עמוד 661
מסוג החשיבה הגולמית הכבדה הקודמת שלנו, ולחוש באמצעות זה כפי שחיינו קודם.
אבל, הביקורים העדינים יותר האלו של הבנה, לא יכולים להיכנס למודעות שלנו ולהפוך להיות מקור פנימי המשכי של משמעות  אשר אף פעם לא מת והוא אינסופי ואי-אפשר למצותו, כלומר הוא בלתי-נדלה, אלא אם כן נעשה את הצד החשוך והאפל הזה של עצמנו מודע בהגדלה וכפי שאמרתי – לעשות את הצד האפל והחשוך שלנו – את הצד אשר בחשכה למודע, זה מוביל בצורה בלתי נמנעת לשינוי מלא ושלם ברעיונות ובהערכה שלנו את עצמנו ולעצמנו, ואמנם אכן,
אנחנו יכולים לחוש ולהרגיש כי אנחנו מאבדים את המראה והראייה או המבט שלנו על עצמנו – כלומר אנחנו נעלמים מעיננו, והיכן שנהגנו להיות כל כך משוכנעים ובטוחים וככה מוכנים גם לפעול ולעשות ולדבר ולבקר (להעביר ביקורת) ועכשיו אנו חשים אי-וודאות גדולה מכיוון שאנחנו רואים כל כך הרבה יותר בכול סיטואציה ממה שראינו קודם.
זוהי לא חוסר-וודאות נגטיבית אלא חוסר-וודאות פוזיטיבית.
זה לא תחושה והרגשה של חוסר אונים, אלא אבל זה תחושה של עוצמה וכוח כי אנחנו רואים כל כך בבהירות ובירור כי היכן שהיינו קודם כל כך בטוחים, היינו אז מאוד חלשים, וכי הוודאות והביטחון אשר חשנו היו וודאות וביטחון של טיפשות או של טיפשים, והוודאות והביטחון של בורות ובורים ואשר יכולים להיות רק חולשה,
וללא ספק מובילים בהמשכיות לתוצאות שגויות ולגמרי לא נכונות ולחיכוכים חסרי תועלת לחלוטין,
ואשר היינו בטוחים כי הם בגלל אחרים, וכי אין להם שום דבר אשר עוסק עם התגובות אשר לגמרי לא ראויות
כי יבטחו בהן, שלנו עצמנו.
עד כמה ואיך נהגנו להיות בטוחים – כמה בטוחים היינו,
אבל עכשיו אנחנו רואים עד כמה מכאניים נהגנו להיות ומורגלים היינו להיות.
עד כמה מורגלים היינו לחשוב כי אנחנו מבינים כל דבר ויכולים לעשות, ועכשיו אנחנו תופשים ומבינים
כי לא הייתה לנו כל הבנה, וזאת עובדה כי הכול וכול דבר קרה לנו פשוט בצורה מכאנית, לפי ובהתאם לצבע המכונה שלנו.
עד כמה נהגנו לשייך לעצמנו ולהיות גאים בעצמנו ועד כמה אנחנו עכשיו אכן רואים אמנם כי הכול,
כל זה נעשה על-ידי המכונה הזאת אשר לקחנו כמובן מאליו בתור עצמנו.

עכשיו, ב-לראות את הצד האחר או השני הזה של עצמנו, הצד האפל והחשוך הזה,
ואשר לגביו העבודה אומרת לנו כי אנחנו חייבים לחדור ולעשות את זה מודע לעצמנו  בצורה הולכת וגדלה
על-ידי התבוננות עצמית. אתה חייב לזכור כי הדוקטרינה של ה 'אניים' היא בעלת חשיבות ראשונה בתוך התהליך הזה.
אנחנו צריכים וחייבים לראות את הצד האפל והחשוך הזה, אבל, לא להזדהות איתו.
אנחנו צריכים לעשות אותו מודע, אבל לא לקחת אותו כעצמנו.  וזה עניין של קושי גדול, ואת זה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו ושיזכירו לנו בקביעות את הנקודה הזאת ואשר היא כל כך חשובה.
תזכרו כי כל דבר אשר מלמדים אותנו בעבודה עצמה מתאים יחד, ואתה לא יכול לעשות את העבודה עם רעיון אחד
של זה מבלי לקחת את האחרים בצמוד לזה.
לדוגמא, אתה לא יכול לקחת התבוננות עצמית בנפרד מהדוקטרינה של ה 'אניים', מבלי לעשות לעצמך נזק גדול.
הסיבה היא כי אם לכול דבר אשר בו אתה מתבונן בתוך עצמך, אתה קורא לו 'אני' וככה אתה מזדהה עם זה,
אז התוצאה תהיה בלבול מוחלט, ואתה תהפוך להיות מה שאתה מתבונן בו וזה הינו פטאלי.
אנחנו צריכים לקחת את ה 'אניים' שלנו בצורה אובייקטיבית ואנחנו צריכים לראות דברים שונים בתוכנו
כפי שאנחנו רואים אובייקטים שונים בתוך חדר.
אנחנו לא לוקחים את השולחן, את הכיסא ואת הספר בתור אנחנו עצמנו.
אנחנו חייבים לא להגיד אף פעם : "מה שאני מתבונן בו זה הוא הינו 'אני' ",
אלא אתה חייב לדעת כי ה 'אני' הזה אשר בו אתה מתבונן הוא הינו בתוכך.
עכשיו, כל זה שייך לאי-הזדהות או לא-להזדהות.
התבוננות עצמית אשר מיושמת ומבוצעת עם הרעיון של לא-להזדהות עם מה שאתה מתבונן בו זה למעשה הרעיון המרכזי של המערכת הזאת באופן מעשי או פרקטי. וזה הוא הינו דבר אשר מאוד קשה ליישם ולבצע.

עמוד 663
ואשר את הקיום שלהם אנחנו חייבים לקבל, ואשר איתם אנחנו חייבים לא להזדהות.
כדי לתמצת או לתקצר את המשמעות של התבוננות עצמית, זה אומר לעשות את העצמי האפל והחשוך הזה למודע בצורה הולכת וגדלה ובהדרגה למזג ולערבב את זה עם הרעיון הדמיוני הקודם שלנו על עצמנו.
זה מחולל שינוי מלא של התחושה של עצמנו ומתחיל לפרק את ה 'אני הדמיוני'.
באותו הזמן, בזמן של החיסול וההשמדה של כל התכונות והתארים מתרחש ומתחולל, אנחנו מתחילים להרגיש ולחוש השפעות אשר מגיעות אלינו ממקור נוסף של משמעות.
השפעות אלה לא יכלו להשיג אותנו ולהגיע אלינו קודם כי הייתה החשיכה הסמיכה והעבה הזאת המתערבת.
אנחנו יכולים לחשוב על הצד האפל בתור ה "אדם האחר" בתוכנו, ואשר אנחנו נוטים לראות בתוך אנשים אחרים.
כאשר אתה מתחיל לעשות את ה 'אדם האחר' הזה, את העצמי החשוך והאפל הזה, יותר מודע לך – או שאתה יותר מודע לו, אז זה כבר לא מוקרן יותר לאנשים אחרים, וכול היחסים שלך והיחס שלך לאנשים אחרים מתחיל להשתנות.
ובעובדה אתה רואה אנשים אחרים בפעם הראשונה ואז אתה משחרר אותם.
למרות זאת ובכול מקרה, אתם חייבים להבין כי כל זה מוכל ומיושם בכול אחד ואחת ממכם,
אל תתחילו עם הרעיון כי זה השכן שלכם אשר צריך להשתנות ולשחרר אתכם.
כי זה אתם אשר צריכים לשחרר אותו.

                                                        "בירדליפ" פסחא 31 לחודש מרס 1945
                                                                     המסר של הפסחא
                                (מאת דר' ניקול ב "בירדליפ" לקבוצה ב " Quareaead – Ugley – Green " )
הייתה לי מחשבה להגיע לבקר בחג הפסחא, אבל אני מוצא עכשיו כי זה לא אפשרי, 
יש לכם פגישות מאוד טובות ואתם עושים סימולציה אחד לשני, ממש כפי שהדוחות מעוררים אותי ועושים לי סימולציה.
דיברנו היום על משהו אשר כולכם מכירים, לגביי המשמעות של חג הפסחא,
ומה הינו הסמל או הסימבול הקונקרטי הממשי המוחשי של מוות ותחיית המתים מציין ומסמל.
אנחנו לקחנו את זה מן הרמה הקטנה והניתנת להבנה, ולא במושגים הגדולים אשר עליהם זה רומז במקרה של ישוע.
שאלתי : " מה זה אומר למות למשהו קטן ממש, ואיך אנחנו יכולים להבין כי תמיד עוקבת אחרי זה תחייה
מ- מה ש-מתנו אליו ? "
נגיד כי אתה בדרך אמתית ממשית לא הולך עם איזושהי מחשבה נגטיבית והתחושה המגיעה כתוצאה מכך,
ונגיד כי אתה באמת מקריב את זה מעצמך. מתוך הרצון שלך עצמך, מתוך ההבנה שלך עצמך, האם תהיה איזושהי תחייה ? האם זה אומר כי משמעותו שאותו הדבר יקרה שוב ויתרחש שנית באותה הצורה ?
לבטח זאת לא תהיה תחייה אלא חזרתיות והישנות.
הרעיון של תחייה (תחייה – תחיית המתים – התחדשות) הוא כי הכמות של הכוח אשר היה הולך לתוך הדבר הזה ואשר הוקרב בצורה אמתית ומקורית מתוך הרצון העמוק ביותר של האחד, מופיע מחדש בצורה גבוהה יותר – זה הוא  ברמה נוספת אחרת – ומתחיל ליצור צורה נוספת של תובנה ובוננות, של הבנה, של חישה ותחושה והרגשה של חשיבה,
ממש כמו ש-ביצה יכולה להיות משהו ממש שונה, וברמה ממש שונה.

​

עמוד 665
עכשיו אני אעצור כדי לכתוב יותר במלאות לגביי המשמעות של אנטרופיה בקשר החיבור בין המדע של המערב לחכמת המזרח, ואשר זאת היא אחת מהמשימות שלנו.
ואני אשאל אתכם רק דבר אחד : "אם אתם תמיד נוהגים לעקוב אחר הדרך הקלה ביותר, אם אתה תמיד נמשל על-ידי הנאה, אהבה עצמית ושביעות רצון עצמית וסיפוק, אז האם אתה לא מגדיל אנטרופיה והופך להיות יותר מעופש ועבש ועוד יותר כבד, ועוד יותר קשה, ועוד יותר מעייף ומתיש ותובעני ודורש, אנוכי ובעל חשיבה צרה וקטנוני ?
וזה כדי להגיד כי אתה מגיע למצב היכן שיכולים להיות רק שינויים והבדלים מאוד קטנים של פוטנציאל אשר פועלים בתוכך, ולבסוף אתה לבטח תהיה ממש מת בצורה פסיכולוגית.
אבל, אם אתה מתרגל למות לדברים בתוך עצמך, אז בהדרגה אתה תהפוך להיות יותר ויותר חי.
וזה לבטח נשמע מאוד פרדוקסאלי.
עכשיו, יש לכם בעבודה מטרה ואשר עליה אתם מנסים לשמור אפילו אם רק למשך זמן קצר, אז האם אתם תגדילו את האנרגיה הזמינה או את הפוטנציאל בתוככם ?
כן. אמנם. אם אתם כנים במאמצים שלכם ואתם תלכו נגד העצמיים המכאניים שלכם בכיוון מסוים – אז אתם תעשו
מאמץ עבודה אשר נותן כוח.

עכשיו, אני רק מוסיף כי כל זה עוסק ונוגע ברעיון של חג הפסחא, והרעיון של טקס הקורבן,
ועם הרעיון של להרוג מישהו או איזה שהוא דבר אשר עולה מומר מחדש – בהתמרה, שונה ממה שהוא היה.
תזכרו כאן כי האוקטבות כאן עולות, ותזכרו כי יש שלשות המסתיימות יותר גרוע ממה שהם התחילו,
ויש שלשות אשר מסתיימות טוב יותר ממה שהם התחילו.
בפעם הבאה אנחנו הולכים לדבר על זה בחיבור וקשר לאנטרופיה.

                                  

                                                              "בירדליפ" 7 לחודש אפריל  1945
             הקונספציה - התפישה  של אנטרופיה במדע והקונספציה - התפישה של מאמץ בעבודה.
כפי שהנכם יודעים, אמנם אחת מהמשימות שלנו זה לחבר את המדע של המערב עם החכמה של המזרח.
וזה אומר למעשה כי אנחנו צריכים לחבר את הרעיונות והמבנה הכללי של העבודה על-ידי עשיית הקבלה
או מקבילות עם רעיונות מדעיים דומים אשר קיימים בהווה.
אנחנו כבר הזכרנו את המילה "אנטרופיה" ואני אגיד כאן שהיא נראית לי מילה מאוד מבלבלת,
המשמעות היוונית המקורית הייתה עד כמה שאני יכול להבין ולפענח, זה "לפנות ולהסתובב פנימה".
(ו/או גם "למסור ולהסגיר"), המדע משתמש במילה הזאת באופן הבא : בתור מה שמוכל ומיושם ליקום - כלומר,
היקום מאבד בהדרגה אנרגיה ומפסיק לעבוד, השמש מתקררת, הרוטציה של כדור הארץ נהיית יותר אטית,
כי החיכוך אשר הוא בגלל הגאות והשפל, וכתוצאה מכך הירח הולך ומתרחק, והתמונה האולטימטיבית היא עולם מת,
היכן ש, לא מתחוללת ומתרחשת שום החלפה של אנרגיה כפי זאת שבבירור קיימת בהווה.
בכך ש, חום השמש מחמם את כדור הארץ ואת הפלנטות האחרות המקיפות אותה.
עכשיו, אתם יודעים כי העבודה מלמדת כי אנחנו חיים ביקום אשר גדל ולא אחד גווע ומת.
בכול אופן ולמרות זאת, הבה לא נהרהר ונחשוב על זה עכשיו באריכות.

עמוד 667
כגון צמחים ועצים, גופים אנושיים, וזה ממש שונה מחוסר של סדר וארגון כמו באבנים, עשב, מתכות, וכן הלאה.
ואם נרצה לשים את זה בצורה פשוטה יותר, זה אומר כי המדענים הופכים להיות ערים לכך כי ישנו כוח מסודר ומאורגן בבסיס של החיים ואשר מארגן חלקיקים חומריים בדרך ברורה ומוגדרת ומעביר הלאה את הסדר הזה מדור לדור.
וכך הוא מובחן ונבדל מהחוקים הכלליים הממוצעים אשר מיושמים וחלים על חומר לא חי.

עכשיו, בהתייחס לנושא מנקודת מבט פסיכולוגית, אני רוצה לשאול אתכם את השאלה הזאת :
נגיד כי אתה מספק כל תשוקה, נגיד כי אתה מזדהה עם כל דבר, ובקצרה נגיד כי אתה אף פעם לא עובד עם ועל עצמך באיזושהי דרך, אז האם אתה חושב כי האנטרופיה הפסיכולוגית שלך תגדל או תקטן,
ואתה מסכים איתי כי היא אכן תגדל – כלומר אתה תגיע להיות יותר ויותר קשה להתרצות או לריצוי ובכול כיוון אתה תרכוש סוג של תחושת שובע מוגזמת (עד כדי מיאוס) – וכך, כמו שאומרים, אתה תהיה ככה ש
"יצא לך מהאוזניים ומהאף ומכול החורים ונפשך קצה בכול דבר".
ואת זה אני לוקח בתוך השווה והשקול הפסיכולוגי לאנטרופיה פיזית כפי שהקומקומים החם והקר מגיעים לאותה הטמפרטורה ואין יותר החלפה של חום אשר מתרחשת ביניהם.
כולכם חייבים להשתמש כאן במעט דמיון כדי לתפוש את מה שאני מנסה להגיד כאן,
כמובן כי יש לנו הרבה צדדים פסיכולוגיים לגבינו, ואשר הם הינם מסופקים בדרכים שונות,
והשאלה היא באמת מאוד מורכבת ומסובכת, אבל אתה תסכים כי, כאשר לוקחים את המרכז האינסטינקטיבי אז רעב
או הרעבה מקטינים אנטרופיה, היכן ש, אכילת יתר מגדילה אותה וזה מביא למצב של להיות שבע
עד אשר אתה מתפקע ויוצא לך מהאוזניים ונמאס לך.
עכשיו, העבודה מלמדת כי אנחנו צריכים לעשות עם ועל עצמנו מאמצים בהרבה דרכים שונות.
האם תסכים איתי כאשר אני אומר כי מאמץ נוטה להקטין אנטרופיה ובפשטות לעשות מה ש, אתה רוצה
כפי שאתה רוצה ואיך ש, בא לך זה מגדיל אנטרופיה ?
לקחנו את הדוגמא של לנסח את המחשבות של האחד. זה דורש סוג ברור ומסוים של מאמץ.
האם אתה חש יותר מתחדש ורענן לאחר מכן או לא ? האם אתה חש יותר אנרגיה זמינה או לא ?
אני חושב כי אתם כולכם תסכימו איתי כי אתם חשים יותר אנרגיה. אתה חש יותר חי.
וזה אומר כי הקטנת בתוכך את האנטרופיה וככה יש לך יותר אנרגיה זמינה להוציא החוצה ולתת ולהשתמש בה. 
אבל, נגיד כי בפשטות אתה חי הכי טוב שאתה יכול ומבלי אפילו לנסות להבין את הג'וב שלך או לקחת חזקה על איזשהו דבר ולתפוש אותו ואתה רק נסחף – אז אני חושב כי אתה תסכים איתי שאני אומר כי אתה מגדיל אנטרופיה פסיכולוגית.
עכשיו, אני אחבר את זה עם ללכת יותר ויותר לישון באופן של העבודה.
אני מתכוון כי אפשר לחשוב על להגדיל אנטרופיה פסיכולוגית כשקולה ושוות ערך להגדלתה של שינה פסיכולוגית. 
אתה יודע מה קורה לכולנו אלא אם כן אנחנו עובדים.   אנחנו מגיעים למצב היכן שאנחנו נותנים לכול דבר ללכת,
ואשר בו לא נוכל לעשות כל מאמץ אמתי של תשומת לב ולא נוכל להתרכז אלא אבל באמת חולמים במקום זה. 
ואנחנו לא יכולים ליישם ולהכיל את עצמנו באיזשהו דבר וככה לא יכולים לקחת פנימה ולהכניס איזשהם רשמים חדשים.
אנחנו אף פעם לא מנסים ללמוד איזשהו דבר חדש ובמקום להיות מבועתים ונפחדים ומבוהלים ומזועזעים על-ידי המצב שלנו של בורות, אנחנו רק נסחפים לאורך זרימת הנחל של החיים.
העיקרון המרכזי של זה, של העבודה הזאת הינו לעורר ולהעיר ולהקים אותנו מתוך שינה מהסוג הזה,
ולפיכך אני חושב כי זה מותר ומורשה להגיד בהקבלה אשר אני מצייר בין האנטרופיה הפיזית לאנטרופיה הפסיכולוגית
כי העיקרון המרכזי של העבודה הינו להקטין אנטרופיה בתוך עצמנו.

עמוד 669
אתה תראה כי זאת היא הינה טרנספורמציה של אנרגיה אשר נגרמת ומתחוללת על-ידי שוק ומאמץ. העבודה לא מתחילה עם התיאבון והאינסטינקטים אלא אבל עם המחשבות, התחושות והרגשות, צורות של הזדהות וצורות של דמיון,
רגשות נגטיביים, שקילה פנימית וכך הלאה.
העבודה אומרת כי אלו הם הינם המאמצים הראשונים או הקורבנות לפני כל דבר נוסף אשר יכול להיעשות.
השוק המודע השני מונח במקום שונה, אבל על זה אנחנו לא הולכים לדבר,
כי קודם כל אנחנו צריכים ראשית לדעת מה הוא השוק המודע הראשון, וזה לוקח שנים על גביי שנים
של התנסות המשכית חדשה, תובנות ובוננויות חדשות, ודרכים חדשות של לתת את זה לעצמנו.
העבודה לא מתחילה עם השור של מיטרה, או עם האינסטינקטים החייתיים.
העבודה מתחילה עם האדם הפסיכולוגי יותר מאשר עם החיה אשר בתוכו. אם האדם (או האישיות) האדם הפסיכולוגי משתנה אז גם החיה תתחיל להשתנות, או במקום זה אתה תתחיל לראות איך החיה חייבת להשתנות והופכת לא להיות פראית אלא יצור מועיל אשר איתו אתה יכול לחיות בשלווה סבירה או בצורה מתקבלת על הדעת
וללא התחושה וההרגשה של סתירות.
לבטח מגיע בוודאי הזמן אשר בו אנחנו צריכים וחייבים להכיר ולדעת את החיות שלנו
וצריכים ללכת היישר לתוכן ולגלות מה היא המשמעות שלהן.
אבל את זה נשאיר למאוחר יותר. בהווה אנחנו צריכים לראות את ה "צד האחר" הזה,
את האיש או האישה הפסיכולוגיים האלה אשר אנחנו לא חושבים כי אנחנו הננו.
האדם הדמיוני הזה אשר אותו צריך לשבור.

עכשיו, אתה תבחין כי השוק המודע הראשון נותן אנרגיה מוגדלת – כלומר, אנטרופיה מוקטנת -
- כי אנרגיה אשר נקראת מימן 48 או : 48 – H , מומרת לאנרגיה אשר נקראת מימן 24 או  : 24 – H,
ואשר היא הינה שלושים אלף – 30.000 פעם יותר חזקה ועוצמתית, 30.000 פעם יותר מהירה,
30.000 פעם יותר מעודנת ומבינה וחדת הבחנה וקליטה קלה וסובטילית, ושוב זה מומר למימן – 12 או : 12 – H,
ואשר היא עוד יותר גבוהה ולאין שיעור עוד הרבה יותר מעודנת וקלה, מלאת משמעות, מוכנה לקבלה וניתנת לקליטה
עם הבנה ועד אינסוף עשירה יותר ורגישה יותר.
אז אתה יכול לראות כי הרעיון של הקטנת האנטרופיה, מראים אותו בעבודה במושגים של השוק המודע הראשון הזה,
ואשר מגדיל בתוכנו אנרגיה וכך מקטין אנטרופיה או שובע ושביעות ושינה.

עכשיו, נחזור לרעיון של קורבן ושל הקרבה ואשר איתו אני חיברתי וקישרתי למאמץ.
אתם יודעים כי העבודה אומרת שיש אינסוף צורות חסרות תועלת של קורבן והקרבה.
אנשים חושבים כי יש להם משהו להקריב ואפילו מדמיינים כי הם מקריבים את עצמם,
כאשר הם לא עושים שום דבר מהסוג הזה. ומהסיבה הזאת העבודה מדברת מאוד בחומרה לגביי קורבן והקרבה
ראשית כל וקודם כל. אני שמעתי נשים סנטימנטליות בקבוצות המוקדמות של אדון אוספנסקי כאשר הן שואלות :
"מה אנחנו צריכות להקריב ?" והתשובה הייתה : "למה אתן מתכוונות על-ידי קורבן והקרבה ?
אין לכן שום דבר להקריב, זה הכול דמיון". ומצד שני שמעתי אותו (את אדון אוספנסקי)  אומר:
"ישנו רק דבר אחד אשר אתה יכול להקריב בהווה וזה הוא הינו את הסבל שלך".
ואני מדמה ומתאר לעצמי כי הרבה אנשים אשר שמעו את התשובה הזאת קמו והסתלקו,
כמו האיש הצעיר העשיר הזה בבשורה הנוצרית, אשר היה כל כך מזוהה עם הקניין שלו והערך שלו וחוסר החטאים
החוקי שלו, ואשר שאל את ישוע: "איך אני יכול להשיג או לרכוש חיי נצח ?"
התשובה שנאמרה לו: "לך תמכור את מה שיש לך ותן לעניים, והיה לך אוצר בשמיים, ואז תעקוב ותלך אחריי." (ה"הח-מתיו,19פס'21). כן. כאן אכן יש לנו משהו להקריב, ואני חושב כי אתם תסכימו איתי, כי זה מתחיל עם להקריב
את התמונות שלנו על עצמנו, את ה "אני הדמיוני" שלי ואת האישיות המזויפת, ואת הסגולה הנעלה שלנו
ואת השווי והערך והזכות היוצאים מהכלל שלנו, ואשר אליהם אנחנו נדבקים כל כך בחוזקה ואשר איתם אנחנו כל כך מזדהים ומזוהים.
אבל, העבודה מלמדת אותנו יותר מכך.

עמוד 671
ומהסיבה הזאת אדון אוספנסקי נהג להגיד :
" אני רוצה דוגמאות ולא דיבורים תאורטיים. תנו לי דוגמא טובה של התבוננות עצמית או רגע של עבודה על עצמכם ועם עצמכם, רגע של מאמץ אמתי אשר נעשה במודע ".
זה הינו ממש אפשרי בשביל כולם. ולעשות את זה, זה הרבה יותר טוב מאשר לכתוב מסות או תיאוריות או חיבורים ומאמרים תיאורטיים ארוכים על מה התבוננות עצמית היא הינה או צריכה להיות או מה המשמעות של תגובות מכאניות
או מה זה אומר ומה מתכוונים בתגובות מכאניות או מהי הכוונה של שינה או מהי המשמעות של שינה.
בפעם בה יש לך זיכרון עבודה טוב של עבודה ממשית אשר נעשתה על-ידי עצמך ומעצמך ועם עצמך על עצמך,
אז לא יהיה לך שום קושי להבין כי כול מאמץ-עבודה אמתי ומקורי מגדיל אנרגיה וככה מקטין אנטרופיה.
אולי אתה תבין איך כול הדתות הגדולות עם הלימודים האזוטריים האמתיים מאחוריהם,
יש להם תמיד בתור המטרה שלהם יש סוגים מסוימים של מאמצים אשר האדם יכול וצריך לעשות
בזמן-החיים שלו - בזמן-חייו, ובלי העשייה של זה או ללא העשייה של מאמצים מסוימים אלה,
האדם הוא בכלל לא אדם באופן האזוטרי.
אני מדמה ומתאר לעצמי כי הקומקום החם הזה אשר דיברנו עליו, אם הוא יכול היה לתת לעצמו שוקים,
הוא היה מגיע להיות יותר ויותר חם – כלומר, מגדיל את האנרגיה שלו בזמן שהוא עדיין נותן ומוציא החוצה אנרגיה.
אבל, קומקומים לא יכולים לעשות את זה.
אבל, האזוטריות אומרת כי האדם יכול, על-ידי זה שהוא נותן לעצמו את השוקים הנכונים בזמנים הנכונים,
וככה מגיע ומשיג רמה שונה לחלוטין של אנרגיה – לא האדם המכאני אשר מאבד אנרגיה ונהיה ממש תשוש ושחוק
ומרופט מוקדם בחיים ונהיה או הופך להיות אדם אשר מת מזמן,
אלא אבל האדם אשר מחפש להפוך להיות מודע והאדם אשר על-ידי בחירה מכוונת שם את עצמו בכוונה בדרך של התפתחות פנימית, טרנספורמציה פנימית, ובהתאמה עם לימוד  אשר מגיע ובא מאלו אשר כבר עברו בדרך הזאת קודם.

 

                                                        "בירדליפ" 14 לחודש אפריל 1945
                                                        רעיון העבודה של כן ו-לא.
ישנם הרבה דברים בעבודה אשר אנחנו שמענו עליהם אבל אנחנו עדיין לא מבינים.
אי-אלו או מספר אנשים חושבים כי כאשר הם שמעו דבר אז הם יודעים אותו ומבינים אותו והם מבלבלים ידיעה עם הבנה.
וכאשר הם שומעים את זה שוב, הם נוטים לא להקשיב או הופכים להיות חסרי סובלנות,
והם אומרים : " הו, כן, כבר שמענו את זה קודם. כבר שמענו את זה שוב ושוב שאנחנו צריכים להתבונן בעצמנו,
                       אנחנו שמענו שאנחנו צריכים לזכור את עצמנו, ואנחנו כבר יודעים את כל זה".
אז כאשר הם שומעים את המילים האלה ואת האמרות האלה אז הם הופכים להיות משועממים והם לא שמים-לב למה שנאמר.
זה כמו שיגידו לך כי אם אתה רוצה לרכב על אופניים אז אתה חייב לאזן את עצמך עליהם ואתה יכול לשמוע שיחזרו על זה מספיק לעתים קרובות, אבל האם אתה מדמיין כי אתה מבין כיצד לרכב על אופניים רק על-ידי לשמוע ולדעת כי אתה צריך לאזן את עצמך עליהם ?
ממש באותה הדרך, להתבונן בעצמך במושגים של מה שהעבודה מלמדת זה לוקח עבודה אישית ארוכה ותרגול.  
ולהבין ולתפוש על-ידי תרגול מה "לזכור את עצמך" אומר ומתכוון ומהי המשמעות של זה, זה לוקח זמן רב.
בפשטות לדעת זה מונח בתוך הזיכרון החיצוני, אבל להיות יכול לתרגל ולהבין את מה שאתה יודע זה דבר ממש שונה.
אז להתחיל להבין מה היא התבוננות עצמית ולמה ומדוע היא הכרחית וחיונית,
זה דבר ממש שונה מאשר רק לשמוע ולדעת כי האחד צריך להתבונן בעצמו.

עמוד 673
הבה נקרא לדבר השלישי הזה – X.    אז,  כן + לא = X.
הפתרון הרגיל שלנו לבעיות זה כן או לא. אנחנו לא מכירים ויודעים על  - X.
לפעמים אני חושב כי האדם הערמומי יודע את ה – X    הזה, וכיצד מגיעים ומשיגים את זה נכון.
אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים כי אם אי פעם אנחנו נתקלים ומועדים או נופלים על הפתרון השלישי הזה
לאיזושהי בעיה, אנחנו קרוב לוודאי נקבל כוח פתאומי ממרכזים גבוהים יותר ואשר מתעסקים רק ב – X.
וללא ספק למרבית הפתעתנו.   
אבל אם אנחנו פותרים את הבעיה שלנו רק על-ידי כן כבד או לא כבד (כן שיש בו כובד או לא עם כובד)
אז אין כל ספק כי לא נקבל כל עזרה, בהיותנו לא מספיק נבונים.
אתה זוכר עד כמה לעתים קרובות בכתבי הבשורה הנוצרית האדם הפיקח והנבון או המתוחכם והשנון (Wise ) מוזכר, חמשת הבתולות הנבונות או הפיקחות והחכמות, והאדם הפיקח והנבון אשר בנה את ביתו על הסלע וכך הלאה – המילה אשר מתורגמת בצורה גרועה כל כך כ – Wise (נבון וחכם או פיקח).
כן, אני בטוח כי ישנם פתרונות נבונים וחכמים או פיקחים לדברים אשר בורחים ונמלטים
מחשיבה פורמטורית כבדה ובעלת רגל אחת כמו שיש לנו.
ומאחר והוזכרו כתבי הבשורה הנוצרית, אז תחשוב לרגע על משל או על משלים. האם הם במושגים של כן ו-לא ?
האם הם לא בשפה נוספת אחרת – והעובדה היא כי הם בשפה של המרכז הרגשי הגבוה ? !
בכול אופן ולמרות זאת, אנשים נהיים איתם חסרי סובלנות ואומרים :
" למה הם לא יכולים להגיד לנו למה הם מתכוונים בשפה הגיונית וברורה ובצורה ישירה – אשר היא הינה או כן או לא ? ".
אבל, האם אנחנו בטוחים כי מה שאנחנו קוראים לו שפה הגיונית ופשוטה וברורה היא כל כך
"פשוטה וברורה" או "הגיונית" כפי שאנחנו מניחים ומשערים ?
האם זה מביע את כל הצדדים או מביע משמעות מלאה ואמת מלאה, האם זה חד-צדדי או אמנם כך בצורה בלתי נמנעת ?  
בכול מקרה, אנחנו יכולים לתפוש כי השפה והדרכים של התחברות וקישור של רעיונות במרכזים הגבוהים יותר
היא ממש שונה מהצורות הרגילות שלנו של דיבור ושל אסוציאציות. 
ועד אינסוף מקיפה יותר וכוללת ובעלת תפישה רחבה יותר.
אנחנו עושים כן דוגמטי ולא דוגמטי – אבל הניסיון מראה לנו כי הפתרון החד-צדדי הזה הוא תמיד חסר תועלת
ותמיד שגוי ולא נכון.
לכן אנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים, נבונים ופיקחים להוביל את עצמנו החוצה מאיזושהי בעיה פנימית
או חיצונית.  זוהי לא דחייה או הכחשה תפלה או קבועה ושטחית או אישור תפל וקבוע ושטחי אשר יעזור לנו,
כי אנחנו נפספס את כל שלביי הביניים הרבים המונחים בין שתי – 2 הקיצוניות האלימות האלו – כל האוקטבות
הפנימיות האלו של משמעות עדינה יותר אשר אנחנו מחפשים להפוך להיות יותר מודעים להם בחיי היומיום שלנו,
כל המקורות האלו של משמעות חדשה.
הייתי בדרך להגיד חדשה או משמעות אשר לא חלמו עליה.
אבל, אני מדמה ומתאר לעצמי כי לפעמים המשמעויות העדינות יותר האלו הפתרונות העדינים יותר
הם רק מה שאנחנו אכן חולמים עליו בלי שאנחנו מבינים ותופשים את זה, ולא מבינים את השפה הנפלאה
אשר היא כל כך דומה לזאת של שפת משל - שפת משלים והמשלה.
ישנה תמיד כל כך הרבה משמעות אשר עוברת דרכנו שאנחנו בכלל לא מבינים ותופשים.
הסיבה לכך היא כי הפעילות של המרכזים הגבוהים עוברת דרכנו בהמשכיות רק כאשר אנחנו לא יכולים לשמוע
ולא יכולים להגיע איתם למגע או לתקשר איתם – ואין לנו צד מקבל מספיק עדין ומעודן.   
המרכז הרגשי אשר מטוהר מרגשות נגטיביים שליליים מתחיל לשמוע אותם.
אבל, כאשר אנחנו מזדהים ונגטיביים אז זה לא יכול, אז המרכז הרגשי הגבוה לא יכול.
אז זאת היא סיבה טובה לעבוד דרך מצבים של שליליות והזדהות.
ודרך אגב, רק תחשוב על הפתרונות אשר אתה עושה לבעיות כאשר אתה נגטיבי, אין שום דבר מאוד נבון ופקחי לגביהם, האין זה כך ? או שוב, כאשר אתה מתלהב או נלהב בצורה אלימה, אז בשני המקרים אתה מנסה לפתור דברים בדרך אחת
או בדרך המנוגדת – דרך הפכים וניגודים – דרך כן או לא – בהתאמה ל-איך שהמטוטלת מתנדנדת מצד לצד.
בעצמי אני בטוח כי פתרונות כאלה הם חסרי ערך ובעובדה הם לא פתרונות בכלל.

 

עמוד 675
אני ניסיתי להשיג פתרון חד-צדדי או פתרון של צד אחד או של הצד השני ואני לא ערבבתי את השחור עם הלבן
ועשיתי דפוס או דוגמא ותבנית של שניהם, אלא אבל אני ניסיתי שחור ואז לבן בנפרד.
אני לא יכול להסביר את זה הלאה יותר. זה מאוד קשה לשים את זה במילים. אבל אני יכול רק להגיד כי אם אתה מצליח להשתמש בשיטה השנייה של 'כן ו-לא', אז אתה תקבל תוצאות אשר אתה לא יכול להשיג  עם השיטה של 'כן' או- 'לא'.
בשיטה של 'כן ו-לא', אתה הולך במידה מסוימת במחשבה ברגש ובתחושה לכיוון אחד
ובמידה מסוימת לכיוון האחר השני – רק במידה מסוימת – אני מתכוון, רק דרך קצרה.
זה כמו התנועה קדימה ואחורה של מטוטלת מוגבלת. זה ממש שונה מאשר להתנדנד במכאניות
מלחבב או לאהוב אדם יום אחד ולסלוד ממנו ולא לאהוב ביום הבא, זה מוביל ל-אי-ערבוב,
וגם ל, אי-מיזוג. ההפכים והניגודים לא מובאים יחד במודע.
אבל, בשיטה של 'כן ו-לא' האספקטים ההפוכים המנוגדים מובאים ביחד על-ידי פעולה מודעת של הרצון.

כמובן כי 'אני דמיוני' ואישיות-מזויפת, אשר חייבים להיות תמיד צודקים ואף פעם לא יכולים לטעות,
באים ונכנסים לתוך כל זה. בכול אופן, כאשר אנחנו מתבוננים בעצמנו בדרך הנכונה ומתחילים להכליל ולכלול את הצד השני, את הצד הלא מוכר ואת הצד אשר בחשיכה, אז אנחנו משנים את ההרגשה ואת התחושה של עצמנו ומתחילים
בתור עובדה לדעת כי אנחנו שניהם 'כן ו-לא' בהתייחס לכול דבר.
אתה רואה לעתים קרובות אנשים אשר מבוססים חזק על כן בהתייחס לעצמם,
ואין להם כל תפישה או קונספציה של – 'לא' – זוהי של צד סותר ומנוגד או הופכי אשר קיים בתוכם.
הם תמיד אומרים את האמת, הם עושים נכון והם צודקים, הם תמיד יודעים בדיוק מה הם עושים – ובקצרה,
אין שום דבר לא נכון או שגוי איתם אשר משנה. אלו הם אנשי – 'כן', והם אכן אמנם מתים לעצמם ובתוך עצמם.
והם לא יכולים לגדול מבפנים – כלומר, הם מתים באופן של העבודה.
כאשר אנחנו ככה, אנחנו חיים בתוך יחסים מלאכותיים מוזרים מאוד לעצמנו ואשר העבודה אף פעם לא מנסה להפסיק לשבור ולמוטט למטה. העבודה אף פעם לא מפסיקה לנסות לפרק ולשבור למטה את הסיטואציה הפנימית הזאת,
כי אלא אם כן, היא תישבר ותתפרק ותתמוטט, האדם לא יוכל להפוך להיות אדם-אמתי אלא אבל יישאר 'אדם דמיוני'
ו 'מומצא לחלוטין', וזה יכול להיות ממש אמת במקרים רבים שזה אכן גם כן כך.
אבל, בשביל אדם אשר הוא לא ממש כל כך בטוח בעצמו, ואשר לא מקבל את כל הדעות שלו וההערכות שלו
בלי איזשהו ספק, ואשר לא לוקח את עצמו כמובן מאליו, אז ישנה אפשרות של שינוי פנימי,
אם הוא עובד אז בהדרגה יוראה לו או יראו לו בזמן הנכון, על-ידי הפעולה של העבודה עצמה עליו,
היכן ש, הצד של  – 'לא', נכנס ומגיע פנימה – כלומר היכן ש, הוא לא מה שהוא דמיין ואמר לו – 'כן'.
כול זה שייך להמעטה ולהתפחתה של הכוח של האישיות אשר הייתה עד אז תמיד אקטיבית ודומיננטית ושולטת.
אלא אם כן האישיות הופכת בהדרגה להיות פסיבית אז לא יכולה להיות כל גדילה של הצד החיוני ההכרחי הנחוץ
והמהותי של כל אדם.
במשך השלבים הראשונים של החיים האישיות חייבת להיבנות בחוזקה, אבל בשלב השני, השלב האזוטרי,
החינוך השני הזה אשר האזוטריות מחפשת לתת לנו, האישיות חייבת להפוך להיות יותר ויותר פסיבית
וכול הערכים אשר ייחסנו וחיברנו וקישרנו והצמדנו וצירפנו לאישיות,
חייבים לעבור ואנחנו כבר לא יכולים יותר להיות כמו מה שהיינו.
זה לא יוצא מן הכלל או בלתי רגיל אם אתה חושב לגביי מה העבודה הזאת – כלומר שינוי, 
שינוי פנימי – ואיך השיטה של התבוננות עצמית ושל ידע עצמי חדש מעוצבת כדי לשנות את האדם.

עמוד 678
זה קל לתפוש מבט נגטיבי או דעה נגטיבית על עצמך לפעמים, לפחות זה אמור וצריך להיות, אם היה לך איזה שהוא כוח של התבוננות על עצמך – אבל לנוח על הגישה והתחושה מהסוג הזה הינו שגוי.
'אניים' נגטיביים אשר מכוונים כלפיי עצמך יתפשו בך אז חזקה. כאשר הגענו לשלב של להיות מסוגלים להיות נגטיביים ושליליים כלפיי עצמנו ולחוש ולהרגיש כי אנחנו לא טובים ולא מוצלחים וחסרי ערך וחסרי תועלת וכך הלאה,
פתחנו לעצמנו רק זיכרונות לא נעימים של עצמנו.
כולכם יודעים כי הזיכרונות שלנו מחולקים לשתי קבוצות של נעימים ולא נעימים.
לדוגמא, כאשר הנך נגטיבי כלפיי האדם אז אתה יכול לזכור רק את הדברים הלא נעימים לגביי האדם הזה ולהיפך.
זה אותו הדבר עם עצמנו. לאפשר ולעבור ולפנות דרך למחשבות נגטיביות לגביי עצמך זה הוא הינו חסר-תועלת, כלומר, אם אנחנו הולכים הרחק מדיי לתוכם – אז אנחנו חייבים לסגת מהם על-ידי תנועה הפוכה
ובאיזושהי דרך להגיד לעצמנו 'כן'. במאבק הזה בין 'כן ו-לא', ביחס ובהתייחס ליחסים של האחד לעצמו ועם עצמו,
ואשר הינו מתוך הניסיון שלי חשוב כמו אותו המאבק ביחס לאנשים אחרים.
זה לא בתוך כן וגם לא בתוך לא שהאמת מונחת, אלא בתוך הקומבינציה הזאת אשר נקרית 'כן ו-לא'.

עכשיו זה עושה ערבוב של חשוך ובהיר בתוכנו, דפוס של שני הפכים, סינתזה.
כתוצאה מכך, אנחנו מחוזקים ומורחבים לאין שיעור כלפיי עצמנו וכלפיי אנשים אחרים, שניהם.
למרות שכפי שאמרתי במסמך קודם, זה יכול להיראות לנו כאילו אנחנו מאבדים את הזהות שלנו עצמה ממש, ואת התחושה שלנו של עצמנו ממש, אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לאבד בכדי ובמטרה להשתנות. כל הערכים שלנו צריכים להשתנות, ובמיוחד כמה ערכים ממש אבסורדים אשר אליהם אנחנו נדבקים ונצמדים בהתייחס ליושרה ולהגינות ולשלמות שלנו עצמנו וההערכה העצמית.
לדוגמא, רובכם הנכם לעתים קרובות משקרים, מה שלא יהיה הרעיון הדמיוני שלכם על עצמכם- וכמו כן,
כמו אנשים אלו אשר תמיד משקרים. אז אם אתה הולך לשאול : "האם אני שקרן – כן או לא ? " אתה לא תגיע לשום מקום. הסיטואציה האקטואלית הממשית הינה 'כן ו-לא', כי זה שניהם. ביחס לזה אתה לא לגמרי לבן ולא לגמרי שחור – אלא אבל שחור ולבן.
זה הוא הינו השלב הזה אשר אנחנו צריכים להגיע ולהשיג ולהודות בו ולהכיר בו קודם כל,
הערבוב הזה אשר מגיע דרך התבוננות עצמית ישירה ומדויקת וכנה וידע-עצמי.
מהערבוב הזה דברים חדשים ממש יכולים להתחיל, הרבה מעבר לנו בהווה, בהתייחס להתפתחות פנימית.
אבל אנחנו צריכים להשיג ולהגיע לבסיס מסוג כזה כדי להתחיל איתו כי זה משחרר אותנו מהאישיות ומזיז ומסיח את מרכז הכובד של המודעות, פנימה כלפיי זה אשר יכול לגדול בתוכנו.
זאת היא המשמעות של הרבה אמרות מהספרות האזוטרית לאפקט הזה אשר האדם חייב לאבד את עצמו,
לאבד את תכונותיו ואת התארים שלו, לאבד את כל מה שהוא שייך לעצמו וייחס לעצמו,
וזה הוא הינו מה שהעבודה קוראת לו, לעשות את האישיות פסיבית.

עכשיו אני אדבר מזווית שונה לגביי הנושא הזה. כאשר אתה במצב של התבוננות עצמית אמתית,
אתה יכול לראות 'אניים' שונים אשר מנסים לתפוס עליך חזקה ולאחוז בך. אתה רוצה לשבת או שאתה רוצה לנוח,
אתה רוצה לאכול, אתה רוצה לעשן, אתה רוצה להקשיב לכמה 'אניים' נגטיביים, אתה רוצה לחוש ולהרגיש מדוכא,
אתה רוצה להרגיש משועמם, אתה רוצה להרגיש פגוע וכי עשו לך נזק ואתה רוצה להיכנס לתוך מצב רוח.
אתה שומע את כל ה 'אניים' האלה מדברים וכולם מסביב סביב לך, וקורב לוודאי גם הרבה אחרים, ואתה אומר לכולם 'לא'.