פרשנויות פסיכולוגיות
על הלימוד של
. ג ו ר ד י י ף ואוספנסקי
מאת :
מוריס ניקול
עמודים : 1620-1700
עמוד 1621
אלו הן כמה מן האמיתות של העבודה. ואני הזכרתי את זה כי נשאלתי לאחרונה מה הייתה כוונתי כאשר הזכרתי את האמיתות של העבודה.
הדבר השני אשר קובע את היחס הפנימי שלכם אל העבודה זה 'לעשות את העבודה'.
אם אתם מחברים את עצמכם ' על-ידי התפישה הפנימית שלכם עצמכם ', עם האמיתות של העבודה, ועל-ידי כך אתם 'תופשים ומבינים ומגשימים את הטוב שלהן', אז אתם תקבלו את שני-2 המזונות הנחוצים וההכרחיים בשביל ההתפתחות של המהות.
ממש כמו שהגוף הפיזי דורש מזון ומשקה ממשיים למען ההזנה שלו, כך עושה גם הגוף הפסיכולוגי כאשר הוא דורש אומנם את שני-2 המזונות הפסיכולוגיים של הטוב ושל האמת, ואשר אותם העבודה יכולה לספק.
עכשיו, אחד מן הדברים לעשות הנו 'להתבונן בעצמך' ולהכיר ולדעת ולתפוש ולהבין בצורה הכי מלאת תודה את 'הטוב' של זה בתהליך הזמן.
אחד מן הקשיים בהתבוננות-עצמית זה להביא לתוך עצמך את המשמעות של המילה אשר מתאימה לך ויכולה להיות מוכלת ומיושמת בתוכך.
הבה ניקח את המילה 'יהירות' – 'Vanity' . מישהו יכול לבוא ולהגיד לי : "אתה יהיר" – "Vain".
הבה נגיד כי המשמעות של המילה הזאת לא מגיעה עד אליי ולא ממש נכנסת לתוכי, כי אני אף פעם לא התבוננתי בעצמי, ואולי אני יכול לענות " אני בכלל לא יהיר וגאוותן – Vain "
אבל, אני מרגיש מרוגז וכועס.
אז, כאן יש מרווח ופער, ואשר אותו זה אפשרי לך למלא בעצמך.
גורדייף אמר לפני הרבה שנים למישהו כי המאפיין הראשי שלו הנו של 'טווס',
אז האדם הזה היה ספקני, והוא לא יכול היה לראות מה הייתה הכוונה, ואני מאמין כי הוא אף פעם לא יכול היה לראות את זה.
ועדיין, האחרים יכלו בקלות לראות על מה היה מדובר ומה הייתה הכוונה.
זה מצייר את הקשיים של 'לעשות' את העבודה בצד של להתבונן בעצמך.
ניתנת לכם מילה כגון 'אהבה-עצמית' – ואתם לא יכולים למצוא בעצמכם איזשהו יישום או איזושהי הכלה של זה בתוך עצמכם.
ומצד שני, יכול להיות כי לפעמים אתם תתבוננו במשהו אשר בשבילו אתם לא יכולים למצוא מילה מתאימה ואתם תזהו את זה רק על-ידי טעם פנימי.
ואולי רק שנים מאוחר יותר אתם תבינו ותתפשו ותכירו ותדעו כי זאת היא יהירות וגאווה ואשר לגביה הייתם ספקניים.
זה הנו ניסיון מאפיין בעבודה, וזה סימן של היחלשות האהבה-העצמית
כי זה סימן כי האהבה-העצמית נחלשת ומכניסה פנימה קצת אמת על עצמך.
עכשיו, אם נשוב ונחזור אל העוינות בין האהבה-העצמית לבין העבודה, אז השאלה היא לגביי האיכות של היחס הפנימי של האחד אל העבודה. ואת העניין הזה אפשר להציב ולהציג בפשטות.
אם היחס שלכם אל העבודה מתמזג ומתערבב עם אהבה-עצמית אז אתם לא תקבלו שום דבר אמתי
והסכנה היא גדולה כי הזרעים של העבודה יכולים להתקלקל ולהיכחד.
זה הנושא וזוהי העלילה של כמה מן המשלים. על הזרע אשר נופל על אדמת טרשים סלעית ומלאה אבנים ומתקלקל ונכחד מן החום של השמש זאת היא דוגמא למשל אחד.
" 2 וַיְלַמְּדֵם הַרְבֵּה בִּמְשָׁלִים וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם בְּלַמְּדוֹ אוֹתָם׃ 3 שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ הִנֵּה יָצָא הַזֹּרֵע לִזְרֹעַ׃ 4 וַיְהִי בְזָרְעוֹ וַיִּפֹּל מִן־הַזֶּרַע עַל־יַד הַדָּרֶךְ וַיָּבֹאוּ עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיֹּאכְלֻהוּ׃ 5 וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל עַל־מְקוֹם הַסֶּלַע אֲשֶׁר אֵין־לוֹ שָׁם אֲדָמָה הַרְבֵּה וַיְמַהֵר לִצְמֹחַ כִּי לֹא־הָיָה לוֹ עֹמֶק אֲדָמָה׃ 6 וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּצָרֵב וַיִּיבָשׂ כִּי אֵין־לוֹ שׁרֶשׁ׃ 7 וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל בֵּין הַקֹּצִים וַיַּעֲלוּ הַקֹּצִים וַיְמָעֲכֻהוּ וְלֹא נָתַן פֶּרִי׃ 8 וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה וַיִּתֵּן פְּרִי עֹלֶה וְגָדֵל וַיַּעַשׂ זֶה שְׁלֹשִׁים שְׁעָרִים וְזֶה שִׁשִּׁים וֵזֶה מֵאָה׃ 9 וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע׃ "(הברית החדשה, הבשורה על-פי מרקוס, פרק ד', פסוק5-6)
השמש כאן היא החום של האהבה-העצמית. המשל הגדול בהקשר לזה הנו זה אשר עוסק עם הטיהור של המקדש. והמשמעות של זה אומרת כי חייבים לטהר מן היסוד את היחס הפנימי אל העבודה, לטהר מן היסוד את האהבה-העצמית ואת האינטרסים והשאיפות שלה – את האמביציות שלה. העבודה היא לא הצעה עסקית, וכמו כן היא גם לא עוסקת במטרות של החיים.
הדברים האלו לא יכולים לפתח את המהות אשר הגיעה וירדה למטה מ- רמה אחרת.
היחסים הפנימיים אל העבודה 'המטוהרים מן האהבה-העצמית' הם אלו אשר יוצרים את
'המקדש אשר בתוכנו'. דרך המקדש 'הזה' אפשרית תקשורת עם רמה גבוהה יותר, אבל לא אם זה מסואב ומזוהם ומשחיתים ומחללים את זה עם אהבה-עצמית ועם האינטרסים שלה.
עמוד 1622
" 12 וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ אֶל־מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וַיְגָרֶשׁ מִשָׁם אֵת כָּל־הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיַּהֲפֹךְ אֶת־שֻׁלְחֲנוֹת הַשֻׁלְחָנִים וְאֶת־מֹשְׁבוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים׃ 13 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֵן כָּתוּב כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים׃ " (הברית החדשה, הבשורה ע"פ מתיו, פרק כ"א, פסוק 12-13).
אתם יכולים להבחין איך בתוך האדם ישוע העבודה מתעסקת בקשיחות עם ההתערבבות והמיזוג של האבהבה-העצמית והאהבה לעצמי ועם היחס הפנימי של האחד כלפיה.
זה הערבוב של שתי-2 רמות אשר אם לא מפרידים אותן בתוך התודעה-Mind ובלב,
אז הן עוינות בצורה הדדית.
וזאת היא המשמעות הפסיכולוגית של המשל הזה אשר חשובה בשבילנו היום.
בית אמוול (20.9.1952)
מאמר על המשמעות של אמונה (פתיח עבודה)
אנחנו נשוב בינתיים ונחזור על הנחיצות וההכרח של חשיבה פסיכולוגית בעבודה בנפרד ובנבדל מן החשיבה החושית-הסנסואלית. הרעיון אשר מובע בקצרה, זה הנו כי אף אחד לא יכול להתפתח 'מבפנים' באמצעות חשיבה חושית-סנסואלית.
הסוג של החשיבה אשר מבוססת רק על החושים, עד כמה שהיא לא תהיה הגיונית ולוגית, היא נושאת אותנו רק במידה מסוימת. היא לא, והיא אף לא יכולה – לפתוח את התודעה-Mind הפנימית.
רק החשיבה הפסיכולוגית יכולה לעשות כך.
בקשר לכך יש לנו במקום הראשון את הסקאלה אשר העבודה נותנת על רמות של חשיבה :
Mind – תודעה גדולה יותר
חשיבה פסיכולוגית
חשיבה לוגית חשיבה חושית – סנסואלית חשיבה פורמטורית
חשיבה לא-לוגית אמונה תפלה
אני אזכיר לכם כי נאמר לנו כי אלא אם כן אנחנו מאמינים בקיומה של תודעה-Mind גדולה יותר,
אז אנחנו לא נהיה יכולים להטמיע את העבודה – כלומר, לקחת ולהכניס את זה פנימה כדי שהיא תוכל להפוך להיות חלק מאיתנו ובכך גם תשפיע עלינו.
היכולת להגיע אל הרמה של חשיבה פסיכולוגית תלויה בשכנוע של הקיום של תודעה-Mind גדולה יותר. בלי חשיבה פסיכולוגית אנחנו לא נהיה יכולים ליצור מגע עם המרכזים הגבוהים.
ובמקום השני, יש לנו את שלושת-3 החלוקות העיקריות של המרכז השכלי והמרכז הרגשי, אשר נקראות החלק התנועתי והחלק הרגשי והחלק השכלי.
העולם החיצוני מרכזים
של החושים גבוהים
עמוד 1623
אני אקח את המרכז השכלי ואקרא לחלק התנועתי 'המקום של התודעה-Mind החיצונית' ,
לחלק הרגשי 'המקום של התודעה-Mind האמצעית או תודעת הביניים' ולחלק השכלי
'המקום של התודעה-Mind הפנימית'.
התודעה-Mind האחרונה מופנית אל המרכזים הגבוהים.
החשיבה החושית-הסנסואלית לא יכולה לפתוח את זה אלא רק חשיבה פסיכולוגית יכולה לפתוח את התודעה-Mind הפנימית.
עכשיו, תנסו להבחין בנקודות המגע בין מה שנאמר לעיל ומה שמגיע להלן, ואשר זה נלקח מתוך ספר אשר נכתב ונקרא באופן זמני וארעי וראשוני 'הסימן או האות' – ' The Mark' (ספר מאת ניקול).
המילה אשר מתורגמת בתור 'אמונה' (Pistis) ומשמעותה בברית החדשה היא יותר מ 'אמונה'.
המשמעות שלה זה 'סוג נוסף ואחר של חשיבה'.
הבה ניקח דוגמא מתוך כתבי הבשורה הנוצרית :
" 5 וַיָּבֹאוּ הַתַּלְמִידִים אֶל־עֵבֶר הַיָּם וְהֵם שָׁכְחוּ לָקַחַת אִתָּם לָחֶם׃ 6 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֲלֵיהֶם רְאוּ וְהִשָׁמְרוּ לָכֶם מִשְּׂאֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצַּדּוּקִים׃ 7 וַיַּחְשְׁבוּ כֹה וָכֹה בְּקִרְבָּם וַיֹּאמְרוּ עַל־דְּבַר שֶׁלּא־לָקַחְנוּ אִתָּנוּ לָחֶם׃ 8 וַיֵּדַע יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם קְטַנֵּי אֱמוּנָה מָה־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם אֲשֶׁר לֹא־לְקַחְתֶּם אִתְּכֶם לָחֶם׃ 9 הַעוֹד לֹא תַשְׂכִּילוּ וְלֹא תִּזְכְּרוּ אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת־הַלֶּחֶם לַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְכַמָּה סַלִּים נְשָׂאתֶם׃ 10 וְאֶת־שֶׁבַע כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם לְאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ וְכַמָּה דוּדִים נְשָׂאתֶם׃ 11 אֵיךְ לֹא תָבִינוּ כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם אָמַרְתִּי אֲלֵיהֶם הִשָׁמְרוּ לָכֶם מִשְּׂאֹר הַפְּרוּשִׁים וְהַצַּדּוּקִים׃ 12 אָז הֵבִינוּ כִּי לֹא אָמַר לָהֶם לְהִשָׁמֵר מִשְּׂאֹר הַלֶּחֶם כִּי אִם־מִלִּמוּד הַפְּרוּשִׁים וְהַצַּדּוּקִים׃ " (הברית החדשה, מתיו, פרק ט"ז, פס' 5-12).
במקרה הזה זה היה ברור כי התלמידים לקחו משהו אשר נאמר על-ידי ישוע במשמעות הסנסואלית-החושית של זה – כלומר, על-פי האופן המילולי הממשי של המילים. וישוע אמר להם כי זה רק היה סימן כי הם קטני אמונה.
אבל, זאת היא לא שאלה של אמונה. יכול להיות כי הם האמינו מאוד בישוע הנראה.
ועדיין, האמונה שלהם הייתה קטנה והם היו קטני אמונה. מהי המשמעות של זה ?
המשמעות של זה היא כי אמונה – Faith היא יותר מאמונה – Belief ,
וזאת לא שאלה של – Belief, כי זה יכול להיות שהם האמינו – Belief מאוד בישוע הנראה,
אבל הם עדיין היו קטני אמונה – Faith. ומה היא המשמעות של זה ?
המשמעות היא כי – Faith היא יותר מ – Belief .
ובמקרה זה, אמונה – Faith המשמעות שלה היא הבנה ברמה אחרת מאשר הבנה מילולית.
הבנה חושית-סנסואלית, לא יכולה ליצור מגע או להגיע להיות בקשר עם המשמעות אשר וכלת בלימודים של ישוע. ישוע לא דיבר על מחמצת שאור ממשיים אלא על מחמצת שאור פסיכולוגיים. ישוע לא דיבר באופן מילולי ובצורה סנסואלית-חושית אלא באופן וצורה פסיכולוגיים.
למילים שלו לא הייתה בכלל משמעות סנסואלית-חושית אלא רק משמעות פסיכולוגית.
מחמצת השאור אשר עליה דיברו לא הייתה מחמצת שאור ממשית ומילולית וכמו כן הלחם לא היה לחם ממשי ומילולי אלא אבל שקריות וטעות אשר מזהמת את הטוב.
הצדוקים והפרושים הם תמיד בתוכנו.
את הצדוקים ניתן להשוות למדענים של היום. הם לא מאמינים באיזשהם חיים אחרי המוות.
זאת היא מחמצת השאור של השקריות שלהם. ניתן להשוות את הפרושים עם אנשים אשר עוסקים בהופעתם ואשר חושבים לכאורה כי הדבר הכי חשוב זה ללכת ביום ראשון אל הכנסייה (כדי להיראות על-ידי אנשים) וזאת מחמצת השאור שלהם. הם קיבלו סטיגמציה בתור צבועים ובתור כאלו אשר אין להם אמונה – Belief פנימית.
עכשיו, ישוע מחבר כאן את חוסר ההבנה הפסיכולוגי של התלמידים ואת חוסר היכולת לראות את אשר מגיע ובא כתוצאה מכך ומהי הכוונה בקטנות אמונה.
עמוד 1624
ובמילים אחרות, ישוע מחבר ומקשר את הקיבולת ואת היכולת של 'הבנה פסיכולוגית' עם זה שתהיה ברשותך אמונה – Faith. ואת ההבנה החושית-הסנסואלית עם קטנות אמונה – קטנות - Faith.
או במיקום אחר אפילו עם עיוורון ועם חוסר אמונה או עם היעדר מוחלט של אמונה – Faith ומוות פנימי. " אמונה – Faith היא הכרחית ונחוצה כדי לפתוח את החלק של התודה-Mind אשר לא נפתח על-ידי החושים ".
הבה נפנה עכשיו אל קטע אחר אשר קשור לאמונה-Faith ולמשמעויות הגבוהות שלה.
יכול הליות כי רבים האמינו בישוע בתור עושה ניסים נראים והם האמינו – Belief דרך מה שהם ראו ודרך העדויות של החושים.
אבל, באגרת אל העבריים זה נאמר כי אמונה – faith נקראת " הבסיס של אמונה – Belief ב, מה שהוא הנו בלתי נראה. אבל, אמונה – Faith היא הבסיס והיסוד לדברים אשר מקווים להם, ושכנוע בדברים בלתי נראים ".
וזה לא רק שכנוע בדברים בלתי נראים, אלא אבל גם בסיס או מישור אשר עליו אפשר להגיע אל עולם שלם נוסף של יחסים וערכים, ואחד אשר הנו מעל העולם הנראה והנגלה והוא הנו הגורם שלו. אז, הכותב הבלתי ידוע של האגרת אל העבריים ממשיך במילים אלו :
" כִּי הָאֱמוּנָה הִיא בִטָּחוֹן בְּמַה־שֶׁנְּצַפֶּה לוֹ וְהוֹכָחַת דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים׃ 2 וְהִיא שֶׁהוּעֲדָה עַל הָאָבוֹת׃ 3 בָּאֱמוּנָה נָבִין כִּי־הָעוֹלָמוֹת נַעֲשׂוּ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים לְהוֹצִיא הַנִּרְאֶה מִן־הַנֶּעְלָם׃ "
(הברית החדשה, אגרת אל העבריים, פרק י"א, פס' 1-3)
הכותב ממשיך הלאה לתאר איך זה שיש ברשותך אמונה – Faith אשר היא לא מוגדרת במדויק, אלא אבל מדובר בעיקר על ההשפעות שלה. ונאמרו עליה כמה דברים מסוימים וברורים – כמו לעיל – כדי להראות כי היא עוסקת עם תפישה פנימית של סקאלה.
אם אמונה – Faith גורמת לאדם לתפוש בתודעתו – Mind שלו, כי העולם אשר הוא בלתי נראה אל החושים, נמצא מעל העולם הנראה והנגלה והוא הנו הגורם לו, אז הוא תופש את הדברים בסקאלה – כלומר, במושגים של רמות גבוהות ונמוכות.
כאשר הסנטוריון-שר המאה אמר כי הוא הנו אדם אשר מתחת לסמכותם של אלו אשר מעליו, בזמן בו הוא בעצמו יש לו את אלו אשר מתחתיו בדרגתם. והוא הוסיף כי זה חייב להיות אותו דבר עם ישוע, והוא דיבר במושגים של סקאלה. הוא התכוון כי ישוע היה רק צריך לתת פקודות וכי אז המשרת החולה שלו (של שר המאה) נרפא. וכאשר ישוע שמע את זה הוא קרא וצעק כי הוא לא פגש קודם אף פעם מישהו אשר הבין טוב יותר את המשמעות של אמונה.
מסופר כי הסנטוריון – שר המאה, שלח אל ישוע שליחים בבקשו לרפא את המשרת שלו.
" 6 וַיֵּלֶךְ אִתָּם יֵשׁוּעַ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַבַּיִת וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר־הַמֵּאָה אֶת־רֵעָיו לֵאמֹר לוֹ בִּי אֲדֹנִי אַל־נָא תִטְרַח כִּי־נְקַלּתִי מֵאֲשֶׁר תָּבוֹא בְּצֵל קוֹרָתִי׃ 7 וּבַעֲבוּר זֹאת גַּם־אֶת־עַצְמִי לֹא חָשַׁבְתִּי רָאוּי לָבוֹא אֵלֶיךָ אַךְ דַּבֶּר־נָא דָבָר וְיֵרָפֵא נַעֲרִי׃ 8 כִּי גַם־אָנֹכִי אִישׁ נָתוּן תַּחַת הַמֶּמְשָׁלָה וְיֶשׁ־תַּחַת יָדִי אַנְשֵׁי צָבָא וְאָמַרְתִּי לָזֶה לֵךְ וְהָלַךְ וְלָזֶה בוֹא וּבָא וּלְעַבְדִּי עֲשֵׂה־זֹאת וְעָשָׂה׃ 9 וַיִּשְׁמַע יֵשׁוּעַ אֶת־דְּבָרָיו וַיִּתְמַהּ עָלָיו וַיִּפֶן וַיֹּאמֶר אֶל־הֶהָמוֹן הַהֹלֵךְ אַחֲרָיו אֹמֵר אֲנִי לָכֶם גַּם־בְּיִשְׂרָאֵל לֹא־מָצָאתִי אֱמוּנָה גְּדוֹלָה כָזֹאת׃ 10 וַיָּשׁוּבוּ הַשְּׁלוּחִים אֶל־הַבָּיִת וַיִּמְצְאוּ אֶת־הָעֶבֶד הַחֹלֶה וְהִנֵּה נִרְפָּא׃ " (ב"ח, לוקס, פרק ז', פס' 6-10).
ובכן, אם נשוב אל האגרת אל העבריים אז שם הכותב ממשיך ואומר :
" 6 וּבְלִי אֱמוּנָה אִישׁ לֹא־יִהְיֶה רָצוּי לֵאלֹהִים כִּי כָל־הַקָּרֵב אֵלָיו צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין כִּי־יֵשׁ אֱלֹהִים וּגְמוּל הוּא מֵשִׁיב לְדֹרְשָׁיו׃ " (ב"ח, אגרת אל העבריים, פרק י"א, פס' 6).
כלומר, זה בלתי אפשרי בלי הבסיס והיסוד של האמונה – Faith.
עמוד 1625
ואשר זאת עושה את זה אפשרי לאדם לחשוב מעבר לעשויות של החושים שלו או להבין ולתפוש ולהכיר את הקיום של סקאלה בלתי נראית ולהבין משמעות פסיכולוגית.
להבין ולהכיר ולתפוש את הסקאלה ואת המשמעות אשר אומרת להבין ולהכיר ולתפוש רמות שונות של משמעות. משמעות מילולית היא דבר אחד, ומשמעות רוחנית או פסיכולוגית היא דבר אחר – למרות כי המילים אשר בהן משתמשים הן אותן מילים.
לדוגמא, ראינו כי המילה – Yeast – שמרים ומחמצת שאור, אשר בה משתמשים בציטוט ואשר מייצגת שתי-2 רמות של משמעות. והתלמידים לקחו את זה אל רמה נמוכה ואז נאמר להם כי הם קטני אמונה – Faith. כי החשיבה שלהם הייתה סנסואלית-חושית.
והיה להם קושי לחשוב בדרך חדשה וברמה אחרת והחשיבה הפסיכולוגית שלהם הייתה כל כך חלשה רק בגלל שהם היו מבוססים בחושים ולא באמונה – Faith.
לפיכך אז, חישה ואמונה מתארות שתי-2 דרכי חשיבה, אשר הן לא הפוכות ולא מנוגדות ולא עויינות ולא אנטגוניסטיות אלא הן ברמות שונות.
כי בלי התפישה של סקאלה ושל רמות, הדברים נעשים אז ניגודים והפכים כאשר הם בכלל לא כאלו והתודעה-Mind של האדם מתפצלת אל : ' או לזה או לזה, לאחד מן השניים'.
ואשר זה מוביל אל אינסוף בלבול, וויכוח והתנצחות והתנגחות מנטאלית ואומללות וסבל ומסכנות.
הכותב ממשיך הלאה ואומר : "אף אחד לא מגיע אל הנוכחות של אלוהים עד אשר הוא לומד להאמין כי אלוהים קיים וכי הוא מעניק פרס וגומל לאלו אשר מנסים למצוא אותו".
כפי הנראה זה ברור כי אם יש סקאלה מאחורי כל הדברים, ואם 'סדר' הנו סקאלה, אז מה שיותר גבוה בסדר זה לסדר את זה בסקאלה, ואז מה שהנו יותר גבוה ומה שיותר נמוך חייבים להיות קיימים. לכול דבר חייב להיות מעל ומתחת. האדם אשר לא יכול לתפוש סקאלה נראית או בלתי נראית, כפי שעשה הסנטוריון-שר המאה הזה, באמצעות הבנתו הפסיכולוגית בגלל אמונתו הגדולה, הוא יהיה סגור לאינטאיציות אשר אותן רק האמונה – Faith פותחת לכול תודעה-Mind ואשר עד עכשיו ישנה בתוך החושים ובעולם המוגבל אשר מתגלה בעזרתם.
הערות
1) לפי ובהתאם לדיאגרמות של העבודה יש תודעה-Mind חיצונית, אמצעית ופנימית.
תקראו להן איך שתרצו, רק התודעה-Mind החיצונית מיוחסת לחושים, והתודעה-Mind הפנימית למרכזים הגבוהים ולאופן או לדרך וצורת החשיבה שלהם.
2) התודעה-Mind הפנימית לא יכולה להיפתח על-ידי אהבת-העצמי, כי אז האדם חושב רק על-ידי עצמו ותמיד מסתכל על עצמו בכול הדברים ובכול דבר ולא על שום דבר גבוה.
3) אם התודעה-Mind הפנימית לא נפתחת אז האדם חי בתוך חיצוניות ויש לו רק את החושים ואת החשיבה-החושית הסנסואלית בתור הבסיס להבנה שלו.
ובכלל אין לו כוח ועוצמה של חשיבה פסיכולוגית – או לפחות מעט מאוד – כי היא לא בקשר ובמגע עם המרכזים הגבוהים.
עמוד 1626
בית אמוול (27.9.1952) איך גישות שגויות מענישות אותנו
העבודה מדגישה את החשיבות של גישות. בלימוד-עצמי נאמר לנו כי אנחנו חייבים להתבונן בגישות שלנו. זה נאמר כי אנחנו לא יכולים להשתנות אלא אם כן הגישות שלנו משתנות. גישה לא נכונה מעוותת את היחסים שלנו עם דברים. העבודה מלמדת אותנו כי אנחנו קשורים ומחוברים עם דברים חיצוניים כמו על-ידי חוטים דרך הגישות שלנו.
כאשר אין לכם בכלל גישה כלפיי איזשהו דבר אז אתם לא קשורים ולא מחוברים אליו. אם אתם לגמרי שווי נפש לחלוטין נגיד למשל לדת, אז אתם אולי יכולים לדמיין כי אתם מאוד טולרנטיים, אבל זה באמת בגלל שאין לכם בכלל גישה אל זה.
ההשפעות אשר נוצרות בתוך החיים כמו פוליטיקה, מלחמה, וכול האינטריגות של החיים כגון עושר,
עמדה חברתית – עמדה סוציאלית, עסקים, ספורט, לשבור שיאים של מהירות, שתייה, הימורים וכד'
- השפעת אלו נקראות השפעות – A.
הגישות שלנו אל ההשפעות האלו מחברות ומקשרות אותנו אליהם ומחזיקות אותנו מחוברים לחיים,
לא רק כמו על-ידי חוטים, אלא לעתים קרובות על-ידי חבלים.
על-פי הגישות שלכם כך אתם קשורים ומחוברים אל השפעות החיים האלו.
השפעות אחרות מסדר שונה נזרעות לתוך החיים על-ידי המעגל המודע של האנושות והן חייבות לעסוק בפסיכו-טרנספורמציה – כלומר, עם הטרנספורמציה האפשרית לאדם
דרך התפתחות-פנימית. הן לא נוצרות על-ידי החיים.
השפעות אלו בפני עצמן נקראות השפעות – C.
אבל, הן משתנות על-ידי החיין והופכות להשפעות – B.
זה בגלל שבשביל להבין השפעות – C, בצורה ישירה אנחנו נהיה חייבים להבין
את השפה של המרכזים הגבוהים, אשר חושבים במושגים של כן ו – לא.
אנחנו חושבים במושגים של כן או – לא.
כלומר, אנחנו חושבים בצורה פרמטורית-צורנית. ולחשיבה פומטורית-צורנית, אין כוח שלישי או כוח מחבר אשר מחבר ומקשר את שני-2 הכוחות ההופכיים המנוגדים.
חשיבה פורמטורית-צורנית היא כמו לשאול אם וכאשר רוכבים על אופניים אז אתה אמור וצריך להטות את הגלגל הקדמי לצד ימין או לצד שמאל ואתה מתעקש כי יתנו לך תשובה ברורה ומוגדרת.
עכשיו, עבודה זאת מגיעה במקורה בעיקר מהשפעות – C, והיא יכולה לפתוח את המרכזים הגבוהים.
הקשר והחיבור שלנו אל העבודה תלויים בגישה שלנו אליה, ואל הרעיון והאידיאה של תודעה-Mind גדולה יותר ושל אדם מודע. גישות יכולות להיות חיוביות או שליליות.
אם יש לך גישה שלילית כלפיי העבודה אז לא תהיה מסוגל להכניס אותה לתוך פנימה.
זה יכול לקרות אם לאדם אין בכלל מרכז מגנטי, כי למעשה מרכז מגנטי מוגדר בתור הכוח והעוצמה אשר יכול להבדיל ולהבחין בין השפעות – A להשפעות – B.
לדוגמא, האחד אמור וצריך להיות מסוגל להבחין ולהבדיל בין ההשפעות אשר נמצאות בעיתון 'מנים כלכליים' לבין ההשפעות אשר בכתובי הבשורה הנוצרית.
האחד אמור וצריך להיות מסוגל לראות כי הם עוסקות בדברים שונים ממש.
האדם הזה אשר רוצה ומחפש להיכנס אל העבודה הזאת אמור וצריך ללמוד למשך תקופה ניכרת ודרך התבוננות-עצמית מה הגישות שלו כלפיה. זה הנו חלק מן העניין הנחוץ וההכרחי
של לימוד-עצמי.
חלק מן הגישות שלו יהיו שליליות וחלק יהיו חיוביות. ככול שהלימוד שלו את העבודה גדל דרך
ההכלה והיישום של העבודה על ההוויה שלו עצמו, והראייה וההכרה וההודאה של האמת של העבודה, אז הגישות שלו יהפכו להיות חיוביות יותר ופחות שליליות. כי האמת משנה אותו.
עמוד 1627
למרות זאת ובכול מקרה, אם הוא לא לומד את העבודה בהתייחסות אל ההוויה שלו דרך
התבוננות-עצמית, והוא בכלל לא רואה בה אמת, אז הגישות שלו לא ישתנו. והוא יישאר אותו דבר. מאחר ואנחנו לא מודעים ישירות אל הגישות שלנו, אנחנו חייבים לנסות לגלות אותן על-ידי איזושהי שיטה, כמו להבחין באפקטים ובהשפעות אשר הן (הגישות) מייצרות.
הבעיה היא כי אנחנו מרגישים בבית עם הגישות שלנו, אבל העבודה בצורה בלתי נמנעת עושה מלחמה עם רבות מהן אם אנחנו מכניסים את העבודה לתוכנו.
אם אתה לא רוצה להשתנות ואתה לא רואה כל סיבה לכך, אז הדבר הכי גדול יהיה לא להכניס את העבודה פנימה לתוכך כך שתוכל להמשיך להישאר כפי שאתה.
(ואת זה אני נותן לכם בתור סוד מעמיק). ואני חייב לחזור על זה שוב, אנשים לא יודעים כי יש להם גישות. הם רק לא אוהבים ולא מחבבים את האנשים האלו ו/או כן אוהבים ומחבבים את האנשים ההם. כמו כן הם אוהבים ומחבבים את העניינים האלו אבל הם סולדים ו/או לא מחבבים עניינים אחרים.
בלי להבין ולתפוש כי זה הכול בגלל הגישות אשר בתוכם.
אנשים נאיביים מאוד אומרים לך כי בכלל אין להם גישות והם באמת מאמינים בכך – הם מדמיינים כי יש להם ראש פתוח.
עכשיו, בדרך של פרשנות אני רוצה לדבר על איך גישות לא נכונות ושגויות פוצעות אותנו ופוגעות בנו. אנחנו לא יכולים כי יהיו לנו גישות שגויות ולא נכונות בלי שאנחנו נזיק לעצמנו באיזושהי דרך.
כפי שאמרתי, גישה שגויה ולא נכונה נותנת לאחד יחסים לא נכונים לדברים.
לדוגמא, גישה שגויה ולא נכונה כלפיי אנשים אחרים נותנת לנו יחסים לא נכונים לעצמנו.
אני אנסה להסביר את זה על-ידי זה שניקח את הגישות אשר יש לנו כלפיי המין השני או ההפוך.
יש אישה בתוך הגבר ויש גבר בתוך האישה,
אך כל עוד אנחנו חד-צדדיים, ולפיכך גם לא מאוזנים – כלומר,
כל עוד אנחנו אדם מס' 1-2-3 – אז יש את חוסר ההרמוניה בתוך נגבר אשר בתוכו יש אישה וכמו כן יש גם חוסר הרמוניה ה=באישה אשר יש בתוכה גבר.
כלומר, זה אומר כי האישה בתוך הגבר מענישה את הגבר, והגבר אשר בתוך האישה מעניש את האישה. בכול מקרה הם בחילוקי דעות עם עצמם.
כאשר הגבר מביא לתוך המודעות את האישה אשר בתוכו, או האישה מביאה אל תוך המודעות את הגבר אשר בתוכה אז חילוקי הדעות הפנימיים האלו מפסיקים.
זאת היא עבודה ארוכה, אבל מתוך זה מגיעים אל שלווה ושקט ושלום וקבלה של המינים.
ואני כמובן מדבר כאן מן הבחינה הפסיכולוגית.
זה ככול הנראה מה שהתכוון ישוע כאשר הוא נשאל 'מתיי הממלכה שלו תבוא ?' והוא ענה :
'כאשר השניים יהיו אחד, וזה אשר בחוץ כמו זה אשר בפנים, והזכר עם הנקבה לא זכר ולא נקבה'.
אמרה זאת של ישוע מדווחת ב 'אגרת השנייה של קלמנט' (מן הספרים החיצוניים של הנצרות).
ואנחנו יכולים להבחין כאן כי במקרה של האדם, זה אשר בחוץ הנו הגבר וזה אשר בפנים היא האישה וכמו כן גם להיפך.
עכשיו, אם לגבר יש גישה רעה אל האישה ולאישה אל הגבר אז יש לו גם גישה רעה אל האישה אשר בתוך עצמו. ואם לאישה יש גישה רעה אל גברים אז יש לה גם גישה רעה אל הגבר אשר בתוכה עצמה. וזה בדיוק אותו הדבר עם הכול ועם כל דבר.
אתם יכולים כי תהיה לכם גישה רעה אל החיים, אל העולם ואל היקום עצמו – אבל אתם בתוך כל הדברים האלו והדברים האלו הם בתוככם. ובאותה הדרך, אם אתם שונאים את האנשים אשר מסביבכם אז אתם גם שונאים משהו בתוך עצמכם, ואיזשהו חלק ממכם, ובעובדה איזשהו חלק מאוד חשוב שלכם יהיה מוקטן ומוגמד לגמד וייעשה נכה.
עמוד 1628
ככול שהאחד חושב ומשקף והוגה ומהרהר בגישות, אז ככה האחד מבין ותופש יותר עד כמה הן חשובות, ועד כמה הגישות השגויות יכולות להיות מסוכנות.
כאשר גישה היא נכונה, אז נעשה הקשר והחיבור המלא ביותר.
אם הייתה לנו מודעות אובייקטיבית אז היינו רואים את הדברים איך שהם באמת.
אם היינו רואים את הדברים כפי שהם באמת אז הייתה לנו את הגישה הנכונה לכול דבר ולהכול.
אבל, זה רחוק מאתנו בהווה. אם הגבר הופך להיות מודע אל האישה אשר בתוכו, אז הוא יוכל לראות את הדברים מתוך שניהם, מנקודת המבט של האישה ומתוך נקודת המבט של הגבר.
זה באופן מובן מאליו וברור ייעשה אותו פחות מוכנע וסובייקטיבי, אבל למרות כי אין ברשותנו בהווה שום דבר כמו מודעות-אובייקטיבית, ואנחנו רואים את הכול דרך האשליות או האמונות התפלות שלנו עצמנו, כמו למשל כי לגברים אין אשליות על נשים וזה בטוח כי אין להם כי הם מכירים את האישה אשר בתוך עצמם, ואותו דבר גם מיושם ומוכל על האישה אשר מכירה את הגבר אשר בתוכה.
לאדם כזה לבטח לא יהיו אשליות על נשים או על גברים.
ובינתיים אנחנו יכולים לעבוד לפחות על גישות שגויות ולא נכונות – ובמיוחד על גישות שגויות לעבודה עצמה עד כמה שזה אפשרי לגביי גישות אחד לשני בעבודה.
כי על הדבר השני ובשבילו אנחנו נדרשים ללמוד את המשמעות של שקילה-חיצונית ואשר חייבים אף פעם לא להזניח אותה או להתעלם ממנה כדי שזה לא יהיה רק בדרכך שלך.
* * *
גישה שגויה ולא נכונה נותנת יחס שגוי ולא נכון, ולפיכך, גישה לא נכונה ושגויה אל העבודה תיתן יחס שגוי ולא נכון לעבודה. הבה ניקח דוגמא, נגיד כי אנחנו שומעים כי מטרת העבודה היא לנקות ולטהר את המרכזים הנמוכים בשביל הקבלה של מרכזים גבוהים.
נגיד גם כי מלמדים אותנו כי קיימים בתוכנו מרכזים גבוהים אשר הם מפותחים במלאות ופועלים תמיד, אבל אנחנו לא יכולים לשמוע אותם בגלל הרעש וההמולה והצעקות של ה 'אניים', ושל מצבים שליליים, שקילה-פנימית (חשבונות פנימיים), אי-הזדהות והצדקה-עצמית, פנטזיות, יהירות וגאווה וכל השאר, וכמו כן המכשול, ההפרעה והמניעה והחסימות השקטות של בלמי-הזעזועים, הבה נגיד שאני שומע כי מלמדים את כל זה אבל אני לא יכול לקבל לרגע את הרעיון כי המרכזים הגבוהים הם כבר בתוכי.
ואני מאמין כי אני צריך לחפש ולמצוא 'משהו מבחוץ לי' אז תהיה לי גישה לא נכונה אל העבודה.
בגלל גישה שגויה ולא נכונה זאת, אני אף פעם לא אוכל לתפוס ולאחוז כראוי את מה שהעבודה מלמדת. כי אני אסתכל החוצה ולא פנימה.
הרעיון של המעגל המודע של האנושות אשר הנו 'בתוכי פנימה' ייראה לי בלתי רגיל ויוצא מן הכלל.
כאשר זה נאמר, כפי שזה אמנם קרה והיה, במסמך האחרון על אמונה-Faith כי המחלקות הפנימיות של המרכזים יכולות ליצור תקשורת עם המרכזים הגבוהים בתוכנו, והמחלקות החיצוניות יכולות ליצור תקשורת, כך זה עם עולם החושים החיצוני אשר מבחוץ לנו.
אז אני לא אאמין למילה מתוך מה שנאמר, ואני אמשיך הלאה לחפש אחר 'אלוהים עשוי מאבן'
מאיזשהו סוג אשר נמצא מבחוץ לי.
אני מדמה כי רבים, בגלל הגישה הלא נכונה והשגויה המסוימת הזאת, נשארים ונדבקים בעבודה. לא כי הם מקבלים את המרכזים הגבוהים בתוכם, אלא בהיותם לא מקבלים את המרכזים הגבוהים אשר בתוכם ולפיכך הם יסגדו לאל חיצוני.
במסורת, ובדעות ומנהגים סוציאליים-חברתיים, מוסכמות (חברתיות) ושגרות ואפילו באנשים מסוימים. אז יש להם גישה שגויה ולא נכונה לעבודה.
אלא אם כן יש 'שינוי' של גישה אז הם ייתקעו ויישארו כך.
ומעבר לנקודה מוגבלת, העבודה לא תהיה מסוגלת 'לגדול בתוכם'.
אם העבודה לא יכולה לגדול בתוכם אז היא לא יכולה לחבר אותם אל המרכזים הגבוהים.
זה עוזר להשוות גישה לתנוחה גופנית.
גישה נכונה היא כמו תנוחה נכונה. אתה לא יכול לעבור בדרך מעבר צרה ונמוכה בתנוחה לא נכונה ועם ראש זקוף. כי אתה תיתקע. וזה אותו דבר עם גישה לא נכונה.
עמוד 1629
בית אמוול (4.10.1952)
להבין את העבודה
להכיר ולדעת את העבודה הזאת זה לא אומר כי המשמעות של זה היא 'להבין' את העבודה.
יש את כל ההבדל בעולם בין 'לדעת' לבין 'להבין'.
אחרי שפורסם הספר 'טרטיום אורגאנום' – 'Tertium Organum', אז גורדייף אמר לאוספנסקי :
" אם היית מבין את כל מה שכתבת בספר שלך הייתי מוריד בפניך את הכובע שלי ".
במבט ראשון זה נראה בלתי רגיל ויוצא מן הכלל כי ידיעה והבנה הן לא אותו דבר.
אנשים אומרים על מישהו אשר הנו בעל מוניטין ויצא לו שם של למדן כי הוא יודע הרבה.
אך הם לא חושבים כי זה נחוץ והכרחי להוסיף כי הוא גם מבין.
הם חושבים כי האחד רומז על השני.
ועדיין, זה יהיה לגמרי נכון להיגד כי הוא יודע הרבה מאוד אך לא מבין שום דבר.
וכמו כן, זה גם יכול להיות נכון להגיד על מישהו כי הוא יודע מעט מאוד אבל מבין הרבה מאוד.
אם אתם תהרהרו ותשקפו ותהגו ותחשבו בדוגמא האחרונה הזאת, אז אתם תראו כי הוא מבין בצורה יסודית עד כמה מעט הוא יודע.
בחיים הבלבול של לדעת ולהבין והטעויות אשר עולות מזה לא נוגע לנו כאן.
אבל, בעבודה, אנחנו צריכים וחייבים לנסות ולתפוס ולאחוז יותר ויותר בהבדל היסודי והמהותי בין ידיעה להבנה – אחרת יכול לעלות מחסום ומכשול אשר יביא אותנו לעצירה.
'לדעת' את העבודה זה דבר לגמרי שונה.
לדעת את העבודה זה מערב חלק של מרכז אחד ויחיד.
להבין את העבודה זה מערב את האדם השלם.
כאשר אני אומר 'האדם השלם' אני מתכוון 'האדם הפסיכולוגי השלם' – אדם של מחשבה,
אדם של רגש ורצון ואדם של פעולה.
כל המרכזים באדם צריכים וחייבים להשתתף בסופו של דבר אם המטרה של מישהו מכוונת על 'הבנה עמוקה של העבודה'.
חלק קטן של מרכז יחיד לא יהיה אפילו מספיק קרוב. איך מישהו יכול לצפות 'להבין' דבר כל כך גדול ועצום ואדיר כמו העבודה עם הרקע העצום אשר יש לה בזמן, רק עם חלק קטן מתוך מרכז אשר השתמשו בו מעט וקרוב לוודאי גם ציידו אותו לא נכון ובצורה רעה ?
זה כמו לצפות להפוך להיות מוזיקאי גדול על-ידי זה שתלמד כמה תווים על הפסנתר – ולא את כל התווים, אלא להזכירך, רק כמה מן האמצע.
כזאת היא היהירות שלנו אשר גורמת לאלים בהכרח לבכות או לצחוק.
כי כפי שזה נאמר על-ידי גורדייף : "אנחנו כמו קופים למראה מבטו של האדם המודע".
ואני מדמה כי זה לא לוקח התבוננות-עצמית ארוכה – בתנאי שהיא כנה. לא ביקורתית ובלי הצדקה-עצמית – כדי לתפוס מבטים חטופים מקפיצים על מה זה אשר אליו התכוון גורדייף.
עכשיו האדם, איש או אישה, חייבים לדעת את העבודה לפני שהם יכולים להתחיל להבין אותה.
ידע מגיע ובא לפני הבנה. במעבר הזמן האופקי היומיומי, אבל בסקאלה הנצחית האנכית של ערכים הבנה היא הרבה יותר גבוהה וכל כך הרבה יותר גדולה מאשר ידע.
עמוד 1630
העבודה אומרת כי בכלל אין כוח גדול יותר אשר אותו אנחנו יכולים ליצור בתוך עצמנו מלבד הבנה.
היא גם אומרת כי כל אחד אשר מחובר ובקשר עם העבודה חייב וצריך לעבוד בהמשכיות ולחפש ולהגדיל את הבנתו אותה.
זה שוב מחדש הנו המשל על כיכרות הכסף (כיכרות – Talent's ולפיכך בתרגום לעברית זה גם 'כישרונות'), כי אחרת העבודה מתחילה להתקרר ומתחילה למות.
אני אזכיר לכם כי העבודה שופטת ומבקרת את העבודה שלכם עצמכם כי העבודה חבויה בתוככם. היא בתוככם בצורה של מצפון-קבור. אם זה לא היה כך אז אף אדם לא היה עובד.
אתם לא ערים למצפון-קבור.
אבל, זה הנו ער ממש לכנות, וכמו כן גם לכול מאמצי העבודה שלכם ולמחשבות שלכם ולרגשות שלכם לגביה. עבודה כנה מתחילה להביא את המצפון-הקבור אל תוך המודעות שלכם, אט ולאט וקצת ועוד קצת כפי שאתם יכולים לשאת את זה.
עבודה בלתי כנה קוברת אותו יותר מאי פעם.
עכשיו, אם 'הידע' שלכם את העבודה, כפי שהוא הנו נותר ונשאר רק נמצא מונח בזיכרונכם כמו כיכר הכסף אשר לא השתמשו בה, אז אתם אף פעם לא 'תבינו' אותה. (את העבודה).
אתם אמנם אכן אף פעם לא באמת תדעו מה לעזאזל הנו זה אשר בו היא עוסקת.
אתם תשמעו שוב ושוב אמרות כמו זכירה-עצמית, שקילה-פנימית (חשבונות-פנימיים), הזדהות, התבוננות-עצמית, ואתם תהיו באמת ממש מבולבלים לגביי כל הדבר הזה כולו.
זה יהפוך להיות בשבילכם ממש כמעט רק ז'רגון.
(ז'רגון – תערובת לשונות או סגנון של לשון דיבור אשר רווחת בקבוצת אנשים מסוימת).
וזה בגלל שאתם עדיין לא 'מבינים' איזשהו דבר אחד ויחיד בעבודה.
אתם עדיין לא חשבתם עליה בעצמכם, אז אתם לא מבינים למה היא קיימת
או בשביל מה היא או מהי המשמעות שלה או איך בכלל יש אפשרות להכיל וליישם אותה על עצמכם. פגישות יהיו מאמץ ומתח. ואתם תהיו שמחים להימלט ולברוח אל האוויר הטהור הפשוט של אלוהים וכי תהיה לכם שיחת פטפוט לגביי למה לא מדברים יותר על 'ולנטיין אוסבורן' בפינות המוגבלות שלהם על היקום העצום הזה, היקום הקולסיאלי הזה.
ובכן, במקרה הזה, זה יכול להיות כי זה יהיה הדבר הכי טוב לעשות.
אבל, הבה נדבר ברצינות פעם נוספת.
מה שצריך להבין ולתפוש זה כי אף אחד לא יכול לעשות את העבודה הזאת בלי שהוא 'יבין' עליה משהו. מהו הטוב ומהו הערך בלעשות איזשהו דבר בלי הבנה ?
אם אתם מנסים לעבוד בלי 'הבנה' של העבודה אז אתם לא תקבלו תוצאות.
רק כאשר העבודה הופכת להיות 'רגשית' אז אתם יכולים להתחיל להבין אותה.
הידע שלה במרכז השכלי והרגשות אשר מבצבצים ומפציעים ואשר צריך בשביל זה, בשביל העבודה, וההערכה העולה אל זה במרכז הרגשי ביחד עם התפישה הגדלה של האמת שלה ואשר מתאחדים לתת את ההתחלה של ההבנה שלה, של העבודה.
ואז העבדה היא כבר לא עוד רק עניין של זיכרון ומילים, והיא כבר לא עוד ידע.
אלא היא הופכת להית ניסיון חי אשר משפיע על ההוויה של האדם ונכנס לתוך הרצון שלו.
וכך ידע והוויה מתאחדים כדי ליצור הבנה.
נגיד כי אתם מנסים לעבוד מתוך זיכרון של מה שאתם יודעים על העבודה אך בלי כל הבנה שלה.
זה ממש אפשרי כי אחרי איזה זמן תוכלו להגיד לי : "אני מתבונן בעצמי שלוש-3 פעמים ביום במשך דקה אחת אחרי הארוחות". "אני זוכר את עצמי לפני ארוחת בוקר ואחרי ארוחת הצהריים במשך שתי-2 דקות אם אני זוכר לעשות כך". "אני קורא את הפרשנויות, שני-2 דפים ביום לפני שאני נכנס למיטה". "אבל, אני לא רואה כי אני מקבל איזשהן תוצאות. לא היו לי עדיין איזשהן התנסויות של רגש גבוה".
לא. לא היו לכם. לא תקבלו. אתם מיד תראו לבטח ובירור כי אדם כזה לא עובד מתוך איזושהי 'הבנה' של העבודה, אלא אבל על-ידי איזשהו סוג של כללים.
שום דבר מן המרכז הרגשי לא משתתף. וזה רק חומר קצוץ וחתוך ויבש וקבוע מראש.
עמוד 1631
כמו התעמלות יומיומית של תריסר כפיפות והתמתחויות אשר נרשמו על-ידי הרופא.
מאמצים מן הסוג הזה הם חסרי תועלת. ואכן אמנם, כל מאמץ אשר אתם עושים בלי הבנה הנו חסר תועלת. רק מה שאתם עושים מתוך ההבנה שלכם עצמכם נחשב. אבל, אתם לא יכולים 'להבין' למה אתם אמורים להתבונן בעצמכם, אם אתם לא יכולים 'להבין' כי אתם מאסה של 'אניים' סותרים ואין לכם כל רצון-אמתי אלא הרבה רצונות ואתם הנכם 'כלום' או 'שום דבר' ואם אתם לא יכולים 'להבין' כי אתם עוברים את רוב חייכם ישנים בתוך הרוח-Spirit הפנימית שלכם ואתם לא זוכרים את עצמכם
אלא אבל טועים בעצמכם כאילו אתם זה האישיות שלכם, ואם אתם לא יכולים 'להבין' כי רגשות רעים הם שליליים ומזיקים והורסים את האושר שלכם, ואם אתם לא יכולים 'להבין' כי הזדהות מקלקלת והורסת את כל ההנאה מרגשות אמתיים וכי שקילה-פנימית (חשבונות-פנימיים) עושה אתכם חלשים ומרחמים על עצמכם – ועם כל זאת ועוד – אז למה אתם עובדים למען השם ?
ומה שזה לא יהיה אשר אתם עושים – האם זאת עבודה ?
בית אמוול (11.10.1952) איחוד, צירוף ומיזוג עם העבודה
אף איחוד וצירוף ומיזוג לא אפשרי בלי חיבה הדדית. אם העבודה מחפשת להיכנס אל הבנתו של האדם, אז היא לא תהיה מסוגלת לעשות כך אם אין שום דבר הדדי אשר מגיע מן האדם.
איחוד וצירוף אמתי עם העבודה דורש חיבה אליה. חיבה היא זאת אשר פותחת, בו בזמן ובשעה אשר אי-חיבה היא סוגרת.
אין בכלל איחוד וצירוף ומיזוג אמתי בין איש לאישה אם בכלל אין חיבה הדדית.
הוא חייב כי תהיה לו חיבה כלפיה – כן. אבל, גם היא חייבת כי תהיה לה חיבה כלפיו.
כי אחרת בכלל אין איחוד וצירוף ומיזוג. זה הנו רק איחוד וצירוף ומיזוג אמתי כאשר החיבה ההדדית המשותפת מאחדת. חיבה בצד אחד בלי חיבה הדדית מן הצד השני לא משפיעה כל איחוד וצירוף ומיזוג. והיא מייצרת סיטואציה אנושית נפוצה.
עכשיו, אם איש או אישה מחפשים אחר איחוד ומיזוג עם העבודה, אבל אין להם אליה חובה,
אז איחוד ומיזוג הם בלתי אפשריים. אלא אם כן יש איחוד ומיזוג עם העבודה, אז היא לא יכולה להתחיל את העבודה האלכימית שלה של טרנספורמציה.
של הפיכתה של עופרת פסיכולוגית לזהב.
רק על פי ובהתאם לחיבה של האחד אליה אז היא יכולה להפעיל את השינוי ההדרגתי שלה
בהבנתו והווייתו של האדם. חיבה מועטה תשפיע שיוני קטן ומועט. ל מ ה ?
כי זה יהיה מצידך איחוד ומיזוג קטן ומועט.
איחוד ומיזוג מספיק, הולם וראוי הנו בלתי אפשרי בלי חיבה הדדית מספיקה והולמת וראויה ממך.
לפי ובהתאם למידת החיבה ההדדית כך יהיה האיחוד והמיזוג.
עכשיו, ביחס לעבודה, אף אחד לא יכול מיד להגיד את האיכות של החיבה שלו.
וזה בשביל להגיד כי זה בלתי אפשרי לדעת אם החיבה שלכם היא טובה או רעה.
אבל, דרך ידע ישיר לגביי איכות החיבה של האחד זה לא אפשרי כי יש סימן אשר על-פיו אתם יכולים לשפוט את זה.
אם אתם נשארים אותו סוג של אדם ואתם אף פעם לא ממש רואים וגם לא ממש אכפת לכם ב- מה העבודה הזאת עוסקת, אז האיכות של החיבה שלכם אל העבודה היא רעה.
ועל ידי כך התכוונו כי האיכות של החיבה שלכם היא מטבע כזה עד כי זה בלתי אפשרי בשביל העבודה לעשות אתכם איזשהו סוג של איחוד ומיזוג מספיק וראוי והולם.
עמוד 1632
החיבה שלכם והמחשבות והאינטרסים והעיסוקים אשר עולים מן החיבה שלכם, מובילים לכיוון אחר מאשר הכיוון של העבודה.
זאת היא לא אשמתה של העבודה כי היא לא יכולה לעשות אתכם מיזוג ואיחוד הולמים ומספיקים וראויים. – וכאשר זה נאמר – מספיק והולם וראוי הכוונה היא כי זה יהיה מספיק בשבילה כדי להיכנס אליכם ולהשריש את עצמה על הקרקע של הווייתכם.
אם היא הייתה עושה את זה אז כפיש היא גדלה כך גם הבנתכם הייתה גדלה, ואתם תראו
יותר ויותר משמעויות פנימיות של העבודה ואשר אלו הן בלי סוף.
אבל, אם היא לא הייתה יכולה להשריש את עצמה בתוך הווייתכם אז הבנתכם לא תגדל.
וזאת היא אשמתכם שלכם. וזה כי אתם לא מכריכים אותה באמת.
לפיכך אתם נותנים אותה, ואני מתכוון כאן כי העבודה החיה עצמה, והרוח-Spirit של המשמעות שלה, מעט או קצת או אפילו בכלל בלי חיבה אמתית ומקורית.
זה נפוץ לאהוב את עצמך. חיבה זאת היא הכי וולגארית מכול הרגשות.
אבל זה נדיר להרגיש חיבה לעבודה ולכול מה שהעבודה רומזת בלימוד שלה.
חיבה כזו לא שייכת למחלקה המכאנית של המרכז הרגשי אשר בו אנשים חיים בדרך כלל.
היא לא מניפיסטציה – התבטאות והתגלמות של האהבה-העצמית הנפוצה והוולגארית,
אשר רק יכולה לשנוא את העבודה כאשר היא תופסת ותופשת בבירור היכן היא מובילה.
איחוד ומיזוג עם העבודה אפשריים רק דרך רגשות מסדר גבוה יותר אשר שייכים למחלקה הלא מכאנית של המרכז הרגשי.
זה לבסוף עושה את זה אפשרי למאסטר, כלומר, זה הנו ה 'אני-האמתי' שלכם אשר יוכל לקחת עליכם שליטה.
זאת היא המטרה של העבודה.
הנתיב ודרך המעבר של העבודה מובילים פנימה אל 'אני-אמתי' וזה מוביל אתכם הרחק
מן ה 'שם' שלכם ובמקרה שלי מניקול.
המאסטר לא יכול להימשך לקרבתו של מישהו אלא אם כן מפשיטים את הרבה המעילים של האהבה-העצמית. א י ך ?
בעזרת השיטה של לראות כיצד ואיך וכמו מה האחד הנו 'ממש'.
דרך התבוננות לא ביקורתית ולא מצדיקה – במקום מה שאתם 'מדמיינים' שאתם,
האדם, איש או אישה חייבים להתעורר לאיך וכמו מה הם.
' הגורם של האהבה-העצמית הנו כי אנחנו ישנים'.
כפי שאנחנו מתעוררים האהבה-העצמית קטנה. ו, ה 'אני-הדמיוני' והאישיות-המזויפת
חייבים לוותר על רוח-הרפאים.
אבל, האדם אשר אף פעם לא מנסה אפילו להתבונן בעצמו ברצינות
בגלל החיבה שלו אל עצמו אשר היא כמו דבק עבה ואשר נדבקת אליו ממש בחוזקה והרבה יותר מאיזושהי היצמדות וחיבור אשר יש לו לעבודה.
העבודה מלמדת כי יש שלושה-3 קווים של עבודה.
עכשיו, נאמר לנו ככול הנראה על שלוש-3 איכויות ל חיבה בכתובי הבשורה הנוצרית.
האדם צריך וחייב לאהוב את אלוהים, עם כל הנשמה שלו, לבו ותודעתו- Mind שלו ; ולאהוב את שכניו ורעיו כמו את עצמו.
יש את האהבה של אלוהים בתור הדבר הנעלה והעליון, ואז את אהבת השכנים והחברים ואז את
אהבת-העצמי. תמיד חשבתי ואני עדיין חושב, כי הצו השני הזה הוא לא קל להבנה.
אני אתן את התרגום המילולי השלם של הקטע :
" 36 רַבִּי אֵי־זוֹ הִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה בַּתּוֹרָה׃ 37 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מַדָּעֶךָ׃ 38 זֹאת הִיא הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה׃ 39 וְהַשֵׁנִית דּוֹמָה לָהּ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃ 40 בִּשְׁתֵּי הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל־הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים׃ "(ב"ח, מתיו, פרק כ"בפס' 36-37)
זה לא יכול להיות כי המשמעות של הצו האחרון אומרת כי אתם חייבים לאהוב את השכנים ואת החברים שלכם בהתאמה ובאותה הפרופורציה כמו שאתם אוהבים את עצמכם כי אז זה ייראה כי מה שמגיע אחר כך הנו כי כפי שאהבת-העצמי שלכם תקטן, אז ככה תקטן גם אהבת השכנים והחברים שלכם.
עמוד 1633
בכול מקרה ולמרות זאת, המשמעות של 'שכן וחבר' לא אומרת בהכרח כי מי שזה לא יהיה אשר קרוב אליכם במרחב ובחלל אשר לידכם כמו השכן שלכם אשר הנו בדלת לידכם.
זאת היא המשמעות החושית-סנסואלית.
אבל, אם אנחנו מרימים את הרעיון של שכנים וחברים אל המשמעות הפסיכולוגית של זה, אז המשמעות של שכנים וחברים תהיה : ' האדם אשר הכי קרוב אליכם ' באיזושהי צורה שונה לחלוטין. זה יכול להיות כי המשמעות של זה תהיה האדם אשר הכי קרוב אליכם מבחינה פסיכולוגית.
הכי קרוב בהבנה ובאיכות ההוויה.
המשמעות של הכן שלכם יכולה להיות גם אדם אשר חיבתו דומה לחיבתכם.
אנחנו ראינו כי חיבה הדדית ממזגת ומאחדת. כל האנשים אשר יש להם חיבות דומות יכולים להיות השכנים והחברים שלכם.
דרך חיבות דומות הדדיות, באופן תיאורטי, האהבה של אלוהים אמורה לאחד את כל האנשים.
אבל בבירור ומובן מאליו זה לא עושה את זה. כתות דתיות שונאות אחת את השנייה.
מי יכול להגיד כי הוא אוהב את אלוהים ?
לאנשים יש איכויות שונות של חיבה. הם אוהבים דברים שונים. חיבות לא דומות לא מאחדות ולא ממזגות. אבל, אלו אשר יש להם חיבות דומות ואשר אוהבים דברים דומים, יוצרים קטגוריה אחת ברורה ומוגדרת של אנשים אשר קשורים ומחוברים בצורה בלתי נראית והם בעלי יכולת למזג את עצמם.
הם 'חברים ושכנים' מ 'בחינה פסיכולוגית'. הם יותר בקלות יאהבו אחד את השני.
האחד צריך ואמור וחייב למצוא את השכנים והחברים שלו – ובכך לברוח מן הכליאה והבידוד בכלא העצוב והבודד של האהבה-העצמית אשר היא אכן אדון אכזר.
הצו השני נראה כי בדרך כלל מסבירים אותו כאילו מה שכתוב בו הנו "אהבו את שכינכם וחבריכם או רעיכם". וזאת היא התוספת של " ואהבת את רעיך כמוך ". ואשר היא ממש לא קלה.
" 14 כִּי כָל־הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בַּמִּצְוָה הָאַחַת הַזֹּאת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃ 15 אֲבָל אִם־תְּנַשְּׁכוּ וְתֹאכְלוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו רְאוּ פֶּן־תְּכֻלּוּ אִישׁ עַל־יְדֵי רֵעֵהוּ׃ (ב"ח, אגרת פולוס השליח אל הגלטיים, פרק ה', פס' 14-15) אבל איך אז האהבה-העצמית אשר לא נגאלה יכולה להפסיק לנשוך את האחר ?
אני אף פעם לא הבחנתי כי היא יכולה. פול-פאולוס משמיט ומשאיר בחוץ את אהבת האלוהים בתור הכרח או צורך ראשון. ואחרי שני-2 הצווים כפי שהם ניתנו בברית החדשה אצל לוקס במשל על השומרוני הטוב : " 29 וְהוּא חָפֵץ לְהִצְטַדֵּק וַיֹּאמֶר אֶל־יֵשׁוּעַ וּמִי הוּא רֵעִי׃ 30 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמַר אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שֹׁדֲדִים וְהֵם הִפְשִׁיטֻהוּ וְגַם־פְּצָעֻהוּ וַיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בֵּין־מָוֶת לַחַיִּים וַיֵּלְכוּ לָהֶם׃ 31 וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בַּדֶּרֶךְ הַהוּא וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃ 32 וְכֵן גַּם־אִישׁ לֵוִי נִקְרַה בַּמָּקוֹם וַיִּגַּשׁ וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃ 33 וְהִנֵּה שֹׁמְרוֹנִי הֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וַיָּבֹא עָלָיו וַיַּרְא אֹתוֹ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו׃ 34 וַיִּגַּשׁ אֵלָיו וַיֶּחְבַּשׁ אֶת־פְּצָעָיו וַיְסוּכֵם בְּשֶׁמֶן וָיָיִן וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל־בְּהֶמְתּוֹ וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַיְכַלְכְּלֵהוּ׃ 35 וְלַמָּחֳרָת בְּנָסְעוֹ הוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִים וַיִּתְּנֵם לְבַעַל הַמָּלוֹן וַיֹּאמַר כַּלְכֵּל אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹסִיף עוֹד לְהוֹצִיא עָלָיו אֲנִי בְשׁוּבִי אֲשַׁלְּמֶנּוּ לָךְ׃ 36 וְעַתָּה מִי מִן־הַשְּׁלשָׁה הָיָה בְעֵינֶיךָ רֵעַ לַנֹּפֵל בִּידֵי הַשֹּׁדֲדִים׃ 37 וַיֹּאמֶר הָעֹשֶׂה עִמּוֹ אֶת־הֶחָסֶד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֵךְ וַעֲשֵׂה־כֵן גַּם־אָתָּה׃ " .(הברית החדשה, לוקס, פרק י', פס' 29-37)
הוא לא משתמש כאן במילה השנואה 'שומרוני' בגלל הגישה הקיצונית שלו כלפיי הכת (כת השומרונים). וישוע אומר בקצרה : " לֵךְ וַעֲשֵׂה־כֵן גַּם־אָתָּה׃ " לעשות מה ?
המשל נלקח כפשוטו כי המשמעות שלו היא בעיקר כי האחד חייב להיות נדיב כלפיי אלו אשר במצוקה ובצרה. אבל, זה נראה כי המשמעות שלו רחבה יותר, הוא מתייחס לנחיצות ולהכרח של לעבוד על גישות שגויות. אחרת למה הכניסו פנימה את השומרוני אשר היה כל כך שנוא על היהודי ?
המשל רומז כי שחרור עצמך מדעות קדומות ומקובעות וגישה שגויה זה דבר הכרחי ונחוץ לפני שלב ההתפתחות אשר נקרא 'אהבת השכנים והחברים' יוכל להיות אפשרי.
והמשמעות של זה אומרת להיפטר מכמות ניכרת של אהבה-עצמית מצופה (הערת תרגום : להוריד מזה את החלקים הטעימים והעסיסיים המצפים את האהבה-העצמית).
ישוע ממליץ ומייעץ לחכם במשל השומרוני הטוב לעשות את זה ממש.
עמוד 1634
האהבה-העצמית אם היא ראשית ועיקרית אז היא לא רק הורסת את החיבה ההדדית אלא גם, אם היא הייתה יכולה לעשות את זה בדרכה אז היא הייתה הורסת את החברה האנושית.
היא רוצה את כל הכוח והעוצמה. היא לא והיא גם לא יכולה לאהוב את השכנים ואת החברים.
ולמרות כי היא מחקה כמו קוף את התפקיד הזה כמו גם הרבה תפקידים אחרים באופן סנטימנטלי ובאופן אדוק וקנאי וחסוד וצדקני. היא לא יכולה ליצור איחוד ומיזוג עם העבודה.
היא לא אוהבת שום דבר יותר גבוה מאשר היא עצמה – והעבודה היא הרבה יותר גבוהה ממנה.
'אני-אמתי' הנו גבוה יותר. ומאחורי 'אני-אמתי' נמצא אלוהים.
זה מוסכם באופן כללי כי האחד לא יכול לאהוב את רעיו ושכניו מלבד באמצעות אהבה גבוהה יותר מאשר אהבה-עצמית. וזה למה ומדוע אהבת-אלוהים מושמת בראש הכול ובמקום הראשי והעיקרי.
אבל אהבה זאת שמורה למחלקה הפנימית ביותר משלושת-3 המחלקות של המרכז הרגשי.
וכך ולפיכך, היא לא צריכה לסגוד לאיזשהם פסלים או צלמים ואלילים חיצוניים.
היא יודעת כי אלוהים הנו בתוך האדם.
(הכי פנימי זה אותו דבר כמו הכי גבוה).
האהבה-העצמית לא יכולה אף פעם לפתוח את התודעה-Mind הכי פנימית הזאת.
והיא שומרת את האדם מתגלגל ו/או מחליק לא בנוח מסביב על-פני השטח של ההוויה שלו.
ובפני עצמו, ועל-מנת להציב את העניין בצורה הכי שפוטה האפשרית,
אהבה-עצמית היא ' Hell ' – 'גיהינום' .
גיהינום – Hell הנו הפוך ובסדר הפוך ומהופך והיכן שהדברים הם הפוכים כמו ההשתקפות של העץ במים.
אם שמים את האהבה-העצמית של האחד במקום הכי גבוה זה לשים את האהבה הוולגרית הנפוצה הטיפשית והמטומטמת הזאת היכן שאמורה וצריכה להיות איכות ממש שונה ואחרת של אהבה.
במקרה שלי, המשמעות של זה תהיה לשים את ניקול, ואת כל מה שהוא מדמיין את עצמו כי הוא הנו, במקום הראשון. ואיך אז אני אוכל כי תהיה לי חיבה לעבודה ?
איך אז העבדה תוכל להתמזג ולהתאחד איתי אם שום דבר הדדי לא מגיע ובא ממני ?
אהבה-עצמית לא תהיה בעלת איזשהו ערך.
כי אהבה-עצמית היא אהבה של עצמי ולא אהבה של העבודה.
היא אולי תהיה בהתחלה מושכת באיזושהי דרך או צורה של יוהרה ויהירות.
אבל, העבודה לא תקבל את האיכות של האהבה הזאת לאורך זמן. והיא לא תוכל להשריש את עצמה בקרקע של הווייתך כך שהגדילה שלה תהיה באותו זמן גם ההתפתחות שלכם עצמכם.
אם תישארו סגורים בתוך האהבה של עצמכם אתם תישארו בשינוי מועט וקטן.
וההבנה שלכם את העבודה תהיה מעורפלת. כי העבודה צריכה חיבה הדדית מאיכות עדינה ומשובחת כדי לאחד ולמזג את עצמה אל – ולהזין – את ההבנה שלכם.
בית אמוול (18.10.1952) אהבה ומודעות
במסמך האחרון דיברנו על חיבה-הדדית בהיותה נחוצה והכרחית למען האיחוד והמיזוג עם העבודה.
אם לאדם אין חיבה אל העבודה אז לא יכול להיות לו איתה איחוד ומיזוג. אם אין איתה איחוד ומיזוג אז אין איתה הבנה. ובקצרה, חיבה איתה פותחת את הדרך להבנה של העבודה בסופו של דבר.
שוויון נפש או סלידה סוגרים את הדרך להבין אותה.
אם האדם מעריך דברים אחרים רבים יותר מאשר הוא מעריך את העבודה בתוך העצמי הפנימי שלו – ובנפרד מ- מה שהוא מעמיד פנים עם העצמי – החיצוני שלו – אז היא לא תהיה מסוגלת לעשות איתו איחוד ומיזוג. והוא לא יהיה דומה לסוחר הזה אשר חיפש אחר מרגליות ופנינים טובות :
" 45 עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמָיִם לְאִישׁ סֹחֵר הַמְבַקֵּשׁ מַרְגָּלִיּוֹת טֹבוֹת׃ 46 וְכַאֲשֶׁר מָצָא מַרְגָּלִית אַחַת יְקָרָה מְאֹד הָלַךְ וַיִּמְכֹּר אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וַיִּקֶן אֹתָהּ׃ " (ב"ח, מתיו, פרק י"ג, פס' 45-46)
עמוד 1635
תבחינו כי קודם הוא היה צריך למכור, לפני שהוא היה יכול לקנות, הוא מכר את מה שהיה פחות ערך בהשוואה לערך הפנינה. והסוחר הזה הוא אתה עצמך ביחס לעבודה.
המשמעות הפסיכולוגית של למכור היא להיפטר מאינטרסים קודמים אשר הערכתם על-ידי זה שאתם מושכים מהם אנרגיה דרך הזדהות.
האנרגיה אשר משתחררת יכולה ללכת אז אל 'הפנינה' – ואשר בשבילנו היא העבודה וההשגה של מודעות.
כל זה ייקח הרבה מאוד שנים. וזה הנו תהליך מסתורי כמו זרע אשר גדל ואשר אף אדם לא יודע איך, וזה מוביל אל הערכה מחודשת והדרגתית בצורה שונה מן המקובל בהערכות הקודמות של האחד.
המשמעות של לרכוש ולקנות היא לנכס, כלומר, לקחת משהו לעצמך, לגנוב, להקצות, לייחד את הדבר, לעשות משהו, ולעשות את הדבר ממש ולגמרי שלך עצמך מן הבחינה הפסיכולוגית.
אנרגיה נפשית היא כמו כסף.
עם קצת אנרגיה נפשית חופשיה, האחד יכול לרכוש ולקנות הבנה חדשה קטנה ומועטה.
עכשיו, לרצות דבר, לרצות משהו – זה להעריך אותו, להבין ולתפוש ולהכיר בכך כי לאחד אין את זה ברשותו, ולא לרצות את זה – זה לא להעריך את זה.
וזה גם בגלל שאתם מדמיינים כי כבר יש לכם את זה קודם ו/או גם בגלל שלא אכפת לכם.
לרצות משהו עם כל התודעה-Mind , הנשמה והנפש והלב וכל כוחו של האחד, של האדם,
זה להעריך את זה בצורה נעלה ולרצות את זה בכול המרכזים.
זה לאהוב את זה ולחוש ולהרגיש כלפיי זה לפני כל דבר אחר את הרגש ואת החיבה הכי עוצמתיים.
אבל, העבודה אומרת כי אנחנו לא יכולים לאהוב ככה. כי אנחנו לא אחד אלא הרבה, אלא ריבוי.
ההוויה שלנו מאופיינת על-ידי ריבוי. יש לה הרבה 'אניים' שונים, אשר מצביעים לכול הכיוונים.
'אני' אחד רוצה משהו אבל 'אני' אחר לא רוצה.
'אני' אחד מחבב ואוהב אבל 'אני' אחר לא אוהב וסולד.
יש 'אני' אחד אשר יש לו חיבה ו 'אני' אחר אשר הנו שווה נפש.
כאשר האדם בעבודה אז כל הסכסוך והריב והעימות והמאבק המבולבל הזה של ה 'אניים' הולך וממשיך שנה אחר שנה, מתחת לאורה של ההתבוננות-העצמית אשר מאופיינת בהתקפים (התקפי התבוננות) ובלשמוע את העבודה.
וזאת היא התקופה אשר בה נוצר סגן המנהל של משק הבית או הממונה.
כל ה 'אניים' האלו אשר מחליטים לבסוף כי החיים שלהם טיפשיים, וכי הם מעריכים את העבודה יותר מאשר הם מעריכים את מה שהם רדפו אחריו קודם, והם מתקבצים סביב ה 'אני-המתבונן' ומתחילים להצביע פחות או יותר על כיוון אחד.
הם יוצרים טווח או מדיה מעבירה בשביל מה שמגיע מלמעלה כלפיי למטה, מן הממונה המנהל של משק הבית ואשר הוא הנו במגע עם 'אני-אמתי'.
אבל, קודם כל, בהתחלה, הטווח או המדיה המעבירה הזאת היא אחת לא שלמה ומושלמת כי יש כמה 'אניים' מסוימים אשר אמורים לא להיות שם, וחלק מן ה 'אניים' החשובים עדיין חסרים.
אבל האדם, האיש או האישה אשר חשים ומרגישים רק את האפקט של המאסה הכללית של סגן הממונה או סגן מנהל משק הבית, יכולים אז להגיד כי הם אמנם מעריכים את העבודה וכי יש להם אליה חיבה הדדית. אך הם לא יגידו כי הם אוהבים אותה.
אבל למרות זאת זה יכול להיות כי הם יגידו כי הם מודעים אליה לעתים קרובות מאוד.
והסיבה היא כי העבודה היא עכשיו בתוכם ולא על הלוח (הלוח בכיתה).
ומכאן עולה השאלה, האם האהבה, במובן האמתי, ובהיגיון ובתחושה האמתיים שלה היא מודעת ? וזה מביא אותנו שוב אל הצו : "ואהבת לרעך כמוך ". (ב"ח, מתיו, פרק כ"ב, פס' 39).
ובמשמעות של זה דנו קצת בשבוע שעבר. ואמרתי כי תמיד אני מוצא את זה לא קל להבנה.
כי בנפרד מן המשמעות של שכנו וחברו ואשר היא מספיק קשה להבנה, מה היא המשמעות של 'כמוך – כמו עצמך' ? איזה עצמי ? מי זה כמוך עצמך ? מתוך מכתבים זה עלה כי חלק בכלל לא מוצאים בקטע הזה איזשהו קושי ולא מתייחסים לזה כאילו זה דורש איזשהו הסבר.
האחד אומר בפשטות כי המשמעות של זה היא כי האחד חייב וצריך לאהוב את שכנו ואת חברו וכי כולם יודעים מה הכוונה ומהי המשמעות של זה.
טוב מאוד, אבל אפילו אם זה ככה, אז למה הוסיפו כאן 'כמוך או כמו עצמך ' ?
באופן מכאני אנחנו בנויים על אהבה-עצמית אשר צריך להפריד אותה מאיתנו בצורה כואבת שכבה אחר שכבה כפי שאנחנו מתעוררים אל המצב האמתי שלנו.
עמוד 1636
רוב מה שאנחנו קוראים לו אהבה הנו הרחבה ותוספת עטויה ומכוסה של אהבה-עצמית.
הפרשנות הרלוונטית היחידה אשר אותה אני יכול למצוא זאת היא של אבות הכנסייה המוקדמים אשר הגו בעיקר בהמחשה וההדגמה של המשל על השומרוני הטוב אשר מגיע לאחר הצו.
" 29 וְהוּא חָפֵץ לְהִצְטַדֵּק וַיֹּאמֶר אֶל־יֵשׁוּעַ וּמִי הוּא רֵעִי׃ 30 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמַר אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שֹׁדֲדִים וְהֵם הִפְשִׁיטֻהוּ וְגַם־פְּצָעֻהוּ וַיַּעַזְבוּ אוֹתוֹ וְהוּא עוֹמֵד בֵּין־מָוֶת לַחַיִּים וַיֵּלְכוּ לָהֶם׃ 31 וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בַּדֶּרֶךְ הַהוּא וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃ 32 וְכֵן גַּם־אִישׁ לֵוִי נִקְרַה בַּמָּקוֹם וַיִּגַּשׁ וַיַּרְא אֹתוֹ וַיַּעֲבֹר מֵעָלָיו׃ 33 וְהִנֵּה שֹׁמְרוֹנִי הֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וַיָּבֹא עָלָיו וַיַּרְא אֹתוֹ וַיֶּהֱמוּ מֵעָיו׃ 34 וַיִּגַּשׁ אֵלָיו וַיֶּחְבַּשׁ אֶת־פְּצָעָיו וַיְסוּכֵם בְּשֶׁמֶן וָיָיִן וַיַּרְכִּיבֵהוּ עַל־בְּהֶמְתּוֹ וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל־הַמָּלוֹן וַיְכַלְכְּלֵהוּ׃ 35 וְלַמָּחֳרָת בְּנָסְעוֹ הוֹצִיא שְׁנֵי דִינָרִים וַיִּתְּנֵם לְבַעַל הַמָּלוֹן וַיֹּאמַר כַּלְכֵּל אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹסִיף עוֹד לְהוֹצִיא עָלָיו אֲנִי בְשׁוּבִי אֲשַׁלְּמֶנּוּ לָךְ׃ 36 וְעַתָּה מִי מִן־הַשְּׁלשָׁה הָיָה בְעֵינֶיךָ רֵעַ לַנֹּפֵל בִּידֵי הַשֹּׁדֲדִים׃ 37 וַיֹּאמֶר הָעֹשֶׂה עִמּוֹ אֶת־הֶחָסֶד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ לֵךְ וַעֲשֵׂה־כֵן גַּם־אָתָּה׃ " (הברית החדשה, לוקס, פרק י', פס' 29-37).
הם לוקחים את זה כמשהו אשר מסמל את ישוע, אשר הגיע מלמעלה כדי להיות שכן וחבר לאלו בעולם הזה אשר הם פגועים מבחינה רוחנית וכמעט במוות רוחני.
הסימבוליות היא מעניינת.
כי הוא נותן להם 'מן' וגם 'יין' והוא שילם עליהם בפונדק.
לבט ובוודאות כל אחד אשר יש לו הבנה של העבודה הזאת יכול להיות מסוגל לעזור לאלו אשר הם פגועים באופן דומה בעידן חומרי זה או בעידן זה של חומרניות. ואז הם בבירור יהיו שכנים וחברים בהבנתם הפסיכולוגית.
עכשיו, העבודה מדברת על שלושה-3 סוגים של אהבה.
יש אהבה פיזית, אהבה רגשית ואהבה מודעת. העבודה אומרת כי אהבה רגשית מתהפכת בקלות להיות ההיפך והניגוד שלה. זוהי אהבה-שנאה, ובסוג הזה המילה היוונית היא מילה אשר מתרגמת ל 'חברים' (Pixew מילה ביוונית נראית דומה לזאת) , ונראה כי משתמשים בה בכתובי הבשורה הנוצרית. (מילה אשר נשמעת ביוונית קצת כמו המילה Filen – חיבה ) .
זאת היא אהבה מקנאה ומענה – והיא בכלל לא אהבה. כי המילה בשביל אהבה-מודעת היא המילה שנשמעת כמו 'Agapein' ונכתבת ביוונית בתור משהו כמו ' a'yaIIejv' ומשמעותה – The Love.
ואף פעם לא משתמשים במילה הזאת לאהבה מינית.
ישוע שאל את פטרוס – פיטר, איזה סוג של אהבה יש לו בשבילו. ופיטר המבין רק אהבה-רגשית וזאת המילה אשר בה השתמשו בדיון אשר עליו מדובר.
" 15 וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלָם וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֶל־שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי יוֹתֵר מֵאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֵּן אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְעֵה אֶת־טְלָאָי׃ 16 וַיֹּאמֶר אֵלָיו עוֹד הַפַּעַם שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֵּן אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו נְהַג אֶת־צֹאנִי׃ 17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו פַּעַם שְׁלִישִׁית שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיִּתְעַצֵּב פֶּטְרוֹס כִּי־אָמַר אֵלָיו בַּשְּׁלִישִׁית הֲתֶאֱהַב אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי אֶת־כֹּל אַתָּה יוֹדֵעַ וְיָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ רְעֵה אֶת־צֹאנִי׃ "
(הברית החדשה, יוחנן, פרק כ"א, פס' 15-17).
נגיד כי אנחנו מחליפים מודעות באהבה. ואז כתוב "ואהבת לרעיך כמוך", והמשמעות של זה יכולה להיות " האדם צריך ואמור להיות מודע לשכנו ולחברו כמו שהאחד מודע לעצמו ".
לפחות בשבילי, התרגום והמסירה יהיו ניתנים להבנה באופן ניכר לאור מה שהעבודה מלמדת על הצורך להגדיל את המודעות שלנו. כי אנחנו אפילו לא בקירוב מודעים לעצמו.
אנחנו רואים את הקיסם בעינו של האחר אבל לא רואים את הקורה אשר בעיניים שלנו.
אנחנו לא שמים את עצמנו במודע במקומו של אדם אחר.
אנחנו לא עושים לאחרים כפי שאנחנו היינו רוצים כי הם ייעשו לנו וינהגו בנו.
בגלל חוסר כללי של מודעות, החיים של בני האדם בעולם הם מה שהם.
ככול שאתה הופך להיות יותר ויותר מודע כמו מה ואיך אתה באמת, אז אתה הופך להיות פחות ופחות ביקורתי לאיך וכמו מה הנו האדם האחר.
יהירות וגאוותנות, עליונות וחוסר סובלנות דוהים, כי הם נראים בעינייך מגוחכים.
המטרה של העבודה הזאת היא להגדיל את המודעות בכול כיוון. להתבונן בשקט באותו פגם ואשמה בתוך עצמכם כפי שאתם הצבעתם עליו במרירות או בחימה אצל אשם אחר.
לי זה נראה כמו 'אהבה מעשית'. כי על-ידי העבודה, השיטה של למצוא את אותו דבר בתוך עצמך, גורמת לכך כי לבסוף אתה רואה את שכנך ואת חבריך כמו שאתה רואה את עצמך וכמו כן אתה רואה את עצמך כפי שאתה רואה אותך. אבל בתור התחלה אתה חייב להכיר ולדעת את עצמך. זה הנו החלק הכי הכרחי ונחוץ של אהבה-מודעת ואשר היא לא אהבה עיוורת.
עמוד 1637
בית אמוול 25.10.1952
העבודה ואהבת-העצמי
זה נאמר במסמך הקודם כי החלק החיצוני של המרכז הרגשי הנו המושב של האהבה-העצמית.
ל מ ה, זה כל כך הכרחי ונחוץ לדבר לעתים קרובות על אהבת-העצמי, זה כי כל עוד אהבה זאת שולטת בנו לחלוטין, אז היא מפרידה וחותכת אותנו מן החלקים האמצעיים והפנימיים של המרכז הרגשי אשר העבודה מחפשת לעורר.
כאשר העבודה אומרת כי המטרה שלה זה 'לעורר' לבסוף את המרכז הרגשי, אז זאת היא הכוונה. כאשר הרגשות של אהבה-עצמית שולטים באדם אז המרכז הרגשי ישן.
הוא לא יכול להתעורר. מה שצריך להיות מובן ומובן מחדש, זה כי הצד החיצוני של האדם, הנו נשלט על-ידי אהבה-עצמית.
המקום הפסיכולוגי של אהבה-עצמית זאת הנו במחלקה החיצונית של המרכז הרגשי.
כל עוד האדם נשלט ולפיכך מודרך, על-ידי האהבה של עצמי אז הוא לא יכול להיות מודרך על-ידי איזשהו דבר אחר.
זאת היא הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה היא כי כל עוד מישהו נשלט על-ידי אהבת-העצמי שלו או שלה, לא אפשרית שום התפתחות של המחלקות הפנימיות של המרכז הרגשי באדם הזה.
זה לא רק כי אהבת-העצמי לא יכולה לחבר את האדם לחלק הפנימי שלו או שלה. זה יותר מזה.
אהבת-העצמי למעשה ממש מנתקת ומפרידה את הצד החיצוני של האדם מן הצד הפנימי – כלומר, מן הצד של האדם אשר העבודה מחפשת לעורר ולפתח.
העבודה לא מחפשת לפתח את אהבת-העצמי.
להיפך, היא מחפשת להקטין אותה. היא מחפשת למשוך אנרגיה החוצה מן האהבה-העצמית,
כך שהאנרגיה אשר משתחררת תוכל למצוא כיוון חדש. הפעולה של העבודה על האדם היא לא לעשות אותו או אותה יותר גאים ויהירים או אנוכיים או מרוכזים בעצמם או שליליים.
היא מעוצבת שתהיה לה את ההשפעה ההפוכה, בתנאי כי האדם 'עושה' אותה.
היא מעוצבת לגרום לאנשים להרגיש יותר ויותר, בפרופורציה לכוחותיהם כדי להיות יכולים לשאת ולעמוד זה ובדרכים שונות, ואחרי תקופות שונות של זמן, בתהליך של דה-פרסונליזציה,
(דה-פרסונליזציה- בפסיכולוגיה המשמעות של זה אומרת 'נתק מן העצמי' ותחושה של חוסר מציאותיות והתנתקות. ו/או – איבוד וביטול מאפיינים אישיים) אז זה כך שכבר לא תהיה להם יותר את אותה הרגשה של מי ומה הם.
משיכה הדרגתית זאת של אנרגיה מהרגשת ה 'אני' הצרה הנהוגה אשר בקלות כועסת ונוטרת טינה ושברירית ופריכה ועדינה, מלווה בהרגשת 'אני' הדרגתית חדשה ורחבה – כאילו האחד במקום גדול ורחב.
הרגשת 'אני' חדשה הדרגתית ורחבה זאת – המרכז שלה הוא לא באהבה-עצמית.
היא לא ממוקמת במחלקה החיצונית של המרכז הרגשי. היא פנימית למחלקה החיצונית.
היא יכולה לשמוע, לחוש ולהרגיש, להעריך ולהבין את העבודה.
ובקצרה, היא יכולה לעשות את מה שהאהבה-העצמית לא יכולה.
הרגשת 'אני' חדשה זאת היא רצויה מאוד. זה כמו שיציגו אותך אל ציוויליזציה חדשה,
אל צורת חיים אחרת.
אבל, במשך זמן רב וארוך מאוד, הרגשת ה 'אני' הישנה מאשרת את עצמה מחדש באופן זמני,
ומחפשת להשיב ולהמשיך את שליטתה. וזה היכן שזה אפשרי לדבר על פיתוי,
במשמעות האזוטרית של פיתוי.
אם האחד מפסיק לשמור על העבודה חמה, ומעשית ויישומית וברת קיימא בתוך עצמו, אם האחד נותן לה להתקרר במשך זמן ארוך מדיי אז מגיע עונש.
זה לוקח את הצורה של הפסקה של משמעות, ושל הרגשת מוות פנימי.
האחד חוזר בחזרה לחיים. האחד מתחיל שוב להתלונן ומרגיש את ההתמרמרות והמחאות הישנות, ושוב עושה חשבונות נגד אחרים.
עמוד 1638
ובקצרה, 'לשיר את השיר שלו'. זה קל. זה מכאני. זה לא עבודה ולא לעבוד.
כמובן, כי אין כאן אף אחד אשר מעניש אתכם. אנחנו מענישים את עצמנו – על-ידי כך שאנחנו זורקים את עצמנו ומשליכים את עצמנו למטה אל רמה נמוכה כי אנחנו מרשים לעצמנו להירדם.
המרפא והרפואה לזה זה להתחיל שוב לעבוד מחדש – ברצינות.
בשביל זה אתם חייבים וצריכים להקריב את הסבל שלכם.
כמובן, כי זה יותר קל לישון – ולסבול ללא תועלת ולהאכיל ולהזין את הירח.
האם אתם ערים לכך, כי משפט יחיד אשר נאמר על-ידי 'אני שלילי' וכי מסכימים לו בתוך הדיבור הפנימי שלכם יכול להכניס פנימה זרם רועש ומהיר מאוד והמולה של 'אניים' שליליים.
רק משפט כגון : ' זה טוב מאוד כי היא אומרת ש ....' ואז המעלית יורדת למטה ומתרסקת לתוך המרתף שלכם, וכל שטני הלילה, בוקעים ומוכנים לטרוף את הכוח והאנרגיה שלכם כמו שהם כבר עשו קודם.
עכשיו, האהבה-העצמית יכולה לחקות חיבה לאחרים. בכול מקרה ולמרות זאת האחד לא יכול לעזור לאחר דרך חיבות אשר הם חיקוי. הם לא קוגניטיביות – הכרתיות – כלומר, הם לא נותנות לך בכלל ידע ואף תובנה. רגשות קוגניטיביים – הכרתיים – כלומר, רגשות אשר נותנים לכם ידע על שניהם – על עצמכם ועל אחרים – שייכים למחלקות האמצעיות והפנימיות של המרכז הרגשי, ולא אל המחלקה החיצונית.
אדם, איש או אישה אשר מושפעים בעוצמתיות על-ידי אהבה-עצמית לא תהיה להם איזושהי אהבה בשביל איזשהו דבר כל כך אבסטרקטי כמו ידע. למה שיהיה להם ? בשביל מה הם צריכים או אמורים ? הם מתייחסים לעצמם בתור הכול וכל דבר. אהבה-עצמית תמיד מייחסת לעצמה ומשייכת לעצמה. היא לא יכולה להסתכל למעלה.
ביסודה של אהבת-העצמי מונחת בצורה בלתי נמנעת שנאה.
זה מדוע ולמה, אהבה רגשית מכאנית הופכת להיות ההיפך והניגוד של עצמה כאשר מעליבים אותה ומלבינים את פניה.
מה שאהבה-עצמית רוצה באמת בלב ליבה זה שזה יהיה בדרכה שלה ולשלטו בכול אחד אחר ובכול האחרים ולעשות את כולם עבדים – אפילו את כל העולם כפי שההיסטוריה מראה.
למרות זאת ובכול מקרה, זה לוקח צורות רבות. האחד אמור וצריך להתבונן בחלק מן הצורות אשר זה לוקח על עצמו בעצמו – ואני מתכוון בתוך עצמו. אם אין לכם לגביי עצמכם יותר מדיי גישות שקריות ויותר מדיי בלמי-זעזועים, אתם יכולים לשים לזה לב ולהבחין בזה בתוככם בפעולה ולתפוס מבט חטוף על כמה או חלק מן הדרכים שלה להחביא את עצמה ולהעמיד פנים כי היא משהו ממש אחר ושונה. אם אתם יכולים אז תבחינו כי כל דבר אשר אתם עושים בעבור זכות ושבח ומצוינות הנו אהבה-עצמית והרבה מאוד מתוך מה שאנשים קוראים לו אהבה – כמו אהבה לחברים שלהם – זאת ההרחבה וההשתרעות של אהבה-עצמית.
אם אתם נחמדים אל אלו אשר נחמדים אליכם, אל תחשבו כי לאהבה-עצמית אין שום קשר לזה.
תחכו עד אשר האדם האחר יהיה אליכם בכלל לא נחמד ואז תתבוננו באהבה-העצמית שלכם – מתפוצצת כסערה.
החיים של האהבה-העצמית הם מוות. אנשים אשר שרויים וספוגים בה עד צוואר הם באמת מתים.
הם רק חיצוניים. אין בתוכם שום דבר פנימי.
הצורה הכי מסוכנת ואומללה של אהבה-עצמית היא לאהוב עוצמה למען עצמה – חברתי סוציאלי, מקצועי, מומחיות, פוליטי, מקומי או בייתי – אהבת השליטה השלטון והממשל נראית הרסנית בצורה יוצאת מן הכלל מאיזשהם שלום ושלווה ושקט של התודעה- Mind - Piece of mind .
והורסים את העבודה כמובן מאליו.
אם אשר אוהבת לשלוט יכולה להזיק הרבה מאוד לילדים שלה, במיוחד לבנים שלה.
הדפוס של האהבה שגוי. כמו כן גם הנטייה והתכונה הרעה הזאת יכולה להניח למטה עצבות או מרירות מוקדמים בילדים.
אני ראיתי הרבה דוגמאות כאלו. כאשר אהבת השליטה בכול מחיר למען עצמה מגיעה ובאה קודם כל אז האדם הזה הנו באמת שטן מבפנים, מה שלא תהיה ההופעה החיצונית של זה.
אתם יכולים להרגיש את זה על-ידי כך שתתנסו בהפסקה של הכול בתוככם כייבוש של כל מחשבה או הרגשה ורגש.
עמוד 1639
אנשים כאלו יכולים לרצות להופיע כנחמדים ומקסימים והם סוגדים לעצמם.
האדם הכלוא ואסור בתוך האהבה-העצמית מייחס חשיבות לעצמו ומחשיב את עצמו בכול דבר.
הוא מוקף על-ידי עצמו. התודעה- Mind שלו מלא כרזות עם הדמות שלו עצמו.
אפילו אם הוא מרים את המחשבות שלו לרקיעי השמים הוא רואה את 'עצמו' שם וחושב על 'עצמו' ואיך וכיצד הוא צריך לנחם את 'עצמו' ואיזה הערה קובנציונאלית הוא צריך לעשות – כמו להעיר הערות בדיבור – כגון : "איזה שמח ונחמד כאן".
כי איך יכולה האהבה-העצמית להעלות את עצמה מעל לעצמה ? היא תפסיק להיות אהבה-עצמית.
איך היא יכולה להפסיק כי היה אכפת לה ואיך היא יכולה להפסיק לדאוג מה קורה לה ?
איך היא יכולה להפסיק תמיד לשקול פנימה (לעשות חשבונות פנימיים) ?
יכול להיות כי תחשבו 'ידע עצמי' – ואשר בשביל זה תקופת חיים אחת לא מספיקה.
באופן טבעי זה נובע מתוך אהבה-עצמית. אם האדם מתעניין ומעוניין רק בעצמו, ובשלו, ותמיד הוא מתייחס לעצמו ומייחס את עצמו ומחשיב את עצמו, אז הוא לא בהכרח יכיר ויידע את עצמו ?
להיפך, הוא יהיה עיוור לסוג האדם אשר הנו.
אהבה-עצמית היא לא קוגניטיבית-הכרתית. היא לא שמה למטה שום זיכרון למען הפעם הבאה.
היא עושה אפלה ולא אור בתוכך בפנים. לפיכך, האדם ישנא התבוננות-עצמית אשר היא להכניס את קרן האור פנימה.
הדיברה הראשונה מתוך עשרת הדברות אומרת : " לא יהיה לך אלוהים אחרים על-פני ".
לתודעה –Mind החושית-הסנסואלית והמילולית המשמעות של זה היא כי האחד צריך וחייב לא להשתחוות לצלמים. והמשמעות הפסיכולוגית היא כי אתה חייב וצריך לא לסגוד לעצמך.
אתם יכולים להפסיק לעשות את זה רק על-ידי כך שאתם מתבוננים לאט לאט איך וכיצד אתם באמת.
האדם אשר אוהב את עצמו לפני ומעל כל הדברים הוא אדם אשר מעריץ את עצמו וסוגד לעצמו.
הוא או היא עושה את עצמו אלוהים לעצמו. עכשיו, מה שאתם הכי אוהבים זה את האלוהים שלכם.
תחשבו לרגע, מה אתם הכי אוהבים ? מה האלוהים שלכם ?
בית אמוול (1.11.1952)
העבודה בתור כוח שלישי-3
במסמך של השבוע לפני המסמך האחרון נאמר משהו על ההיווצרות של סגן הממונה – סגן מנהל משק הבית. זה הוסבר כי סגן הממונה או סגן מנהל משק הבית נוצר בהדרגה ברמה גבוהה יותר מאשר ה 'אניים' אשר פונים כלפיי החיים.
אוסף זה של 'אניים' אשר מגוון כוחות ומאפיינים מקיפים את ה 'אני-מתבונן' ובנתיב הזמן הם הופכים להיות במספר מספיק למדיום מוליך ומעביר אשר יכול לקבל.
ולמרות כי בהתחלה זה באופן מעורפל, ההשפעות של העבודה אשר מגיעות למטה מרמה גבוהה יותר. המשימה של ה 'אני-המתבונן' היא להתבונן בבעליה מתוך נקודת המבט של מה שהעבודה מלמדת. זה היישום וההכלה של העבודה על עצמך.
בלי זה לא נעשה בכלל חיבור וקשר פנימי בינך עצמך לבין העבודה.
באדם אשר יכול לתפוש את ההבדל בין השפעות – A להשפעות – B – כלומר, בקצרה,
באדם אשר יש לו מרכז מגנטי – שם קיימים 'אניים' אשר או שהם לא מאמינים בחיים, או שהם לא מסופקים מהם (מן החיים). הם חשים ומרגישים כי חייב להיות משהו אחר.
זה מצוין במסמך כי 'אני' שגוי או לא נכון יכול להיות בסגן הממונה או סגן מנהל משק הבית, או יכול להיות כי חלק חסרים או – הבה אוסיף – 'אניים' חשובים בתוככם יכולים להיכנס ואז ללכת לאיבוד ולתעות הלאה.
עמוד 1640
סגן הממונה או סגן מנהל משק הבית הוא בדיוק כמו ההיווצרות של קבוצה בעבודה,
רק כי זה הנו פנימי ובלתי נראה ובתוככם, ולא החוצה ממכם כפי שזה בקבוצה נראית של אנשים.
בכמה מן המשלים בכתובי הבשורה הנוצרית אתם יכולים למצוא את הסמכות לזה.
ואני אזכיר לכם שוב את העובדה כי העבודה הזאת היא הנצרות האזוטרית – כלומר,
המשמעות הפנימית של הלימוד אשר ניתן בארבעת הכתובים של הבשורה הנוצרית.
ביחס ל 'אני' אשר מתרחק ותועה מן הסגן של מנהל משק הבית, יש את המשל על הכבשה האבודה.
99 כבשים על ההר, אבל אחת חסרה.
כפי שנאמר, סגן מנהל משק הבית - סגן הממונה, נוצר ברמה גבוהה יותר – כלומר, על ההר – מתוך ה 'אניים' האלו אשר יכולים לשמוע את העבודה.
המשל הנו כדלקמן : " 12 מַה־דַּעְתְּכֶם כִּי־יִהְיוּ לְאִישׁ מֵאָה כְבָשִׂים וְאָבַד אֶחָד מֵהֶם הֲלֹא יַעֲזֹב אֶת־הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה עַל־הֶהָרִים וְהָלַךְ לְבַקֵּשׁ אֶת־הָאֹבֵד׃ 13 וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי־יִשְׂמַח עָלָיו יוֹתֵר מֵעַל הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֲשֶׁר לֹא אָבָדוּ׃ 14 כֵּן אֵינֶנּוּ רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם שֶׁיֹּאבַד אֶחָד מִן־הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה׃ 15 וְכִי יֶחֱטָא־לְךָ אָחִיךָ לֵךְ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ בֵּינְךָ לְבֵינוֹ וְאִם־יִשְׁמַע אֵלֶיךָ קָנִיתָ לְּךָ אָחִיךָ׃ " (הברית החדשה, מתיו פרק י"ח, פס' 13-15).
האמרה על ההרים מתורגמת באופן מילולי מיוונית, והיא ללא ספק מובנת לא נכון על-ידי המתרגמים אשר אחראיים על שתי הוורסיות הסמכותיות הרשמיות ואלו המחודשות ואשר הביאו את האמרה :
" הולך אל ההרים ".
ביחס ל 'אני' שגוי ולא נכון אשר הנו נוכח בתוך סגן מנהל משק הבית או סגן הממונה, אחד מן המשלים אשר מתמודד ומתעסק עם זה הנו של האדם אשר אין לו בכלל לבוש לחתונה. הקטע הרלוונטי הנו כדלהלן : " 10 וַיֵּצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל־הַדְּרָכִים וַיַּאַסְפוּ אֶת־כֹּל אֲשֶׁר מָצְאוּ גַּם־רָעִים גַּם־טוֹבִים וַיִּמָּלֵא בֵית־הַחֲתֻנָּה מְסֻבִּים׃ 11 וַיְהִי כְּבוֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת־הַמְסֻבִּים וַיַּרְא בָּהֶם אִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה׃ 12 וַיֹּאמֶר אֵלָיו רֵעִי אֵיךְ בָּאתָ הֵנָּה וְאֵין עָלֶיךָ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה וַיֵּאָלַם׃ 13 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרֲתִים אִסְרוּ יָדָיו וְרַגְלָיו וּנְשָׂאתֶם וְהִשְׁלַכְתֶּם אוֹתוֹ אֶל־הַחשֶׁךְ הַחִיצוֹן שָׁם תִּהְיֶה הַיְלָלָה וַחֲרֹק הַשִׁנָּיִם׃ 14 כִּי רַבִּים הֵם הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים׃ " (ב"ח, מתיו, פרק כ"ב, פס' 10-14).
מה אתם מניחים כי המשמעות של החוסר הזה בבגדי החתונה ?
בשפה העתיקה של המשלים אשר עדיין מופיעה בחלומות, משתמשים בלבוש באותו האופן של מה שמלביש את התודעה – Mind, המשמעות של הלבוש היא פסיכולוגית כאשר משתמשים בה במשלים. האינכם חושבים כי יכולה להיות לאדם גישה לא נכונה אל העבודה הזאת ועדיין זה ייראה כי הוא שייך אליה ?
יכול להיות כי האדם ירצה כי לא יהיו לו בכלל איחוד ומיזוג פנימיים אמתיים עם העבודה אלא אבל הוא רק ירצה לעשות בה שימוש בשביל המטרות שלו עצמו.
החתונה עוסקת באיחוד ומיזוג, ואם אין לך לבוש חתונה אז זה אומר כי אין לך בכלל תשוקה רגשית להתאחד עם העבודה מבפנים.
'אני' כזה יכול להיכנס היטב לתוך התצורה של 'סגן מנהל משק הבית' וזה לא יהיה כל כך ניתן לקבלה בשביל האדון – המאסטר – כלומר ל 'אני-האמתי' – אשר עומד מעל סגן מנה משק הבית או סגן הממונה.
הוא יהיה כביכול שקרן. ואולי הוא יהיה כמו הדמות בספר 'עלייתו של הצליין או עולה הרגל – Pilgrim Progress ', אשר בו 'בוניין' מתאר כי נאמר לו בדומה לחלום והדמות הזאת נקראת 'בורות'.
עמוד 1641
'בוניין' רומז כי מה שהוא 'בור' לו זה ידע של עצמו ועל עצמו.
הוא מפטפט עד הרגע האחרון של מסעו המיסטי של כריסטיאן, ואז נעלם אל הגיהינום.
האחד יכול לעשות את אותו הדבר, מתוך מוטיב טהור או בלתי טהור.
אתה יכול לקחת על עצמכם משהו במטרה להשוויץ או מתוך האהבה של זה.
האדם יכול לקחת על עצמו את העבודה הזאת לא מתוך איזושהי אהבה לזה ולכול מה שהיא רומזת עליו ויכולה להוביל אליו, אלא מתוך סיבות שונות לחלוטין.
עכשיו, בקשר לכך אני הולך לדבר על הכוח המנטרל של העבודה.
אתם יודעים כי העבודה מלמדת כי המהות, ואשר איתה אנחנו נולדים, לא יכולה להתפתח בעצמה ומתוך עצמה מעבר לנקודה מסוימת וחייבת להפוך להיות מוקפת באישיות ואשר היא משהו אשר נרכש מ, והנו נחוץ והכרחי לחיים.
התוצאה היא כי המהות נשארת לא מפותחת. מצב סיטואציה פנימית זאת אשר חייבים וצריכים לבסס אותה קודם כל לפני שאיזשהו דבר אחר יוכל להתחולל, מובע על-ידי זה שאומרים כי האישיות היא אז 'אקטיבית' והמהות 'פסיבית' והחיים הם ה 'מנטרלים'.
זוהי השלשה-3 הראשונה. השלשה השנייה נעשית על-ידי השפעת העבודה, והתוצאה שלה היא במהות אשר הופכת להיות 'אקטיבית', האישיות 'פסיבית', והעבודה 'מנטרלת'.
האחד יכול לקרוא לשלשה הראשונה – החינוך הראשון, ולשלשה השנייה – החינוך השני.
החינוך השני הזה הנו לא הכרחי ונחוץ לחיים.
אבל, הוא הנו חיוני ומהותי להתפתחות-עצמית. במשמעות של לימודי העבודה.
מה הטבע של הכוח המנטרל של העבודה, אשר יש לו את הכוח והעוצמה 'להפוך' את השלשה הראשונה ולעששות את האישיות פסיבית ואת המהות אקטיבית ?
הבה ניקח שתי אמרות אשר נאמר על-ידי ישוע לגביי הנושא הזה.
במקרה אחד שאל ישוע את תלמידיו :" 32 וְהֵם לֹא הֵבִינוּ אֵת הַדָּבָר וַיִּירְאוּ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ׃ 33 וַיָּבֹא אֶל־כְּפַר־נַחוּם וַיְהִי בַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הִתְוַכַּחְתֶּם אִישׁ עִם־רֵעֵהוּ בַּדָּרֶךְ׃ 34 וַיַּחֲרִישׁוּ כִּי הִתְעַשְׂקוּ בַדֶּרֶךְ מִי הַגָּדוֹל בָּהֶם׃ 35 וַיֵּשֶׁב וַיִּקְרָא אֶל־שְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אִישׁ כִּי־יַחְפֹּץ לִהְיוֹת הָרִאשׁוֹן הוּא יִהְיֶה הָאַחֲרוֹן לְכֻלָּם וּמְשָׁרֵת כֻּלָּם׃ " (הברית החדשה, מרקוס, פרק ט', פס' 32-35)
במקרה אחר הוא אמר להם :
" 25 וַיֵשׁוּעַ קָרָא לָהֶם וַיֹּאמַר אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי־שָׂרֵי הַגּוֹיִם רֹדִים בָּהֶם וְהַגְּדוֹלִים שֹׁלְטִים עֲלֵיהֶם׃ 26 וְאַתֶּם אַל־יְהִי כֵן בֵּינֵיכֶם כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת׃ 27 וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת לְרֹאשׁ בְּקִרְבְּכֶם יְהִי לָכֶם עָבֶד׃ 28 כַּאֲשֶׁר בֶּן־הָאָדָם לֹא בָא לְמַעַן אֲשֶׁר־יְשָׁרְתוּהוּ כִּי אִם־לְשָׁרֵת וְלָתֵת אֶת־נַפְשׁוֹ כֹּפֶר תַּחַת רַבִּים׃ " . (הברית החדשה, מתיו, פרק כ', פס' 25-28).
בשני הקטעים האלו ערכי-החיים מתהפכים. האהבה-העצמית היא לכאורה מסולקת החוצה.
אך בחיים האהבה-העצמית מחפשת להיות ראשונה בכול דבר. ישוע אומר כי היא חייבת להיות אחרונה. ובמקום אחר אנחנו נדבר הלאה על הטבע של הכוח השלישי-3 של העבודה.
עמוד 1642
בית אמוול (8.11.1952)
מאמר על שלשות
העבודה מלמדת כי לכול התבטאות-מניפסטציה-התגלמות יש בתוכה שלושה-3 כוחות.
שום דבר לא נעשה ושום דבר לא נברא ונוצר על-ידי כוח אחד או שניים אלא על-ידי שלושה.
שילוש כוחות זה בנוי מן הכוחות פעיל, סביל ומנטרל.
הדבר הכי קטן כגון האטום יש בתוכו שלושה-3 כוחות.
הכוח האקטיבי הנו הכוח היוזם, הכוח הפסיבי הנו כוח ההתנגדות, והכוח המנטרל הנו הכוח המחבר או המקשר או המייחס אשר ביניהם.
אם לא היה כוח מנטרל, מחבר ומקשר, אז הכוח האקטיבי והכוח הפסיבי היו עומדים בהתנגדות-אופוזיציה אחד לשני, ושום דבר לא יכול היה לקרות.
עכשיו, אם הכוח המחבר והמקשר משתנה ומתחלף, אז שני-2 הכוחות האחרים משתנים ומתחלפים. אנחנו צריכים לחשוב על הכוח המנטרל בתור משהו בעל יכולת של הטיית האיזון בין הכוח האקטיבי לכוח הפסיבי בכזאת דרך שהאקטיבי יוכל להפוך להיות פסיבי והפסיבי יוכל להפוך לאקטיבי.
אם אתם חושבים על השלשה בור משהו כגון קרש אשר נתמך באמצעיתו על סטנד כך שקצה אחד למטה והאחר למטה, אז אם נקודת המשען האמצעית מזיזים אותה קצת כלפיי הצד הנמוך אז הקצה אשר למעלה ירד למטה, ולהיפך, כפי שעושה נדנדה.
במילים אחרות, יכול להיות היפוך של סימן על-ידי כך שמחליפים או משנים את הכוח השלישי.
עכשיו, עבודה זאת מלמדת כי בתור מבוגרים, אנחנו מורכבים משני-2 חלקים נבדלים אשר נקראים מהות ואישיות. האישיות היא אקטיבית והמהות פסיבית.
בכול מקרה ולמרות זאת אנחנו נולדים עם מהות בלבד ואשר גדלה רק עד מידה קטנה,
בשנותינו המוקדמות אנחנו יכולים לחשוב על האם אשר יוצרת חלק מן השלשה המעורפלת אשר בקשר וחיבור למהות שלנו.
המהות היא הכוח האקטיבי והאם היא הכוח המנטרל.
בגיל זה החיים מציגים את עצמם לילד כפלא ותמיהה. זה נאמר בסיפורי האגדות אשר רבים מהם מכילים סיפורים אזוטריים. אנחנו יכולים לתפוש כי אלו מניחים את היסודות של המהות ב- מה שיכול מאוחר יותר בחיים להיות מרכז מגנטי.
אני מתכוון כי התמיהה והפליאה הטבעית של המהות והזיכרון של סיפורי האגדות יכולים מאוחר יותר להתחבר לשלשת העבודה אשר דרכה המהות הופכת שוב להיות פעילה מחדש ומתחילה לגדול.
כאשר אנחנו מסתכלים על זה בדרך זאת, שלשת האם ושלשת העבודה יכולות להיות קשורות.
אבל, ביניהן, שלשת החיים חייבת בהכרח להתערב במשך הרבה שנים.
אנחנו חייבים לזכור כי מנקודת המבט של העבודה, המהות היא נקודת הגדילה של האיש או האישה האמתיים.
אם שלשת האם ממשיכה לאורך זמן ארוך מדיי אז היא הופכת להיות מזיקה. והילד מתנזר ומתרחק מן החיים. שלשת החיים תהיה מושהית והשלבים שלה לא יתבצעו כראוי בזמנים הנכונים. שלשת החיים אשר מגיעה אחרי שלשת האם, בהדרגה יוצרת את האישיות אשר דרכה פוגשים את החיים. האישיות נבדלת מן המהות ומקיפה אותה בתור הגנה כמו הקליפה של זרע.
המהות מפסיקה לגדול והופכת להיות פסיבית.
האישיות גדלה במקומה.
האישיות היא לא האדם האמתי, אבל היא חייבת בהכרח להיווצר.
הכוח המנטרל הוא עכשיו כבר לא עוד האם, אלא החיים עצמם.
האישיות הופכת להיות אקטיבית והמהות הופכת להיות פסיבית והחיים פועלים כמו כוח שלישי או מנטרל. זאת היא שלשת החיים. היא חייבת להיווצר היטב ולהיות בנויה היטב.
עמוד 1643
לפני ששלשת העבודה יכולה להתחיל – אם היא אי פעם מתחילה.
אם היא מתחילה אז האישיות פועלת בתור מזון בשביל הגדילה של המהות.
אני מזכיר לכם את כל זה כי אנחנו שוכחים לתהות ולתמוהה על המשמעות של אמת יסודית וחשובה מאוד זאת של העבודה.
ההיווצרות האטית של האישיות, אשר אמורה להיות עשירה ככול האפשר בהתנסויות וניסיונות,
ובידע, היא מה שאפשר לקרוא לו 'החינוך הראשון'.
אם לאדם אין בתוכו את השלשה הזאת אשר נוצרת בו בצורה מספקת, בגלל חיים צרים ולא אינטליגנטיים, אז ההתפתחות האולטימטיבית שלו הלאה, אשר היא החינוך השני שלו, תהיה קשה.
הוא יהיה חייב לחנך את עצמו בכיוונים רבים.
האחד צריך וחייב ואמור להתנסות בכול מה שהאחד יכול לפני שהוא מנסה ליצור את השלשה הבאה,
אשר באה ומגיעה כתוצאה מן החינוך השני, והיא לא נוצרת על-ידי, או הכרחית נגד החיים.
העבודה וכול מה שהיא מלמדת, שייכת לחינוך השני ; המטרה של החינוך השני הזה היא להפוך את הכיוון של השלשה אשר נוצרת על-ידי החיים כך שלבסוף האישיות תהפוך להיות פסיבית,
והמהות אשר הופכת להיות אקטיבית ופעילה גדלה פעם נוספת, ומזינה את עצמה על חלק מן האנרגיה אשר הלכה אל האישיות.
תהליך זה הנו הדרגתי מאוד. אם האדם מתחיל לעבוד על ועם עצמו, הבה נגיד בהתייחס ל- להפריד את עצמו מן הרגשות השליליים שלו, והוא מתחיל למשוך אנרגיה החוצה מחלקים מסוימים של האישיות.
אם לאדם יש איזושהי חיבה אמתית ומקורית אל העבודה ואיזושהי אמונה אמתית ומקורית בה,
אנרגיה זאת תזוז ותנוע בכיוון של המהות. ואם לא אז היא תחזור אל האישיות.
רק מה שהנו אמתי ומקורי יכול להזין את המהות. פסיאודו-עבודה או עבודה בכאילו והעמדת פנים של עבודה בפשטות תגדיל את העוצמה ואת הכוח של האישיות. במיוחד את החלק הזה אשר נקרא
'אישיות-מזויפת'.
אתם חייבים בבקשה לא לחשוב, כי רגע דרמתי מגיע ואשר בו המהות שלכם הופכת להיות פתאום אקטיבית והאישיות שלכם פסיבית. כי זה תהליך הדרגתי של להתעורר מן השינה דרך הידע של העבודה, ההכרה וההודאה והודיה בה ועליה והבנה שלה ולהבין אותה ולרצות ולצוות אותה,
ולבסוף לעשות אותה.
אני מדבר אל אלו אשר משתוקקים מאוד מאוד להתעורר מן השינה של החיים.
במשך התהליך הזה, אשר מהבהב מיטלטל ומתנדנד ועולה ויורד קדימה ואחורה, האדם מתנסה בשינוי הדרגתי בדרך אשר בה הוא חושב.
חשיבה חדשה זאת נקראת 'מתנויה', או 'שינוי של התודעה-Mind ', ואשר היא המילה אשר משתמשים בה כל הזמן ובעקביות בכתובי הבשורה הנוצרית ומתורגמת באופן שגוי בתור 'חרטה'.
שינוי זה בדרך של החשיבה שייך להתחלה של החינוך השני, וזה סימן כי הכוח המנטרל של החיים, אשר החזיק קודם באחזקתו את האישיות בתור אקטיבית ואת המהות בתור פסיבית והוא מתחיל להיות מוחלף 'באופן חלקי' על-ידי איכות אחרת נוספת של כוח מנטרל.
אם אתם במצב הסיטואציה הזה, אפשר וניתן לתאר אתכם בעבודה באופן חלקי.
אם אין בכלל שינוי בחשיבה שלכם, ואתם ממשיכים לחשוב רק מתוך החיים, אז אם לא בעבודה.
תתבוננו בזה בתוך עצמכם.
אלא אם כן חלק זה שלכם ובכם אשר מתחיל לחשוב בדרך חשיבה נשמר ער על-ידי מאמץ,
אתם תחזרו אל המצב הקודם שלכם.
אם אתם לא לוקחים את העבודה עצמה ברצינות ואף פעם לא חושבים בפנים ובתוככם עליה,
אז רק הרבה מאמצים חזקים יובילו אל הבראה והתאוששות. אתם חייבים להגיע להיות מול עצמכם פנים מול פנים. כמות טובה של רחמים נראית כי מראים אותה כאן, למרות זאת, אבל אולי דלת בתוככם תיסגר לבסוף. דלת זאת לבסוף עושה תקשורת עם המרכזים הגבוהים.
עמוד 1644
אתם חייבים לזכור כאן את האמרה אשר פעם השתמשו בה בעבודה – " אין מאמצים – אין עבודה – אין עבודה – אין התעוררות – אין התעוררות – מוות ".
- כאשר בעובדה, האחד הופך להיות אחד מן המתים המתקהלים או קהל המתים אשר הולכים ברחובות בין מעט המהירים הנחפזים (מגיבים ומלאי חיות ומיידי ואקוטי) .
המהירים הנחפזים הם אלו אשר התודעה-Mind שלהם התעוררה, ואשר התחילו לחשוב בתוכם בפנים בעצמם.
חייבים לשאול את זה, האם צריך איכשהו להיפטר מכול האישיות השלמה. זה הנו רעיון ממש שגוי.
כול דבר חסר תועלת ומזויף באישיות צריך להיפטר ממנו. ובמיוחד מן החלק הזה אשר נקרא 'האישיות המזויפת' ואשר היא מבוססת על אהבה-עצמית, והיא מחוברת אל ה 'אני-הדמיוני',
ועושה את ההשגה של ה 'אני-האמתי' בלתי אפשרית.
הרבה ידע שקרי צריך ללכת וחייבים להיפטר ממנו.
עכשיו, בשיחות האחרונות זה הוזכר לעתים קרובות איך החלק החיצוני של המרכז הרגשי, החלק אשר פונה כלפיי החיים דרך החושים, אשר בו מושלת האהבה-העצמית.
מה שנקרא 'אהבת אלוהים' ו 'אהבת השכנים והחברים' בכתובי הבשורה הנוצריים, לא יכול להתקיים היכן שהאהבה-העצמית היא השליטה הדומיננטית.
האהבה-העצמית לא יכולה לאהוב את מה שיותר גבוה מאשר היא עצמה.
אהבה-עצמית אוהבת אותך את עצמך ואת מה שברשותו בחזקתו ובקניינו של העצמי וזה כולל ילדים, בתים, רכוש, כסף, עמדה וכל השאר של זה.
כל עוד האהבה-העצמית היא שליטה דומיננטית אז אי אפשר להפוך את השלשה אשר בה החיים הם הכוח השלישי. המטרה החבויה בכתובי הבשורה הנוצרית זה להפוך את שלשת החיים וכך להביא ולחולל את ההתפתחות של המהות.
נאמר לנו כי אנחנו צריכים וחייבים להפוך להיות כמו ילדים קטנים.
אנחנו אולי יכולים לצפות למצוא הרבה רמזים לגביי מהו הנו הטבע של הכוח המנטרל החדש אשר הוא לא החיים. ואני מזכיר לכם פעם נוספת כי ההגדרה של גורדייף לעבודה הזאת הייתה הנצרות האזוטרית. גורדייף התכוון למשמעות הפנימית של האמרות והמשלים של ישוע בנבדל ובנפרד ממגוון הדוגמות של כנסיות שונות והזרמים והפלגים הדתיים אשר התבססו ומוסדו בעולם.
מן הניסיון שלי זאת היא רק העבודה אשר מגלה אותם.
עכשיו, מאחר והאהבה-העצמית מאפיינת את התצורה של שלשת החיים, אנחנו יכולים לצפות כי חלק מן ההשלכות (בעיקר השלכות שליליות) והתולדות של זה יוזכרו כתובי הבשורה הנוצרית, בתור דברים אשר תוכל לעבוד נגדם בתוך עצמך, בשביל ההתפתחות הזאת אשר החיים לא נותנים לנו.
דרך אגב, אתם חייבים כולכם להבין כי העבודה לא תהפוך אף פעם להיות הכוח המנטרל שלכם אלא אם כן אתם עובדים.
מאיזושהי סיבה אשר לא ממש מובנת וברורה לי, זה לא נראה כי אנשים עדיין מבינים את זה.
הם שוכחים לחבר ולקשר את העבודה עם עצמם, או שהם לא רוצים לעשות את זה.
אני חוזר שוב, העבודה לא יכולה אף פעם להפוך להיות הכוח המנטרל שלכם אלא אם כן אתם עובדים. להקשיב ל- מה שהעבודה מלמדת לא ישנה אתכם בכלל.
במסמך האחרון ניתנו שתי-2 דוגמאות אשר נתנו רמז לטבע של הכוח המנטרל אשר עושה את האישיות פסיבית ואת המהות אקטיבית.
אני אצטט שוב אחת מן הדוגמאות האלו.
ישוע שאל את תלמידיו : " 33 וַיָּבֹא אֶל־כְּפַר־נַחוּם וַיְהִי בַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הִתְוַכַּחְתֶּם אִישׁ עִם־רֵעֵהוּ בַּדָּרֶךְ׃ 34 וַיַּחֲרִישׁוּ כִּי הִתְעַשְׂקוּ בַדֶּרֶךְ מִי הַגָּדוֹל בָּהֶם׃ 35 וַיֵּשֶׁב וַיִּקְרָא אֶל־שְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אִישׁ כִּי־יַחְפֹּץ לִהְיוֹת הָרִאשׁוֹן הוּא יִהְיֶה הָאַחֲרוֹן לְכֻלָּם וּמְשָׁרֵת כֻּלָּם׃ "
(הברית החדשה, מרקוס, פרק ט', פס' 33-35) .
עמוד 1645
אתם יודעים כי האהבה-העצמית תמיד משתוקקת ורוצה להיות ראשונה. לאדם אשר יש לו דעה טובה על עצמו אוהב כי תהיה לו הדרך שלו עצמו והוא לא אוהב להיות מתחת לאף אחד אחר או מתחת למישהו אחר. אם הוא חייב להיות מתחת למישהו אז הוא הופך להית קנאי וקשה.
זה מצב הסיטואציה הנורמאלי בחיים. לחפש להיות ראשונים, לחפש להיות הכי גדולים, אלו אשר ממוקמים במקום גבוה ואשר אליו מתייחסים בתור אמביציה ושאיפה נורמאלית.
כל זה מבוסס על אהבה-עצמית אשר שולטת ביחסי החיים שלנו.
החיים בתור כוח שלישי בשלשת החיים נראים מבחינה פסיכולוגית, כי הם הינם בעיקר
אהבה-עצמית. ואז האחד יכול לכתוב את שלשת החיים בתור אישיות אקטיבית, מהות פסיבית ואת האהבה-העצמית בתור הכוח המנטרל.
מתוך זה אנחנו יכולים לראות כי הכוח השלישי או המנטרל של שלשת העבודה לא יכול להיות
אהבה-עצמית.
עכשיו, אני אפנה אל הדרשה על ההר. בין דברים אחרים היא אומרת :
" אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם " – כלומר, אלו אשר לא מזדהים.
" אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי־הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ " – כלומר, אלו אשר לא רגוזים וכועסים.
" אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה כִּי־הֵם יִשְׂבָּעוּ׃ " כלומר, לא צדקנות.
(מתוך הברית החדשה, מתיו, פרק ה') בכול מקרה, כתבתי על אלו במקום אחר.
מה שאני רוצה כי תבינו זה כי יש כאן משהו אשר נאמר כאן על מה שהעבודה קוראת לו
'התצורה או ההיווצרות של שלשת העבודה אשר באמצעותה האישיות נעשית פסיבית'.
באמצעות מה שהעבודה פוקחת אליו את עינינו אנחנו רואים מה הכוונה של כל אלו ואמרות אחרות בכתובי הבשורה הנוצרית, אשר נראה כי כל כך קשה להבין אותן. הן לא מטרה או סוף בפני עצמן.
הן לא לגביי רק 'להיות טובים', אלא הן הוראות לגביי איך לעשות את האישיות מספיק פסיבית כך שהמהות תוכל לגדול ו 'אני-אמתי' או המאסטר יוכלו להיכנס.
כי המאסטר לא יכול להיכנס אל האישיות. בפעם בה נכנס 'אני-אמתי' המטרה של העבודה מושגת. ואז אפשר להניח הצידה את האמצעים והשיטות אשר באמצעותם הגיעו לזה .
ואני אדבר על כך יותר במלאות במסמכים עתידיים.
בית אמוול (15.11.1952)
זכירה-עצמית ושלשת העבודה
במסמך האחרון דיברנו על שלושת הפאזות האפשריות של מהות בתור אקטיבית ואז פסיבית ואז אקטיבית שוב. הפאזה השלישית דורשת כוח מנטרל אחר מזה של החיים.
אני אמרתי כי אם היינו רוצים להבין איך ומה הוא אופיו וכמו מה הנו הכוח המנטרל הזה, אז אנחנו יכולים למצוא אותו מתואר בכתובי הבשורה הנוצרית וכמו כן בעבודה.
הלימודים של העבודה עוזרים לנו להבין על מה דיבר ישוע בכתובי הבשורה הנוצרית.
ולהיפך. שני אלו הם קשורים ומחוברים בקרבה קיצונית.
העבודה היא המשמעות הפנימית של האמרות והמשלים של ישוע, והמשלים והאמרות של ישוע זה מה שהעבודה מלמדת.
תבינו כי אני לא מדבר על כל מנגנון המכונות והטקסים והדוגמה והריטואלים אשר נבנו בסופו של דבר על-ידי כנסיות שונות.
עמוד 1646
עכשיו, שניהם, הלימודים של ישוע והלימודים של העבודה הם על הכוח השלישי והמנטרל אשר גורמים לאישיות להיות פסיבית ולמהות להיות אקטיבית. אלו הם הוראות ותיאורים בנוגע לזה.
אני אצטט מן העמוד האחרון של המסמך הקודם :
אני אפנה עכשיו אל הדרשה על ההר, ובין דברים אחרים היא אומרת :
" אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם " – כלומר, אלו אשר לא מזדהים.
" אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים כִּי־הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ " – כלומר, אלו אשר לא רגוזים וכועסים.
" אַשְׁרֵי הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים לַצְּדָקָה כִּי־הֵם יִשְׂבָּעוּ׃ " כלומר, לא צדקנות.
(מתוך הברית החדשה, מתיו, פרק ה'). בכול מקרה, כתבתי על אלו במקום אחר.
מה שאני רוצה כי תבינו זה כי יש כאן משהו אשר נאמר כאן על מה שהעבודה קוראת לו
'התצורה או ההיווצרות של שלשת העבודה אשר באמצעותה האישיות נעשית פסיבית'.
באמצעות מה שהעבודה פוקחת אליו את עינינו אנחנו רואים מה הכוונה של כל אלו ואמרות אחרות בכתובי הבשורה הנוצרית, אשר נראה כי כל כך קשה להבין אותן. הן לא מטרה או סוף בפני עצמן.
הן לא לגביי רק 'להיות טובים', אלא הן הוראות לגביי איך לעשות את האישיות מספיק פסיבית כך שהמהות תוכל לגדול ו 'אני-אמתי' או המאסטר יוכלו להיכנס.
כי המאסטר לא יכול להיכנס אל האישיות. בפעם בה נכנס 'אני-אמתי' המטרה של העבודה מושגת. ואז אפשר להניח הצידה את האמצעים והשיטות אשר באמצעותם הגיעו לזה.
עכשיו, כתשובה לאלו אשר אומרים כי הם לא יכולים לראות איך וכמו מה הוא הכוח השלישי הזה,
אני רק יכול להגיד כי זה כמו העבודה. אלו הם היישום וההכלה של העבודה בחיינו.
אם אז אני נשאל מה המשמעות ומהי הכוונה של ליישם ולהכיל את העבודה בחיים של האחד,
אז אני אגיד כי זה מתחיל בלהתבונן מה קורה בתוך עצמך לאורך הכוונות והוראות ברורות ומוגדרות מסוימות אשר הושמו והונחו למטה. ואם אני נשאל על-ידי אנשים מבוגרים יותר מה הם אלו אז אני יכול רק להתפלא.
העבודה שמה הרבה דברים בצורה הרבה יותר ברורה מאשר הם מושמים בכתובי הבשורה הנוצרית. לי זה נראה כי ההכרח והנחיצות של התבוננות-עצמית לא נמצא ומושם כל כך ברור ומוגדר, ובאופן כל כך אמפטי ובהמשכיות בכתובי הבשורה כמו שזה בהוראות של העבודה.
וכמו כן גם לא ההוראות לגביי על מה להתבונן כל כך בבהירות.
באומרי את זה אני ממש ער ומודע לכך כי הרבה מאוד נאמר, אבל זה רק הפך להיות ברור ובהיר וחי בשבילי אחרי שהייתי בעבודה הרבה שנים.
לפיכך, כפי שאמרתי קודם, על פי דעתי וניסיוני, ההבנה של העבודה נחוצה והכרחית בשביל ההבנה של כתובי הבשורה הנוצרית. זה המקרה במיוחד, אני אומר, כדי להבין ולתפוש כי כתובי הבשורה הנוצרית לא מדברים רק על להיות טובים. או להיראות אדוק וקנאי וחסוד או ענו וצנוע או לחיות בעוני או להיות עני ברוחך.
אלא אלו הן הוראות לגביי איך לעשות את המהות פעילה או אקטיבית כך שהיא תוכל לגדול וליצור קשר ומגע עם רמה גבוהה יותר ו 'אני-אמתי'. המטרה היא – קשר ומגע – ולא 'להיות טובים'.
מסתורין אחד לגביי ה 'אני-האמתי' הנו כי הוא יוצר קשר ומגע עם מה שהנו אמתי, אבל מה שהנו אמתי בתוכנו הנו 'לא מפותח'. האדם האמתי, איש או אישה אמתיים, הם בהווה רק אם המהות אשר לא גדלה, אבל יכולים להפוך להיות עם מהות מפותחת. וזאת היא אחדות אשר הופכת להיות 'אני' בתוככם ואתם הופכים להיות היא, אבל לא ה 'אתה' אשר הנו ה 'אני-הדמיוני' עם שותפיו,
עמוד 1647
ואשר הכי רעה מאלו היא האישיות-המזויפת.
'אני-דמיוני' מוחלף ב 'אני-אמתי'. האם אתם יכולים לתפוש שינוי כזה ?
האם אתם יכולים להאמין כי חסר ערך זה, עם ההליכה היהירה והעמדת פנים והיומרנות, הבורות, הגשמיות והארציות, והזייפן הקטן הזה אשר הנקרא 'אני-דמיוני' אשר מעמיד פנים כי הוא מיליונר וכי הוא יכול לעשות כל דבר, ויכול להיות מוחלף במישהו אשר באמת מיליונר ואשר לא רק מבין את השפה של מרכזים גבוהים ולא מרוחק אפילו מאלוהים ?
גורדייף אמר : " מאחורי 'אני-אמתי' נמצא אלוהים. ". וגורדייף אמר גם : "אתם חושבים כי אתם מיליונרים, אבל רק על-ידי זה שתראו כי אתה שום דבר וגם לא כלום אז אתם תוכלו להפוך להיות מיליונרים אמתיים".
אבל, המסתורין של 'אני-אמתי' הנו מסתורין, ואשר משמעותו אומרת כי אי אפשר להסבירו באיזושהי שפה פורמטורית. כי אין ולא יכולים להיות התנסות ו/או ניסיון.
אתם יכולים לקחת את זה בפשטות כזה אשר הוא לא מה שאתם קוראים לו 'אני' – כפי שאתם צועקים או קוראים : "האם אתם לא יודעים מי אני ?" – כאשר אתם לא יודעים ומכירים את עצמכם אבל אתם מדמיינים כי אתם מכירים ויודעים.
זאת היא תחושה והרגשה חדשות לחלוטין של 'אני'.
בזכירה-עצמית אנחנו יכולים אולי להתנסות בזה. אין לזה שום קשר לאהבה-עצמית, ולהרגשת ה 'אני' האומללה אשר קשורה ומחוברת אליה – באם זאת האהבה-העצמית אשר מחמיאים לה או באם זאת האהבה-העצמית הפגועה והפצועה.
עכשיו, מאחר ויש לנו רגעים אשר בהם אנחנו נוגעים ב 'אני-אמתי' הרבה לפני שהמהות שלנו מתפתחת, אז זה חייב כבר להיות שם קודם – מפותח במלאות כמו המרכזים הגבוהים,
למרות כי אנחנו לא בקשר ובמגע איתם.
ועדיין, נאמר לנו כי המהות חייבת להתפתח בתוכנו, כדי ש, ה 'אני-האמתי' יגיע וכי זאת היא המטרה. כאשר הוא מגיע אז אנחנו הופכים להיות הוא. כפי שאמר גורדייף : "האדם אז הנו באמת מאסטר של עצמו". לפיכך, מודעות חייבת לזוז מכול ההרגשות הנחותות יותר והנמוכות של ה 'אני' אל אלו של ה 'אני-האמתי'.
האחד יכול רק להגיד כי, אלא אם כן המהות גדלה בצורה ובמידה מספקת, והאישיות הופכת ונעשית להיות מספיק פסיבית אז המגע שלנו עם 'אני-אמתי' הנו נדיר – אולי פעם או פעמיים בתקופת חיים.
אם המהות מתפתחת – כלומר, אם מתרגלים את השלשה השלישית לאורך זמן מספיק ארוך ועם הבנה – אז אני חושב כי לפתע פתאום היא יכולה להגיע להשיג את הרמה הזאת אשר היא הרמה של 'אני-אמתי' והשניים הופכים להיות זהים אחד בתוך השני.
כמה פעמים ישוע מדבר על ההכרח והנחיצות של לשמור על עצמכם ערים, שמא המאסטר יגיע לפתע פתאום – " כמו גנב בלילה".
זה נאמר בכתובי הבשורה הנוצרית : " 34 וְהָיָה כְּאִישׁ הוֹלֵךְ לַמֶּרְחָק אֲשֶׁר עָזַב אֶת־בֵּיתוֹ וַיִּתֵּן רָשׁוּת לַעֲבָדָיו וּלְאִישׁ אֶת־מְלַאכְתּוֹ וְאֶת־הַשׂוֹעֵר צִוָּה לִשְׁקֹד׃ 35 לָכֵן שִׁקְדוּ כִּי לֹא יְדַעְתֶּם מָתַי יָבוֹא בַּעַל הַבָּיִת אִם־בָּעֶרֶב אוֹ־בַחֲצוֹת הַלַּיְלָה אִם־בְּעֵת קְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל אוֹ בַבֹּקֶר׃ 36 פֶּן־יָבוֹא פִתְאֹם וּמָצָא אֶתְכֶם יְשֵׁנִים׃ 37 וְאֵת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם הִנְנִי אֹמֵר לַכֹּל שְׁקֹדוּ׃ "
(הברית החדשה, מרקוס, פרק י"ג, פס'34-37).
זה גלוי ונראה כי ההתפתחות של מהות זהו מסע חזרה או עליה ומעלה (כמו במשל על הבן האובד) מאחר והיא הגיעה למטה מרמה גבוהה.
אני לפעמים תוהה אם שני הבנים הפכו להיות אחד – האחד אשר נשאר עם אביו והאחד אשר הגיע למטה אל העולם והחיים בו ודרך היזכרות במקור שלו בכור מחצבתו ואז עלה שוב.
אני ושב כי זה חייב להיות כך, כי אני לא יכול למצוא איזשהו הסבר על הבן השני אשר נשאר.
על-ידי ההיזכרות במקור של כור מחצבתו, הבן אשר ירד אל החיים הבין ותפש כי הוא אוכל קש וקליפות והוא התחיל לעלות. זה הנו דומה לשלשת העבודה אשר מחליפה את שלשת החיים ואת ההיפוך אשר מתחולל.
עכשיו המהות גדלה למעלה אל הרמה של המקור 'כור מחצבתה'.
זה מביא אותי לדבר על ההכרח והנחיצות של זכירה-עצמית בשלשת העבודה.
אתם חייבים וצריכים למצוא מגוון דרכים של לא רק להיות בתוך החיים – אחרת כל מה,
עמוד 1648
אחרת כל מה שאתם עושים ילך לתוך שלשת החיים.
לחוש ולהרגיש כי המקור שלך הוא לא מכדור הארץ, או ההורים או אבותיך הם רק דרך אחת – רק דרך אחת – ורק אחת – של לזכור את עצמך.
" 9 וְאַל־תִּקְרְאוּ אָב לְאִישׁ מִכֶּם בָּאָרֶץ כִּי אֶחָד הוּא אֲבִיכֶם אֲשֶׁר בַּשָׁמָיִם׃ "
(הברית החדשה, מתיו, פרק כ"ג, פס' 9).
ישוע אמר כי האחד חייב לעשות דברים בשמו. זה נדרש ממכם לחשוב ולעבוד בצורה סודית בשמה של העבודה ולא למען פרס. אחרת זה הופך להיות כזה אשר ראוי לשבח ולפיכך זה הולך אל האישיות. זה טוב לתפוש מבפנים את האמת של משהו אשר העבודה מלמדת ולעשות את זה כי אתה רואה את האמת של זה ולא בגלל שאומרים לך לעשות את זה, או כי אתה רוצה להיות ראשון.
אתה צריך לזכור לעתים קרובות כי כל החיים שלכם קיימים וכל דבר אשר חשבתם, הרגשתם, אמרתם ועשיתם שם, במימד גבוה יותר, חבוי מן החושים.
אתם חייבים וצריכים לעמוד ולהתמודד עם חייכם מתוך נקודת המבט של העבודה.
זה עוזר לכם לזכור את עצמכם, אם אתם מבינים ותופשים כי החיים שלכם הם מעגל ומה שאתם עושים עכשיו במודע משנה את שניהם – את העבר ואת העתיד, ומה שאתם עושים במכאניות
לא משנה כלום.
במקום לרצות למצוא אשמה ופגם, תרצו להבין.
תנסו להפוך את האשמה באמת ולראות את אותו פגם ואשמה בתוך עצמכם.
בכול פעם בה אתם זוכרים משהו בעבודה ביחס ל- מה שאתם מזדהים איתו, ואתם שליליים לגביי זה ברגע הזה, זאת היא צורה של זכירה-עצמית. זה מרים אתכם מעט מעל מצבי הרוח אשר החיים משרים עליכם, ואשר כל כך בקלות מאמינים בהם.
בכול פעם בה אתם אומרים : 'זה לא אני', כאשר אתם נגטיביים ומקטרים ורוטנים ומתלוננים ודוגרים וחופרים, מוסיף מעט להתעוררות. לזכור מוקדם בבוקר כי אתם עושים את העבודה הזאת, ולהבחין במצב הרוח שלכם ובמחשבותיכם ולא להזדהות איתם, זה יכול לשנות את כל היום כולו.
תנסו לקחת את המאורעות אשר היום נותן ומעניק לכם ממש בדיוק כמו מה שניתן לכם לעבוד עליו.
יש מאות דרכים לזכור את עצמכם – כלומר, למנוע מעצכם ליפול על הפנים ולהשתטח בבוץ של החיים. כל הדרכים השונות האלו של זכירה-עצמית יומיומית אשר שמה אותנו בנוכחות העבודה,
ומניעה אוקטאבות ש, כאשר אנחנו חיים במכאניות, וישנים בתוך החיים, אז הן לא ממשיכות.
מימן חדש – כלומר, אנרגיות אשר מיוצרות.
מיוצרים ר ה – 24 ו, מ י – 12. וכמו כן גם פ ה-24 ו, ס ו ל – 12.
תבחינו בבירור ובבהירות כי בלי השוק של זכירה-עצמית הניתן לעתים קרובות,
המכונה האנושית מייצרת רק - ל ה – 24, ו, ס י -12.
עכשיו, ל ה-24 לבד לא יכולה לעורר את המרכז הרגשי השלם.
זה מספק את מחלקת האהבה-העצמית. אבל, שלושת החומרים – 24, מספקים למרכז הרגשי בכול שלושת המחלקות העיקריות שלו. כלומר, בזמן ש – לה-24 מספק את המחלקה החיצונית,
פ ה – 24 מספק את האמצע, ו, ר ה – 24 מספק את הפנימי.
עכשיו, אם אתם לוקחים שלושה-3 אנשים אז הם אותו דבר כל עוד הם אנשים, אבל הפוטנציאל שלהם יכול להיות שונה. מבלי חומרים מוספים – באותה הדחיסות אבל שונים בפוטנציאל שלהם – אז המהות לא יכולה לגדול.
זה למה זכירה-עצמית, כך שאנחנו נוכל להרגיש את הנוכחות של העבודה, היא נחוצה והכרחית לשלשת העבודה. בלי זכירה-עצמית, כל דבר אשר אנחנו נעשה ילך אל תוך שלשת החיים, והאישיות תישאר פעילה ואקטיבית והמהות תישאר פסיבית.
בגלל שנעבוד בשם עצמנו.
עמוד 1649
בית אמוול ( 22.11.1952)
הנחיצות וההכרח של מתנויה בשביל ההיפוך
שקילה-פנימית
לעשות חשבונות פנימיים נגד אחרים זה חלק מן השקילה-הפנימית. לעשות חשבונות פנימיים נגד אחרים זה אומר ומשמעותו כי אתה מרגיש כי האחר חייב לך. להמשיך להרגיש כי האחר חייב לך זהו סימן של יחסים רעים לאדם אחר. זאת צורה אחת של הזדהות.
כל סוג של שקילה-פנימית נובע מתוך הזדהות. בהווה אנחנו לומדים את המשמעות המעשית של ההגדרה של גורדייף לעבודה. גורדייף אמר כי זאת היא הנצרות האזוטרית.
אנחנו מצפים אז למצוא משהו אשר נאמר בכתובי הבשורה הנוצרית לגביי מה שהעבודה קוראת לו 'לעשות חשבונות'. ואנחנו כמובן לא ננסה למצוא את המושג האקטואלי ממש 'לעשות חשבונות' אשר הנו בשימוש, אלא את הרעיון הדומה לזה. אחד מן המשלים העיקריים על נושא זה הנו כדלקמן :
" 23 עַל־כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה יוֹרֵד לְחֶשְׁבּוֹן עִם־עֲבָדָיו׃ 24 וְכַאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵׁב הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ אֲשֶׁר הָיָה חַיָּב לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכְּרֵי כָסֶף׃ 25 וְלֹא הָיָה־לוֹ לְשָׁלֵּם וַיְצַו אֲדֹנָיו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וִישַׁלֵּם׃ 26 וַיִּפֹּל הָעֶבֶד עַל־פָּנָיו וְיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לֵאמֹר אֲדֹנִי הַאֲרֶךְ־לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַכֹּל׃ 27 וַיֶּהֱמוּ מְעֵי אֲדֹנֵי הָעֶבֶד הַהוּא וַיִּפְטְרֵהוּ וַיִּמְחֹל לוֹ אֶת חוֹבוֹ׃ 28 וַיֵּצֵא הָעֶבֶד הַהוּא מִלְּפָנָיו וַיִּמְצָא אֶחָד מֵחֲבֵרָיו וְהוּא חַיָּב־לוֹ מֵאָה דִינָרִים וַיַּחֲזֶק־בּוֹ וַיַּחְנְקֵהוּ לֵאמֹר שַׁלֵּם אֵת אֲשֶׁר אַתָּה חַיָּב לִי׃ 29 וַיִּפֹּל חֲבֵרוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵאמֹר הַאֲרֶךְ־לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלְּמָה לְּךָ הַכֹּל׃ 30 וְהוּא מֵאֵן וַיֵּלֶךְ וַיַּנִּיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר עַד שֶׁיְּשַׁלֶּם־לוֹ אֶת־חוֹבוֹ׃ 31 וְהָעֲבָדִים חֲבֵרָיו רָאוּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיֵּעָצְבוּ מְאֹד וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לַאֲדֹנֵיהֶם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה׃ 32 וַיִּקְרָא אֵלָיו אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ אַתָּה עֶבֶד בְּלִיַּעַל אֶת־כָּל־הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ יַעַן אֲשֶׁר־בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי׃ 33 הֲלֹא הָיָה גַם־עָלֶיךָ לְרַחֵם עַל חֲבֵרֶךָ כַּאֲשֶׁר רִחַמְתִּי־אֲנִי עָלֶיךָ׃ 34 וַיִּקְצֹף אֲדֹנָיו וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד הַנֹּגְשִׂים עַד כִּי־יְשַׁלֵּם אֶת־כָּל־חוֹבוֹ׃ 35 כָּכָה יַעֲשֶׂה לָכֶם גַּם־אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם אִם־לֹא תִמְחֲלוּ אִישׁ לְאָחִיו בְּכָל־לְבַבְכֶם (עַל־חַטֹּאתָם)׃ ".
(הברית החדשה, מתיו, י"ח, פס' 23-35).
עכשיו, האדם בתור אורגניזם של התפתחות-עצמית על-ידי הבריאה, לא מבין ולא תופש עד כמה הרבה הוא חייב בכך שהוא נשאר ישן בתוך החיים. הוא חושב כי חייבים לו. הוא חושב באופן חושי וסנסואלי הוא חייב. את הגישה הזאת צריך להפוך. היא לא יכולה להיות מלבד על-ידי רעיונות אשר מחוללים 'מתנויה'. כלומר, שינוי של התודעה – Mind.
האדם חייב שיינתנו לו רעיונות חדשים כדי לחשוב בדרך חדשה.
הוא צריך וחייב לחשוב באופן אזוטרי. ולא באופן חושי-סנסואלי על עצמו.
מחשבה חושית-סנסואלית היא חיצונית, והיא מבוססת בהופעה חיצונית, ועל הדברים כפי שהם נראים. מחשבה אזוטרית היא פנימית והיא לגביי המשמעות הפנימית והמטרה.
עמוד 1650
והמטרה של החיים של האחד על הפלנטה הזאת. זה לא עניין של החושים אלא של הבנה.
כתובי הבשורה הנוצרית והעבודה מדברים רק על המשמעות הפנימית – כלומר, הם מדברים אזוטרית.
אזוטרי משמעותו פנימי. לפי ובהתאם להופעתנו החיצונית, בני האדם יכולים בקלות לחשוב כי חייבים להם. ועל-פי האמת הפנימית זה אלו הם אשר חייבים. זה הנו היפוך של חשיבה.
זאת היא דרך חדשה של חשיבה. זאת היא אמנם 'מתנויה'.
כל הרעיונות אשר מוכלים בלימודים של שניהם – של כתובי הבשורה הנוצרית ושל העבודה, יכולים לאט לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה. כלומר, אם אנחנו חושבים.
הם יכולים להביא ולחולל 'היפוך' של חשיבה. הרעיונות האזוטריים הדומים בכתובי הבשורה הנוצרית ובעבודה הם כדי לתת לנו תודעות – mind's אשר הם מעבר לתודעות – Mind's הרגילות שלנו.
ואז המהות יכולה לגדול.
אבל, אלא אם כן אנחנו מקבלים ומטמיעים את הלימודים האלו, אז שום דבר לא יכול לקרות.
אנשים ימשיכו לחשוב באותה הדרך. אף רעיונות אשר גורמים להיפוך לא ייכנסו אליהם.
עכשיו, אם 'אתם' חושבים באותה הדרך – אתם תישארו כמו קודם.
זה נאמר כי כפי שהאדם חושב אז ככה הוא.
בכול מקרה ולמרות זאת, רבים לא יחשבו בדרך חדשה. הם יכולים להזכיר לאחד את הבית המוגף הסגור עם העיתונים אשר עדיין לא נפתחו ועם הלחם ובקבוקי החלב בערימה על המרפסת הקדמית. כי הם לא מכניסים כלום פנימה.
אולי אין אף אחד אשר חי בתוך הבית ויכול להכניס פנימה איזשהו דבר.
עכשיו, כאשר האדם בעבודה מתחיל להבין ולתפוש עד כמה הרבה הוא חייב בגלל חיי השינה שלו והוא עדיין יכול כי זה יבוטל, הוא מפסיק להעסיק את עצמו יומיום עם מה שהוא מאמין כי האחרים חייבים לו. הוא כבר לא עוד מתייחס לעצמו כפי שהוא היה עושה כאשר הוא היה שרוי בתוך האהבה-העצמית שלו.
כל השקילה-הפנימית עולה מהתייחסות לעצמי. עד כמה שיש יותר התייחסות-עצמית ככה יש יותר שקילה-פנימית. כאשר האדם עושה חשבונות נגד אחרים, הוא מזדהה ומאבד כוח.
הוא עושה מקום כאוב ורגיש ופגוע וכעוס בתוך עצמו.
לנהל חיים של שקילה-פנימית זה לשקול רק את עצמכם ואיך אנשים נוהגים בכם.
זה משמיט את איך אתם נוהגים באנשים. הרעיון והתרגול של לשים את עצמכם במקום ובפוזיציה של האחר זה הופך את כיוון המחשבה. זה דורש מאמצים מודעים. כל רעיונות העבודה הופכים את הדברים. הם דורשים מאמצים מודעים כדי ליישם אותם. את אלו חייבים לחדש בהמשכיות במשך השנים עד אשר הם מובילים לשינוי של חשיבה אשר הנו אמתי.
ואז החיזיון של החיים ושל עצמכם הנו שונה. בין דברים רבים אחרים, אתם תבינו את המשמעות של המשל על האדם אשר היה חייב מיליונים.
בית אמוול (6.12.1952)
גישה נכונה לחיים
בהתייחס ובנוגע לגישה אל החיים, זה הדבר הכי טוב לחשוב כי ההתנסויות אשר יש לנו הן הכרחיות ונחוצות בשבילנו, כי אחרת אנחנו כל הזמן ובהמשכיות נעשה חשבונות ונתלונן כי הדברים הם לא פייר ולא צודקים. כאשר אנחנו לוקחים על עצמנו את נקודת המבט הזאת על ההתנסויות שלנו זה נותן לנו יותר משמעות לעצמנו. זאת היא הדרך היחידה לקבל ולהשיג משהו מכל ניסיון.
עמוד 1651
זאת התשובה היחידה בנוגע וביחס ל- למה זה יכול להיות כי יהיו לנו כל כך הרבה התנסויות לא נעימות. עכשיו, במטרה לשמור על נקודת המבט הזאת כלפיי ההתנסויות שלנו, אנחנו חייבים לזכור ולהיות ערים. אנחנו חייבים להיות ערים לנקודת המבט המודעת כי ההתנסות שייכת לנו, כי ההוויה שלנו צריכה אותה במטרה ובכדי להתפתח.
אז אנחנו רואים כי החומר בשביל ההתפתחות שלנו נמצא בתוך ההתנסויות שלנו.
אבל בלי נקודת המבט הזאת אשר נלקחת באופן מודע אנחנו לא יכולים לראות את זה כי אנחנו ישנים. ואז אנחנו חושבים כי ההתנסויות האלו היו לא אמורות ולא צריכות לבוא אלינו.
וכי אין להם בשבילנו כל משמעות אפשרית. אבל, הן הינן בדיוק החומר אשר עליו אנחנו צריכים לעבוד. וזה באמצעות ההתנסויות האלו כי אנחנו מתפתחים על-חשבון הדמיון שלנו.
האדם-הדמיוני צריך ללכת. אבל, אנשים לא מבינים את זה.
בכול מקום אתם רואים אנשים אשר לא מבינים מה הם צריכים וחייבים לעשות ביחס לכך.
בכול מקום אתם רואים שני-2 אנשים דמיוניים חיי ביחד, כל אחד בתוך עולמו שלו, והם לא עושים כלום ולא מחשיבים בכלל את ההתנסויות שלהם.
כמובן כי המבט הזה משנה מאוד את נקודת העמדה כלפיי החיים, ועושה את החלומות בהקיץ של האחד בעלי חשיבות משנית.
העניינים והעסקים של החיים הם לא לפי התשוקות של האחד או החלומות בהקיץ שלו, ומה שהאחד מצפה לקבל מן החיים.
לקחת את התנסויות החיים בתור חומר לעבודה על ועם עצמך, זה הנו 'היפוך' של הדרך הרגילה לקחת אותם. בפעם בה אתה מרחים על עצמך או מזדהה באיזושהי דרך אחרת, ההיפוך הזה מתהפך שוב והאחד הנו שוב בחזרה בדרך הרגילה בה אנחנו רגילים לקחת את החיים.
אתם כבר לא עוד עושים יותר את העבודה.
עכשיו, בתוך כל זה, זאת היא הנקודה החלשה שלכם – כלומר, היכן שאתם הכי פגיעים – ואשר מונעת ממכם מלהשתמש בהתנסויות האלו במקום לתת להן להשתמש בכם.
כמובן, כי אם אתה אף פעם לא מתבונן בעצמך, אתה אף פעם לא תהיה מסוגל לראות את הנקודה החלשה שלכם. יכולה להיות יותר מאחת. נקודות חלשות אלו צריך לחזק.
והן יכולות להיות מחוזקות רק באמצעות העבודה.
אתה חייב לעמוד בפני כמה התנסויות מסוימות.
אני מתכוון כי אתם לא יכולים להימנע ולהתעלם מכול ההתנסויות אשר הן לא נעימות, כי אם יש לכם את הכסף ואת ההזדמנות לעשות את זה, אז לא תהיה בכלל התפתחות.
אתם קרוב לוודאי תגדלו לבטח להיות יותר ויותר צרים ואנוכיים, ואשר זה נראה כי זה תמיד קורה כאשר אין בכלל התפתחות.
עכשיו, הטעם של לעבוד ושל העבודה הנו ממש ברור ומוגדר. כאשר אתם לוקחים את ההתנסויות של החיים באופן יותר מודע, זה הנו סידור וארגון נכון של הדברים בתוככם אשר נותן לכם טעם פנימי מסוים.
החיים לא מניעים אתכם. אבל כאשר אתם מזדהים, ולפיכך נופלים אל שינה, אז הטעם הפנימי הזה נעלם ובמקומו יש את מה שקראתי לו קודם 'הטעם של החיים', ואשר בהשוואה הוא מאוד חסר טעם.
הטעם של החיים הנו תמיד אותו דבר, מה שזה לא יהיו הצורות של ההתרגשות אשר מיוחדות לכם. אני צריך להגיד כי אחרי איזה זמן אתם אמורים כבר לראות את זה בעצמכם.
עכשיו, בכול פעם בה אתם עובדים אז אתם מחוללים היפוך מאיזשהו סוג.
יש לכם את הטעם של לעבוד ושל העבודה. אם אתם לא מחוללים בכלל היפוך, אז זאת לא עבודה.
הטעם של זה שונה. לדוגמא, לדמיין כי האחד עובד, כאשר האחד לא באמת עובד, זה לא מחולל ולא מביא היפוך. אנשים מדמיינים לעתים קרובות כי הם מתבוננים כאשר הם לא. זאת לא עבודה ולא לעבוד, ואין לזה בכלל שום דבר מתוך הטעם הכובל החוסם המחמיר והעפיץ הנקי של עבודה.
דמיון לא הופך שום דבר. ומה שאתם עושים בדמיון לא מוביל אל שום סוג של התפתחות.
עמוד 1652
עכשיו, יש דיאגרמה כללית אשר קשורה ומחוברת אל ארבעת-4 הגופים של האדם, ואשר בה רואים כי האדם 'כפי שהוא הנו' מצד אחד מניעים אותו החיים. וכל עוד האדם נשאר ישן והוא הנו מכאני,
אז הוא מונע על-ידי צד אחד של המכונה הזאת. ולפיכך, הוא נקרא באופן ראוי ובצדק – מכונה.
אבל, אם האדם מתחיל לפתח את עצמו מבפנים על-ידי זה שהוא עובד אז הצד השני מתחיל להניע אותו – מן הצד של הרצון שלו.
אם אני רוצה ומצווה את רצוני מתוך העבודה לעבוד על ההתנסות אשר בתוכה אני מוצא את עצמי,
זה לא יניע אותי. אני לא אהיה מסוגל לשנות את ההתנסות, אלא אבל אני אהיה מסוגל לשנות את הדרך אשר בה אני לוקח אותה. ביודעי זאת הגישה שלי כלפיי ההתנסות תהיה נכונה.
כמובן, כי אם כל התנסות לא נעימה עושה אתכם שליליים אז המכונה שלכם תהיה מונעת על ידי החיים ויניעו אותה החיים ואתם תישארו בדיוק כפי שאתם הייתם אמורים לא להישאר בעולם הזה.
מאחר ואנחנו נוצרנו ונבראנו לא להיות מונעים על-ידי החיים.
אנחנו נבראנו לא להיות מכונות, אלא אבל זה כך שבאותו הזמן אנחנו יכולים להיות מכונות ולשרת את הטבע, ורוב האנשים יישארו ונשארים מכונות כל החיים שלהם.
אדם מתפתח מתחיל כי באופן חלקי הוא יהיה מושפע ויעבוד עליו הצד של הרצון, במקום צד החיים של המנגנון המכאני שלו. הוא מתחיל לגרום למנגנון המכאני שלו לעבוד לפעמים בדרך מסוימת אשר היא הדרך ההפוכה מן הדרך אשר בה החיים גורמים למנגנון המכונות או למנגנון המכאני לפעול.
בית אמוול (13.12.1952)
על מיקום הרגשת ה 'אני'.
כפי שאתם נעשים והופכים להיות מודעים יותר לאיכות החיים שלכם עד עכשיו, אתם עשויים לתהות איך יכולתם לשים את הרגשת ה 'אני' שלכם בתוך דברים מסוימים כפי שעשיתם.
איך היה זה שאתה זיהית את עצמך איתם בדרך זאת ?
אתם רואים עם בהירות גדלה והולכת כי אם לא הייתם מניחים את הרגשת ה 'אני' שלכם היכן שהנחתם אותה אז אתם הייתם נמנעים מחלק מן הדברים אשר מהם לא נמנעתם.
האחד יכול לראות כי זה מתחיל עם ההשמה הזאת של ה'אני' לתוך משהו. ועכשיו כאשר אתם רואים את זה יותר בבירור אתם הוגים ומהרהרים ומשקפים ואתם אומרים : "למה שמתי בזה את הרגשת ה'אני' שלי ?" אתם אומרים את זה ככה בגלל שאתם הופכים להיות מודעים יותר ורואים טוב יותר.
אתם לא אומרים : "למה אני עשיתי את זה ?" כפי שאנשים אומרים בדרך כלל.
אלא, אתם אומרים את זה בדרך שונה, כי אתם התחלתם להבין משהו אשר פעם אתם לא הבנתם.
מה שזה לא היה אשר עשיתם, אתם עשיתם את זה כי שמתם לתוך זה את הרגשת ה 'אני' שלכם.
אם הייתם ערים אז לא הייתם נותנים להרגשת ה 'אני' ללכת לכיוון הזה.
אתם לא הייתם עושים את מה שעשיתם. אתם מבינים ותופשים כי בזמן זה של שינה אתם לא ראיתם את הקשר בין הרגשת ה 'אני' לבין מה שעשיתם. אתם לא הייתם ערים כראוי להרגשת ה 'אני'. אתם אולי הייתם ערים אל מה שעשיתם, במיוחד אחרי שעשיתם את זה.
אבל, אתם לא הבנתם ותפשתם כי עשיתם את זה כי נתתם להרגשת ה 'אני' לעבור לתוך זה.
אנחנו נותנים להרגשת ה 'אני' לעבור אל תוך כל מיני סוגים של דברים, ואנחנו לא מבינים ותופשים מה אנחנו עושים.
עמוד 1653
זה כמו לחתום את השם שלך על צ'ק אחר צ'ק בלי להבחין לפקודת מי הם הצ'קים האלו.
הרשלנות והאדישות שלנו ביחס לכך היא מדהימה. אנחנו זורקים את הרגשת ה 'אני' מביב בכול הכיוונים במקום לשמור עליה. זה אותו דבר עם מחשבות בנפרד מפעולות.
מחשבה כי מישהו משקר עולה בדעתי. אני שם את הרגשת ה 'אני' לתוך זה. וכך אני מאמין אז כי זה אמת. אני חתמתי על הצ'ק.
עכשיו, יכול להיות כי המחשבה תגיע אליי. וזה דבר אחד. אבל לשים את הרגשת ה 'אני' בתוך זה ו/או לתוכה זה ממש דבר שונה ואחר. והתוצאות של זה שונות ממש. כי אם אתם תמיד שמים את הרגשת ה 'אני' אל תוך מחשבות של ספקנות וחוסר סיפוק אז אתם תהיו מוקפים ומוגבלים על-ידם, והם כולן יטענו כי הם הילדים המנטאליים שלכם עצמכם.
כולם סובלים, אם כי למרות כי לעתים קרובות מאוד הם לא ערים לכך, מלשים את הרגשת ה 'אני'
אל תוך מחשבות אשר הן בבירור לא אמת. רגשות שליליים נותנים תמיד רשות לשקרים לעלות.
אתם לא אמורים ולא צריכים לשים את הרגשת ה 'אני' בתוכם. אם אתם לא עושים כך אז הם יעברו הלאה וייעלמו. וזה אותו דבר אשר מיושם על סנסציות – חישות והרגשות.
אם אתם תשימו את הרגשת ה 'אני' לתוך סנסציה (תחושה וחישה) אז זה ייעשה אותה יותר אינטנסיבית – כלומר היא תחזק אותה.
כאשר העבודה מדברת על הפרדה, היא מתכוונת ומשמעותה למשוך החוצה את הרגשת ה 'אני'.
ושוב, זה אותו דבר עם כל מאורע או התנסות מסוימת.
האחד יכול להזדהות, לקחת את זה באופן אישי לחלוטין ולשים בתוך זה את הרגשת ה 'אני'.
תנסו לקרוא ספר, או לראות סרט או משחק כדורגל בלי לשים לתוך זה את הרגשת ה 'אני' שלכם.
אם אתם תמיד שמים את הרגשת ה 'אני' בתוך זה, ולתוך ההוא ודבר אחר נוסף, אז אתם אף פעם לא תהיו מסוגלים לזכור את עצמכם.
כדי לזכור את עצמכם אתם חייבים למשוך את הרגשת ה 'אני' החוצה מן הדברים, עסקים, חפצים, תכשיטים, מחשבות, מצבי רוח, תיאבון, ראוותנות והבלי החיים, וטריקים אחרים אשר נהגו תוכננו לשמור אתכם ישנים.
הרגשת ה 'אני' היא משהו יקר מאוד. היא הינה 'רוח' – 'Spirit'. אבל, היא מסובכת בתוך חומר גס. תשקלו והתייחסו לתוך מה אנחנו שמים אותה.
בית אמוול (20.12.1952)
לעשות את העבודה
אפשר להגיד עם אמת מספקת כי אם באמת היינו 'יודעים' למה אנחנו עושים את העבודה הזאת, אז 'באמת' היינו עושים את העבודה הזאת. אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד למה אנחנו עושים את העבודה הזאת, למרות זאת ובכול מקרה, ולמרות כי יכול להיות שאנחנו אומרים כי אנחנו עושים את העבודה הזאת. הסיבה היא כי אנחנו לא באמת יודעים מה העבודה היא הינה ביישום ובהכלה שלה על עצמנו. מה היא העבודה ?
כאן מגיעות מספר גדול של תשובות – כפי שכאשר שאל אותנו לפני הרבה שנים את השאלה הזאת אדון אוספנסקי. חלק השתמשו במשפט ותיאור אחד וחלק באחר. והם יגידו :
"העבודה היא שיטה של התעוררות", או " זה התבוננות-עצמית", או " העבודה היא להעלות את רמת ההוויה". ואחרים יגידו : "זה לפתח את המהות", או "העבודה היא כדי לראות סתירות פנימיות".
יכול להיות כי חלק יגידו : "העבודה היא בשביל להגדיל את המודעות", ואשר זה קרוב יותר לאות לסימן ולמטרה – אבל, ל- מה הם התכוונו על-ידי המילים שלהם ?
אלו הם כולן התבטאויות וניסוחים הכרחיים.
עמוד 1654
אבל, הם לא מובנים. עכשיו, למעשה העבודה היא לא בשביל להשיג משהו אשר אין לנו אלא כדי להיפטר ממשהו אשר יש לנו, כדי לעשות וליצור מקום, חדר.
את זה אנחנו יכולים להבין באופן תיאורטי.
אבל, מהו זה אשר ממנו אתם צריכים להיפטר ? בכנות, אתם לא יודעים. זה הנו הקושי.
זה לא ברור לכם. זה מתנדנד וזה בהיסוס. אתם יותר מדיי עסוקים מכדי לחשוב. אז אתם לא מבינים בדרך פרקטית ומעשית כי העבודה ברמה הזאת ובשלב הזה היא לא בשביל להשיג משהו אשר אין לכם, אלא אבל כדי להיפטר ממשהו אשר יש לכם.
אני לא מתכוון 'להחביא' ועדיין לאהוב ולחבב את זה כדי למצוא-חן, אלא אני מתכוון כדי לראות את זה ולהיפטר מזה. למעשה ממש ולהתפלל כי זה יהיה כך.
אם אתם לא רואים את המשימה המיוחדת שלכם – אשר היא הסיבה כי אתם כאן על הפלנטה הזאת ואשר היא אף פעם לא אותו הדבר כמו אצל האדם ליד או אדם קרוב, אז אתם עדיין לא יודעים על מה אתם צריכים לעבוד, ואם אתם עדיין לא באמת יודעים על מה אתם צריכים לעבוד, אז אתם לא יודעים בצורה נכונה וכראוי למה בכלל אתם עושים את העבודה.
האם למישהו ממכם יש איזשהו מושג ברור ומוגדר על מה אתם צריכים לעבוד ?
כפי שזה נאמר בתחילת המסמך הזה, אם אנחנו באמת היינו יודעים 'למה' אנחנו עושים את העבודה הזאת, אז אנחנו באמת היינו עושים את העבודה הזאת.
העבודה, כאשר היא לא מיושמת ומוכלת באופן ספציפי ויחידני, היא לא מגיעה להיות דומה אלא למוזיאון מלא דברים רבים, אנשים מסתובבים בתוכו מסביב, מסתכלים על קופסה אשר יש עליה את הכותרת 'מרכזים גבוהים' ואשר נראית ממש ריקה – ואז מסתכלים על מבנה גבוה מחווט חוטים אשר מורכב ממעגלים ועליו הכותרת 'קרן הבריאה' ואשר עליו הם מתבוננים בהסתייגות גדולה.
פיגורה או דמות של אדם אשר עומדת זקוף ועליו יש את הכותרת 'אדם ער', ואשר אותו הם משווים לעצמם, וכאשר הם מצביעים עליו כי גם הם עומדים זקוף. אקווריום גדול מלא טינופת ונחשים ואשר עליו יש את הכותרת 'רגשות שליליים'. והם כולם מצהירים וטוענים ומודיעים כי זה מגעיל ודוחה, וכי לא צריך להיות חשוף לעיניי הציבור. מראה יפיפייה במסגרת מוזהבת משובחת אשר כאשר הם מסתכלים לתוכה אז זה גורם להם להיראות לגמרי מגוחכים ואשר אליה הם מתייחסים בתור בדיחה גדולה. בין הצחוקים אתה שומע קריאות של 'כמה אבסורדי' וגם ' זה בלתי אפשרי כי זה אמת',
'איך באמת זה לא רלוונטי ולא קשור'. על המראה יש כותרת 'התבוננות-עצמית'.
במיקומים שונים ובמרחקים שונים יש הרבה קופסאות עליהם משקיפים ובדרך כלל עם מורת רוח וגינוי.
הבה נשאיר את המוזיאון הזה ואשר יש אליו גישה רק לאלו אשר אף פעם לא מיישמים ומכילים אפילו אלמנט אחד של העבודה על עצמם, אלא אבל חושבים עליה רק בתור כתובת אשר בה נערכות פגישות.
בשביל אלו אשר אכן אמנם ממש מיישמים ומכילים את העבודה אין בכלל אף מוזיאון.
וזה מאוד דומה לדרך אשר בה אנשים מסתכלים על הכנסייה. הם מתייחסים אליה בתור בניין במורד הדרך אשר אליו הם חייבים להגיע בזמנים מסוימים. אז רבים לא תופשים כי שתיהן – גם העבודה הזאת וגם הכנסייה הן לא 'דברים' אלא 'כוחות', אשר יש באפשרותן לעשות להם רגנרציה – כלומר, לחדש וליצור מחדש ולהחיות ולהפיח רוח חיים – בתנאי כי הם ממש מנסים למעשה 'לחיות את מה שהן מלמדות'.
אני מדבר כאן על העבודה הבלתי נראית החיה ועל הכנסייה החיה הבלתי נראית.
הן דומות וזהות בכך שהן עושות מיזוג ואיחוד אפשרי עם כוחות אשר מגיעים מרמה גבוהה.
(אני לא מדבר על הכנסייה הנראית המתה). איחוד ומיזוג זה הנו מה שעושה א זה אפשרי בשבילנו להיות חשופים שנה אחר שנה ואולי אפילו חיים אחר חיים אל השפעות חדשות.
השפעות חדשות אלו, ניתנות להשוואה עם וויברציות של תדירויות הרבה יותר גבוהות מאשר אלו של האור של השמש הפיזית, ואשר משנות בהדרגה את הווייתנו.
הם מחוללות לבסוף את 'הטרנספורמציה' הברורה והמוגדרת הזאת של האדם המכאני,
עמוד 1655
אל אדם מודע. ואשר עליה העבודה מדברת במספר ומגוון דרכים.
בכתובי הבשורה הנוצרית זה נקרא 'האדם אשר נולד מחדש'.
בהקשר לכך ישוע אמר כי האדם חייב להיוולד 'ממעל'. כפי שהוא הנו, הוא נולד מתחת ומלמטה מן ההורים הארציים שלו והוא לא יכול להיכנס אל מלכות השמים, מי שלא יהיו הוריו.
" 3 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָךְ אִם־לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִלְמַעְלָה לֹא־יוּכַל לִרְאוֹת אֶת־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים׃ 4 וַיֹּאמֶר אֵלָיו נַקְדִּימוֹן אֵיךְ יִוָּלֵד אָדָם וְהוּא זָקֵן הֲיוּכַל לָשׁוּב אֶל־בֶּטֶן אִמּוֹ וְיִוָּלֵד׃ 5 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָךְ אִם־לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן־הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא־יוּכַל לָבוֹא אֶל־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים׃ 6 הַנּוֹלָד מִן־הַבָּשָׂר בָּשָׂר הוּא וְהַנּוֹלָד מִן־הָרוּחַ רוּחַ הוּא׃ 7 אַל־תִּתְמַהּ עַל־אָמְרי לָךְ כִּי עֲלֵיכֶם לְהִוָּלֵד מִלְמָעְלָה׃ 8 הָרוּחַ בַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ שָׁם הוּא נשֵׁב וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶת־קוֹלוֹ וְלֹא תֵדַע מֵאַיִן בָּא וְאָנָה הוּא הוֹלֵךְ כֵּן כָּל־הַנּוֹלָד מִן־הָרוּחַ׃ " (הברית החדשה, יוחנן, פרק ג', פסוק 3).
השפעות גבוהות אלו אשר עליהן אנחנו מדברים מגיעות ובאות מלמעלה.
וכאשר הן פעולות על האדם – איש או אישה לזמן מספיק ארוך אז הן עושות טרנספורמציה-המרה.
כן. אבל הן לא עושות את זה אלא אם כן יש אליהן תגובה מעשית ופרקטית.
לדוגמא, אם אתם לא מיישמים ולא מכילים את העבודה על חייכם אז שום דבר לא יקרה.
הדבר האחרון אשר אותו אנחנו עושים זה 'ליישם ולהכיל את העבודה' באופן פרקטי ומעשי על ההתנסויות החוזרות על עצמן של חיינו.
זה מראה כי אנחנו לא יודעים 'למה' אנחנו עושים את העבודה.
מצד אחד יש את הזרם של התנסויותינו היומיומיות, ומן הצד השני את כל מה שהעבודה מלמדת אותנו לעשות. אנחנו לא עושים ביניהם כל חיבור וקשר, וככה אנחנו אף פעם לא תופשים מהו זה אשר עליו אנחנו צריכים לעבוד. ובגלל זה אנחנו אף פעם לא יודעים מהי העבודה.
האחד יכול להגיד כי יש לו אמונה. כן. אבל – פעולות הן נחוצות והכרחיות גם כן.
אם יש לך אמונה בסוג אחד של חיים ועוד חיים אחרים אז מה אתם ?
שום דבר הוא לא יותר מופלא מאשר זה שיינתן לך חיזיון של עד כמה החיים של האחד שונים מהעבודה. וזה הנו סימן של מודעות אשר גדלה. אבל, זה רק כוח ועוצמה אשר 'מלמעלה' היכול לעשות את זה בשבילכם – ורק אם אתם מסכימים ונכונים ורוצים.
ומילים אחרונות כמסקנה : האיחוד והמיזוג של המין האנושי עם רמות גבוהות יותר יכול להישבר.
ואז למין האנושי לא יהיה שום צ'אנס של סיכוי. ישוע הגיע בזמן כזה קריטי. והוא סידר את הדברים בסדר וייסד ומיסד מחדש את הקשר ואת החיבור למשך איזה זמן.
קריסמס – חג המולד מנציח את הסידור הזה של הדברים בסדר הנכון למען המין האנושי.
בית אמוול, קריסמס, 1952
המשך על הרגשת ה 'אני'
את הרגשת ה 'אני' אפשר לבזבז ולפזר באינסוף דרכים. עד כמה אינסופיות הן הדרכים לפזר ולבזבז את הרגשת ה 'אני' אשר את זה אפשר להבין רק דרך התבוננות-עצמית.
אל תבלבלו התבוננות עם התבוננות-עצמית. אתם לא יודעים דבר או לא תדעו דבר לגביי איך אתם עצמכם מפזרים ומבזבזים את הרגשת ה 'אני', וכמה שזה יכול להיות כי תהיו אדם של הרבה התבוננות טובה, אל תחשבו כי אדם בעל התבוננות טובה הוא אכן אמנם גם אדם בעל התבוננות-עצמית טובה.
התבוננות מסתכלת רק על העולם אשר מחוצה לכם. התבוננות-עצמית מסתכלת פנימה, על העולם אשר בתוככם. האחד מתייחס אל הדברים הנראים והאחר אל דברים בלתי נראים.
אתם עומדים בין שני העולמות, הנראה והנגלה והבלתי נראה והבלתי נגלה.
דרך אגב, בכול מקרה, הם אי פעם חשבתם על עצמכם ככה ?
היחסים שלכם עם שני-2 העולמות האלו, ואשר ביניהם אתם עומדים, חשובים במידה שווה.
האם הבחנתם בזה גם ? אתם יכולים כי יהיו לכם יחסים טובים עם העולם מבחוץ לכם אבל יחסים רעים עם העולם אשר בתוככם.
עמוד 1656
במקרה זה אתם תהיו אומללים. הגוף שכם אולי יהיה בריא אבל הנשמה שלכם תהיה חולה.
אנחנו יכולים לקרוא ל 'נשמה' בדרך כללית – תפקוד היחסים עם העולם 'הפנימי' והמושב של החושים הפנימיים.
הכוח והעוצמה של ההתבוננות-העצמית הם הינם חוש פנימי, אשר משתמשים בו לעתים נדירות. דרך הגוף והחושים שלו אנחנו מתייחסים לעולם החיצוני.
אנחנו שמים את הרגשת ה 'אני' אל תוך מה ששייך לעולם החיצוני וגם אל תוך מה ששייך לעולם בפנים. אנחנו מפזרים ומבזבזים את הדבר היקר מאוד הזה בשני-2 הכיוונים.
אנחנו לא ערים ל- מה שאנחנו עושים.
לדוגמא, אנחנו חושבים, ומרגישים ואפילו אומרים : "אני אדם טוב".
אם אתה עושה את זה אז אתה שם את הרגשת ה 'אני' על היותך אדם טוב.
עכשיו, השניים הם ממש נבדלים, כי הרגשת ה 'אני' היא לא אותו דבר כמו להרגיש כי אתה אדם טוב. יכול להיות כי ההרגשה שאתה אדם טוב קיימת בתוכך, מבלי שאתה שם את הרגשת ה 'אני' לתוכה.
אם אתה שם את הרגשת ה 'אני' בהרגשה כי אתה אדם טוב, אז אתה גורם לשני-2 דברים נבדלים ממש להיות מאוחדים וממוזגים באיחוד מאוד לא קדוש וממש מרושע.
אני כמעט אמרתי 'חילול הקודש'.
אתה מערבב את זה אשר המקור שלו הנו הרחק למעלה, עם משהו אשר המקור שלו הוא הרחק למטה. זה נקרא בכתובי הקודש 'זנות'. ואם נשים את זה בצורה הכי קצרה אבל בניסוח אשר יש לו את המשמעות הכי דחוסה, 'אתם לא זוכרים את עצמכם'.
אתם חוטאים – ואתם אמורים לדעת עד עכשיו כי המשמעות האמתית של חטא היא לפספס את המטרה ואת האות והסימן.
על-ידי לשים את הרגשת ה 'אני' עם ההרגשה כי אתה אדם טוב, אתה מפספס את המטרה והאות או הסימן ולפיכך חוטא נגד העבודה עצמה. ואשר אומרת לנו בעקביות כל הזמן כי אנחנו צריכים ואמורים 'לזכור את עצמנו'.
מכל זה יכול להיות כי תוכלו לתת מבט חטוף למה בים דברים אחרים תוקפים את ה 'יהירות' בעבודה. בגלל האפקט המרעיל והמשתק שלה על זכירה-עצמית.
עכשיו, אם אתם חושבים ומרגישים או אפילו אומרים כי אתם אדם רע, ואתם שמים את הרגשת ה 'אני' עם ההרגשה כי אתם אדם רע, אז אתם גורמים איחוד ומיזוג בין שני-2 דברים נבדלים ואתם עושים אותו דבר כמו אדם אשר שם את הרגשת ה 'אני' יחד עם ההרגשה של להיות אדם טוב, וכך אתם מפספסים את המטרה ואת הסימן והאות וזה ממש מאותה סיבה.
אתם לא 'זוכרים את עצמכם'.
בשני-2 המקרים אתם שמים את הרגשת ה 'אני' לתוך אחד או אחר מן ההפכים הניגודים – טוב ורע.
אתם שמעתם קודם כי אנחנו צריכים למשוך את הרגשת ה 'אני' החוצה מן ההפכים והניגודים.
וזה אומר ומשמעותו כי האחד מנסה למשוך את הרגשת ה 'אני' ושתהיה נסוגה מן ההרגשה כי האחד הנו טוב ומההרגשה כי האחד הנו רע.
ישנו דבר שלישי בין ההפכים והניגודים אשר נקרא בצורה מגוונת הכוח המנטרל, הכוח המחבר,
הכוח העושה הרמוניה, הכוח המייחס, הכוח המפייס או בפשטות 'כוח שלישי'.
להפוך להיות מודע בכוח השלישי זה הנו רחמים ושחרור. אבל זה יישאר בלתי אפשרי אם אתם מרגישים וחשים בסודיות עד כמה את מצוינים או עד כמה אתם ראויים לאשמה.
ברמת כדור הארץ, זה אפשרי ליצור מגע עם כוח שלישי כפי שהאישיות נעשית פסיבית.
אני מתכוון כי יש כוח מייחס, מחבר ומקשר, מסדר ומארגן ויותר הרמוניה – ובקצרה, הכוח השלישי ברמה הזאת.
ברמה הכי 'נמוכה' של הבריאה – אשר מיוצגת לחושי הגוף בתור הירח ולנשמה בתור עינוי – אין בכלל כוח שלישי וגם לא 'רוח הקודש'. כאן ההבדלים והניגודים וההפכים הם הכי מרוחקים אחד מן השני. והם לגמרי נפרדים לחלוטין ואין בכלל כוח מייחס.
עמוד 1657
קיצוניות החום הכי בלתי נתפשת וקיצוניות הקור הכי בלתי נתפשת, קיימות בלי שום דבר באמצע ביניהן. שום דבר אשר עושה הרמוניה, שום דבר של תודעה-Mind , שום דבר מאורגן ומסודר,
שום דבר בעל משמעות, שום דבר עם יופי, שום דבר אשר יש בו אינטליגנציה, ושום דבר של אהבה לא יכול להיות קיים שם. רק אימה, חוסר משמעות, כיעור, חוסר צורה, אכזריות לשמה, הרס,
דיסוננס, וקיים דיסקורד-צריר וצרימה משוגע. זה הנו גיהינום.
אני מצביע על זה בכוונה, כי הגיהינום מזדחל אל תוך כל דבר במאה האיומה – אפילו אל אמנות, שירה ומוזיקה, אשר פעם היו מחברות אותנו אל תודעה –Mind גבוהה יותר.
אין בתוך זה בכלל כוח שלישי. הכול מנותק ולא קשור ולא מיוחס.
זה הנו הניסוח הקצר ביותר והכי מקיף – חוסר של כוח שלישי.
בית אמוול (3.1.1953)
על לשנות את המהות
אם אתם לא יודעים למה אתם עושים את העבודה הזאת אז היא נשארת לא קשורה ולא מחוברת אליכם, אם היא ממשיכה להיות לא קשורה ולא מחוברת אליכם, היא לא תשפיע עליכם או על חייכם. אם היא לא תשפיע עליכם או על חייכם אז אתם תישארו בלי שינוי. כל עוד אתם נשארים בלי שינוי,
רמת ההוויה שלכם תישאר אותו דבר. אם רמת ההוויה שלכם תישאר אותו דבר אז המהות שלכם לא תתפתח. אם המהות שלכם תישאר אותו דבר אז היא תמיד תמשוך את אותם החיים.
כלומר, אם החיים שלכם חוזרים על עצמם ויחזרו על עצמם אז הם ימשכו את אותם המאורעות, את אותה האישיות ואת אותה האישיות-המזויפת.
אבל, אם העבודה מחוללת גדילה של המהות שלכם, אז החיים שלכם לא יהיו אותו דבר.
זה כי התפתחות של מהות משמעותה אומרת כי היא 'לא' תמשוך את אותם חיים בחזרתיות.
זה ממש יהיה רצוי לעשות מאמץ כדי להבין את מה שנאמר כאן.
אנשים חושבים כי אם יש חזרתיות אז הם יפגשו שוב את העבודה נגיד כאשר הם יהיו בני ארבעים, כלומר בגיל אשר בה הם פגשו אותה בפעם הראשונה. והם חושבים את זה כי הם לא מבינים כי גדילה של מהות משמעותה היא שינוי נצחי תמידי ולא שינוי זמני.
כאן התודעה- Mind הסנסואלית החושית נכשלת לגמרי בהבנה. לפיכך אתם אמורים וצריכים להשתמש במכשיר אחר – כלומר, בתודעה – Mind הפסיכולוגית האינטואיטיבית, אשר יכולה לעבוד מחוץ לתאריכים ברורים ומוגדרים ועוקבים בזמן. אתם לא צריכים לטעון (להתווכח) כי בגלל שפגשתם את העבודה כאשר הייתם בדיוק בני ארבעים, אז אם החיים שלכם יחזרו על עצמם בחזרתיות אתם תפגשו שוב את העבודה כאשר תהיו בני ארבעים. זאת היא חשיבה חושית-סנסואלית. אתם משאירים בחוץ ומשמיטים את הסגולות המוזרות של המהות,
ואשר הן חסרות מוות, וכך הן גם לא בזמן (לא במימד הזמן) כפי שהגוף והאישיות, ואשר הם נרכשים בזמן.
כל שיוני במהות הוא מחוץ לזמן. למרות כי שינוי במהות יכול להיות כי הוא יתרחש 'בזמן מסוים' בחיים שלכם, הוא כבר לא מוגבל עוד לזמן הזה. הוא מתרחש ב, מה שהנו אנכי ל, ומעל הזמן.
הגוף הנו בתוך הזמן אבל המהות היא לא.
עמוד 1658
יכול להיות כי המהות תיצור פעם נוספת גוף ואישיות בזמן, במימדים המוגבלים אשר מערבים התחלה וסוף, לידה ומוות, אבל אם המהות השתנתה – כלומר התפתחה – אז היא כבר לא תיצור את אותו הגוף ואותה האישיות. וכמו כן היא כבר לא תמשוך את אותם החיים כפי שהיא משכה לפני שהיא השתנתה. היא לא תוכל. היא מנגנת צלילים חדשים ומנגינות חדשות.
עכשיו, אם אתם לא מתבוננים באיזשהו דבר אשר צריך החלפה ושינוי בתוך עצמכם, אז אתם לא תשנו את המהות. לפרוץ דרך נוחיות עצמית ותירוצים עצמיים, זה בכול מקרה ולמרות זאת לא קל.
אנשים אשר שומעים את העבודה לא רואים ברצינות איזשהו דבר שגוי או פגום בתוך עצמם,
אפילו כאשר הם מתייחסים לעצמם ושוקלים את עצמם לאור מה שהעבודה מלמדת ואשר את זה הם עושים לעתים נדירות מאוד. הם לא מחברים ולא מקשרים את העבודה עם עצמם.
אין בכלל כוח מחבר ומקשר – אין בכלל כוח שלישי.
כפי שנאמר, אם אתם לא יודעים למה אתם עושים את העבודה הזאת, אז היא נשארת לא קשורה ולא מחוברת אליכם. איך זה יכול להיות אחרת ?
אני יכול לתת לכם הרצאות במשך שנים על גבי שנים על המסע אל המזרח, ולהסביר איזה קשיים אתם יכולים לפגוש ומה הכי כדאי לעשות, אבל אם אין לכם באמת כוונה ותשוקה אמתיות לצאת אל המסע הזה אלא אתם מתכוונים להישאר בבית, אז לא יהיה בכלל כוח מחבר ומקשר.
זה כיצד ואיך הדברים אצל רבים. הם לא 'קופצים' כדי לתפוס את החבל אשר מעל ראשיהם.
הם לא רואים כל סיבה לעשות את זה. אם הם היו עושים את זה אז היה כוח מחבר ומקשר.
אבל יש פער ומרווח בין קצה החבל ועצמם. והם נשארים על הקרקע.
רק ההבנה התפישה וההכרה החדות כי יש משהו אשר הם חייבים לשנות בתוך עצמם
יגרמו להם לקפוץ ויחבר ויקשר אותם.
עכשיו, הרעיון כי אלא אם כן אני אשנה או אנסה לשנות משהו בתוך עצמי עכשיו, אז הוא יחזור על עצמו, יכול לעורר אותי למצב הסיטואציה שלי. הדברים לא הולכים להשתפר בזמן ועם הזמן.
אני עשוי אז לתפוס מבט חטוף על המצוק המסוכן ואסתכל למעלה ואראה את החבל אשר מעליי.
הדבר הזה בתוכי, אשר אני כמובן הייתי חייב 'להתבונן' בו כבר קודם, יגדל כאשר חיי יחזרו על עצמם. בהביני ובתפשי כי המשימה המיוחדת שלי היא לשנות את זה, אני אהיה מסוגל לראות למה אני אמור וצריך לעשות את העבודה ו, מ, מה אני צריך לפטור את עצמי ו, מ, מה אני צריך להיפטר.
בדרך הזאת, דרך לשבור את הנוחיות והסיפוק העצמי אני יכול לחבר את עצמי ולקשר את עצמי אל העבודה, בתפשי כי אני זקוק לה וצריך אותה נואשות.
בפעם בה אני עושה כך אז אני מתחיל 'להבין' את העבודה בתור חיה ולא רק לדעת אותה בתור מילים מתות. כי אני יודע לגביי 'על מה אני צריך לעבוד בתוך עצמי'.
רק כאשר אתם יודעים על מה אתם צריכים לעבוד, אתם תדעו למה אתם עושים את העבודה הזאת.
אז אתם באמת עושים את העבודה והיא תגיב לצרכים הפנימיים שלכם.
תזכרו תמיד כי רק העבודה יכולה לפתח את המהות.
החיים לא יכולים לעשות את זה. מה שאתם עושים מתוך סיבות-החיים רק מגדיל את האישיות.
מה שאתם עושים מתוך סיבות-עבודה – מפתח את המהות. ותיזהרו כאן, כי כל כך הרבה מנסים לעשות את העבודה הזאת מתוך סיבות-החיים ובכך הם מרמים את עצמם.
מה שאתם עושים למען פרס ושבח, למען הופעה, למען מוסכמות, למען מצוינות וזכות, למען עניינים עצמיים, לא ישפיעו על המהות הנצחית.
איכות אחרת נוספת של מאמץ, חשיבה אחרת, ורגשות מסוג שונה, הם אלו אשר נדרשים.
עמוד 1659
בית אמוול (10.1.1953)
עבודה על מהות
כאשר אתם מתחילים לדעת מהו זה אשר עליו אתם חייבים לעבוד עליו, אז אתם לא צריכים ואמורים להגיד את זה לכולם. נאמר הרבה מאוד על שקט פנימי ושתיקה פנימית בברית החדשה.
לדוגמא, נאמר לנו כי אנחנו צריכים לא לתת ליד הימנית לדעת את מה שעושה היד השמאלית.
" 3 וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה אַל־תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֵת אֲשֶׁר עֹשָׂה יְמִינֶךָ׃ 4 לְמַעַן תִּהְיֶה צִדְקָתְךָ בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא (בַּגָּלוּי) יִגְמְלֶךָ׃ " (הברית החדשה, מתיו, פרק ו', פס' – 3)
בעבודה הזאת אנחנו צריכים להזיז ולהניע את המודעות יותר ויותר פנימה.
דברים רבים נאמרו על החלקים החיצוניים של המרכזים, ועל החלקים הפנימיים של המרכזים אשר הם בתקשורת עם המרכזים הגבוהים. החלקים החיצוניים של המרכזים הם בתקשורת עם החושים החיצוניים ועם העולם החיצוני. אתה לא רוצה להפוך להיות יותר חיצוני אלא להפוך להיות יותר פנימי. לפיך, אם אתה רוצה להפוך להיות מודע יותר ל- מה שנמצא בתוך עצמך, אז אתה לא רוצה כי ה 'אניים' הקטנים, אשר חיים במחלקות החיצוניות של המרכזים לנסות לבהיע ולבטא מה הוא זה אשר עליו אתם עובדים – מה זה אשר אתם בהדרגה גיליתם כי עליו אתם חייבים לעבוד – כי יש משהו כמעט קדוש בגילוי הזה.
זה יותר מן הטבע של ההתגלות אשר מוענקת לכם כאשר אתם יכולים לעמוד בה ולשאת אותה, מאשר הדבר הנקרא 'תהליך לוגי והגיוני של 'אניים' פורמטוריים'.
מה יכולים ה 'אניים' הקטנים בתוך המרכז הפורמטורי לדעת לגביי הכוליות השלמה שלנו ?
איך יכול המרכז הפורמטורי, אשר הוא עיוור לכוח השלישי ולפיכך הוא לכן חסר רחמים להכתיב לנו מה אנחנו אמורים וצריכים לעשות ? הוא רק יכול להגיד כי אנחנו טובים או כי אנחנו רעים.
הוא עובד בהפכים וניגודים.
הלב שלכם יודע הרבה יותר לגביכם מאשר יודע הראש שלכם. אני מדמה כי המרכז הרגשי בחלק הפנימי שלו יודע הרבה מאוד על מה הנו המאפיין הראשי שלנו, וכל הקישורים והחיבורים שלנו עליו ואשר עליהם אנחנו צריכים לעבוד.
אי אפשר להביע זאת במילים. אולי סיפור או מחזה יכולים להביא את זה.
האמת נמצאת בין ההפכים והניגודים. לפיכך זה בלתי אפשרי לבטא ולהביע אותה בצורה פורמטורית – צורנית. השפה משתמשת או בהיפוך וניגוד אחד או בהיפוך ובניגוד השני, אבל אנחנו לא יודעים כי יש עוד שפה נוספת אשר נמצאת בין ההפכים הניגודים, אשר מדברים אותה המרכזים הגבוהים.
זאת האחת אשר על-ידי אימון ותרגול אנחנו יכולים להקשיב לה קצת, אבל אי אפשר לשים את זה בתוך מילים פורמטוריות – (שפה) אחת אשר אמנם מלבישה את עצמה לעתים קרובות באלגוריות חלום או במשל או משלים. לכן אני לא חושב כי האחד אמור וצריך לנסות לשים במילים את מה שהאחד מרגיש כי הוא צריך ואמור לעבוד עליו. ויתר על כן, זה בלתי אפשרי לתת התבוננות כנה לגביי עצמך בפומבי כפי שאני חושב כי רובכם תסכימו.
כמובן כי האחד יכול לשחק את התפקיד של להיות כנה ופתוח ואת זה אשר אף פעם לא מסתיר שום דבר מאף אחד. ואז כמובן אתה בפשטות רק משוויץ כדי לזכות בהערכתם של אחרים.
רוב מה שאנחנו עושים הנו מן הסיבה הזאת.
עכשיו, לשאול שאלות בקבוצה זה לא אותו דבר כמו לעשות את מה שנקרא 'ההתבוננות הכנה הזאת על עצמכם'.
לשאול שאלות זה שייך לצד של העבודה אשר נקרא 'עבודה על ידע', ולהתבונן בעצמכם זה שייך לצד של העבודה אשר נקרא 'עבודה על הוויה'.
הרעיון של התבוננות-עצמית זה לעשות את האחד יותר מודע לעצמו בצורה רחבה ולגלות מה נמצא בתוך הווייתו של האחד. וזה דבר קשה ואשר הנו אפשר לעשותו לסירוגין ברגע ההווה
עמוד 1660
זה קל יותר להבחין בעצמך בהסתכלות אחורה, בשניהם – מיד אחרי או בהתבוננות מרוחקת.
אז אתם מקבלים כך זיכרון חדש של עצמכם – זיכרון-עבודה.
זה מראה לכם בהדרגה כי אתם לא מה שחשבתם. זה משנה את המושגים והרעיונות שלכם על עצמכם. אם אתם מנסים לדבר על ההתבוננות שלכם אל אחרים אז זה מביא אותם קדימה אל החלקים החיצוניים של המרכזים, וזיכרון-העבודה שלכם לא נוצר במקום הנכון.
זה לא יכול להיווצר בתוך החלקים החיצוניים של מרכזים.
כמובן, כי אתם חייבים להיות ערים, למלכודת פשוטה מאוד אשר מונחת כאן.
זה משהו כזה : האדם אומר לעצמו כי הוא חייב לא לדבר על ההתבוננות-העצמית האינטימית שלו,
אז הוא שותק לגביהן ולא מספר לאף אחד – והתוצאה היא כי האדם מפסיק בכלל להתבונן בעצמו.
זה הנו המקרה כאשר אתם עושים דברים רק מתוך סיבות אשר שייכות לחיים החיצוניים,
וכי אין לכם בכלל חיים פנימיים אשר יש בהם איזושהי מציאות או רצינות בשבילכם.
ההתבוננויות שלנו והתשוקות שלנו בנוגע ל- מה שאנחנו רוצים כי ישתנה בתוכנו, חייבות לזוז פנימה כלפיי מרכזים גבוהים. רק אז אנחנו מקבלים עזרה. זה כתוב בברית החדשה, מתיו, פרק ו'
כי אם תפילות וצדקה נשמרות בסתר אז אביך אשר רואה אותך במסתרים הוא יגמול לך.
לזה התכוונתי במסמך הקודם כאשר זה נאמר כי אם אנחנו עושים דברים מתוך סיבות-החיים אז זה לא יכול לפתח את המהות, אבל אם אנחנו עושים דברים מתוך סיבות-העבודה אז היא יכולה.
אם מתפללים כדי להיראות על-ידי אדם או על-ידי אנשים אחרים אז שום דבר לא יקרה, אבל אם אתם מתפללים בסוד ובשקט אז אתם תשמעו ותתוגמלו – בסוד.
זה הנו הרעיון הפסיכולוגי. זה מתייחס למקום אשר ממנו אנחנו פועלים בתוך עצמנו.
מתוך איזה סיבה אתם עושים את העבודה ? מאיזה מקום אתם פועלים – אם אתם בכלל פועלים ?
שאלה זאת נשאלה כבר קודם. כפי שנאמר, אם האחד התחיל לראות משהו כי האחד חייב באמת לשנות, איזה שתי-2 סתירות בוטות ומזעזעות, אז האחד הנו במצב ומיקום של לעשות את העבודה מתוך סיבה ברורה ומוגדרת – מתוך סיבת-עבודה.
בכול מקרה ולמרות זאת, גם כאן נמצאות הרבה מלכודות.
אתם יכולים לראות לגביי לעצמכם משהו אשר אתם שוקלים ומתייחסים אל זה כי אתם חייבים לשנותו ואתם יכולים להיות צודקים, אבל אתם מנסים לשנות את זה מתוך סיבות-חיים – כמו למשל למען שמכם הטוב והופעתכם הטובה. אתם לא עושים את זה למען אמונתכם בעבודה וכי אתם רוצים לחיות את העבודה. אז העבודה לא תעזור לכם. המאמצים שלכם לא יעזרו בהתפתחות של המהות שלכם. המקור של זה הנו מבחוץ.
אתם יכולים לראות כי אני מדבר על משהו אשר הייתי מעדיף לא לנסות לשים במילים.
יש קטע אשר הולך ככה :
" 23 אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי מְעַשְּׂרִים אַתֶּם אֶת־הַמִּנְתָּא וְאֶת־הַשֶׁבֶת וְאֶת־הַכַּמֹּן וַתַּנִיחוּ אֵת הַחֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אֶת־הַמִּשְׁפָּט וְאֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָאֱמוּנָה וְהָיָה לָכֶם לַעֲשׂוֹת אֶת אֵלֶּה וְלֹא לְהַנִּיחַ גַּם־אֶת־אֵלֶּה׃ 24 מַנְהִיגִים עִוְּרִים הַמְסַנֲנִים אֵת הַיַּתּוּשׁ וּבֹלְעִים אֵת הַגָּמָל׃ 25 אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי מְטַהֲרִים אַתֶּם אֶת־הַכּוֹס וְאֶת־הַקְּעָרָה מִחוּץ וְתוֹכָן מָלֵא גָּזֵל וְגַרְגְּרָנוּת׃ 26 פָּרוּשׁ עִוֵּר טַהֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת־תּוֹךְ הַכּוֹס לְמַעַן תִּטָּהֵר גַּם־מִחוּץ׃ "
(הברית החדשה, מתי, פרק כ"ג, פס' 23-26)
האם אתם מדמיינים כי לשנות משהו למען הופעה חיצונית זה ניקוי וטיהור של הבפנים ?
טיהור וניקוי זה של מה שנמצא בפנים – כלומר, זה אשר פנימי ל- מה שמופיע בחוץ – זה לנקות ולטהר ולפתח את המהות עצמה. וזה חייב לבוא ראשון. זאת היא הנקודה החשובה.
זה לא סיבות-החיים אשר יחוללו את הטיהור והניקוי הפנימיים האלו. האישיות שלכם יכולה להיראות יפיפייה. יכול להיות כי מבחינה חיצונים אתם יכולים להיראות דתיים בצורה עמוקה, והכי צדיקים וחסודים ואדוקים ומוסריים, אבל מה שמשנה זה מה אתם ואיך אתם בפנים בתוככם.
יכול להיות כי תחשבו כי דת וכל הסוג הזה של דברים
עמוד 1661
זה שטויות במיץ עגבניות. ויכול להיות כי אתם תיראו אדיבים וכי בכנות יהיה אכפת לכם מאנשים אחרים, אבל בפנים לא יהיה אכפת לכם מהם אפילו בשביל שקל אחד.
אתם יכולים להיראות מאוד רציניים וכנים לגביי העבודה, אבל בתוככם אתם תחשבו כי זה הנו זבל טיפשי.
עכשיו, האם אתם הולכים להגיד לי כי אתם לעתים קרובות מוטרדים ובמתח מן הסתירות השלמות אשר קיימות בכם בין ההתנהגות החיצונית שלכם לבין ההרגשות והמחשבות הפנימיות שלכם ?
אתם לא. ל מ ה ? כי אתם לא מתבוננים בעצמכם.
מבלי התבוננות-עצמית אנחנו לעתים רחוקות ובאופן נדיר מוטרדים לגביי עצמנו.
לפיכך, אנשים לא עובדים על מה שהם צריכים באופן ספציפי. לדוגמא, הם לא רואים, את הסתירות הספציפיות המסוכנות אשר קיימות בתוכם. כולנו רואים קיסמים אבל לא קורות.
זה בגלל פעולתם של בלמי-הזעזועים. בלמי-הזעזועים מונעים מאיתנו מלהיות יכולים לראות את עצמנו. הם מונעים מאיתנו לראות את הסתירות אשר בהתנהגות שלנו.
אז זה נראה כי אנחנו בסיפוק ומרוצים מעצמנו. לפחות אנחנו לא בחוסר סיפוק לגביי משהו ספציפי.
יצר על כן, הגופים העסוקים האלו, ה 'אניים' האלו אשר מצדיקים את עצמם, 'אניים' אלו של
הצדקה-עצמית, מתחילים לעבוד אם יש איזשהם עקבות של הרגשה אם אנחנו מתנהגים בדרך סותרת. וגם כאשר יכול להיות כי אנחנו ממש טועים.
להתאמץ ולהשתדל לעשות את התנהגותנו יותר אחידה ורגועה לא יהיה מספיק בשביל המקרה הזה. כי זה יהיה עניין חיצוני. נאמר לנו כי אנחנו חייבים קודם כל לטהר את החלק הפנימי הזה שלנו – חלק זה אשר בהווה הנו לא מפותח, לא מגיב ולא אחראי, שובב, וכמו כן גם לעתים קרובות סותר ובסתירה ל, מה שאנחנו מעמידים פנים כי אנחנו כלפיי חוץ בעזרת האישיות, אנחנו לא יכולים לעשות את זה מן הסיבות של החיים. בבירור ולבטח אנחנו לא יכולים לעשות את זה מאיזשהו דבר אשר שייך לאישיות-המזויפת, ואשר עושה דברים כדי להיראות בעיניי האדם – בעיניי האנשים.
' בכול מקרה ולמרות זאת, יש עקבות של 'אני-אמתי' בתוכנו, זה נאמר לנו'.
אם עשינו איזשהו דבר מתוך העקבות האלו של ה 'אני-האמתי', אז אנחנו לא נעשה את זה מתוך האישיות-המזויפת או ה 'אני-הדמיוני' וכמו כן גם לא נעשה את זה מתוך סיבות-החיים.
אנחנו נפעל מתוך הסיבות של העבודה (אשר יכול להיות כי הן ילכו ישר נגד סיבות-החיים).
אבל, זה לוקח הרבה זמן לפני שאנחנו הופכים להיות מודעים להבדלים באיכויות של
הרגשת ה 'אני'. וכמו כן, לעשות מאמצים בשביל משהו אשר הנו לא שום דבר אשר ניתן לראותו, או מניב רווח בחיים, או שהוא לא באופן ברור מביא שבח זה יכול להיראות מוזר עבור רבים.
זה נראה מוזר לאישיות.
ועדיין, אם היינו יכולים לעשות מאמץ מתוך 'הרגשת ה 'אני' הנכונה' אז יגמלו לנו – בסוד.
איך יגמלו לנו ? המהות תגדל.
המשמעות של גדילה של המהות היא התפתחות מעל הזמן – שינוי אשר הנו על-זמני – משהו אשר לא נגמר ומסתיים במוות.
אבל, אם אנחנו עושים מאמצים מן המקום הלא נכון ומן הרגשת ה 'אני' הלא נכונה, אז אנחנו לא נוכל לקבל שום תגובה מן הסוג הזה. המהות היא החלק הנצחי. אם היא לא גדלה אז היא חוזרת שוב ושוב. 'היא מחפשת השלמה ושלמות או מושלמות'. אבל, מאמצי-החיים לא משלימים אותה.
היא נשארת בלתי גמורה ובלתי מושלמת.
לחפש שלמות בתוך משהו בלי אמביציה אשר נכנסת פנימה או שבח והלל או איזשהו מוטיב חיים דומה, זה יפתח את המהות.
" 16 וְהִנֵּה־אִישׁ נִגָּשׁ אֵלָיו וַיֹּאמַר רַבִּי (הַטּוֹב) מַה הַטּוֹב אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה וְאֶקְנֶה חַיֵּי עוֹלָם׃ 17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה־זֶּה תִּשְׁאָלֵנִי עַל־הַטּוֹב אֵין־טוֹב כִּי אִם־אֶחָד וְהוּא הָאֱלֹהִים וְאִם־חֶפְצְךָ לָבוֹא לַחַיִּים שְׁמֹר אֶת־הַמִּצְוֹת׃ 18 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה הֵנָּה וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלֶּה הֵן לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה עֵד שָׁקֶר׃ 19 כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִימֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃ 20 וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַבָּחוּר אֶת־כָּל־אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי מִנְּעוּרָי וּמֶה חָסַרְתִּי עוֹד׃ 21 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אִם־חֶפְצְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ מְכֹר אֶת־רְכֻשְׁךָ וְנָתַתָּ לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָׁמָיִם וְשׁוּב הֲלֹם וְהָלַכְתָּ אַחֲרָי׃ "
(הברית החדשה, מתיו, פרק י"ט, פס' 16-21).
עמוד 1662
בית אמוול (17.1.1953)
מטרה ו 'אני-דמיוני'
העבודה מסבירה לנו כי אנחנו חייבים שתהיה לנו מטרה. היא אומרת כי בלי מטרה אנחנו לא יכולים 'לעשות' את העבודה. אנחנו יכולים להקשיב לה, להיות נוכחים בפגישות, לשבת ולהסתכל על הדיאגרמות אשר על הלוח, אבל זה לא יהיה אותו דבר כמו 'לעשות' את העבודה.
ואלא אם כן אנחנו 'נעשה' את העבודה אז אנחנו לעולם לא 'נבין' בכלל ב- מה היא עוסקת.
יחסים מסוימים אלו לעצמנו, לזה אשר אנחנו קוראים לו 'אני', בכול מקרה ולמרות זאת, ואשר אותו אנחנו תופשים כאילו הוא 'אנחנו' באמת ובתמים, לא מרשים לנו כי תהיה לנו מטרה אישית בעבודה.
מטרה אישית רומזת כי יש לך איזושהי מטרה אשר יש לך לגביי עצמך.
זה לגביי לשנות את עצמך – לגביי לשנות משהו אשר התבוננת בו בתוך עצמך.
אבל, ההימצאות והקיום של 'אני-דמיוני', אשר הנו הניסוח של העבודה ליחסים המוזרים האלו
אשר יש לנו עם עצמנו אשר להם אנחנו קוראים 'אני', ואשר מונעים מאיתנו כי תהיה לנו איזושהי מטרה אינטליגנטית לגביי עצמנו.
זה פועל כמהפנט עוצמתי. בגללו נראה כי אנחנו אנשים אמתיים, גברים ונשים אמתיים, מאוחדים ואחידים וברורים ומוגדרים, עם שמות וקריירות ועמדות, אותו דבר היום כמו אתמול – קבועים ויציבים ובלתי ניתנים לזעזוע, כעובדות בלתי ניתנות להכחשה.
זה בגלל ההרגל הפטאלי שלנו של חשיבה-חושית-סנסואלית ביחס ובהתייחסות לכול דבר.
זה יהיה בשבילנו ניסיון טוב להסתכל במראה ולא לראות שמה אף אחד בכלל.
אבל, בגלל שאנחנו חושבים על עצמנו בצורה חושית-סנסואלית, אז אנחנו אומרים בבטחה
'זה אני' לדמות במראה.
זה שומר את ה 'אני-הדמיוני' בהלך רוח גבוה, זה מזין שקילה-פנימית (חשבונות פנימיים) ומצבים שליליים ואינסוף דברים אחרים אשר תורמים לאומללות האנושית אשר אף פעם לא יהיה לה עלינו השפעה 'בפעם בה אנחנו מבינים ותופשים כי ה 'אני' הזה לא קיים מלבד בתוך הדמיון'.
זה בעובדה מורכב מדמיון.
נאמר לנו לעבוד על דמיון. 'אני-דמיוני' אשר מורכב מדמיון, מהפנט אותנו להאמין כי אנחנו אחד-'אחדות' . זה מונע אותנו מלראות את עצמנו. לא לראות את עצמנו, זה מונע מאיתנו כי תהיה לנו מטרת עבודה. אז אנחנו נסחפים יחד עם 'אני-דמיוני'. כמובן כי יש לנו מגוון של מטרות-חיים, אבל אלו הן לא אותו הדבר כמו מטרות-עבודה.
יכול להיות כי תהיה לכם מטרה לעבור את הבחינה, או לקנות בית, או לקבל קידום, או לשנות את הנסיבות שלכם באיזושהי דרך. לכולם יש מטרות מן הסוג הזה. הן מטרות-חיים.
מטרות מן הסוג הזה הן לא מטרות-עבודה.
מטרות-חיים דורשות מאמצי-חיים. אבל, מטרות-עבודה צריכות מאמצי-עבודה.
מאמצי-עבודה הם שונים ממאמצי-חיים. הם בכיוון שונה. הם לא בכיוון של לשנות את הנסיבות שלכם אלא אבל בכיוון של לשנות את עצמכם.
אבל, כל עוד 'אני-דמיוני' שולט בלי הפרעה בתוככם, אז אתם לא תגלו את הכיוון הזה של לשנות את עצמכם.
בדרך של פרשנות הבה אתן לכם אלגוריה קצרה כדי לצייר את הפעולה שיש ל 'אני-הדמיוני' עלינו.
נגיד כי אדם מזמין אתכם לראות את ביתו. ואתה מבין כי זה בית גדול ומוצק או בית איתן, ועוברים דרך קיר מסתיר גבוה, אתה מוצא מסות מבלבלות של חומרים אשר מפוזרות סביב בערימות בלי סדר, חלק ממש זבל וחלק מועיל. אין שם בכלל בית. בכול מקרה, האדם אשר נשאר מחוץ לקיר המסתיר הגבוה נראה כי הוא לא ער לכך והוא ממשיך לדבר כאילו יש לו ברשותו בית.
עמוד 1663
אבל, הבית הזה קיים רק בדמיון שלו. זה הנו הדמיון אשר גורם ועושה מערימות החומרים האלו בית. עכשיו, אנחנו יודעים כי אם אנחנו 'מדמיינים' כי יש לנו משהו, אז זה מונע אותנו מלהתבונן בזה שאין לנו. דמיון יפעל כמו הקיר הגבוה המסתיר הזה, אשר מונע מן האדם להבין ולתפוש מה נמצא מעבר.
זאת היא הפעולה של ה 'אני-הדמיוני' עלינו.
' הוא מונע מאיתנו לראות איזשהו דבר שגוי ופגום בנו'.
זה מונע מאיתנו לראות ולהתבונן במצב האמתי שלנו לאורה של העבודה.
הוא מונע אותנו לראות 'איזשהו דבר' אשר עליו אנחנו חייבים לעבוד ברצינות בתוך עצמנו.
אז הוא מונע מאיתנו שתהיה לנו איזושהי מטרת-עבודה אינטליגנטית, מתאימה והולמת ואישית,
ולפיכך זה מונע מאיתנו מלעשות מאמצי-עבודה אשר מתאימים למצב הפנימי שלנו.
הוא לא מונע מאיתנו לעשות מאמצי-חיים חיצוניים. אבל, הוא מונע מאיתנו למצוא 'איזשהו דבר' בפנים אשר בשבילו ועליו אנחנו חייבים בלי ספק ליישם את העבודה.
זה מונע, בדרכים ממש פשוטות ומעודנות, איזשהו יישום של רעיונות העבודה על עצמנו.
'אני-דמיוני' שומר על הכוח המלא שלו עד אשר אתה מתחיל להבין ולתפוש בצורה חלושה כי כאשר אתה אומר 'אני זה' ו 'אני ההוא', אז המילה 'אני' היא אפילו בקרוב לא כל כך בעלת חשיבות כמו שאתם חושבים. כאשר אתם מתחילים להבין ולתפוש את זה בצורה חלושה, אז אתם תורשו להתחיל להתבונן בעצמכם ולבסוף תמצאו בתוך עצמכם משהו אשר יכול להפוך להיות מטרה אישית אינטליגנטית כדי לעבוד עליה.
תזכרו כי אתם חייבים למצוא ולראות בצורה אשר בלתי ניתן לחלוק עליה בתוך 'עצמכם' על מה אתם צריכים לעבוד. כי אחרת אתם לא באמת תאמינו בזה בפנים בלבכם וכמו כן גם לא תתפשו את האמת של זה בפנים בתוך התודעה – Mind שלכם.
המשמעות של זה אומרת כי כל מה שנקרא מאמצי-העבודה אשר אתם עושים ייעשו בצורה חיצונית לגמרי למען ההופעה החיצונית או למען טובות (טובות הונאה) וזה יחזק רק את מה שהנו שקרי ודמיוני בתוככם.
לדוגמא, כדי שיגידו לאדם לעבוד על ההרגל של השקרנות, זה יהיה חסר תועלת.
רק על-ידי זה שהוא מתבונן בתוך עצמו לבד ובסודיות, בפנים ובשקט ודממה, והוא יראה כי הוא משקר, הוא יוכל לעבוד בצורה אפקטיבית על ה 'אניים' המשקרים האלו בתוך עצמו.
המטרה שלו תהיה מתאימה ואמתית. אבל אדם כזה כבר התמודד ועמד כבר קודם בפני ההפשטה של ה 'אני-הדמיוני'.
בית אמוול (24.1.1953)
מאמרים על לעשות את האישיות פסיבית
מסמך 1.
אם נשאלת השאלה : " מה המשמעות של לעשות את האישיות פסיבית ? "
התשובה הראשונה היא כי בעצמכם אתם לא יכולים לעשות אותה פסיבית.
עזרה הכרחית ונחוצה. אבל, אתם חייבים לחבר ולקשר את עצמכם עם העזרה הזאת ולהיות מוכנים ונכונים להיכנע לפעולה שלה ולנהוג על-פי ההכוונות שלה. הבה אחזור על זה שוב.
אתם, מי שלא תהיו – אתם לא יכולים בעצמכם לעשות את האישיות שלכם פסיבית.
אתם חסרי אונים בלי עזרה. אתם לא יכולים לעשות את זה בעצמכם.
ותנו לי להוסיף, אלא אם כן אתם לבסוף תבינו ותתפשו את זה, אתם לא תקבלו בכלל עזרה.
עמוד 1664
אם אתם חושבים כי אתם עם חוכמתכם שלכם עצמכם, עם האינטליגנציה והכוח והעוצמה, יכולים לעשות את האישיות שלכם פסיבית, אילו הייתם רוצים לעשות כך, אז יש לכם רעיון שגוי לגמרי על עצמכם ועל נגד מה אתם הולכים להתמודד.
ושוב, אם אתם באופן הפרטי של הלב הסודי הכמוס הזה שלכם, אשר כל הזמן ובהמשכיות נבחן ונבדק על-ידי המרכזים הגבוהים, כי אין בתוככם שום דבר אשר יש צורך לעשותו פסיבי, ולפיכך גם אין שום דבר אשר הנו שגוי אתכם ברצינות, ואשר ממנו צריך להיפטר או לעשותו פסיבי ולא פעיל,
אז לבטח ובבירור אף פעם לא תקבלו עזרה בכלל.
למה לעזאזל אתם אמורים לקבל ? ה 'אני-הדמיוני' עוטף אתכם כמו גלימה של פנטזיה
מונע אתכם לראות את הקשיים האומללים שלכם עצמכם ואת הדפקטים הכואבים.
אל תתעו בה כגלימה של תהילה.
עטופים על-ידי גלימת הפנטזיה הזאת אשר היא ה 'אני-הדמיוני' שלכם, אתם יכולים רק להיכשל להתבונן בעצמכם. זה יפעל כמו ערפל אשר דרכו כל דבר בתוככם ייראה מאוד מעורפל.
אז, אתם לא תתבוננו באיזושהי דרך אמתית ומובחנת ומובדלת מה נמצא בתוך האישיות.
לפיכך, האישיות תמשיך להישאר פעילה-אקטיבית. אבל, אם הייתם יכולים לעשות חלק מן הדברים אשר שייכים לאישיות 'מודעים' לעצמכם על-ידי זה שתתבוננו בהם, עומדים בחדות הולכת וגדלה,
אל התובנה (הסתכלות פנימית) ולא במעורפל כמו דרך ערפל, אשר האלמנטים שלו יהפכו להיות פחות ופחות אקטיביים-פעילים כפי שהאור המכוון של המודעות נופל עליהם במלאות.
כן. כבר שמענו את כל זה כבר הרבה פעמים. אני יודע.
אבל, האם 'אתם' כבר הכנסתם את זה פנימה ?
האם 'הבנתם' או ניסיתם להבין מה המשמעות של העבודה ו, ל, מה היא מתכוונת כאשר היא אומרת כי היא לא מבוססת באופן עיקרי וראשי על אמונה או תקווה או אהבה, אלא על 'מודעות' ?
האם אתם מבינים עם ההבנה שלכם עצמכם כי היא מחפשת להגדיל את המודעות שלכם – ולמה ?
היא מחפשת להגדיל את המודעות שלנו – של עצמנו, קודם כל, ולאט לאט ובהדרגה את המודעות שלנו אל אחרים – אז בין הרבה תוצאות אחרות, אנחנו רואים אותו בתוכנו ואת עצמנו בתוכם – דבר אשר הורס יוהרה, יהירות, שביעות רצון עצמית וזחיחות, גאווה ויהירות וכל הבוז התיעוב והזלזול.
להזכיר כמה מן השטנים האלו בתוכנו אשר יומיום רוצחים אחרים ברוחם.
זה למה ומדוע העבודה מתחילה בצד המעשי שלה – הצד של 'לעשות אותה' – עם התבוננות-עצמית
המשמעות של התבוננות-עצמית היא לראות את עצמך – את האחד – כפי שהאחד הוא הנו ולא כפי שהאחד מדמיין – משימה רחבה ועצומה אבל מצופה מאיתנו, מאחר ואנחנו נוצרנו ונבראנו במפורש על-מנ לעבור טרנספורמציה ולידה מחדש, אשר אישיות פעילה-אקטיבית מונעת.
בוודאי ולבטח החלק הזה של האישיות אשר נקרא 'אני-דמיוני' ייעשה את הכי טוב אשר הוא יכול כדי למנוע איזשהו דבר כזה מלקרות. והוא ימשיך ללחוש לנו : "אני ואף אחד אחר".
בזמן ובשעה כי האמת היא כי אין בכלל אף 'אני' יחדי אלא שפע של 'אניים' אחרים.
אבל, הכוח והעוצמה של ה 'אני-הדמיוני' הנו עצום.
אנשים בפשטות לא מאמינים כי אין להם 'אני-אמתי' ובלתי ניתן לשינוי אשר נוכח תמיד והוא קבוע, ואשר 'שולט בהם'.
הבה אחזור על כך : אני אומר כי : 'אנשים בפשטות לא מאמינים כי אין להם 'אני-אמתי' אשר בלתי ניתן לשנות אותו והוא קבוע ופרמננטי ובשליטה.
אז, האשליה עוצמתית הזאת – הטריק-שינה הזה אשר מופעל על-ידי ה'אני-הדמיוני' עומד בדרך של איזשהם מן הרגעים האלו של הגילוי וההתגלות של התבוננות-עצמית אמתית.
' אשר הורסים את האשליה'. וכך זה ממשיך לעמוד כמו ערפל, בין העבודה עצמה והכוחות והעוצמות שלה, לבין עצמנו והכלומיות והאפסיות החבויה שלנו.
אז אין שום דבר אשר מכה אותנו הביתה ומקפיץ ומנער אותנו.
זה מונע מאיתנו מלהשיג ולקבל את העזרה אשר אנחנו צריכים.
ל מ ה ?
עמוד 1665
בגלל, שלמרות שאנחנו שומעים את העבודה לעתים קרובות, אנחנו לא באמת מכילים ומיישמים אותה על עצמנו פנימה, כתוצאה של העדויות הברורות והמפורשות והגלויות אשר אין לטעות בהן של ההתבוננות-העצמית שלנו עצמנו.
אז היא לא מתקשרת אלינו ומתחברת אלינו. ואם היא הייתה עושה את זה אז היינו מקבלים מעט מעט וקצת קצת כפי שאנחנו נוכל לעמוד בזה, את העזרה ההכרחית הנחוצה המחכה כדי לעשות את האישיות פסיבית כך שהנס של הלידה מחדש יוכל להתחיל להתחולל.
עכשיו, אנחנו יודעים כי האישיות נשארת אקטיבית-פעילה 'כל עוד החיים הם הכוח המנטרל'.
אנחנו כולנו מקושרים ומחוברים במכאניות עם החיים ועם דרישותיהם.
אנחנו גם יודעים כי העבודה מלמדת כי נדרש 'כוח מנטרל נוסף ואחר' כדי לעשות את האישיות פסיבית. זאת היא העבודה עצמה. אנחנו לא מחובקים וקשורים במכאניות עם העבודה.
אף אחד לא יכול לעשות את העבודה במכאניות. זה דורש מאמץ 'מודע' יומי.
אנחנו אולי מדברים על זה 'אבל אנחנו לא עושים את זה'.
זה רק על-ידי מאמצים מודעים כי אנחנו יכולים להיות מחוברים וקשורים לכוח השלישי של העבודה.
זה בלתי רגיל ויוצא מן הכלל להתבונן איך האחד לא עושה את העבודה.
אני שואל כל אחד ממכם – האם אתם יודעים על מה אתם עובדים ?
אנחנו 'עושים' חיים כמובן – אבל, לא את העבודה.
אבל רק דרך לעשות את העבודה האישיות יכולה להיעשות פסיבית, כי זאת הדרך היחידה
'להתחבר ולהתקשר אל הכוח השלישי של העבודה'. אז, אתם תראו עד כמה אבסורדי האדם הוא הנו אם הוא חושב כי הוא יכול לעשות את האישיות שלו פסיבית בעצמו בדרכו שלו כאשר החיים הם בבירור הכוח המנטרל שלו. זה בפשטות לא יכול להיעשות.
רק העבודה יכולה לעשות את זה. אז לשמוע את העבודה זה לא מספיק. אתם חייבים 'לעשות' אותה.
ישוע אמר : " 26 וְכָל־הַשֹׁמֵעַ אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה וְלֹא יַעֲשֶׂה אֹתָם יִדְמֶה לְאִישׁ בַּעַר אֲשֶׁר־בָּנָה אֶת־בֵּיתוֹ עַל־הַחוֹל׃ 27 וַיֵּרֶד הַגֶּשֶׁם וַיִּשְׁטְפוּ הַנְּחָלִים וַיְנַשְׁבוּ הָרוּחוֹת וַיִּפְגְּעוּ בַּבַּית הַהוּא וַיִפֹּל וַתְּהִי מַפַּלְתּוֹ גְדוֹלָה׃ 28 וַיְהִי כְּכַלּוֹת יֵשׁוּעַ לְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁתּוֹמֵם הֲמוֹן הָעָם עַל־תּוֹרָתוֹ׃ "
(הברית החדשה, מתי, פרק ז', פס' 26). העבודה אומרת את אותו דבר. החול הנו האישיות.
עכשיו, סימן אחד כי הכוח המנטרל של האדם הנו עדיין כולו לגמרי החיים, זה כאשר אין בכלל שינוי בחשיבה. העבודה אומרת בצורה ברורה ומוגדרת כי היא כדי לגרום לנו 'לחשוב בדרך חדשה'.
היא חייבת לעשות את זה כדי שאיזשהו דבר יקרה. היא יכולה לעשות את זה – אם אנחנו מקבלים אותה עם מספיק נכונות ומוכנות ומאמצים אמתיים ומקוריים להבין אותה.
אבל, זה אפשרי להקשיב ללימודים שלה שנה אחר שנה ועדיין לחשוב בדיוק כפי שעשית תמיד.
כלומר, אתה עדיין חושב בצורה קובנציונאלית – כמו אחרים מן הזן שלך – עושים חיקוי ומחקים אתמה ששמעתם את האחרים האלו אומרים, ואשר קיבלתם בלי עוררין, ואתה עדיין נדבק בכוח לאותן גישות מנטאליות ודעות קדומות, עד כמה שהם לא יהיו מזיקות בשבילך, ועדיין משתמש באותן אמרות קובנציונאליות שאולות על עצמכם ועל אנשים ודברים.
כמובן, כי זאת לא חשיבה. זה בקושי רק לעשות סדרות מכאניות של רעשים.
העבודה דורשת את השימוש האקטואלי הממשי במרכז השכלי שלכם עצמכם – כבר בשנה הראשונה, כך אני מדמה.
אחרת, אני הבחנתי כי זה לא עושה או עושה רק מעט מאוד רושם על תודעה – Mind יותר מאוחר. זה אמור וצריך להכות בכם בשלב מוקדם – ואז אחר כך שוב וכן הלאה.
אם זה לא יחדור פנימה אל המחלקות הפנימיות של המרכז השכלי בתור שוק למחשבה, אז נשאר חיצוני בתור מילים, בלי הרבה – או אפילו בכלל איזושהי – מהות מחברת ומקשרת.
אז כלום ושום דבר לא נבנה ולא מורכב ושום דבר וכלום לא מצטרף ומתחבר ואין בכלל חיבורים וקשרים אשר נראים בבירור. ואז זה לא יכול לשנות את החשיבה הקודמת.
העבודה נמזגת אל תוך הגישות הישנות ואובדת ויורדת לטמיון ונהרסת.
" אתם לא יכולים להוסיף את רעיונות העבודה על הגישות המנטאליות הקודמות שלכם ועל הרגלי החשיבה שלכם ".
עמוד 1666
חלק ממכם אף פעם לא התחילו לחשוב 'מתוך העבודה על החיים', אלא עדיין חושבים מתוך החיים על העבודה. כלומר, אתם עדיין חושבים בדרך הישנה.
אתם לא חושבים באיזושהי דרך חדשה. אז העבודה לא יכולה להיכנס אליכם.
לבסוף, אם אתם לא חושבים בדרך חדשה – כלומר, 'מן העבודה' – אז אתם אף פעם לא תחשבו על עצמכם בדרך חדשה – דבר אשר הנו בעל חשיבות גדולה ביותר לגביי שינוי עצמי.
בית אמוול (31.1.1953)
לעשות את האישיות פסיבית
מסמך 2.
הרעיון כי האישיות צריכה וחייבת להיעשות פסיבית בכול החיים מן הקצה לקצה, ולאט לאט, לפני שהתפתחות פנימית תוכל להגיע או להשיג איזושהי מושלמות, זה אחד מן 'הרעיונות הגדולים' אשר נלמדים בעבודה.
עכשיו, אלא אם כן התודעה – Mind שלכם תופשת חלק או כמה מן הרעיונות הגדולים של העבודה אז אתם אף פעם לא באמת תבינו ב, מה היא עוסקת ולגביי מה היא. זה לא כל כך טוב ומועיל להיתפס על דברים קטנים ולא לתת להם בכלל רקע. זה לא ירחיב את התודעה – Mind .
אתם תישארו בפרטים הקטנים ובוויכוחים פורמטורים קטנים.
אחד מאבות הכנסייה המוקדמת אשר נקרא 'אוריגן' (המאה השלישית לספירה) ציטט אמרה של ישוע: " חפשו את הדברים הגדולים והדברים הקטנים יתווספו אליכם ;
חפשו את הדברים השמימיים והדברים הארציים ינתנו לכם ".
בשבילנו הדברים השמימיים הם הדברים הגדולים של העבודה.
הבה נבחן פעם נוספת את הרעיון הנוגע לאישיות. העבודה מלמדת כי 'החיים לא מפתחים אותנו בשלמות, אלא רק באופן חלקי'. החיים מחוללים את ההתפתחות של האישיות וזה הנו מאוד הכרחי ונחוץ בתור שלב ראשון. אבל, השלב הבא והנוסף של התפתחות, אשר אפשרותו חבויה וגלומה באדם (ואשר על-ידי הבריאה הוא אורגניזם של התפתחות-עצמית) ואשר לא מחוללת על-ידי החיים. כאן נכנסות שתי-2 נקודות.
1) שלב נוסף זה של התפתחות יכול להתחולל רק על-ידי כך שעושים את האישיות פסיבית.
2) רק העבודה יכולה לעשות את זה.
כלומר, האדם בתוך החיים ושל החיים ואשר מכיר ויודע רק את החיים ואת המטרות שלהם ואת נקודות המבט שלהם לא יכול לעשות את האישיות שלו פסיבית. זה מנוסח בעבודה על-ידי המושגים של רעיון נוסף וגדול מאוד, כלומר, 'כי האדם יכול להיות מתחת לשני-2 כוחות שלישיים שונים ממש'. כל עוד הוא כולו לגמרי מתחת לכוח המנטרל של החיים ומטרותיהם ונקודות המבט שלהם, אז האישיות 'חייבת' להישאר אקטיבית-פעילה.
אבל, אם האדם 'מקבל' את העבודה ואת מטרותיה ואת נקודות המבט שלה, אז כוח מנטרל חדש מתחיל לפעול עליו, ואשר דרכו האישיות לאט לאט הופכת להיות פסיבית.
הכוח המנטרל החדש הזה לא מגיע מן הכיוון של החיים.
עכשיו, כל אשר רק נאמר, חייב כי כל אחד ממכם יתפוש ויתפוס אותו בבירור.
המרכז השכלי שלכם עצמכם חייב להתעסק בזה על-ידי כל אחד ממכם.
כך שהמשמעות של החלק הזה של העבודה באמת יכנס פנימה.
עמוד 1667
ויאכיל ויזין את המרכזים ויתחיל לסדר דרך חשיבה חדשה, בשניהם – במצב הסיטואציה של עצמכם ושל אחרים על כדור הארץ. זה לחשוב 'מתוך העבודה' על החיים, וזה חייב להיעשות.
אני מבטיח לכולכם כי אלא אם כן הרעיונות של העבודה יתקבלו בתוך התודעה Mind's האינדיבידואלית שלכם, ויתחילו להיכנס בצורה ברורה ומוגדרת לתוך החשיבה האינדיבידואלית שלכם עצמכם, אז הכוח המנטרל של העבודה לא ייצור אתכם מגע והתודעה – Mind שלכם תישאר סגורה אליו. ולא יתחולל בכלל שינוי בחשיבה.
אז אתם לא תקבלו עזרה, וכתוצאה מכך האישיות תישאר אקטיבית ופעילה כמו תמיד.
אז אנחנו מבינים כי החיים עצמם הם הכוח העליון אשר שומר על האישיות פעילה-אקטיבית.
עכשיו, כוח חייב לפעול על משהו כדי לייצר אפקט. לפיכך, הבה ננסה לראות, על מה פועל הכוח הזה בתוך עצמנו.
כדי למצוא תשובה אנחנו חייבים לפנות אל מה שמלמדת העבודה על הנושא. אנחנו לא יכולים לצפות לקבל תשובה מן החיים, מאחר והחיים עצמם עשו ויצרו בתוכנו את האישיות, והכוח שלהם שומר עליה פעילה ואקטיבית.
אני אעשה סלקציה-בחירה וברירה של חלק מן הדברים בתוכנו אשר, כפי שמצביעה העבודה, שומרים על האישיות פעילה-אקטיבית :
1) 'אני-דמיוני'
2) אישיות-מזויפת
3) אמונות וגישות מכאניות קובנציונאליות. כל מה שלקחתם בתור מובן מאליו, הרגלי החשיבה הנהוגים עליכם והאופייניים לכם (ואשר הם לא מחשבה), הביקורתיות המכאנית שלכם (אשר היא לא שפיטה), נקודות המבט החד-צדדיות שלכם (אם בעד או אם נגד), מגוון הדעות הקדומות הבלתי נתפשות שלכם. (ועוד הרבה יותר אפשר היה להגיד כאן. אך אלו אשר הוזכרו שומרים במיוחד את האישיות אקטיבית ופעילה).
4) חשיבה חושית-סנסואלית – וכל הדעות או הרעיונות המופרחים מעיקרם אשר עולים מן החושים וחושבים רק מתוך הראיות והעדויות שלהם.
גורמים אלו בתוכנו ואשר עליהם הכוח של החיים פועל כדי לשמור על האישיות אקטיבית ופעילה, יספיקו בינתיים. אך הם בשום פנים ואופן לא כל מה שיש. כפי שמראה הלימוד המפורט של העבודה. במסמך הקודם (מסמך 1. בסדרת : 'לשמור את האישיות פסיבית') תוארו חלק מן האפקטים של ה 'אני-הדמיוני'.
עכשיו נשקול ונתייחס לאישיות-המזויפת. אנשים שואלים האם אלו הם לא אותו דבר.
הם אותו דבר המידה ושניהם מורכבים מדמיון. הם שניהם גורמים לאנשים לייחס ולשייך לעצמם את מה שאין ברשותם. 'אני-דמיוני' גורם לאנשים לדמיין כי יש להם 'אני-אמתי' קבוע פרמננטי ובלתי משתנה, וכך הוא מונע התבוננות-עצמית.
'אישיות-מזויפת' גורמת לאנשים לדמיין כי יש להם כל מיני סוגים של איכויות וסגולות אשר אין להם.
זאת היא האישיות-המזויפת אשר נותנת לעצמה אוורור וריענון ומרככת וממתנת מסביב ולוקחת על עצמה פוזות, היא הינה שחקנית צבועה. והגורע מהכול בה זה כי היא מרמה את הבעלים והאדונים שלה כל כך בקלות. אדם – איש או אישה מגיעים להאמין בפוזות האלו ובסגולות האלו והעליונות אשר מיוצרים בסדנא של האישיות-המזויפת.
זה חבל, אם הם רחבים, כי אז התעוררות תהיה כמה שיותר כואבת או בלתי אפשרית.
כל מה שהאישיות-המזויפת גורמת לנו לייחס ולשייך לעצמנו חייבים להפשיט אותו, עור אחר עור, בשלב הארוך של התעוררות.
עמוד 1668
באופן דומה, חייבים להפשיט את ה 'אני-הדמיוני' כך שאנחנו נוכל להבחין בבירור ובבהירות באספסוף או המון (גם מאפיה או ארגון פשע – Mob ) ה 'אניים' מכל סוג, אשר עומדים חבויים מאחוריו. כמו על-ידי ערפל ומבינים ותופשים כי אנחנו לא אחדות.
שניהם, ה 'אני-הדמיוני' והאישיות-המזויפת הם שקרים.
הם סוחרים רק בשקרים. שום דבר מן האמת לא יכול לחבר ולקשר את עצמו עם אף אחד מהם.
אבל, הם ברצון ובמידיות מאמינים בשקרים שלהם וחוטפים ואוחזים בהם ולוכדים אותם ומשתלטים עליהם.
אנשים אוהבים לדמיין כי יש להם מתת מיוחדת ומתנות וכישורים מיוחדים וערך בלתי רגיל.
תשקלו איך אנשים משקרים וכיצד הם מתרצים את עצמם דרך שקרים רק כדי לא לעמוד בפני איזושהי אמת בלתי נעימה.
אבל, בבקשה תתחילו עם להתבונן בעצמכם.
תבחינו איך אתם משקרים כדי לשמור על האישיות-המזויפת שתמשיך. ותמיד תזכרו מה נאמר במשל על הקיסם והקורה : "אתם הצבועים היפטרו קודם מן הקורה בעינכם שלכם".
בעבודה האחד צריך וחייב להתחיל תמיד את השינוי העצמי עם עצמו. בחיים האחד אף פעם לא עושה כך. זאת אשמתו של האדם האחר. אתם תסכימו כי ללכת בדרכי החיים עם 'קורה' בתוך העין שלך, זה לא יילקח בתור סימן כי האישיות שלכם הפכה להיות פסיבית דרך מודעות.
המשל אומר: " 3 וְלָמָּה זֶּה תִרְאֶה אֶת־הַקֵּיסָם בְּעֵין אָחִיךָ וְאֶל־הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ לֹא תַבִּיט׃ 4 וְאֵיךְ תֹּאמַר אֶל־אָחִיךָ הַנִּיחָה לִּי וְאָסִיר אֶת־הַקֵּיסָם מֵעֵינֶךָ וְהִנֵּה הַקּוֹרָה בְּעֵינֶךָ׃ 5 הֶחָנֵף הָסֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת־הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ וְאַחֲרֵי כֵן רָאֹה תִרְאֶה לְהָסִיר אֶת־הַקֵּיסָם מֵעֵין אָחִיךָ׃ "
(הברית החדשה, מתיו, פרק ז', פס' 3-6).
להסיר מבפנים את הקורה מתוך המבט והראיה של האחד עצמו על עצמו אפשרי רק דרך מודעות הולכת וגדלה אשר הושגה על-ידי התבוננות-עצמית ארוכה ולא ביקורתית.
תהרהרו ותשקפו ותהגו ותחשבו במשמעות של 'צביעות', כפי שמשתמשים בה כאן.
תשוו את זה עם המשמעות של האישיות-המזויפת בעבודה.
האם הן לא אותו דבר ? כדי להפוך להיות מודע ל 'צביעות' אשר בתוך עצמך, זה נראה כאותו הדבר כמו להפוך להיות מודע לאישיות-המזויפת שלך – של האחד עצמו.
בית אמוול (7.2.1953)
לעשות את האישיות פסיבית
מסמך 3.
כל הגופים שלנו נעים וזזים מאתמול להיום ביחד. חלק מאיתנו בתוך התנועה המשותפת בזמן וחלק לא. החלק אשר בזמן יכול להיראות ; אך החלק אשר לא בזמן לא יכול להיראות.
לדוגמא, אתם לא יכולים לראות את האישיות או את המהות יותר מאשר אתם יכולים לראות את המחשבה.
כאשר החלק אשר הנו בתוך הזמן ואשר הוא הגוף, נפרד מן החלק אשר לא בתוך הזמן, אז הוא מפסיק לעבוד, הארגון שלו נשבר ומתפרק והוא הופך להיות חסר תפקוד.
הוא מת ונקבר ואנשים אומרים : "פלוני ואלמוני מת, 'ראיתי' אותו נקבר".
הבלבול הכי גדול בעניינים הרוחניים עולה מן הסוג הזה של החשיבה אשר באופן נאיבי מאמין כי כל האדם הנו נראה.
זוהי חשיבה חושית-סנסואלית טהורה ובלתי מדוללת ואשר היא אחת מן הדברים אשר שומרים על האישיות אקטיבית ופעילה.
עמוד 1669
היא חושבת כי האדם הנו נראה בפועל, וכי אין בו עוד שום דבר אחר.
עכשיו, הגורל של האישיות הבלתי נראית אחרי תקופת החיים של הגוף מסתיים, והוא לא אותו דבר כמו זה של המהות הבלתי נראית.
נאמר לנו כי האישיות, אשר נוצרת ומופעלת על-ידי החיים, היא ניתנת להריסה ולהתפרקות.
בכול מקרה ולמרות זאת, המהות חוזרת אל הכוכבים, בהיותה כוח ועוצמה נצחיים של גדילה בתוכנו, ואשר אותה אנחנו מזניחים וממנה אנחנו מתעלמים.
אנחנו מעדיפים את ההגדלה של האישיות, אשר האהבה-העצמית שלנו והעולם מספקים בקלות.
נאמר לנו גם כי האישיות, אם היא נוקשה וקשיחה אז היא מתפרקת לאט.
הרבה דברים מקשים ומקשיחים אותה. שנאה אשר בלתי ניתן להרגיע ולפייס, אהבה לכוח ולעוצמה אשר לא יודעת שובעה והיא בלתי ניתנת לסיפוק, יהירות סוררת ועיקשת וקשה לפתרון, וגאווה גדולה מאוד – הם כולם עושים כך.
היא מחזיקה ושומרת מודעות ככול שאחד שם יותר את הרגשת ה 'אני' לתוכה, ובכך מזדהה איתה.
אם האישיות נעשתה פסיבית, אז המודעות בהכרח עוברת ממנה אל תוך הצד של מהות ו'אני-אמתי'. ואז האישיות יכולה להתפרק במהירות.
לעתים קרובות דיבר אדון אוספנסקי על הסכנה של התגבשות באישיות. הוא הזכיר כי באנשים פשוטים, לאישיות אין מקומות קשים והיא מתפרקת עם סבל מועט.
מצד שני, ככול שהאישיות אשר נוצרת סביב המהות היא יותר עשירה, ככה יש למהות יותר עם מה להשתמש לשם גדילתה – בתנאי שהאדם עובד על ועם עצמו כדי לעשות את האישיות יותר ויותר פסיבית. אם האדם לא עושה שום דבר ביחס לכך אז הוא חי ומת בתור זרע אשר מסתכם בכלום.
בתור ניסיון וניסוי מורכב וקשה הוא נכשל. האדם נוצר ונברא בתור ניסוי מורכב ומסובך כי הוא נעשה בשביל החיים האלו ובשביל חיים אחרים בזמן ובשעה שהוא עדיין בתוך החיים האלו.
וזה מביא אותי אל המסתורין של המהות, והקיום של הלימודים האזוטריים בעולם.
למה קיימים לימודים אזוטריים ? התשובה היא כי הם קיימים בגלל שהחיים לא יכולים לגרום למהות לגדול. החיים גורמים לאישיות להתפתח אבל לא למהות.
כאן מונחת הבעיה. וכאן נמצא המקור לכמה מן הפרדוקסים של העבודה – כפי שכאשר זה נאמר כי זה טוב יותר כי תהיה לכם אישיות קטנה והכי טוב שתהיה לכם אחת עשירה.
מדברים כאן על שני-2 דברים שונים. האדם הנו דופלקס – דו – מפלסי, הוא מתחת לשתי – 2 סדרות של השפעות הנקראות A ו – B.
השפעות – A עולות בחיים ואליהן מיוחסת ומשויכת האישיות.
להשפעות – B יש מקור נוסף ואחר. הן נזרעות בתוך החיים על-ידי המעגל המודע של האנושות – כלומר, על-ידי השפעות – C . השפעות - C משתנות להשפעות – B בעיקר על-ידי חשיבה פורמטורית וחושית-סנסואלית. אם האדם סופג רק השפעות – A אז האישיות שלו נשארת פעילה ואקטיבית, והמהות שלו לא יכולה לגדול. אם בגלל מרכז מגנטי, אשר זה הדבר הזה בתוכנו היכול להבחין בהבדלים בין השפעות – A להשפעות – B האדם אז מתחיל לספוג השפעות – B, ואז הוא יכול לבוא להיות במגע אשר משתנה בדרגתו עם השפעות – C .
השפעות – B כמו כתובי הבשורה הנוצרית והעבודה הזאת, מעסיקים את עצמם ומתעניינים בגדילה של מהות. אם מלמדים את האדם מהי המשמעות שלהם ומה הן אומרות לו לעשות, אז המהות תוכל אולי לגדול. אבל, היא עושה כך רק על חשבון האישיות. אתם לא יכולים לשמור ולהכיל את כל האישיות המנופחת במלאות שלכם ולפתח את המהות באותו הזמן. זה הוא חלום עקר, אשר נובע מתוך יהירות וגאווה. האישיות חייבת להגיד עם יוחנן המטביל : "אני חייבת לקטון ולהתכווץ כדי שהמהות תגדל". זה הנו הרעיון הנעלה אשר מאחורי הלימודים האזוטריים.
עמוד 1670
" 3 וַיֹּאמַר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אִם־לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל־מַלְכוּת הַשָׁמָיִם׃ "
(הברית החדשה, מתיו, י"ח, פסוק 3).
הרבה מאוד צריך להפשיט מן האישיות במטרה להגיע אל הילד הקטן.
כי המהות לא יכולה להתפתח דרך השפעות – A, אז חייבות להיות קיימות השפעות – B.
אם זה יכול היה להיות ככה אז היו רק השפעות – A. אך אז האדם לא יהיה הניסוי הקשה המורכב והמסובך והפרדוקסלי אשר הוא נצר ונברא להיות.
הוא לא יהיה אורגניזם של התפתחות-עצמית. החיים, החיים המכאניים ישלימו אותו.
בית אמוול (14.2.1953)
התבוננות-עצמית ויחסים
כאשר אתם אומרים כי אתם מחבבים ואוהבים אדם אז זה לא אומר כי אתם אוהבים את כל האדם השלם. יש צדדים אשר אתם לא מחבבים ואוהבים. אבל, אתם מספיק אוהבים ומחבבים חלקים מסומים כדי לשים את החלקים אשר אתם לא מחבבים ברקע.
מדי פעם הסידור והארגון הזה של חיבה וסלידה מתחלף והצדדים אשר אתם לא מחבבים מגיעים ובאים קדימה ובינתיים אתם לא מחבבים את האדם.
ביחסים האנושיים שלנו זה מצב סיטואציה די קבוע.
אם אתם לא עובדים על ועם עצמכם והפאזות של הסלידה מורשות לגרום לכם לחשוב ולהרגיש שליליים ואתם נהנים להזדהות איתם, אז היחסים יכולים להיעשות דבר אומלל.
בפעם בה אתם מזדהים והופכים להיות שליליים בצורה רעה מאוד עם האדם, אז אתם מקלקלים משהו. זאת היא אשמתכם שלכם. אתם לא עובדים על ועם עצמכם. אתם אולי אף פעם לא חשבתם כי אתם צריכים לעשות כך, והייתם טיפשיים מספיק לדמיין כי יחסים קורים רק מתוך עצמם.
עכשיו, אין יחסים אשר קורים בעצמם. זה וצריך עבודה מודעת 'משני הצדדים'.
אם אדם אחד עובד והשני האחר לא עובד אז המשמעות של זה היא עבודה קשה – או שזה הופך להיות בלתי אפשרי. הוא, אשר עובד על עצמו, ומסרב לריב. היא רותחת כי היא לא יכולה לגרום לו להיות שלילי או ההיפך. אם אף אחד מן הצדדים לא עובד אז הם משרתים אחת מן התכליות של החיים האורגניים ואשר זה להזין את הירח.
ריבים מלאים רעש והמולה והסלידה ההדדית שלהם, ביקורת ושפיטה ושנאה – כל השטניות המתועבת והתופת של המחשבות והרגשות השליליים שלהם – מסדרים ומארגנים וויברציות-הדהודים מאורך גל 'מסוים' אשר מועברים והם בשימוש על-ידי הירח אשר הוא מתחתינו בסדר היורד של הבריאה. (קרן הבריאה). אין שום דבר מרמה גבוהה יותר לא ירצה מזון מסוג כזה מטונף.
אתם חייבים להבין ולתפוש כי רוב האנשים לעתים קרובות מאוד אם לא בדרך כלל הם במצב שלילי – וזה כולל אתכם עצמכם – ומייצרים ומנפיקים את האיכות הירודה הזאת של מזון פסיכולוגי.
אנחנו חיים ביקום אשר בו בכול דבר נעשה שימוש והכול וכל דבר מועיל למשהו.
זה כמו חווה אקונומית מנוהלת היטב. שום דבר לא מתבזבז.
אם אנחנו עושים שימוש לרעה באנרגיות הנפשיות שלנו, אז המוצרים משמשים למשהו אחר.
הרגשות השליליים שלנו, אשר מהם נהנים בצורה מגעילה, אבל הם חברי תועלת לנו, משתמשים בהם כפי שמשתמשים בזבל שבחווה.
תתייחסו ותשקלו את הכמות העצומה שלהם אשר נוצרת בכול רגע סביב העולם כולו.
קצת דמיון כזה עוזר לכם לתפוס ולאחוז את החשיבות האיומה של החלק הזה בלימודי העבודה
עמוד 1671
וזה אומר כי העולם של האדם לא נשלט על-ידי מין-סקס כפי שאומרים חלק, אלא על-ידי רגשות שליליים. להוויה על הירח אשר יש לה איבר ראיה אשר לא מגיב לוויברציות מן השמש, אלא לוויברציות של רגשות שליליים, כדור הארץ חייב להיראות כאילו הוא מכוסה להבות.
עכשיו, אם נחזור אל השאלה הזאת לגביי לחבב ולאהוב איזשהם צדדים של אדם אך לסלוד מצדדים אחרים. אנחנו לא רואים את האדם האחר דרך ה 'אני-הדמיוני' 'שלו'.
הוא לוקח את עצמו בתור 'אדם אחד' בתור אחדות.
ה 'אני-הדמיוני' שלו גורם לו לחשוב ככה. אבל, אתם רואים אותו בצורה שונה.
אתם רואים אותו בתור כזה אשר בנוי מהרבה צדדים שונים אשר לעתים קרובות הם מנוגדים ממש.
אבל הוא לא (הוא לא רואה את זה) . והוא אומר : "האם את/ה לא אוהב/ת אותי ?"
כאילו הוא הנו רק אדם אחד. ואם אתם הייתם עונים שאתם אוהבים חלקים מסוימים שלו או שלה,
אז זה היה מגיע בתור שוק. ל- מה זה שוק ? למה , ל 'אני-הדמיוני' שלו אשר לא נתפש על-ידו ן וכמו כן זה גם לא נתפש על-ידכם.
זה לא נתפש על-ידו כי הוא לא מתבונן כי הוא לא אחד אלא אבל הרבה – ריבוי.
זה לא נתפש על-ידכם כי אתם רואים אותו בתור הרבה – ריבוי, ולא בתור אחד.
וככה משוחק משחק החיים.
אבל, אם הוא מתחיל 'להתבונן-בעצמו' ולאט לאט להבין ולתפוש – ועד כמה לאט – כי הוא לא אחד אלא הרבה 'אניים' אשר ארוזים ועטופים באריזה מצלופן אשר עליה מתויגת התווית 'אני'.
ואז הוא מתחיל להיות אדם שונה. הוא התחיל לעבוד על ועם עצמו.
הוא רואה דרך האשליות האוויליות של ה 'אני-הדמיוני'. הוא מתחיל לראות את עצמו כפי שאתם עושים. ואם אתם עכשיו אומרים לו כי אתם אוהבים חלקים מסוימים וצדדים מסוימים בו אבל לא את האחרים, אז הוא או היא לא יפגעו ויעלבו בצורה הורגת. אלא הוא או היא יהפכו להיות הרבה יותר חזקים ואפילו לא בקירוב כל כך פגיעים והפוכים ומבואסים.
עכשיו, בשביל אנשים אשר מגיעים אל השלב הזה של הגדלת מודעות וכך גם של התפתחות פנימית, יהיה זה אפשרי לעשות יחסים אשר היו בלתי אפשריים קודם.
שניהם – יוכלו להיות מודעים יותר לצדדים שליליים אשר מהם הם חייבים להיפרד, ולא להזדהות איתם, לא ליהנות מהם, לא לשים את הרגשת ה 'אני' לתוכם.
אנשים כאלו יודעים את זה ועושים את זה, וככה הם עומדים, לכאורה, על מרפסת הכניסה של העבודה, והם כל כך שונים מן האנשים אשר ישנים בתוך החיים, עד כי זה ניתן בקושי להאמין בכך. עכשיו, בשביל אלו אשר לא יכולים להתחיל להתבונן בעצמם וכתוצאה מכך הם לא יכולים להכניס פנימה את העבודה, המסמך הזה יכול להיות מועיל ושימושי. הם יכולים לראות את האחרים אשר יש להם צדדים רבים, חלק מהם הם אוהבים ומחבבים ומחלקם הם סולדים.
הם ללא ספק יודו בזה. אבל, הם לא רואים את אותו הדבר בתוך עצמם, כי הם כבולים על-ידי מילות קסם ולחשים של ה 'אני-הדמיוני', אשר גורם להם להאמין כי האם אחד ולא הרבה – לא ריבוי.
הם לא מאמינים כי יש להם הרבה צדדים שונים – ואשר משמעותו כי יש להם 'אניים' שונים בתוכם – וכך הם לא יכולים להתקדם בעבודה.
יכולה להיות גם סיבה נוספת לעיוורון שלהם בנפרד מן ה 'אני-הדמיוני'.
זה יכול להיות גם כי הם לא רואים את עצמם כפי שהאחרים רואים אותם.
זה יכול להיות כי זה יהיה כי היוהרה שלהם לא יכולה לעמוד בזה.
אבל זה בדרך כלל עניין של 'אני-דמיוני' אשר חוסם את הדרך אל התבוננות-עצמית.
עכשיו, בכול פעם בה אתם רואים צד של מישהו אשר ממנו אתם סולדים, תנסו להגדיר אותו הכי ברור עד כמה שאתם יכולים. ואז תנסו למצוא את אותו הדבר בתוך עצמכם על-ידי התבוננות בעצמכם. זה יכול לעזור לאלו אשר מוצאים את זה בלתי אפשרי להתבונן בעצמם בלי עזרה.
אנשים לא עושים את זה בחיים.
אנשים בעבודה אמורים וצריכים לעשות את זה.
מאוחר יותר הם חייבים לעשות כך.
עמוד 1672
בית אמוול (21.2.1953)
חיצוני ופנימי
מאחר וכמה מסמכים על חלקים פנימיים וחיצוניים של מרכזים הולכים להגיע, אני הייתי רוצה להקדים אותם עם הערה כללית על המשמעות הפסיכולוגית של 'פנימי וחיצוני'.
אני מקווה כי חלק ממכם יהיו מסוגלים לעקוב אחרי מה שאני אומר, ושוב, הרעיון המוגדר והברור של מה שהמסמך מציין ומייצג. ואני אומר את זה כי אם אתם לא יכולים להשיג איזושהי תפישה של עצמכם לגביי על מה מדובר אז זה ייעשה את זה בלתי אפשרי בשבילכם להבין את המסמכים העוקבים אחר כך. אני מייעץ לכם להפסיק שקילה-פנימית (חשבונו-פנימיים) ולהקשיב למשמעות אשר מאחורי המילים ולשאול את עצמכם האם הבנתם איזשהו דבר ואם לא אז לשאול שאלות,
ובדרך זאת לעשות מאמץ אישי ורפטי להבין. זה יעזור לכם ולכול האחרים.
אף פעם אל תחשבו כי לפגישה אין שום דבר אשר עוסק אתכם באופן אישי. או כי אין לכם אחריות ביחס אליה, ואתם יושבים נשענים אחורנית ולא לוקחים חלק. דעה כזאת מראה על גישה רעה לעבודה.
קודם כל, יש תחושה או היגיון פנימי וחיצוני לדברים אשר הם ממש שונים. זה יכול להיראות בלתי רגיל ויוצא מן הכלל אבל זה אמת. אותו דבר אשר נראה כלפיי חוץ הוא ממש שונה כאשר הוא נראה כלפיי פנים. ועדיין, זה אותו דבר. בגלל שזה הנו המקרה, אז הרבה מאוד בלבול וויכוחים עולים.
למען הפשטות הבה נחלק את התודעה – Mind – לתודעה – Mind חיצונית ולתודעה – Mind פנימית.
אותו דבר אשר נראה על-ידי התודעה – Mind החיצונית הופך להיות שונה ממש כאשר רואים אותו עם התודעה – Mind הפנימית.
אם יש שני-2 אנשים אשר אחד מהם מסתכל על דבר עם התודעה – Mind החיצונית שלו, והאם השני או האחר רואה את זה עם התודעה – Mind הפנימית שלו, אז הם יקבלו רשמים שונים לחלוטין של זה. זה ייראה כי הם הביטו על שני דברים שונים ממש ולא קשורים.
ועדיין, הם מסתכלים על אותו דבר. אבל, עם שתי תודעות- Mind's שונות.
האחד מסתכל ומביט עם התודעה – Mind החיצונית שלו והשני או האחר רואה ומביט בזה עם התודעה – Mind הפנימית שלו.
כאשר מישהו אשר יש לו רק תודעה – Mind חיצונית קורא קטע או אמרה בכתובי הדת, על האפקט אשר אלוהים בכעסו זורק את האדם למטה אל הגיהינום, אז זה נראה כי המשמעות המילולית של זה היא מה שזה אומר. לתודעה – Mind הפנימית המשמעות היא הפוכה, מאחר ואלוהים לא יכול להיות כועס, והמשמעות הנראית מומרת לתוך אופן ההיגיון הפנימי שלה, אשר הנו כי האדם על-ידי כעס זורק את עצמו למטה אל רמה נמוכה של הוויה.
ושוב, לכול המשלים יש משמעות פנימית וחיצונית. עכשיו, זה יהיה ברור וניכר כי מאחר ושתי התודעות – Mind's החיצונית והפנימית אשר רואות את אותו הדבר, בדרך כזאת שונה לגמרי,
אז הן לא יכולות להיות המשכיות, אלא אבל חייבות להיות לא המשכיות.
ובכך התכוונו כי האחת לא יכולה להתמזג בהרגה אל תוך השנייה או האחרת.
הן חייבות להיות נבדלות ומופרדות אחת מן השנייה כפי ששני חדרים בבית,
עמוד 1673
אחד מהם בקומת הקרקע והאחר בקומה מעל. חוסר המשכיות זה של שתי התודעות – Mind's מראה כי התפקידים והתפקודים שלהם הם שונים. כלומר, יש להם שימושים שונים.
התודעה – Mind החיצונית משתמשים בה בשביל העולם בחוץ. היא פונה כלפיי החיים והעניינים שלהם דרך החושים. היא יכולה להיות נבונה או טיפשית, או מפותחת כראוי או בצורה עלובה.
היא אמורה כי יפתחו אותה הכי רחב שאפשר. הידע שלה הנו מן הסוג אשר אתם יכולים לקנות בכול מקום ובכול זמן.
השימוש של התודעה – Mind הפנימית הנו קשה יותר להגדרה.
ברוב בני האדם היא לא נמצאת בשימוש כלל. לא פותחים אותה, כמו חדר אשר לא בשימוש ולא גרים בו, ואשר הדלת שלו אף פעם לא נפתחה.
אתם לא יכולים לעבור בחופשיות מן התודעה – Mind החיצונית אל התודעה – Mind הפנימית,
כי הן לא באותה הקומה. חלק מן האנשים מניחים כי הם יכולים.
כאשר הם פוגשים את העבודה ונאמר להם כי שינוי בתודעה – Mind צריך אותו ראשון – מתנויה,
אז הם משתמשים באותה התודעה – Mind אשר הייתה להם קודם, שנה אחר שנה, וכך הם נתקעים או דביקים ובעייתיים.
כפי שציינתי, התודעה – Mind הפנימית ניתנת להשוואה עם חדר ב 'קומה למעלה', בקומה הראשונה בזמן שהתודעה – Mind האחרת היא בקומת הקרקע.
בלי שיהיה ברשותך איזושהי תחושה של סקאלה, אנשים אלו לא מבינים את ה 'גבוה והנמוך' בתוכם.
אני אזכיר לכם כי סקאלה מציינת ומסמלת סולם. וסולם זה בשביל לעלות ולרדת למטה ולמעלה והשלבים שלו הם לא המשכיים. אם הם לא היו כאלו, אז זה לא היה סולם אלא קרש.
כדי לעלות שלב אחד למעלה האחד חייב לעזוב את קומת הקרקע.
אתם חייבים לעזוב את התודעה – Mind הרגילה החושית-סנסואלית החיצונית שלכם, עם דרכי החשיבה שלה ואת הדרכים בהם היא רואה דברים. את זה חלק מוצאים כבלתי אפשרי.
ועדיין, זה אפשרי 'אם אתם משחררים ועוזבים' ' If You Let Go'.
מה ? אין לי כל מושג מה זה במקרה שלכם . אתם חייבים לגלות את זה בעצמכם.
אתם צריכים וחייבים או אמורים להסתכל בכיוון של מה שנראה לכם יוצא מן הכלל ומדהים, אני מתכוון לגביי עצמכם.
עכשיו, התודעה – Mind הפנימית כאשר היא נפתחת ומתנקה מאבק ומאווררת, היא יכולה לארח אורחים – או להכניס פנימה, נגיד מחשבות ותובנות – אשר משפיעות על התודעה – Mind החיצונית ולבסוף גם שולטת בה.
זה איך הדברים אמורים וצריכים להיות. זה הנו הסדר הנכון.
כאשר התודעה – Mind החיצונית שולטת ומושלת בנו אז זה הסדר הלא נכון.
סדר לא נכון עושה אותנו אומללים. הפנימית, בהיותה גבוהה הרבה יותר במצוינות ויושרה וכבוד והדרה ואצילות – כלומר, בסקאלה של הוויה – אמורה וצריכה לשלוט בנמוכה.
למרות זאת כאשר אנחנו משבחים ומרוממים את הנמוך ומעניקים על זה במצוינות וכבוד שקריים ואשר זה לבטח ממש משהו מכאיב ומגוחך. ועדיין אנשים עושים את זה והם נכשלים לעלות למעלה. לפיכך, משהו צריך וחייב לקרות קודם כל כדי לעלות למעלה.
עכשיו, התודעה – Mind הנמוכה יותר או החיצונית לא יכולה לפתוח את הגבוהה יותר או את התודעה – Mind הפנימית. בבקשה תבינו ותרשמו כאן 'החיצוני הנו נמוך והפנימי הנו גבוה'.
מחלקות חיצוניות של מרכזים הן נמוכות ומחלקות פנימיות גבוהות יותר בסקאלה.
וכמו כן גם מה שהנו יותר גבוה הנו גם נבון וחכם יותר מאשר מה שנמוך ;
הגבוה יכול לראות ולהבין את הנמוך, אבל הנמוך יותר לא יכול להבין את הגבוה ;
זה אותו דבר כמו להגיד כי מה שהנו פנימי יכול להתבונן ב- מה שהנו חיצוני.
אבל, מה שחיצוני לא יכול להתבונן ולהבין את מה שפנימי.
אחרי זה מגיע כי התודעה – Mind החיצונית לא יכולה לפתוח את התודעה – Mind הפנימית
כלומר, חשיבה חושית-סנסואלית לא יכולה לפתוח את התודעה – Mind הפנימית.
כל יוד אתם חושבים בצורה חושית-סנסואלית אז אתם בקומת הקרקע של הווייתכם שלכם.
אתם חייבים וצריכים להתחיל לחשוב בדרך חדשה כדי לעלות למעלה.
עמוד 1674
המטרה הראשונה של העבודה היא לגרום לכם לחשוב בדרך חדשה – לשנות את התודעה – Mind שלכם (זה אומר גם 'לשנות את דעתכם') וכפי שאמרתי את זה לאחרונה, אתם לא יכולים לעשות את זה אם אתה מתעקש ומתמיד לחשוב על העבודה מן החיים. כלומר, עם התודעה – Mind החיצונית שלכם.
אז אתם חייבים להתחיל לחושב על החיים מן העבודה, כאשר אתם 'מקבלים' את העבודה מבפנים, אז היא מתחילה לפתוח את התודעה – Mind הפנימית כי היא מעוצבת ומתוכננת לעשות את זה.
אז אתם מתחילים לראות את החיים מתוך מה שהעבודה אומרת עליהם.
אתם רואים את זה בצורה ממש שונה מאשר הדרך אשר בה הסתכלתם כאשר ראיתם דרך התודעה – Mind החיצונית שלכם. וזה כי אתם מתחילים לראות אותה מתוך התודעה – Mind הפנימית שלכם אשר העבודה פותחת. זה מתאר ומצייר כיצד אותו דבר, כאשר רואים אותו מן התודעה – Mind החיצונית הופך להיות שונה ממש כאשר רואים אותו מתוך התודעה – Mind הפנימית.
זה אותו הדבר אבל מתבוננים בו על-ידי שתי-2 תודעות-Mind's שונות ממש ולא המשכיות.
ואשר ממוקמות ברמות שונות – 'בתוך עצמך'.
אל תחשבו כי אתם יכולים כלאחר יד לתפוס ולאחוז את העבודה הזאת על-ידי זה שאתם תוסיפו איזשהו ידע שלה לתודעה – Mind החיצונית שלכם. כי הוא אף פעם לא ישריש שם.
אתם לא יכולים לזרוע חיטה בכיכר פיקדילי (בלונדון).
רק האיכות הנכונה של 'ההערכה' שלה, תגרום לזה להגיע בתוכך אל הקרקע הנכונה והיכן שהיא יכולה לגדול – וזוהי התודעה – Mind הפנימית.
ועל-ידי 'הערכה' אני לא מתכוון להעריך את זה במושגי-חיים, כמו מעמד רם ונכבדות או רמה ושליטה או הכוח להבדיל או תהילה או עמדה או עושר ושפע או רכוש וקניין – אלו הם הכוחות אשר מניעים את החיים. והם שייכים לתודעה – Mind החיצונית.
בית אמוול (28.2.1953)
רגשות שליליים
כאשר אתם מאוד שליליים כלפיי אדם, כל ניסיון בלתי נעים זורם בתוך התודעה – Mind שלכם כלפיי הדמות שלו. אפילו דמות לא נעימה בספר אשר אתם קוראים תהפוך להיות הוא (האדם ההוא).
לפעמים אתם לא מצליחים להוציא אותו החוצה מן הראש שלכם. והוא אתכם כאשר אתם הולכים לישון והוא שם כאשר אתם ערים. הוא או היא הופכים להיות כמו השטן.
מה זה מראה ? זה מראה כי אתם שמים את עצמכם מתחת לעוצמתו של אדם כאשר אתם הופכים להיות שליליים איתו או איתה.
לאדם הזה יש כוח ועוצמה עליכם. האדם הזה יוצר כביכול ממש דיכאון או דיפרסיה ממשית בתוככם. והכול מתנקז כלפיו. וזה הופך להיות ביצה אשר יכולה לקלקל את תודעתכם – Mind שלכם.
זה מאוד מסוכן. לבסוף את האזור הזה של הביצות בתוככם חייבים לנקז – ג'וב הנדסי גדול.
ועדיין, האם זה לא נראה לכם כי על-ידי להרגיש שליליים ואולי גם שונאים את האדם האחר, יש לכם את הכוח והעוצמה ולא לאדם האחר ? האם זאת אשליה ?
במובן אחד לא. כי כל הרגשות השליליים מובילים למטה אל אלימות גופנית ופיזית לבסוף.
ואנשים מרגישים כי הם יכלים לפגוע ולהרוג אחד את השני.
במובן אחר כן. כי על-ידי כך שאתה נתת לעצמך להפוך להיות שלילי אתה נתת לאדם כוח ועוצמה עליכם מבלי שהוא בהכרח יידע לגביי זה איזשהו דבר.
עמוד 1675
אז זה ייראה כי אנחנו עושים לעצמנו פגיעה רצינית וחמורה על-ידי זה שאנחנו הופכים להיות שליליים עם אדם אחר. תבחינו כי תמיד זה 'בן-אדם', ממשי או מדומיין אשר עושה אותנו שליליים וזה אף פעם לא 'דבר'.
רגשות שליליים מושכים אותנו בקלות. אנשים מגיעים ליהנות מהם. יש סיפור כי מלאך ביקר על כדור הארץ, במשך זמן ארוך הוא חשב כי כולם משוגעים, הוא לא יכול היה להבין מ- מה הם נהנים.
אחרי איזה זמן גם המלאך נהיה נגוע. הוא התחיל ליהנות מרגשות שליליים והפך להיות משוגע כמו השאר. נשלח למטה שליח כדי להודיע לו כי הוא נכשל במבחן שלו. הוא שכח משהו ועכשיו הוא חייב להישאר על כדור הארץ, עד אשר הוא התיר את עצמו מכול הרגשות השליליים שלו, וזה עשה אותו עוד יותר משוגע מתמיד.
זאת היא אלגוריה על מצב הסיטואציה שלנו עצמנו על הפלנטה הזאת. זה גם מתאר ומצייר אספקט אחד של שליליות, אשר הנו הכוח והעוצמה לא רק להמשיך ולהתמיד אלא גם להוסיף לעצמו כמו אש מתפשטת.
אתם יכולים להרגיש שליליים כלפיי העולם כולו. לשנות את הדימוי, שליליות מטביעה אתכם כמו מבול ושיטפון. אם אתם לא עשיתם בתוככם תיבת נוח, אז אתם יכולים לטבוע רוחנית.
אם אתם נוהגים על-פי ההכוונות של העבודה, למרות זאת אתם יכולים לעשות תיבה שטה אשר בצורה הולכת וגדלה תהפוך להיות ראויה לשוט בים על-ידי התנסות וניסיון.
היא תיבנה משלושה-3 חלקים. לנוח נתנו הכוונות לעשות תיבה בעלת שלוש-3 קומות.
אף פעם לא ראיתי בחנות צעצועים תיבה אשר היו לה שלוש-3 קומות.
העבודה אומרת כי האדם הנו בית בעל שלוש-3 קומות, אבל הוא כולו בבלגן וחוסר סדר.
ולעתים קרובות זה בוודאי מוצף במצבים שליליים. שכליים וכמו כן גם רגשיים.
חשיבה שלילית עם רגשות שליליים היא הרסנית בצורה מסוכנת.
האם מישהו אי פעם אמר לנו בבירור מה זה להיות שלילי ? ועד כמה זה רע ומסוכן ?
לבכות ולהיות עצוב ולהיראות מלא רגש ושיש בו נשמה, היה משהו אשר אליו נהגו להתייחס כסימן להתפתחות רוחנית. יש הרבה מאוד ציורים מעודנים ממש של רגשות שליליים כאלו. הם זכו להרבה הערצה. בימינו אלו יש הרבה ציורים מכוערים ומעוותים. מעריצים אותם מאוד והם שליליים באותה מידה. לכול תקופה יש את מצב האופנה הנגטיבי שלה. אנשים אוהבים את הרגשות השליליים שלהם. הם לא יתנו להם ללכת ולא ירפו וישתחררו מהם בקלות.
האין זה מוזר כי זה לא נראה במבט ראשון שיש בחיים הרבה אשר יכול להחליף אותם.
רגשות אחרים הופכים להיות עלובים ומשעממים, בהשוואה להנאות המסקרנות של להיות שלילי.
כגון תכנון נקמות. וכמו כן להיות עגמומי ובעל מזג רע, או בעל רחמים עצמים ומקונן, או חמוצים ועוקצניים, או מרגיזים בזדון והם כל כך קלים. האם שיקפתם וחשבתם והגיתם בזה ?
הם ממשיכים בעצמם. האם אי פעם זה עלה בדעתכם כי חייב להיות משהו בתוך רגשות שליליים אשר ניתן להשוואה עם סם מרתק ומענג ? לסם יש תפיסה וחזקה באדם. אי אפשר לנער אותו בלי קושי גדול. האם רגש שלילי נותן איזשהו סוג דומה של נחמה כמו שעושה סם ?
האם העולם באמת יכול להסתדר בלי הרגשות השליליים שלו ?
אני בעצמי לא חושב כך.
אבל, בעבודה אנחנו צריכים וחייבים ללמוד לעשות כך. דבר אחד אשר עוזר לנו זה ללמוד להביע אותם בצורה פחות נעימה או אלימה. זה דורש קצת תשומת לב מודעת.
אדון אוספנסקי אמר כי על-ידי זה שאנחנו מביעים בצורה מכאנית את הרגשות השליליים שלנו אנחנו מגדילים אותם. אבל, אנחנו יכולים ללמוד איך להביע אותם בצורה קצת יותר מודעת.
זה משנה את העוצמה המזיקה שלהם. כמובן כי אני לא מתכוון כי אתם צריכים ואמורים להביע אותם עם חיוך ממית ומתוק או איזשהו דבר כמו זה.
עמוד 1676
זה כבר נאמר קודם כי רגשות שליליים ולא מין-סקס שולטים בעולם.
הם הורסים מין-סקס. אל תתייחסו אל עצמכם בתור יוצאים מן הכלל כאילו הנכם חופשיים ממצבים שליליים. האם אתם אף פעם לא רגוזים וזעופים ? האם אתם אף פעם לא קנאיים ומקנאים ?
האם אין לכם בכלל התמרמרות ותלונות ומחאה ? האם אף פעם שום דבר לא מטריד ומכרסם אתכם ומנקר לכם ?
זה תמיד משתלם ובעל ערך להתבונן ולעקוב אחר פעולתם המעודנת של הרגשות השליליים בתוככם.
הם המקור לכל כך הרבה דברים אשר אתם עושים אשר אתם חושבים כי אתם עושים מתוך סיבה אחרת. כל הרגשות השליליים מחפשים במוקדם במאוחר להביע את עצמם על-ידי לפגוע במישהו.
כי רגשות שליליים מקלקלים כל כך את החיים של כולם, זה ממש אינטליגנטי ללמוד אותם כמו ללמוד כל מחלה אנושית אחרת. חייבים לאסוף נתונים-דתה.
יש מחלות פיזיקליות אופייניות ומחלות פסיכולוגיות אופייניות. ביחס לרגשות שליליים יש שלושה – 3 קווים של לימוד. כל השלושה-3 הם נחוצים והכרחיים על-מנת לפרום אותנו מן הסלילים שלהם.
הקו הראשון זה ללמוד רגשות שליליים בתוך עצמך.
את זה אתה יכול לעשות רק באמצעות התבוננות-עצמית. ואתה צריך את שניהם – להתבונן ולזכור. אתה חייב לבנות זיכרון-עבודה. אבל, על-מנת לעשות את זה אתה חייב להיות מוכן להודות כי יש לך רגשות שליליים. עכשיו, אנשים לא ממש מודים בכך, וזאת לא צביעות. הם אפילו אומרים כי הם לא בדיוק ממש יודעים באמת מהם רגשות שליליים, ועדיין זה לא צביעות – זה בגלל שהם לא עושים את עצמם מודעים במלאות למצבים השליליים שלהם – והם לא יעשו את זה. כי צריך להסיר ולהפשיט ולהרחיק איזשהו וילון קשה. האם אי פעם שמעתם מישהו אשר אומר בצורה שטחית או במפורש בלי ארסיות : "אני שלילי" ? לא. הם אומרים : "נמאס לי" או "אני הפוך ומבואס" או משפטים דומים כמו : "אני עצבני " או "אני רותח וזועם" אבל, העובדה היא כי הם שליליים.
עכשיו, המקרה הנו כזה : כאשר אתם לא מודים במשהו בתוך עצמכם לאורה המלא של המודעות,
אלא מכסים ומסתירים את זה אז זה שומר על הכוח והעוצמה הסודית שיש להם עליך, עד כמה שזה לא יהיה כי נראה כי אתם נאבקים.
האם אתה יודע כי אפילו אדם אלים וכועס מתחיל לראות בבירור ובבהירות ולהפוך להיות יותר ויותר מודע לכעס ולאלימות שלו ולבסוף כבר לא עושה עוד כל מאמצים נוספים כדי להצדיק את עצמו או כדי למצוא לעצמו תירוצים, והוא בהדרגה יהפוך להיות שונה ?
זה 'נעשה' בשבילו. כי כזאת היא הפעולה של אור המודעות כאשר אנחנו מפנים אותו על עצמנו – ואשר את זה אנחנו כמעט אף פעם לא עושים.
אנחנו מתבקשים על-ידי העבודה להפנות את קרן האור הזאת אל תוך החשיכה הפנימית שלנו, והאם אנחנו עושים את זה ? אנחנו מעדיפים את החשיכה על-פני האור.
המשמעות של זה אומרת כי אנחנו מעדיפים מצבים שליליים אשר הם מצבים של חשיכה.
עכשיו, להתבונן בעצמך בכנות זאת היא הרפואה – בתנאי שזה לא מלווה על-ידי תמונה נחמדה,
אשר צולמה על-ידי הפירמה הנקראת 'אהבה-עצמית' של עצמכם בכנות מתבוננים בעצמכם.
זה סוג הדברים אשר קורים, האין זאת ? זה תמיד נראה כי אנו עושים משהו אחר וגם את מה שאנחנו עושים. וזה נראה כי תמיד יש שם איזושהי תמונה.
אני אדבר על הקו השני והקו השלישי של הלימוד של רגשות שליליים באיזשהו זמן אחר.
אני רק אזכיר כאן כי הקו השני של הלימוד של רגשות שליליים הנו לימוד לתוך אלו המחוברים אליכם וקשורים אתכם והקו השלישי זה ללמוד את הפעולה של רגשות שליליים בעולם.
מאחר והעבודה מלמדת כי רגשות שליליים מושלים ושולטים בעולם, אז אם נלמד את העולם מתוך הרעיון הזה, אנחנו יכולים לחשוב על החיים מתוך נקודת העמדה של העבודה.
זאת היא דוגמא פשוטה למדיי, אבל אני לא מצפה כי רבים יראו מהי המשמעות של זה.
זה לא ישנה. אבל זה באמת נחוץ והכרחי לחשוב על החיים מתוך הרעיונות של העבודה.
עמוד 1677
בית אמוול (7.3.1953)
חשיבה מהעבודה על החיים ויצירת גישות עבודה
סיבה אחת למה אנשים תופשים חזקה על המשמעות של העבודה כל כך לאט היא כי הם ממשיכים לחשוב על העבודה מתוך 'החיים' במקום לחשוב על החיים מתוך העבודה.
כפי שחלק מוצאים את זה קשה להבנה אז מה שהתכוונו אליו אומר את זה, ואני אנסה לתת בפרשנות הזאת כמה הסברים.
רבים מן הרעיונות אשר העבודה מציגה לכם הם מוזרים כאשר שומעים אותם לראשונה.
לדוגמא, הרעיון כי האדם הנו ישן, נשמע מוזר. מה שנאמר לכם ומה שראיתם בחיים, כי האדם הנו או ישן במיטה או ער ועומד וקם ועושה. על עוד אתם חושבים מתוך מה שלימדו אתכם, ומה שראיתם בחיים, רעיון העבודה הזה ייראה כאיננו אמת והוא אמנם ממש אבסורדי.
כי איך, בחשבנו מתוך החיים, זה יכול להיאמר כי 'האדם הנו ישן' ?
לבטח הוא ישן לפעמים. הוא חייב וצריך להיות. אבל, בזמנים אחרים הוא ער לרווחה.
כאשר מסתכלים על כל האנשים האלו אשר ממהרים לאורך הרחוב, או קופצים לתוך אוטובוסים או זורמים הרכבת התחתית, האם אתם הולכים להגיד לי כי הם ישנים ? העיניים שלהם פקוחות.
אם אתם פונים אליהם הם יענו לכם. חלק מהם קוראים עיתונים. איך אדם ישן יכול לקרוא עיתון ?
אז אתם חושבים כי זה שטויות להגיד כי האדם הנו ישן. בדיוק, זה 'שטויות' – ' Non – Sense ' = לא הגיוני וגם לא חושי – כלומר, זה לא עניין של החושים. זה לא עניין של החשיבה החושית-הסנסואלית אשר נגזרת מעדויות החושים.
אך למרות כל מה שאתם אומרים, העבודה צודקת, 'האדם הנו ישן'.
הקושי שלכם נמצא בעובדה כי אתם לא מבינים ל- מה העבודה מתכוונת כאשר היא אומרת 'ישן'.
עם החשיבה החושית – הסנסואלית שלכם אתם לוקחים את זה באופן מילולי, שהמשמעות של זה היא שינה פיזית ממשית. וזאת היא דוגמא אחת ל-מה אני מתכוון על-ידי 'לחשוב על העבודה מתוך החיים'. מנקודות המבט אשר נמצאות ומונחות בתוככם מתוך הניסיון שלכם בחיים.
הרעיון כי האדם הנו ישן לא ניתן לקבלה על-ידי התודעה – Mind שלכם.
לפיכך, כאשר אתם מנסים להחזיק ולתפוס חזקה בלימוד העבודה כי האדם הנו ישן,
אז אתם מנסים לכסות ולהוסיף רעיון על רמת חשיבה אשר סותרת אותו במפורש.
רעיון-העבודה אז, לא מסוגל ולא יכול להיטמע על-ידי התודעה – Mind שלכם.
ואתם מוזגים יין חדש אל בקבוקים ישנים. על טעות זאת הצביעו כבר לפני בערך 2000 שנים.
לפיכך, זה לא מפתיע, כי העבודה אומרת לנו באפתיות, כי מטרתה קודם כל היא לגרום לנו
לחשוב בדרך חדשה.
זאת היא טכניקה אשר היא שגויה מאוד ומלאה טעות להמשיך לנסות למזוג חשיבה חדשה אל חשיבה ישנה. אבל, כל עוד אתם דבוקים חזק אל דרכי החשיבה הקודמות שלכם, לגישות ולדעות הקודמות שלכם, אתם תמשיכו לחשוב על רעיונות-העבודה מתוך הרעיונות שלכם על החיים.
עמוד 1678
אתם תישארו לא מסוגלים לראות את החיים מתוך רעיונות-העבודה.
אתם כל הזמן תשכחו בקביעות את מה שהעבודה מלמדת כי אתם הייתם מספיק טיפשים כדי להבין אותה במושגים של רעיונות-החיים. בדרך זאת אתם כל הזמן הורסים אותם בקביעות, וכך אתם לא תקבלו אחיזה וחזקה בעבודה.
אבל, אם אתם מקבלים את העבודה במקום אשר הנו מיוחד דרך ההערכה שלכם זה יבנה את עצמו ויארגן ויסדר את עצמו בתוככם. ואז אתם תהיו מסוגלים לראות את החיים מתוך העבודה.
אתם 'תראו' מבפנים בתוככם פנימה מה העבודה מתכוונת כאשר היא אומרת כי 'האדם הנו ישן'.
אתם תראו כי הכול וכל דבר קורה בדרך היחידה אשר בה הוא יכול לקרות כי 'האדם הנו ישן',
ואתם תראו גם כי הייתם ישנים כל חייכם.
אתם 'תראו' למה מצב הערות של האדם נקרא על-ידי העבודה 'מה שנקרא מצב הערות' – מצב אשר גורדייף תיאר בתור אחד של רוע אשר בו האדם יכול לעשות אינסוף נזק לאדם.
אתם יכולים לראות כי האדם לא יכול 'לזכור את עצמו', במצב הזה, ומן הסיבה הזאת הוא ישן ברוחו.
אתם תבינו ותראו לאורה של האמת כי האדם הנו ישן רק בגלל שהוא 'לא זוכר את עצמו' וכי אתם ישנים מאותה הסיבה.
אתם תבינו אמנם כי אם האנושות הייתה מגיעה אל הרמה השלישית של המודעות אשר בעבודה היא נקראת 'זכירה-עצמית', 'מודעות-עצמית', ו'ערות-עצמית' אז הכול על כדר הארץ יהיה שונה.
האדם לא ייעשה את הנאומים אשר הוא עושה, והם לא יכתבו את הספרים אשר הם כותבים, הם לא ידברו כפי שהם מדברים, הם לא יתנהגו אחד אל השני כפי שהם מתנהגים, והם לא ישנאו, ירמו, יהרסו ויהרגו אחד את השני כפי שהם עושים.
אתם תראו ותבינו כי האדם לא 'זוכר' את עצמו, אלא שוכח את עצמו כי הוא מזדהה עם כל אחד ועם כל דבר. הוא לא מתבונן בעצמו אז הוא לא מודע ל-מה שיש בתוך עצמו, או למצבים הסותרים שלו.
בגלל שהוא במסופקות עצמית אז הוא לא מבין ותופש כי הוא באיזושהי סכנה וכך הוא 'לא ער לעצמו' כפי שהוא היה אם הוא היה יודע כי הוא בארץ נוכרייה וזרה והוא כבר לא מאמין יותר כי המפגן של החיים החומריים ע=עצמם מוביל אל איזושהי מטרה אמתית.
וכל התובנות והאמת האלו ועוד הרבה יותר יתחוללו כי אתם חושבים מתוך העבודה על החיים ולא להיפך.
עכשיו, אלא אם כן אתם מתחילים לחשוב בדרך חדשה, אלא אם כן אתם עוברים 'מתנויה' – ואשר המשמעות שלה היא לא 'חרטה' אלא אבל 'שינוי של חשיבה', אז אתם לא תיצרו איזשהן גישות עבודה בתוך עצמכם. אתם תישמרו על הגישות ההרגליות שלכם אשר החיים בנו בתוככם.
גישה מתחילה עם מחשבה. כלומר, היא מתחילה במרכז 'השכלי'.
אם אתם ממשיכים לחשוב באותה הדרך, אז תתרחש התגבשות ותיווצר גישה.
ואז, אתם חושבים ומדברים מתוך הגישה, אבל אתם רק לא ערים לכך כי אתם עושים את זה.
אתם מאמינים כי אתם חושבים בעצמכם. אנשים מלאים גישות מקובעות הם מאוד מתישים ומעיקים והם לא המהירים אלא ה 'מתים'. הם נראים לעתים קרובות לפשוטי העם (Simple Minded ) או לאנשים הפשוטים כמו מגדלים מבוצרים ואפילו מישהו אשר אפשר לסמוך עליו במצבים קשים – כי הם תמיד אומרים את אותם הדברים.
עכשיו, גישות-חיים לא יעזרו לאדם בעבודה. רעיונות-העובדה המכים נגד גישות-החיים יעלו תגובות עוינות מכול הסוגים. הקיום שלהם עצמם מאוים. כל דבר בתוך הפסיכולוגיה שלכם נלחם על חייו – זה למה ומדוע שינוי עצמי הנו כל כך קשה.
עכשיו, כל עוד אתם לא 'חושבים בדרך חדשה', אתם לא יכולים ליצור גישות חדשות, כי גישה מתחילה עם מחשבה.
עמוד 1679
אם אתם לא חושבים על העבודה לעתים קרובות ועל החשיבות העתיקה שלה, ואם אתם מבפנים יש לכם על זה דעה רעה ואם אתם לא מסוגלים ולא יכולים להבין כי זאת היא הנצרות האזוטרית כי כפי שאמר גורדייף, היא מבוססת על המשמעות הפנימית של המילים והמילים של ישוע, אז לא יכולה להיווצר בתוככם שום גישת-עבודה. ואתם תמשיכו להיות כלואים על-ידי גישות החיים שלכם והאישיות שלכם תישאר אקטיבית ופעילה.
אחרי שאתם שומעים אותה אבל לא מקשיבים לעבודה במשך שנים, אתם תישארו ממש אותו הדבר.
העבודה לא תקבל אתכם כי אתם לא תקבלו אותה.
אבל, אם אתם אמנם כן מקבלים אותה, אז מתחילה בתוככם היסטוריה נוספת. ואתם תתחילו לשמוע ולהקשיב ולראות את העבודה – כלומר, תהפכו להיות מודעים לאמת שלה.
זה יציין כי התחילה ההיווצרות של גישות-עבודה. אלו לא נוצרות באותו החלק של התודעה – Mind כמו הגישות של החיים. הם נוצרות בתוך מחלקה פנימית יותר של המרכז השכלי, וקרוב יותר אל המרכזים הגבוהים. ולפיכך הם יכולות להחליש את גישות-החיים ולהיפטר מהן.
כי מה שהנו פנימי יש לו עוצמה גדולה יותר מ- מה שהנו חיצוני.
אתם יכולים להבין כי אם האדם אף פעם לא חשב לעומק ובעצמו לגביי הלימודים והחשיבות של העבודה, אז מחשבות אלו לא יגיעו ויפלו על המחלקות הפנימיות העמוקות יותר של המרכז השכלי.
אם הוא חושב על העבודה רק באופן שטחי, אז היא תגיע ותיפול בין גישות-החיים בתוך התודעה – Mind החיצונית וזה לא יגיע לשום מקום ולשום דבר באדם הזה. זה יגיע ו/או יפול על אדמה מלאה באבנים וזה יקמל וימות.
אז תזכרו כי 'גישה מתחילה בתוך התודעה – Mind של המרכז השכלי'.
היא מתחילה עם חשיבה. לבסוף היא משפיעה על התודעה – Mind של המרכז הרגשי.
אבל הנקודה היא כי היא מתחילה במרכז השכלי. אם אתם באמת מתחילים להסתכל על החיים דרך אחד או אחר מתוך רעיונות-העבודה אז אתם רואים את החיים בדרך אחרת, ואתם מתחילים
'לחשוב בדרך חדשה'. יכול להיות כי זה יתחיל גישת-עבודה בתודעה – Mind , אבל זה יהיה דבר צעיר בין קהל אנשים זקנים כבדים ופומפוזים (יהירים, שחצנים ונפוחים וגאוותנים) בתוככם,
אז אתם חייבים לזכור לאהוב, לעודד ולהגן עליה.
אחרת, דבר קטן חדש והמאוד יקר הזה – אשר עליו יכול להיות כי אתם חולמים – ימות כפי שזה נעשה בכל כך רבים לעתים כל כך קרובות.
כאשר גישת-עבודה נוצרת היא מעבירה את אינסוף המשמעויות של העבודה. גישת-חיים חוסמת אותם. גישות-עבודה הם כמו חלונות, וגישות-חיים הם כמו קירות.
בית אמוול (14.3.1953)
פרשנות על מטרה, גורם וסיבה והשפעה
על-פי הניסו אשר ניתן על-ידי העבודה נכנסים שלושה-3 כוחות לכול התגלמות-מניפסטציה.
כוח אחד לא יכול לייצר התגלמות-מניפסטציה, וכמו כן גם שני-2 כוחות לא יכולים.
רק שלושה-3 כוחות, ביחס של כוחות – אקטיבי, פסיבי ומחבר אחד לשני, יכולים לעשות כך.
שלושנ-3 כוחות אקטיבייפעילים או שלושה-3 כוחות פסיביים-סבילים או שלושה-3 כאלו אשר מחברים ומנטרלים, לא יכולים לייצר מניפסטציה-התגלמות.
עמוד 1680
מה שאני מתכוון זה כי שלושת-3 הכוחות אשר יוצרים את המניפסטציה-התגלמות חייבים לשאת אחד כלפיי השני את היחסים של אקטיבי, פסיבי ומחבר. זאת השאלה הזאת של 'יחסים' אשר מעניינת כאן.
אותו הכוח יכול להיות אקטיבי בשלשה אחת אך פסיבי באחרת או מנטרל בשלשה שלישית,
לפי ובהתאם לאיך הוא מיוחס לשני-2 הכוחות האחרים. יכול להיות כי הניסוח ייראה ברור מספיק,
אבל בכול מקרה ולמרות זאת אנחנו לא מבינים אותו בבירור ובבהירות.
אפילו אם אנחנו עושים לעתים קרובות על המשמעות שלו, זה נשאר מסתורי, כי בעובדה,
הוא עובר כלפיי למעלה לתוך המסתורין של השילוש הראשוני עצמו, אשר אף אדם אף פעם לא הבין עם התודעה – Mind החושית-סנסואלית שלו או התחבר ובא עם זה במגע בעזרת החושים המוגבלים שלו.
למרות זאת, יש רישומים קיימים, של אלו אשר החזיקו משהו מן המשמעות האינסופית של זה לרגע, אבל רק כאשר התודעה – Mind העל-חושית נפתחה פתאום, ולזה אנחנו קוראים התודעה – Mind הפנימית, ואשר עליה דיברנו לאחרונה.
התודעה – Mind אשר הינה 'עיוורת לכוח השלישי' ואשר היא חיצונית או פורמטורית, היא בבירור ומובן מאליו מכשיר חסר תועלת לתכלית ומטרה זאת. ולמרות זאת אני אגיד כאן, כי במקום ללכת מסביב ולעבוד בפרך ביחד עם המעבדה הזאת של התודעה – Mind בתקווה לתפוס באמצעותה חזקה בשילוש, אז זה יהיה טוב יותר קודם כל להודות ולהכיר בכך ש, אנחנו בנוכחותו של משהו אשר הנו הרחק מעלינו בצורה עצומה, ואז עם הרגש הזה, לנסות לתפוס ולאחוז את מה שאנחנו יכולים ברמה שלנו. יש הרבה רעיונות מוקדמים – פרלימינאריים אשר נושאים את המסתורין של שלושה-3 כוחות ואשר במידה קטנה אנחנו יכולים להבין ולתפוש, ואשר בשבילם אפשר למצוא דוגמאות קרובות.
אני אתחיל עם השאלה הזאת : למה זה כי שני-2 אנשים שווים אשר ככול הנראה עושים את אותו הדבר, יכולים להגיע אל כאלו תוצאות שונות ?
התשובה היא : כי המטרות שלהם שונות.
הבה נגיד כי המטרה של האחד זה 'כוח ועוצמה' והמטרה של השני היא 'שימוש'.
והבה נגיד בתוספת לכך כי הם יעסיקו את אותם אמצעים כדי להשפיע על המטרה שלהם.
וזה אומר כי הם ילכו לאותה האוניברסיטה ויקשיבו לאותם המורים וילמדו את אותם ספרים.
הבחינו כי יש כאן שלושה-3 דברים מעורבים – מטרה, אמצעים והשפעה-תוצאה.
עכשיו, 3-שלושת הדברים האלו חודרים הדדית אחד אל השני. האחד הנו בתוך השני.
המטרה חודרת אל ההשפעה והאמצעים חודרים להשפעה-ולתוצאה, וההשפעה-תוצאה מתייחסת למטרה. בנוגע לחדירה ההדדית של שלושת-3 האספקטים של השילוש הנעלה, יוחנן רשם הרבה מן האמרות העמוקות של ישוע. הבשורה שלו היא בעלת איכות שונה לחלוטין מן האחרים, ואנשים לא קוראים את זה כי זה כל כך נרטיבי – סיפור המעשה של העובדות כמו של 'יחסים' ברמה הגבוהה ביותר. וכאשר קוראים את זה בגישה שגויה ולא נכונה, זה יכול להיראות שלילי ואפילו חוזר ונשנה.
למעשה, זאת היא הבשורה הכי עוצמתית מכולן. ומתוכה אתם יכולים לראות בעצמכם, כאשר אתם מוכנים לזה, למה יוחנן היה התלמיד אשר ישוע אהב. זה מדבר על השוק המודע השני, אשר דרך אגב אין לו שום קשר ושום דבר העוסק עם אהבה פיזית. אלא הוא מדבר על היחסים של ישוע עם התלמידים שלו. אנחנו לא הולכים לדון בזה.
נשוב אל המקרה של שני-2 האנשים אשר אנחנו מדמיינים. האיכות של המטרות שלהם היא לא דומה. אצל האחד יש אהבת שליטה, אהבת כוח ועוצמה, אהבת עמדה גבוהה וכד'
והם יוצרים את המטרה אשר אליה הוא מכוון. זה בחדירה הדדית וחודר הדדית לאמצעים אשר הוא מעסיק ולהשגת המורה, ואשר היא ההשפעה והתוצאה. המטרה היא בהשפעה ובתוצאה וזה באמצעים. ועדיין, כל השלוש הן שונות, אבל כל כך מאוחדות וחדורים הדדית עד כי הם יוצרים
אחדות יחידה או שלמות.
עמוד 1681
והאדם הזה הופך להיות ארכי-בישוף. אהבת-השליטה שלו מספקת עכשיו.
במקרה של האדם האחר, המטרה העיקרית שלו זה להיות בשימוש. ובהעסיקו את אותם האמצעים כמו האחר, הוא הופך להיות כומר במחוז עני היכן שללא ספק אוהבים אותו מאוד .
ואני לא סנטימנטלי. עכשיו, התוצאות הן כל כך שונות כי המטרות הראשוניות והעיקריות היו כל כך שונות, למרות שהאמצעים היו אותו דבר.
דוגמא זאת היא טריוויאלית, אבל היא מעמידה בפני כל אחד ממכם את השאלה של
' למה אתם עושים את העבודה ? '. מהי הסיבה שלכם ? מהי המטרה שלכם ?
האם אתם רק מנסים להיות ראשונים ? האם המטרה שלכם זה עוצמות לא טבעיות ?
האם זה קשור לקנאה ? האם המטרה שלכם זה לחדש את הנעורים שלכם – לא . אני הייתי אומר, מטרה מאוד מעודנת ומלבבת ? המטרה והסוף שלכם כמובן, משתנה כפי שאתם יותר מבינים מן העבודה.
מאחר וזה מערב את מותכם, זה מחויב לעשות כך. אני מדבר מבחינה פסיכולוגית.
בהתחלה אתם רוצים יותר מזה ומן ההוא, ועורמים יותר מזה, מאוחר יותר אתם כבר רוצים פחות ופחות מזה ומן ההוא. וזה הכול מסתובב ופונה אל הצד השני – או אמור לעשות כך.
אתם רוצים להיפטר מדברים אשר בהם אתם מתבוננים בתוך עצמכם.
אתם רוצים למכור הרבה דברים אשר אותם אתם חשבתם בתור מובחרים ונאים ולקנות דבר 'אחד'.
שיהיה ברשותך ובידך 'אני-אמתי' זה יהיה נפלא. כמובן כי אם אתה עובד מתוך השפעה של מטרה שגויה ולא נכונה, כמו הארכי-בישוף אשר דמיינו ואשר מטרתו הייתה לשלוט, אז אתה מתוך עצמך לא תרצה בכלל לקנות כלום ושום דבר, או להיפטר אמם מאיזשהו דבר אם לא יהיה לך קהל.
קהל זה לא מטרה נכונה. ואפילו כך, זה אפשרי לעבוד מתוך המקום הלא נכון למשך זמן ארוך
ואז כי יאירו את עינייך לכך ותראה את מה שאתה עושה ותודה ותכירו בזה לעצמכם בסודיות,
ואז הכול מושם ונמצא בשבילכם במקום הנכון. אז העבודה שלכם לא תלויה באף אחד אחר מלבד בעצמכם, ויש לכם כוח ועוצמה פנימיים במקום חולשה.
כאשר מגיעים לשלב הזה – וזה יכול להיות, ואז אי אפשר לשדוד אתכם.
זוהי משמעות אחת של להניח את האוצר במקום לא נכון ו/או במקום כן נכון.
המקומות הנכונים או אלו אשר הם לא נכונים הם בתוככם. מטרה שגויה ולא נכונה משמעותה אומרת כי היא הולכת למקום לא נכון או מגיעה מן המקום הלא נכון. העבודה אשר נמצאת בתוך מקום לא נכון בתוכך אפשר לפרוץ לתוכה או לגנוב אותה. הפסוק על זה הנו :
19 אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יֹאכְלוּם שָׁם סָס וְרָקָב וְגַנָּבִים יַחְתְּרוּ וְגָנָבוּ׃ 20 אֲבָל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָׁמָיִם אֲשֶׁר סָס וְרָקָב לֹא־יֹאכְלוּם שָׁם וְגַנָּבִים לֹא יַחְתְּרוּ וְלֹא יִגְנֹבוּ׃ 21 כִּי בִמְקוֹם אֲשֶׁר־אוֹצַרְכֶם בּוֹ שָׁם יִהְיֶה גַם־לְבַבְכֶם׃ " (הברית החדשה, מתיו, פרק ו', פס' 19-20).
אולי לחלק ממכם יש כבר קצת מושג עד כמה זה קשה לעשות בעבודה איזשהו דבר מתוך מוטיב טהור לחלוטין ולהימנע מלעשות דברים 'כדי שייראו בעיניי אדם'.
ביחס למשמעות של 'שמים וארץ' בפסוק מעל, הביטוי הנו בשימוש לעתים קרובות עבור מה שנמצא ברמה נמוכה ו, ב, רמה גבוהה. אנחנו כבר יודעים כי נמוך וגבוה הם בהתאמה לחיצוני ופנימי.
הנמוך הנו חיצוני לגבוה אשר הנו פנימי אליו.
לכן המשמעות של להניח את האוצרות בשמים היא להבין את העבודה עם התודעה – Mind הפנימית שלכם, כי הבנה כזאת לא יכולה להילקח ממכם. והיא לא תלויה בשום דבר חיצוני כגון עידוד או שבח והלל.
אבל, ראינו את זה כאשר ניגשנו אל העניין מזוויות אחרות במסמכים הקודמים.
עמוד 1682
בית אמוול (21.3.1953)
פרשנות על לעשות את העבודה
אנשים מתעקבים בעבודה כי הם לא מיישמים ומכילים על עצמם את מה שהיא מלמדת אותם לעשות. שניהם נחוצים והכרחיים – גם לשמוע וגם לעשות.
בפרשות הזאת אני אדבר על נקודות מסוימות אשר משתייכות לעניין הזה של 'לא לעשות את העבודה'. אני אשמיט כאן את כל השאלה לגביי 'לשמוע את העבודה', מלבד להגיד כי המשמעות של זה היא 'לשמוע עם התודעה – Mind' , ואוסיף כי גישה שלילית עושה את זה בלתי אפשרי.
אני מצפה מאנשים לפחות להיות מוכנים לקבל את העבודה.
הדבר הראשון אשר אנשים לא 'עושים' זה להתבונן בעצמם.
אחד מן החושים 'הפנימיים' אשר הם לא בשימוש אצלנו זה הכישור של התבוננות-עצמית.
אנחנו חייבים וצריכים לאמן את עצמנו להשתמש במצלמה הפנימית הזאת.
אם משתמשים בה אז היא מציגה לנו לבסוף פורטרטים של עצמנו באורך מלא, אשר הם לגמרי שונים מ, מה שהיינו מצפים אי-פעם.
התודעה – Mind 'החושית-סנסואלית' מבוססת בעדויות החושים 'החיצוניים'.
אם אתם משתמשים בחוש הפנימי הזה – במצלמה הפנימית הזאת – של התבוננות-עצמית,
אתם מתחילים לפתוח תודעה – Mind אשר היא מעל הרמה של התודעה – Mind החושית-סנסואלית.
בעבודה זה הנו האדם החכם אשר מתחיל לחשוב מעל הרמה החושית-סנסואלית, והאחד הטיפש אשר לא עושה כך. מה שאתם לומדים מתוך התבוננות-עצמית זה בבירור לא חושי-סנסואלי,
אלא אבל זה מעבר לחושים החיצוניים.
למעשה זה מתחיל את התודעה – Mind העל-חושית בתוככם.
בכול מקרה ולמרות זאת, המצלמה הפנימית היא לא קלה לשימוש. בהתחלה אתם עומדים קרוב מדיי אליה. הנקודה הבאה אשר אליה אני אקרא את תשומת הלב בפרשנות הזאת, מתייחסת ל 'הזדהות' עם כל דבר אשר קורה בתוכך עצמך – כל מחשבה, הרגשה , חישה ותחושה-סנסציה, מצב רוח, גישה, פנטזיה.
אתה או אתם אומרים 'אני' להכול ולא מתבוננים בכלום ובשום דבר. הכול הנו אתם.
זה הנו מצב של שינה מוחלטת. זה כמו לחשוב כי הקהל ברחוב הנו אתם.
הנקודה הבאה היא כי כאשר אתם אמנם כן מתבוננים במשהו, אז אתם מנסים לשנות אותו מיד.
זה לא מה שהעבודה מלמדת. מה שהיא אומרת זה כי אתם חייבים לתרגל הפרדה פנימית – תהליך של לנתק את עצמכם מעצמכם.
כפי שאמרתי, אנשים מבחינים בתוך עצמם במשהו ומיד חושבים כי הם חייבים לשנות אותו,
אבל הם מוצאים כי הם לא יכולים. ואני אתן דוגמא. באחת מ- תת הקבוצות, מישהי אמרה כי היא התבוננה בעצמה פועלת מתוך גישה, אבל לא היו לה את הידע ואת העוצמה והכוח לשנות את עצמה. כמון, כי היא לא יכולה לשנות את זה. כי גישה היא דבר מאוד קשה, בשניהם – גם להתבוננות וגם לשינוי. מה שהיא צריכה לעשות זה לנסות למשוך את הרגשת ה 'אני' החוצה מתוך הפעולה הזאת אשר מגיעה מן הגישה בכול פעם בה היא קורית, ולזכור את עצמה, כדי לספוג את האנרגיה.
היא חייבת להיפרד ולהתנתק מזה – מן הגישה בתוכה בפנים. אך במקום זה היא מנסה לשנות את הגישה, היכן שיהא צריכה ואמורה למשוך מזה את הכוח החוצה על-ידי כך שהיא לא תזדהה איתה.
עמוד 1683
היא אומרת 'אני' על זה, במקום להגיד " זה לא 'אני' – 'אני' לא הגישה הזאת ", או גם
" למרות כי הגישה הזאת בתוכי 'אני' לא היא ". או משהו כגון זה.
משיכת כוח זאת החוצה מתוך משהו אשר האחד מתבונן בו היא אחת מן התרגולים החשובים בעבודה.
לחשוב כי אתם יכולים לשנות משהו ישירות בלי הפרדה פנימית זה אומר ומשמעותו כי אתם מנסים לשנות את זה מתוך הרמה של ה 'אניים' הרגילים שלכם ; אבל, מן הרמה הזאת אתם אף פעם לא תצליחו לשנות איזשהו דבר, יותר מאשר אתם יכולים להרים ולהניף את הקרש אשר עליו אתם עומדים.
'אני 'מתבונן' הוא הנו ברמה שונה מ 'אניים' אחרים מאחר והוא מחובר בסופו של דבר עם
'אני-אמתי'. לפעמים זה קשה להפריד בצורה בלתי רגילה. וזה במיוחד המקרה כאשר אנחנו לא באמת רוצים להפריד, כפי שזה במקרה של רגשות שליליים מסוימים, אשר אנחנו נהנים מהם בסודיות. אתם לא יכולים להיפרד בתוך עצמכם ממשהו אשר אליו אתם נדבקים חזק כל הזמן ולא רוצים להרפות ממנו ולשחרר אותו. אנשים מרמים את עצמם כאן מאוד בקלות.
הנקודה הבאה אותה אזכיר בפרשנות זאת היא כי אתם כולכם מצדיקים את עצמכם מאוד בקלות.
להצדיק את עצמך זה אומר ומשמעותו כי לקחת את המבט כי אתה צודק ואתה שומר עליו ומחזיק אותו. אנשים מצדיקים אפילו את המצבים השליליים שלהם ומשליכים זורקים את העדות של הטעם הפנימי. דרך אחת היא להכחיש כי אתה שלילי. אנשים לא מודים כי הם טועים.
האם אתם יודעים למה ?
ובכן, תנסו להתבונן, וכך להגיע לדעת את הסיבה. הידע הזה לוקח זמן – כן, אמנם שנים.
והוא לא טוב בשביל יוהרה וסגידה לעצמך. אם נסטה או נחרוג מן הנושא לרגע, הצו אשר היה כתוב במקדש בדלפי אשר ביוון עתיקה היה : "דע את עצמך".
זה מראה מיד כי זה היה בית ספר אזוטרי.
בית ספר רגיל של חיים הנו לגביי ידע באופן כללי. בית ספר אזוטרי הנו לגביי ידע עצמי.
המשמעות של זה אומרת הרבה דברים. אנחנו צריכים וחייבים לדעת על עצמנו ולגביי מה שחבוי בתוכנו ואשר הנו רוע, ומה הן האפשרויות אשר הוכנו עבורנו מן הבריאה.
לדוגמא, בעבודה הזאת אנחנו צריכים לדעת מהתבוננות-עצמית כי אנחנו ישנים ובאיזה מובן ואופן.
אנחנו גם צריכים לדעת כי אנחנו יכולים להתעורר מן השינה ואיך לעשות את זה.
אם דרך התבוננות-עצמית אתם מגיעים לדעת למה אתם תמיד מצדיקים את עצמם, ולמה אתם לא תעמדו בפני האמת הבוטה והקשה (נוקשה, ניכר ובולט) כי אתם תועים, אתם תדעו הרבה על עצמכם. התחילו על-ידי "עצירת הצדקה-עצמית" !!! *** האם אתם יכולים ???
סוג זה של ידע – כלומר, ידע-עצמי – משנה אתכם. זה הנו חלק מן ההתעוררות.
התעוררות היא לא ממש נעימה. האחד סובל וכמו כן הוא מאוד שמח.
אתה מרגיש כי אתה לבסוף עושה את מה שרצית, אבל שכחת.
עכשיו, בקשר ל, ידע-עצמי אני חוזר שוב אל התבוננות-עצמית.
'ידע-עצמי מתחיל עם התבוננות-עצמית'. אם אתם לא יכולים להתבונן בתוך עצמכם בדבר אז אתם לא יכולים כי יהיה לכם לגביו ידע. אם אין לכם עליו ידע, אז אתם מזדהים אתו.
אתם לא יכולים למשוך החוצה כוח מתוך משהו בתוך עצמכם אם אתן לא יודעים בעזרת התבוננות כי הוא קיים בתוככם. האם אתם תופסים ותופשים את זה בבהירות ?
יכול להיות כי אחרים יכולים ואכן יש להם ידע של זה אבל לא לכם. זה לא כלול בתוך המלאי המודע הדל והמועט והזעום והמוטעה אשר יש לך של עצמך.
האם אתם מבינים ותופשים כי המודעות עצמה שלכם על עצמכם היא לא בשום פנים ואופן כמו המודעות שלכם על עצמכם אשר היא ברשותו של אדם אחר. אני מפחד כי השניים לא יהיו מתואמים ומיושבים ולא יעלו בקנה מידה אחד.
עמוד 1684
כפי שאתם, אתם לא יכולים לשאת להפוך להיות מודעים ל- מה שהאחרים מודעים לו לגביכם.
זאת תהיה תרופה הרבה יותר מדיי חזקה – אפילו רק אם זה נוגע בחבר אחד.
עכשיו, אנחנו מגיעים אל הנקודה הבאה. למה 'יחסים' אמנם קיימים בקושי בעולם המכאני
והרגלים ופשרות לוקחים ותופשים את מקומם ? למה שני-2 אנשים הם באופן פוטנציאלי כזאת תערובת נפיצה אשר יכולה להתפוצץ ? הם לא יהיו כל כך נפיצים ונוטים להתפוצץ אם יש להם או הייתה להם איזושהי דרגה הדדית של ידע-עצמי דרך התרגול של התבוננות-עצמית. ל מ ה ?
כי נגיד שבמקרה שלי הוא מוביל – לראות את עצמי באחר ואת האחר בתוך עצמי.
אתם לא יכולים להשליך להטיח ולצעוק אחד על השני הערות מרירות ואלימות, כאשר כל אחד ממכם משליך ומטיח וצועק אותן על עצמו, כי זה פותח את הלב הפנימי האמתי, כי זה הולך יותר לעומק ומעבר ללב הסגור בעל הרצון-העצמי והאהבה-העצמית והאקסלוסיביות-בלעדיות.
מה אתם יכולים להרגיש כי ההוא כל כך יקר ערך ואקסלוסיבי-בלעדי בתוככם כאשר אתם מתחילים בבירור ובבהירות לראות את עצמכם בתוך אחרים ואחרים בתוככם ? זאת היא התגלות – על-חשבון עבודת אלילים-עצמית ויוהרה-עצמית. תבחינו כי זאת באמת הרחבה אמתית של מודעות באמת לראות את עצמכם בתוך השכן והחבר ואת עצמכם בתוך החבר והשכן.
אז אתם יכולים להבים כי ההתפתחות וההשתרעות וההרחבה של ה 'יחסים המודעים' האלו
תוביל אל החמלה הזאת על העולם אשר נאמר לנו כי מאפיינת את המורים הגדולים של האנושות בעבר. המילה אשר משתמשים בה על ישוע. וזאת לא תהיה 'פעולה' סנטימנטלית אלא אבל מצב קבוע והמשכי-פרמננטי של תובנה עם הרגשת 'אני' חדשה.
אם אני מתבונן בשכני אשר בתוך עצמי ומתבונן בעצמי אשר בתוך שכני, האם אתם חושבים כי אני יכול להרגיש נעלה עליו או יותר טוב ממנו ?
תשקלו ותתייחסו לשינוי השלם אשר התחולל בתוך המרכז הרגשי, אם המודעות ההדדית הזאת המצליבה המוכפלת ואשר חודרת בהדדיות של לראות ביחד את מה שמבחוץ לשכנך ולחברת ובתוך עצמך ואת זה נולד בתוכך. תתעמת ותשווה ותעמיד את זה בניגוד למצב הכבוי הסגור של המרכז ברגשי הבלתי מפותח והמכאני, היכן ששולטים ומושלים רק מגוון הצורות של אהבה-עצמית ואינטרסים עצמיים.
אני מזכיר לכם כאן כי אחת מן המטרות האמפטיות של העבודה הזאת, זה לעורר את המרכז הרגשי. האם אי-פעם אתם חשבתם והרהרתם והגיתם מה יכולה להיות המשמעות של זה והעברתם בחינה או שקילה מחדש וסקירה של האיכות הממוצעת של המצב הרגשי היומיומי שלכם ?
מה זה מרכז רגשי אשר התעורר ? לפחות, המשמעות של זה לא יכולה להיות כי תיהנה אפילו עוד יותר ממצבי רוח אלימים ומרגשות שליליים. האם אתם מסופקים ברגשות שכאלו ?
אם לא, אז מה לגביי להפסיק לשייך ולייחס אותם לאדם אחר, ולהתחיל לשייך אותם אל עצמכם
ולמצוא את הגורמים ואת הסיבות בתוך עצמכם ?
העבודה מייעצת לנו בחוזקה לעשות את זה.
כן. אני חוזר על זה. תעשו את זה. אנחנו מדברים על 'לעשות' את העבודה.
זה נאמר כי אנחנו חייבים וצריכים להפוך להיות אחראיים לרגשות השליליים שלנו,
ולהבין ולתפוש ולהגשים את זה בסופו של דבר כי זאת תמיד אשמתנו שלנו אם אנחנו שליליים.
אבל, הנקודה כאן היא כי אם היינו רואים בבהירות ובבירור בצורה מספקת את עצמנו בשכנים שלנו ואת השכנים שלנו בתוך עצמנו – באופן מודע ולא סנטימנטלי – אם היה לנו משהו מתוך המודעות הקסומה, החודרת בהדדיות, וההדדית הזאת אשר כל העולם צריך וכמו כן גם אנחנו עצמנו,
אז המרכז הרגשי יהיה מטוהר מן החלק השלילי שלו.
השכן או החבר עושה אותנו שליליים, ואז זה לא רק נחוץ והכרחי ומשוך החוצה את הרגת ה 'אני'
ממצבים שליליים אשר עלו על-ידי השכנים ו/או החברים שלנו, אלא גם הרגשת ה 'אני' שלנו יכולה להשתנות לחלוטין.
עמוד 1685
עכשיו, שינוי זה בהרגשת ה 'אני' יתריע ויבשר על בואו של 'אני-אמתי'.
עם הרגשת ה 'אני' הנוכחית, האקסלוסיבית-בלעדית, והצרה שלנו אשר בה אתם מנסים לשווא לאזן את עצמכם ולהמשיך ליפול למטה ולשבור את כתרכם, אתם לא הייתם יכולים לשאת את בואו של 'אני-אמתי', אשר ייראה שהוא שולל ממכם את הקיום שלכם עצמו.
אבל, כפי שאתם יודעים, עבודה זאת היא כדי להכין את המרכזים הנמוכים – ואשר מהן עולה הרגשת ה 'אני' הרגילה – אל הקבלה של מרכזים גבוהים ואשר אליהם 'אני-אמתי' מתייחס ומתחבר.
בית אמוול (28.3.1953)
המזכירה ושלושת הבוסים
בדברנו על 'שלושת-3 המרכזים', המרכז השכלי והמרכז הרגשי והמרכז האינסטינקטיבי-מוטורי אשר אליהם מתכוונים. שלושת-3 מרכזים אלו שוכנים ומתגוררים ויושבים בבית בעל שלושת3 הקומות אשר אליו משווים את האדם.
בקומה העליונה נמצא המרכז השכלי ובקומה האמצעית נמצא המרכז הרגשי ובקומה התחתונה נמצא מרכז האינסטינקטיבי-מוטורי. למרות כי המרכז האינסטינקטיבי ומרכז התנועה מדברים עליהם לפעמים כאילו הם נבדלים ונפרדים, הם נמצאים בקרבה כל כך גדולה אחד לשני עד כי לפעמים הם נלקחים בתור מרכז אחד אשר נקרא 'מרכז התנועה-אינסטינקט'.
חישה-סנסציה ותנועה הן קשורות ומחוברות. אם אין לכם תחושה ברגליים אתם לא יכולים ללכת.
ובאותו הזמן יכולה להיות להיות לכם חישה או סנסציה בלי תנועה.
שלושה-3 מרכזים אלו נקראו על-ידי גורדייף : " שלושת-3 הבוסים ".
בדברו עליהם הוא העיר כי הם לא מבינים את השפה אחד של השני.
זה כאילו בוס אחד מדבר יוונית, השני מדבר איטלקית, והשלישי טורקית.
גורדייף אמר כי שלושה-3 מרכזים אלו, הם קשורים ומחוברים אל המזכירה אשר מצלצלת אליהם כפי שהמקרה עולה, אבל לרוע המזל היא לא מבינה הרבה מן המסרים וההודעות אשר היא מקבלת ובדרך כלל מצלצלת אל הבוס הלא נכון, ועושה הרבה מאוד טעויות.
בפעם האחרונה בה ראיתי את גורדייף מצייר את הדיאגרמה הזאת אשר הוא עשה הרבה אחרי חצות הלילה בתיאטרון מקפיא עם חותמת שעווה על גב של שטיח פרסי, הוא שם את המזכירה ממש מחוץ לבית בעל שלושת-3 הקומות.
שלושת-3 המרכזים לא צוירו בתור מעגלים שלמים, אלא אבל בקטעי מעגל.
שלושה-3 קווים חיברו אליהם את המזכירה.
אתם עשויים לשאול, אז מה אנחנו יכולים לעשות אם כאלו תנאים קיימים בתוכנו ?
האם יש אפשרות כלשהי כי נחליף את המזכירה הזאת אשר לא חושבת בעצמה, אשר מחפשת דברים בספרי סימוכין סטריאוטיפיים ואשר לעתים קרובות מצלצלת אל הבוס הלא נכון בשביל העבודה אשר בידיה ?
עכשיו, ככול שאני יודע אף פעם עד עכשיו לא ענו על השאלה הזאת בקצרה, וזה גם לא יכול להיות.
זה הכרחי ונחוץ לעשות על העניין פרשנות. אני אתחיל בדרך זאת : "בדרך כלל אנחנו לא יודעים על המרכזים שלנו שום דבר, ואנחנו באמת בכלל לא ערים לכך שיש לנו אותם. למרות הממצאים הנוירולוגיים אשר התבססו במשך זמן ארוך של רמות והמיקום ההשוואתי של התפקודים במוח,
עמוד 1686
באופן כללי אנשים לא מבינים שום דבר לגביי המרכזים. הם בדרך כלל לא אוהבים וסולדים מן הרעיון. האשליה של ה 'אני-הדמיוני' והצביעות כי הם אדונים מודעים לעצמם, עושה את הדבר הנמצא מונח עירום של מנגנון המכונות הבסיסי המוסתר חסר טעם או בעל טעם רע עבורם.
הם לא מחפשים מחשבות חדשות, רגשות חדשים או איזשהו דבר חדש.
העבודה אומרת לנו כי אנחנו חייבים להתבונן במרכזים שלנו, והיא אומרת לנו את זה מוקדם מאוד.
זה עוזר לשבור או לפרק אותנו.
כמעט בתחילת הלימוד בלונדון, אדון אוספנסקי חזר שוב ושוב על החשיבות של התבוננות במרכזים שלנו ו, ב, מה שהם עושים.
כל עוד אתם לא מתבוננים בהם אז אתם לא תהיו ערים או להם או לעבודה השגויה והלא נכונה של המזכירה היחידה אשר מצלצלת אליהם.
למה אתם לא אמורים לצלצל למרכזים שלכם במקום המזכירה הטיפשה הזאת, אשר נותנת להם הוראות או פקודות לא נכונות ולא ממש מבינה איזושהי סיטואציה בחיים, ומחפשת דברים בספרי סימוכין ישנים ?
מה מונע ומעכב אותנו ? התשובה היא חוסר מודעות – והרגלים.
יש לכם הרגלי חשיבה חקוקים ומוטבעים, גישות מושרשות וחקוקות ודרכי תגובה מושרשות חקוקות ומוטבעות, הרגשות קובנציונאליות וסטריאוטיפיות וכד'.
וכל זה חייב לביות קשור למזכירה אשר היא כל כך טיפשה.
עכשיו, כאשר אתם פועלים מתוך גישות נרכשות האם אתם לא פועלים בטיפשות ?
אתם בעלי דעות קדומות, ואשר זה אומר ומשמעותו לשפוט מראש.
אז אתם לא פועלים מתוך ההבנה שלכם באותו הרגע.
אם זה הנו המקרה, אתם תגיעו להיות יותר טיפשים ויותר בעלי דעות קדומות כאשר תזדקנו,
כי בכול פעם בה אתם פועלים בדרך סטריאוטיפית ומתוך גישה, באיזושהי סיטואציה מסוימת,
אז אתם נכשלים להשתמש בהבנתכם – וזה אומר ומשמעותו מוות.
האם אתם באמת מאמינים כי הגישות המכאניות שלכם 'הם' ההבנה שלכם ?
הם מה שמונע אתכם מהבנה אינטליגנטית והם עושות אתכם קשיחים וקשים מבחינה מנטאלית,
בזמן שאתם אמורים בעבודה הזאת להפוך להיות יותר ויותר גמישים.
האם הבחנתם גם כן כי אנשים עם גישות חקוקות וחזקות יש להם בדרך כלל תנועות מאוד קשיחות ונוקשות ועקשניות כאילו הם בתהלוכה ?
מתוך זה אתם יכולים לראות איך חלקים מסוימים של המרכזים הופכים להיות מכוסים ומתכסים על-ידי רשת של גישות, אסוציאציות והרגלים אשר מחברים אותם ומקשרים אותם בצורה לא נכונה.
יש לכם הרגלי חשיבה והרגלי הרגשה והרגלים של תנועה והרגלים של סנסציות.
רשת זאת אשר מכסה ומצפה את המרכזים היא מערכת הטלפונים אשר היא בשימוש על-ידי המזכירה כאשר הוא מקבלת רשמים נכנסים.
זה חייב להיות ברור כעובדה וראייה כי מרכז בעצמו לא יכול ולא מסוגל לעבוד בגמישות ובאינטליגנטיות בשלמותו בתוך שדה הפעילות שלו עצמו כל עוד רשת של תגובות מכאניות הרגליות מונחת ומתפרשת מעל החלק אשר מעסיקים אותו בדרך כלל.
השוק של לחיות אמור וצריך באמת לגרום לנו כי התשוקה שלנו תהיה כי המרכזים שלנו יעבדו טוב יותר. למרות זאת אנשים לא רואים כי המרכזים שלהם עובדים במכאניות עד אשר נאמר להם כי יש להם מרכזים והם מתחילים להתבונן בהם לאור העבודה הזאת.
תבחינו כי גורדייף צייר רק קטעים או חלקים של מרכזים בדיאגרמה המוזכרת, ולאלו הוא קרא :
"חלקי המרכזים המכאניים' או 'החלקים המכאניים של המרכזים'.
גורדייף חתר ושאף לפתוח את חלקי המרכזים אשר אינם בשימוש על-ידי חשיבה חדשה, תנועות ותנוחות חדשות בתור התחלה.
כאשר רשמים נופלים על חלקי מרכזים אלו אשר בשימוש מכאני והם קשורים ומחוברים בצורה לא נכונה 'אז שום דבר לא קורה'....'כלום לא קורה'.
אני מתכוון כי אין בכלל שום מזון חדש של רשמים לא נכנס פנימה ומוטמע.
עמוד 1687
ומערכת הטלפונים הישנים פועלת.
ואז משיגים ומקבלים את התגובות הישנות ואת הריאקציות הישנות, וזה מוצג בדיאגרמה
על שלושת-3 המזונות בתור רשמים-48 אשר נכנסים לקומה העליונה ונפגשים במחסום.
אנרגיה-48 לא מומרת ולא עוברת טרנספורמציה, המחסום נגרם על-ידי הדרך הישנה אשר דרכה לוקחים את הדברים – הדרכים הישנות של חשיבה והרגשה, התנוחות הישנות וכד'.
עכשיו, 48 עדיין איינו בתוך המכונה יותר מאשר 768 הנו כזה.
כבש קצוץ בתור הקיבה שלכם הוא עדיין לא אתם. זה עדיין לא התחיל להיות מעוכל ולהתעכל.
אז גורדייף שם את ה 'מזכירה' מחוץ לבית בעל שלושת-3 הקומות.
עכשיו, 'אני-מתבונן' אמור וצריך ויכול להחליף את המזכירה הטיפשה וההיפותטית הזאת.
על-ידי זה שמתבוננים במרכזים בזמן עבודתם, אתם יכולים להפוך להיות מודעים ל- מה הם עושים באופן מכאני. מודעות 'מתחילה ' להחליף את המזכירה.
מודעות היא 'מחבר', מה שהיא לא תהיה בפני עצמה, היא מחברת אותנו אל הדברים כמו שעוזה האור בלילה חשוך. המכונה שלכם מחווטת ומקושרת בצורה לא מודעת בכול מיני סוגים של דרכים לא נכונות. אתם לא מודעים לזה.
כפי ש, גורדייף שם את זה, המכונות שלנו מלוכלכות והן צריכות ניקוי וחיבור מחדש.
להפוך להיות מודע לחיבורים לא נכונים זה לחבר אותם עם המודעות שלכם.
זה 'חיבור' חדש אשר יכול די בקלות לשנות דברים מסוימים אבל לא דברים אחרים.
נגיד כי אתם מפסיקים להיות כועסים באלימות בכול פעם שהדואר מאחר. נגיד כי אתם 'מתבוננים'
נגיד כי אתם שוברים את החיבור הלא נכון והשגוי הזה במודע. זה לא קשה כאשר אתם מתבוננים בו מספיק. עבודה זאת היא על-מנת להגדיל מודעות, על-מנת להפוך להיות מודעים יותר לעצמנו לגביי עצמנו ולגביי מה שנמצא בתוכנו.
אור המודעות 'מרפא' הרבה דברים שגויים ולא נכונים. אתם יכולים לראות למה.
דרך מודעות מוגדלת אנחנו הופכים להיות ערים היכן שלפני כן קודם לא היינו ערים – כלומר, ל- מה שלא היינו מודעים אליו. לדוגמא, על-ידי התבוננות במרכז הרגשי לכם בעבודה הזאת, אתם נהיים ערים למספר הרגשות השליליים גדולים כקטנים אשר נמשכים ממנו, ואשר אותם לא הכרתם קודם ולא ידעתם כי הם קיימים בתוככם.
זה אמור לעשות אתכם פחות ביקורתיים לשכן ולחבר שלכם.
אתם רואים בקצרה, כי אתם הסתובבתם והלכתם מסביב ישנים ביחס לפעילויות של המרכז הרגשי שלכם עצמכם, אשר בפשטות עשה כימייה גרועה והרעיל אתכם כל יום ללא מעצור.
אתם רק חשבתם כי השכן והחבר שלכם היה 'כזה וכזה'.
באופן דומה התבוננו במרכז השכלי שלכם. אין כל ספק כי אתם תהיו נדהמים מן המחשבות אשר תמצאו ואשר ממשיכות בלי שנבדקו. בשני-2 המקרים אתם עושים 'חיבורים דרך מודעות'
וכך מחלישים את הכוח ואת העוצמה של חיבורים ישנים.
כי על-ידי אור המודעות מתאפשר לכם לראות חלק מן העבודה הלא נכונה אשר קורית ומתחוללת או קרתה והתחוללה. והעבודה הלא נכונה הזאת היא בגלל רשת ההרגלים הישנים והאסוציאציות הלא נכונות אשר נמצאות מונחות מעל פני השטח של חלקי המרכזים החיצוניים ואשר מונעים מן הרשמים להיטמע.
האם מישהו ממכם באמת התבונן בשלושת-3 המרכזים שלכם בפעולה בלי ביקורתיות ?
זה יותר מעניין מאשר ללכת לקולנוע, אמר אדון אוספנסקי.
אני אתן לכם דוגמא קטנה, מוקדם בבוקר אני שוכב חצי ישן, כאשר האחד חצי ישן האחד יכול להתבונן יותר בקלות כי המזכירה ישנה.
אני מתבונן כי המרכז השכלי שלי מתחיל בעצמו לעשות תכניות לגביי מה צריך לעשות אחרי שאני אקום.
עמוד1688
תכנית זאת יוצרת את עצמה לאט ובעמעום, מושכת ודוחה רעיונות מעורפלים שונים [ ואם אני אתן לה תשומת לב מלאה אני אהיה ער במלאות ].
זה חייב לעסוק בלעשות תיקונים מיוחדים מסוימים בתוך משהו אשר כתבתי. אני ממשיך להתבונן.
התכנית מתחילה לעבוד על איך לעשות את התיקונים האלו.
המרכז עובד ופועל בעצמו כפי שהוא אמור. אנשים קוראים לזה פעילות תת-מודעת.
בזמן בו זה קורה ומתחולל אני מתבונן כי המרכז האינסטינקטיבי שלי לא לקח ככול הנראה שום חלק בתוכנית. וכמו כן גם לא המרכז הרגשי שלי. שני-2 המרכזים האלו נראים שלווים שקטים ונינוחים ורגועים. עד כמה שאני יכול להתבונן.
ואז אני מבחין בספר אשר נמצא על השולחן הקטן ליד המיטה שלי ואשר רק התחלתי לקרוא בו בערב הקודם, ואשר מצאתי אותו מעניין.
רק ממש אז אני מתבונן כי מאוד נוח לי במיטה כאילו מישהו ממש אמר לי את זה.
זה נראה בוקר אומלל ולא נעים. ואז זה הופך להיות בשבילי גלוי לעין ונראה כי מרכז התנועה-האינסטינקטיבי אומר כי הוא לא רוצה לעשות את המאמץ לקום.
הוא מעדיף להישאר בנוחות. וכמו כן הבחנתי כי עכשיו המרכז הרגשי רוצה להמשיך לקרוא את הספר המעניין הזה. והוא לא מתעניין בתכנית האינטלקטואלית לתקן את הכתבים שלי
יותר מאשר מרכז התנועה-האינסטינקטיבי רוצה לעזוב את התחושה החמימה של המיטה, ולעשות את התנועות הנחוצות כדי לקום. ולבסוף אני נשאר במיטה וקורא את הספר.
שני-2 מרכזים היו נגדי.
המרכז הרגשי ומרכז התנועה-האינסטינקטיבי היו נגדי. התוצאה היא המסקנה הזאת :
אם המרכז הרגשי לא היה נמשך על-ידי הספר אז זה יכול להיות כי הוא היה מתעניין בתיקונים המיוחדים אשר המרכז השכלי הולך לעשות. מרכז התנועה-האינסטינקטיבי היה חייב אז להיכנע לכוחות המשותפים לכוחות המשותפים של המרכזים הרגשי והשכלי.
דבר מעניין אחד בכול זה הוא כי אני הבחנתי כי המרכז השכלי שלי כפי שהדברים התרחשו וקרו, התחיל להצדיק את הישארותי במיטה על-ידי זה שהוא אמר כי מאחר והייתה לי הידרדרות בשפעת אז קרוב לוודאי כי מוטב ורצוי לא לעשות שום עבודה.
הרעיון הנו כי הרשמים נופלים על מקומות 'ישנים' (אסוציאציות, גישות והרגלים).
זה הבלוק או המחסום. הם לא מומרים ולא עוברים טרנספורמציה, אלא אם כן 'השוק המודע הראשון'
ניתן היכן שהמחסום – הבלוק נמצא. ('כל דבר' אשר עושה אותנו יותר מודעים שייך ל 'שוק המודע הראשון', לדוגמא – אם אנחנו 'מתבוננים' על איך אנחנו מגיבים RE-Acting ).
עמוד 1689
המשמעות של דיאגרמה זאת אומרת כי הרשמים אשר נכנסים פנימה מועברים אל אותו המקום באופן אוטומטי.
זה הנו הבלוק או המחסום ומערכת הטלפונים המכאנית אשר גורמים לנו להכניס פנימה כל דבר
ב 'אותה הדרך'. זה נמצא מונח בחלקים החיצוניים של המרכזים.
המחסום או הבלוק הנו בפשטות המערכת המכאנית הזאת של חיבורים.
גורדייף הראה רק איך היא מחוברת עם החלק המכאני של כל שלושת-3 המרכזים.
בית אמוול חג הפסחא 4.4.1943
התבוננות במצבי רוח
אנחנו מדברים היום על מצבי רוח ועל התבוננות בהם.
כאשר אתם מסוגלים להשתמש כראוי ב 'אני-מתבונן', אז יש לכם נקודה של מודעות
אשר היא עצמאית ממצבי הרוח שלכם.
נקודת מודעות זאת היא מעל מצבי הרוח שלכם. והיא מתבוננת בהם מלמעלה
והיא לא שוקעת* לתוכם. (השקיע, צלל, החביא, הצניע, דיכא – Submerged* )
אם אתם מתבוננים במצב הרוח אשר מתחולל בתוככם אז אתם לא הוא. (אתם לא מצב הרוח)
אתם לא 'מזוהים' איתם. (אתם לא מזוהים עם מצבי הרוח).
זה מציין ומסמן צעד ברור ומוגדר בעבודה כאשר אתם מגיעים אל השלב הזה.
אני חייב להצביע על זה – כי אם אתם לא מתרגלים התבוננות-עצמית,
אז אתם אף פעם לא תגיעו אל השלב הזה.
וכמו כן, אתם אף פעם לא תבינו למה העבודה מתעקשת על זה שתתבוננו בעצמכם.
אני אוסיף גם עצה.
אל תחקו אנשים אשר מתפלפלים, מתווכחים ומתפלמסים על התבוננות-עצמית.
או שהם אף פעם לא תופשים כי הם עצמם ממש צריכים וחייבים להתבונן בעצמם.
עכשיו, התהליך של התבוננות-עצמית הנו כמו להפריד ולחלק וחלץ שתי-2 שכבות עץ אשר נדבקו חזק ביחד. בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, כי אתם לא יכולים למצוא את הכלי הנכון להחדיר ביניהן, כי במשך זמן מסוים אתם לא יכולים לראות להיכן להחדיר אותו.
שתי-2 חתיכות העץ נראות חתיכה אחת קבועה ויציבה.
אני משתמש בדימוי הגס הזה כדי לצייר ולהדגים איך וכיצד המודעות שלכם ומצבי הרוח שלכם
מותכים ביחד ונראים כמו אותו הדבר עצמו.
הם נראים קבועים ויציבים. אבל, זאת טעות. כי הם ניתנים להפרדה לאט לאט חתיכה אחר חתיכה.
את המודעות אפשר למשוך בהדרגה מתוך מצב הרוח.
עמוד 1690
על-ידי אימון ותרגול אתם יכולים להתבונן במצב הרוח שלכם עוד ועוד ויותר ויותר בנבדל ומובחן בתור משהו אובייקטיבי בשבילכם.
על-ידי תרגול ואימון אתם יכולים להסתכל על מצבי הרוח שלכם כמו שאתם מסתכלים על האגם.
האגם הוא הנו האובייקט של החושים. הוא הנו אובייקטיבי בשבילכם.
אתם לא לוקחים את האגם בתור עצמכם.
אבל, כל עוד אתם ישנים עמוקות בתוך של החיים, כל עוד אתם העבד המכאני של עצמכם, אתם תיקחו כל דבר אשר קורה בתוככם בתור היותו אתם.
משמעותו של זה אומרת כי היחסים שלכם עם העולם הפנימי של עצמכם הם לא מפותחים ואינפנטילים ואימבצילים, כמו שיהיו היחסים שלכם עם העולם החיצוני אם הייתם חושבים שהאגם או העץ או הפיל הם אתם.
עכשיו, מצב רוח הנו משהו אשר שייך לעולם 'הפנימי' שלכם.
אתם לא יכולים לראות הולך על המדרכה לידכם.
זה חסר תועלת להסתכל בכיוון הזה, אפילו ולמרות כי האחות שלכם אומרת לכם כי זה היה כלב שחור.
אבל, במקום זה אתם יכולים להתבונן בזה בתוך עצמכם.
האם אתם תופשים ומבינים כי אנחנו בתוך 'שני-2' עולמות, פנימי וחיצוני ?
העבודה הזאת היא הכול לגביי היחסים שלנו עם העולם הפנימי.
אנחנו מתחילים ללמוד את זה באמצעות פיתוח של אני-מתבונן, אשר מופנה כלפיי פנים.
הוא נקרא 'חוש-פנימי'.
על-ידי זה שמעסיקים אני-מתבונן במשך השנים, אנחנו הופכים להיות מספיק מחונכים ומלומדים
על-מנת להיות ערים לארץ הפסיכולוגית הענקים אשר נמצאת בתוכנו.
ארץ אשר היא בלתי נראית לחושים החיצוניים אבל היא נראית לחוש הפנימי.
לארץ הזאת אשר מתגלה לאט ובאיטיות, יש את הערים ואת הכפרים שלה, את הכבישים ואת השבילים ואת הגבעות והעמקים.
הרבה אנשים חיים בתוכה, ידועים ומוכרים וכאלו אשר הם לא מוכרים ולא ידועים.
בחלומות אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך הארץ הזאת.
למעשה, בחלומות זאת היא הארץ הפנימית אשר אותה אנחנו רואים ובתוכה אנחנו מטיילים,
ולא בעולם החיצוני.
יש לה מקומות טובים, ומקומות של סכנה גדולה אשר בהם שוכנים אנשים רעים, ממש בדיוק כמו הארץ אשר אליה פתוחים החושים החיצוניים שלנו.
כל עוד אתם לחלוטין ישנים לעצמכם, כפי שאתם אם אתם אף פעם לא תתבוננו בעצמכם, אז אתם מועדים ונכשלים בעיוורון בתוך הארץ הפנימית הזאת, ולא מבינים כי היא קיימת, ולא מבינים ותופשים לאן אתם הולכים.
כל האושר שלנו תלוי ב, היכן אנחנו נמצאים בתוך הארץ הזאת וכמו כן גם כל האומללות שלנו.
היכן ואיפה אנחנו נמצאים בתוכנו בפנים ולא בחוץ זה מה שמשנה.
עכשיו, 'מצב רוח' מסוים הנו 'מקום' מסוים בתוך הארץ הפנימית הזאת, היכן שזה יכול להיות כי אתם תישארו לעתים קרובות במשך זמן ארוך.
אבל, אפילו אם אתם הפכתם להיות מלומדים מבפנים, במידה ניכרת, ואתם מכירים חלק מן המאפיינים של הארץ הפנימית הזאת וחלק מן המקומות והדיירים הטובים והרעים של המקומות האלו, אז זה יכול להיות כי לא תהיו מסוגלים להתבונן בדבר אטי והדרגתי כמו מצב-רוח.
כמו כל דבר אחר אשר עוסק עם המטוטלות של הרגשות המכאניים, מצבי-רוח הם ניגודיים והופכיים, ואתם עוברים ממצב רוח אחד אל מצב-רוח הפוך או מנוגד.
התבוננות מלאה היא להתבונן על 'שני-2' ההפכים והניגודים, בשני הצדדים של נדנוד המטוטלת.
אבל, מצב-רוח הנו דבר אטי, לא כמו רגש חד, בהיר, צבעוני, ססגוני, עשיר, חי ושופע.
הכול אותו דבר, מצב-רוח הנו מצב רגשי והוא בהתאמה למקום בתוך העולם הפנימי שלכם.
אנשים לעתים קרובות מכחישים כי הם במצב-רוח.
הם יכולים להיות במצב-רוח קודר, עגום, עגמומי וזועף במשך ימים
ועדיין, הם מכחישים את זה ממש בכנות. באופן חלקי זה בגלל שזה כל כך קשה להתבונן במצבי-רוח.
זה קשה למקד את המצלמה של ה 'אני-המתבונן' עליהם.
ועדיין, זה הכי חשוב להתבונן בהם כי מצב-רוח כמו ערפל, יכול להתעקש ולנקז ממכם כוח בעדינות בהראותו בקצרה פאזה מנוגדת הפוכה מתלהבת, ואז הוא שוב מתיישב למטה.
עמוד 1691
לפעמים מצב-רוח שקט ולא נעים מיוצג בחלום בתור ערפל אשר בו אתם מגששים את דרככם.
עכשיו, אם אתם 'יכולים' להתבונן במצב-רוח אז אתם לא לחלוטין בתוכו.
כי אז המודעות שלכם באופן חלקי הולכת למעלה אל ה 'אני-המתבונן'.
אבל, שאר המודעות שלכם נשארת עדיין דבוקה חזק אל מצב-הרוח, כלומר, היא נשארת 'מזוהה' איתו. אז, שניכם הנכם גם מצב-הרוח וגם לא.
זה מציין ומסמל את תחילת ההפרדה.
אם אתם לא הולכים לישון לזמן ארוך מדיי, אז ההפרדה תהפוך להיות רחבה יותר
עד שהמודעות שלכם תוכל להסתכל מלמעלה למטה על מצב-הרוח אשר נהג לעטוף אותה לגמרי.
עכשיו זה ייראה כמו חגורה של ערפל בעמק רחוק הרחק מתחתיכם.
אתם תתהו ותתמהו למה לעתים כל כך קרובות נהגתם ללכת אל העמק הזה ולעמוד בתוך הערפל הזה.
כפי הנראה חשבתם כי זה הכרחי. כמה שהמודעות שלכם תעבור יותר למעלה אל הרמה של
ה 'אני-המתבונן', אז ככה אתם יותר תתהו למה אי-פעם שוטטתם במקומות אשר בהם הייתם משוטטים.
בית אמוול (11.4.1953)
מאמר על מרכזים גבוהים ונמוכים
'לאזן מרכז'
העבודה מלמדת כי יש 'בתוכנו' שני-2 מרכזים גבוהים, אשר שמם הנו המרכז הרגשי הגבוה והשכלי הגבוה, ואלו הם נפרדים ונבדלים מן המרכז השכלי הנמוך והמרכז הרגשי הנמוך.
שני-2 המרכזים הגבוהים מפותחים במלאות ועובדים כל הזמן, אבל אנחנו לא 'שומעים' אותם.
'הוויברציות שלהם מעודנות מדיי'.
אלא אם כן המרכזים הנמוכים מפותחים לא 'מכווננים' או 'מכוונים' אליהם,
כלומר, אנחנו לא שומעים את ההודעות ואת המסרים אשר מגיעים דרכם מהרמות הגבוהות יותר של מודעות.
עכשיו, אנחנו יודעים כי זה עיקרון בלימודי העבודה כי מה שנמצא ברמה גבוהה
תופש ומבין את מה שיש ברמה הנמוכה, אבל, מה שנמצא ברמה נמוכה לא יכול לתפוש ולהבין
את מה שיש ברמה הגבוהה.
אנחנו רואים את אותו הדבר בחיים הנראים, אשר משקפים וחושבים ומהרהרים והוגים
את הדברים הבלתי נראים של המשמעות הגבוהה יותר.
אדם טיפש לא יכול להבין אדם אינטליגנטי. הנמוך יותר לא מבין את הגבוה יותר.
קוף לא יכול להבין בן-אדם.
ובאותה הדרך, אנחנו לא היינו יכולים להבין אדם מודע אשר התעורר – אדם מספר שבע-7.
הוא יהיה ממש שונה מאתנו. התלמידים לא יכלו להבין את ישוע.
(אשר היה 'אדם מספר שמונה-8').
אנחנו מניחים כי האדם המודע יהיה סוג של אדם רגיל אשר הוא יותר גדול ויותר מרשים.
אנחנו לא יכולים בהתחלה להבין ולתפוש בקלות כי הוא 'סוג אחר נוסף' של אדם – כי זה
' א ד ם ח ד ש ל ח ל ו ט י ן '.
מאוחר יותר כפי שאנחנו בונים את עצמנו כלפיי מעלה אל הרמה של
ה 'ממונה' או סגן מנהל משק הבית', אז אנחנו מתחילים לתפוש מבטים חטופים של מהי המשמעות של זה ואז יכול להיות כי נראה איזשהו קשר למילים :
" 8 הָרוּחַ בַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ שָׁם הוּא נשֵׁב וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶת־קוֹלוֹ וְלֹא תֵדַע מֵאַיִן בָּא וְאָנָה הוּא הוֹלֵךְ כֵּן כָּל־הַנּוֹלָד מִן־הָרוּחַ׃ " (הברית החדשה, יוחנן ג' פס' 8 ).
עמוד 1692
אנחנו מבינים כי 'להיוולד מן הרוח' חייב להיות קשור ועוסק בלהיוולד מכוח מנטרל אחר מאשר החיים.
עכשיו, אדם מודע יכול 'לשמוע' מרכזים גבוהים יותר, וככה הוא יכול לעקוב ולנהוג על-פי ההכוונות וההוראות והרמזים וההודעות הבלתי רגילות שלהם.
הוא לא יהיה צפוי כמו החיים של האדם המכאני.
כפי שאמר גורדייף" הוא כבר לא מכונה, אז המכאניקה לא תסביר אותו, במקום זה יש לו פסיכולוגיה" אז, המרכזים הנמוכים שלו הם 'מאוזנים ומטוהרים', אז עכשיו הם מכוונים אל הוויברציות המעודנות אשר מגיעות מן המרכז הרגשי הגבוה (אשר עובד עם מימן-12, אנרגיה-חומר עדינה מאוד) ועם הוויברציות של המרכז השכלי הגבוה (אשר עובד עם מימן-6, אנרגיה-חומר עדינה אפילו עוד יותר).
בין הרבה דברים אחרים, המשמעות של זה אומרת, כי ה 'מחלקות הפנימיות' של המרכזים
השכלי והרגשי הן פתוחות לגמרי בתוך אדם כזה.
אבל, כל עוד האדם משתמש רק במחלקות ה 'חיצוניות' של המרכזים הרגילים שלו ( אשר בהן גרים רק חשיבה חושית-סנסואלית ורגשות עצמיים), והוא מכוונן אל תוך העולם.
אז הוא לא יכול 'לשמוע' את המרכזים הגבוהים שלו, למרות כי אלו עובדים כל הזמן.
אפילו אם הוא היה יכול, הוא יהיה 'עיוור' למשמעות שלהם.
אם נתחיל לדבר שוב על אדם מאוזן – כלומר על אדם מספר-4 – אז אנחנו חייבים עכשיו להרחיב את התפישה שלנו לגביי מה שהעבודה מתכוונת על-ידי המושג הזה – ' מ א ו ז ן '.
מעבר לזה אשר ניתן לפני כן.
הבה נשקול מרכז יחיד, אם האדם משתמש רק במחלקה החיצונית של מרכז,
האחד המופנה כלפיי החיים דרך המדיה או הטווח של החושים, אז המרכז הזה לא מאוזן.
זה בלי ספק לא מאוזן. למרות זאת החלק היחיד שלו אשר בשימוש יעשה שפיטות והחלטות
לגביי עניינים חשובים, ממש כאילו הוא היה 'המרכז השלם'.
לדוגמא, המחלקה החיצונית של המרכז הרגשי, בה הרגש-העוצמתי של אהבה-עצמית
הוא עצמו השליט, והוא המעביר של החלטות רגשיות לגביי אנשים ומצבים
ואשר זה שונה ממש אם כל המרכז השלם היה עובד. זה אבסורדי, וזה מסביר ומעריך הרבה מאוד מן האבסורדים המדהימים והאלימות של החיים הרגשיים אשר נהוגים על-ידנו.
באותה הדרך, המחלקה החיצונית או ה- 'פורמטורית' של המרכז השכלי מגיעה למסקנות לגביי שאלות גדולות מאוד, כמו למשל 'טבע היקום' ואשר מבוססת לחלוטין על הדמיון המוגבל של
'כן או לא' ועל חשיבה-חושית-סנסואלית – כלומר, על מחשבה אשר מבוססת רק על עדויות החושים החיצוניים. וזה שוב, אבסורד.
אבל זה מסביר ממש המון והרבה מאוד מן האבסורדים חסרי הבינה הטיפשיים הפזיזים והבלתי-מודעים של הפרשנויות המודרניות.
הנקודה היא כי 'המרכז השלם' כולו אמור לעבוד רק חלק חיצוני קטן שלו בעצמו.
אם משתמשים רק בחלק קטן של מרכז השפיטות והמסקנות שלו מחויבות להיות 'מוטעות' בקביעות, מלבד בעניינים טריוויאליים. אז אנחנו משתמשים במרכזים 'לא מאוזנים'.
אתם תראו כי אני מדבר בדרך מיוחדת.
אבל, אם העבודה מתחילה לפתוח את המחלקות הפנימיות של המרכזים (כפי שהן יכולות 'אם אתם עובדים') אשר מתקשרים לא עם העולם הנראה והמשמעויות שלו, אלא אבל עם המשמעות המועברת על-ידי הרמות הגבוהות יותר אשר שייכות למרכזים הגבוהים, ואז המרכז עצמו הופך להיות 'מאוזן' בצורה הולכת וגדלה.
אחרת, האדם פתוח מצד אחד וסגור מן הצד השני. ולפיכך הוא לא מאוזן מבחינה פסיכולוגית.
עמוד 1693
עכשיו, איך האחד יכול להתחיל לפתוח את הצד השני, האחד אשר פונה כלפיי המשמעויות הזורמות למטה כל הזמן מן המרכזים הגבוהים ואשר אליהם אנחנו חרשים ?
רק על-ידי 'עבודה על עצמך' (האם אתם, דרך אגב, עשיתם על עצמכם היום 'מכה' או 'מהלך' של העבודה על עצמכם היום – או בשבוע הזה – או על קו הידע או על קו ההוויה ?),
כאשר איש או אישה עושים על עצמם איזושהי עבודה מבפנים (לא בשביל להשוויץ) ובאנטילגטיות,
ואשר זה הנו לראות מה הם היו או זוממים ומתכננים או מה הם מסוגלים וכשירים ביחס ל- מה שהעבודה מלמדת – ואז 'זה נרשם ומוקלט'.
אתם עושים משהו מיוחד. כי אתם לא עובדים מתוך 'סיבת-חיים' אלא מתוך 'סיבת-עבודה'.
אתם משתמשים לרגע בכוח המנטרל של העבודה ולא בזה של החיים.
אתם מקטינים קצת את האישיות.
וזה למה ומדוע זה מיוחד וזה למה ומדוע זה נרשם ומוקלט.
זה נרשם ומוקלט בתוך מחלקות 'פנימיות' של מרכזים וככה זה מתחיל לפתוח אותם.
המרכזים הגבוהים – אשר הינם בתוכנו – 'מכירים ויודעים' אותנו ומבינים אותנו, כי הרמה הגבוהה מבינה ותופשת את הרמה הנמוכה.
זה למה ומדוע כל מאמץ עבודה אמתי ומקורי נרשם במקום מיוחד – כלומר, במחלקות פנימיות של מרכזים. ואנחנו לא צריכים לפחד כי הם לא הבחינו בזה. אנחנו ידועים ושקופים במלאות לאלו אשר ברמה הגבוהה ואשר מתקשרים דרך מרכזים גבוהים.
אנחנו לא יודעים ומכירים את עצמנו אבל אנחנו מדמיינים כי אנחנו כן.
אנחנו חרשים ועיוורים ולפיכך אנחנו צריכים שירפאו אותנו.
בדברו על הסוף או המוות שלו אמר פול :
" 12 כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים׃ 13 כָּעֵת יוֹדֵעַ אֲנִי קְצָתוֹ וְאָז כַּאֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֵדַע אַף־אָנִי׃ " (הברית החדשה, האיגרת אל הקורינתיים, פרק י"ג, פסוק 12).
למה חלק ממכם מגששים באפלה אחרי כל, אחרי כל כך הרבה שנים, ועדיין לא מבינים מה המשמעות של עבודה על עצמכם ? מה לא בסדר אתכם ? האם אתם לא יכולים להתבונן בתוך עצמכם ב...'שום דבר' ו'בכלום' בתוך עצמכם אשר באופן גלוי וברור סותר את לימודי העבודה ?
בית אמוול (18.4.1953)
כמה שיקופים, מחשבות, הרהורים והגויות על התבוננות-עצמית
כאשר אתם חולים אז האישיות היא לא כל כך אקטיבית ופעילה, או לא אמורה להיות.
אלא אם כן אתם מגובשים בתוך מצבים שליליים יש לכם סיכוי וצ'אנס להתבונן בעצמכם מזווית מסוימת. קולות שונים מדברים בתוככם. ואתם ממש יכולים לשמוע אותם.
אלו הם 'אניים' שונים, אשר בינתיים אין להם תפקיד והם מתבטלים ומבטלים את זמנם מסביב בתוך העיר אשר בתוככם.
אם אתם מאוד חולים, אז אלו מפסיקים והעיר שקטה. זה כאשר המרכז האינסטינקטיבי
מנצל ומשתמש בכול מקור של אנרגיה לשימושו שלו עצמו, כמו במלחמה.
הסימן כי אתם מחלימים יכול להיות כי ה 'אניים' המשעשעים מופיעים מחדש ואתם שומעים אותם מדברים.
דעה הומוריסטית מצחיקה על עצמכם נראית כתרופה מסדר גבוה יותר והיא בשימוש על-ידי המרכז האינסטינקטיבי.
ביחס ובנוגע לסימפטומים וסימפטיה אפשר להבחין בהרבה דברים.
הרבה 'אניים' משתוקקים לסימפטיות בזמן שהאחרים לא אוהבים את זה. לבטח התשוקה לסימפטיה מתגנבת ואורבת מאחורי הסימפטום.
יכול להיות כי זה לא יהיה נראה לעין עד אשר מצפים לסימפטיה אבל לא מקבלים.
אז 'אניים' מסוימים אשר לכאורה מחכים להרגיש נעלבים ופגועים הופכים להיות שליליים וממורמרים וזועמים בינם לבין עצמם.
עמוד 1694
יכול להיות כי זה ישמור את הסימפטומים ממשיכים.
סימפטומים וסימפטיה יכולים לעמוד ביחסים מסובכים ומורכבים אחד עם השני.
אם אומרים לך כי יש לך מזל כי אתה לא גרוע יותר זה עושה אפקט משולב על 'אניים' שונים.
כמו כן, בשביל ה 'אניים' הילדותיים של האחד, סימפטום הנו כמו 'להוסיף נוצה בכובע'.
האחד לא רוצה לוותר על הסבל שלו – ואני מתכוון כי 'אניים' מסוימים לא רוצים לעשות זאת.
לפעמים ההתבוננות בסימפטום יכולה לקצר את התקופה שלו אם זה נעשה באופן לא אישי – כלומר, מתוך ה 'אני-המתבונן'.
אבל, זה לא ככה אם זה רחמים עצמיים מ 'אניים' שכנים, כי אז נחיל של סימפטומים מינוריים יכול להיכנס למודעות, וכולם מפטפטים כהוגן.
אז זה הכרחי ונחוץ לתרגל ' ע צ י ר ה ' פנימית בהחלטיות.
אם האור אשר גדל והולך ומגיע מהתבוננות-עצמית לא אישית, זה בלתי רגיל ויוצא מן הכלל לראות
עד כמה הרבה מתוך מה שאנחנו אומרים ועושים נובע מתוך כעס, טינה ותרעומת ואשר זה בלתי מפויס ולא משוכך, באם זה טרי וחדש או ישן, ועד כמה מעט אנחנו מכירים את זה ויודעים את זה.
כאשר חולים ולוקחים את זה אחורה בזמן אז אנחנו רואים את כולם בולטים – עומדים בחוץ כמו דמויות אשר נתפסו באור של זרקור.
זה מוביל אותי אל ההרהור והחשיבה וההגות הבאים :
האחד רואה כי כעס, טינה ותרעומת מחויבים להטריד כל עוד אנחנו מנהלים את החצי חיים של האדם הישן.
באופן מכאני אנחנו רק חד-צדדיים. אנחנו לא רואים את האדם האחר 'בתוך' עצמנו וגם לא את עצמנו בתוך האדם האחר ומבטלים את הכעסים והטינות והתרעומת שלנו על-ידי השיטה הזאת אשר אליה אני קורא את תשומת ליבכם לעתים כל כך קרובות.
אנחנו רואים את האדם האחר אבל לא את עצמנו באופן סימולטני-בו-זמנית, ואשר זה רק חצי מן העניין השלם כולו וגורם כל כך הרבה מתוך החיים להיות בלתי פתירים – בלתי ניתנים לפתרון.
בעבודה הזאת אנחנו צריכים למצוא ולהתאים לזה את החצי החסר.
ואז מכניסים את הנקודות המטרידות אל הנדן. זה כמו להתאים את שני-2 הקצוות של צלחת שבורה וסדוקה. החתיכות או החלקים אשר בולטים החוצה מתאימים לחתיכות או לחלקים המנוגדים, ובזה עוזרים לכם בסופו של דבר – כפי שאתם בתוך כל דבר בעבודה – בפעם בה אתם מתחילים מתוך ההבנה שלכם עצמכם לעבוד על לראות את עצמכם ואת האדם האחר באופן סימולטני – בו-זמנית,
כאילו זה אדם אחד – אתם בתוכו והוא בתוככם.
זה לוקח הרבה תקופות של עבודה ויושרה בשניהם בהתבוננות וזכירה, ביחד עם תקופות של הירגעות והנאה.
עכשיו, כאן תנו לי להגיד כי התנועה הזאת קדימה ואחורה, התכווצות והתרחבות, סיסטולי ודיאסטולי, זה נחוץ והכרחי בשביל כל הצדדים של העבודה שלנו.
לב אשר נמצא תמיד בהתכווצות (סיסטולי) יהיה חסר תועלת.
ויותר מזה, 'שסתום' הנו נחוץ והכרחי כדי למנוע את מה שזורם פנימה מלזרום חזרה שוב.
אם אתם עובדים ואז תמיד אתם נהיים שליליים אז אין לכם שסתום חד-צדדי. הלב הפסיכולוגי שלכם הוא בלי שסתום ולפיכך הוא חסר תועלת. הוא צריך שסתום אשר נפתח ונסגר ומכניס פנימה ומונע יציאה החוצה.
בלי שסתום, מה שאתם משיגים נלקח ממכם בנדנוד הבלתי נמנע של ההפכים והניגודים,
אז ברגעי ההירגעות וההנאה שלכם אתם חייבים להיות זהירים להיות ערים.
מה הערך לעבוד ואז לתת לזה ללכת בהתלקחות או דיכאון ?
נדרש משהו יותר החלטי ואינטליגנטי מכולם בעבודה הזאת.
עכשיו, בלי התבוננות-עצמית לא אפשרי בכלל שום שינוי של העצמי.
אנחנו שונאים להתבונן בעצמנו. תשקלו איך אתם אף פעם לא עושים את זה.
בין הרבה דברים אחרים, רק 'אור' המודעות ההולכת וגדלה אשר מוטל על-ידי התבוננות-עצמית
וזיכרון-עבודה יכול לרפא אותנו מן החולי המוזר של להיות חצי מ- מה שאנחנו באמת,
כי אחרת החצי השני יישאר תמיד בחשכה.
המחלה המוזרה והבלתי מובחנת הזאת, למרות זאת, משרת.
עמוד 1695
את התכלית והמטרות של החיים האורגניים או הטבע – השכבה הרגישה החיה אשר מכסה את כדור הארץ ודורשת כי יחדשו את המלאי שלה בחוסר רחמים ובלי פשרות – כי אז אנחנו מחפשים את החצי השני שלנו במין השני .
המשמעות של זה אומרת כי הצד של עצמנו אשר לא בתוך המודעות שלנו, ולפיכך בחשיכה,
נראה כאילו הוא מבחוץ לנו כמו אדם אשר הנו ממש שונה מאתנו, ולעתים קרובות הוא מסתורי ומרתק, למרות כי הוא למעשה הוא רגיל.
זה פועל או בדרך הראשונה או בשנייה. האישה מרגישה מרותקת ומסוקרנת מן הגבר או הגבר מן האישה. אבל, זה נראה לא הדדי. משיכה הדדית היא לא מושכת ולא קוסמת ומסקרנת.
משיכה ומקסימות מבוססות על אשליה.
כאשר הגבר הופך להיות מודע בצורה הולכת וגדלה לאישה אשר בתוך 'עצמו' אז הוא לא יכול להתאהב. הוא לא יכול מרותק ומסוקרן אבל הוא יכול להימשך.
זה אותו דבר עם האישה.
אני מניח כי המילה "להתאהב" אפשר להחליף אותה במילה : משיכה ומוקסמות.
אבל, בכול מילה אשר בה אתם תשתמשו המשמעות תהיה מקסם עוצמתי וכישוף חזק ו/או מקסם שווא.
מתוך הלימודים הקודמים בעבודה אנחנו יודעים כי כאשר אנחנו מזדהים אז אנחנו לא יכולים לראות את הדברים בצורה נכונה – כפי שזה באמת.
יש דרגות של הזדהות. אנחנו יכולים להיות פחות או יותר מזוהים.
במצב הרביעי של מודעות אשר נקרא – מודעות אובייקטיבית, אנחנו רואים את הדברים כפי שהם באמת. וזה כמובן כולל את עצמנו.
אנחנו רואים את עצמנו ואת האחרים כפי שאנחנו וכפי שהם באמת.
המצב של 'להיות מאוהב' יהיה לא ידוע מאחר והוא מאפיין חצאי-אדם.
כל עוד האדם 'מאוהב' אז היחסים הם בלתי-אפשריים.
עכשיו, האישיות היא התפקוד של היחסים עם העולם החיצוני.
זה מה שמייחס אתכם לדברים. אם יש לכם אישיות חלשה ובלתי מאומנת, אז היחסים שלכם עם העולם החיצוני הם חלשים, ואתם קרוב לוואדי כי אתם מטרד לאחרים.
זה אותו דבר כמו להגיד כי תפקוד היחסים שלכם עם העולם החיצוני הנו חלש.
עכשיו, אנחנו ניגע בקצרה במשמעות של נשמה.
הנשמה היא תפקוד של יחסים עם המרכזים הגבוהים.
הנשמה אמורה להיות מופנית כלפיי פנים, אבל בדרך כלל היא פונה כלפיי חוץ , כלפיי איזשהו אובייקט או אדם בעולם החושים ונשארת בלתי מפותחת. זה לא אמור להיות.
לדוגמא, גבר אמור לא לתת לנשמה שלו מסובכת עם אישה.
אנשים יגידו כי הוא מתחת לכוחה ולעוצמתה של האישה, אבל באמת הוא מתחת לכוח ולעוצמה של הנשמה שלו עצמו.
אתם חייבים להבין כי עולם החושים והעולם החיצוני הם אותו דבר. האישיות לא נותנת לנו בכלל יחסים עם המרכזים הגבוהים, או עם העולם הפנימי שלנו.
היא פונה כלפיי חוץ וכלפיי החיים החיצוניים.
עבודה זאת מחפשת לפתח את היחסים עם מה שנמצא מונח חבוי בתוכנו.
ההתפתחות של ה 'אני-המתבונן' מתחילה להפנות את הנשמה הרחק מן החושים, כפי שעושה גם כל עבודה אשר היא נגד מכאניות. והיא מפנה אותו כלפיי פנים.
הנשמה הבלתי מפותחת בכלל לא רוצה לבצע את התפקיד הנכון בשבילה והראוי לה.
היא רוצה להמשיך להסתכל החוצה מן החלון.
דברים עקשניים וסוררים וכאלו אשר קשה לפתור אותם, כמו ילדים שובבים, צריכים סובלנות.
הנשמה אשר פועלת בתוך 'האהבה-העצמית' '''משתלטת עלינו'''.
האמרה הזאת אשר לחלוטין לא הבינו אותה : כא וַיַּבֵּט וַיַּרְא אֶת־הָעֲשִׁירִים מְשִׂימִים אֶת־נִדְבוֹתָם בַּאֲרוֹן הָאוֹצָר׃ 2 וַיַּרְא גַּם־אַלְמָנָה עֲנִיָּה נֹתֶנֶת בּוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת׃ 3 וַיֹּאמַר אֱמֶת אַגִּיד לָכֶם כִּי הָאַלְמָנָה הָעֲנִיָּה הַזֹּאת נָתְנָה יוֹתֵר מִכֻּלָם׃ 4 כִּי כָל־אֵלֶּה הִתְנַדְּבוּ לֵאלֹהִים מֵהָעֹדֵף שֶׁלָּהֶם וְהִיא מִמַּחְסוֹרָהּ נָתְנָה אֶת־כָּל־אֲשֶׁר הָיָה לָהּ לְמִחְיָה׃ 5 וַיְהִי בְּאָמְרָם לַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא מְהֻדָּר בַּאֲבָנִים יָפוֹת וּבְמַתָּנוֹת וַיֹּאמַר׃ 6 אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלֹא תִשָּׁאֵר אֶבֶן עַל־אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק׃ 7 וַיִּשְׁאָלֻהוּ לֵאמֹר רַבִּי מָתַי אֵפוֹא תִּהְיֶה זֹּאת וּמַה הוּא הָאוֹת לְעֵת הֱיוֹתָהּ׃ 8 וַיֹּאמֶר רְאוּ פֶּן־יַתְעוּ אֶתְכֶם כִּי רַבִּים יָבֹאוּ בִּשְׁמִי וְאָמְרוּ אֲנִי הוּא וְהָעֵת קְרוֹבָה וְאַתֶּם אַל־תֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם׃ 9 וּבְשָׁמְעֲכֶם מִלְחָמוֹת וּמְהוּמוֹת אַל־תֵּחָתּוּ כ
אַל־תֵּחָתּוּ כִּי הָיוֹ תִהְיֶה־זֹּאת לָרִאשׁוֹנָה אַךְ־עוֹד קֵץ לַמּוֹעֵד׃ 10 וַיֹּסֶף דַּבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר גּוֹי עַל־גּוֹי יָקוּם וּמַמְלָכָה עַל־מַמְלָכָה׃ 11 וְהָיָה רַעַשׁ גָּדוֹל כֹּה וָכֹה וְרָעָב וָדָבֶר וְגַם־מוֹרָאִים וְאֹתוֹת גְּדֹלוֹת מִן־הַשָּׁמָיִם׃ 12 וְלִפְנֵי כָל־אֵלֶּה יִשְׁלְחוּ בָכֶם אֶת־יְדֵיהֶם וְיִרְדְּפוּ וְיִמְסְרוּ אֶתְכֶם לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְאֶל־בָּתֵּי כְלָאִים וְתוּבְאוּ לִפְנֵי מְלָכִים וּנְגִידִים לְמַעַן שְׁמִי׃ 13 וְהָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְעֵדוּת׃ 14 עַל־כֵּן שִׂימוּ בְלִבְּכֶם לְבִלְתִּי הֱיוֹת דֹּאֲגִים בַּמֶּה תִּצְטַדָּקוּ׃ 15 כִּי אָנֹכִי נֹתֵן לָכֶם פֶּה וְחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לַעֲמֹד לְפָנֶיהָ וּלְדַבֵּר נֶגְדָּהּ כָּל־מִתְקוֹמֲמֵיכֶם׃ 16 וְגַם־תִּמָּסְרוּ עַל־יְדֵי יוֹלְדֵיכֶם וַאֲחֵיכֶם וּקְרוֹבֵיכֶם וְרֵעֵיכֶם וְיָמִיתוּ מִכֶּם׃ 17 וִהְיִיתֶם שְׂנוּאִים לְכָל־אָדָם לְמַעַן שְׁמִי׃ 18 אַךְ לֹא־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשְׁכֶם אָרְצָה׃ 19 בְּתוֹחַלְתְּכֶם קְנוּ לָכֶם אֵת נַפְשֹׁתֵיכֶם׃ 20 וְכַאֲשֶׁר תִּרְאוּ מַחֲנוֹת סוֹבֲבִים אֶת־יְרוּשָׁלָיִם יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי קָרַב חָרְבָּנָהּ׃ 21 אָז יָנוּסוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה אֶל־הֶהָרִים וַאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹכָהּ יֵצְאוּ וַאֲשֶׁר־בַּפְּרָזוֹת אַל־יָבוֹאוּ בָהּ׃ 22 כִּי־יְמֵי נָקָם הֵמָּה לְמַלּאת כָּל־הַכָּתוּב׃ (הברית החדשה, לוקס, פרק כ"ו).
בסבלנותכם תרכשו את נשמותיכם.
כאשר מתרגמים את זה כראוי אז זה : בסבלנות תבטיחו כי נשמותיכם בידכם
וגם בסבלנות תגנו ותשמרו על נשמותיכם וקניינכם בנשמותיכם.
כאשר הנשמה פונה את הצד השני אז היא מוצאת את מקומה הנכון והיא מתחילה לתרגל את תפקידה הראוי מבפנים אשר חייב לעסוק עם קבלה של משמעות מן המרכזים הגבוהים.
עמוד 1696
האישיות לא יכולה לקבל מסרים מן המרכזים הגבוהים, ואם היא כן מקבלת אז היא לא יכולה להבין אותם כי השפה של המרכזים הגבוהים אין לה שום קשר לזמן וחלל-מרחב, ולפיכך היא לא
'הגיונית' כמו שאנחנו מבינים היגיון. היא לא פורמטורית.
אבל הנשמה יכולה לקבל הודעות ומסרים ומשמעויות חדשות.
במקרה של הגבר הנשמה היא נקבית. במקרה של אישה הנשמה היא זכרית.
נשמתו של אדם שטחי ורדוד היא לא מפותחת. כל מיני סוגים של מלכודות ופחים מתרכזים על עובדות פשוטות אלו. אפשר להבין כאן לפחות דבר אחד, וזה כי האדם או האישה אשר מצליח/ה בחיים החיצוניים לא יכול/ה להמשיך היישר באותה דרך כדי לפתח יחסים על מרכזים גבוהים יותר.
האיש/ה חייב/ת לעשות התחלה חדשה – ובעובדה ממש היפוך – ולהכניס פנימה רעיונות חדשים ממש ולחשוב עליהם, ולעשות אי-אלו מאמצים מסוגים חדשים.
אבל, אחד מן הקשיים הגדולים ביותר זה להוציא בכוח את הנשמה הרחק מלהיות מזוהה עם הדברים של החיים. כאשר היא כל כך מזוהה זאת היא הנקודה של 'האינטנסיביות' הגדולה ביותר אשר נכנסת אל ההזדהות ועושה את זה קשה לפירוק ולשבירה.
כאשר דרך התבוננות-עצמית אשר היא התבוננות על עולמו הפנימי של האחד, ועבודה אחרת,
הנשמה מופנית בחלקה אל הצד השני והרחק מן הדברים של החיים החיצוניים והתיאבון שלהם
והמסחר שלהם עם 'אניים' פחותים, יכול להיות כי היא תתחיל להרים משמעות אשר מגיעה מרמות גבוהות ולהתפתח.
אם היא נשארת דבוקה ומודבקת אל החושים, כמו נגיד אל אדם, אז זה לא יקרה. כי היא לא תהיה מסוגלת לשנות את הכיוון שלה. ואז האדם חי ומת אך הוא מפספסת את האות והסימן והמטרה.
כי הוא לא השלים את עצמו.
אבל, אם איש או אישה הופכים להיות מיוחסים אל שני-העולמות – החיצוני והפנימי בצורה נכונה
אז הם לא עוד חצי איש או חצי אישה. הם 'הושלמו'. הם גבר שלם ואישה שלמה.
כאשר הצעיר העשיר שאל את ישוע איך הוא יכול להשיג חיי נצח אז ישוע ענה :
" 21 וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אִם־חֶפְצְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ מְכֹר אֶת־רְכֻשְׁךָ וְנָתַתָּ לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָׁמָיִם וְשׁוּב הֲלֹם וְהָלַכְתָּ אַחֲרָי׃ " (הברית החדשה, מתי, פרק י"ט פסוק 21)
האם אתם יכולים לדמיין כי המשמעות של זה אומרת רק כי הוא היה צריך ללכת מסביב נגרר ונסחב ברפש ובאבק אחרי ישוע ? לא. המשמעות של זה אומרת כי הוא היה צריך לעבור התפתחות חדשה לחלוטין, בכיוון חדש, כלפיי פנים, ולעשות פסיבי את כל מה שהוא קיבל ורכש עד עכשיו על-ידי כך שהוא יחשיב את זה בתור חסר ערך ולא שווה כלום. כי זה נראה כי הייתה לו דעה טובה על עצמו.
בית אמוול (25.4.1953)
מחלקות מרכזיות של מרכזים
במסמכים קודמים זה הודגש כי מרכז מחולק לשלוש-3 מחלקות, חיצונית, אמצעית ופנימית.
אמרתי כי בינתיים אני לא אדבר על המחלקה האמצעית. המחלקה האמצעית היא המתווכת בין המחלקות – החיצונית והפנימית, והיא יכולה כביכול להסתכל לשני-2 הכיוונים. זה החלק אשר איתו אתם מנמקים ונותנים סיבות, והיכן שאתם יוצרים את המסקנות שלכם לגביי דברים.
עמוד 1697
כפי שנאמר היא מתחת להשפעה של החושים והיא המושב של התודעה - Mind החושית-סנסואלית. אם המחלקה האמצעית נוטה כלפיי המחלקה החיצונית היא מחזקת ומתגברת אותה והאדם חושב ונותן סיבות בצורה חושית-סנסואלית לחלוטין.
בכול מקרה, אם למרות זאת המחלקה האמצעית נוטה כלפיי המחלקה הפנימית, אז האדם יכול לחשוב גם בצורה פסיכולוגית ו/או רוחנית.
אם נאמץ לרגע ניסוח ישן יותר של שלושת-3 המחלקות האלו, המחלקה החיצונית יכולה להיקרא טבעית, האמצעית היא הגיונית והמחלקה הפנימית היא הרוחנית, בהתאמה לשלושת-3 הדרגות של האדם, כלומר, אדם טבעי, אדם הגיוני ואדם רוחני.
עכשיו, בעניינים רוחניים התודעה-Mind החושית-סנסואלית היא חסרת תועלת מלבד להכחיש אותם,
ותמיד היו מגוון דברים אשר נאמרו או נאמרו כפקודה ודיברות לגביי הסכנה של לערבב עניינים רוחניים, אשר דורשים הבנה פסיכולוגית, עם עניינים של החושים החיצוניים אשר נפתחים רק לעולם החיצוני. לדוגמא יש את הדיבר השלישי : " ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. " (תנ"ך, שמות, פרק כ', פס' ד').
משמעות אחת של הדיבר הזה היא כי הקונצפט של 'אלוהים' חייב להיות לא חושי-סנסואלי, ולא מבוסס על אובייקט או חפץ. לא צריך לחשוב על 'אלוהים' בתור אובייקט נראה אל החושים.
אנחנו באמת צריכים וחייבים להבין כאן כי 'אלוהים' או כאשר שמים אותו במושגים של העבודה זה 'המוחלט' הוא לא דבר אשר נברא, כי מה שנברא צריך בורא.
'אלוהים' או 'המוחלט' הנו בלתי נברא ;
כלומר, לא בחלל מרחב זמן היכן שקיימת הבריאה הנראית.
בקשר לזה ישוע אמר במפורש : " 24 הָאֱלֹהִים רוּחַ הוּא וְהַמִּשְׁתַּחֲוִים לוֹ צְרִיכִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת׃ " (הברית החדשה, יוחנן, פרק ד', פס' 24)
הוא לא אובייקט של החושים אשר חי היכן שהוא בחלל, רגע אחרי רגע.
הנשמה אשר היא התפקוד של היחסים לעולמכם הפנימי, ואשר הייעוד שלה הוא לפנות הרחק מן החושים כלפיי סדר אחר של אמרת אשר נקרא 'אלוהים' חייבים לא להפנות אותה – את הנשמה, כלפיי חוץ אל הדברים הנראים אלא כלפיי פנימה אל מציאויות אשר הן בלתי נראות ואי אפשר לגעת בהן, אבל אפשר להתנסות בהן במלאות בתור שטף וזרמי משמעות חדשה במרווחים,
כלומר, מופנה לשני-2 המרכזים הגבוהים כפי שמציינת העבודה.
שני-2 המרכזים הגבוהים האלו נפתחים אל קוסמוסים יותר גבוהים ואשר אחד מהם הוא הקוסמוס של השמש.
כאשר העבודה אומרת כי אנחנו חייבים להכיל את המרכזים הנמוכים שלנו, אשר נפתחים אל קוסמוסים נמוכים יותר, בשביל הקבלה של מרכזים גבוהים יותר, אז דבר אחד אשר הנו נחוץ והכרחי זאת הפתיחה של המחלקות הפנימיות, וזה בלתי אפשרי אם אנחנו נשארים מכווני חושים.
עכשיו, האדם אשר משתמש במחלקה האמצעית שלו, רק בשביל נתינת סיבות ונימוקים וויכוח מתוך החושים, ומתוך הראיות והעדויות של הדברים הנראים, כלומר מתוך צווים והוראות ופקודות – והוא מושך את התפישות והרעיונות – קונספציות ואת המסקנות שלו ממגוון האשליות של החושים – אשר הכי פשוט בהם זה שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, או כי האדם הוא לא שום כלום מלבד הגוף הפיזי הנראה שלו – אז הוא בהכרח יתנסה בקושי גדול להאמין כי איזשהן מציאויות אחרות יכולות להיות קיימות ואשר הן לא נראות לחמשת-5 החושים החיצוניים שלו, אשר מקבלים עזרה או לא מקבלים עזרה.
לרוב, אמנם, הוא יעשה בדיחה מכול הרעיון כלו, או ילגלג עליו ויבוז לו בחשאי. רבים יעשו זאת אפילו בלי שהם מבינים ותופשים את זה. גישה זאת תמנע לחלוטין את הפתיחה של המחלקות הפנימיות של המרכזים ואשר זאת המטרה של כל הלימודים האזוטריים, וזה כולל את העבודה הזאת, וזה עושה את ההבדל בין חיה שיש לה רק שתי רגליים לבין האדם.
עמוד 1698
אדם הנו אדם רק דרך ההבנה שלו, ואלא אם כן נפתחות המחלקות הפנימיות של המרכזים הנמוכים שלו אז הוא לא מבין שום דבר בצורה נכונה.
קושי זה להאמין תמיד הולך עם חוסר היכולת להגיע אל הרמה של חשיבה פסיכולוגית, אשר היא מעל חשיבה לוגית וחומרנית-מטריאלית, ובהכרח זה מלווה על-ידי התעקשות על עובדות חומריות ומילוליות בהתמודדות ובהתעסקות – להיות צמוד למילה הכתובה ובלהתעסק לדוגמא עם הכתובים הקדושים או איזשהם כתובים אזוטריים אחרים.
לפיכך, לא ניתן כל אמון לרעיון של משמעות אזוטרית או נחבאת בצו הקדוש, וזה למה ומדוע נאמר על-ידי ישוע לבעלי התורה : " 52 אוֹי לָכֶם בַּעֲלֵי הַתּוֹרָה! כִּי הֲסִירוֹתֶם אֶת מַפְתֵּחַ הַדַּעַת; אַתֶּם עַצְמְכֶם לֹא נִכְנַסְתֶּם וּמִן הַבָּאִים מְנַעְתֶּם מֵהִכָּנֵס." (הברית החדשה, לוקס, פרק י"א, פס'-52)
הבנה פסיכולוגית היא המפתח אשר סילקו אותו ואשר משאיר רק הבנה מילולית.
למרות זאת, אף אחד לא יכול להבין משל באופן מילולי.
תתייחסו ותשקלו את המשל על 10-עשרת הבתולות אשר היו להן 10-עשר מנורות שמן,
ורק ל-5-חמש מהן היה שמן בתוך המנורות.
האם אתם מתארים ו/או מדמיינים לעצמכם כי צריך לקחת את זה באופן מילולי וכי מתכוונים כאן לבתולות ממשיות ומנורות שמן ממשיות ושמן ממשי כאובייקטים של החושים ?
לא. התכוונו לאדם אשר יש לו ידע של העבודה הזאת אשר נוצר כראוי ואשר זאת היא המשמעות הפנימית של הלימודים של ישוע, והוא אף פעם לא 'עושה' אותה, ולפיכך הוא לא יורשה להיכנס אל המעגל המודע של האנושות והדלת תיסגר בפניו.
המשמעות הפסיכולוגית מובדלת ומובחנת לחלוטין מן המשמעות החושית-סנסואלית.
הלימודים האזוטריים בלתי ניתנים להבנה בעזרת התודעה-Mind החושית-הסנסואלית,
וזה יכול לתת רק תוצאה לא נכונה אם הניסיון נעשה.
הבנה פסיכולוגית או רוחנית היא שונה ממש מן ההבנה המילולית החושית-סנסואלית.
אבל, אם האדם אשר מתעקש על עובדות חומריות ומשמעות מילולית, בתור היותם הסוג היחידי של האמת – ובלי ספק הוא אומר אל השרת שלו לראות כי שומרים על המנורות מלאות – התוצאה היא כי אף פעם לא פותחים את המחלקות הפנימיות של המרכזים וגם אף פעם זה לא יהיה אפשרי,
והן נשארות סגורות והפסיכולוגיה השלמה כולה של האדם נוטה בצורה חדשה כלפיי העולם של החושים ואל עדויות החושים.
בכול מקרה ולמרות זאת, אם חלק מן הרעיונות של העבודה חודרים לעומק המחלקות הפנימיות של המרכזים בגלל שהאדם לא מנמק ולא נותן סיבות בצורה חושית-סנסואלית ומילולית לגביהם – כמו למשל : "האדם הוא לבטח לא ממש ישן" – אז כל הגישה משתנה ו, ה 'אמת' מתחילה להיות מובנת, נתפשת ומתגשמת כניסיון אישי פנימי.
זה בגלל העבודה של המחלקות הפנימיות אשר מחברות דברים בדרך חדשה, וזה ממש שונה מן החיבורים והקישורים אשר נעשים על-ידי המחלקות החיצוניות.
אדם כזה 'מתעורר' .
עכשיו הוא העניק לעצמו דרגה מסוימת של תפישה פנימית של האמת, וכפי שאמרתי, זה מגיע מן העבודה של המחלקות הפנימיות של המרכזים.
הוא כבר לא עוד כבול ומחובר יותר אל הרצפה על-ידי התודעה – Mind החושית אל מילוליות ועובדות בתור היותם הצורה היחידה של המציאות.
הוא כבר לא עוד מתווכח בצורה פורמטורית לגביי האם משהו הנו אמת או לא אמתי, כי הוא התחיל לראות את האמת בעצמו.
הוא כבר לא עוד מסתכל מסביב בחוסר נוחיות כדי לברר ולהבטיח האם האחרים באמרה אשר נאמרה בעבודה ; ואם זה נראה כי הם אכן עושים כך, אז גם ממהר לתמוך בזה בעצמו ותמיד להוט לנהוג על-פי צווי האופנה.
לא. ההתנהגות שלו תהיה שונה ממש.
הכוח והעוצמה שלו הם בתוכו ובתוך עצמו באופן אינדיבידואלי וזה לא תלוי בקהל.
עמוד 1699
אבל, כזה הוא לא המקרה עם האדם אשר סובל מחוסר הנוחיות והעצבנות של אף פעם לא לראות את האמת בעצמו והוא מתבונן באחרים לראות מה הם חושבים.
אדם כזה מקבל את האמת שלו מאנשים אחרים ולא רואה את האמת בעצמו ובשביל עצמו,
למרות כי הוא יכול להעמיד פנים ולטעון ולהתיימר כי הוא עושה כך.
הוא קורא ספרים מבלי להיות יכול ומסוגל לראות האם הם מכילים אמת או לא.
במקרה של אדם כזה האמת היא לא 'בתוכו' אלא אבל ציפוי לכה דק אשר מונח עליו.
עכשיו, 'מה שהוא לא באמת אתם נלקח במותו של הגוף'.
רק מה שראיתם את האמת שלו בעצמכם, דרך תפישה פנימית, והודיתם והכרתם בו, זה הנו שלכם ונשאר אתכם לעד.
זה יכול להיראות קשוח וחמור, אבל אם אתם מגיעים לחשוב על זה, אז איך בכלל זה יכול להיות אחרת ? איך אתם יכולים לצפות לחיות במצב עדין יותר של חומר ו/או במצב עדין יותר של עניינים, היכן ש, כל דבר סודי בחיים שלכם מתגלם, וצבוע בצורה לא נכונה ? יצחקו עליכם.
זה אמנם דבר טרגי להתבונן באדם אשר אין לו בכלל תפישה פנימית של האמת אשר כבר התעוררה בתוכו, ואשר הוא לא באמת יכול להבין בהבנתו החושית-סנסואלית, על מה מדברת העבודה.
יכול להיות כי הוא עצבני או קודר או בפשטות קשיח וקפוץ שפתיים. הוא לא לוקח שום דבר פנימה לעומק של עצמו, כי אין לו בפנים שום דבר כדי לקחת את זה פנימה אליו, כי הוא אף פעם לא עמד בעצמו בפני האמת או באמת הייתה לו תשוקה לזה, אלא הוא תמיד נהג ועקב אחרי הדעות של האחרים במטרה להיות בצד הבטוח כפי שהוא מאמין.
מה שלא תהיה ההסכמה שבשתיקה אשר יכול להיות כי נראה שהוא נותן, ואפילו רוצה היה לתת,
העבודה מונחת רק על-פני השטח של ההכחשה והדחייה הפנימית.
על כל זה דיברנו כבר קודם לעתים קרובות.
אתם חייבים להבין כי התודעה-Mind החושית-סנסואלית תמיד תדחה ותכחיש את העבודה הזאת
כי זה עניין של הבנה פסיכולוגית ולא עניין של עובדה חושית.
העבודה, אשר מחפשת לפתוח את הרמות הפנימיות והגבוהות של ההוויה של האדם,
ואשר ממוקמות בתוך המחלקות הפנימיות של המרכזים, לא מורשית לעשות כך לעתים קרובות בגלל משהו אשר דומה לפחדנות.
במקרה של נשים זה לא כל כך ברור ונראה, כי ככלל הן לא מחויבות להחביא את עצמן באופן מנטאלי או לא מחויבות להיות צרות אופקים באופן מנטאלי ולפיכך הן לא חושבות בצורה פחדנית.
זה חסר תועלת לאנשים בעבודה לפחד לחשוב בדרך חדשה כי אחרת העבודה לא יכולה להשפיע עליהם. הם לא מחויבים להישאר אנשים בעלי תודעה-Mind חושית, אשר בשבילם מספיקים חיי העולם, ואשר בשבילם המחלקות הפנימיות של המרכזים חייבות להישאר סגורות תמיד.
בהיבראם הוויות של התפתחות-עצמית אשר מפתחות עצמם הם חיים ומתים 'סגורים'.
המשמעות אשר עליה הם חיים תהיה מורכבת בעיקר מתוך מה שנמצא בקומות הנמוכות בבית בעל שלושת-3 הקומות של האדם – כלומר, במין-סקס, בתנועה ובנוחיות של אכילה ושתייה.
גורדייף לימד כי 3-שלשת מרכזים זאת, עם המשמעות אשר נגזרת מהם, מספקים את הסימולציות והגירויים אשר נדרשים בשביל לשמור את החלק העיקרי של האנושות הישנה מסופקת בצורה מספקת.
גורדייף השווה את זה עם לחיות במרתף.
מתוך מה שנאמר אתם תראו כי לפיכך הרבה מאוד תלוי באיך האדם מנמק או נותן סיבות – כלומר,
איך הוא משתמש במחלקות ההגיוניות או האמצעיות של המרכזים הנמוכים שלו.
הוא יכול לנמק ולתת סיבה ולעשות את האפקט וההשפעה כי הכל ביקום הנו חסר משמעות
וקורה 'איכשהו' במקרה, וכי לפני הרבה הרבה מאוד זמן לא היה כלום.
ואז, נהיה משהו בצורה זאת או אחרת, ואז 'איכשהו' הופיע אטום, ואז הופיעו מיליארדים על גביי מיליארדים של אטומים ולבסוף עולמות.
עמוד 1700
אשר הופיעו 'איכשהו', והחיים הופיעו איכשהו, ולבסוף 'איכשהו' הופיע האדם.
הרבה מאוד אנשים בימינו נראה כי הם נותנים סיבות ומנמקים בדרך הבלתי רגילה הזאת,
וכך הם עושים את זה בלתי אפשרי להתעורר בשביל המחלקות הפנימיות של מרכזים, וזה חייב להוביל אל ירידה כללית בהבנה, ואפילו בצורות הכי פשוטות של אינטליגנציה.
אז אני שואל אתכם – איך אתם נותנים סיבות ומנמקים ?
מה המבט שלכם ודעתכם על היקום ? איך אתם חושבים ?
האם המשמעות אשר נחבאת גלומה בקרן הבריאה נראית לכם מדהימה ?
האם רמות הוויה גבוהות נראות פנטסטיות ובלתי סבירות, או לפחות ממש בספק ?
האם אתם החלטתם מתוך עצמכם או מן האמת אשר נתפשת בתוך עצמכם כי אמנם יש דרגות גבוהות יותר של הוויה ומודעות – אפילו הוויה אלוהית ומודעות – או האם אתם מניחים כי כבר הגעתם אל זה קודם, וכי אין שום דבר אשר יותר גבוה ממכם בעצמכם ?
אין אף טעות גדולה יותר אשר אפשר לעשות מלחשוב כי המבט והדעה האישיים שלכם על היקום בכלל לא משנים לכם וזה בכלל לא משנה וחסר השפעה. כי המשמעות של זה מאוד גדולה,
כי מה שאתם חושבים ואיך שאתם מנמקים ונותנים סיבות לגביי היקום והמשמעות של הקיום שלכם בתוכו, זה מה ש 'סוגר או פותח' את המחלקות הכי חשובות של המרכז השכלי והמרכז הרגשי.
רעיונות הם מאוד עוצמתיים.
רעיון אחד יכול לסגור ורעיון אחר יכול לפתוח את הלב ואת התודעה – Mind הפנימיים.
רעיונות מסוימים יכולים לעשות את ההבדל בין האדם הטבעי לאדם אשר יש לו את האפשרות להיות רוחני. הם יכולים לעשות את ההבדל בין אדם מכאני, אדם אשר מניעים אותו החיים החיצוניים כמו חגורה אשר בתוך מכונה, ואדם אשר מסוגל ויכול להפוך להיות פחות ופחות מכאני ויותר ויותר מודע,
ולבסוף תהיה לו פסיכולוגיה אמתית, ובקצרה, הוא יהפוך להיות, אדם-אמתי אשר ברשותו אני-אמתי
ולפיכך 'אחדות של הוויה'.
בית אמוול (2.5.1953)
הצמידות וההתמזגות של המחלקות הפנימיות והחיצוניות של מרכזים
במסמך הקודם על שולשת-3 המחלקות של מרכז – כלומר, החלוקה למחלקות הפנימית, האמצעית וחיצונית – הוזכרו חלק מן השימושים במחלקה האמצעית.
אני אסכם בקצרה את מה שנאמר.
המחלקה האמצעית 'מנמקת ונותנת סיבות' ויכולה לנמק ולתת סיבות בשני- 2 כיוונים.
בכיוון אחד היא יכולה לנמק ולתת סיבות לגביי החיים כפי שהם נראים, מתוך העדויות של החושים – כלומר, מתוך התופעות וההופעות ואיך שהדברים נראים. במקרה כזה, הקרקע לנימוקים ונתינת סיבות אלו נמצאת בתוך חמשת-5 החושים.
כלומר, היא מנמקת ונותנת סיבות מתוך המחלקה החיצונית אשר פונה החוצה אל החיים החיצוניים.
הכוונה בחיים החיצוניים היא החיים אשר אתם רואים, שומעים, מריחים, טועמים ונוגעים – החיים של העולם וריבוי מגוון העניינים של זה, החיים של התופעות וההופעות והדברים והאנשים כפי שהם נראים לחושים.
כל אלו לפעמים נקראים 'עולם התופעות' וזה מרכיב ובונה ויוצר את מה אנשים מתייחסים אליו בדרך כלל בתור 'מציאות'.
האם גם אתם חושבים כי לא יכולה להיות כל מציאות אחרת מאשר מה שהנו גלוי וברור לחמשת-5 החושים המוגבלים שלכם ?