתה משייך כל דבר לעצמך – אז אקט הפעולה זה יהיה בלתי אפשרי.
הסיבה היא הינה כי אתה לא תהיה מסוגל ויכול לרכז כוח בצורה מספקת או שיהיו לך כוח ועוצמה מספיקים של תשומת לב פנימית כי אתה לא מאמין במה שהעבודה מלמדת ובעזרה האפשרית שלה. אם אתה לא מאמין במשהו אז אין לך כוח בשבילו. אם אתה לא מאמין במשהו אז הוא לא חשוב בשבילך, ואתה יכול רק לתת לזה מס שפתיים וזה הכול. אבל, באם אתה מאמין כי זה משתלם וכדאי אז ההערכה הרגשית תמקד ותרכז בשביל זה את הכוח. והאילוסטרציה אשר נתתי לגביי לקרוא את הספר ולהיות מוסח דעת על-ידי רכבת של מחשבות נגטיביות והנקודה היא הינה,

 

עמוד 514
כי אם הרעיון שאני מעריך את הספר הזה ואת הידע אשר הוא מכיל, אני אשמור ואחזיק מספיק כוח כדי לא להזדהות עם הסדרה או הרכבת של הרגשות השליליים באופן אוטומטי, ואשר זה מושם ומתקדם על-ידי אסוציאציות.
זה יהפוך לי להיות לא חשוב במראה או במבט על החשיבות של משהו אחר.
אני זוכר כי פעם אדון אוספנסקי אמר לכמה מאיתנו : "אם אתם עושים את הדברים הלא חשובים שיהיו לחשובים, אז איך אתם יכולים לעשות את העבודה הזאת ?"
אחת מהכוונות שלה הייתה כי אם אתה מזדהה עם דברים לא חשובים, ווכה אתה שם כמות גדולה של כוח לתוכם, אז לא יהיה לך כל כוח לריכוז ולתשומת לב. הכוח שלך יימשך בהמשכיות לתוך 1001 אלף ואחת פעילויות. כולם צריכים לעשות מאמץ אמתי כדי לזכור את עצמם – את עצמו או את עצמה, לפחות פעם ביום – וזה לא יכול להיעשות בזרם השוטף והרץ של הדברים. אף אחד לא יכול לזכור את עצמו בזרם השוטף הרץ של מאורעות פנימיים יותר וחיצוניים, חייבת להיות שמה פעולה נבחנת ומובדלת ברורה, עצירה מובחנת ונבדלת של הכול בהעלאה וההנפה שלך למעלה לכול הרעיון השלם של העבודה, לרעיון של מרכזים גבוהים יותר ואשר מדברים כל הזמן, ולכול הרעיון השלם של לימודים אזוטריים דרך כל התקופות, ואשר בו תמיד דיברו וגם תמיד מדברים על הקיום של ההשפעות הגבוהות יותר האלו, ואשר איתם האדם יכול לבוא במגע.
האדם נוצר ונברא כדי לבוא ולהגיע למגע עם השפעות גבוהות אלו, ובהתייחס אליהן הוא עד עכשיו פספס את הסימן, וכך במשמעות המילולית זה אומר את המושג כי זה הוא 'חטא' – כי המילה 'חטא' בכתבי הקודש הנוצריים משמעותה הוא 'לפספס את הסימן', כתבי הקודש הנוצריים מכילים קטעים נפלאים אשר נושאים לימודים אזוטריים, ובהקשר זה תזכור כי העבודה הזאת הוגדרה על-ידי
גורדייף בתור הצד האזוטרי של כתבי הקודש הנוצריים.
עכשיו בבקשה תזכרו כולכם כי אתם צריכים לעשות את העבודה הזאת טרייה כל יום.
בכול יום זה הינו הכרחי לעשות את עצמך מודע לעבודה בפנים, להיות ער לזה או ער לעבודה, לחשוב עליה, לנסות לזכור כל מטרה קטנה שיש לך, ולנסות להשיג ולקבל את מה שהיום מלמד.
אתה תזכור כי הילדים של ישראל הוזנו על-ידי מן מהשמים וכי נאמר להם לא לשמור את זה ליום הבא. אז אל תחשוב כי בגלל שהבנת משהו אתמול אתה תמיד תזכור את זה. הכול משתנה אבל העבודה נשארת אותו הדבר. בפעם שיש לך נקודה בעבודה  - זה אומר באופן גס, מרכז כובד קטן -
- אתה אז תדע כי זה מציג את עצמו בצורה שונה בכול יום כמו גלגל של משמעות וכוונה מסתובבת.
אל תחשוב כי בגלל שהבנת משהו בשבוע שעבר זה יישאר שמה תמיד אותו הדבר. להיפך, כל הבנה גדלה בגלל שהעבודה הינה החיים והחיים חייבים לגדול.
אז, אתה תמצא שההבנה שלך ממשיכה להשתנות כפי שהחיים של העבודה גדלים בתוכך, ועדיין זה תמיד אותו הדבר. כאשר אתה מתחיל לקבל כוח מהעבודה דרך ההערכה שלך של זה ואת זה, אתה חייב לזכור כי זה דורש אכפתיות ודאגה. אתה יכול במשך ימים לא יכול לעשות איזה מאמץ ומאבק ראוי, ועדיין כפי שנאמר אתה יודע כי אתה באיזה שהוא מצב ביניים מתווך אמצעי, באם אתה מבחין הזה – אם הלכת מספיק הרחק – אז אתה מפותה – מפתים אותך.
'אניים' נגטיביים, 'אניים' אלימים, 'אניים' גסי רוח, 'אניים' אשר מבזים וחשים בוז ולגלוג, ואשר לא רוצים לעבוד, ומנסים להכות אותך על הראש ולהכות אותך למטה ולהפיל את התחושה ואת הרגש שלך לעבודה. תקופות אלו הן בעובדה מאוד מעניינות אם תתבונן בהם ואם יש לך איזה שהוא כוח מסוים של להבחין על-ידי טעם פנימי ב 'אניים' הנגטיביים האלה.

עמוד 515
אם אתה תשמור על שלמות ועל הגינות ותקינות ויושרה מסוימת בתוך עצמך ותעשה מאמץ ברגע הנכון, או לפחות לא תיתן לעצמך שיתגברו עליך(ה 'אניים'), אתה תמצא כי אחרי איזה זמן, מצב ביניים מתווך אמצעי זה עובר, ואתה תחוש שוב את העבודה אבל בצורה ובדרך חדשה. אנשים מסוימים תמיד נדבקים ונאחזים ונתקעים כאן, אבל אתה חייב לזכור כי במעבר ממצב אחד לאחר אפילו בדרגה הכי קטנה, ישנו אינטרבל – רווח או פער בין כל מצב ורמה, והנה כאן אתה מחויב כי יהיו לך ספקות ומתח פנימי ומצוקה. ואני מייעץ לך כאן רק דבר אחד : אם הספקות והמתחים והמצוקות שלכם מחוברים או קשורים עם משהו או מישהו כל דבר או כל אחד חיצוני אז
אף פעם לא תעבור את המרווח או האינטרבל הזה.
אתה חייב באיזושהי דרך לראות כי הבעיה היא הינה באמת בתוך עצמך,
וכי היא הינה בגלל בלמי זעזועים, גישות, הרגלים של התודעה – Mind וכולי.
העבודה היא הינה לגביי שינוי של הוויה. שינוי של הוויה, ושינוי של עצמך.
זה אתה עצמך אשר צריך להימשך דרך המסננת ככה שדברים מסוימים יישארו מאחור.
כאשר האחד מגיע ובא אפילו בסקאלה הכי קטנה במסננת הזאת, הבעיה תמיד נראית בחוץ.
ואז אתה מאבד את הכוח שלך במצבים נגטיביים והצדקה עצמית ורחמים עצמיים.
עכשיו, נגיד כי אין לך כל ניסיון אמתי בהתבוננות עצמית ולא עשית כל עבודה כנה וראשונית מוקדמת של פעולת הכנה בהתייחס לכך, אז מה יקרה ?
המצב המעניין אשר בו אתה נמצא יכול להוביל למצב או לרמה חדשים.
חזור שוב בחזרה, כי אתה לא נתת את הסמכות של עצמך לעצמך.
כדי להתגבר על מצב זה של פיתוי, אם אפשר להגיד. אני מתכוון, כי אתם שכחתם כי אתם עובדים עם ועל עצמכם. אתם יכולים לחלום שאתם עובדים, בדיוק כמו שאתם חולמים שאתם קופצים מעל משוכות, אבל כאשר אתם מגיעים עד למשוכה האמתית, אז אתם לא רואים מה היא הינה המשמעות של זה וככה אתם אז נעלבים ונפגעים. אתה מזדהה באופן מיידי עם כל דבר בתוך עצמך,
ועם ה 'אניים' הנגטיביים שלך. ואתה שוכח לתת איזה שהיא סמכות ל 'אניים' של העבודה שלך.
אתה לא רואה כי אתה סמוך וקורב ובהתמודדות עם סיטואציה אמתית, ועם משוכה אמתית,
אשר אפשר לעבור מעליה או אותה רק על-ידי עבודה ממושכת על עצמך,
כנגד 'אניים' אשר מנסים להחזיר אותך אחורנית ולשמור אותך נמצא אחורה.
אתה, כפי שנאמר, לוקח את הסיטואציה מנקודת המבט של החיים , ולא מנקודת המבט של העבודה.
ובמקרה כזה החיים הם לא המורה שלך אלא ההורס שלך.
החיים הופכים להיות המורה שלך רק כאשר אתה לוקח את זה מנקודת המבט של העבודה.

                                            "בירדליפ"  23 לחודש ספטמבר 1944
                   הערה נוספת על עבודה אישית – לגביי לראות כוח שני בתוך עצמך.
דיברנו לאחרונה לגביי עד כמה הרבה זמן זה לוקח לראות כי אפשר לקחת קשיים בדרך של העבודה,
ואיך אנחנו יכולים להיות מה שאני קורא לו מפותים או בפיתוי בלי שאנחנו רואים את זה, פשוט בגלל שאנחנו לוקחים קשיים כאילו הם לא היו אמורים להיות קיימים.
עכשיו – קושי, זה הוא הינו הכוח של ההתנגדות – והוא הינו נוכח בכול מקום, ועובר ורץ דרך המארג והמרקם של החיים. והינו נוכח גם כן בתוך עצמנו.
אדון אוספנסקי אמר פעם :
"בלנסות ללמוד את הכוח השני זה הכי טוב לנסות להתחיל להתבונן בזה בתוך עצמך".
 

עמוד 516
לכולם ישנם קשיים פנימיים, אבל הם לא מזהים כי הם הינם בגלל הכוח השני. ולוקחים אותם כמגבלות ומכשולים אשר כלפיהם חשים שסובלים מהם בצורה לא פירית, ואנשים אומרים : "אם רק בלי זה ורק את זה...וכולי".
הרעיון של כוח שני הינו מבוטא באחד מחוקי התנועה בפיזיקה של ניוטון, היכן שזה נאמר כי לכול כוח ישנו כוח שקול והפוך ומנוגד.
החוקים אשר העבודה הזאת מנסחת בהיותם חוקי יסוד, כלומר חוק ה- 3 השלוש וחוק האוקטאבות,
קיימים בשניהם, בטבע ובתוך עצמנו.
וזה חוק ה- 3 השלוש אשר מתייחס לזה עכשיו. ועוסק בנו עכשיו. ואשר לא אומר כי לכול כוח יש כוח שווה והפוך ומנוגד, אלא אבל כי בכול מניפסטציה או התבטאות והתגלמות והתגשמות, ישנם שלושה כוחות אשר בפעולה – הכוח האקטיבי אשר הינו הכוח היוזם, הכוח הפסיבי אשר הינו הכוח של ההתנגדות, והכוח המנטרל אשר מחבר את השניים ואשר אחרת הם הינם כוחות הפוכים ומנוגדים אנטגוניסטיים – עוינים.
כך שכאשר משהו קורה – כלומר קורית מניפסטציה או התגשמות, התבטאות או התגלמות,
בלעדי הכוח השלישי, שני 2 הכוחות האחרים בהיותם שווים ושקולים ומנוגדים, אשר ייצרו מצב קבוע של עניינים על-ידי זה שהם יהיו מחוברים ומקושרים כמו הקרניים של שני 2 איילים אשר הינם שווים בכוחם.  זה אז הינו הכוח השלישי אשר על-ידי כך שהוא עושה נקודת משען, הוא עושה את הדברים אפשריים ומביא את הדברים המתנגדים לתוך הרמוניה.
ואשר עושה שימוש בהפכים ובניגודים אשר אחרת הם הינם בלתי ניתנים לפיוס.
העבודה מלמדת כי אם אנחנו מתחילים לראות כוח שני בתו עצמנו, אנחנו יכולים לתפוש מבט חטוף של כוח שלישי, אבל קודם כל וראשית אנחנו חייבים לראות את הכוח הראשון.
לאחרונה דיברנו לגביי רצון ואשר הוא הינו מוגדר בתוך העבודה בתור למצוא פתרון ולא בתור השלילה של משהו.
כאשר אתה רואה איזה שהיא צורה של כוח שני אשר פועל בתוך חייך, משהו אשר מונע אותך מלהשיג ולרכוש או להגיע לאיזה שהיא מטרה או אובייקט ואשר יכול להיות כי אפשר להתייחס לזה בתור הכוח האקטיבי או הכוח הראשון, משהו אשר ממשיך לעמוד בדרכך, סיטואציה אשר דורשת פתרון ולא רק דחייה או שלילה ; וכי זה הינו כאן שפעולה של רצון מתחילה – בהשלמה ופיוס של הסיטואציה. אז אתה לא יכול להתעלם או לבטל את הכוח השני על-ידי אלימות כי הוא רק יהפוך להיות חזק יותר.
אבל, אתה יכול להיות מסוגל להיות "Peace Maker  " – " משכין שלום " ובאיזה שהיא דרך לשתף פעולה או לגרום לזה לשתף פעולה עם הכוח האקטיבי דרך איזה שהיא גישה חדשה לסיטואציה בתור כוח שלישי.
אחד מהניסיונות הכי נפלאים זה להבין ולתפוש ולהכיר בכמה הרבה כוח שני חסר תועלת אנחנו יוצרים בתוך עצמנו בגלל הגישות והדמיון שלנו, ואיך אינספור צורות של כוח שני מופיעות ועולות פשוט כי אנחנו לא תופשים ומבינים כי ברשותנו אנו (כמו רכוש) מספר גישות וצורות של ציפייה,
אשר אנחנו לא צופים בהן ולא מתבוננים בהן ואשר פועלות בדרך כזאת.
כמו לסבך כל דבר בודד ויחיד בתוך החיים שלנו על-ידי יצירת כוח שני אשר הוא לא נחוץ ועיוור.
בשביל להפריד את עצמך מעט מכמה מהגישות של  האחד, ומכמה אמונות תפלות ואמונות קדומות אשר חרוטות וחקוקות וטבועות ומושרשות ולבסוף אפילו מהכוח ומהעוצמה של כמה בלמי זעזועים,
אם זה אפשרי, זה להתנסות בדרגה של חופש אשר היא הינה מאוד קשה לתיאור.
האחד מבין ותופש כי האחד היה בתוך הכוח של משהו אשר האחד אף פעם לא חשד בו והבחין כי האחד כבר אין לו עוד קשיים מלאכותיים כמו קודם.
וניסיון כגון זה עושה את זה אפשרי בשביל האחד לראות את החיים של האחד בעבר יותר על-פי מידה, כי כאשר ישנה הזזה והסחה או מעבר והחלפה ושינוי של המצב הפסיכולוגי של האחד דרך הגדלה של מודעות – זה הוא הינו נגיד – של ערנות ומודעות של כמו מה שהאחד הינו – אז האחד יכול
 

 עמוד 517
 אז האחד יכול לראות את החיים של האחד בעבר יותר באופן ברור ומפורש מנקודה יותר מודעת זאת אשר נעשתה חופשיה. האחד לא יכול לראות את החיים של האחד. ואשר זה מה שנעשה על-ידי רמת ההוויה של האחד, מאותה רמה של הוויה.
אנחנו בהחלט לא מסוגלים למשל לראות עד כמה אנחנו טיפשים בצורה בלתי רגילה באלף ואחד 1001 דברים, או עד כמה סיבכנו ללא צורך דברים מסוימים, אלא אם כן נקודה חדשה של מודעות נולדת בתוכנו ואשר ממנה נוכל לראות זאת.
אתה לא תהיה מסוגל לראות איך אין לך שום דבר אשר איתו תוכל לראות – וזה הוא הינו, שום נקודת עמדה חדשה. אבל, אם משהו השתנה בתוכך, ואתה היית ככה עד עכשיו, עד אשר שוחררת מאיזה שהיא גישה כלפיי עצמך, או כלפיי אחרים, או כלפיי החיים, אז אתה תהיה יכול ומסוגל לראות,
איך גישה זאת פעלה ועבדה בתוכך דרך כל החיים שלך ואתה תדע משמעות אחת של האמרה :
" הרמה של ההוויה שלך מושכת את חייך".
זאת היא הינה התנסות מעניינת.
עכשיו, נחזור למה שאנחנו מדברים עליו – שינוי זה של גישה, או השחרור של עצמך מאיזה שהיא גישה, יש את הטבע של הכוח השני בתוך החיים של האחד.
ר צ ו ן  מלא מוגדר בעבודה בצורה טכנית בתור – להיות מחובר עם הכוח של להיות מודע בכול שלושת הכוחות ביחד. ובמקרה אחד זה נאמר כי : "אנחנו אפילו לא מודעים בכוח אחד, ועוד פחות מזה בשניים, ואף פעם לא בשלושה". וזה עוסק בחלקו בעובדה שאנחנו יכולים בדרך כלל לחשוב רק על דבר אחד באותו הזמן, ואנחנו מוצאים את זה קשה מאוד לחשוב על שני 2 דברים, ובלתי אפשרי לחשוב במושגים של שלושה 3 דברים.
אבל, זה לא ממש אותו הדבר כמו  ר צ ו ן  מלא, כי להיות מודע בתוך כוח ועוצמה, זה לא אותו הדבר כמו לחשוב לגביי זה. ממש כמו שלהיות מודע לאמת של משהו זה לא אותו הדבר כמו שיש לך את השכנוע של זה, או להיות מודע במצב של זכירה עצמית זה לא אותו הדבר כ ו לחשוב על זכירה עצמית.
להיות מודע לכוח הראשון זה לדעת מה האחד רוצה ; להיות מודע בכוח השני זה לדעת איזה קשיים עומדים בדרך ; ולהיות מודע בכוח השלישי באותו הזמן זה להיות מודע לאיך מה שהאחד רוצה ומה מתנגד לזה, יכול בסופו של דבר להגיע לאיזה שהוא איזון ופתרון. כל כוח מתאים ומשנה ומסגל את האחר ובעשותו ככה זה אמנם כך שבפתרון הסופי התוצאה היא אף פעם לא כמו מה שיצאת להשיג – כלומר זה אף פעם לא כמו הכוח האקטיבי אשר איתו התחלת.
ולא מצד שני, הקשיים הם אותו הדבר כמו שבראשונה היית מסוגל ויכול לראותם לפני שהכוח השלישי הנחוץ וההכרחי או הכוח המנטרל נכנס לתוך הספירה המודעת של ההתנסות והניסיון והתאים וכוונן את המניפסטציה של התגלמות התבטאות והתגשמות לאפשרות אפשרית.
עכשיו, אני יודע כי כל זה יכול להישמע תיאורטי,
אבל זה לא תיאורטי, זה ממש פרקטי למעשה ויכול שיתנסו בו עד לנקודה.
אפילו עכשיו אם האחד יודע מה לחפש ואם לאחד יש את הסבלנות לעשות זאת.
אנחנו חייבים קודם כל, להיות מודעים עד כמה שאנחנו יכולים ל- מה שהינו מתאים ומתייחס לכוח הראשון, וזה הוא הינו לקחת את הכוחות כפי שהם פועלים בתוכנו בצורה פסיכולוגית.
האחד חייב להיות מודע בתוך מה שהאחד רוצה, ל- מה האחד מתאווה ומה האחד מצפה.
על-ידי זה שעושים את הכוח הזה מודע, במקום לחשוב עליו או לחשוב על זה, ואשר האחד יכול לעשות לעתים קרובות על-ידי דיאלוג פנימי וכמו כן גם התבוננות עצמית
 

עמוד 518
במשך תקופת זמן ניכרת האחד הופך להיות ער ומודע לכוח השני ואשר הינו בצורה בלתי נמנעת נקרא על-ידי האיכות המסוימת של הכוח הראשון אשר לאחד יש – כלומר מה האחד רוצה.
כול כוח אקטיבי קורא לכוח השני שלו עצמו. אם אתה ממהר אז כולם ייראו לך שהם זזים ונעים לאט, ואם אתה רוצה לנוע ולזוז לאט אז כול האחרים ייראו לך כי הם ממהרים. כאשר במשך איזה זמן אתה חי במודעות של מה שאתה רוצה, אתה תראה באותו הזמן יותר ויותר את הכוח השני אשר זה מעלה ונותן לו לעלות. אז כמה שאתה תהפוך ליותר מודע לשני הכוחות באותו הזמן ובאופן סימולטני, אתה תראה כי אתה לא יכול לעשות את זה או את ההוא בגלל זה או בגלל ההוא. וכן, אתה תראה למה.
על-ידי זה שאתה לא תזדהה עם אף אחד מהם – ואת זה אנחנו למעשה בצורה פרקטית תמיד עושים, ואשר זה מקלקל את כל ההתנסות – כי אתה יכול לתפוש מבט חטוף על הכוח השלישי אשר נכנס על-ידי קסם  אשר עושה את הכוח הראשון ואת הכוח השני להיכנס ולהגיע לכדי יחסים אפשריים, ככה שלא חשים בהם יותר בתור כוחות בקונפליקט של הפכים מנוגדים.
זה הוא הינו למצוא פתרון ואתה תבחין כי יש לזה קשר וזה צריך להתייחס ולעסוק עם רצון.
ר צ ו ן יש לו בתוך עצמו שלושה 3 אספקטים או שלושה 3 כוחות.
אבל, רצון מודע הוא הינו לפיכך מודעות בכול שלושת הכוחות, ואשר מובילה לפעולה של רצון מלא.
היכן שזה מעבר לנו בהווה, זה הוא הינו רצון אפשרי בסקאלה קטנה. למרות זאת, אנחנו לוקחים מבט חד-צדדי על "רצון" ותופשים את זה תמיד בתור משהו אשר מחלק וחותך או מונע ואוסר ואשר הוא הינו נוקשה ולא טולרנטי או לא סובלני, לא נכנע ולא מומר ושולל, ונדחק לנתיב אחד אשר לא משתנה.
אתה תראה כי רצון מנקודת המבט של העבודה מתייחס למשהו מגיב, משהו גמיש ואינטליגנטי,
ואשר הוא הינו לא חד-צדדי אלא שלושה צדדים כלומר תלת- צדדי.
ר צ ו ן  הוא הינו כמובן מתוך המסטר בתוכנו או מתוך אני אמתי בתוכנו.
ואת זה אנחנו לא יכולים לצפות לדעת היישר ומיד. אבל בכול אופן כול עוד אנחנו חד-צדדיים,
שום דבר לא יכול להגיע ולבוא מהרמה היותר עליונה הזאת, ואשר ממנה ההשפעה של אני-אמתי מגיעה ובאה ואשר נותנת לנו את המשמעות האמתית שלנו ושלום ושלווה פנימיים.
אנחנו חייבים קודם כל לפחות ללמוד שתהיה לנו חשיבה כפולה, לראות ולשקול את הדברים מצדדים שונים, ולהתייחס חיצונית – לא רק לראות את הקשיים של אנשים אחרים על-ידי זה שנשים את עצמנו במקומם, ואשר זה הוא הינו לבטח פעולה מודעת ברורה, אלא אבל לראות את הקשיים בתוך עצמנו מבלי להזדהות עד כמה בצורה אובייקטיבית שאפשר, כי בדרך הזאת אנחנו מקבלים תחושה חדשה של עצמנו ותחושה חדשה וגמישה יותר של מה שאנחנו, ואשר יש לה אפקט מאוד מוזר עלינו, והוא הינו בגלל ההגדלה של מודעות או אור.
וזאת באמת ההתחלה של הפעולה של העבודה עלינו.
                                                   *     *     *      
לעתים כל כך קרובות אנחנו חשים כי אנחנו מתמודדים עם דברים.
אנשים לפעמים חיים לעתים קרובות במצב הזה כל חייהם. וזה אז הכרחי ונחוץ, או על-ידי דיאלוג פנימי עם עצמנו, כגון : " מה הינו זה אשר אני מתמודד איתו ?" וכולי, למצוא ולברר מה הוא הינו זה אשר אתה מתמודד איתו, כי מה שאתה חש שאתה מתמודד איתו הוא הינו עקב ובגלל מה שאתה רוצה. ואז אולי אתה מלא ברצונות מעורפלים ובלתי אפשריים אשר יוצרים כוח שני חסר ערך וככה מייצרים בתוכך את התחושות השקולות והשוות המעורפלות של ההתנגדות, ושל להתמודד עם הדברים.
ואז אתה צריך להתחיל להיות מודע יותר בכוח הראשון למה שאתה רוצה. וזה מחדד את התודעה – Mind, ועושה אותך מעשי ופרקטי.

עמוד 519
אבל, אל תחשוב כי זה קל, באותו הזמן זה לא נכון או טוב, לחיות תמיד באופן המעורפל של להיות אבוד, של אכזבה ושל להסתכל אחורנית, כי זה אוכל את הכוח שלך.
היכן אתה ? מה אתה רוצה ? מה העניין איתך ? מה קורה לך ?
שאלות נוקשות וקשוחות כגון אלו לעצמך, הופכות להיות נחוצות והכרחיות בהגדלה בתוך העבודה.

                            "בירדליפ" 30 לחודש ספטמבר 1944
                             מה העבודה מלמדת לגביי מלחמה
זה הוא הינו מסמך חשוב, הרבה שאלות נשאלו לגביי איך העבודה מתייחסת למלחמה ובמיוחד למלחמה הזאת, אנשים אומרים : "מה היא מלחמה ?" וגם "למה צריכה להיות מלחמה ?" או
"באם אלוהים רוצה ומצווה מלחמה אז זה יכול להיות שיש אלוהים ?" ובעובדה, הרבה אנשים אשר יש לה איזה מרכז מגנטי, איזה שהוא כוח של לראות את ההבדלים באיכות של הדברים, איזה שהוא קצת כוח וחשיבה רוחנית במקום חשיבה פיזית, נהיים והופכים להיות המומים על-ידי ההגדלה של אימת המלחמה.
חלק מהאנשים שאלו את אדון אוספנסקי בתחילת המלחמה הזאת, למה זה קורה ומה היא הינה הסיבה לכך וכן הלאה. ואדון אוספנסקי אמר :
" כולכם בעבודה הזאת חייבים לנסות ולהבין למה קיימת מלחמה ". ובקביעות הוא לימד כי הכוח הכי עוצמתי אשר אנחנו יכולים לייצר בתוך עצמנו הוא הינו הבנה.  והוא אמר :
" עבודה זאת נותנת ידע לגביי הסיטואציה שלנו על כדור הארץ הזה, והבנה אומרת להבין את הידע אשר ניתן לנו לגביי מצב הסיטואציה שלנו על כדור הארץ, ולמרות זאת רוב האנשים חושבים כי הבנה אפשר להשיג ולרכוש בפשטות מתוך הידע הרגיל שלהם והם לא מבינים ותופשים כי במטרה להבין, נחוץ והכרחי ידע חדש, וכי ידע חדש זה חייב להתערבב ולהתרכב עם ההוויה שלנו במטרה ליצור הבנה חדשה ".
עכשיו, הדבר הראשון אשר נאמר בהקשר לזה, זה כי הרצון של המוחלט לא מגיע לכדור הארץ הזה ישירות, ובאם אתם רוצים אתם יכולים לקרוא למוחלט אלוהים באופן הנעלה, רק שהעבודה לא משתמשת במושג הזה.
קרן הבריאה מסבירה איך וכיצד הרצון של המוחלט והעליון הנעלה עובר למטה בשלבים עוקבים (הבאים אחד אחר השני) של בריאה דרך הפעולה של חוק ה-3, החוק של שלושת 3 הכוחות,
ובהמשכיות משכפלים את עצמם מחדש.
כפי שאתם יודעים על כדור הארץ הזה במושגים של קרן הבריאה המסוימת אשר אליה אנחנו שייכים, אנחנו נמצאים תחת 48 מסדרים של חוקים.
הרצון של המוחלט, על-פי הלימוד הזה, יכול להגיע אלינו רק דרך הצורה של 48 מסדרים של חוקים – כלומר, הרצון של המוחלט לא יכול להגיע אלינו ישירות. 
זה נאמר פעם בפגישה מאוד מוקדמת, כי באם הרצון של המוחלט יתערבב אז התוצאה הישירה תהיה כי כל הבריאה השלמה תתפוצץ ותיהרס. אדון אוספנסקי דיבר על זה ואמר :
" זה כמו משחק קלפים, אם תשנה את החוקים של משחק הקלפים, אז אין יותר משחק ".
זה הוא הינו הרעיון המרכזי אשר ממנו אנחנו חייבים להתחיל בחשבנו על ולגביי מה המלחמה וכול האימה קיימת על הפלנטה הזאת, מאוד נמוך למטה בסכמה של הבריאה.

 עמוד 520
וכאן אתה חייב לזכור, כי העבודה מלמדת שאנחנו חייבים לנסות לשים את עצמנו תחת החוקים אשר פועלים ברמות הגבוהות יותר בתוך קרן הבריאה. זאת היא הינה הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה היא הינה שהעבודה מלמדת כי כל מלחמה נגרמת על-ידי כוחות חיצוניים ומהחלל החיצוני אשר מגיעים ובאים הנה הכי במידיות מהתנועה של הפלנטות.
במקרה אחד שאל אוספנסקי את גורדייף, "מה היא הינה הסיבה למלחמה", וגורדייף אמר :
" זה משהו כזה, שתי 2 פלנטות נפגשות אחת ליד השנייה די בקירוב ומייצרות מתח אשר משקף את עצמו על כדור הארץ ויכול להימשך במשך די הרבה שנים ביחס לזמן אנושי ".
מתוך ההערה הזאת של גורדייף, הבין אוספנסקי כי הזמן הינו שונה בסקאלות שונות,
כלומר, זמן פלנטרי יכול להיות רגעי לפלנטות, אבל הרבה זמן לאנושות על כדור הארץ הזה,
ואז אוספנסקי שאל את גורדייף : " איך האדם יכול למנוע את המתיחויות האלו מהחלל החיצוני מלהיות יכולות לפעול עליו בדרך אשר בה הם עושות ". ואז גורדייף אמר :
" המתיחויות האלו משפיעות על האדם כי הוא עדיין לא מפותח כראוי וכי הוא עדיין לא מודע במלואו,
וכי באם בני האדם היו מודעים, מתיחויות אלו היו מייצרות תוצאות שונות ממש, ובמקום לייצר מהלך הרסני של אירועים ומאורעות הם יכולות לייצר מהלך שונה ממש. מה תהיה התוצאה של מתיחות מוגדלת בין פלנטות באם זה יילקח יותר במודע ? מתיחות פנימית זאת, באם היא תהיה בגלל פלנטות או בגלל דברים אשר קורים ברמה של השמש, תפעל על האדם אשר עובד ופועל יותר במודע  על-ידי הגדלת המודעות שלו וזה ייעשה אותו יותר ער במקום לעשות אותו יותר ישן ויותר אלים ויותר הרסני ".
וכפי שאתם יודעים, המטרה של העבודה הזאת, זה לעשות את זה אפשרי בשביל המרכזים הרגילים שלנו, לקבל מהמרכזים הגבוהים יותר בדרך הנכונה. כי כפי שאנחנו עכשיו, אם אנחנו מקבלים כוח היישר מהמרכזים הגבוהים יותר, זה יהיה ניתן להשוואה עם לקבל מיליונים של וואטים פתאום, ואנחנו נשתגע או נהפוך להיות אלימים מאוד או שיהיה לנו התקף אפילפסיה, או שנהפוך להיות אלף 1000 פעמים יותר נגטיביים ויותר מלאים שנאה ותשוקה להרוג. וזה כי האדם הוא הינו ישן.
אז העבודה מלמדת כי הוא לא יכול לקבל כוח בשביל ההתעוררות שלו, אלא אם כן הוא עובד על עצמו במשך זמן ארוך. וככה הוא מונע איזה שהיא הגדלה של כוח אשר בא ומגיע אליו, מאשר להפוך להיות בתוך מצבים אלימים יותר עם יותר נגטיביות ואלימות.
כל הלימוד האזוטרי הזה הוא הינו לגביי ההכנה הזאת של המרכזים הנמוכים יותר, והעבודה עליהם בשביל שתוכל להיות קבלה של מרכזים גבוהים יותר המביאים מלמעלה מקרן הבריאה.
הנקודה השלישית היא הינה,
כי למרות שהאדם הוא הינו חלק מהחיים האורגאניים על-פני השטח של כדור הארץ, ואשר הוא נברא בכדי ובמטרה לתת שוק מעביר או מוסר בין התווים  פ ה  ו -  מ י , בתוך קרן הבריאה, וככה להעביר השפעות למטה מהחלקים הגבוהים יותר של הקרן לטרמינל של הענפים הקטנים והניצנים אשר הם הינם הירחים. וזה כבר לא נחות יותר ולא עוד הכרחי בשבילו (בשביל האדם) השלב הזה.
גורדייף אמר כי : " ממש בתקופה הזאת, זה אפשרי בשביל המין האנושי, לא עוד להיות עבדים למפעל הכאב הזה על כדור הארץ אשר נקרא החיים האורגאניים, ואשר דרך הסבל שלו החלקים הנמוכים יותר של קרן הבריאה מוזנים, וזה כולל את הירח של כדור הארץ, ואשר מתפתח בהדרגה במושגים של זמן פלנטרי. וכי אם האדם יהפוך רק ליותר מודע אז העבדות שלו יכולה להסתיים.
אבל, בגלל ההרגלים אשר נוצרו דרך מאות השנים, הרגלים של רגש ותחושה, הרגלים של חשיבה וגישות וכולי,

עמוד 521
זה נראה כאילו האדם ימשיך לשרת תכלית ומטרה אשר כבר לא עוד הכרחיות ונחוצות יותר, ואז
גורדייף אמר בכל כך הרבה מילים כי " הבעיה היא הינה, כי האדם הגיע לשלב אשר בו הוא יכול להפוך להיות יותר מודע, ואם הוא ייעשה ככה אז הכול ישתנה. אבל, בגלל מנהגים ודעות קדומות,
ובקצרה, בגלל המכאניות שלו, האדם לא יכול להגיע לנקודה כזאת, וככה הוא הולך ויורד ומדרדר במורד הגבעה בדיוק ממש ברגע שהוא יכול לתת לעצמו שוק ולעבור לתוך סדר-עולמי חדש".
וכאשר גורדייף נשאל, האם ההתפתחות הזאת של טוטליטריות (משטר רודני) הינה צעד בכיוון הנכון, אז אמר גורדייף : "לא. ממש לא, ולהיפך. האדם פשוט שם את עצמו תחת יותר עבדות על-ידי התנועות הקולקטיביות האלה. התפתחות של מודעות היא הינה התפתחות אינדיבידואלית. וכפי שאמרתי לעתים קרובות, כאשר המלחמה באה ומגיעה, האדם זורק משמה אפילו את הרמות הקטנות של מודעות אשר יש ברשותו בצורה נורמאלית. ובעובדה הוא הופך להיות ממש לא שפוי ולא רואה את חוסר השפיות שלו.  מודעות הינה נשקלת ונמדדת ויש רק כמות מסוימת שלה.  אבל, יש מספיק בכוח הזה של מודעות כדי לשנות את הכול על כדור הארץ באם אנשים רק ישתמשו בזה".
כאשר גורדייף נשאל מה הוא חושב לגביי העתיד, הוא אמר : " האנשים הולכים בכיוון של מודעות מוקטנת או הקטנה של מודעות, וכי הם ייצרו קולוניות של דבורים ונמלים" ובמקרה אחר הוא אמר :
" ובכן, יש לכם את הבחירה שלכם. האם תהיו דבורים או נמלים ? ".
הנקודה הרביעית היא הינה כי האדם הוא הינו נקודה מסוימת בתוך האוקטאבה של ההתפתחות שלו עצמו בין התווים  מ י  ל-  פ ה.
אוספנסקי הציע כי אנחנו יכולים לחשוב על זה במושגים הבאים, הוא התחיל באוקטאבה העולה
בתו – ד ו, ואמר : " אנחנו יכולים להתייחס לאינדיבידואל הבודד בתור – ד ו, לקבוצה המשפחתית בתור -  ר ה, ולאומה בתור -  מ י.  וכפי שאתם יודעים, בין התו - מ י  לתו – פ ה, זה הכרחי לתת שוק. כל החיים הרגילים שלנו מורכבים מאוקטאבות שבורות של מהסדר של  דו-רה-מי שוב ושוב.
ואוספנסקי המשיך ואמר : "כדי להגיע אל התו – פה, בהתייחסות למין האנושי, כאשר האדם חייב לשמור ולהחזיק את התחושה האינדיבידואלית שלו בתו – דו, את המשפחה שלו ואת תחושת האחריות שלו בתו – רה, ואת תחושת האומה שלו בתו – מי, הוא חייב לעבור לתחושה חדשה
בתו – פה, ואשר בו הוא יכול לחוש את הקיום של אומות.
ואוספנסקי אמר : " יצירה נכונה של תחושה בינלאומית – כלומר התו-פה – חייבת תמיד להיות תלויה
בשלושת הקווים הקודמים אשר הושמעו, כלומר דו-רה-מי, ולבסוף התו-פה. הניסיונות המלאכותיים להשמיע את התו – פה, ואשר אנחנו עשויים לקרוא לזה מודעות בינלאומית, נעשה על ידי ההוצאה והמחיר של התווים דו-רה-מי, וזה אומר כי אנשים מתבקשים להיות קולקטיביים לחלוטין ולהקריב את האינדיבידואליות שלהם בשביל ארגונים קולקטיביים".  "אנשים זורקים משמה הלאה אפילו את המודעות אשר יש להם עליה זכות, כאשר הם מתאחדים במאסות עצומות, כמו במהפכות ובמלחמות וכולי. זאת היא הינה קולקטיביות. האדם חייב  לבודד את עצמו מהכוחות הקולקטיביים האלה בפנים,
לפני שהוא אפילו יכול לקוות ולחוש את מגע הקסם של האינדיבידואליות אשר מחכה לו ברמה גבוהה יותר. ולמרות כי הוא צריך לבודד את עצמו בפנים, הוא חייב וצריך לשחק תפקיד קולקטיבי בתור בעל בית טוב מבלי שהוא מזדהה עם זה ".
 

עמוד 522
הבה תנו לי להזכיר לכם שוב את ההגדרה לבעל בית טוב בתור איש או אישה אשר עושים את החובות שלהם. וחשים אחריות בנוגע לחיים אבל לא מאמינים בחיים.
זה לא אומר כי בעל בית טוב מאמין באיזה שהוא דבר אחר.
השלמות וההגינות והאחדות והיושרה של העולם בהווה ובעתיד תלויה במספר בעלי הבית הטובים אשר קיימים בכול אומה.
כפי שהנכם יודעים, ישנם כמה תיאוריות מסוימות אשר עולות בהווה לגביי ההשפעה והאפקט כי האדם נעשה בשביל השבת. המלחמה הנוכחית היא הינה באמת בין אלו אשר חושבים כי האדם נעשה בשביל השבת ואלו אשר חושבים כי השבת נעשתה בשביל האדם. זה הינו ניסוח אמתי של הקונפליקט הנוכחי. נמלים ודבורים אשר חושבות כי האדם נעשה בשביל השבת – כלומר בשביל המדינה – ואתה יכול לראות מה קורה להם.
כל הסיטואציה הנוכחית נוסחה לפני אלפיים 2000 שנים בצורה אזוטרית אשר הועברה בכתבי הקודש הנוצריים, בלימודים של אדם מודע, אשר אמר כאשר הוא מרפא אדם עם יד פגועה ומשותקת בשבת ואשר הואשם בעשותו ככה : " השבת נעשתה בשביל האדם ולא האדם בשביל השבת ".
והיד משמעותה הינו כוח של עשייה ויכולת עשייה ושתהיה לך יד משותקת, זה אומר כי לא יהיה לך כוח של פעולה אינדיבידואלית.
האם אתם לא חושבים כי יש כאן איזה שהוא חיבור מאוד עמוק ? האם אתם לא חושבים כי המבט והדעה כי האדם נעשה בשביל השבת תגיע כל כך רחוק שהיא תהפוך את היד של כל אדם להיות משותקת ? אם אתה משמיע את התו – פה, בצורה שגויה, אז תהיה לך סיטואציה אשר תיווצר ובה אינדיבידואלים יצטרכו להקריב הכול למען עולם של בינלאומיות.
כל התפתחות של מודעות חייבת לקרות דרך שלבים ברורים ואשר כל אחד מהם חייב להישאר בתור תו אשר הושמע בהתפתחותו האינדיבידואלית.
הניסיון להגביר ולהגדיל מודעות על-ידי כאלה צורות של קבוצות בינלאומיות כאלו, ייעשה את האדם רק יותר ויותר קולקטיבי ופחות ופחות אינדיבידואלי. וזה ממש נכון אומתי להגיד : "פטריוטיות לא מספיקה". אבל, באם בינלאומיות מבטלת לחלוטין את הפטריוטיות אז אתה מקבל אוקטאבה לא נכונה ושגויה.  כי המודעות לא תתפתח בדרך הנכונה. ואז אנחנו נלך בכיוון של הדבורים והנמלים אשר וויתרו על כל תחושה של אינדיבידואליות והפכו להיות בפשטות במצב-חרקים ואשר הינו מצב חסר מודעות, ושונאים של תילי נמלים או כוורות אחרות.
הבה נציג את האוקטאבה אשר אוספנסקי הציע במושגים הבאים :
ד ו    -  חיים אורגאניים
ס י    -  אנושות
ל ה   -  הגזע הלבן
ס ו ל -  הציוויליזציה שלנו
פ ה  -  אירופה
מ י   -  אומה
ר ה  -  משפחה
ד ו   -  בן-אדם
אתה תראה כי כל תו חייב להיות תלוי בכוח של ההשמעה של התו הנמוך יותר אשר מתחתיו,

 

עמוד 523
כלומר אלא אם כן  התו - ד ו, אשר הוא הינו האדם האינדיבידואלי, מושמע ומשמיע מספיק חזק, אז האדם יאבד את כל האינדיבידואליות שלו בהשמעתו את התו – מי, ואשר זה הוא הינו המדינה.
מה שאנחנו נלחמים בשבילו באמת, הוא לדעתי לא מובע על-ידי המילה דמוקרטיה, אלא אבל, על ההשמעה של התווים השונים האלו דו-רה-מי, בהרמוניה הנכונה שלהם.
וכפי שזה הוא הינו כביכול, עם האפשרות של השמעת התו – פה, - כלומר תחושת מודעות בינלאומית – מבלי האובדן של שלושת התווים האחרים.
הרעיון החמישי של העבודה הזאת, הינו כי האדם נברא כאורגניזם של התפתחות עצמית,
ויכול להגיע לרמת הוויה גבוהה יותר על-ידי עבודה וידע נכונים.
וזה הינו אולי הרעיון הכי מרכזי מכולם. האדם הינו נחות ופחות מעצמו כפי שהוא, והוא הינו ישן בתוך העולם ומשרת את הטבע – כלומר את הצורך והנחיצות ההכרחית של הקרן הגדולה, ואשר משתמשת באדם כחלק מהחיים האורגאניים בשביל התכלית שלה עצמה.
כאן אנשים חייבים ללמוד את המקור של החיים האורגאניים, בתור אוקטאבה-צדדית מהרמה של השמש. האדם הישן – האדם המכאני, הינו משומש (שמשתמשים בו) – אבל הוא נברא להיות בשימוש אם הוא עושה מאמץ אינדיבידואלי להתעורר ולהיפרד מהאישיות. אבל, הוא חייב להיעזר בלימודים אזוטריים וכול החלק הזה אשר דורש חשיבה ארוכה ועמוקה במשך הרבה שנים.
                                                          *   *   *
עכשיו אוסיף דבר נוסף, אם מהות יכולה הייתה לזכור אז המלחמה הייתה יכולה להפסיק.
כאשר מהות נולדת מחדש בתוך חזרתיות או הישנות, היא בוחרת באותה הסיטואציה ובאותו החלק של הזמן אשר בו הכול יהיה אותו הדבר אם זה לא גדל. כול ההתפתחות באופן של העבודה הזאת היא הינה התפתחות של מהות. וזה הינו תמיד זוכר. כמובן מלחמה קולקטיבית יכולה בקושי לגרום לאנשים שיזכרו, מכיוון שמלחמה קולקטיבית הינה מניפסטציה של אישיות.
מצב מלחמה או מלחמה של מדינה הינו בבירור מניפסטציה של אישיות קולקטיבית.
למרות זאת, חלק מהאנשים או אנשים מסוימים בתוך התנסויות המלחמה שלהם יכולים לזכור.
כל האנשים הנהרגים במלחמה הזאת נולדים שוב בעבר, וחלק יוכלו לזכור בפעם הבאה. וזה אומר כי בתוך חזרתיות והישנות אנשים יכולים לזכור וככה לשנות את העתיד, ונגיד כאשר הם יגיעו שוב לשנות 1938 הם יזכרו את זה. אבל באם הם נלחמו באופן מלאכותי ואם הם אף פעם לא חשבו לעומק מה ומי הם ולגביי מה הם, ומה הם עושים, והבינו את זה, אז הם ייעשו את כל זה שוב מחדש.
כול קידמה והתקדמות בתוך האנושות תלויות באלו אשר זוכרים, ואלו אשר חוזרים ונשנים שוב בתוך העבר וזוכרים מה קרה קודם – בעתיד.

עמוד 524
                                       "בירדליפ" 7 לחודש אוקטובר 1944
                                               ההערכה של העבודה
במקרה מסוים גורדייף דיבר על החשיבות של להיות סוחרים טובים, והוא אמר במילים מדויקות :
" דברים רבים נאמרו בכתובים קדושים ועתיקים לגביי סוחרים, לדוגמא, כמה נאמרו בכתבי הקודש הנוצריים, אתם צריכים ללמוד מהי הינה המשמעות של כל זה, להיות סוחרים טובים".
ובמקרה נוסף בדברו על העבודה אשר הוא מלמד, גורדייף אמר :
"יש לי עור טוב למכור לאלו אשר רוצים לעשות נעליים".
                                                          *   *   *
היגיון בריא מעשי ופרקטי חייב להיכנס לתוך העבודה. לדוגמא, באם אני לא מעריך את העבודה, אז
היגיון בירא ומעשי ופרקטי יגיד לי כי אני מתחיל לאבד אותה. האחד מאבד בקלות את מה שהאחד לא מעריך. יחס מעשי ופרקטי לעבודה הינו נחוץ והכרחי, וכפי שאמר גורדייף וציין כאן למעלה. לא אחד סנטימנטלי.
כאשר אני לא עובד אני מוצא את העבודה במרחק גדל והולך ממני. וזה לא מפתיע שזה צריך להיות ככה. זאת היא הינה שאלה פרקטית. כאשר אני עובד אני מקבל במוקדם או במאוחר משהו מהעבודה. אלו הם הינם יחסים פרקטיים של דברים, וכמו סוחר טוב, אני אמור וצריך להיות יכול לראות כיצד העניין עוד ולמה לצפות. אם אני לא אשים שום דבר בבנק אז אני במהרה
אהיה במשיכת יתר.
אבל תזכור כי במקרה של העבודה כמו בבנק היא משלמת ריבית טובה. היא נותנת בחזרה הרבה יותר בצורה ניכרת מאשר אתה שם פנימה. רעיון זה מדברים עליו לעתים קרובות בברית החדשה ובמקומות אחרים, לדוגמא זה מופיע בדרשה על ההר : "תנו ותינתן לכם מידה טובה, דחוקה וגדושה ומשופעה ייתנו אל חיקכם כי במידה אשר בה אתם מודדים בה יימדד לכם". (לוקס 6 פס' 38).
הבה ניקח את האמרה של גורדייף,
כי "יש לו עור למכור לאלו אשר רוצים לעשות נעליים", כאן נראים שני 2 שלבים, ראשית כל האחד
צריך לקנות את העור, ושנית האחד צריך לעשות מזה נעליים בשביל עצמו.
מה היא הינה המשמעות הזאת של לקנות עור ? אבל האחד לא יקנה עור אם הוא לא מעריך את זה. ומאוחר יותר עולה בהמשך השאלה לגביי איך האחד מעריך את העבודה. כי מה שהאחד התחיל איתו הופך להיות חסר ערך, מה היא הינה האיכות של הערכת האחד לזה ברגע זה ?
וזה תלוי בסופו של דבר ביכולת שלו לעשות מזה נעליים.
למרות זאת, במשך זמן ארוך, הערכת האחד את העבודה הינה מעורבבת בצורה בלתי נמנעת עם כל מיני סוגים של הערכות רגילות אחרות בתוך החיים. וצריכה להיות מונחת לצידם.
אחר כך מתחילה ההפרדה. מתפתח הטעם הפנימי בנקודה של ההבחנה הפנימית בין הסוגים השונים של ההערכות של האחד. ההערכה הינה באמת עוסקת בנוגע ל - מה שהאחד אוהב.
עכשיו, במשך זמן ארוך, אנחנו אוהבים באמצעות או דרך עצמנו כפי שזה משתקף בתוך אחרים.
אהבה היא הינה מילה קשה, ואשר בה משתמשים בהרבה אופנים וצורות ובהרבה סקאלות,
ובדרך כלל בצורה אבסורדית.
הרעיון המרכזי של העבודה הוא הינו כי ישנו סדר נוסף מעלינו. אם האחד לא מאמין בזה,
אז העבודה נשארת ונותרת בתור משהו אשר הינו באותה הסקאלה כמו החיים והאינטרסים שלהם.
בחיים אנחנו עושים דברים מצד מסוים אשר הינו קשה להגדרה ולתיאור.

עמוד 525
ועל הנושא הזה אוספנסקי דיבר פעם, ומישהו אמר : "אהבה-עצמית" והוא לא היה מסופק עם ההגדרה הזאת, אחרים אמרו : "הערצה-עצמית" או "זכות-עצמית" וכך הלאה. מישהו הציע :
"חיבה-עצמית", אדון אוספנסקי נראה יותר נוטה לתיאור הזה, והוא אמר : "כן, משהו כמו זה"
" האחד צריך לראות את זה בפעולה, ולמרות זאת בנפרד ממילים ".
אם האחד עושה את העבודה הזאת רק מתוך "חיבה-עצמית", ההערכה של האחד עם העבודה הינה מעורבבת עם הגורם הזה. העבודה היא לא מסדר וממסדר גבוה יותר ולא משהו מעבר לעצמך.
זה למעשה, נח על ההערכה העצמית של האחד. בטבעיות באם ההערכה-העצמית והחיבה-העצמית הינה נעלבת ונפגעת, אז העבודה נחלשת וקמלה ונמוגה, והופכת להיות דבר מרוחק.
קשיים אלו שייכים לכולם, איש או אישה, אנשים כמונו עצמנו, דרך הערצה-עצמית או חיבה-עצמית, הם באמת אוהבים את עצמם בעדיפות לאחרים. ותחת ההשפעה של צורה זאת של אהבה, מתעבים את האחרים בהשוואה לעצמם.
זה לא קשה להתבונן בנקודה הזאת או ברמה הזאת בתוך עצמך. ובמצב הסיטואציה הזה של הוויה,
אנחנו מחויבים לא לחבב או אפילו לשנוא את אלו אשר לא נותנים לנו תשומת לב ראויה, ובאיזה שהיא דרך מכבדים ובעלי הערכת כבוד אלינו ולנקודות המבט שלנו ולהתנהגות שלנו, והם אינם באיזה שהיא מידה מהללים ומשבחים או מאשרים את מה שאנחנו אומרים ועושים. אז, אנחנו חשים תשוקה לנקמה, או אפילו אכזריות, אם צורה זאת של אהבה איננה מספקת. אנחנו יכולים לאהוב הרבה מאוד את כל אלו אשר משלמים לנו הוקרה וכבוד והערכה מספקות בדרך זאת או אחרת – וזה הוא הינו כי האהבה שלנו היא הינה מחוברת ומקושרת עם ההתרחבות והגדילה של אהבה-עצמית
כלומר של האהבה – העצמית שלנו. וזה בקושי עצמאי מכך.
ומתוך בסיס זה, אנחנו בדרך כלל מתחילים בעבודה הזאת.
אז, אנחנו לוקחים את העבודה כגדילה והתרחבות של עצמנו, ואשר מזינה את שווי הערך העצמי שלנו ואת הזכאות והמצוינות ואת תחושת המגיע לי של הזכות העצמית שלנו.
ואת זה כבר אמרתי, זה הינו בלתי נמנע בהתחלה.
ואת הנוכחות של זה אפשר לראות על-ידי התבוננות עצמית ושיקוף והרהור. העבודה אז היא לא באמת משהו גדול יותר מאשר עצמך. אלא אבל, משהו אשר הינו תחת נסיבות מבטיחות ומועדפות ומעודדות. ואשר עושה וגורם לאחד לחוש גדול יותר. אבל, זה הוא הינו נתיב רגיל, וניסיון אשר האחד חייב שיהיה לו עד אשר איזה שהיא תחושה או רגש גורמות לאחד לעמוד בפני זה, ולראות על איזה בסיס האחד מעריך את העבודה.
האחד שואל את עצמו : "מה הינה האיכות של ההערכה שלי ?" וגם "היכן אני שם את העבודה בתוך עצמי ?"וגם " האם הערכתי שלי את עצמי גדולה יותר מאשר אני מעריך את העבודה ?"
הצעד הראשון הוא הינו כדי לתפוש ולהבין כי זה הינו ככה וכדי לא להעמיד פנים.
עכשיו, שינוי באיכות של אהבה, תמיד מייצגת שינוי ברמת ההוויה.
האחד יכול שילמדו אותו את כל הדברים, אבל, אלא אם כן מעלים את רמת ההוויה, אז זה לא מוביל לשום דבר ולשומקום. זאת היא הינה הבעיה הגדולה ביותר של לימודים אזוטריים ו/או מודעים,
המטרה שלהם הינה להעלות את האדם מברבריות.
ברבריות בצורה גדלה והולכת מאיימת עלינו היום בתקופה הזאת,
כאשר ידע נלקח בתור המטרה ולא בתור שינוי בצורת ההוויה.
ידע והוויה צריכים וחייבים לגדול ביחד, כדי לייצר הבנה.
עכשיו, חיבה-עצמית, אהבה-עצמית, הערצה-עצמית, מצוינות-עצמית או זכות-עצמית, יהירות וגאווה וכך הלאה, אם הם לוקחות מקום ראשון, הם מייצגות את רמת ההוויה, אשר ממנה העבודה לא יכולה להתפתח מאוחר יותר.
האחד חייב לאהוב את העבודה – ולא רק את עצמו. ישנה תובנה מסוימת אשר היא אפשרית ואשר על-ידה או בערתה האחד רואה, במבט חטוף את הגודל שלו עצמו ביחס לגודל של העבודה.
ולמרות זאת, תובנה זאת, מגיעה ובאה הרבה לפני שאיזה דבר יכול להיעשות לגביי זה, אבל זה אומר, כי איזה שהם 'אניים' אשר רוצים לעבוד, השתחררו לרגע.

עמוד 526
כי איזה שהם 'אניים' אשר רוצים לעבוד, השתחררו לרגע מהמאסה של ה 'אניים' אשר חיים באטמוספירה של האינטרסים של החיים, ושל שבחים עצמיים וכולי. ומתחיל לחוש השפעות אחרות.
זה הינו כמו ההבדל בין משהו עבה וחשוך וכבד לבין משהו משוחרר וחופשי יותר וקל ומואר יותר.
האחד יכול רק אז, להיות ער ומודע כי לאחד יש את הסוג הנכון של ההערכה, אלו הינם תחושה ורגש והם לא ביקורתיים כשלעצמם. וזה ניתן להשוואה עם להבין ולתפוש כי האחד לבוש גרוע או באיזשהו סגנון וולגארי. וזה כמובן אומר, כי הגישה לעבודה הינה שגויה או לא נכונה. גישה היא הינה מה שאנחנו לבושים בו מהבחינה המנטאלית – הבגדים המנטאליים שלנו.
האחד צריך למצוא את הדרך להלביש את התודעה – Mind ואת התחושה ואת הרגש.
האחד חייב לחפש את הבגדים מהסוג הנכון ולשנות אותם למאורע הנכון.
העבודה לא יכולה להיות פונקציה של החיים – אני מתכוון כי אנחנו לא יכולים לעשות את התחושה ואת הרגש שלנו של זה, כי זה תלוי בהצלחות ובכישלונות האישיים היומיומיים שלנו.
וזה לבטח שונה באיכותו ודורש איכות שונה של אהבה.
אני אומר אהבה, כי אני מבחין ורואה איזשהו הבדל קטן בין אהבה להערכה כאשר לוקחים זאת בדרך מעשית – פרקטית. ואני אומר כי "הערכה היא הינה אהבה" ; ואני אומר גם כן כי אם אתה אומר שאתה אוהב אדם ואתה לא מעריך את האדם הזה, אז זאת היא לא אהבה.
אתה חייב "לאהוב את העבודה", לחוש בה וללמד אותה. פיטר נשאל האם הוא אוהב, והוא ענה "כן",
ונאמר לו על-ידי ישוע : "תאכיל את הכבשים הצעירות – את הטלאים שלי", אבל הוא לא היה יכול כי אהבתו הייתה מעורבבת ומבולבלת יותר מדיי עם אהבה-עצמית, ולבסוף נאמר לו : "תאכיל את הכבשים שלי" , לא הייתה ברשותו של פיטר האיכות של האהבה אשר מצוינת במילה בה השתמשו כאשר ישוע שאל אותו את השאלה בפעם הראשונה, ובפעם השנייה הוא הבין את האהבה כאלימה וקנאית ומצב של פגיעה בקלות – אהבה-עצמית מורחבת ומוגדלת. ושוב, שום דבר אז לא חודר למהות ומזין אותה. אז בפעם השלישית כאשר הוא שאל את השאלה, ישוע משתמש במילה נוספת בשביל אהבה, המילה אשר פיטר משתמש בה במשך כל הקטע. וישוע מדבר על אהבה מודעת, ואשר אין לה כל ניגודים או הפכים, והנה כאן הינו משהו נפלא בשבילנו לחשוב עליו – האיכות, ההערכה של האהבה שלנו. הכול מתחיל והכול תלוי בעבודת השטח – כלומר בבסיס ובמסד הזה.
ואשר חייב להשתנות וככה גם לשנות אותנו – אחרת האחד מתגבש ברמה דלה ועלובה.
ישנה ההערכה אשר מזינה כל דבר צעיר וטרי בתוכנו. והיא הינה כשירה ומסוגלת לאינסוף המגוון והמבחר של ההבנה והגדילה, ואשר מושווה עם טלאים (כבשים צעירות) אשר הם לא יכולים להיות דבר כבד כמו כבשים, וזה לא יכול להיות משהו משעמם ומעייף ומעיק. וכמו כן זה לא יכול להיות מחובר לאיזה שהיא חוסר כנות אשר טבועה ומושרשת בתודעה – Mind.
האחד יכול ליהנות מהקיום של העבודה הזאת, האחד יכול להתעניין בלימודים שלה. ובהגות והרהור ושיקוף לגביי מה שזה אומר לגביי האדם והחיים שלו על הפלנטה הזאת. אלו הם הינם צורות הכרחיות ונחוצות של הערכה. אבל הם לא בהתעמתות עם האהבה- העצמית, אז הם לא עושות את העבודה חזקה מספיק מהבחינה הרגשית.
גורדייף אמר : "אתה חייב להיות יכול ומסוגל וכשיר להיות מסובב ומפותל בכול כיוון בעבודה הזאת ועדיין לשמור על הכיוון".  וזה אומר כמובן, כי ההערכה שלך את העבודה והגישה שלך אליה והאהבה שלך לעבודה, היא הינה חזקה יותר מכול ההתגשמויות והמניפסטציות של האהבה-העצמית.   
שום דבר אשר יוכל לקרות יכול יהיה לשבור אותך. אז העבודה היא הינה הוויה נוספת בתוכך, גוף נוסף. אבל ההוויה הזאת, הגוף הזה, לא יכול להיווצר מתוך האהבה-העצמית. זאת היא הינה הנקודה. במשך זמן ארוך כל מה שיכול להיעשות זה שאתה תבחין בעצמך בכול החיבורים והקשרים האלו אשר עליהם דיברתי כאן למעלה.

עמוד 527
                                    "בירדליפ"  14 לחודש אוקטובר 1944
                               התבוננות עצמית וזכירה עצמית – חלק 1
הבנת האדם את העבודה היא הינה יחסית לרמת ההוויה שלו. הוא יכול לדעת את הרעיונות של העבודה, אבל ידע לא נותן הבנה. לדעת זה לא להבין. הידע של העבודה הזאת הוא הינו מהסוג אשר יכול לפעול על ההוויה וכתוצאה נותן עלייה להבנה.
הבנה היא לא ידע והבנה היא לא הוויה. ידע והוויה ביחד, בצמידות, נותנות הבנה.
אם ההוויה שלי היא כזאת שהיא רוצה ומצווה את מה שאני יודע אז התוצאה תהיה בסופו של דבר הגדלת ההבנה. אם זה לא רוצה ומצווה את מה שאני יודע אז יהיה לי רק ידע. אבל, אם כמה 'אניים' רוצים לעקוב אחר הידע של העבודה הזאת אז הרצון שלהם לעשות זאת יעבור בסקאלה קטנה
בהשוואה ל, מה שיקרה אם כל ההוויה תפעל כאחד וכול הרצון יפעל כאחד כדי ליישם את הידע של העבודה ולחיות את מה שזה אומר.
זה יהיה  ר צ ו ן  אמתי ואשר הוא הינו מעבר לנו.
אז אנחנו צריכים וחייבים להתחיל היכן שאנחנו, עם כל הרצונות הנפרדים והסותרים שלנו, ולתחזק יציבות וקביעות פנימית בין הבלבול אשר קורה בהוויה המעורבבת והמבולבלת שלנו.
וזה הוא הינו כי אנחנו חייבים להעריך את העבודה, ולשמור 'אניים' של העבודה חיים בתוכנו,
ולהגן עליהם מכול מיני סוגים של 'אניים' גולמיים וגסים וציניים או נגטיביים.
כמובן, אלא אם כן היה המאבק הזה אז לא הייתה כאן כל עבודה. כי לעבוד אומר לעבוד. ועבודה משמעותה מאמץ. עבודה הינה המאמץ לחבר את הידע של האחד לגביי העבודה עם ההוויה של האחד – וזה הינו המאמץ להביא את מה שהאחד יודע ליחסים עם מה שהאחד הוא הינו.
בשביל זה התבוננות עצמית הינה נחוצה והכרחית לגמרי.
בכדי ובמטרה להבחין ב, מה אחד הוא הינו. ושוב, בשביל זה הידע הוא נחוץ והכרחי, כדי להראות ולראות ב – מה להתבונן. זהו הינו רצף לוגי ברור ופשוט – כלומר, כדי לדעת מה האחד הוא הינו,
האחד חייב להתבונן בעצמו ובמטרה לדעת ב – מה להתבונן, האחד חייב להתבונן בעצמו, ובמטרה לדעת ב – מה להתבונן האחד חייב שיהיה לו ידע.
אבל העבודה מלמדת ידע לא רק על מה שאנחנו צריכים להתבונן בו – כפי שלדוגמא, מצבים שליליים – אלא אבל מה אנחנו חייבים וצריכים לעשות – כמו לדוגמא, לתרגל על עצמנו ועם עצמנו אי-הזדהות
ובמיוחד עם אישיות מזויפת.
אבל, כל הלימוד הזה הוא במבט של הרעיון הנעלה של העבודה ואמנם כל האזוטריות בעבר – כלומר, שיש רמת הוויה גבוהה יותר של מודעות אפשרית בשביל האדם והוא יכול להגיע אליה אם הוא מנקה את המכונה שלו כדי להיפטר מהרבה דברים לא מועילים אשר מסבכים את החיים שלו ושומרים אותו במצב של שינה.
וכאן באות ומגיעות פנימה ההוראות הכי חשובות אשר ניתנו :
לא רק כי האדם חייב לדעת ולהתבונן, אלא אבל הוא חייב לזכור את עצמו, והוא חייב לעשות את זה מכיוון ש, רק במצב המודעות הזה אשר נקרא המצב של זכירה עצמית, ההשפעות יכולות להגיע אליו ולפעול אל ההוויה שלו, כי מבלי עזרה האדם יכול לעשות באופן פרקטי למעשה שום דבר, או כי הוא ישפיע רק על דבר אחד, על חשבון אחר.
עכשיו 'אניים' אשר רוצים לעבוד ולחבר את הידע של העבודה עם החיים שלהם ולחוש לא שמחים אם הם לא, וחולים באם הם שומרים את עצמם ערים – 'אניים' אלו משתנים בהבנה שלהם.
הם צריכים שיזינו אותם ככה שהם יוכלו לראות את הדברים בדרך חדשה.
                          
 

עמוד 528
וזה הוא כי האחד צריך לחשוב מחדש, לבקר ולפרש מחדש את הרעיונות. ורק לדעת כי האחד חייב להתבונן ולזכור את עצמו זה לא שום דבר. על העניין הזה חייבים לעבור עוד ועוד שוב פעם ושוב, שוב פעם אחר פעם.  האחד חייב לחזור שוב ושוב לעקרונות הראשונים.
אז ככה שהדיון הטרי של מה שדנו בו יותר מפעם אחד, הוא הינו משהו הכרחי ונחוץ לחלוטין.
בפגישה האחרונה נשאלה שאלה לגביי התבוננות עצמית וזאת היא השאלה :
"כפי שהבנתי, ישנו הבדל באיכות בין המצב של זכירה עצמית ופעולה של זכירה עצמית בהרבה דרגות ורמות של איכות, בין פעולות – אקטים של זכירה עצמית. ועדיין הכי פחות אשר בין אלו הינו גדול יותר ברמתו מעל ההתבוננות העצמית המלאה".
לא יכולה להיות כל התקדמות אלא אם כן ועד אשר האדם זוכר את עצמו. כל עבודה על עצמו מתחת לרמה הזאת, היא הינה מכונה להתקדמות כלפיי מודעות. ובנוסף – האדם יכול להגן על עצמו מבחינה פסיכולוגית רק על-ידי זכירה עצמית. איך וכיצד יכול האחד להעריך בדרך של ההערכה ולהגדיל את הכוח להעריך, לא בשביל מה שזה יכול לתת אלא בשביל מה שזה הינו המצב הזה של זכירה עצמית ?
אני אתחיל על-ידי זה שאני אדבר באופן כללי על התבוננות עצמית ועל זכירה עצמית.
התבוננות בעצמך היא לא אותו הדבר כמו לזכור את עצמך.
במקרה אחד גורדייף דיבר על זכירה עצמית והוא אמר : " איזה עצמי אתה רוצה לזכור ? "
זה נותן רמז אחד למשמעות של לזכור את עצמך. ובמקרה אחר אמר גורדייף :
" האדם הוא תת-נורמאלי, בגלל שהוא לא מודע במקום של רשמים נכנסים. ובנקודה הזאת,
היכן שנכנסים רשמים חיצוניים, זה הכרחי ונחוץ ליצור משהו ".
                                                      *    *    *
הבה נעבור עכשיו לרעיון של התבוננות עצמית ונשוב יותר מאוחר לשאלה לגביי זכירה עצמית.
אני נשאלתי פעם על-ידי מישהו את השאלה הזאת :
" אני לא מבין מהי הינה המשמעות של העבודה ולמה העבודה מתכוונת כאשר היא אומרת שאנחנו לא מתבוננים בעצמנו, אני תמיד התבוננתי בעצמי ".  ללא ספק זה אמתי ונכון להגיד כי האדם במידה מסוימת מתבונן בעצמו. אנשים מסתכלים ורואים את עצמם בראי, והראי הזה מורכב ממה שלימדו אותם – וזה הוא הינו מה שהם רכשו על-ידי החינוך והגידול שלהם, התנהגות נכונה, נימוסים מתאימים ונכונים והדברים הנכונים ללבוש והדברים הנכונים להגיד והאנשים הנכונים להכיר.
חלק נרכש זה שלנו הינו האישיות וההיווצרות והתצורה של האישיות בכולם, והיא הינה שאלה של תקופה, והסביבה אשר בה האחד נולד, השפעות של בית הספר, אפנת היום, האומה אשר לה האחד משתייך והסטנדרטים אשר זה מניח.
לתוך הראי הזה כלם מסתכלים ובוהים – ואמנם זה לא רק פסיכולוגי אלא זה גם ראי ממש אקטואלי.
אבל, הראי הזה, הוא לא אותו הראי כפי שהעבודה מלמדת אותנו להביט ולהתבונן בתוכו.
ראי-העבודה הוא הינו משהו שונה ממש. ויש לזה כפי שאומרים – אין לזה שום דבר בקשר להאם אתה אוכל אפונים עם סכין או מניח את המרפקים שלך על השולחן, או האם אתה עונד את העניבה הנכונה, או משתמש בשפתון הנכון או מכיר את האנשים הנכונים.
ראי העבודה מתייחס לסוג שונה ממש של התבוננות עצמית.

עמוד 529
דרך ראי-העבודה הזה אשפר להתחיל ולראות מה האחד באמת הינו, בנפרד ממה שזה נראה כי האחד הוא הינו או שהוא מעמיד פנים כי הוא הינו.
למרות זאת, ראי-העבודה יכול בהתחלה להיות מוטעה ושגוי כולו. וזה תמיד עולה כאשר אנחנו לא רואים לגביי מה העבודה היא הינה וכאשר המרכז המגנטי הוא הינו חלש.
אנחנו עדיין מסתכלים על עצמנו מתוך הראי של החיים ומנסים לחבר ולקשר את המעלות והסגולות ואת המידות הטובות הנרכשות שלנו, ואשר אותן אנחנו מעריכים דרך האהבה-העצמית שלנו עם ובעזרת ראי-העבודה.
חלק ממכם הרהרו והגו ושקפו לגביי הידע אשר העבודה הזאת מלמדת ואשר ממנו אנחנו צריכים להתבונן בעצמנו. אם כך, אתם קרוב לוודאי חשתם כי זה נראה כי זה מלמד משהו אשר הוא הינו מרוחק מתוך החיים אשר אנחנו מנהלים.
לדוגמא, איזה חיבור ישנו שמה לחיים הרגילים שלנו, כאשר נאמר לנו להתבונן בעבודה של המרכזים, להתבונן בשלושה – 3 אנשים נפרדים בתוכנו, ואז להתבונן בהרבה 'אניים' שונים בתוכנו, להתבונן במצב השינה שלנו, להתבונן בשקילה פנימית, ובעשיית החשבונות נגד אחרים, להתבונן ברגשות נגטיביים, להתבונן בהזדהות, להתבונן בבורות שלנו, להתבונן ברמת ההוויה שלנו, להתבונן איך אנחנו אף פעם לא זוכרים את עצמנו וכך הלאה ?
זה הכול נראה מרוחק וקשה לתפישה ; ועדיין, מכול הרעיונות האלו נוצר ראי-העבודה האמתי.
אף אחד לא יכול להסתכל לתוך ראי-העבודה הזה אלא אם כן הוא או היא רכשו ידע לגביי מה היא הינה העבודה הזאת ואוהבים אותה.
העבודה מלמדת אותנו באיזה נקודות מבט אנחנו צריכים וחייבים להבחין להתבונן בהם בתוך עצמנו.
דמיין כי אומרים לך ללכת לתוך חנות עצומה וכי יגידו לך להתבונן בה, אתה לא תדע ב- מה להתבונן, אבל נגיד כי נאמר לך ללכת לתוך החנות ולהתבונן רק בכמה דברים מיוחדים, אז אתה תדע ב – מה אתה צריך להבחין. זה הוא הינו מה שהעבודה מלמדת. העבודה מלמדת איך וכיצד לגשת לעצמך,
דרך התבוננות עצמית, מה להבחין ועל מה לעבוד כנגדו.
וביחס לכך היא נותנת הכוונות מאוד ברורות, ואשר עד כמה שהן יכולות להיות קשות לעקוב אחריהן, הם הינם עדיין מאוד ברורות. אם אתה אוהב את העבודה – זה הוא הינו, אם אתה מעריך אותה – אז תהיה יכול ומסוגל להטמיע את הידע אשר היא מלמדת, על-פי הרמה שלך.
באם אתה מטמיע – אפילו במידה קטנה, את הידע אשר העבודה מלמדת, אתה תתחיל שיהיה ברשותך ראי אשר בו תוכל להסתכל על עצמך.
במשך זמן ארוך יש לנו ראי או מראות עלובות ודהויות אשר מעוותות את הדברים.
אחרי זמן, אנחנו יכולים להבין ולתפוש כי יש לנו גישות שגויות ולא נכונות לעבודה, אבל זאת היא בדיוק ההבנה והתפישה הזאת אשר יכולה לתת לך ראי חדש.
אז אתה מתחיל לראות את עצמך טוב יותר ; אתה מתחיל לראות איך נהגת בעבודה עד עכשיו.
התבוננות עצמית מבלי ידע מוגדר וברור כמו בנוגע ל – מה שיש להתבונן בו – לא תוביל לשום מקום בעבודה.
ברגיל, התבוננות עצמית מכאנית יכולה להוביל אותך לחיים חברתיים, אבל זה לא אותו הדבר.
הראי של החיים החברתיים התרבותיים הינו דבר אחד. ואשר לזה כול ה 'אניים' מביטים ובוהים.
העבודה לא אומרת שום דבר נגד זה.
אלא אבל היא מדברת על ראי נוסף ואשר יש לו איכות נוספת.
הכתובת העתיקה החרוטה במקדש היווני : " דע את עצמך " הינה על-ידי עצמה ממש לא די אפקטיבית. כי : איך אתה יכול לדעת את עצמך ?  , אנשים תמיד כולם חושבים כי הם כבר יודעים את עצמם, אבל העבודה מלמדת כי אנחנו צריכים לדעת את עצמנו וגם להכיר את עצמנו, בדרך חדשה.

עמוד 530
ומזוויות מסוימות, ואובייקט המטרה של סוג מסוים זה של ידיעה של עצמך, זה לעשות את זה אפשרי להיפרד ממספר של דברים חסרי תועלת אשר קורים בתוכנו, אז ככה שנוכל להתחיל לגעת בהשפעות אשר מגיעות ובאות מהרמה הגבוהה יותר ואשר ייתנו לנו מחשבות ותחושות והבנות שיש לנו את הזכות שיהיו לנו. אבל עם אלו אנחנו איבדנו מגע, בגלל מצב השינה שלנו.
כל הלימוד האזוטרי הוא הינו לגביי להתעורר להשפעות הרבה יותר עדינות – כן, כאן למטה על כדור הארץ.
אדון אוספנסקי אמר פעם : "כאן, על כדור הארץ הזה, אתם יכולים לחיות תחת חוקים שונים, השפעות שונות, ולהבין ולדעת מה הן מתכוונות או מהי המשמעות שלהן, בתנאי שתעבדו עם ועל עצמכם".
אני זוכר כי כאשר אוספנסקי אמר את זה אז הרבה אנשים היו נדהמים בגלל שהם חשבו כי להיות במצב טוב יותר משמעותו להיות בעולם טוב יותר ואשר אליו הם יוכלו ללא ספק להגיע לאחר המוות. אז כפי שכולכם יודעים, הרעיון הכללי אשר לימדו בכתבי הקודש הנוצריים כי האחד חייב למות כדי להיוולד מחדש נלקח מזה שמשמעותו מוות פיזי, ולהיוולד לתוך איזה שהוא עולם חיצוני אשר נקרא
"גן-עדן או מלכות-שמים" בכול אופן, העבודה בכתבי הקודש הנוצריים מלמדת, כי באם אנחנו יכולים להגיע ולהשיג השפעות גבוהות יותר אשר הינם כבר עובדות ומשחקות עלינו כבר עכשיו, אז אנחנו נהיה במצב שונה של הבנה.
לדוגמא, העבודה אומרת כי כבר לא נהיה תחת חוק התאונה – חוק המקרה – רגשות שליליים במיוחד שמים אותנו תחת חוק המקרה או חוק התאונה, בכול אופן זה שייך לדבר אחר.
ובכן, בהמשך, העובדה כולה היא הינה לגביי לשים את המרכזים הרגילים שלנו בתוך מצב נכון,
כך שהם יוכלו להעביר בצורה אינטליגנטית את ההשפעות של מרכזים גבוהים יותר ואשר קיימים בתוכנו מיוצרים ומפותחים במלואם ועובדים בהמשכיות אבל אליהם אנחנו לא יכולים להגיע.
מישהו שאל : "למה ?" "למה, זה כך ?" ואדון אוספנסקי אמר : " בגלל שאנחנו מזדהים בהמשכיות עם 1001 אלף ואחד דברים חסרי ערך, בשניהם – בחיים ובתוך עצמנו ".
אדון אוספנסקי הדגיש תמיד במיוחד את החשיבות של לעבוד על החלק השלילי – הנגטיבי של המרכז הרגשי, ובמקרה אחד הוא אמר במילים המדויקות : "אנחנו מזדהים עם הרגשות השליליים שלנו יותר מאשר עם איזה שהוא דבר אחר, וזה נראה כאילו אנחנו חשים כי יש לנו את הזכות להיות שליליים – נגטיביים, היכן שאני מלמד אתכם ממש את ההיפך – כלומר כי יש לנו את הזכות לא להיות שליליים – כלומר לא להיות נגטיביים ".
כאשר אנחנו שליליים – נגטיביים, זה כאילו חתכו לנו כלי דם, אנחנו משפריצים ושופכים החוצה את הדם שלנו. כל עוד החלק הנגטיבי של מהרכז הרגשי שלנו, ואשר אנחנו לא נולדנו איתו אלא רכשנו אותו מאחרים, הינו מורשה ומאפשרים לו להיות קיים ללא עוררין וכול עוד זה הינו בלתי אפשרי בשביל המרכז הרגשי שלנו להרגיש ולחוש את ההשפעות של המרכז הרגשי הגבוה.
מהסיבה הזאת התבוננות עצמית במצבים הנגטיביים שלנו וההפרדה וההיפרדות מהם הינה אחד מהצדדים הכי חשובים של העבודה המעשית הפרקטית.
הטרנספורמציה של הרגשות הנגטיביים שייכים לשוק המודע השני וכאן נכנסת כל העבודה השלמה כולה ובאה ומגיעה פנימה וכול ההערכה השלמה שלה.
אתה יכול להיות שלילי – נגטיבי אבל אתה חייב להרגיש ולחוש כי זה לא אתה אשר הינו נגטיבי אלא זה, זאת היא הינה ההתחלה של ההפרדה הפנימית, של לא להזדהות עם מצבים שליליים – נגטיביים ושל לא להזדהות עם עצמך.
כדי להמשיך ולחדש את מה שדיברנו עליו – אנחנו יכולים להבין כי כאשר ילמדו אותך את הידע אשר מלמדים אותך בעבודה הזאת, לגביי רגשות שליליים זה הינו דבר אחד, אבל בתור ידע בלבד זה הוא הינו חסר תועלת. וזה נשאר רק כמשהו תיאורטי בתוך הזיכרון.
 

עמוד 531
אתה צריך ליישם את הידע בשביל עצמך, וזה אפשרי רק דרך להתבונן בעצמך.
אלא אם אתה מחבר את הידע של העבודה הזאת עם התבוננות עצמית, כי אחרת שום דבר לא יכול לקרות לך. העבודה תישאר תיאורטית לחלוטין ולא מעשית ופרקטית.
התפקיד של התבוננות עצמית הינו לפיכך משהו אשר אפשר וניתן להבין אותו ממש בצורה לוגית.
המטרה של זה ברורה. ולמרות זאת בכול אופן, ראשית בהתחלת ההתבוננות העצמית היא הינה מאוד גולמית וגסה ומאוד לא סדירה, ומעורבבת עם התבוננות החיים של עצמך – וזה הינו כי
ראי-העבודה הינו מבולבל ומעורבב עם ראי-החיים. וזה הוא הינו בלתי נמנע.
בעובדה במשך זמן ארוך ראי-העבודה הינו מעט אחר מאשר ראי-החיים. זה הינו, בדרך מסוימת מחובר עם הכוח המנטרל של החיים ולא עם הכוח המנטרל של העבודה, ואשר הכוח של העבודה מגיע ובא ממקור שונה לחלוטין.
כפי שההערכה של העבודה מעמיקה אז שתי 2 המראות הופכות להיות נפרדות ובמקרה הזה היכן שאתה יכול להפוך ולעשות היקש של כמות גדולה של חנופה והנאה – עצמית ועונג-עצמי מהראי האחד אתה לא רואה את אותה דמות בראי השני. וזה גורם בעיה פנימית.
ועדיין, אני אומר כי שתי 2 המראות  לא עויינות או מתנגדות, אלא הן משקפות היבטים של אספקטים שונים של עצמך.
בדרך הרביעית ואשר היא הינה העבודה הזאת, אנחנו צריכים להיות בשתיהן – בתוך העבודה ובתוך החיים, והדרך הרביעית לא עושה סתירה בין החיים לבין העבודה.
ישנם  כמה צדדים מסוימים אשר שייכים לחיים ואחרים השייכים לעבודה.
זה יותר כמו לעשות סידור נכון של ה 'אניים' השונים ולשים אותם במקומם הנכון, ושיהיה לך את הכוח לא לראות רק הפכים וניגודים.
זה הוא הינו ההבדל בין ה 'אניים' על-ידי טעם פנימי, אנחנו צריכים את שניהם, את החיים ואת העבודה, ומשניהם אנחנו יכולים לקבל כוח. זה כמו שני 2 חדרים ממש נבדלים ועדיין נפתחים אחד לשני, ושניהם הינם חלק של אותו הבית של עצמך.
לאף אחד לא נאמר בעבודה הזאת, לחתוך את עצמו ולהפריד את עצמו מהחיים וללכת למנזר או למדבר. ועדיין, השניים הם הינם שונים לחלוטין והכוח שלהם בא ומגיע משני צדדים שונים בסך הכול.
גורדייף אמר פעם בדרך מדויקת : " כל דבר אשר העבודה הזאת מלמדת אותך יעזור לחיים שלך ויעזור לך להשיג את מטרת חייך".
רק תדמיין אדם בעבודה אשר יכול לעבור לתוך העניינים של החיים ודרך עבודה פנימית לומד לא להזדהות – אתה יכול להבין כי אדם כגון זה יכול להשיג איזה שהיא מטרה בתוך החיים הרבה יותר בקלות מאשר אדם מכאני נגטיבי. אבל, בכדי ובמטרה לעשות ככה הוא יצטרך לחוש בהמשכיות את העבודה הזאת בכזאת מידה עד כי ההערכה שלו את העבודה תהיה הרבה יותר אינטנסיבית ורבת עוצמה ונלהבת ואמתית בשבילו מאשר איזה שהוא דבר אשר הוא העריך או השיג בתוך החיים.

עכשיו, אנחנו מזדהים דרך התחושות והרגשות הקטנוניים וחסרי החשיבות ואשר לא התבוננו בהם ושיש לנו ואשר גורמים לנו לעשות ללא סוף חשבונות פנימיים ולבנות מערכות נגטיביות ללא סוף בתוכנו. מערכות נגטיביות אלו בפעם בה הן נוצרות, מאוד קשה להתמודד ולהתעסק איתם.
ברמה הזאת אנחנו עושים כל דבר בדרך של פסיאודו-כאילו, מהאהבה – העצמית שלנו,
מהחיבה- העצמית שלנו, כדי לקדם את עצמנו באיזה שהיא דרך ולזכות בשבחים, וככה אנחנו בקלות מאוד פגועים ונפגעים ומדוכאים ומיואשים. באם תסיר את הסטימולציה או הגירוי הזה ואנחנו בקושי קיימים, וזה יכול להיראות כי אין לנו כל תכלית ויעד ומטרה. זה הוא הינו להיות מכונה.
כל הבסיס הזה של תחושה ורגש עצמיים לא מוביל אותנו רחוק בתוך העבודה בסופו של דבר.
זה רק מנוצח ומובס על-ידי התחושה של משהו גדול יותר מאשר עצמנו.
וזה מביא אותנו לשאלה לגביי זכירה עצמית. ואשר היא הינה מודגשת כל כך הרבה בעבודה הזאת בתור הליווי ההכרחי והנחוץ הקבוע להתבוננות עצמית.

 

 

עמוד 532
גורדייף אמר פעם : " אדם, אדם צריך לזכור את עצמו, אבל כפי שהוא הינו, אין לו את הכוח, והוא אפילו לא יכול לזכור כי הוא צריך לזכור את עצמו".
במקרה אחר נוסף בתחילת הלימוד שלו כאשר אנשים הציקו לו בהמשכיות בשאלות לגביי מה הם צריכים לעשות והאם הם צריכים לעשן או לא ולאכול או לא, אז אדון אוספנסקי אמר : " הדבר הכי חשוב לעשות זה לזכור את עצמך, ואתם יכולים לעשות מה שבא לכם ומה שאתם רוצים, כל עוד אתם זוכרים את עצמכם". וזה היה נשמע מאוד מוזר לרבים מאיתנו, כי זה נראה שזה אומר כי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ומה שבא לך, כן. אבל כל עוד אתה זוכר את עצמך.
אז נגיד שאתה נותן ומאפשר לתיאבון שלך והופך להיות מזוהה ומזדהה עם האוכל שלך, ואז אתה אומר לעצמך כי יש באפשרותך לעשות כל דבר – כי העבודה אומרת ככה. אבל האם העבודה אומרת את זה ככה ? כי היא אומרת שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ומה שבא לך כל עוד אתה זוכר את עצמך.
וזה מספיק ברור ומובן מאליו כי באם אתה מזדהה עם האוכל שלך אז אתה לא זוכר את עצמך.
זכירה עצמית שמה אותנו בתוך מצב שונה של מודעות.
במצב הזה של מודעות אתה לא יכול לעשות דברים מסוימים מבלי להירדם או ללכת לישון מייד.
ואתה יכול לראות את זה קורה – זה הוא הינו כי אתה יכול לראות את עצמך הופך להיות מזדהה.
או באם נשים זאת בצורה שונה, באם אתה עושה דברים מסוימים ובאותו הזמן אתה זוכר את עצמך, אז אתה תעשה אותם בדרך ממש שונה.
כאשר אתה מתחיל להבין את העידון ואת העדינות של ההערה הזאת :
"אתה יכול לעשות מה שבא לך ומה שאתה אוהב כל עוד אתה זוכר את עצמך".
אתה תראה כי אתה לא יכול לעשות מה שבא לך ומה שאתה רוצה ואוהב, לפחות לא בדרך הרגילה אשר אתה עושה את זה.
צורה אחת של זכירה עצמית היא הינה לחוש את התחושה של "אני עושה את זה או את זאת" או
"אני אומר את זה או את זאת" באם אתה כועס ואתה מדבר בפנים ובחוץ – בתורה פנימית וחיצונית בדרך רעה, אז אתה חש את התחושה של 'אני' אומר את זה, וזה ישנה לחלוטין את מצב הסיטואציה.
אתה תופש ומבין כי 'זה' אומר את זה. המכונה שלך.
עכשיו, הבה נלך פעם נוספת דרך הדברים אשר נאמרו לגביי זכירה עצמית,
הבה נגיד לעצמנו : "אני אינני אני" וזה יהיה הכי טוב אם אני אקח את המקרה שלי עצמי- ונגיד כי אני יכול להגיד "אני לא ניקול וניקול איננו אני" או להגיד על אדון בוש : "אני לא בוש ובוש איננו אני",
או שאדון טיילור יגיד "אני לא אדון טיילור וטיילור איננו אני". אם אנחנו יכולים להגיד את זה לעצמנו בצורה נכונה זה ייתן לנו תחושה והרגשה מאוד מוזרות בנוגע למי אנחנו.
הרגשות ותחושות אלו לבטח מחוברות עם התחושה של להמיס ולפרק ולפזר את האישיות של האחד.
ועדיין כפי שהנכם יודעים, זאת היא הינה אחת מהמטרות של העבודה הזאת, אשר מובעות בניסוח הגדול כי האישיות חייבים לעשותה פסיבית ככה שהחלק האמתי של האחד – המהות תוכל לגדול.
אבל זה יכול להיות רק דרך תהליך הדרגתי וארוך של תובנה.
אני זוכר כאשר אדון אוספנסקי אמר לי : "למה אתה לא אומר משהו, מה ניקול זומם ?"
עכשיו נגיד כי אני תמיד יכול להגיד לעצמי "מה ניקול זומם ?" ואדון טיילור יכול להגיד : "מה טיילור זומם ?" וכולכם יכולים להגיד בהתאמה את אותו הדבר, באיזה שהיא דרך אמתית. וזה יגיד כי משמעותו שהייתה שמה דרגה מסוימת של דרגה פנימית, ואיזה שהיא מודעות או ערנות, כי האחד הוא לא אותו הדבר כמו האישיות הנרכשת של האחד עם כל בלמי הזעזועים והגאוות הנרכשות של האישיות. פיגורה מלאכותית זאת אשר החיים בנו ואשר האחד לוקח בתור עצמו מבלי לדעת טוב יותר.
 

עמוד 533     
תחושה כגון זאת, תחושה פנימית, זאת היא הינה ההתחלה של זכירה עצמית, כאשר אני מנסה לזכור את עצמי אני לא זוכר את ניקול, אני לא רוצה לזכור את ניקול, אבל כמובן כי הוא תמיד שם, אבל אם אין לי כל תחושה שאני לא ניקול (למרות כי למעשה ממש אני עבד לניקול) כאשר אני זוכר את עצמי אז אני פשוט זוכר את ניקול. כמובן כי תמיד ניקול זוכר את ניקול בצורה מכאנית,
ולבטח ניקול הינו מסופק מניקול. וללא ספק מתייחס אליו כאדם נפלא.
ובמקרה זה, זכירה עצמית רק תגדיל את הסיפוק העצמי של האחד – וזה הוא הינו, כי זה יגדיל את האישיות. אבל, זאת היא לא זכירה עצמית, או הבה נגיד, כי זה לזכור את העצמי הלא נכון.
זה לא אקט של פעולה מודעת, אלא זה הוא הינו אקט של פעולה מכאנית.
האם אתה מבחין כיצד אתה תמיד מצדיק את עצמך ? זה לא בשביל להשיג או להגיע למשהו גבוה אחר. אלא כדי להצדיק ולהגביר ולהעצים ביתר אינטנסיביות את מה שהאחד הינו כבר.
אז זה לא יכול להוביל לשינוי ברמת ההוויה. אין לכך שום דבר אשר עוסק בזכירה עצמית באופן של העבודה.  וזה בדרך כלל אומר כי אין כל הסתכלות עצמית פנימית.
וזה הוא הינו כי התבוננות עצמית נעשית דרך ראי העבודה. העבודה עדיין לא התחילה להיפרד ולנתק מגע ולפיכך להרוס ולשבור את האישיות. האחד בפשטות לוקח את העבודה מהאישיות כמשהו מוסף לזכויות ולהישגים של האחד עצמו, כמו מדליה.
כמוזן שזאת היא לא העבודה. העבודה לא יכולה להתחיל מן המלאות של האישיות.
העבודה יכולה להתחיל רק כאשר אתה מבין ותופש כי אתה אינך מה שחשבת, שאתה לא מה שאתה מעמיד פנים אשר אתה הנך. אתה צריך לקרוא את הדרשה על ההר רק כדי לראות מהי הכוונה,
כאשר העבודה הזאת באמת מחזירה ומכה הביתה, ומגדל הקלפים הזה אשר האחד לוקח בתור עצמו מתחיל ליפול ולהתמוטט לשברים.
אתה יודע כי העבודה מדברת על הנחיצות ועל ההכרח של להגיע לנקודה, כאשר האחד מבין ותופש את הכלומיות ואת האפסיות המוחלטת של האחד עצמו.
זה בכול אופן, הינו מושהה במלוא הרחמים וזה לא משהו אשר אתה יכול להבין ולתפוש בצורה מלאכותית. כי אתה לא יכול להעמיד פנים כי אתה שום דבר או כלום, זה מאוד כואב, לראות אדם אשר מעמיד פנים כי הוא או היא הינם שום דבר וכלום.
עכשיו, זכירה עצמית, הינה מחוברת וקשורה לכול זה.
לזכור את עצמך, לזכור את עצמך בפשטות כפי שאתה עכשיו זה לא זכירה עצמית,
זכירה עצמית מגיעה למטה מלמעלה, וזכירה עצמית מלאה היא הינה מצב של מודעות ואשר בו האישיות וכל העמדות הפנים וההתחזות והיומרות שלה כמעט מפסיקות להתקיים, ואתה הנך כמו שאומרים, אתה אף אחד ועדיין המלאות של המצב הזה ואשר היא הינה באמת אושר עילאי ומתת של ברכה, עושה אותך בפעם הראשונה משהו.

 

עמוד 534
                                 " בירדליפ " 21 לחודש אוקטובר  1944
                             התבוננות עצמית וזכירה עצמית – חלק 2
במסמך השני הזה, אנחנו מגיעים לענות על השאלה אשר ציטטו במסמך האחרון, ואחזור על החלק הראשון של השאלה הזאת : "כפי שאני מבין את זה, ישנו הבדל באיכות בין המצב של זכירה עצמית ואקט הפעולה של זכירה עצמית והרבה דרגות או רמות של איכות בין הפעולות של זכירה עצמית,
ועדיין, הפחות אשר באלו הינו גדול יותר מאשר – כלומר מהרמה אשר מעל- התבוננות עצמית מלאה".
אקט הפעולה של זכירה עצמית הינו מאמץ מודע אשר נעשה בכדי ובמטרה לזכור את עצמך.
המצב של זכירה עצמית הינו התוצאה של אקט פעולה זה, והאיכות של המצב של זכירה עצמית תלויה באיכות של אקט הפעולה – כלומר באיכות של המאמץ אשר נעשה כדי שתזכור את עצמך.
הבה ננסה לתאר ולהמחיש את זה בדרך קלה ופשוטה : אקט הפעולה של לקחת את הגיטרה שלי ולנגן עליה כמה תווים הינו שונה מהמצב של להיות יכול לנגן עליה מוזיקה שלמה. ובכול אופן, אני אצטרך לעשות מאמץ כדי לקחת את הגיטרה ולנגן עליה לפני שאוכל להגיע למצב של להיות מסוגל לנגן עליה מוזיקה. ושוב, באם אני רוצה להתנהג טוב יותר או שיהיו לי נימוסים טובים יותר אז אקט הפעולה של לנסות זה לא אותו דבר כמו שלהיות כבר במצב שיהיו לי התנהגות ונימוסים טובים יותר.
אם אני עושה מאמץ נכון, אני יכול להגיע ולהשיג מצב אשר אני רוצה להשיג ולרכוש והתוצאה תהיה בהתאמה לפי איכות המאמץ שלי.
אקט הפעולה של לנסות לזכור את עצמי זה יהיה מאמץ ומאבק על-ידי הניסיון והכישלון – הניסוי והתעייה להגיע ולהשיג איזה שהוא מצב חדש של עצמך ואשר נקרא המצב של זכירה עצמית.
אם אני יודע כבר איך להגיע ולהשיג ולתפוש את המצב הזה, אז אקט הפעולה והמאמץ והמאבק אשר אני עושה ישים אותי לתוך המצב הזה. אבל, אני לא יכול לצפות בהתחלה על-ידי זה שאני מבצע את אקט הפעולה של זכירה עצמית להגיע ולתפוש את המצב.
זה יהיה רק על-ידי עבודה ארוכה ומתמשכת ועל-ידי אקטים של פעולות אשר הם בלתי ניתנות לספירה, כי אני אגיע ואזכה לאיזו שהיא הצלחה בלהגיע ולהשיג את המצב שאני מתכוון ואשר מטרתי להשיג.
עכשיו, הבה ניקח את החלק השני של השאלה ואשר בו נאמר : "לא יכולה להיות שמה כל התקדמות אלא עם כן ועד אשר האדם זוכר את עצמו".
אני חושב כי זה יהיה הכי טוב להגיד כאן, כי אלא אם כן האדם יכול להרים את עצמו למעלה, על-ידי זכירה עצמית, הוא לא מקבל עזרה. וכי אלא אם כן האדם מקבל עזרה אז הוא לא יכול להגיע ולהשיג רמת הוויה שונה. אבל, באותו הזמן, אלא אם כן הוא מכין את עצמו באמצעים של התבוננות עצמית, ועם לנסות להיפרד ממה שהעבודה מלמדת שהינם תפקודים שגויים, אז הוא לא יכול לקבל את ההשפעות אשר מגיעות ובאות ממרכזים גבוהים יותר.
האדם צריך וחייב להכין את המרכזים הנמוכים יותר שלו, ככה שהם יוכלו לשמוע את הקולות של מרכזים גבוהים יותר ואשר הינם תמיד מדברים אלינו, ותמיד מנסים לשנות אותנו, אבל אשר אותם אנחנו לא יכולים לשמוע.
אני לא מתכוון כי המרכזים הגבוהים יותר מנסים לשנות אותנו בדיוק, מכיוון שהם הינם ניטראליים,
ולא אלימים או מאשימים, אתה חש את החוסר של מרכזים גבוהים יותר בתחושה הכללית של חוסר נוחות כאילו שכחת משהו אשר ידעת פעם. אלא אם כן המרכזים הנמוכים יותר יכולים להתחיל לשמוע את המרכזים הגבוהים יותר אז אין כל אפשרות לקבל עזרה בשביל אבולוציה.
 

עמוד 535
זכור, כי האדם נברא ונוצר בתור אורגניזם של התפתחות עצמית, אבל הוא חייב לקבל עזרה מלימודים אזוטריים בכדי ובמטרה להתפתח. הוא הינו מנותק מאני אמתי ואשר שייך למרכזים הגבוהים יותר ויכול להעביר את המשמעות שלהם.
אני אמתי מבין את השפה של מרכזים גבוהים יותר אבל אני שקרי לא. אני אמתי הינו מה שאתה ולמה אתה קיים, או במקום זאת, למה אתה קיים הינו כדי לבוא ולהגיע למגע עם אני אמתי.
באחד מן הכתובים האזוטריים של הודו זה נאמר : "אם האדם נכשל בלהגיע לאלוהים אז הוא הינו נולד מחדש בהמשכיות לתוך הקיום. ואז הוא סובב סביב סביב במעגל השלם של אפשרויות הלידה עד אשר הוא מבין למה הוא קיים".
מאחר ומכיוון שלכולם יש אני אמתי בתוכם, אבל ברמה גבוהה יותר ועמוקה יותר מאשר זאת אשר בה הם חיים בדרך כלל ואשר הם בה חושבים וחשים וחיים כרגיל, וכולם נבראו עם האפשרות של להגיע למגע עם האני האמתי הזה, ואשר בו אין שום דבר מלבד חיקוי או השתקפות מטופשת,
לכולם יש מרכז כובד נצחי אבל הם מושפעים על-ידי החושים ועל-ידי התחושות שאין שום דבר מלבד הגופים שלנו – או שלהם, ועל-ידי הרושם ההשפעה והאימפקט של הרשמים אשר מגיעים ובאים מהחיים החיצוניים, אנחנו מגיעים להיות הרחק מאוד ממרכז הכובד הזה.
זכירה עצמית הינה ההתחלה של הניסיון להביא אותנו בחזרה לתוך עצמנו. וכך לתוך מרכז הכובד האמתי שלנו. וזה הינו למה אדם מאוד חיצוני ומוחצן אשר נמשל בפשטות על-ידי האפקט אשר הוא או היא עושים על אנשים אחרים, יש לו קושי מאוד גדול להבין מה הינה המשמעות של זכירה עצמית ואמנם מה הינה משמעותה של עבודה זאת.
במקרה אחד אמר גורדייף : " מאחורי אני אמתי נמצא אלוהים ".
אבל ההתחלה של כל זה הינה הרחק בחזרה למקור האמתי שלנו, ומתחילה עם אני מתבונן.
וזה אומר כמובן שזה מתחיל עם העבודה עצמה, מכיוון שאני מתבונן חייב לדעת על מה להתבונן ולעשות את זה מתוך מה שהעבודה מלמדת.
אם יש לך ראי לא נוכן או שגוי ואני מתבונן לא נכון או שגוי, או איזה שהוא אני סוציאלי, אז זה לא אני מתבונן באופי של העבודה. אבל אם אתה יכול למסד ולבסס בתוך עצמך, נקודה של התבוננות מתוך מה שאתה מבין ממה שהעבודה מלמדת אותך להתבונן בו, אז אתה הנך על השלב הראשון של הסולם, ואשר בסופו של דבר מגיע לאני אמתי.
אנשים חושבים כי זה קל לבסס ולמסד אני מתבונן באופן האמתי של העבודה, ואני אומר כי זה עניין מאוד קשה וזה דורש מאמץ ומאבק ארוכים והרבה מאוד כנות פנימית והרבה מאוד כישלונות.
כאשר האני המתבונן מבוסס וממוסד הוא אוסף מסביבו 'אניים' אחרים אשר רוצים לעבוד,
ואשר רוצים להבין טוב יותר, ואשר רוצים למצוא את הסוד של קיומו של האחד. לכולם יש באמת את התחושה הסודית הזאת לגביי עצמם אבל הם לא שמים את זה לתוך פעולה, הם לא יודעים מה לעשות, וככה זה בפשטות הופך להיות מקור של רגש שלילי.
כאשר נוצר סגן מנהל משק הבית הוא יכול למשוך את מנהל משק הבית ולבסוף אני אמתי.
אבל, אלו הם הינם מילים של דחיסות גדולה מאוד של משמעות. כדי להבין איזה שהוא דבר מהסולם הזה של העבודה זה לוקח זמן ארוך מאוד וחשיבה והרהור והגות ושיקוף עמוקים מאוד.
לדוגמא זה דורש וצריך הרבה מאוד חשיבה לגביי מה העבודה היא הינה ולחשוב על זה מחדש,
ולראות את מצב הווייתו של האחד ולראות את זה מחדש. וזה דורש הרבה מאוד תפישה והבנה והגשמה פנימית, וזה דורש דרך גישה המשכית של ההערכה, חידוש המשכי של הערכה, הבנה המשכית מחדש של מה שהאחד מבין, ראייה של לראות היכן האחד הינו,
 

עמוד 536
ובחיבור ובקשר לזה אני יכול להגיד כי כולכם אשר עוקבים אחר הדרך של העבודה,
ואשר כבר הבינו מזמן כי זה לא איזה משהו על הלוח (לוח כיתה) יימצאו כי אפילו האמרות הפשוטות ביותר של העבודה ממירות את עצמן לתוך משמעות עמוקה יותר ועמוקה יותר.
בקצרה אתה תמצא כי עבודה זאת וכול הניסוחים הקצרים שלה יכולים לבוא רק ממקור אשר יודע ומבין הרבה יותר מאשר אנחנו.
עכשיו, בנוגע לשאלה אשר בה אנחנו נמצאים ולקטע הבא : "ועדיין, הפחות אשר באלו (אקטים של זכירה עצמית) הינו גדול יותר מאשר – כלומר ברמה מעל – ההתבוננות העצמית המלאה ביותר".
אני מוצא קשיים בלענות על זה,
כי זה אומר להתחיל עם זה ש-אקט הפעולה של זכירה עצמית הינו גדול יותר מאשר הפעולה של התבוננות עצמית. ואני אומר כי לדבר על התבוננות עצמית מלאה זה לא לעניין ולא שייך לעניין.
התבוננות עצמית מלאה יכולה לבוא רק עם הגדלה עצומה של מודעות ובאופן הזה היא תהיה אותו הדבר כמו המודעות המוגדלת הזאת של המצב של זכירה עצמית, מודעות וערנות עצמית,  ומודעות עצמית. להיות ער ומודע במלואו לעצמך זה יהיה בהתאמה למצב השלישי של מודעות.
אקט הפעולה של הזכירה העצמית בשבילנו וכפי שאנחנו, הינו דבר חלש מאוד.
אקט הפעולה של התבוננות עצמית יכול להיות יותר מובחן וברור. השניים הם לא באותה הרמה.
אבל מצב של התבוננות עצמית מלאה יהיה שייך לרמה אשר מעלינו. אבל, איך אנחנו יכולים ברמת המודעות שלנו שתהיה לנו ציפייה להתבונן ב-הכול במלואו בתוך עצמנו ?
איך יכולנו לדוגמא, להתבונן במלאות בחיינו השלמים- ב-הכול ביחד, או אמנם איך יכולנו להתבונן ברמת המודעות שלנו בכול אשר קורה בכול חלק של מרכז ? אתה יודע כי ישנם הרבה סיפורים על אנשים אשר טבעו באופן חלקי ואז הם זכרו את כל חייהם השלמים. אני חושב שהסיפורים האלו קרוב לוודאי די אמתיים. אני מאמין כי בנקודת המוות האדם יכול לעבור לתוך מצב שונה של מודעות.
במושגים של העבודה הזאת, אנחנו נקרא לזה המצב השלישי של מודעות – כלומר :
המצב של זכירה עצמית, ערנות ומודעות עצמית, ומודעות עצמית.
ואז, אין כל ספק כי תהיה לאדם התבוננות מלאה על עצמו – וכן, התבוננות מלאה על עצמו בדרך אשר עליה הוא מעולם לא חלם. אבל, כפי שאנחנו הננו, התבוננות עצמית הינה דבר קטן מאוד
אבל ממש חיוני ומהותי, כמו לשאת אור קטנטן דרך בית גדול וחשוך ולראות דבר אחד אחר הדבר האחר.
אחרי איזה זמן, זיכרון – זהו הינו זיכרון-עבודה, או זיכרון אשר נוצר ממאמץ מודע בהתבוננות עצמית ויכול לחבר ביחד את כל ההארות הקטנות הנפרדות האלו לתוך משהו גדול יותר.
זה אומר כי האדם התחיל לקחת תמונות צילומיות של עצמו – וזה הוא הינו כי הוא מתחיל להתבונן בעצמו במשך תקופת זמן ולאסוף את הכול ביחד. וברגע הזה הוא יכול להתחיל לראות רצועות וגדילים אשר רצים דרך החיים שלו, והוא מתחיל לראות דפוסים והדפסים בתוך השטיח של חייו.
אתה מבחין כי בשלושת ההגדרות של המצב השלישי של מודעות, המושג מודעות וערנות עצמית מחובר ומקושר להתבוננות עצמית מלאה.
אני מוצא את החלק הזה של השאלה כחלק אשר קשה לי לענות עליו, כי זה מניח שהתבוננות עצמית מלאה היא הינה אפשרית ברמת המודעות שלנו. ואם האדם באמת המודעות הנוכחית שלו, יש לו או היה לו רגע של התבוננות מלאה אז הוא קרוב לוודאי ישתגע.
 

עמוד 538
וכמו כן לא תהיה מסוגל ויכול להבין את קרן הבריאה וגם לא את האוקטאבה הצדדית מן השמש.
אף פעם לא תהיה יכול ומסוגל להבין כי ההשפעות אשר פועלות בכדור הארץ  הזה מגיעות ובאות  מרמה גבוהה יותר ופועלות גם עליך עצמך. וכי אתה מקבל את ההשפעות האלו על-פי האיכות של ההוויה שלך.

עמוד 537
כי זה יגיד שהוא ראה את כל הסתירות הפנימיות בתוך עצמו, ולהגיע לתובנה כזאת זה דורש עבודה ארוכה, והעבודה אף פעם לא תרשה ותאפשר לאדם לראות יותר ממה שהוא יכול לעמוד בו.
אני חושב כי כולנו עושים טעות בחשבנו כי אנחנו יכולים להשיג ולהגיע לרמה או לדרגה גבוהה יותר של מודעות רק ברגע. שקול והתייחס לכמה הרבה זמן זה לקח לך ללמוד לקרוא או לכתוב.
האחד שומע על העבודה במשך זמן ארוך ממש כפי שילד רואה את האותיות במשך זמן ארוך,
אבל זה לוקח שנים לפני שהוא יכול לדבר או לכתוב. ואם אני יכול להוסיף, אז הדבר המעניין כאן,
זה שלפתע פתאום הילד מוצא כי הוא יכול לקרוא וממש בדיוק באותה הדרך בעבודה לפתע פתאום אתה מוצא כי אתה יכול להבין את זה.
עכשיו אם ניקח את החלק האחרון של השאלה ואשר הוא הינו : " כל עבודה על עצמך מתחת לרמה הזאת היא הכנה להתקדמות לקראת מודעות, ובנוסף – אדם יכול להגן על עצמו באופן פסיכולוגי רק על-ידי זכירה עצמית".
אין לי כל הערה להגיד על החלק הזה של השאלה, אבל זה דורש להיות מובן. הניסוח הוא נכון.
כדי להיות מוגן מהבחינה הפסיכולוגית מהסצנה החיצונית של החיים האחד חייב לזכור את עצמו.
וזה אומר כי האחד חייב למצוא משהו אשר ייקח את המקום של הזדהות עם כל מה שקורה בחיים.
אם אתה לוקח את החיים כעסק שלם וחושב כי אתה הנך לא שום דבר מלבד הגוף שלך אז אתה לא תהיה יכול לזכור את עצמך.
אם אתה חושב כי עינייך רואות, ולא כי משהו רואה דרכן, אז אתה לא תהיה יכול לזכור את עצמך.
אם אתה חושב כי כל דבר אשר אתה עושה וחש וחושב שייך לגוף שלך אתה לא תהיה יכול לזכור את עצמך. אתה אולי תהיה אז כמו אנשים דתיים אשר חושבים כי גן-עדן זה הינו משהו מלמעלה והגיהינום הינו משהו מתחת להם, והם לא מבינים כי גן-עדן והגיהינום הם הינם בתוך עצמם. אתה לוקח בתור מציאות את המסרים המגיעים ובאים עם החושים החיצוניים. וללא ספק אתה תחשוב כי אני אמתי זה הינו משהו אשר קיים הרחק מאוד בכוכבים הנראים.
אתה לא תבין כי זה קיים בתוכך ברמה עמוקה יותר של ההבנה שלך וכי אתה יכול רק להגיע ולהשיג את זה על-ידי הבנת כל מה שהעבודה הזאת אומרת לגביי להפריד את עצמך מפעילויות שגויות או לא נכונות ואשר קורות בצורה מכאנית בכול יום, ואשר שומרות אותך נדבק ומודבק להכי חיצוני ולצד הכי שטחי של עצמך, הצד הזה אשר נמשל על-ידי כל דבר אשר קרה לך בחוץ, הצד הזה אשר תלוי בהוויה הטובה של עצמו לגביי איך אנשים מתנהגים כלפיך, וזה הוא הינו בלתי נמנע כל עוד אין לך התנהגות פנימית אשר אחריה אתה עוקב.
העבודה היא הינה לגביי ההתנהגות הפנימית הזאת ואשר נותנת לך מרכז כובד אשר הינו בלתי תלוי ועצמאי מדברים חיצוניים. אבל אני חוזר, כי אם אתה חושב שאתה זהה ואותו הדבר כמו הגוף שלך וכי העיניים שלך רואות והאוזניים שלך שומעות, ואם אין לך כל תחושה והודאה והיגיון והכרה ובינה שזה אתה אשר רואה דרך העיניים שלך ואתה אשר שומע דרך האוזניים שלך וכי ישנו משהו שונה בתוכך מן החושים החיצוניים שלך – ובעובדה, משהו גבוה יותר – אז אתה לא תהיה יכול לזכור את עצמך.
אם אתה אדם טבעי, אדם אשר מאמין רק במציאות אשר החושים שלו מראים לו ואשר מאמין כי העולם הטבעי וכול המאורעות שלו זה הוא הינו הגורם לכול דבר, אתה אף פעם לא תהיה מסוגל ויכול לזכור את עצמך.
 

bottom of page