מאת :
מוריס ניקול

עמוד 600
וכול התפתחות פנימית תהיה ממש בלתי אפשרית, אם לא יהיה לנו את החוש הזה אשר מופנה ומסובב כלפיי פנים,
כלפיי החיים הנפשיים שלנו, אלא אבל יש ברשותנו רק את חמשת – 5 החושים אשר מסובבים ומופנים כלפיי חוץ.
2.   'אניים' הם הינם חיים. אבל, אפשר לשכנע אותם ולהשפיע עליהם ולגרום להם למות.
'אניים' הינם בבירור ולבטח ממש אישיויות אמתיות. בין אם הם מתים או לא, זאת היא שאלה נוספת אחרת.  
העבודה מלמדת רק כי אם הם לא מוזנים – כלומר אם לא מזינים אותם אז הם נחלשים.
אבל, כמו הצל של האדס-פלוטו (אל השאול במיתולוגיה היוונית) "הצלליות או הזיכרונות של האדס"
הם שותים את דמך, ואז הם הופכים להיות חיים ומתחילים לדבר.
'אניים' יכולים להיות חסרים או נעדרים ונפקדים למשך איזה זמן ולבקר אותך מחדש – אבל, זאת היא שאלה נוספת אחרת. אבל, זה מותאם ומיושם ומוכל במיוחד לגביי 'אניים' של עבודה
'אניי-עבודה' גבוהים יותר בתוך עצמך. כי, ה 'אניים' הרגילים שלנו, הם איתנו בקביעות.
ואתה יודע כי הם נקראים ה 'אניים-העניים' או ה 'אניים-הדלים'.
3.   זה יהיה מעניין אם נוכל לגלות מה ישנו בתוך האחד.
האחד יכול שיהיו לו חיים מאוד מגוונים עם 'אניים' מגוונים מאוד, וחלקם ממש בעלי ערך.
 תשובה :  כן. זה אומר ומשמעותו כי הגעת לרמה של אדם מאוזן, אשר יכול לנוע ולזוז בחופשיות סביב לכאן ולכאן בתוך עצמו ואשר בו כל הצדדים השונים של עצמו הינם מפותחים במידה מסוימת - כלומר, כבר אין לו יותר את מרכז הכובד שלו בתוך מרכז אחד, כפי שיש לאדם מספר אחד - 1, ולאדם מספר שתיים-  2, ולאדם מספר שלוש – 3. (מוטורי.שכלי.רגשי).  לדוגמא, אם אני מזדהה מאוד עם החיים שלי כדוקטור,
אז אני לא אהיה יכול לנוע ולזוז בחופשיות בתוך עצמי ותהיה לי רק התפתחות מאוד חד-צדדית.
כאשר אתה מזדהה עם הצד המקצועי שלך, או עם הצד של לידתך, או כל דבר שזה רק יכול להיות,
אז, אתה לא יכול להיות אדם מאוזן.
לעתים קרובות אני חושב לעצמי כי אחת מהאמרות הטובות ביותר אשר האדם יכול להשתמש בהן היא הינה:
" להיות יכול לראות מהי הינה המשמעות של זה לא להיות מזדהה ומזוהה עם חייך ".
חיי העבר שלך – החיים שלך בעבר לא צריכים לתפוש אותך תמיד ולהחזיק אותך למטה.
כאן, לכולכם יש משהו פרקטי לעבוד עליו בתוך זמן ארוך.

אני אגיב על שתי-2 שאלות נוספות אשר נשלחו מאז שנכתב מה שכתוב מעל.
10). האם כאשר עובר 'אני' היישר וישירות לתוך המרכז הרגשי, אחד אשר הוא הינו ידוע טוב מאוד למרכז השכלי – אינטלקטואלי מתוך הרגל, האם הוא כבר לא צריך לעבור שוב למרכז השכלי – אינטלקטואלי יותר ?
תשובה: שאלה זאת היא הינה מאוד פורמטורית.  האם אתה באמת מכיר ויודע לגביי 'אני' כזה בצורה מפורשת ? 
אבל, אתה חייב לזכור  כי רשמים מסוימים נופלים לתוך המרכז הרגשי,
וזה אומר כי משמעותו שזה הכרחי ונחוץ ותתבונן איך וכיצד המרכז הרגשי מגיב בפני החיים מבלי כל התבוננות עצמית.
אנחנו צריכים להפעיל ולהעסיק ולהשתמש במרכז השכלי כדי להתבונן בעצמנו ולא לתת לרשמים או לרושם ליפול היישר ישר לתוך המרכז הרגשי, מבלי וללא הרגע של מודעות ואשר בו האחד רואה לאן ולהיכן זה נופל.  
אני מתבונן מתחיל בתוך המרכז השכלי והיכן שהמודעות שלנו מונחת באופן כללי.
זאת היא הינה שאלה של מה אתה מאפשר לו לעבור.  
אתה יכול לקחת שליטה או חזקה ולהחזיק מחתה (כף לטיפול באש של האח) גדולה ואדומה במקרה זה ועדיין להתבונן בתגובה לפני שזה קורה בצורה אוטומטית.  זאת היא הינה שאלה של המרכז האינסטינקטיבי והשליטה המועטה או הקלה והזעומה אשר אפשרית בזה.   ואותו דבר מתאים להיות מוכל ומיושם לגביי המרכז הרגשי.

עמוד 601
11. איך וכיצד 'אני' משפיע ישירות על המרכז הרגשי ? האם רושם יכול לעבור ישר לתוך המרכז הרגשי מבלי וללא שהוא עובר דרך המרכז השכלי או הרשת של האסוציאציות ?
האם רגש נגטיבי שלילי ללא שינוי ובקביעות קדם והוקדם על-ידי מחשבה ?
תשובה: האם רגש שלילי קדם או מוקדם על-ידי מחשבה ? הייתי אומר כי זאת היא שאלה של גישה.
אם עדיין לא ראית איך אתה מגיב מגישה, ואשר היא הינה מנטאלית בתור התחלה, ומלווה למעשה על-ידי שום מחשבה או בלי מחשבה, ועדיין היא הינה היא. אז, הרושם ייפול ישירות היישר על החלק הנגטיבי של המרכז הרגשי.
תזכור כי העבודה מלמדת שהרשמים שלנו מגיעים ובאים פנימה דרך המרכז האינטלקטואלי – שכלי
ואז, הם עוברים למרכזים האחרים.   זה הכרחי ונחוץ לעשות ' נקודה מודעת ' במקום בו הם נכנסים פנימה.
אם אתה מרשה לרושם או לרשמים לעבור היישר דרך אז הוא יעקוב אחר הנתיב ההרגלי שלו עצמו.
אנחנו נתחיל לבדוק את האפקט של רשמים חיצוניים בתוך המרכז השכלי קודם כל.
לדוגמא, באם אני חש קור אז האם אני צריך לרעוד ולהתלונן ?
אם אני יותר בשליטה על עצמי אז אני לא צריך להגיב בדרך הזאת אלא אם כן אני רוצה לעשות ככה.
אם אני לא ממש מכאני אז הנקודה של כניסת הרשמים אשר נופלת על התודעה – Mind, תהיה מסוגלת וכשירה
לסוג של סלקציה, ככה שהם (הרשמים) לא ישיגו באופן אוטומטי את אותן התגובות.
הנקודה של העבודה היא הינה לעשות נקודה מודעת במקום של כניסת הרשמים, וזה דורש את הכוח של התבוננות.  
ככה שכאשר האחד נפרד ומופרד מהאספקט ההמשכי של החיים אשר מגיע ובא פנימה,
ומגיב תמיד באותה הדרך המכאנית.
זה דבר נפלא לתפוש ולהבין כי האחד לא צריך לקחת את האירוע או המאורעות של החיים תמיד באותה הדרך.  
אבל, בשביל שזה יתחיל לקרות, האחד צריך להיות מסוגל לראות את המאורע או את האירוע והמאורעות ובאותו הזמן לראות את התגובה המכאנית של האחד לזה.
כאשר העבודה מתערבת בין שני – 2 הדברים האלו, אז המאורע או האירוע החיצוני אשר מגיע ובא פנימה דרך החושים והתגובה המכאנית אשר תקרה באופן רגיל, כאשר ישנו הרגע הזה /ל בחירה מודעת,
ואשר העבודה מחפשת לבסס ולמסד  בתוכנו.
כאשר אנחנו מתחילים להבין לגביי מה היא הינה העבודה בצורה מעשית פרקטית, זה נקרא : "להניע ולהזיז מימן-12 לנקודה של כניסת הרשמים". זה אומר ומשמעותו גם להתחיל לחיות יותר במודע באמצע או בתוך ובקרב החיים.

                                                      "בירדליפ"  27 לחודש ינואר  1945
                                                                ז כ י ר ה   ע צ מ י ת
לאחרונה נערכה כאן שיחה על זכירה עצמית. זה לעתים קרובות נאמר כי אלא אם כן אתה מאמין במשהו גבוה יותר,
אז אתה לא יכול לזכור את עצמך.
ישנה תחושה רגשית מסוימת אשר מחוברת ומקושרת תמיד עם זכירה עצמית. אתה לא יכול לזכור את עצמך רק בדם קר.
כי זה הכרחי ונחוץ להיות בתוך מצב מסוים, היכן שהאחד יכול להתבונן בעצמו מבלי שהוא נכנס לתוך המצב המסוים הזה.
ועדיין שתי – 2 הפעולות נפגשות לבסוף.
דרך זכירה עצמית אנחנו באים ומגיעים להיות תחת השפעות חדשות אשר אחרת לא היו יכולות להגיע אלינו ולהשיג אותנו.
אם אתה מרגיש וחש את היוצאות מן הכלל או את היוצא מן הכלל של קיומך שלך עצמך,
אם אתה חש ומרגיש את הנס של הגוף שלך, של המודעות שלך, של העולם אשר מקיף אותך,
אם אתה מתחיל לתהות ולתמוה ולהשתאות ולהשתומם ולהתפלא – Wonder מי אתה,
אז אתה בתוך המצב ההכרחי והנחוץ בשביל זכירה עצמית.

עמוד 603
בתנאי שמזכירים לאחד את העבודה או שהוא נזכר בעבודה וברעיונות שלה. 
ומהסיבה הזאת זה הכרחי למצוא אדם אשר ילמד אותך את העבודה וימשיך להזכיר לך לגביה,
ואדם כגון זה חייב לדעת את העבודה והינו חושב עליה ולגביה בקביעות ומכיל אותה ומיישם אותה.
ועדיין, כפי שאמרתי, שלב זה תלוי לבסוף בעצמך.
כי העבודה מחפשת לעשות ארגון וסידור מחדש בתוך התודעות – Mind's שלנו,
והיא יכולה לעשות את זה כאשר זה מרשה להיכנס לתודעה – Mind's של האדם.
שום דבר וכלום לא ייכנס לתודעה – Mind של מישהו אלא אם כן הם חשים ומרגישים לזה תשוקה וחיבה.
וזה אומר בצורה מדויקת כי אלא אם כן יש לאחד בתוך עצמו 'אני' אשר רוצה לעבוד,
'אניים' אשר חשו תמיד כי ישנו משהו אחר, 'אניים' אשר יכולים לשמוע את העבודה, ולא רק דרך האוזניים,
אלא אבל דרך התודעה – Mind וההבנה – אלא אם כן קיימים 'אניים' כאלו, אז העבודה לא יכולה להיכנס אף פעם,
אבל אם אמנם היא כן נכנסת אז זה הופך להיות עניין של בחירה.
האחד יכול תמיד ללכת עם 'אניים' רעים, ואפילו לבזבז ולהוציא את כול החיים השלמים של האחד בחברת'אניים' כאלה.
או שהאחד יכול לבחור על-ידי תובנה ובוננות מאוד אטית ומדורגת להבחין ב 'אניים' הרעים האלה ולא להיכנע לכוח שלהם.
כי זה הינו בתוך התחושה הזאת של בחירה, של העדפה או של להעדיף 'אניים' טובים יותר,
וזה היכן שמתחילה זכירה עצמית.
האחד מתנסה בעובדה כי על-ידי סוג מסקרן של פעולה מנטאלית-שכלית, או אם אתה מעדיף פעולה של הרצון,
זה אפשרי להפריד את עצמך מהביצה הטובענית או הסבך והתסבוכת העצומים של ה 'אניים' הנגטיביים וכפי שזה,
לעמוד ישר ושקוף.   זאת היא הינה ההרמה (להרים אותך) של להרים את עצמך מעל לעצמך.  אבל, כפי שנאמר,
זה בלתי אפשרי אלא אם כן האחד יודע לבטח כי ישנם מצבים יותר טובים ומצבים גרועים יותר של עצמך.
זאת היא לא שאלה של להאמין באופן תאורטי כי ישנו משהו גבוה יותר, אלא אבל של תפישה ממשית של זה בתוך עצמך.
כי הנושא של העבודה הזאת זה הוא הדבר המוזר והמסובך הזה אשר נקרא עצמך.
האחד יכול לעתים קרובות להתבונן בערב רב, או בעדר ושבט והמון של 'אניים' קטנים וקטנוניים ודלים ולא נעימים אשר מקיפים את האחד ורוצים למשוך את האחד למטה לרמה שלהם, ולדרך שלהם לקחת כל דבר.
והפעולה של טרנספורמציה מורכבת מלהיות לזה ער ולא להזדהות כי האחד יודע, מכיוון שהוא יכול לזכור, כי ישנם דרכים ממש שונות לקחת את הדברים, אפילו אם בינתיים האחד לא יכול להגיע לתוך ה 'אניים' האלו אשר יודעים טוב יותר.
לדוגמא, למה אנחנו חושבים כי הדברים צריכים תמיד לקרות או ללכת נכון ולמה אנחנו מצוברחים או מבואסים והפוכים כאשר הם לא קורים ככה ?
למה זה כך שאנחנו אף פעם לא זוכרים לגביי הכוח השני ?
הסיבה היא הינה כי רק 'אניים' אשר הם הינם בתוך העבודה יכולים לזכור דברים כאלו ושם חיים בתוכנו קהל גדול של 'אניים', אשר לא שמעו אף פעם על העבודה ובפשטות לוקחים את הדברים בדרך שלהם בעצמם. 
וזה יכול להישמע מוזר מאוד כי יש בתוכנו קהלים של 'אניים' אשר לא שמעו אף פעם על העבודה.
וזה נשמע מוזר כי אנחנו ממשיכים ונמשיך לקחת את עצמנו בתור אחד,
ונמצא את הקושי בגדול ביותר לזוז הצידה מהכוח של האשליה הזאת ולחטוף מבט חטוף והצצה על הריבוי של ההוויה שלנו. אפילו כזאת הצצה או כזה מבט חטוף אשר נקרא בעבודה רגע של זכירה עצמית.
כי רגע כזה הוא רגע של לתפוש ולהבין את המכאניות של האחד וזה נקרא רגע של זכירה עצמית.
היכן של להיות מזוהה עם המכאניות של האחד, זה להיות מזוהה עם כל 'אני' אשר לוקח פיקוד ושליטה,
וזה נקרא מצב של שינה. 

עמוד 604 
ושוב, להכיר ולתפוש מה העבודה מלמדת כאשר היא אומרת כי הכול קורה ולתפוש מבט חטוף על המשמעות של האמרה הזאת, זה יכול להרכיב או להוות רגע של זכירה עצמית,  זה הוא רגע,
רגע אשר דרך טעם פנימי ותפישה אתה תופש כי אתה לא במצב המזדהה הרגיל שלך.
רק תחשוב ותהרהר ותהגה לגביי מהי המשמעות של זה כי "הכול קורה" ותחשוב עד כמה ואיך לגמרי מנוגד והפוך הרעיון הזה הינו לדרך החשיבה הרגילה שלך אשר מבוססת על הרעיון כי האחד יכול לעשות,
וכי החיים מתנהלים ומנוהלים בצורה ובאופן אינטליגנטי.
אני חושב כי בזמנים הנוכחיים הללו של ההווה, זאת היא אחת מצורות החשיבה היותר מועילות.
זה לפחות מונע אותנו מלהיות לגמרי מודאגים ונכשלים והופכים ומבולבלים ונרגזים ומצוברחים ומבואסים כאשר הדברים לא קורים ולא יוצאים ומתבררים ולא הופכים להיות כפי שציפינו, או כאשר איזה שהוא דבר לא שמח ובלתי פתיר פוגש אותנו.                מה הפתרון ?                       הפתרון נמצא בכיוון של זכירה עצמית.
זה מונח בכיוון של כל מה שהעבודה מלמדת בגלל, שאם יכולנו לזכור את כל מה שהעבודה מלמדת,
אם זה הופך להיות מציאות חיה בתוכנו ודבר אשר אנחנו באמת מתחילים לחיות על-פיו, על-ידי היחסים שלנו עם החיים ועם המאורעות שלהם – זה כבר לא יהיה יותר זה של האדם אשר הוא הינו לגמרי ישן בתוך החיים,
אדם מלא סבל חסר תועלת, הלוקח כל דבר כעניין של תדהמה ונעשה נגטיבי על-ידי המאורעות הכי רגילים.

עכשיו, כאשר אנחנו עושים מטרה זה תמיד צריך שיהיה לזה קשר וחיבור עם העבודה.
לזכור את מטרתו של האחד ברגע קשה זאת היא הינה צורה של זכירה עצמית על-ידי הגדרה בתוך העבודה.  
אבל, אם מטרה לא עוסקת ואין לה שום דבר אשר עוסק עם העבודה- אם לדוגמא,
המטרה שלי זה לעשות 100.000 מאה אלף פאונד או לרכוש ולהשיג תואר – ואני זוכר את המטרה שלי,
אז לא יהיה לזה שום קשר לעבודה.
זה נאמר כי אנחנו חייבים לעשות מטרה בתוך העבודה, מטרת-עבודה.
אבל, מטרת-עבודה היא לא אותו הדבר כמו מטרת-חיים, אלא אם כן באיזושהי דרך השתיים קשורות ומחוברות.  
אם המטרה שלי זה לעשות 100.000 מאה אלף פאונד בכדי ובמטרה לעשות אפשרית איזה שהיא צורה של עבודה זאת
אשר דורשת כסף, ואם זה הוא הינו ככה באופן אמתי ומקורי,
אז מטרת-חיים גלויה ונראית זאת תהיה מחוברת עם העבודה.
אם אני באמת פקחי ונבון או חכם בלעשות כסף, ובאותו הזמן אני שם את העבודה במקום הראשון בתוך ההערכה שלי,
אז הפיקחות והנבונות שלי בתוך החיים והתחושה וההרגשה שלי בשביל העבודה יחזקו ויתגברו אחת את השנייה ולא תהיה כל סתירה.
אז אתה תבין אמנם כי כאשר העבודה אומרת כי צורה אחת של זכירה עצמית זה לזכור את המטרה של האחד,
או כאשר זה אומר שכאשר אתה מנסה לזכור את עצמך אז אתה חייב לזכור את המטרה שלך, ואם המטרה שלך היא הינה רק מטרת חיים כמו רק לעשות הרבה כסף ולהשיג תואר, אז זה לא יהיה בעל כל תועלת. זכירה של מטרה מסוג זה תיקח אותך ישר לתוך החיים עם הכוח והעוצמה  שלהם ותשדוד ותגנוב אותך מאיזה שהוא כוח שתהיה אפשרות שתוכל כי יהיה לך או כי ייתכן ויוכל להיות לך ואשר שייך לעבודה.
ואני רק אוסיף כאן דבר אחד לגביי מטרת-עבודה אשר מחוברת וקשורה לחיים – כלומר כי לעבודה ישנם שלושה – 3 קווים בתוכה, עבודה על עצמך, עבודה בקשר ובחיבור עם אנשים אשר בתוך העבודה, ועבודה בקשר ובחיבור לעבודה עצמה.
אלא אם כן שלושת – 3 הקווים האלו מסופקים לפחות באופן זמני, אז המטרה שלך לא תוביל לשום מקום.
ישנם שלושה – 3 אספקטים או היבטים שלול מטרות-העבודה.  אם האדם רוצה לעבוד רק עם ועל עצמו, אז הוא לא יגיע לשום מקום, ובעובדה הוא יהפוך להיות הרבה יותר גרוע מאשר הוא היה בתוך החיים הרגילים. אז נסה שוב לחשוב מה היא הינה המשמעות של זה כי המטרה צריכה שיהיו לה שלושה – 3 כוחות בתוכה,
ומה מייצגים שלושת – 3 הקווים בתוך העבודה.
בפשטות לעבוד בשביל אנשים אחרים ולא בשביל עצמך ועם ועל עצמך זה לא נכון וזה שגוי.
לעבוד עם ועל עצמך ולהתייחס לאנשים אחרים כמטרד זה לא נכון וזה שגוי.  

עמוד 606
ואשר הינו כל כך נחוץ והכרחי בשביל כולם להבין לאחר זמן מסוים, בתוך העבודה הזאת, וזה חייב להגיע ולעלות מתוך בחירה פנימית.
אז, הנה כאן, יש לנו אנשים אשר מתחילים להבין את העבודה בשלב מסוים, ומתחילים להכיל וליישם את זה בתוך עצמם בפנים ולעצמם. ומתחילים להבין ולתפוש את המשמעות של זה, מתוך משהו פנימי בתוך עצמם. והנה כאן האדם כבר לא עובד יותר בשביל גמול ופרס אלא אבל מתוך בחירה פנימית.

                                                            "בירדליפ" 3 לחודש פברואר 1945
                                                                הדוקטרינה של ה 'אניים' – 2
לאחרונה דיברנו על דוקטרינה של 'אניים' שונים בתוכנו, ואיך וכיצד, אלא אם כן אנחנו יכולים לראות כי אנחנו מורכבים
מ 'אניים' רבים, אז לא נוכל להחליף כיוון ולשנות או לנוע ולזוז מהיכן שאנחנו נמצאים בו.  לפני שנמשיך הלאה,
הבה נזכיר לעצמנו איך עולים בתוכנו 'אניים' שונים, ומה העבודה מלמדת על הנושא הזה.
העבודה מלמדת כי אנחנו נולדים עם מהות בלבד. וכילדים יש לנו מניפסטציות של מהות לא מפותחת.
מהות מגיעה ובאה למטה לרמה הזאת של כדור הארץ כדי לגדול, אבל, היא לא יכולה לגדול בעצמה מעבר לנקודה קטנה מאוד.  דרך אגב, הבחן כי לילדים אין רגשות שליליים אשר מוגדרים על-ידי ההתעקשות שלהם.
ילד גדל בין אנשים ישנים, ומתחיל ליצור אישיות, ואשר בהדרגה מקיפה את המהות.
ילד אף פעם לא אומר 'אני', וכאשר הוא מתחיל להגיד 'אני' אז מתחיל ה 'אני הדמיוני'.
הרבה 'אניים' מונחים ומושמים על-ידי חיקוי וכד', והילד הגדל מתחיל להגיד ולקרוא 'אני' לכולם.
אני מניח כי זה יכול להיאמר שהוא מתחיל להגיד 'אני' על-ידי סוג של חיקוי, על-ידי סוג של לדמיין את עצמו בתור 'אני', והוא שומע את המבוגרים אומרים תמיד 'אני'.
בכול אופן הרבה דברים מעניינים אחרים נכנסים.  עכשיו, אנחנו מדברים על עצמנו כמבוגרים.
יש לנו בצורה בלתי נמנעת ואפילו על-ידי עיצוב, רכשנו תחושה לא נכונה ושגויה של 'אני', וזה הוא הינו 'אני דמיוני'.
אם מהות הולכת לגדול הלאה בתוכנו, אז כל דבר אשר קשור ומחובר ל 'אני דמיוני', חייב להפוך להיות פסיבי.  
ולפיכך, זה ניתן להבנה כאשר העבודה אומרת כי אלא אם כן האדם יכול לחלק את עצמו לשניים, אז הוא לא יכול לזוז הצידה מהמצב הפסיכולוגי שלו.
לחלק את עצמך לשניים זה אומר כי משמעותו לחלק את עצמך לתוך צד מתבונן ולצד אשר מתבוננים בו.   
אלא אם כן האדם יכול להתבונן בעצמו אז הוא לא יכול להשתנות.
אדם כזה יישאר תמיד אותו האדם או אותה האישה. וגם כן אתם כולכם יודעים, כי כול עוד האדם לוקח את עצמו
כאיש אחד, כאילו הוא תמיד אותו 'אני' אז הוא או היא לא יכולים להשתנות.

לאחרונה הייתה שיחה לגביי שקרנות ולשקר. לעבודה יש הרבה דברים להגיד לגביי שקרנות.
לדוגמא, הדבר העמוק ביותר אשר העבודה אומרת לגביי שקרנות ושקר, זה כי זהו הורס מהות.
אדם אשר תמיד משקר, הורס את המהות שלו או שלה.
עכשיו, מהות היא החלק היחידי בתוכנו אשר יכול לגדול ולהביא אותנו לרמה נוספת של הוויה
וככה גם לגורל נוסף, ולעמדה ומיקום נוסף ואחר בתוך הסקלה של ההוויה. שקרן לא יכול לגדול.

עמוד 607
כולם יש להם בתוכם מספר גדול של 'אניים' אשר משקרים, ו 'אניים' אלו הם הינם מחוברים תמיד עם הפעילות העצומה של 'אניים' אשר מצדיקים את עצמם או עם 'אניים' של הצדקה עצמית.
האדם צריך להיות שלא בנוח כאשר הוא או היא משקרים.
העבודה אומרת כי יש שתי צורות של שקר או שקרנות – ואלו הם, לשקר לאחרים ולשקר לעצמך.
ובאותו הזמן העבודה אומרת, כי שקרנות או לשקר אפשר להגדיר רק על-ידי יחסים לאיזושהי מערכת של אמת.
אם אף פעם לא לימדו אותך איזה שהוא דבר לגביי מה האמת הינה, זה קשה לראות איך אתה יכול לשקר.  
ילד קטן אשר לא יודע כלום לא משקר ולא יכול לשקר.
אבל, כאשר מלמדים אותו משהו אז הוא יכול להתחיל לשקר ביחס ל- מה שלימדו אותו.
אתה יכול לשקר רק בקשר ובחיבור לאיזה שהיא אמת.  אם אף פעם לא לימדו אותך איזה שהם רעיונות של נכון ולא נכון לגביי אמת ושקר או אמת ורמאות, אז איך בדיוק אתה יכול לשקר ?
כמה שיוצר מהר שהאדם מסוגל היה לתפוש את הרעיון של דברים אסורים ודברים מורשים,
אז הוא רכש והשיג את היכולת של לשקר ושקרנות.
עכשיו, אתה יכול לשקר בתוך העבודה הזאת, ולשקר בתוך העבודה הזאת הורס את האפשרות שלך של התפתחות.  
אתה יכול את שניהם – לשקר לאנשים אחרים ולשקר לעצמך. ואני אגיד כי מרכז הכובד של לימודי העבודה,
בהתייחס לכך זה מתייחס ל-לשקר לעצמך בתור הדבר הכי חשוב,
אבל, העבודה מתחילה על-ידי זה שהיא אומרת כי אתה חייב לא לשקר למורה שלך.
יכול להיות כי אתה לא רוצה לדבר ולספר למורה שלך על משהו,
אבל אם שאלו אותך או ביקשו ממך להגיד מה קרה – ואתה משקר – וזה תמיד ידוע – אז אתה במיקום מסוכן.
לא רק כלפיי העבודה, אלא אבל גם כלפיי האפשרויות הפנימיות שלך של התפתחות.
עכשיו, המערכת של העבודה, היא דבר אשר ממש מוגדר בבירור, וכולכם יכולים ממש לדעת היטב,
מה זה אומר לשקר לעבודה.   אתה יכול לשקר בתוך החיים,
אבל לשקר לעבודה זה הוא  משהו ממש שונה.
אז, אתה משקר ובהתייחסות וסימוכין למערכת ברורה ומוגדרת של אמת.
ואתה תופש ומבין כי כל ההתפתחות של החיים הנפשיים, היא הינה רק אפשרית דרך מערכת של אמת אשר מלמדים אותך, וכאשר אתה מתחיל לעקוב אחריה, או לנהוג על-פיה. אז, אתה חייב להתחיל לחיות את העבודה הזאת
ולא רק לחשוב עליה, ולדבר עליה.
העבודה היא הינה מערכת ברורה ומוגדרת של לימוד של צורות של אמת אשר אם אתה מתחיל לחיות אותן הלכה למעשה אז הם יובילו אותך לכיוון מסוים אשר הוא מאוד נחשק ורצוי.
לחיות כך את האמת של העבודה זה אומר עבודה עם ועל עצמך.
וזה אומר כי אתה רוצה לעקוב ולחיות על-פי מה שהעבודה מלמדת. 
אבל, אם אתה משקר לעצמך מבפנים, כמו כאשר אתה אומר כי אתה לא נגטיבי אבל אתה כן,
אז אתה חוסם את ההשפעות של העבודה בתוך עצמך.

כל התפתחות תלויה באופן האזוטרי של לייחס ולסמך ולקשר את עצמך על מערכת של לימוד אשר לא מונחת בתוך החיים.  העבודה היא משהו אקסטרה והיא החינוך השני.
האדם יכול להיות בחור טוב בתוך החיים באופן טבעי, אבל זה לא רעיון של העבודה,
בגלל שהרעיון של העבודה וכל האזוטריות כולל כתבי הקודש הנוצריים זה להביא אותך פנים מול פנים עם דרך חיים שונה לחלוטין בתוך החיים.
וזה רק דרך חיים שונה לחלוטין זאת של הבנה אשר המטרה של הלימודים האזוטריים על כדור הארץ מתמלאים ומוגשמים ומוצאים לפועל או מבוצעים וממומשים.   לדוגמא, דרך אימון חברתי סוציאלי  יכול להיות שאתה לא תביע רגשות שליליים באופן ציבורי מסיבת האימון שלך, אבל זה בכלל לא עוסק עם העבודה. אתה צריך וחייב להגיע ליחסים שונים לחלוטין לרעיון השלם של רגשות שליליים ולאחד אשר לא נמשל על-ידי הופעה חיצונית.

עמוד 609
הנהג הפרש היושב בפאב ומוציא את כל כספו על שתייה, בשעה שהסוס והמרכבה שלו ואשר איתם הוא יכול להגיע לאיזה מקום אמתי, עומדים בחוץ מוזנחים ומתעלמים מהם.
ואתם זוכרים כי המשל הזה אומר כי הצעד הראשון הוא לעורר את הנהג.
מה זה הינו המשקה הזה אשר הנהג שותה ?
זה הוא הינו הדמיון שלו לגביי עצמו, ויש לנו רק את עצמנו לשתות, ממש באופן מילולי, לראות את הכוח של הדמיון הזה. ומה אז כולם מתחילים לעשות כאשר הם פשוטו כמשמעו מתחילים לשתות, אז הם מתחילים להתרברב – או שהם מתחילים לגלות את הדמיון-עצמי הסודי שלהם – ועד כמה הם באמת נפלאים ואיך אף אחד לא מספיק מעריך אותם וכך הלאה.
כי לכולם יש את הרומן העצמי הסודי הזה אשר קשור ומחובר ל 'אני הדמיוני' ועם האישיות המזויפת.
וזה בונה ומחוקק ומרכיב ומכונן את אחד מן המקורות הכי סודיים של לעשות חשבונות פנימיים.

הצורה הראשונה של שקרנות ושל לשקר אשר אנחנו צריכים ללמוד בתוך עצמנו על-פי מה שהעבודה אומרת,
זה הוא הינו אשר בו אנחנו תמיד נוטים להגיד ולספר לגביי מה שקרה לנו עצמנו בשביל היתרון שלנו.
כאשר אתה צריך לדווח מה אמרת ומה אמר האדם האחר, באיזה שהיא שיחת עבודה אתה תמצא
כי למעשה זה בלתי אפשרי לשים את העניין נכונה.
אתה תינטה לשים את כל הדיווח השלם לטובת היתרון שלך עצמך על-ידי זה שתשמיט או תותיר בחוץ כמה דברים אשר אמרת, ומעט תדגיש יותר דברים אחרים אשר אמרת.
כמובן שאתה יכול לעשות אותו דבר בצורה הפוכה או בדרך הפוכה, על-ידי זה שאתה תשים את עצמך בכוונה באור מאוד גרוע דרך רחמים עצמיים הורסים ועלובים ואומללים, ואשר מקווים לפרס ולתגמול.
בכול מקרה, אנשים הם הינם בטוחים ממש כי הם יכולים לדבר את האמת הבלתי משוחדת וחסרת הפניות,
לגביי שניהם, לגביי עצמם ולגביי אנשים אחרים.
לבטח ישנם בתוכנו 'אניים' אמתיים יותר, ו 'אניים' אשר הינם פחות אמתיים ופחות ישרים והגונים.
אבל מה היא הינה כל המטרה של להיות אמתי וישר והגון בתוך העבודה ?
זה לא מבוסס על קרקע ותשתית מוראלית – מוסרית.
זה מבוסס על ההתפתחות האפשרית של משהו אשר נקרא מהות, ואשר אף פעם לא יכול לגדול דרך העמדת פנים ושקריות, כול ה 'אניים' האלו אשר משקרים כבדרך הרגל וכול ה 'אניים' האלו אשר מגנים על הממלכה המרכזית של האישיות המזויפת, ומצדיקים כל דבר ומעקמים כל דבר, ומסובבים כל דבר ליתרון שלהם עצמם, ומונעים את ההתפתחות הפנימית הזאת של המהות מלקרות.
ומהסיבה הזאת, העבודה מלמדת, זה כל כך חשוב להגיד את האמת למורה שלך.
כי על-ידי התרגיל הזה אתה לומד איך להגיד את האמת לעצמך.
אז, אתה לא יכול להגיע מעבר לספירה של ה 'אני הדמיוני' והאישיות המזויפת ואשר לא יכולים לתת לך איזושהי התפתחות פנימית.
אז זאת היא לא שאלה מוסרית אלא אבל אחת מעשית פרקטית ותכליתית.
אם אנחנו מתחילים עכשיו יותר לראות את הרמאות ואת השקרים בחיי העבר שלנו אז אנחנו יכולים להתחיל לשנות ולהחליף אותם בתוך העבר, אנחנו יכולים לראות שקרים בתוך העבר, אבל אנחנו רואים אותם רק דרך עבודה על עצמנו בהווה.
אם ההתבוננות שלנו על עצמנו הוגדלה עכשיו בהווה, ואנחנו יכולים לראות כל מיני סוגים של גישות שקריות ואינטונציות שקריות, ודרכים קריות של לתפוש את הערך שלנו עצמנו. והאשמה שקרית וכד'.
אז אנחנו באופן מלא רחמים יכולים לראות את אותם הדברים אשר פעלו בעבר, וזה הוא הינו כי אנחנו משנים את העבר מרגע ההווה כלומר מהרגע הנוכחי של העבודה.
בגל שהחיים הם הינם דבר קומפקטי ומורכז ודחוס אשר מונח בצורה סלילית כאשר הם כפופים ומגולגלים וכרוכים בתוך עצמנו, וכאשר אנחנו מתים אז אנחנו לוקחים את הסליל הכרוך המלופף והמגולגל הזה איתנו.

עמוד 611
מכיוון שהמצפון הזה מוביל בכיוון של 'אני אמתי', ואשר הינו לגמרי ולחלוטין מעל הרמה של
ה 'אני הדמיוני' והאישיות המזויפת וכול העמדות הפנים שלהם.

זכור גם כן כי שקר ושקריות אשר פוגעים ומזיקים לאחרים בתוך העבודה, וזה הוא הינו נושא גדול מדיי לכאן ולעכשיו – אבל תזכור איך אתה נוהג באחר בתוך התודעה – Mind שלך.

                                                            "בירדליפ"  8 לחודש פברואר  1945
                                                                 פרשנות על אהבה מודעת   
לפני איזה זמן מה, קיבלתי מכתב אשר נשאלה בו שאלה לגביי אמרה אשר מתרחשת וקורית
ב 'אגרת הראשונה ליוחנן'(הברית החדשה), והקטע הינו לגביי אהבה – למעשה לגביי אהבה מודעת.
עכשיו, כל אהבה מודעת תלויה בלזרוק החוצה את מה שרע ולברור ולעשות סלקציה ל-מה שטוב.
אהבה מכאנית היא מסדר ממש שונה.    הקטע בשאלה היה כדלקמן : "אין אימה באהבה אם האהבה השלמה תגרש את האימה, כי באימה מעצבה (עצבות) ואשר באימה איננו שלם באהבה".
האיגרת הראשונה ליוחנן, פרק 4,פסוק 8 :
There Is NO Fear In Love, But Perfect Love Is Casteth Out Fear, Because Fear Hath Punishment, & He That Feareth Is NOT Made Perfection Love."                               
בבשורה של יוחנן-ג'ון ובאיגרת של יוחנן-ג'ון אנחנו מוצאים כי אהבה מודגשת - ולא אהבה רגשית,
כמו שמראה השיחה עם פיטר (פטרוס), בפרק האחרון של הבשורה של יוחנן-ג'ון,  אלא אבל,
סוג שונה של אהבה, ואשר היא הינה קשורה ומחוברת לרעיון של יעד, מטרה והשלמה הדרגתית.
ובקטע מעל יש את האמרה של " אהבה מושלמת ושלמה – Perfect Love " ואשר משמעותה ביוונית
הוא הינו באמת אהבה אשר הגיעה לשלמות כפי שזה אחרי ניסוי ותעייה ארוכים.
יוחנן-ג'ון עקב ונהג על-פי הדרך של 'בהקטי'-יוגה (היוגה של הדבקות של קרישנה) ישנם סוגים שונים של יוגה – ג'ננה-יוגה, אשר עוסקת בעבודה של המרכז השכלי, בהקטי-יוגה אשר עוסקת בעבודה של המרכז הרגשי,
והאטה-יוגה אשר עוסקת עם העבודה של המרכז המוטורי- מרכז התנועה.
וישנם גם הרבה ענפים של שלושת – 3 הקווים הראשונים האלו ואשר שייכים לאדם מס' אחד-1, לאדם מס' שתיים-2, ולאדם מס' שלוש-3.
בדרך הרביעית אשר אנחנו מתחילים ללמוד, האדם צריך וחייב לעבוד קודם בתוך שני-2 חדרים ואז בתוך שלושה-3 חדרים, ולבסוף בחדר הרביעי באם הוא נפתח בשבילו.   בגלל שבדרך הרביעית  זה הכרחי ונחוץ בשביל האדם  להגיע למצב כלשהו של איזון ואשר בו כל המרכזים מתחילים לשקף את העבודה.
אבל, כאן בכתובים של יוחנן-ג'ון, יש לנו עדות לדרך של בהקטי-יוגה ולהתעוררות או ערות לאהבה מודעת בנבדל מאהבה מכאנית, רגשית ואהבה פיזית.
האובייקט והמטרה של הדרך הזאת זה להגיע להיות במגע עם המרכז הרגשי הגבוה יותר,
היישר דרך אהבה.    כמובן כי אנחנו לא יכולים להבין מה האהבה הזאת היא הינה, מתוך הרעיונות הרגילים שלנו על אהבה, ואשר הם הינם מסובבים ומופנים כלפיי חוץ וכלפיי אובייקטים פיזיים.
ג'ון-יוחנן מדבר על סוג נוסף של אהבה, ממש בדיוק כפי שהעבודה מדברת על סוג אחר נוסף של אהבה אשר הינו אפשרי בשבילנו ואשר הינה אהבה מודעת, אבל הסוג הזה של אהבה הוא הינו רחוק מאוד מאיתנו.

עמוד 612
אבל הסוג הזה של אהבה (אהבה מודעת) הוא מאוד רחוק מאיתנו, ולדמיין כי הוא כבר ברשותנו זאת היא הטיפשות הכי גדולה.
אנחנו צריכים לתפוש ולהבין את האשליה של אהבה, ואיך אנחנו עצמנו לא יכולים לאהוב.
ואיך אנחנו אכן אמנם אוהבים ושונאים – שניהם באותו הזמן.   ומהסיבה הזאת ג'ון-יוחנן אומר :
" הוא אשר שונא את אחיו הוא בחשיכה ". ואומר גם : "אם אדם אומר, אני אוהב את אלוהים, אבל הוא שונא את אחיו, אז הוא הינו שקרן ".  והוא אומר בנוסף בהמשך כי : " מי שאין בו את האהבה הזאת אשר עליה הוא מדבר אז הוא הינו מת ".  והוא אכן אמנם מדבר על האהבה הזאת בתור לידה חדשה והוא קורא לזה להיות מולד ונגרם מאלוהים, והוא אומר :
" כל הנולד מאלוהים לא יחטא כי זרעו בו יקום ולא יוכל לחטוא כי מאלוהים נולד ".(איגרת יוחנן ראשונה,פרק3,פסוק9), והוא מלמד כי כל האהבה, מגיעה ובאה מאהבה של משהו אשר הוא הינו גבוה יותר מאשר עצמך והעולם.
הוא אומר כי אלוהים זה אהבה, והדרך היחידה אשר האהבה יכולה להיעשות מושלמת זה לדעת ולהכיר ולהודות בקיום של אלוהים. וזה בהקשר הזה אשר הוא אומר : "הנה בזאת האהבה נעשית מושלמת". ובסוג כזה של אהבה אין כל פחד.
וזה למה הוא גם כן מוסיף : "אם האדם אומר כי הוא אוהב את אלוהים אבל הוא שונא את אחיו אז הוא שקרן".
לעתים קרובות הוא מדבר על איך האהבה הזאת כובשת את העולם ואת כל הפחדים, ואת כל הדאגה והחרדות.  ג'ון-יוחנן מדבר על משהו אשר אפשר לעורר אותו בתוכנו ואשר הוא הינו חזק יותר מכול דבר בתוך החיים.   הוא מדבר על משהו אשר משנה את הסימנים והאותות (יכול להיות גם מזלות) והופך אותם כך ש, מה שהיה אקטיבי הופך להיות פסיבי, ומה שהיה פסיבי הופך להיות אקטיבי.  בקשר לזה אתה תזכור כי הלימוד בעבודה לגביי אישיות ומהות ולגביי איך האישיות הינה אקטיבית והמהות פסיבית,  ואיך האדם חייב וצריך לעבור היפוך שלם ומוחלט בתוך עצמו, כך שהאישיות תהפוך להיות פסיבית והמהות אקטיבית.   וכך שהוא ייוולד ויהיה נולד מחדש.

לא ניתן לנו כל רמז על השיטה של ביה"ס אשר אליו ג'ון-יוחנן השתייך, אבל אנחנו יכולים לראות כי היה זה ביה"ס של בהקטי-יוגה, ואנחנו יכולים גם לראות איך וכיצד באיגרת השלישית, ישנו מישהו אשר נקרא ' דיוטריפס ' ואשר כפי הנראה נכנס לביה"ס וניסה ללמד איזה שהיא שיטה אחרת.
ג'ון-יוחנן אומר כי הוא אהב הצטיינות (גם עליונות ובולטות ולהיות בעל יתרון).
עכשיו הצטיינות (או בולטות ועליונות ויתרון) שייכת לאהבה הרגילה אשר היא אהבה עצמית.
כל דבר אשר אנחנו רואים בכתבי הקודש הנוצריים לגביי אהבה הוא בבירור לא לגביי אהבה עצמית.
כאשר התלמידים רבו על הצטיינות (או בולטות ויתרון) נאמר להם כי כדי להיות גדול באופן של ממלכת השמים הם חייבים להפוך להיות משרתים.
העולם והפסיכולוגיה שלו בתוכנו הינו בקונטרס – בעימות ובניגוד לממלכת השמים ולפסיכולוגיה שלה, משהו שונה לחלוטין.
כאשר העבודה הזאת מדברת על 'אני דמיוני' ועל אישיות מזויפת וכך הלאה, היא מחפשת להתחיל להביא אותנו לתוך התמצאות נוספת (אוריינטציה נוספת), ולתוך פסיכולוגיה חדשה של עצמנו ואשר נקראת בכתבי הקודש הנוצריים בסופו של דבר – מלכות השמים.
זאת היא האהבה הזאת אשר עליה מדבר ג'ון-יוחנן ולא על האהבה של העולם.
ועל האהבה הזאת הוא אומר: "אם איזה שהוא אדם אוהב את העולם אז אהבת האב היא לא בתוכו".
כי כל מה שיש בתוך העולם, התאווה לבשר והתאווה של העיניים, והיוהרה והשחצנות והגאוותנות (תהילה) של החיים, היא לא של האב אלא אבל של העולם".   והוא מוסיף : "כאשר מדברים על האדם האינדיבידואלי ועל ההיצמדות שלו ועל ההזדהות שלו".  "והחלד עבור יעבור עם תאוותיו  והעושה את רצון האלוהים עמוד יעמוד לעד".  
אם כולנו יכולנו לתפוש את החבל הזה אשר עליו העבודה מדברת ולהיאחז בו ולהחזיק בו ולהיצמד אליו, אז נהיה מסוגלים להבין טוב יותר את שניהם, ל-מה יוחנן-ג'ון מתכוון ו, ל-מה העבודה הזאת מתכוונת.

עמוד 643
אם הוא חושב על האדם הזה כאשר הוא כבר לא יכול יותר לראות אותו עם החושים שלו, אז הוא נהנה ומתענג לחשוב איך הוא לא אוהב אותו וסולד ממנו, ואז זה ככה, כפי שאומר המורה הסופי, בדיוק אותו דבר.
הוא נהנה ומתענג על לא לאהוב ולסלוד ולא לאהוב את האובייקט כאשר הוא רואה אותו ונהנה ומתענג לחשוב לגביי האובייקט כאשר הוא לא רואה אותו, וככה האפקט הינו ממש בדיוק אותו הדבר.
במקרה האחד, הוא לוקח רשמים של סלידה וחוסר אהבה מן האובייקט הנראה,
ובמקרה האחר הוא לוקח רשמים מהמחשבה על זה, אז ככה שבשני המקרים הוא לוקח ומכניס פנימה רשמים נגטיביים, ומהבחינה הפסיכולוגית זה אותו דבר באפקט של זה עליו.

אם האדם רוצה להתגבר על ההנאה שלו מלסלוד ולא לאהוב אדם אחר,
אז הוא חייב להתגבר גם כן על ההנאה שלו מלחשוב על איך הוא לא אוהב וסולד מהאדם הזה.
העבודה מלמדת כי אנחנו חייבים ללמוד להתמודד ולהתנהל נכונה אחד עם השני בתחום של המחשבות שלנו – כלומר,
בתוך העולם הפסיכולוגי שלנו, ואשר לו אנחנו צריכים בהדרגה להפוך להיות יותר אחראיים ויכולים להגיב.
זה הוא הינו הארגון והסידור מחדש, של הפסיכולוגיה שלנו והחיים הפנימיים שלנו,
ואשר זה המטרה והאובייקט של העבודה הזאת זה לגביי איך אנחנו חושבים על אחרים ואשר הינו כל כך חשוב בתוך העבודה הזאת.   אם אתה נהנה הנאה גדולה מלחשוב רע על אחרים ולחשוב בצורה נגטיבית,
ולהשיג מכך תחושה של סיפוק, אז העולם הפסיכולוגי שלך,
אשר ממנו מתחילים הפונקציה והתפקוד של הגופים השני והשלישי, בבלגן גדול,
ואתה יכול להתגבש פסיכולוגית בדרך ממש שגויה ולא נכונה.
האדם עשוי ויכול במשך זמן ארוך, לא להיות מסוגל להתגבר על חוסר אהבה וסלידה רגעיים דרך החושים,
אבל אם הוא עובד, הוא יודע ממש היטב, כי הוא יצטרך להיפטר מהחשיבה התחושה והרגש באותה הדרך בפנים – בתוכו פנימה. וזה הוא כי הוא חייב להבין ולתפוש כי הוא לא יכול ליהנות ולהתענג בתוך מחשבות לא נעימות לגביי אחרים
ואשר זה הוא המקור הכי גדול של החיים הפנימיים שלנו כפי שהם.
אם עולם המחשבות הפסיכולוגי שלנו והתחושה והרגש יכולים להביא אותם לתוך סדר טוב יותר – כלומר,
הדרך אשר בה אנו חשים וחושבים לגביי אנשים בפרטיות שלנו – והאם היינו יכולים להפסיק להתענג וליהנות משנאה וביקורת נגטיבית באופן כללי, אז היחסים החיצוניים שלנו אחד לשני כאובייקטים פיזיים אשר נרשמים על-ידי החושים יוכלו להשתנות לחלוטין.
ישנם תגובות חיצוניות יותר ותגובות יותר פנימיות. במשך זמן ארוך אנחנו יכולים להגיב במכאניות – זה הוא הינו כי אנחנו יכולים להגיב חיצונית – אנחנו לא יכולים לשנות את זה.
אבל, אם יש לנו איזושהי תובנה ובוננות – כלומר, התבוננות עצמית – אנחנו לא בהכרח ניתן לחלק הפנימי שלנו להסכים עם החלק החיצוני שלנו.   אלא אם כן אנחנו רואים כי יש לנו חיים פנימיים של מחשבה ותחושה ורגש אשר אליהם העבודה הזאת מכוונת, וזה הוא הינו אובייקט המטרה של לבנות גוף פסיכולוגי או ארגון, אשר מאורגן ומסודר נכונה,
ואז אנחנו לא מבינים לגביי מה העבודה.
האובייקט והמטרה של התבוננות עצמית זה להכניס קרן אור  לתוך העולם הפנימי שלנו ואשר הינו בכאוס.
המטרה והאובייקט של העבודה הזאת זה לבנות את העולם הפנימי הזה של הכאוס לתוך עולם מסודר ומאורגן.
אדם רגיל מתנהג בפנים ממש כמו שהוא רוצה וכמו מה שמשביע את רצונו. 
הוא יכול להיות מנומס מאוד כלפיי חוץ או בצורה חיצונית.
וזה לא עולה על דעתו כי איך שהוא חושב וחש ומרגיש באופן פרטי לגביי אנשים אחרים זה משנה.
אבל, העבודה אומרת כי זה אכן משנה. וכי זה מתחיל רק עם התבוננות עצמית.
וכי האובייקט והמטרה שלה זה לעשות אותנו יותר מודעים לגביי מה מתרחש בתוך עצמנו בכול מרכז.
אחרי איזה זמן אתה יכול להגיע ולהשיג את השלב הזה, היכן שאתה מתנהג הרבה יותר טוב בפנים מאשר אתה עושה בחוץ. אתה לא יכול לשנות את החיצוני עד שהפנימי משתנה והשתנה.

עמוד 645
ומעל הכול לגביי לזכור – לזכור את עצמי.
אני נכנע ומגיש או מוסר את עצמי לעבודה וביחידות של עצמי בתוך הדרך הזאת,
אני לא אוהב או אסלוד לחשוב בהנאה על אנשים שאני שונא. אני לא אהנה ואתענג במחשבות שלי,
למרות כי אני יכול למצוא את זה קשה לא ליהנות ולהתענג מלסלוד או לא לאהוב את האדם כאשר אני רואה את האדם הזה.
זה נאמר על-ידי איזשהו פילוסוף כלשהו " No Mean Standing " כי דת מורכבת מ, מה שאתה עושה בבדידות של עצמך.
לקום בבוקר לאחר שהתמכרת לכול מיני סוגים של מחשבות ותחושות ורגשות לא נעימים לגבי אנשים אחרים,
זאת היא לא דרך טובה להתחיל את היום. ורבים וטובים מאיתנו מכירים את זה על-ידי טעם פנימי.
אבל, החיזוק של הצד הפנימי הזה אשר רוצה לגדול אם יש לנו בתוכנו איזה שהם 'אניים' של העבודה,
זה תלוי בכנות הפנימית הזאת של עצמך ועם עצמך, ואשר העבודה מדברת עליה כל כך הרבה.
לדוגמא, אם אני אף פעם לא יכול לראות כי שיקרתי,
ואני אסכים עם ניקול – כלומר עם הצד החיצוני שלי,
האישיות המזויפת שלי – ואם איך אני מצדיק את עצמי, אז אני לא יכול כי יהיה לי איזה שהוא עומק בתוך ההתבוננות שלי והצד הפנימי שלי ייתכן ואולי אין אפשרות והוא לא יוכל לגדול,
ובמקרה כזה אף פעם לא יוכל להיות דבר יותר חזק מאשר ניקול.
אני לא מתכוון, כפי שהסברתי, כי אני לא יכול להתמודד ולהתעסק עם ניקול מיד וישירות,
אלא אבל אני יכול להתחיל לסבול ממנו בעצמי באופן פרטי, ואני אסבול בדרך הנכונה, ובבקשה הבחן ושים לב לזה,
כי רק אם אני מתבונן בתגובות של ניקול לאור העבודה. אם אני מתחיל לעשות את זה,
אני אמצא את זה אפשרי בשבילי להיפרד מהרבה מאוד רגשות ותחושות ומחשבות אשר ניקול נהנה ומתענג עליהן,
אבל אשר משהו שמונח עמוק יותר בתוכי לא נהנה ואין בו שום התענגות מזה בכלל.
לסלוד או לא לאהוב את עצמי זה חסר תועלת, ונותן עלייה רק למחלה ולדיכאון.
אבל, במקרה שלי זה להתחיל לראות ולסלוד או לא לאהוב את התגובות של ניקול ולהיפרד מהן.
וככה לא להתייחס לעצמי בתור ניקול זה יכול לתת תוצאות.
זה למה ומדוע העבודה מדגישה כל כך הרבה, כי אנחנו צריכים לפרק את עצמנו לחלקים שונים
ולא לקחת את עצמנו כאחד וכאחדות. ואשר אני-דמיוני גורם לנו להניח כי אנחנו.
אתה לא יכול לשנות את עצמך אם אתה לוקח את עצמך כעצמך. וכול הניסיונות לעשות את זה יובילו לסיטואציה מסוכנת. אתה צריך להיות יכול להגיד לעצמך : "אני לא ה'אני' הזה ואני לא ה'אני' ההוא".
או שוב אתה חייב להיות יכול להגיד : "אני לא המחשבה הזאת שבאה אליי". או "אני לא אהנה מלחשוב ולהרגיש ולחוש בדרך הזאת."  וזה יכול להיות אפשרי לעשות את זה רק במשך זמן קצר, אבל אני יכול להבטיח לך,
כי אם אתה מצליח לעשות את זה, רק לזמן קצר ורק מדיי פעם, בהדרגה משהו פנימי יותר יתפתח בתוכך,
ואשר למעשה יכול להיות מסוגל לקחת עליך שליטה מדיי פעם ולשלוט על התגובות של הצד החיצוני המכאני. 
חלק מהאנשים חושבים כי שינוי הוא משהו אשר מתרחש לבסוף ובאופן בלתי ניתן לביטול
או כזה  אשר אי-אפשר לשנותו – כלומר באופן סופי, על-ידי כמה רגעים של עבודה,
ואז הם נהיים מתוסכלים ומבואסים אם הם לא מקבלים תוצאות. 
אבל, זאת היא תפישה ממש שגויה לגביי מהי המשמעות של העבודה.
כל הנקודה מונחת באיך אתה מתאושש מכישלון ונפילה או התמוטטות וטעות, וזה תמיד מעניין להבחין איך אנשים מתאוששים ומבריאים ממצב רע, כי כאן מונחת העבודה בהתחלה – בזה, בללמוד ללכת במקום תמיד ליפול,
כי אנחנו כמו ילדים קטנים אשר לומדים ללכת, ואם אף פעם לא נפלנו אז אף פעם לא נוכל ללמוד ללכת.
והתקציר והתמצית זה כי במחשבות שלנו לגביי איך אנחנו חושבים וחשים ומרגישים,
 

עמוד 647
זה חסר תועלת לפעול על איזה שהוא ביטוי קטן בתוך העבודה, אלא אם כן האחד מבין את המשמעות של זה.    לדוגמא,   "למה אני צריך לא להביע בחופשיות את הרגשות הנגטיביים שלי ?"
עכשיו, בתוך החיים זה הוא הינו ממש לגיטימי, אבל זה לא ככה בתוך העבודה.
אם אתה תחת החיים עם הצ'אנס הקטן מאוד של זה להתפתחות, היכן ש, כמו שאומרים, הקוביות הינם טעונות נגדך בכבדות.  ובהתייחס לאיזה שהיא התפתחות פנימית, אין כל סיבה למה אתה אמור וצריך לא להגיב לכול דבר במכאניות על-פי רמת ההוויה שלך.
אבל, אם אתה מחפש להיות בתוך העבודה אז אתה מגיע ובא להיות מתחת אספקט נוסף של דברים אשר כולם בסיכום. מתחילה להיות לך אחריות חדשה (וגם יכולת תגובה חדשה) ואתה כבר לא יכול להתנהג רק איך שאתה רוצה. וכאשר רגע זה מתרחש וקורה לך, וכאשר ההבנה והתפישה הזאת של משמעות העבודה מתחילה להיות לך גלויה ונראית, אתה כבר לא עוד מסוגל יותר לעשות רק איך שאתה מסופק מהרצון-העצמי שלך.  וזה אומר כי אתה כבר לא יכול יותר להגיב במכאניות באותה הדרך כפי שתמיד עשית.
אתה מתחיל לחוש אחראי להגיב ומסוגל להגיב עם מערכת התנהגות נוספת  ואשר לה אתה חייב לציית.
אחרת לעבודה אין כל אפקט בתוכך.   איך יהיה לרעיונות של העבודה איזה שהוא אפקט עליך אם אתה בפשטות מתחיל להתנהג כמו שתמיד עשית ? ואשר זה אומר להגיב בצורה מכאנית.
לכול אחד יש את הדרך המכאנית שלו או שלה להגיב לדברים, אבל המטרה של העבודה זה לשנות את המכאניות הזאת.
כאשר יש לך נקודה בתוך העבודה אז אתה מתחיל לחוש לא בנוח כאשר אתה מתנהג במכאניות,
אתה מתחיל לסלוד ולא לאהוב את התגובות המכאניות ההמשכיות האלה לכול המאורעות ולכול האנשים,
ובקצרה לכול דבר.
וכאשר זה מתחיל לקרות בתוכך, אתה מתחיל לעבור להיות תחת החוקים של העבודה.
אתה מתחיל להבין כי אתה כבר לא יכול לחיות יותר כמו קודם.  אתה מתחיל להבין ולתפוש כי אתה צריך לעשות משהו לגביי העניין בעצמך.      מה אתה צריך לעשות  ?
אתה צריך להתחיל לנסות לעשות את מה שהעבודה מלמדת.  זאת היא הינה התנסות בלתי רגילה ויוצאת מהכלל להבין ולתפוש – כלומר, כי אתה לא צריך רק להתנהג, אלא גם לחשוב ולהרגיש ולחוש בצורה שונה.
אתה חייב לזכור כאן כי כולם וכול אחד חושב כי הוא או היא מתנהגים ממש נכון ובצורה נכונה,
והם אף פעם לא עשו כך – וזה הוא, כי זה לוקח כמה זמן להבין ולתפוש כי דרך ההתנהגות הרגילה של האחד בפנים ובחוץ זה לא מה שהעבודה רוצה.
וכך בהדרגה, האחד מגיע לרגע אשר הוא הינו די מנפץ והורס ומנתץ להבין ולתפוש את מה שהעבודה מלמדת.  כל הזמן אשר מיושם ומוכל עליך עצמך ובדרך אשר בה אתה מתנהג וחושב וחש ומרגיש.
זה יכול לקחת שנים לפני שהרגע המנפץ וההורס והמנתץ הזה של הבנה ותפישה מגיע אליך.
אתה יכול לדבר על העבודה, אתה יכול להיות מעוניין או להתעניין בעבודה, ולחוש באופן מסוים כי אתה בתוך העבודה, ועדיין לא להבחין כי אתה לא חי את העבודה בחיי היומיום שלך.
ישנם סיבות מאוד חשובות ובולטות או ניכרות למה הרגע הזה נדחה או למה לא נוגעים בך ברגע הזה של ההבנה והתפישה במשך הרבה זמן.  ואחת מהן היא כי אף אחד לא מורשה להבין את העבודה הזאת עד שהוא מוכן להבין אותה.  אבל, כאשר הרעיונות של העבודה הופכים להיות רגשיים, ומתחילים לייחס את עצמם לך עצמך ולכול אשר התבוננת בו בתוך עצמך, אז אתה כבר יכול כי יהיה לך רגע של תפישה והבנה והגשמה של מה היא הינה המשמעות של העבודה למעשה ביחס ובהתייחס אליך עצמך.

עכשיו, אתה יודע כי באופן כללי העבודה אומרת כי אנחנו לא צריכים להביע את הרגשות השליליים שלנו, וככול שאנחנו מביעים אותם יותר

עמוד 648
וככול שאנחנו מביעים אותם יותר (את הרגשות השליליים) אז ככה הם יותר מזינים את עצמם ומאכילים את עצמם על ידנו והם הינם מוזנים על ידנו.  
עכשיו, נגיד כי האדם שומע בפשטות את ההערה הזאת וחוזר עליה בפני אנשים אחרים מבלי שהוא תופש ומבין מה המשמעות של זה, ואיזה קשר יש לזה לרעיונות העבודה.
אני חושב שהשאלה הזאת כל כך מסקרנת ומעניינת עד כי אני אוציא איזה זמן בלהסביר את המשמעות של זה.  אם ניקח את האמרה של העבודה בנפרד מכול הקונטקסט השלם של העבודה, אז אנחנו יכולים בקלות לדמיין כי זה לא שום דבר מלבד איזה שהוא סוג של דיבר או דיברה אשר נאמר לנו לציית להם.
הבה נמציא את הדיברה הזאת ונקרא לה הדיברה ה – 11, אני מאמין כי הדיברה ה-11 כבר הומצאה,
"אל תתגלה או שלא יגלו אותך" אז הבה נגיד כי ניקח את הדיברה : ""לא תהיו נגטיביים או אל תהיה שלילי" בתור הדיברה ה-12. העבודה אומרת כי אנחנו חייבים לא להיות נגטיביים וכי אנחנו חייבים לא להביע את הרגשות הנגטיביים שלנו.
איך אדם אשר נוהג על-פי הדיברה הזאת כמו שאומרים, פשוטו כמשמעותו, האדם אשר מחניף לעצמו כי הוא מציית לזה – וכמובן כי הוא לא כך, אז הוא לא שום דבר מלבד אלא טיפש. כי הוא לוקח את העבודה ברמה מאוד חיצונית.
יכול להיות כי הוא לא מביע רגשות שליליים בדיבור, אבל הוא יביע אותם באופן פרטי, או גם למעגל הפרטי שהוא חושב כי הם החברים שלו או שהוא יביע את זה במחשבותיו הפרטיות.
ואז הוא יחשוב כי כל הרעיון של להביע ולבטא רגשות שליליים מורכב מלציית לדיברה חיצונית.
הבה ננסה להבין ולתפוש למה העבודה מלמדת כי רגשות נגטיביים חייבים שבהדרגה יחסלו אותם.
העבודה אומרת כי כל עוד אנחנו בעיקר נהנים מרגשות שליליים אז אנחנו מופרדים מכול מגע וקשר עם מרכזים גבוהים יותר.
אני מבטיח לכם כי בשלב מסוים של העבודה, אפילו רגע של התמכרות לרגשות נגטיביים כלפיי אחרים יגרום לכם לאבד כוח ואפילו יהרוס בינתיים כל דבר אשר כוונת עליו באופן של העבודה.
רגשות נגטיביים מנתקים אותנו מכול אפשרות של עזרה.  וכפי שזה נאמר פעם, להפוך להיות לגמרי נגטיבי זה כמו פיצוץ במעבדה כימית עדינה ושברירית אשר דרכה כל דבר שנעשה ונוצר בהדרגה אז נהרס.
אני מניח כי חלק ממכם כבר יודעים את זה – כלומר, כי בכול מחיר התגובות המכאניות שלכם אשר מייצרות רגשות נגטיביים, השפיטות שלכם על אחרים, והיהירות והגאווה שלכם בקשר עם עצמכם, חייבים להיות כך שימתנו אותם או שאתם חייבים למתן אותם ולהיפרד מהם במטרה לשמור על איזושהי דרגה ורמה של בריאות פסיכולוגית פנימית.
עכשיו, כאשר אתה הופך להיות ער לכך שאתה לא יכול להרשות לעצמך להיות נגטיבי, אז זה כבר לא יהיה יותר דיברה. אתה מציית מההיבט הזה, אבל זה יהיה ענין של הבנה עמוקה.
ואז, אכן אמנם החיים והמאורעות שלהם יהפכו להיות המורה שלך.  ואתה כבר לא תחשוב יותר על לציית לכמה חוקים חיצוניים וכללים או כמה דיברות. אלא אבל אתה תראה את הסיבה למה.
ואז, אתה תהסס לקפוץ לתוך המהומה והערבוביה של מצבים נגטיביים באשר הם, או באם הם מובעים באופן חיצוני או לא.
הבה נצטט שוב את השאלה אשר איתה התחלנו : "האם זה מועיל ועוזר לנסות לא להביע את הסלידה ואת חוסר האהבה ששל האחד לאדם כלשהו  אפילו למרות שהאחד לא אוהב או סולד בתוך המחשבות של האחד ?"
כאן, בשאלה הזאת נמצא ומונח מרכז הכובד בתוך המילה "מועיל ועוזר" כי באיזה שהוא אופן זה מועיל ועוזר לא להביע ולבטא את הרגשות הנגטיביים של האחד בחוץ ? התשובה הינה כי אם אתה מביע ומבטא אותם באופן מכאני אז הם נוטים לגדול וליצור הרגל – כלומר, הרגל של רגשות שליליים.