top of page

Omniliya

 ח מ י ש ה
ב מ ש פ ח ה

אומניליה 

 ॐनीला

"מי אשם" ו/או "זה בכל לא אני...אני לא אשם".

אנחנו עדים לנטייה של החינוך והתרבות לחפש את האשמים (ובמקרים רבים אף להעניש את האשמים)
ובכול תקופה היסטורית יש את אלו ה 'רעים ביותר' וגם את 'הכי אשמים'.

זה כבר מתחיל עם שחר ילדותנו,
אנחנו יוצאים לטיול משפחתי !
איתמר מחפש את הסנדלים שלו בכול הבית...קבענו להגיע לאסוף את דודה ברכה בשעה שמונה וחצי וכבר אנחנו כמעט מאחרים... איתמר מתחיל להסביר לנו למה  הוא לא אשם כי הסנדלים שלו נותרו בבית של סבתא וזה בכלל לא באשמתו !

ובכן,
זה ברור וידוע לנו כי הסנדלים לא ישובו כרגע גם אם נמצא את האשם או את מי שהיה אמור להיות אחראי להם.
אבל, כבר בגיל צעיר מאוד ומפאת חינוך, כל אדם בדיוק כמו איתמר,  
לומד לנסות לזכות את עצמו מאשמה ואפילו להשתדל 'להתנער מאשמה' .

בגיל קצת מאוחר יותר זה כבר מובנה בתור חלק בלתי נפרד מהאישיות,
וכמעט כל דבר יכול להדהד לנו בתוך המערכת ולנגן על המיתר המאוד מתוח הזה אשר הצליל שלו מופיע בתור :
"רגש אשמה".

כאשר זאת הייתה אחריותנו לזכור לסדר ולקחת או לא לשכוח את החפצים שלנו – כמו בדוגמא של הסנדלים,
אז זה היה רשום ב
לבן (שכלי), והאדום (מוטורי) היה צריך ללכת ולבצע בפועל את הסידור הזה,
ובדיוק באותו הזמן בו הוא היה צריך ללכת לבצע את זה, בדיוק אז הוא היה לגמרי עסוק ושקוע בביצוע או עשייה של משהו לגמרי אחר ואשר ממנו הוא ביחד עם כל ה 'חמישה בנשמה' – נהנו הנאה מרובה ואנחנו איתם,
כי הוא היה בבית של סבתא והלך לשחק עם חברים אותם הוא לא פגש זמן רב.

ואז,
מגיע הרגע הזה בו חסר לנו איזה חפץ אשר באחריותנו לשמור עליו,
ה
צהוב (הרגשי) עם הדבקות הדביקה שלו – הוא הרגש אשר מדביק את הדברים יחדיו,
וכאשר אנחנו נמצאים לא כל כך אחראיים לחפץ הזה...ועולה רגש האשם, זה כי ה
צהוב הרגשי מרגיש כי זה היה תחת אחריותו להיצמד לעניין הזה ולהזכיר ללבן (השכלי)  ולאדום (המוטורי) ולגרום להם לשים לב ולהידבק לחפץ.
אבל,  
בגלל שזה לא קרה כי לא עשינו את זה, נוצר רגש נמוך, בעוד שבאותו הרגע בו שיחקנו עם חברים
אז ה
צהוב הרגשי היה מחובר לירוק (היצירתי המיני ויוצר ההשראה וההנאה) ואנחנו היינו נהנים ומאושרים.

אחר כך מגיע 'רגע הדין' והצהוב (רגשי) חש בחוסר כי האדום (מוטורי) צריך עזרה כדי להוציא לפועל את העשייה העכשווית , אז הצהוב המרגיש כי זה היה באחריותו לדאוג לעניין הזה, משתדל עכשיו לזכות את המערכת מאשמה וכך גם את עצמו והצהוב הרגשי בעזרת האדום (תנועתי) מגייס הסברים מן הלבן (שכלי) כדי לזכות אותנו מאשמה...
אותה אשמה אשר כמובן לא תשיב כרגע את הסנדלים, אבל לפחות בלעדיה תהיה לנו הרגשה טובה יותר
או לפחות הרגשה פחות מחורבנת.

מבלי לשים לב, יש לנו נטייה בלתי מודעת למתוח ביקורת על עצמנו, קרובנו וסביבתנו,

כאשר אנחנו מותחים ביקורת – למעשה אנחנו אומרים כי משהו לא בסדר, ובכך מעודדים אשמה.

מין

רגש

אינסטינקט

תנועה

שכל

יוצאים לטיול משפחתי
מן הסתם יש כל מיני אנשים להתחשב בהם... כל אחד ואחת מבני המשפחה רוצה משהו אחר...
הבני דודים רוצים לונה-גל, סבתא רוצה ללכת לאכול ולנוח צהריים, הבנות רוצות לעשות יצירה
ואנחנו ההורים רוצים שכולם יהיו מרוצים וישתו הרבה מים ושיעבור לנו היום הזה בשלום... !

אחרי הרבה התלבטויות אנחנו מחליטים לעשות קיאקים בירדן כי זה מוצל ובכלל נראה לנו..
אבל הבנות מוחות ורונה מתחילה עם דמעות ומחאות של :
"אתם לא תגידו לי מה לעשות"....
זה הקטע בו כבר מגיל צעיר מאוד אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות ואיך צריך לעשות את זה,
כיצד ואיך אנחנו צריכים להתנהג, ומתכנתים אותנו להישמע רוב הזמן להוראות ההפעלה המתאימות לתכנות התרבותי הנפוץ בסביבת הגידול בה אנחנו גדלים (בסביבות גידול שונות ייתכנו בהחלט צורות תכנות נפוצות שונות)
ויש בתוכנו גם את החלק אשר רוצה לגדול, לצמוח ולהתפתח בכיוונים שונים ומיוחדים אשר מתאימים לו
ועל-פי הדרך הטבעית בה האדם המסוים הזה יכול לבטא את עצמו.
האדם הזה יכול ורוצה ומוכשר בסוג מסוים של ביטוי, האדם הזה יכול לגדול בתוך תרבות וחברה
אשר בה אין כמעט שום אפשרות לביטוי בדרך בה מתאים לאדם הזה לבטא את עצמו.
רוב הזמן, התרבות, החברה, המשפחה, המוסדות או השבט וכול מה ומי שיש להם השפעה על האדם הזה – מנסים להשפיע עליו למצוא דרכי ביטוי מקובלות, כלומר – להתנהג בהתאם לחוקי הקבוצה והשבט כמו גם החברה והתרבות ולא לשנות או להתבלט וללכת בדרכים אחרות וחדשות.
באדם הזה נצרב שוב ושוב כי כל הזמן כולם לא נותנים לו להתבטא ואומרים לו מה ואיך להיות, לחיות, לחשוב ולעשות, והאדם הזה אוסף על זה צריבה חזקה של תחושת תסכול ורגשות אשם.

ה
צהוב הגבוה (המרכז הרגשי הגבוה) ביחד עם הירוק הגבוה (המרכז המיני-יצירתי הגבוה)
רוצים לקחת את האדם לאזורים של השראה והנאה בתוך אזורי הכיוונים הטבעיים לאדם הזה.
אבל,
ב
לבן (השכלי) נצרב כל הזמן כי האדם לא בסדר וכי הוא לא מתנהג ועושה וחושב ומשתלב כפי שמצפים ממנו,
המחשבות השליליות עוברות דרך המתג ה
אדום (מוטורי) ומפעילות את הרגש הנמוך (המרכז הרגשי הנמוך)
ובמקום השראה והנאה במרכזים הגבוהים אנחנו מקבלים כעס ותסכול ורגשות אשם במרכזים הנמוכים,
כי ה
צהוב (הרגשי) הוא מיכל האנרגיה של החמישה בנשמה, ובמקום להזין את ההשראה וההנאה...
מיכל האנרגיה עכשיו מתעל את האנרגיה לכעס ותסכול ושאר רגשות שליליים.
כי האדם הזה אשר חש נמשך למשהו מסוים ורוצה ללכת בכיוון המתאים לו – מרגיש עכשיו  כי הוא 'לא בסדר'
שיש לו את המשיכה לדברים האלו והרצון לכיוון הזה.

וכך במקום שהחמישה בנשמה יעקבו אחר הזרימה : ירוק       צהוב        כחול      אדום      לבן

זה מתערבב לכיוונים כמו למשל :  לבן     אדום      צהוב.... ובקיצור סלט עם טעם גרוע !

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים...אני מחליטה ללכת לחנות להביא כמה מצרכים...

אין להתחמק... מולי מגיעה חנה וישר היא מטיחה : "אוי ויי...שמעת מה קרה ?"
"חדשות היום".... !
רוב הסיכויים כי רבים מאיתנו מכירים את זה,

היינו בחופשה איזה זמן במקום מרוחק, או בפשטות לא התחברנו למשך כמה ימים לרשת של המדיה
(אם לא קרה לכם אז מומלץ מאוד !!) ואז אנחנו פוגשים איזה אדם ומיד האדם הזה מדווח לך מה היה בחדשות,
מה קורה בשכונה ומי מת ומי חולה והיכן הייתה תאונה...
בשלב הזה מגיע עם התבשיל של החדשות גם הרוטב הסמיך של התגובות, בסגנון של "עד כמה זה נורא"
וגם "סוף העולם" ובכלל...
זה קורה לכולנו, המוח נדבק לזה כמו איזו סוליה של נעל הנדבקת לחרא האחרון עליו דרכנו 
וככה אנחנו צועדים והולכים ומשאירים סביב עקבות של זה.... כן, די מצחין. 
החרא הזה הולך ויורד עד המאורע הבא אשר יידבק עלינו שוב וגם איתו נלך איזה זמן...וכן הלאה.

 

האדום (המוטורי המכאני) מקבל ידיעות של חדשות אחרונות, תפקידו הוא לאחסן
ולרשום בתוך מאגר הרישומים של ה
לבן (השכלי) את מה שמגיע.
ה
אדום מתמגנט לדברים וגם נהיה רכושני עליהם, עכשיו יש לו 'רכוש עסיסי חדש אשר עליו הוא התמגנט'
ויש לזה את הצורה של 'האירוע המרכזי בחדשות היום', ה
אדום מנסה לרשום ולקטלג את זה בחופזה בתוך הלבן
(בעיקר עם החדשות האלו הן חדשות קשות אשר הוא לא כל כך מוצא כיצד להתמודד איתן והן מעלות מחשבות שליליות הגוררות את המערכת לרגשות שליליים) והוא מתייג את זה במחלקה הנוראה של 'מרחץ דמים ברוטב זוועת עולמים', ובחלוף כמה ימים, שוב אנחנו נפגשים עם האדם הזה או עם מישהו המספר לנו על 'חדשות היום'
וכבר יש בכלל 'חדשות יום' של 'זוועות עולם' חדשות וכבר נשכחו כמעט לגמרי החדשות האחרות הקודמות.  

 

האדום (מוטורי-תנועתי) מנסה לדבר על הרשמים האחרונים שנכנסו למערכת,
זה ה
אדום אשר לא מסוגל להמיר את הרשמים או שהרשמים הללו רשומים לו בתור משהו מאוד שלילי
ה'מזעזע' את המערכת... ואז הוא מסתובב עם רשמים לא מעוכלים או עם הרשמים שיש לו ולא יודע היכן לשים אותם
ו/או כיצד לתייג אותם והמחשבות השליליות שלו ושל הסביבה גורמות רגשות שליליים אשר מקשים עוד יותר על העיכול של הרשמים האחרונים שנוצרו...עד עוד כמה ימים בהם יפוג הקושי של הרישום הזה ויגיע הרישום הבא – גם הוא הרישום האחרון איתו ה
אדום נתקל בקושי למיין ולסווג ולרשום לתוך הלבן (שכלי).
(מעניין לראות כי ככול שהרשמים יותר 'מזעזעים' או קשים ביותר לעיכול,
ככה מהר האנשים מתקשים לדבר עליהם ומעדיפים להתעלם ולעבור ל...'נושא הבא' !)

 

שמעת
    מה קרה ??

"לא לעצום עין כל הלילה"...
מדי פעם אני מרימה טלפון לסבתא אסתר כי היא זקנה וככה אני מראה לה חיבה ומתעניינת בשלומה...
ומיד היא מתחילה :
"כל כך דאגתי לך שלא הצלחתי לעצום עין כל הלילה".
דאגנות יתר היא נטייה נפוצה אצל אנשים רבים, מי יותר ומי פחות,
גם רוב האנשים אשר התנסו בתפקיד של להיות הורים לילדים – מכירים מקרוב מאוד את המצב הזה
אשר נקרא 'לדאוג'.

אנחנו נמצאים בקשר עם האדם הזה, לעתים הוא קטן ושברירי וזקוק לדאגתנו
או לפחות כך זה היה בתחילת הקשר ויכול להיות כי עכשיו הוא גדול ונמצא במקום מרוחק ולנו כבר יש חיבור ותיק, הרגשות שלנו מעורבבים איתו, המחשבות שלנו עסקו באדם הזה במשך שנים רבות וה
אדום המגנטי מאוד מתמגנט ורכושני ורואה באדם הזה חלק מאיתנו, זוהי 'זהות' כמעט כאילו אנחנו והאדם הזה 'זהים'.
אנחנו רק רוצים לשמוע כי 'הכול בסדר' מהאדם הזה ולהסיר דאגה מליבנו.

האדם הזה בעבורנו הוא כמו רכוש יקר מאוד,
לעתים הרכוש היקר ביותר אשר יש לנו בחיינו, ואשר אם אבד או נעלם לנו,
אנחנו רק רוצים לדעת כי הוא נמצא קיים ובסדר כי אחרת אנחנו באמת יכולים 'לא לעצום עין כל הלילה' מרוב דאגה.

אנחנו דואגים לאדם הזה, כלומר : אין לנו רישום ב
לבן (שכלי) מה המצב של האדם הזה בזמן האחרון
כי חלף איזה זמן ולא הצלחנו ליצור עם האדם הזה קשר.
ה
אדום (מוטורי) ממוגנט לחדשות ישנות, בעיניי הלבן (שכלי) זה שלילי מאוד וזה יוצר מחשבות שליליות
והמתג של ה
אדום המכאני לוחץ על הדוושה של המיכל הצהוב (רגשי) וזרם של רגשות שליליים בצהוב הנמוך
(רגשי נמוך)
של פחדים ודאגות ו'סרטים גרועים' שוטף את המערכת ואותנו ואנחנו דואגים עוד יותר.

גיסתי מרימה אליי טלפון כי היא נורא עסוקה ויש לה רגש אשמה כי היא לא עוזרת לזקנים של המשפחה...
אנחנו מדברות והיא אומרת וחוזרת שוב ושוב... על :
"אוייש...ממש לא נעים לי",

שוב ושוב אנחנו יכולים לשמוע את עצמנו אומרים ו/או חושבים ו/או פועלים ומבטאים כל מיני צירופי מילים המתארים את אדון וגברת "לא נעים לי"...

זוהי אחת מצורות הביטוי השגורות בה אנחנו מבטאים את עצמנו לגביי כל מיני סוגים של מצבים
ומערכות יחסים בהן אנחנו מרגישים את ה "לא נעים".

יש לכך אינספור דוגמאות בחיינו :
כמו למשל לרצות לבוא תמיד לאירוע המשפחתי בידיים מלאות
גם כאשר הודיעו לנו ברגע האחרון על האירוע...
וממש אין לנו שום דבר מתאים להביא,
בקושי הספקנו להתכונן לאירוע והיינו בעבודה עד שעה מאוחרת,
אבל האנשים אשר הזמינו אותנו חשובים לנו,

לעתים הם כאלו אשר לכיוון שלהם אנחנו מרגישים סוג מסוים של חוב
מוסרי או אחר, בקיצור 
מה שבטוח זה ש...
"אדון וגב' לא נעים לי" יבואו לאירוע....
ואנחנו ניגרר ביחד איתם – איתנו אשר איתם
ועם התחושה הזאת ה..."לא נעימה"...
כי לא נעים לנו ! ! !


יכול להיות כי אנחנו מוזמנים לאיזשהו מקום או אירוע,
הצריבה החינוכית עליה גודלנו רשמה לנו במאגר הסימוכין של ה
לבן (שכלי) :
כי מן הראוי והמנומס לבוא לאירועים לבושים במיטב מחלצותינו
ובאמתחתנו מתנה הולמת. 
כרגע אנחנו בקטע בחיים בו החיים שלנו הם בעצמם 'אירוע' מן הסוג אשר בכלל לא קל לשרוד בו. 
אנחנו עובדים קשה עד שעה מאוחרת, כמעט לא מספיקים לראות את הילדים או אנשים אחרים,
אין לנו זמן לעצמנו וגם ממש לא לשום דבר אחר וגם לא תקציב לבגדי אירועים ומתנות 'הולמות'... !
אבל,
ה
אדום (מוטורי-מכאני-תנועתי) הולך באופן מכאני ללבן (שכלי) ומוציא משם את הרישום שיש לנו
לגביי : 'כיצד אמורים לפעול במצבים מן הסוג הזה' ...
ואז הוא מביא איתו גם את הרישום של מערכת היחסים שיש לנו עם האנשים האלו,
וביחד אנחנו מתחילים לשקול את העניין ומרגישים כי אנחנו פשוט 'חייבים ללכת'.

מכיוון שיצאנו בהרגשה כי אנחנו 'חייבים' אז זהו זה, עכשיו יהיה לנו 'לא נעים לא לבוא או לא נעים להגיד כי אנחנו לא יכולים להגיע או לא נעים לבוא בלי מתנה הולמת ולבושים בהתאמה לאירוע'... !

מופעלת כאן אצל הצהוב (רגשי) ביחד עם הרישום בלבן (שכלי) לגביי מערכת היחסים הזאת והרכושניות של
ה
אדום (מוטורי) הסיסמא : "יחסים הם נכסים".
וכך, מפאת הנכס הזה אשר נקרא יחסים ובגלל העבר שיש לנו עם האנשים האלו והיחסים אשר היו לנו איתם...
אנחנו הולכים לאירוע לבושים בחליפה ושמלת "לא נעים לי" ארוכה ובאמתחתנו מתנה
אותה אנחנו לא בטוחים כי יכולנו להרשות לעצמנו....כי ..."לא נעים לנו"  ! ! !

זה יכול להיות אירוע, מקרה בו רצינו להגיד משהו ולעמוד על שלנו או משהו אחר,
יש על זה הרבה סיפורים המתארים את הקושי של ה..."לא נעים"... !

אז מה ? אז ככה...כאשר אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים מתוך "לא נעים לי" התוצאה היא :
אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סיטואציות לא נעימות ומושכים לתוך חיינו עוד הרבה מהמחלקה של
"לא נעים".
This is about The Reason Why you do it.... & If You Can't baet them join then  &  Meny more ather parts of the fals personality.....
זה בגלל הסיבה למה ומדוע עושים את זה ...ואם אתם לא מסוגלים להתנגד אז אתם מצטרפים ועוד הרבה חלקים של האישיות-הנרכשת-המזויפת....

remind

 לא  עצמתי  עין
   כל  הלילה !!!
 טוב   נו  . . . לא  נעים . . אז באים ! ! 
bottom of page