עמוד 839
                                                         "קוורמיד אגלי" 6 לחודש ינואר 1946
                                                 מאמר על האספקטים של רשמים מוקדמים
הרשמים המוקדמים שלנו נוטים כי יהיה להם אספקט יותר חזק מן הרשמים המאוחרים.
זה יכול לייצר בתוכנו תחושות והרגשות של אי-מציאות כפי שאנחנו מתבגרים.
בחיים המוקדמים הרשמים מונחים למטה על גלילים (גלילים של רשימות) בתוך מרכזים אשר נכנסים דרך החושים,
וגם על אלו מבפנים אשר מקורם בדמיון, הם יותר חדים ובהירים ואינטימיים ואמתיים.
אז כאשר אנחנו חוזרים לסצנות של החיים המוקדמים ומוצאים כי משהו שונה על-ידי מבנים חדשים וחנויות ועצים
אשר נכרתו ושבילים ודרכים או נתיבים אשר נעלמו וכד'. 
זה נראה לנו לא אמתי ואנחנו לא יכולים להאמין בכך לכאורה,
אנחנו כביכול לא יכולים להאמין בעדות של החושים – כי הכוח והעוצמה של הרשמים המוקדמים שיש לנו רשומים
על גלילים סותרים את הרשמים שנכנסים לתוכנו ברגע זה וכתוצאה מכך אנחנו מקבלים תחושה של אי-מציאות.

​

עמוד 861

                                                      "קוורמיד אגלי" 2 לחודש מרץ 1946
                                              פרשנות  על להיות סגור ואטום כנגד החיים

אנחנו חייבים בסופו של דבר להפוך להיות ערוצים בשביל הלימוד הזה.
אם אנחנו יכולים להעביר הלאה את הלימוד הזה כפי שהוא מלומד אז אנחנו מקבלים משהו בשביל עצמנו.
במטרה ובכדי לעשות את זה, משהו חייב להיות סגור ואטום בתוכנו. סגור ואטום ומהודק היטב כנגד האפקט של הדברים אשר קורים מבחוץ לנו. העבודה חייבת כי יינתן לה מקום בתוכנו, היכן ש, בסופו של דבר שום דבר מהעולם החיצוני לא יוכל להשפיע עלינו. דיברנו לפני איזה שהוא זמן לגביי זה שהעבודה היא כמו הוויה חדשה אשר נוצרת בתוכנו,
ו/או בתוכך עצמך. ועל כיצד ואיך האדם צריך להגן על ההוויה הזאת ולהילחם ולהיאבק על זה לעתים קרובות
כנגד ההיגיון של החושים החיצוניים, ודיברנו בפעם האחרונה על המשמעות של כף הרגל.
כפות רגלייך הם הצד החיצוני אשר נוגע בחיים. אני אדבר מתיי שהוא בהמשך בהרחבה על מהי המשמעות של העיניים בהקשר לכפות הרגליים. אבל, בקצרה, המשמעות של העיניים באופן אזוטרי היא ההבנה הפסיכולוגית הפנימית של האחד במופרד ובנבדל ובמובחן מההבנה שאר האחד מקבל או רוכש דרך החושים או דרך כפות הרגליים של האחד.
בעבודה נהגו לעתים קרובות להגיד כי אנחנו צריכים ללכת כנגד החיים.
לדוגמא, אתה קורא עיתונים ורואה כיצד כולם בעולם נראים כועסים ואלימים ויכול להיות כי תעלה בך המחשבה :
"מה טוב בעבודה אם הכול הולך בדרך הזאת ?"
עכשיו, האם מחשבה כזאת לא אומרת כי אתה לא סגרת ואטמת את העבודה מן ההשפעות של החיים ?
האחד נותן בגישתו לעבודה להתערבב עם הדברים אשר שייכים למנגנון הגדול של החיים,
ממש כאילו האחד ציפה מהחיים החיצוניים להיות בהתאמה עם, ו/או להתאים ולהשתלב ולהסתגל ולהסכים לעבודה. סגירה ואטימה זאת של עצמך מהחיים, כך שהאחד יוכל להחזיק ולשמור בנפרד את כל רעיונות העבודה כי זה הנו הכרחי. ואת זה צריך לעשות במוקדם או במאוחר.
העבודה היא תחת חוקים אחרים מאשר החיים הם הינם. המקור שלה הוא מכיוון נוסף ואחר.
אם אתה שופט את העבודה על-ידי מה שקורה בחיים אז אתה לא תבין אותה.
כאן, בתוך העבודה הזאת אנחנו לומדים משהו שונה מן החיים. אנחנו מחפשים להגיע להיות תחת השפעות
אשר שונות מן ההשפעות של החיים. אנחנו מנסים ליצור בתוך עצמנו משהו אשר החיים לא יכולים לנער,
כל דבר אשר קורה בתוך החיים, באם זה מלחמה או שלום, עושר או עוני, מזג אוויר טוב או רע, כישלון או הצלחה.
הרעיון הוא כי אנחנו צריכים ליצור בתוך עצמנו מקום בו העבודה קיימת ואנחנו צריכים לשמור על המקום הזה.
כפי שאתם יודעים, העבודה מלמדת כי כל דבר אשר קורה בתוך החיים, קורה בדרך היחידה בה זה יכול לקרות.
זה אומר כי החיים הם מכונה גדולה. העבודה מלמדת כי החיים האורגאנים על כדור הארץ משרתים תכלית קוסמית.
השכבה החיה הרגישה הזאת אשר מקיפה את כדור הארץ, משמשת למטרה מכוונת.
ועדיין, יש לאדם צ'אנס וסיכוי, לאדם אינדיבידואלי, לנתק את עצמו מחלק מהחוקים המכאניים של החיים
ולהתחיל לגדול דרך חוקים יותר מודעים. כאשר אתה לוקח את נקודת העמדה הזאת אז אי-ההתאמה של החיים,
זה מה שאתה מצפה – כבר לא הופך להיות יותר מקור לנגטיביות.
ואם אתה מוזן בצורה מספקת על-ידי הרעיונות של העבודה אז אתה מסוגל לשמור על המקום הפנימי הזה אשר דיברנו עליו ואז מאורעות אשר קודם משכו אותך למטה לתוך נגטיביות כבר אין להם יותר את הכוח הזה
כי כי אתה מתחיל שיהיו לך את הכוח ואת העוצמה של העבודה.

עמוד 863
באופן אזוטרי יש שני – 2 סוגים של עיוורון, יש את האנשים העיוורים אשר ישוע ריפא אנשים אשר הם עיוורים מבפנים. וישנם העיוורים אשר הראייה הפנימית שלהם התעוררה ועכשיו הם עיוורים לחיים החיצוניים.
אנחנו יודעים כי אנחנו יכולים לקחת את הדבר מנקודת העמדה של החיים, ומנקודת המבט של העבודה.
כאשר האחד לוקח משהו בתור 'עבודה' , אז התוצאה שונה.
ויש את הרמה הגבוה יותר של ההבנה מעל ההבנה הזאת כי כפות רגליו של האחד מונחות עליו.
וברמה הזאת האחד תופש ומבין כי כל דבר בחיים אשר קורה לאחד זה הדבר הטוב ביותר אשר היה יכול לקרות לאחד,
אם האחד לוקח את זה בתור עבודה ובתור אמצעים להתפתחות.
אתה תופש ומבין בדרך המעשית כיצד ואיך אתה נוצרת ונבראת בתור אורגניזם של התפתחות עצמית.
אתה כבר לא לוקח יותר את החיים בתור מטרה או סוף בפני עצמם, או מצפה מהם להיות כפי שאתה רוצה,
אלא אבל אתה לוקח אותם כאמצעי למטרה.
אני מביא כאן פעם נוספת את האמרה :
"בשביל אדם אינטליגנטי לא החיים וגם לא החיים של האחד עצמו ניתנים להבנה במושגים של עצמם".
כי אמנם, רעיון מוסף הנו הכרחי ונחוץ. האם אי פעם הרהרת והגית או עשית על זה מדיטציה כאשר היית בתוך הקשיים
של החיים ? האם ראית במבט חטוף כי החיים יכולים להיות בדיוק מה שאתה צריך ?

במיתולוגיות עתיקות, רעיונות אזוטריים רבים הוצגו בצורה של אלגוריות ואשר אם לוקחים אותם בצורה מילולית
זה נראה שטויות, אבל אם לוקחים אותם בצורה פסיכולוגית, אז יש להם משמעות.
אתם זוכרים כי כאשר אודיסאוס נחת על האי של 'סירקה', אז ניתן לו על-ידי הרמס, צמח קסמים פלאי אשר הגן עליו
מפני הקסם של סירקה ולמרות שהחברים של אודיסאוס לדרך הפכו לחזירים על-ידי הלחשים שלה.
והאם אתם חושבים כי זה ממש היה צמח ? או אולי זה היה 'אקוניטון' – צמח רעיל הנקרא גם 'חנק הדוב'.
אבל, אני מתאר לעצמי כי העבודה הזאת, אם היא באמת תיכנס לתוכך עצמך, אז היא תתחיל שיהיה לה את אותו האפקט. – כלומר, להגן עליך שיהיו לך את אותם הכישופים והמקסמים של החיים (Enchantment ) מן האשליות של החיים,
ומן המראות (ראי - בהטיית רבים) של החיים.  אתם זוכרים את המיתולוגיה של העבודה על-פיה כולנו נמצאים בתוך אולם מלא מראות (ריבוי של ראי) ובתוך זה כולם ממהרים כפי שהם חושבים, ישר קדימה, להתקדם,
אבל, בגלל שהמראות משנות בקביעות את הזווית שלהן אז כולם רק מסתובבים ומסתובבים בתוך מעגל אשר חוזר על עצמו.
האדם יכול כבר לחוש משהו מכול זה. אני מתכוון, אנחנו יכולים לחשוב כי החיים עושים לנו 'טריקים' ומרמים אותנו
ולא רק להאשים אנשים או דברים.
ועדיין, ללא הרעיונות של העבודה, אין לנו כל דרך להבין את החשד הנכון הזה.
אני קראתי כמה פתקים אשר נכתבו כבר מזמן על הקטע הזה ועוד מעט אצטט קטע בנוגע לאדם אשר הצטרף לאחרונה לעבודה. והוא אמר כי כאשר הוא חזר מכול בילוי או תפקוד חברתי-סוציאלי היה לו הרושם ש, רימו אותו.
לא רק על-ידי הבידור או המארחים, אלא על-ידי משהו שהוא חש בעמימות אבל זה תמיד היה נוכח בתוכו.
איזשהו סוג של כוח ועוצמה אשר גרמו לו לחוש די טיפש וזה היה נראה כי העוצמה הזאת משתמשת בו למטרות שלה עצמה. ועדיין, לא כזה דבר מרושע או זדוני כמו עסקים ומעשים – אלא אבל משהו אשר פועל למטרותיו שלו עצמו
בין האנשים, ואשר הם טיפשים מספיק על-מנת לתת לעצמם להיות מספיק מטומטמים כדי להיות מהופנטים על-ידי זה.
אני מצטט את זה כאן כי זה נראה לי שיש כאן אדם אשר מתחיל שיהיו לו עקבות של מרכז מגנטי.
הוא חש באיזושהי דרך כי איזשהו כוח משתמש בו, ואשר הוא לא יכול להתנגד לזה וזה מרמה אותו ועושה לו "טריקים". ואני אגיד ש, אם האדם הזה מתחיל לחוש כי החיים 'מרמים אותו ועושים לו טריקים',
ואם הוא מתחיל לחוש ולהרגיש ב- אולם המראות הזה,

עמוד 866
הכוחות של החיים יכולים לעבוד בצורה ישירה ובאלימות ועל האנשים באמצעות של מערכות שיטור ומשטרה ורובים ונשק וכול הברוטליות הברבריות והאכזריות אשר אנחנו רואים במאה הזאת,
ואמנם גם בכול ההיסטוריה בסקאלה קטנה יותר, אבל כפייה כזאת לא מעירה את האדם מבפנים.
זה לא מוביל להתפתחות עצמית, זה לא עושה כי המהות תגדל.
אני אומר את כל זה בקשר ובחיבור עם מה שנאמר לאחרונה, כי אנחנו צריכים לשמור את העבודה במקום נפרד בתוך עצמנו ולשמור את זה מן ההשפעות של החיים והשפעות חיצוניות.
זה בלתי אפשרי אלא אם כן אנשים בסופו של דבר מבינים עד כמה שהם יכולים על מה ואת מה העבודה הזאת מלמדת – אחרת הם ייפלו למגוון של בורות עמוקים של חשיבה אשר נגזרת מן החיים ולא מן העבודה.
הם יגידו : "למה אלוהים או האנשים האלו אשר נקראים המעגל המודע של האנושות, למה הם לא פשוט עושים שום דבר ישיר קדימה ? ולמה הם לא אומרים לאנשים מה לעשות ולמה הם לא גורמים להם לעשות את זה?"
אבל, האדם יכול לגדול רק דרך הבחירה הפנימית שלו עצמו וההבנה הפנימית שלו עצמו, כי זה הוא האדם האינדיבידואלי בתוך עצמו, האדם החיוני המהותי, אשר העבודה וכול המערכות האזוטריות האחרות מחפשות לעורר.
זה הוא האדם הפנימי ולא האדם החיצוני אשר חייב לגדול.
ומן הסיבה הזאת העבודה חייבת לשמור את העבודה מוגנת בנפרד ובתוך שמירה בתוך ה – Mind's – התודעות שלנו.
לאחרונה דיברתי על כפות הרגליים ועל העיניים ועל מהי המשמעות הפסיכולוגית שלהן – כלומר המשמעות האזוטרית. אמרתי כי אתה חייב לא לתת לידיים שלך לגעת בכפות הרגליים או בנעליים ולשאת בוץ למעלה לתוך עינייך,
כי זהו הנו חטא. בשפה היוונית חטא אומר : לפספס את הסימן ואת האות.
הבוץ על כפות רגליך – זה הבוץ של החיים – וחייבים לא לערבב אותם עם ההבנה שלך את העבודה.
אנחנו כולנו משקרים באופן מכאני ולפיכך אנחנו אז לא מקבלים את זה. וזה הוא הבוץ על כפות הרגליים.
אנחנו כולנו מצדיקים את עצמנו וחושבים כי אנחנו לא. וזה נשאר ובשבילנו זהו הבוץ. ומעל הכול אנחנו מזדהים
ואף פעם לא רואים את זה. אנחנו מזדהים עם הסבל שלנו. אנחנו חשים ומרגישים בתור תת-גודל ברגע אחד ויותר מדיי גדולים ברגע נוסף אחר. אנחנו לוקחים את חיינו כפי שהם קורים וקרו בתור הבסיס שלנו ובתור מה שאנחנו מונחים ונחים עליו כאשר אנחנו חושבים מה אנחנו וזה הוא הבוץ.
כולנו לוקחים את הזכות העצמית שלנו בתור בעלת ערך ובעלת שווי ומצוינות אבל זה בוץ.
יש לנו הרבה רעיונות של עליונות וזה הוא בוץ. כל דבר מתוך האישיות המזויפת זהו בוץ. כל אינטרפרטציה ופרשנות של החיים זהו בוץ. ולפיכך ה "בוץ" זהו לימוד ארוך, אבל אני מוצא את זה קשה מדיי לתת לכם את ספר ההוראות על ולגביי בוץ – בפשטות כי בוץ זאת היא דרך לקיחת החיים שלנו והתוצאות של זה נמצאות בדמיון של האחד את עצמו.
בעבודה זה משהו ממש שונה. אם יכולנו לראות מבפנים את המשמעות של חיינו ואת סוג האנשים אשר אנחנו באור ובמודעות של העבודה, אם יכולנו להרים את הרמה שלנו, אם יכולנו לראות מהי המשמעות של זה כי אנחנו אמנם לא יכולים לעשות – אז אנחנו אמנם כבר לא נראה יותר את הזכות ואת האיכות ואת הערך ואת השווי אשר אנחנו רואים על כפות רגלינו אלא אבל נראה את הבוץ.
סוג הבוץ הגרוע ביותר נוצר על-ידי מגוון הדברים אותם אנחנו חושבים כי אנחנו יכולים לעשות,
כלומר כי אנחנו צודקים על-ידי כך כי אנחנו חשים שאנחנו בעלי ערך ושווי ומצוינות בגלל זה.
דיברנו לאחרונה לגביי סבל ועל כיצד ואיך העבודה מלמדת אותנו כי אין לנו שום דבר אמתי להקריב מלבד את הסבל שלנו (סבל וגם התמרמרות) הסבל הזה, הנגטיביות הזאת, ועשיית החשבונאות הפנימית הארוכה הזאת ללא בדיקה,
של התוצאות של שקילה פנימית, ועל-ידי כך שלא מעריכים אותך כראוי – כל זה הנו אכן בוץ לאור העבודה.

עמוד 867
אלו הן האורוות האגאיות של הזוהמה, ואשר דרכן חייב לעבור הנהר כדי לנקות את זה.
הנהר הינו זרם של מים והמים הינם האמת האזוטרית.
וזה עדיין עניין מסקרן כיצד ואיך אנשים לוקחים זוהמה בדרך הלא נכונה.
אני מתכוון כי הם לא רואים את הזוהמה של האישיות המזהמת שלהם, של הערך השווי והמצוינות, של התחושות הנעלות, של שביעות הרצון העצמית. כאשר האדם חש את העוצמה ואת הכוח של רעיונות העבודה אז הוא מתחיל לראות בפנים. ראייתו הפנימית נפתחת ואז הוא מתחבר ומתקשר למעגל המודע של האנושות. והוא מקבל השפעות אשר הן שונות מאלו אשר נכנסות לתוך חושיו מן החיים. אבל הוא חייב לשמור את כפות רגליו רחוצות.
כאשר ישוע שטף את כפות רגליהם של תלמידיו זה אמר כי אם הם יעקבו וינהגו על-פי הלימודים שלו אז זה מנקה את האדם החיצוני, את האיש והאישה החיצוניים מהבוץ של האישיות המזויפת. נסו להביא לתוך התודעה שלכם את העבודה כאשר אתם חשים ומרגישים נגטיביים, ותראו בשביל עצמכם מהי המשמעות של לשטוף את כפות הרגליים.

כאשר האדם מרגיש את העבודה וחש את המשמעות שלה, המראה שיש לו עכשיו מבחינה פסיכולוגית הוא שונה מן המראה אשר היה לו מכפות הרגליים. הוא עכשיו רואה כביכול את סמית' מכיוון כף הרגל שלו, הוא רואה את הבוץ אשר על כפות רגליו, אבל הוא חייב לא להרים את הבוץ הזה למעלה אל עיניו אשר הם רואות ומתבוננות בסדר שונה של משמעות ובעולם שונה, וברמה שונה של מודעות. יש הרבה אמרות וקטעים בברית הישנה לגביי זה, ואצטט כאן קטע אחד מתוך ספר יהושע פרק ה' פס' 13-15 : " וַיְהִי, בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ. וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יְהוָה--עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׂר-צְבָא יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא; וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כֵּן."
זה אומר כי הוא הרים למעלה את העיניים הרוחניות וראה כי עומדת מולו חרב, כלומר כי הוא עומד בפני אמת רוחנית ואשר הייתה הפוכה לדרך אשר בה הוא ניסה ללכת.
לפעמים זה יכול לקרות ולהיות שיהיה לנו כזה ניסיון בעצמנו, כאשר אנחנו מרימים למעלה את העיניים שלנו באופן הזה, ואנחנו יכולים לראות כי אנחנו ממש הולכים בניגוד לאמת של העבודה הזאת וכי אנחנו הולכים עם כפות רגלינו בעוד אנחנו צריכים ללכת עם העיניים שלנו. וזה נאמר לו להסתכל למעלה והוא הרים את עיניו, וזה אומר שהוא כבר לא הסתכל עוד על כפות רגליו. אז הוא הופך להיות ער לנתיב אחר אשר הוא יכול לעקוב אחריו ולנהוג על-פיו,
ואשר זה שונה מ-מה שהוא היה נוהג על-פיו אם הוא היה מסתכל למטה על רגליו.
זכירה עצמית זה להרים את העיניים למעלה.
דויד אמר : " אשא עיניי אל ההרים מנין יבוא עזרי " (תהילים 121)
בעבודה הזאת להרים את עינייך למעלה זה לזכור את עצמך – כלומר כי תהיה לך תובנה לגביי המשמעות של זה- כי העיניים הרוחניות הן לא בפנים ולא בחוץ. בעבודה הזאת אנחנו מדברים על החושים הפנימיים.
כאשר האדם זוכר את עצמו אז הוא אוסף סביבו את כל העבודה אשר מונחת בתוכו ואת כל ההבנות שלו אותה.
וזוהי הצורה הכי נעלה של זכירה עצמית.

עמוד 869
אז אני לא יכול לעשות את עצמי פסיבי לחיים. אם אני לוקח את ניקול בתור 'אני' ואת 'אני' בתור ניקול,
אז אני אהיה תמיד תחת השליטה של החיים ושל המאורעות המשתנים שלהם. ואני בפשטות אהיה אדם מכאני.

עכשיו, זה נאמר לעתים קרובות מאוד כי העבודה הזאת חייבים להגן עליה מן החיים ממש כפי שצריך להגן ולשמור על ילדים קטנים. כיצד תגן על העבודה מן החיים כך שתוכל לגדול ולהתפתח ?
אם השם שלך הוא סמית' אז אתה חייב להגן על העבודה מסמית'.
זה אומר כי אתה יכול להגן על העבודה בתוך עצמך רק אם וכאשר אתה יכול להיפרד מן האישיות המכאנית שלך.
אתה לא יכול להוסיף את העבודה לסמית'. אתה חייב וצריך להתחיל עם סמית', להתחיל לראות את סמית'
ולהתחיל להיות שונה מסמית'. אז, אתה יכול לעשות בתוך עצמך מקום בשביל העבודה.
כי אחרת סמית' אשר אף פעם לא יבין את העבודה, תמיד יקרע את זה לחתיכות ויהרוס את זה.
העבודה מתחילה עם הפרדה פנימית מן האישיות שלך. האישיות שלך נרכשה דרך הכוח השלישי של החיים
והכוח השלישי של החיים ישמור עליה פעילה – זה הוא כי החיים במקרה שלי, ישמרו על ניקול בעמדת שליטה.
אני צריך להיפרד מ-ניקול : אני לא יכול להתגבר על ניקול ישר כי ניקול הוא מאוד עוצמתי בהשוואה אליי במשך זמן רב, אבל הפעולה עצמה של להתחיל לראות את ניקול, במקרה שלי, עושה בתוכי משהו אחר אשר הוא לא ניקול.
דבר חדש זה אשר הוא נפרד והופרד מ-ניקול הוא החלק שלי אשר אני יכול לגדל לקבל ולהבין איתו את העבודה.
במשך זמן ארוך, חלק קטן ומנותק זה אשר בי, חייב לשאת את ניקול, וניקול לוקח שליטה בקביעות.
התבוננות עצמית, במקרה שלי, היא לראות את ניקול. כל זה קורה לכול אחד ואחת ממכם – או לפחות, זה יכול לקרות לכם אם אתם מתבוננים בעצמכם.  אני מתבונן לא מזדהה עם מה שהוא מתבונן בו. אני מתבונן בעצמי אבל זה לא אומר כי אני יכול לשנות את מה שאני מתבונן בו. משהו בתוכי מתחיל להתבונן בי. 'משהו' זה אשר הוא האני המתבונן,
הוא נקודת ההתחלה של מקום חדש. ואשר מוביל לסגן מנהל משק הבית ולמנהל משק הבית ולאני האמתי או לאדון המסטר. אבל, אם שום דבר בתוכי לא התבונן אי פעם בי, ואם בפשטות אני תמיד עצמי, אז העבודה לא יכולה להתחיל בתוכי.
אני לא אהיה מסוגל לעשות איזושהי עצירה פנימית בתוך עצמי מחוץ או מלבד בנסיבות חברתיות,
כמו מתוך פחד מאובדן מוניטין, ואשר במקרה כזה זוהי לא עצירה פנימית.
אני אף פעם לא אבין היכן העבודה מתחילה. לבטח אני אף פעם לא אהיה מסוגל לעשות את ניקול פסיבי.
אני אהיה ניקול כל הזמן.

כאשר האדם מתחיל להתבונן בעצמו בצורה אמתית, כאשר הוא מתחיל להבדיל בין הפנימי הזה לחיצוני הזה,
בין כפות רגליו עם הבוץ עליהן לבין עיניו, התובנה והראייה הפנימית שלו, הוא אז מתחיל להיכנס לתוך העבודה בצורה מקורית ואמתית. ויכול להיות כי כבר שנים קודם הוא חשב כי הוא נמצא בעבודה. הוא עכשיו מתחיל לראות מהי המשימה שלו. היכן ש, הוא היה עיוור, עכשיו הוא מתחיל לראות.  יש לו התבוננות ותובנה וראיה פנימית לתוך עצמו.
הוא מתחיל לראות את כפות רגליו אשר נשאו אותו לכול מקום.

בכול פעם בה אתה לוקח כל מאורע פסיכולוגי בתוכך בתור 'אני', כגון קו מחשבה לא נעים או מצב רוח לא נעים,
אז אתה שם את זה לתוך תחושת ה'אני'. אתה לוקח את זה בתור אתה עצמך, בתור 'אני' ולא בתור 'זה'.
יש אנשים אשר מזדהים עם כל המחשבות שלהם וכול מצבי הרוח שלהם וכול התחושות והרגשות והסנסציות שלהם.
והם קוראים לכולם 'אני', והם לא מבינים את העבודה.

עמוד 872
תחושה חזקה של סלידה בפשטות מחזקת את האישיות המכאנית שלנו.
נאמר לנו בעבודה לחבב ולאהוב את מה שעכשיו אנחנו סולדים ממנו. כי זאת היא קבלה,
וכול קבלה משמעותה לוותר על סבל בלתי מועיל. אם אתה מתמיד בסלידה ואתה מצדיק את זה ועושה מאסה של חשבונות פנימיים אשר קשורים לזה, ואם אתה בפשטות מוסיף לסבל המכאני שלך ומבזבז את כל הכוח שלך
ומפסיק את ההתפתחות של הבנה. 
אחת הדרכים בשביל לחוש את אפסיותו וכלומיותו של האחד עצמו בצורה מקורית ואמתית זה להתחיל לנסות לחבב ולאהוב את מה שאנחנו שונאים.
לחיות בתוך סלידה מכאנית זה לחיות בצורה מכאנית, במקרה זה ההוויה שלך תישאר בדיוק אותו הדבר ולפיכך אתה תמשוך בדיוק את אותם הדברים ואת אותם האירועים והמאורעות.
או האם זה דבר טוב להגיד לעצמך : "כמו מה ההוויה שלי ביחס לסלידה ?"
זוהי דרך פרקטית מעשית כדי להתחיל לראות את איכות ההוויה של האחד באופן חלקי.
לדוגמא, אתה מקבל אדם אשר מתנגד לרוב הדברים וסולד מרוב האנשים וזה עולה מתוך רמת ההוויה שלו.
הוא יכול למצוא את החיים שלו מאוד קשים אבל הוא לא מחבר אותם לרמת ההוויה שלו. הוא לא רואה את זה,
כל עוד הסלידות והדעות הקדומות האלו והגישות הצרות קיימות בתוכו אז הווייתו לא יכולה להשתנות,
ולבטח אדם כזה אף פעם לא יהיה מסוגל להגיע לנקודה הזאת הנקראת בעבודה – ההבנה והתפישה של אפסיותו
וכלומיותו של האחד עצמו.
אדם כזה יחשוב קרוב לוודאי, כי כולם לא אוהבים אותו וסולדים ממנו וכי אם הוא רק יעבור לסביבה חדשה
ויתחיל שוב מחדש אז הדברים יהיו שונים.
אבל, למעשה הווייתו תמשוך מיד את אותם המצבים והדברים, ואחרי איזה זמן בו הוא יחוש התלהבות לפגוש אנשים חדשים, הוא יימצא את אותם הקשיים. ומן הסיבה הזאת זה חשוב לעבוד על הסלידות של האחד,
ובמיוחד על הסלידות החזקות של האחד, אשר רק מגדילות את הכוח של האישיות ודרך זה את הכוח שיש לחיים עלינו.
אז תהיה שם השאלה של לסגור ולאטום את עצמך מן ההשפעות של החיים, כי סלידות חזקות יחברו אותך עם החיים בהמשכיות בכול רגע. ואפילו לא יהיה שובר גלים או סכר באדם כגון זה.
בהתבוננות שלך בסלידותיך התחל עם הסלידות החזקות שלך ותנסה לעשות מהן רשימה ולהורידן לכתב.
ואז תגיד לעצמך : כיצד ואיך זה ש, אני סולד מהאיש הזה או מהאומה הזאת או ההיא ?
עכשיו אני אתן לכם דרך בה תוכלו להתחיל להתמודד עם הסלידות החזקות שלכם לאחר שהתבוננתם בהן.
יש דברים כגון אלו אשר הן אירוניה והומור ואני רק מוסיף כי זה דבר טוב להתחיל להיות קצת אירוני ועם הומור
לגביי עצמך ומשועשע לגביי דעותייך הקדומות.

עכשיו אתם תזכרו כי אנחנו צריכים לחיות בחיים יותר במודע. כל הדרך הרביעית הזאת לא מבוססת על אמונה או תקווה או אהבה אלא אבל על הגדלת המודעות. אמונה, תקווה ואהבה אשר היו בעבר הבסיס של שלושת הדתות העיקריות,
לא מסולקות אלא אבל ההדגש בדרך הרביעית מונח בהגדלת המודעות. וזה למה הדרך הרביעית מתחילה בהתבוננות עצמית, אשר מטרתה לעשות אותנו מודעים יותר ויותר מודעים לעצמנו ולאיך אנחנו וכמו מה אנחנו – כלומר לעשות ולגרום כי יהיה לנו ידע לא אישי אמתי של ההוויה שלנו.
אם לאדם יש סלידות מכאניות חזקות אשר הוא נשלט על-ידן אז הוא לא חי במודע. להיפך, הוא חי בצורה מכאנית.