top of page

פרשנויות פסיכולוגיות 
על הלימוד של

 . ג ו ר ד י י ף  ואוספנסקי

מאת :
מוריס ניקול

עמודים : 1540-1620 

 עמוד 1540
                                      בית אמוול (18.1.1952) טרנספורמציה של משמעות (מסמך 1)
אנחנו חושבים בצורה מוזרה, ורגשות אישיים מפריעים לנו כל הזמן. אנחנו מרגישים טינה וכעס והמחשבות שלנו זזות ונעות במהירות רבה ונשברות כמו תמונות על מסך הטלוויזיה.
גורדייף אמר : "אתם תמיד חושבים, חושבים וחושבים, אני מסתכל". 
כמובן כי אנחנו לא חושבים – לא באמת.
אנחנו מרגישים כי אנחנו צריכים וחייבים להגיד משהו ובמקום זה נסתכל על העץ.
אנחנו לא מורגלים במחשבה אמתית. המחשבה שלנו כל כך מוזרה – כל כך מסורבלת ומגושמת ומבולבלת, מן התאמה של הכול יחד בצורה לא נכונה, בניצחון, כמו ילד אידיוט אשר מנפץ דברים עם הנאת רוע. לחלק יש רק מחשבה הרסנית. חלק יכולים רק לא להסכים והם קוראים לזה חשיבה.


עמוד 1541
חלק מצדדים במיעוט מתוך איזשהו סוג של צורה מקוללת, והם קוראים לזה לחשוב או חשיבה.
רבים אף פעם לא יודעים מה הם חושבים. והרוב קוראים לאסוציאציות (לינקים) חשיבה.

אז שוב, יכול להיות כי התיאוריה של האחד על החיים יכולה להיות שגויה לגמרי וגם כל המחשבות אשר מגיעות כתוצאה מכך. כי אם הרעיונות של החשיבה של האחד הם שגויים אז גם החשיבה של האחד אשר נמשכת מן הרעיונות של האחד תהיה לגמרי שגויה.
אם אתם חושבים מן הרעיונות של העבודה, אז החשיבה שלכם תתחיל להיות נכונה.
לחשוב מו הרעיונות של העבודה במקום מן הרעיונות הקודמים שלכם זה 'מתנויה' – כלומר, שינוי של תודעה-Mind – (ולא 'חרטה' או 'להתחרט' כפי שזה מתורגם לאנגלית בצורה שגויה).
לגרש את דרכי החשיבה הקודמות שלכם זה מנקה את הלכלוך מן התודעה-Mind ואז אתם מתחילים לתפוש את היופי של התודעה-Mind  .
הקרב ממשיך קדימה ואחורה ולכאן ולשם במשך זמן רב. וזה לא באמת אתה אשר נלחם בו.
אלא זה נראה כי אתה נפגש בפאזה אחת אחרי השנייה של פיתוי – מבחן או בחינה אם אתם מעדיפים לקרוא לזה כך, וזה הנו הארמגדון של האחד.
ותמיד יש עוד תגבורת מן החשיבה הטבעית אשר מן החושים הצועדת קדימה ונראה כי היא שוטפת אתכם – והיא אמנם תצליח לעשות את זה אם אתם מאמינים מבפנים כי הטבע איך שהוא ברא את עצמו, וכי אין בכלל משמעות, וקיימים רק כוחות עיוורים וכל השאר. אז המחשבה שלכם תהיה הפוכה. ואז, אתם תהיו חסרי אונים ואומללים, רק כי אתם לא רואים שום דבר אשר מעל הטבע.
והיכן שאין בכלל משמעות אז שם אתם בהכרח חולים ופורשים ומתים. 
ואתם מושכים אתכם אלימות, כיעור ואכזריות – ואת המשמעויות הכי נמוכות.

האדם חי על משמעות. עבודה זאת מעבירה ומוסרת יותר ויותר עוד ועוד משמעות בפרופורציה כפי שהתודעה-Mind מתנקה מן הלכלוכים האלו של החשיבה וההרגשה השגויות והלא נכונות.
כי היא נפתחת. 
לחשוב הפוך זה טיפשי. זה להסביר את הגבוה בעזרת הנמוך. 
ואז, אתם אומרים כי החומר הנו ראשון וכי התודעה-Mind זורחת ועולה איך שהוא.
אך העבודה אומרת כי התודעה-Mind היא ראשונה והעבודה אומרת במילים מדויקות ורבות, כי עוד לפני תחילת הזמן הייתה התודעה-mind קיימת, כי להגיד 'הייתה' זה כבר הנו שיוך של זמן.
העבודה מציינת כי התודעה-Mind בתור המוחלט היא מחוץ ומעבר לכול זמן.
וכך, התודעה-Mind חופשיה מכול הזיהומים של הזמן אשר בהם התנסתה ההוויה המוגבלת שלנו. העבודה מציינת כי הגבוה בורא את הנמוך בכול הרמות העוקבות בסקאלה הטוטלית של ההוויה.
שום דבר לא בורא את עצמו.
כל הדברים הברואים והנבראים מקבלים משמעות על-פי רמת ההוויה שלהם, ואשר קובעת את היכולת שלהם לקבל משמעות. 
כל משמעות נגזרת מן המשמעות המוחלטת אשר היא אינסופית, וכך היא לא בתוך הזמן והיא לא נבראה.
להיות נברא זה להיות מוגבל, והמוחלט הוא לא מתחת לתנאים מוגבלים ו/או מגבילים.
הירידה של המשמעות (מלמעלה כלפיי למטה) מרמה אל רמה ומן הגבוה אל הנמוך בצורה עוקבת, לא מפסיקה אף פעם, והיא שונה בכול רמה. בגלל זה אפשרית 'טרנספורמציית-המשמעות', והאדם יכול להתנסות בה כפי שרמת הווייתו של האדם משתנה. והיכן שהוא ראה קודם דבר אחד במעורפל, הוא אז רואה אלף דברים בצורה ברורה ומובחנת.

בעבודה הזאת אנחנו מחפשים אחרי טרנספורמציה של משמעות דרך שינוי עצמי. וזה אפשרי וניתן להתנסות בזה.  אבל לא אם אנחנו נצמדים ונדבקים חזק אל המשמעויות הקודמות, ואם אנחנו מתמכרים בלי מעצורים לרגשות-עצמיים ושפיטה שלילית ולהרגשה וביקורת שלילית.
הקו הברור של העבודה על רמת ההוויה שלנו נמצא בלימודי העבודה, אם מתרגלים אותה בצורה אמתית ומקורית לאורך מספיק זמן.
אנחנו מתחילים להסתכל אחורה בהפתעה על המשמעויות הקודמות אשר על-פיהן חיינו,
וזה מציין  את תחילת השינוי ברמת ההוויה שלנו בגלל איזושהי דרגה של טרנספורמציית-משמעות.

 

עמוד 1542
כפי שאנחנו עולים בהוויה אז המשמעות מומרת ועוברת טרנספורמציה. אם אנחנו נסוגים בחזרה אז המשמעות הישנה תשוב ותחזור. התנועה הזאת כלפיי מעלה ולמטה ממשיכה עד אשר מגיעים ומשיגים שלב ברור ומוגדר.
ואז זה מתחיל שוב, בשביל להגיע אל הצעד הבא. בכול צעד זורמת פנימה משמעות חדשה ומשמעות ישנה מתכווצת. אנחנו מתחילים לחשוב בצורה שונה. אנחנו רואים את המסורבלות המוזרה של חשיבתנו הקודמת – ויודעים כי זאת בכלל לא הייתה חשיבה.  ואנחנו מתחילים לראות איך וכיצד הן התנועות השקטות והעדינות בצורה מופלאה של חשיבה אמתית, ואיך וכיצד לא חייבים לכפות שום דבר אף פעם, וגם לא מצורף שום דבר לא מסודר אשר לא בקנה מידה מתאים. 
אנחנו רואים את הטרגדיה הזאת של חשיבתנו הקודמת, את החיבור השגוי הלא נכון של דברים,
את האלימות הגסה אשר בזה, את הטחת הבוץ וההתבצבצות אשר בדברים. 
ונפתחת גם אותה תובנה לגביי הרגשות הקודמים שלנו. אבל, אם ההרגלים הישנים 
של התודעה-Mind  וההרגשה מתעקשים וממשיכים אז שום דבר מכול זה לא יכול להתחולל ולקרות.

                                     בית אמוול (26.1.1952) חשיבה מגובשת
מחשבות אשר התגבשו יוצרות גישות. אם חשבתם כל הזמן ובהמשכיות בדרך מסוימת אז כל המחשבות האלו מתגבשות לגישה. הבה נגיד כי תמיד חשבתם כי לא קיבלתם מספיק תשומת לב כפי שמגיע לכם. ואתם הזדהיתם עם המחשבה הזאת רבבות פעמים.
ולבסוף אלפי מחשבות דומות אלו יוצרות משקע ומרבץ יציב ומוצק בתוך התודעה-Mind, וזה נקרא התגבשות. התגבשות מחשבות דומות אלו יוצרת גישה, אז עכשיו יש לכם בתוככם גישה כלפיי אנשים אחרים אשר נוצרה מתוך לחשוב שוב ושוב באותה דרך, למשל כי אף פעם אתם לא מקבלים מספיק תשומת לב מאחרים כפי שהייתם אמורים לקבל.
אתם תסכימו איתי כי התגבשות זאת אשר יוצרת גישה מסוימת זאת היא לא בלתי שכיחה או היא לא בלתי רגילה וניתן להתבונן בה אצל הרבה אנשים אשר אתם מכירים טוב מאוד – אבל, 
מה לגביי עצמכם ? 
בעבודה הזאת תמיד תתחילו עם עצמכם. האם התבוננתם בזה בשקט בפעולה בחיים שלכם ?
זה גורם לעצמכם ולאחרים הרבה אומללות, זה מרכיב מאוד עוצמתי של הצורה הזאת של
שקילה-פנימית אשר נקראת לעשות חשבונות. זה יכול לזלול את הכוח של האחד בכול יום, יום אחר יום, וכך לייצר מחלה סודית פנימית של הרוח-Spirit. 
זה יכול לגרום לאחד להיות שברירי או פגיע בצורה קיצונית או הפכפך. או לייצר התבטאויות דומות של חולשה. אבל, בנפרד מכל הרעות אשר בהו הנוכחות של זה יכולה להתבטא בחיים הנפשיים שלכם – וכמו כן גם בתוך החיים הסומאטיים או הגופניים שלכם – והרוע הגדול ביותר אשר קשור לזה הנו כי זה נשאר בשבילכם בלתי נגיש, פועל בשקט בחשכה מעבר למודעות שלכם.
עכשיו, כאן נמצא אחד מתוך מספר קשיים בקו הראשון של העבודה, ואשר זה הנו עבודה על ועם עצמך כאשר מתחילים עם התבוננות-עצמית.

 

עמוד 1543
הקושי הנו זה : אתם יכולים להפוך להיות ערים ל, ומדי פעם להבחין באיכויות של חלק מן המחשבות שלכם. אם מאוחר יותר אתם לומדים להתרכז, ואשר בזה אני מתכוון כי אתם הופכים להיות שקטים מאוד בתוך עצמכם, ואז אתם עומדים חסרי תנועה כביכול באמצע הסחרחרה או הקרסולה ואתם עדים לקהל הציבור ולהמון הבלתי רגיל, הרבה מאוד אנשים אשר הם תת-אדם וכמעט גרוטסקים או מעוותים, או ממש רעים. ואלו הן מחשבות אשר אתם בדרך כלל עורמים.
אם אתם מזדהים עם איזושהי מהן אז אתם זזים ונעים מן המרכז ומסתובבים סביב עצמכם – כלומר,
אתם והמחשבה נהיים אחד ומתאחדים ועכשיו אתם אומרים 'אני חושב'.

אבל, למרות כי אתם יכולים להתבונן יותר ויותר במגוון המחשבות אשר יכולות לבוא אליכם ועל-ידי שיטה זאת להוציא את תחושת ה 'אני' הזאת החוצה מתוכן יותר ויותר, אתם לא יכולים להתבונן בגישה. זה הנו הקושי. בפעם בה מערכת ושיטה של מחשבות דומות הגיעה להתגבשות של גישה אז לא ניתן להתבונן בה ישירות. כי היא הפכה להיות חלק ממכם. והיא פועלת בצורה בלתי נראית באופן אוטומטי מבלי שאתם יודעים עליה. 
עכשיו, מחשבה לא בהכרח תגרום לכם לפעול אבל גישה כן תגרום לכם לפעול.
והדוגמא אשר ניתנת לכך היא כי אתם לא תמשיכו 'לחשוב' כי לא קיבלתם מספיק תשומת לב כפי שהייתם אמורים לקבל, אלא אבל אתם תמשיכו 'לפעול' כאילו זה ככה וזה לא משנה מה נעשה, זה לא יעצור את הגישה הזאת. לא רק מלגרום לכם לפעול בדרכים מסוימות אלא אבל מלאכול את הכוח שלכם יום אחר יום. הסוד של הכוח שלה (של הגישה) נמצא בסיטואציה שלה – כלומר,
היא פועלת קצת מעבר לטווח של ההתבוננות-העצמית הישירה של האחד.
היא נמצאת מחוץ לאזור המודעות הקטן אשר האחד רוכש בחיים בצורה פמיליירית 
(פמיליירי-שימוש יתר או שימוש מנצל כתוצאה מזלזול של משפחתיות יתר ). 
ובקצרה, זה בלתי ניתן בשבילך לגישה כפי שהדברים הינם אתך – כלומר, כל עוד אתם נצמדים ונדבקים חזק אל הרגשת-העצמי הרגילה שלכם אשר היא אותו דבר כמו להישאר (בכול מחיר) באזור הקטן של המודעות אשר בו אתם יושבים וגרים בתוככם בפנים.

אבל, בתרגול האמתי המקורי של התבוננות-עצמית מושך בהדרגה אל תוך המודעות את הדברים אשר נמצאים מונחים בצללים ואלו בתוכם מושכים פנימה דברים אשר נמצאים בחשיכה. 
אם אתם מתחילים להגדיל את המודעות של עצמכם על-ידי התבוננות על מה שהנו ניתן לגישה, 
אז אחרי איזה זמן (לפי ובהתאם ליכולת ולקיבולת שלכם לעמוד בשוק ובהלם) אתם תמצאו את עצמכם הופכים להיות ערים לקיום בתוך עצמכם – של מכלול התכונות הנפשיות שלכם – ולדברים אשר לא ייחסתם אותם לעצמכם אלא רק לאחרים.
ואתם תזכרו כי אנחנו מקרינים לאחרים את מה שאנחנו לא מודעים לו בתוך עצמנו – מכשיר מקסים אשר יש לכולנו ואחד אשר תורם כל כך הרבה לשקט ולשלווה ולהרמוניה של חיי המין האנושי על הפלנטה הזאת.

אם ניקח דוגמא נוספת של מחשבות מגובשות. הבה נגיד כי התחלתם לחשוב באיזשהו שלב מוקדם כי אנשים לא מחבבים אתכם. והתמכרתם למחשבה הזאת בחופשיות וממש בלי הפרעה.
שוב ושוב הייתה לכם את אותה מחשבה שנה אחר שנה עד אשר היא התגבשה לגישה.
עכשיו, הבה נדמיין כי אתם אדם מאוד מצליח אשר מוקף על-ידי חברים אוהבים.
אבל, יש משהו לא בסדר, לא טוב, מבט עצוב ומרוחק ואנחה (האדם נאנח), הגישה היא בפעולה ובסודיות והיא מנקזת את הכוח שלכם ובלתי ידועה לכם. 
עכשיו, יש דבר מסקרן נוסף לגביי גישה. כפי שאמרתי אתם יכולים להתבונן במחשבות אבל לא בגישות : וגם מחשבה לא בהכרח גורמת לכם לפעול

 

עמוד 1544
אבל, גישה כן גורמת לכם לפעול, מבלי שאתם יודעים עליה דבר ואיזשהו דבר. ואתם נאנחים ויש לכם מבט עצוב ומרוחק ; ואתם מתנהגים ופועלים כאילו אתם נעלבים ופגועים ומצוערים או אתם נראים מופתעים כאשר משהו ניתן לכם וכד'.
וכל זה נגרם על-ידי גישה אשר פועלת ברקע. הגישה החבויה גורמת לכם לפעול במכאניות – ובקצרה, היא גורמת לכם להיאנח ולהיראות אומללים ולפעול כאילו הזניחו אתכם וכד' – ולמרות כי אין אף סיבה חיצונית לחלוטין למה אתם מתנהגים ופועלים כך, זה אוכל אתכם וזה אוכל את הכוח שלכם. כמו התולעת הסודית הנחבאת אשר אוכלת את הוורד.
אבל, הדבר המסקרן הנו כי אפילו ולמרות שאתם מקבלים באופן יומיומי מאנשים כי אתם אהובים ולמרות כי הם נותנים לכם עשויות בלתי ניתנות להפרחה ולהכחשה כי אתם אמנם באמת אכן מקבלים תשומת לב, עדיין זה לא ממש משנה, או רק לרגע קט.
הגישה ממשיכה להפעיל את הכוח ואת עוצמת הרוע שלה מן המעון האפל והחשוך שלה והיא לעתים קרובות מלוות על-ידי צורות איומות של רחמים עצמיים. 
זאת בהחלט אמנם אחת מן העוצמות האיומות של החשיכה, וכל אישור וכל הוכחה יידחו מבלי שאתם תדעו או יודעים למה. 
סוג זה של סבל חסר תועלת הנו נפוץ בצורה קיצונית. והוא מנקז כמויות עצומות של כוח מן האנושות אשר משתמשים בהם במקום אחר.

                         בית אמוול (2.2.1952) טרנספורמציה של משמעות (מאמר 2)
במסמך הקודם דיברנו על טרנספורמציה של משמעות ועל רמות של משמעות. 
יש משמעות גדולה יותר ויש משמעות פחותה. או אם שמים את זה בצורה אחרת, אז יש משמעות גבוהה יותר ויש משמעות נמוכה בסקאלה הטוטלית של המשמעות. הרגישות שלנו למשמעות תלויה באיכות של ההוויה שלנו. רמת הוויה נמוכה תהיה רגישה רק אל רמה נמוכה של משמעות.
היא תקבל משמעות פחותה. 
אדם אשר שייך לרמת הוויה יותר מפותחת יהיה בעל יכולת וקיבולת של משמעות מרמה גבוהה יותר. אבל, זה לא בהכרח כי הוא ייעשה כך.

עכשיו, ההוויה שלנו מוכפלת או מרובה ביותר אונים מאשר אחד. יש לנו הרבה 'אניים' שונים. והם לא באותה רמה. יש לנו גם מרכזים שונים, עם חלקים שונים, גבוהים או נמוכים בתפקידיהם. ולפיכך גם הם לא באותה רמה. ה 'אניים' השונים חיים בתוך החלקים השונים של המרכזים.
'אניים' פחותים – כלומר, 'אניים' מכאניים יותר, כמו אלו אשר קשורים לזיכרון של דברים קטנים או לעשות תכניות קטנות – והם חיים בתוך חלקים נמוכים. 
'אניים' גבוהים, כגון אלו אשר מחוברים וקשורים לשיקוף, חשיבה, הרהור והגות או שקילת העדויות לחיים בתוך המחלקות הגבוהות של המרכזים.
מתוך המבט החטף והקצר הזה על הלימוד של הוויה, האחד יכול לראות כי ההוויה של האחד היא לא כולה באותה רמה, אלא אבל היא מורכבת מרמות שונות.
ומתוך מה שנאמר עד כה, לגביי החיבור והקשר בין רמת ההוויה לרמה של משמעות, אנחנו יכולים להבין ולתפוש כי רמות שונות אלו בתוך ההוויה שלנו יהיו המקבלות של משמעות שונה.

 

עמוד 1545
כמו ההרכב של היקום עצמו וכפי שהוא נראה בקרן הבריאה האדם מחולק לרמות.
הירידה של משמעות מן הגבוה אל הנמוך, מרמה אל רמה בצורה עוקבת אשר אף פעם לא מפסיקה. משמעות ברמה הגבוהה לא מובנת ברמה הנמוכה. כי האור נראה בחשיכה אך החשיכה לא מבינה אותו. המשמעות של הלימוד של ישוע לא הייתה ניתנת להבנה על-ידי החשיבה המילולית והחושית של הקהל. חשיבה חישתית אשר מבוססת על רמה של משמעות כי איברי החישה החיצוניים תופשים ומקבלים אותה, לא יכולה להבין חשיבה פסיכולוגית. יש ביניהן פער ותהום. הן לא המשכיות.
משלושת אוקטבות הקרינה הנגזרות מקרן הבריאה בטבלת המימנים אשר היא נגזרת מן האוקטבה המשולשת, אנחנו יודעים כי היקום הנו סקלה עצומה או סולם של הדהודים-וויברציות אשר הם לא המשכיים.
כלומר, הם לא מתמזגים ומתאחדים אחד עם השני, אלא אבל נפרדים ונבדלים וברמות שונות.
זה היה כבר מנוסח על-ידי העבודה לפני המאה הזאת (המאה ה-20) והמדע של הפיזיקה מצא מאז כי היקום הפיזי הניתן לראייה אשר אליו מתייחסים בתור אנרגיה, הנו סקאלה של וויברציות-הדהודים אשר תדירות הגלים שלהם נמצאת בין 750 מיליארד (אור סגול) עד 400 מיליארד (אור אדום) הדהודים או וויברציות בשנייה. 
אבל, אנרגיות-גל אלו הן רק אוקטבה אחת של הדהודים-וויברציות מתוך רבות מאוד מעל או מתחת לאנרגיות הגל אשר אנחנו רואים עם העיניים, נגיד בתור אור סגול (ואשר בפני עצמו הוא פשוט הדהודים-וויברציות) נמצאים הרבה הדהודים-וויברציות ממש מעל האור הסגול ביחס לתדירויות אשר מרכיבים קרני-X. (קרני רנטגן) אין כמות של אור אשר תייצר קרני-X  (רנטגן). הם לא המשכיות.
כמו כן גם אין לנו איבר חישה חיצוני בשביל קבלה של גלים על-חוטיים אשר מגיעים הרבה מתחת להדהודים של אור (רדיו).
עכשיו, ביחס לקבלה של 'משמעות', בנפרד מתפישה-חושית, יש לנו כמה איברים פנימיים של קבלה בתוך מרכזים רגילים ובתוך חלקי מרכזים, אשר ניתנו לנו אבל אנחנו לא בהכרח משתמשים בהם.
וכמו כן יש לנו גם מרכזים גבוהים – ואשר הרמה של ההוויה שלנו נמוכה מדי כדי לשמוע אותם.

בלימודים האזוטריים על לידה מחדש אשר מהם נשמרו בכתבי הבשורה הנוצרית קטעים (למרות כי זה נאמר על-ידי גורדייף כי הם מעורבבים וגם בסדר לא נכון) מלמדים אותנו כי הכול מתחיל בשינוי של תודעה-Mind 'מתנויה'.
"הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הַאִם מִפְּנֵי שֶׁהַגְּלִילִיִּים הָאֵלֶּה סָבְלוּ זֹאת סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁהֵם הָיוּ חוֹטְאִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִכָּל אַנְשֵׁי הַגָּלִיל? 3 לֹא! אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם. אַךְ אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם. 4 אוֹ אוֹתָם הַשְּׁמוֹנָה־עָשָׂר אֲשֶׁר נָפַל עֲלֵיהֶם הַמִּגְדָּל בַּשִּׁלֹחַ וַהֲרָגָם, הַסְבוּרִים אַתֶּם שֶׁהֵם הָיוּ אֲשֵׁמִים יוֹתֵר מִכָּל הָאֲנָשִׁים הַגָּרִים בִּירוּשָׁלַיִם? 5 אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא; אַךְ אִם לֹא תַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כֻּלְּכֶם תֹּאבְדוּ כְּמוֹתָם." (הברית החדשה, לוקס פרק י"ג, פס' 2-5)
זה אומר כי הדרך בה אנחנו חושבים בדרך כלל אשר היא חושית, תמנע את האפשרות של ההתפתחות הפנימית הזאת, אשר מובילה אל לידה מחדש. אדם חדש והמטרה של כל אינדיבידואל.
לפיכך, רמות אחרות של משמעות הכרחיות בנפרד מן המשמעות החושית.
התודעה-mind חייבת כי ייתנו לה רעיונות חדשים אשר איתם היא תוכל לחשוב.
הרעיונות של העבודה הם חדשים. 'לחשוב מתוכם' משנה את התודעה-Mind. אך בכול מקרה אנשים נדבקים לחשיבה חושית, ובאותו זמן מנסים להקשיב לרעיונות במקום באמת להתחיל לחשוב מתוכם. ובכתובי הבשורה הנוצרית  מתייחסים לזה בתור יין חדש בבקבוקים ישנים, ואשר זה לא דבר כל כך טוב לעשות כי שניהם יתקלקלו.

 

עמוד 1546
חשיבה פסיכולוגית וחשיבה חושית טהורות לא יכולות להתערבב. הן לא המשכיות והן באמת שונות.

עכשיו, חשיבה של ילד קטן מתחילה בפשטות מן החושים – מדברים אשר נראים ומופיעים. הוא חושב מתוך מה שהוא רואה. אז חשיבה מתחילה מן הרמה החושית והיא חקוקה עמוקות.
אנחנו לוקחים את עצמנו בתור הגוף שלנו. החלקים המכאניים – חלקי התנועה של המרכזים מופנים כלפיי החושים. אבל, למרכזים יש צדדים יותר פנימיים, במחלקות הרגשיות והשכליות.
אלו 'יכולות' לפתוח רמות גבוהות יותר של משמעות אם הם מטוהרים. הם יכולים לקבל את הרעיונות של העבודה ולחשוב מתוכם, אם האהבה והצורך אליהם נהיים מספיק חזקים.
רמת ההוויה אשר בה חיים 'אניים' מסוימים – או יכולים ואמורים לחיות, אם אנחנו מטיפים להם את העבודה – היא בהתאמה ליכולת להפוך להיות מקבל של רמות גבוהות של משמעות, מעבר למשמעות חושית. 
כל עוד התודעה-mind החושית תופסת וכובלת אותנו, אז העבודה תיראה חסרת משמעות, כי אין לנו רמה כדי לקבל את המשמעות הגדולה יותר שלה. אנחנו ממשיכים במשמעויות פחותות.
ואז אנחנו כמו אנשים עיוורים, אשר אין להם איבר קבלה של ראייה.
ועדיין, אם אנחנו שואפים ומבקשים אחר ראייה, כאשר אנחנו מבינים ותופשים כי אנחנו עיוורים, אז אנחנו נקבל את זה ונרגיש וויברציות-הדהודים של משמעות חדשה. 
אז, היחסים שלנו אל, וההבנה שלנו את הכול וכל דבר תתחיל לעבור טרנספורמציה.
החיים שלנו ירגישו שונים. זאת היא העבודה הזאת כאשר הוגים ומהרהרים בה לעומק וחודרים בהדרגה לתוכה ולתוך איך אנחנו חיים את חיינו שלנו, ואשר זה מעלה את ההוויה ככה שהיא תראה רמה נוספת של משמעות.
משמעות חדשה כבר מחכה שם, כמו הוויברציות-הדהודים מתחנה אחרת אשר הרדיו לא יכול לקלוט.
אנחנו לא עושים א המשמעות החדשה. אנחנו צריכים להתכוונן פנימה. 
העבודה היא לגביי איך זה נעשה – על-ידי פסיכו-טרנספורמציה.
פסיכו-טרנספורמציה מובילה אל משמעות חדשה.
רמה חדשה של משמעות היא תוצאה של רמת הוויה חדשה. שינוי של הוויה מתחיל עם שינוי של התודעה-Mind . הרעיונות של העבודה הם חדשים. שינו של תודעה-Mind זה כאשר אתם באמת חושבים בדרך חדשה ויש לזה איזושהי משמעות. 
ולבסוף – אי אפשר למזוג חשיבה חדשה לתוך הבקבוקים הישנים של התודעה-Mind ברמה החושית.

                      בית אמוול (9.2.1952) טרנספורמציה של משמעות (מסמך 3)
כאשר אני רואה דבר מוכר בלי אסוציאציות הוא נראה מוזר. אני רואה אותו בדרך חדשה.
המשמעות שלו משתנה. אם אני יכול להסתכל על החבר שלי בלי אסוציאציות אז הוא נראה לי מוזר. אני רואה אותו בדרך חדשה. אולי זה לא יותר מדיי להגיד כי בקושי מזהה אותו ומכיר אותו ברגע הזה. ובאותה הדרך ללכת במורד המסדרון מול ראי אשר לא הבחנתי בו אז זה יכול להיות כי אני לא אזהה את האדם אשר הולך מולי (בעצם הכוונה כאן כי אני לא אזהה את עצמי הולך מולי). 
האדם הזה נראה לי זר. כי אני רואה את עצמי לרגע בלי אסוציאציות. 

 

עמוד 1547
בדרך כלל כאשר אנחנו מסתכלים בראי אז אנחנו רואים את עצמנו דרך וילון או מסך של אסוציאציות אשר יש לנו לגביי הופעתנו החיצונית. והנקודה היא כי כאשר הצעיף של האסוציאציות מופשט לרגע, 
אז משהו קורה. מה קורה ?       הכול וכל דבר נהיה חי.
אם על-ידי תרגול מספק אתם יכולים להירגע מן האישיות, ואשר זה היכן שנמצאת הרשת של האסוציאציות, ותנו לי להוסיף, גם מן ההרגשה הלא נכונה של 'אני', אז תמצאו את עצמכם בעולם שונה – עולם של משמעות אחרת.
למעשה, העולם הנו אותו דבר, אבל הקבלה של הרשמים שלכם ממנו היא שונה. 
וכך גם המשמעות שלו היא שונה. כאשר אתה רגוע מן האישיות ומן ה 'אני-הדמיוני' אז הדברים הם קרובים אליך, הם מדברים אליך. אז אתם באמת מכניסים את הרשמים פנימה.
רשמים נופלים על מהויות. 
הרמה של המהות היא גבוהה יותר מזאת של האישיות. אנחנו מבינים כי ברמה גבוהה יותר יש משמעות גדולה יותר. עכשיו, כאשר אתם נחים ונגרעים מן האישיות – אתם חשים ומרגישים את האינטימיות של כל דבר סביבכם, כאילו הדברים הבינו ותפשו כי הם יכולים להמשיך לשחק ואתם לא תכעסו. אם אתם תכעסו אז אתם לא יכולים להירגע מן האישיות.
או כי זה כאילו אתם וכל דבר מסביבכם מרגיש ואתם מרגישים לפתע בנוחיות ומשהו יכול לצאת ולזחול החוצה מתוך כל אובייקט ולהראות לכם אותו חי.
ואז לפתע, החיים הולמים וטורקים את האישיות בחזרה אל מקומה והכול מת.
אדון אוספנסקי תיאר איך וכיצד המשמעות החשובה של כל דבר השתנתה כאשר הוא הגיע לרמה מסוימת או למצב אשר לתוכו הניסיונות שלו הביאו אותו.
כל אובייקט הפך להיות מלא כל כך. כל כך מבריק. ועם משמעות, עד כי זה היה כמעט בלתי ניתן לשאת את זה, וכך הוא כותב :

"אני זוכר כי ישבתי פעם מעשן על הספה, ישבתי על הספה והסתכלתי על המאפרה. זאת הייתה מאפרת נחושת רגילה. לפתע חשתי כי אני מתחיל להבין מה הייתה המאפרה, ובאותו זמן, עם תמיהה מסוימת וכמעט עם פחד, הרגשתי כי אף פעם לא הבנתי אותה קודם וכי אנחנו לא מבינים את הדברים הפשוטים אשר מסביבנו.

המאפרה עוררה סערה של מחשבות ודימויים וזה הכול היה כזה מספר אינסופי של מאורעות ; 
זה היה קשור למספר כזה עצום של דברים. קודם כל זה היה קשור עם כל דבר של עישון וטבק, וזה העלה מיד אלפי דימויים, תמונות וזכרונות. ואז הייתה המאפרה עצמה. איך היא הגיעה להיות ?
ומה לגביי כל החומרים אשר מהם אפשר היה לעשות אותה ? ובמקרה הזה נחושת – מה היא נחושת ? ואיך אנשים גילו את זה בפעם הראשונה ? איך הם למדו לעשות בזה שימוש ? איך והיכן הם השיגו את הנחושת אשר ממנה נעשתה המאפרה הזאת ? דרך איזה סוג של טיפול זה עבר, ואיך העבירו ונשאו את זה ממקום ומקום, וכמה אנשים עבדו על זה ובקשר עם זה ? ואיך הנחושת הפכה למאפרה ? שאלות אלו ואחרות לגביי ההיסטוריה של המאפרה עד היום בו היא הופיעה על שולחני.

אני זוכר כי כתבתי על חתיכת נייר כמה מילים כדי לשמור על משהו מן המחשבות האלו ביום למחרת.
וקראתי : "אדם יכול להשתגע ממאפרה אחת". 

עמוד 1548
המשמעות של כל מה שהרגשתי הייתה כי בתוך מאפרה אחת הייתה אפשרות של לדעת את הכל.
על-ידי כבלים וחוטים בלתי נראים המאפרה הייתה מחוברת לכול דבר בעולם ולא רק עם ההווה, אלא גם עם כל העבר ועם כל העתיד. המשמעות של להכיר את המאפרה הייתה להכיר את הכול.

התיאור של בכלל לא הביע אף במידה מועטה את הסנסציה-חישה כפי שהיא הייתה באמת, כי הרושם הראשון והעיקרי היה כי המאפרה היא חיה וכי היא חשבה והבינה וסיפרה לי על עצמה הכול.
כל מה שלמדתי, למדתי מן המאפרה עצמה. והרושם השני היה הרושם הרגשי הבלתי הרגיל והיוצא מן הכלל אשר היה קושר לכול מה שלמדתי מן המאפרה.

"הכול חי", אמרתי לעצמי באמצע ההתבוננות הזאת ; "אין שום דבר מת, זה רק אנחנו אשר מתים.
אם היינו הופכים להיות חיים לרגע אז היינו מרגישים כי הכול חי, כי כל הדברים חיים ומרגישים ויכולים לדבר אלינו".

אתם תבחינו כי אדון אוספנסקי אומר כי במצב הרגיל שלנו אנחנו מתים. 
זה נעשה לו ברור מן הרמה אשר אליה הניסוי שלו הביא אותו. המשמעות הזאת נפתחת אל יכולת הקבלה שלו. ברמה שלנו אנחנו לא מבינים ותופשים כי אנחנו מתים. אנחנו לא אוחזים ותופשים את החשיבות של ההערה : "תנו למתים לקבור את מתיהם". 
אבל אם אנחנו יכולים היינו להירגע מן האישיות אז היינו תוהים על הליצנות והדילוגים והקפיצות אשר בהם התפנקנו ולמה דחפנו בשיגעון כאשר אנחנו זורמים בזרמי הנהר ורצים לאורכו ובתוכו ומחוץ לו כאחת. מי היה זה האדם הזה אשר תפס שליטה ? מי היה זה האדם הזה אשר אותו אנחנו היינו חייבים לשרת, ואשר מכתיב את מה שאנחנו אמורים לחשוב ולהגיד, ואיך וכיצד אנחנו אמורים להתנהג ומה אמורה להיות המשמעות של הדברים, ככול שאנחנו תופשים יותר מבטים חטופים על האדם אז ככה הוא נראה יותר טיפש, אכזרי ורודני-טירני ? האם האדם הזה מורכב רק מ 'דמיון' ? 
האם יש אפשרות כי זה ה 'אני'-הדמיוני אשר גורם לנו כל כך הרבה בעיות ורוגז ודאגות היכן שבכלל לא צריך ? האם להירגע מן האישיות זה אומר להירגע מן ה 'אני'-הדמיוני הזה – הרגשת- ה 'אני' השגויה לגמרי המשתלטת עלינו ואשר רק כל כלי הנשק של העבודה והלימודים שלה יכולים להרוס ? אם היו משחררים אותי מן הרודנות והטירניות של ה 'אני'-הדמיוני האם הייתי רואה את הכול בצורה שונה ? הבה נראה מה ראה אדון אוספנסקי לגביי האדם הרודני-טירני הזה כאשר הוא עלה מעל ספירת ההשפעה של האדם הרודני-טירני אל רמה אחרת של מודעות :

"מקום גדול מאוד ואולי המקום העיקרי בכול מה שלמדתי היה עסוק ברעיון של ה 'אני'. כלומר בהרגשה ובתחושה של 'אני' אשר השתנתה בתוכי באיזושהי דרך מוזרה. וזה מאוד קשה לבטא את זה במילים. בדרך כלל אנחנו לא מבינים בצורה מספקת כי ברגעים שונים של חיינו אנחנו חשים ומרגישים את ה 'אני' בצורה שונה. ובמקרה זה כמו בהרבה מקרים אחרים נעזרתי ועזרו לי על-ידי ההתבוננויות הקודמים שלי בחלומות. ידעתי כי בשינה ה 'אני' מורגש בצורה שונה, ולא כפי שזה מורגש במצב של ערות ; ממש באותה שונות אבל בדרך אחרת,
 

עמוד 1549
'אני' הורגש בניסיונות האלו וההערכות האפשריות הקרובות ביותר יהיו כי הייתי אומר כי כל מה שמורגש בצורה רגילה בתור 'אני' הופך להיות לא 'אני', וכול דבר אשר מורגש בתור 'לא אני' הופך להיות 'אני'. אבל, זה רחוק מלהיות תיאור מדויק לגביי מה שהרגשתי ולמדתי. אני חושב כי תיאור מדויק הנו בלתי אפשרי. זה רק הכרחי ונחוץ לדייק כי חישה או הרגשת-סנסציה של 'אני' חדשה במשך הניסיונות הראשונים, הכי רחוק שאני יכול לזכור את זה – זאת הייתה הסנסציה או תחושה איומה ונוראה והרגשתי כי אני נעלם ומתנדף והופך לכלום. זאת הייתה אותה אימה של האינסוף אשר עליה כבר דיברנו קודם, אבל זה היה הפוך ובמקרה אחד זה היה ה ' הכול ' אשר בלע אותי ובאחר זה היה ה ' כלום '. אבל, זה בכלל לא שינה, כי ה 'הכול' היה שקול אל ה 'כלום'.

זה היה ראוי לציון כי בניסיונות אשר נערכו מאוחר יותר, אותה התחושה והסנסציה של הרגשת ה 'אני'  התחילה לייצר בתוכי את ההרגשה של ביטחון עצמי ושקט יוצאים מן הכלל, ואין שום דבר אשר יכול להיות דומה לזה בחישות ובסנסציות הרגילות שלנו. 
זה נראה כי בנתי באותו זמן כי כל הבעיות הרגילות, הדאגות והחרדות מחוברות וקשורות לחישה-סנסציה הרגילה של ה 'אני' ומגיעות ובאות כתוצאה ממנה, ובאותו הזמן מרכיבות ומזינות אותה.
לפיכך כאשר נעלם ה 'אני' אז כל הבעיות והחרדות והדאגות נעלמות.
כאשר הרגשתי כי 'אני' לא קיים, אז כל דבר אחר הפך להיות מאוד פשוט וקל.
אפילו ברגע זה התייחסתי לכך בתור מוזר כי אנחנו יכולים לקחת על עצמנו אחריות כל כך איומה כמו להביא את ה 'אני' לתוך כל דבר, ולהתחיל מן ה 'אני' בכול דבר.
בתוך הרעיון של ה 'אני' ובתוך התחושה והסנסציה של ה 'אני' כמו זאת אשר יש לנו בדרך כלל יש אמנם משהו לא נורמלי, סוג של יוהרה פנטסטית אשר גובלת בחילול הקודש, כאילו כל אחד מאיתנו קורא לעצמו אלוהים.\
ואז אני הרגשתי כי רק אלוהים יכול לקרוא לעצמו 'אני', וכי רק אלוהים הוא 'אני'.
אבל, גם אנחנו קוראים לעצמנו 'אני' ואנחנו לא רואים ולא מבחינים באירוניה של זה. "

                            בית אמוול (16.2.1952) אדם בעל חליפה אחת
אם האדם היה מורם פתאום לרמה של הוויה מעל הרמה שלו עצמו אז הוא היה נראה עירום, כי אין לו מלבושים של אמת אשר שייכים לרמה הזאת.
תדמיינו אדם אשר יש לו רק אמת חושית ואשר מובל למקום בו קיימת רק אמת פסיכולוגית. 
החושים לא מדריכים אל האמת. יש הרבה יותר מדיי פגמים ידועים של החושים אשר הם לא ידועים כמו האחד בו האדם עומד על ארץ חסרת תנועה והשמש וכול מארחי השמש מסתובבים סביבו בענווה כל 24 שעות. 
אנשים היו כועסים כאשר נאמר להם כי זה פגם או אשמה של החושים.  ל מ ה ?
כי התגלית הזאת פוגעת ומעליבה את החשיבות העצמית שלהם. ואני מדמה כי הרבה עדיין מאמינים, באופן מילולי, ומעטים מאוד חשים את זה אי פעם בצורה פסיכולוגית בתור אמת אשר סותרת את האמת אשר ניתנה על-ידי החושים.

 

עמוד 1550
הבחן איך אנשים מלבישים את הגופים שלהם כמו ילדים ואיזה כבוד ניתן לגוף. החיים החושיים יש להם עוצמה גדולה מאוד והתודעה – Mind מולבשת אצל רוב האנשים במלבושים שלה אך לא בשום דבר אחר. אין ברשות התודעה-Mind את המלבושים של אמת פסיכולוגית. אז אם אדם כזה, אדם ברמה של אמת חושית, היו מרימים אותו אל רמה גבוהה יותר אז הוא יופיע או ייראה עירום כאשר אין לו מלבושים שונים בשביל התודעה-Mind שלו.
עכשיו, אדם כזה אשר יש לו רק חליפה אחת, העבודה תהיה בשבילו אבן נגף המשכית וקבועה.
זה יהיה בשבילו שערורייה וסקנדל, אולי באופן סודי או אולי בפתיחות. והמילה היוונית אשר מתורגמת בתור 'נפגע ונעלב' בברית החדשה(ביוונית משהו כמו- Akavsaiw ), אנשים ראו את זה כשערורייה וסקנדל כאשר ישוע לימד אותם אמת פסיכולוגית כמו זה כי לשנוא זה לרצוח, במקום לעסוק בכמה פעמים נטלת ידיים ומה לא לאכול.

עכשיו, כל אחד הנו האמת שלו או שלה עצמם והטובות והטוב שלהם עצמם. וזה אומר כי איש או אישה אשר לוקחים אותם מבחינה פסיכולוגית הנו זה אשר כל אחד מהם מחזיק כטוב. יש את האיש או האישה הגופניים ואת האיש או האישה הפסיכולוגיים. ובשם אלוהים, אל תחשבו כי הם אותו דבר.
אז מה אתם מחזיקים באופן אישי בתור אמת ומה אתם מחזיקים כטוב ? מה אתם מבחינה פסיכולוגית ? זה בעל ערך להרהר ולשקף ולהגות ולחשוב על זה. אם אמת בשבילכם היא רק מה שהחושים מראים אז אתם בשקר – ממש כאילו אתם חושבים כי טוב לחלוטין מורכב מכך שהכול יהיה בדרך שלכם ואז אתם רוע. 
אבל, אנחנו מדברים כאן על התודעה-Mind החושית ובמיוחד על האדם אשר לתודעה-Mind החושית שלו יש רק חליפה אחת ובמיוחד על האדם אשר לתודעה-Mind שלו יש רק חליפה אחת – כלומר על האדם החושי. 
מאחר והחושים מוגבלים בצורה חמורה אז התודעה-Mind אשר מבוססת לחלוטין רק על העדות שלהם תהיה מוגבלת בצורה חמורה.
לדוגמא, היא תחשוב כי כאשר האדם מת ונקבר ולפיכך הוא ככה כבר לא ברור יותר לחושים אז אין לו ולא יכולה להיות לו אפשרות לקיום נוסף. 
אדם כזה יגיד : "אבל איך ? היכן ? אם אני לא רואה אותו או שומע אותו או נוגע בו ?"
כלומר, להיות תלוי רק בחושים בתור המקור של כל אמת אפשרית, ולפיכך הוא יכול רק להסיק כי למתים אין קיום נוסף והם רק נעלמים.
זאת היא חשיבה חושית. וזה על ידי כך שזה מגביל אותנו ושם אותנו בכלא. כלא זה מה שמגביל אותנו.
עכשיו, העבודה מלמדת אותנו כי אנחנו בכלא אבל אנחנו לא ערים ומודעים לכך. 
מה הטבע של הכלא ? הלימוד כי אנחנו בכלא הוא לימוד אזוטרי של הכלא.
פיתגורס לימד את זה כבר לפני 2600 שנים בערך. 
עכשיו, אם אנחנו מאמינים כי החושים שלנו מראים לנו את כל מה שאמתי וכך, כי הם מראים לנו את כל המציאות וכי אין מציאות אחרת קיימת, אז אנחנו שומרים את עצמנו בתוך הכלא של החושים.
כאשר קראתי לפני כמה שנים כמה רשימות הגעתי אל הקטע הזה : 
"אנחנו אמורים וצריכים וחייבים לפחד 'לא' לזכור את עצמנו, אנחנו אמורים וצריכים וחייבים לפחד להיות מתחת לכוח ולעוצמה של העולם. אנחנו צריכים ואמורים וחייבים להסתובב ולהפנות את הגב לצללים הזזים על הקיר לפנינו ולראות את האור. אנחנו צריכים לצאת מן המארה. 
זה נכון ואמת כי אנחנו כבולים בכבלים ובשרשראות ובקושי יכולים לסובב את הראש.
אבל, העבודה יכולה לשחרר בהדרגה את הכבלים והשרשראות ולשחרר אותנו לבסוף ". 

עכשיו, מתוך מה שנאמר אנחנו יכולים לראות כי חייב להיות שאנחנו נמצאים הרבה מאוד מתחת לכוח ולעוצמה של העולם אם אין ברשותנו שום דבר מלבד חשיבה חושית אשר מבוססת על העולם כפי שהיא מופיעה בפני החושים, ואין לנו שום חלק אחר ער של התודעה-Mind מלבד החלק החושי שלה. 

עמוד 1551
אנחנו יכולים לראות כי תודעה-Mind חושית כזאת תעשה שרשראות וכבלים חזקים מאוד ותצמיד אותנו בחוזקה בכזה מיקום ובכזאת פוזיציה – מנח, עד-כי אנחנו יכולים לראות רק את הצללים אשר מלפנינו ולהישאר בורים לגביי כל דבר מאחורינו.
תופעה, כלומר דברים אשר מופיעים וקורים – ייראו מניעים ו/או גורמים את עצמם והאמת והמציאות ייראו מרוכזות בהופעות האלו עצמן. וזה ממש יהיה כמו קולנוע אשר מייצר מחדש את הסיטואציה, האולם החשוך זאת היא המארה והדמויות אשר נעות על המסך הם הצללים המוטלים על הקיר, הסרט והאור אשר גורמים את הכול הם מאחורינו ומתעלמים מהם. ואנחנו בוהים במבט נוקב ובתימהון לפנינו ומהופנטים מן הצללים, לגמרי מהופנטים על-ידי הטריקים של החיים או אולי אני צריך להגיד, כי כל זה אף כפול ומוכפל. כאשר זה משתקף בחריץ הצר של החושים אשר יש לנו, האחד תוהה ותמהה איך תהיה המציאות החושית אם היה ניתן לנו חוש חדש, נגיד אחד אשר פותח את המחשבות של אדם אחר בפנינו וכך גורם לכול הצביעות להיות בלתי אפשרית.
תדמיינו את ההתרחבות של המציאות אשר באה ומגיעה מזה.
כי אם לכולנו היה את החוש החדש הזה אז החיים שלנו היו הופכים להיות בלתי אפשריים ברמת ההוויה שלנו ואף אחד לא יכול להעמיד פנים ואף אחד לא יוכל להגיד איזשהו דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר. בנפרד מ, מה שיקרה בבירור ומקצועות מסוימים, ואני עדיין עושה ספקולציות לגביי מקצוע הרפואה.

זה לבטח גורם לאחד לחשוב כי אם היו ניתנים לנו יותר חושים אז התודעה-Mind החושית אשר באה כתוצאה מכך והיא התודעה-Mind המבוססת ובנויה על החושים האלו – חושים חדשים וישנים – והיא תהיה דבר שונה מאוד מ, מה שהיא עכשיו.
מציאות חושית – המציאות המשותפת לכולנו – תהיה אז ברמה הרבה יותר גבוהה, והיא תחבק הרבה יותר אמת והרבה יותר מציאות ופחות שקריות, ופחות אשליות ומעט פגמים ורעיונות מופרחים. 
עכשיו, החושים הפנימיים נפתחים אל מציאות אחרת מן החושים החיצוניים. וזה יכול לגרום לנו להשתהות ולחשוב. ואנחנו יודעים כי העבודה מלמדת כי יש לנו יותר חושים פנימיים מאשר חושים חיצוניים. אז, לאיזה מציאות הם נפתחים ? 
אם החושים החיצוניים הנוכחיים שלנו מראים לנו רק חלק קטן, אז האם החושים הפנימיים אם הם היו עובדים אז הם היו יכולים להראות לנו חלקים נוספים וגדולים יותר מ, מה שהנו אמתי ?
אנחנו לא יכולים לצפות אפילו להתפתחות שלמה של הידע וההוויה שלנו כי זה אי פעם יגלה איזשהו דבר כמו הטוטאליות המלאה של המציאות כולה.
ולחשוב כך זאת היא רק דוגמא אחת של המצב של חילול הקודש ההמשכי אשר בו אנחנו חיים,
ממש בחוסר דאגות, שחוק ומשעמם ונדוש כמו כאשר אנחנו אומרים 'אני' כאילו יש לנו אחד – וזה סוג של חילול קודש אשר ילד קטן יימנע ממנו עד כמה שזה אפשרי.
אנשים מאמינים כי הם היו יכולים להבין כל דבר אם רק היו מסבירים להם את זה. 
עכשיו, התודעה-Mind החושית כפי שהיא בהווה היא חילול הקודש בעצמו.
זאת היא שרשרת כבדה סביב הצוואר אשר כמעט מונעת את האדם אפילו מלהסתובב אחורה מספיק בשביל להתבונן בעצמו, כי החושים בקושי יכולים להתבונן בעצמם. 
ואל תטעו בזה כאילו זאת שרשרת כמחרוזת פנינים, ואל תתגאו בגישה ההגיונית שלכם לחיים, הישירה הברורה והעובדתית. 
ואם אתם עושים כך אז אף פעם לא תקבלו את החושים הפנימיים האלו אשר הם לא בשימוש כדי שיפעלו כי הם כל כך עדינים ופותחים אתכם הלאה לכאלו טווחים חדשים של משמעות, כפי שאחיזת האישיות-המזויפת עליכם הולכת ונחלשת.
הדעות החורקות שלכם על עצמכם והמצוינות והזכות-העצמית המצחינה והמסריחה שלכם אשר היא מריחה רע בהיות רגשות אלו רגשות שקריים, אשר יספיגו וירטיבו ויטבילו את האור הפנימי שלכם.

 

עמוד 1552
ותהיה לכם נשמה רטובה כפי שקראו לזה הקדמונים העתיקים. הם אמרו כי נשמה יבשה היא טובה יותר מאשר נשמה רטובה – כי היא יכולה לשמוע ולראות יותר.
הרבה עבודה על עצמכם היא נחוצה והכרחית בתור התחלה כדי לעבוד בצורה חלושה. 
בגלל זה אנחנו לומדים ועושים את השיטה הזאת במשך זן כל כך ארוך. התודעה-Mind החושית עם החשיבה החושית שלה, חייבת לעבור שינויים גדולים וזה מתחיל רק על-ידי זה שחושבים יותר ויותר מתוך הרעיונות של העבודה, ועל-ידי הוספה או תוספת קבועה של מחשבות אשר נולדים מתוך הרעיונות אשר לומדים בעבודה, ואם אפשרי אז תוספת יומיומית, אשר מצטברת ומצטברת עד אשר תגיעו אל 'מתנויה'.
בצורה ברורה תגיעו אל 'מתנויה' ואז התודעה-Mind החושית הופכת להיות רק חלק מן התודעה-Mind החדשה. אל תבטחו בתודעה-Mind החושית. היא משרתת מועילה. אך אל תתנו לה להיות המסטר שלכם. תזכרו כי החושים עובדים ופועלים רק ברגע הנוכחי של ההווה.
הם לא מראים לכם את העבר אשר נמצא במימד אחר – כפי שעושה כל העולם כולו. 
אז אל תבטחו בתודעה-Mind החושית.

                                    בית אמוול (23.2.1952) 
             מאמר על 'אניים' מסוימים. עם מה שאתם קוראים ומקשיבים ?
כאשר אתם קוראים ספר לבד אז יכול להיות כי אתם בעיקר משתמשים במרכז הרגשי או במרכז השכלי או במרכז התנועה. אם זה קשה לתפוס אתם קוראים את זה בעיקר עם המרכז השכלי וזה יהיה הכרחי להשתמש ב 'תשומת לב מכוונת' ואתם תזכרו את זה עם קושי. או את תמצאו כי אתם בקושי הבנתם איזשהו דבר ואתם חייבים לזכור את זה מחדש.
ככלל אנחנו בדרך כלל לא קוראים את זה מחדש וככה לרוע המזל אנחנו לא לומדים שום דבר חדש.
אם אתם קוראים עם המרכז הרגשי אז הספר יהיה חייב להיות מלהיב או רומנטי, ואתם תקראו אותו עם 'תשומת לב אשר נמשכת לזה – זה מושך אתכם' כי תשומת הלב שלכם תימשך ולא תהיה מכוונת, אל הדמויות ואל הסיפור ואתם תצטרכו להשתמש בתשומת הלב המכוונת רק ברגעים בהם אתם כבר לא ממש מצליחים לעקוב אחר המזימה או אחר המשמעות של איזה משפט.
אתם תזכרו את זה לעתים קרובות בקלות מפתיעה ולפעמים גם שנים מאוחר יותר.
אבל, אם הסיפור דורש יותר מדיי תשומת לב מכוונת אז אתם תזרקו את זה הצידה.
זה בגלל שזה נופל בין מרכזים.
אם אתם עסוקים או מודאגים או עסוקים מנטאלית עם איזשהו מאורע בייתי או משפחתי ואתם פותחים ספר כדי להסיח את דעתכם אז אתם קרוב לוודאי תקראו אותו עם מרכז התנועה אשר דורש 'אפס' תשומת לב. אנשים מסוימים קוראים חלקים גדולים מתוך ספרים רק עם מרכז התנועה, במיוחד אם הם מבואסים ומתוסכלים או אם הם חושבים בצורה עצובה וקודרת כי הם אמורים לקרוא.
במקרה כזה שום דבר לא נרשם. לא תזכרו את זה בכלל. כי אפס תשומת לב לא משאירה כלום בזיכרון. ולבסוף, הרבה מאוד אנשים בכלל לא קוראים.

עכשיו, הבה אעזוב את שאלת המרכזים עצמם והבה נגיע אל 'אניים'  בתוך מרכזים כי היום אני רוצה לדבר יותר במפורט לא רק על איך האחד קורא כאשר הוא לבד, אלא אבל על איך האחד מקשיב לאדם – כי קריאה היא צורה של הקשבה אבל שונה. ואני מתכוון כי משתמשים ב 'אניים' שונים.
 

עמוד 1553
השאלה היא : איזה 'אני' קורא, או איזה 'אני' מקשיב בכול רגע ? וזה מביא אותנו פעם נוספת אל השאלה של ה 'אניים' באופן כללי ולכול הדוקטרינה השלמה של ה 'אניים' אשר היא בעלת כזאת חשיבות בלהבין ולעשות את העבודה באופן מעשי.
העבודה מלמדת בצורה מדהימה כי 'אף אחת' מן המחשבות ומן הרגשות שלנו הם לא שלנו עצמנו, והיא אומרת כי הם הושרו בתוכנו על-ידי 'אניים' שונים.
אבל, אנחנו לוקחים את כולם בתור עצמנו וחושבים עליהם בתור מחשבות והרגשות שלנו ואנחנו אומרים 'אני חושב'. וזאת היא אשליה.
הם לא המחשבות שלנו והם לא הרגשות שלנו (ומצבי הרוח, התאוות והחישות-סנסציות) אלא אלו הם 'אניים' שונים אשר מדברים דרכנו. כלומר, הם המחשבות וההרגשות של, במקרה שלי, של אנשים אשר הם לא אני אבל אשר אותם בלי שאלה אני לוקח בתור עצמי.
הדבר הבלתי רגיל הנו כי אף פעם לא גיליתי כי זה ככה עד אשר התחלתי להבין ולתפוש כי חייתי כל השנים האלו עם מצב העניינים הזה אשר הוא פתוח וברור לי אם רק הייתי מסתכל.
כן. אבל זה לא פתוח וברור לראייתי החיצונית או לאיזשהו מן החושים החיצוניים.
אני אף פעם לא גיליתי קודם כי אני אף פעם לא השתמשתי בחוש הפנימי – כלומר, ראייה פנימית או מראה עין פנימי. 'אף פעם לא התבוננתי  בעצמי' ועדיין ניתן לי הכוח של התובנה והראייה פנימה.
וכתוצאה מכך האנשים האלו, ה 'אניים' האלו אשר שיחקו עד עכשיו עם החיים שלי כרצונם, אבל לא חשדתי בכלום.

עכשיו, הגעתי להכיר כמה 'אניים' בתוך עצמי אשר אני יכול להבחין בגישתם ונוכחותם על-ידי מגוון סימנים וסימפטומים. אם ניקח דוגמא : אחד מהם מתחיל בדרך כלל על-ידי זה שקודם הוא משפיע עליי באופן פיזי ואז הוא מוביל הלאה ומעלה הרגשות מסוימות אשר מלוות בקווי מחשבה מסוימים, אשר רבים מהם מוכרים עכשיו אבל עדיין לא כולם.
כלומר, אני עדיין חושב כי זה 'אני' חושב חלק מן המחשבות אשר הוא משרה בתוכי כי אני מסכים איתן. ואני יכול להתבונן במחשבות האחרות אשר הוא מציע לי בתור כאלו אשר הן לא שלי.
המשמעות של זה היא כי אני לא מסוגל להתבונן במלאות ב 'אני' הזה מאחר ואני לוקח חלק ממנו בתור 'אני' – כלומר, אני קורא לחלק הזה 'אני'.
אז אני לא יכול להיפרד ממנו לגמרי והמשמעות של זה היא כי ה 'אני' הזה עוד לא אובייקטיבי בשבילי לחלוטין באופן יסודי ואני לא יכול לראותו כנפרד ממני ונבדל ממני לגמרי ובתור כזה שהוא בכלל לא 'אני' אלא אבל אדם נוסף בתוכי אשר רוצה כי אני אקח אותו בתור 'אני'.
עכשיו, לפעמים אני מקשיב ל 'אני' הזה וסובל ממנו הרבה אחר כך.
זה קורה כאשר התבוננות מסוימת מתחוללת ו, ה 'אני' הזה אשר מחליק פנימה מדבר פתאום מתוך הפה שלי והוא מנהל את זה דרך מה שאני חושב בתור אמת.
בחלק מן הדברים אשר הוא אומר אני יכול להתבונן כי הם בבירור לא אמת.
הם שקרים וככה הם לא אני. אבל, כפי שאמרתי, משהו מתוך זה או חלק מזה נראה כמו אמת וזה איך זה נכנס פנימה. ואני נכשל לראות כי כל ה 'אני' השלם הנו אדם רע אשר מחפש לעשות לי רע, כי כאשר אני מקשיב עם  ה 'אני' אז הוא מעוות את מה שאני מקשיב לו ומעייף ומטריד אותי אחרי שהוא אכל ממני מספיק על-מנת לספק את עצמו למשך איזה זמן, בינתיים.

אני עדיין לא יכול לראות כי הוא משתמש בשביל מטרותיו שלו עצמו בחתיכות של אמת כדי להתגבר עליי.
או שוב, כאשר אני קורא לבד, אני יכול להפוך להיות ער כי הוא שם קורא בשבילי. ואז אני יודע כי יש משהו בספר אשר הנו דומה ל, מה שהוא תמיד רוצה כי אני אחשוב ; וכאשר אני חוזר עמוד או שניים אחורה אז אני קרוב לוודאי אמצא מה זה היה ומתיי ה 'אני' הזה חטף את ההזדמנות לשליטה והחליק פנימה בלי שאבחין והוא מתחיל את ההיפנוזה החולנית השטנית שלו.

עמוד 1554
אני מדבר כאן בחומר כי 'אניים' שליליים צריך לקחת אותם ברצינות ובחומרה ככול שהאחד עובד.
חלק מחביאים את כניסתם במסווה ומעטה של גלימה תמימה. 
אבל, תזכרו כי כל ה 'אניים' השליליים כולם רוצים רק לעשות רע ולהרוס את העבודה שלכם.
הם מבקשים ומחפשים למשוך אתכם עמוק יותר אל תוך הכלא.
הבעיה היא כי כל הזמן אנחנו מחזקים את אותם 'אניים' על-ידי זה שאנחנו מקשיבים באמצעותם ומאמינים להם, ועושים רק מעט מן ה 'אניים' האחרים שלנו.
עכשיו, אני ממש קורא לבד ולא מצפה לאף אחד, אך ה 'אניים' האלו אשר קוראים הם לא אותו דבר כמו כאשר יש אנשים אחרים מסביבי, או כאשר אני מצפה כי יפריעו לי.
אני מתכוון, כי אם אני באמת מתעניין לעומק הספר אז ה 'אניים' אשר מקשיבים לא כוללים בתוך המעגל שלהם את ה 'אני' אשר ניסיתי לתאר מעל.
אתם צריכים וחייבים לעשות את ההתבוננות שלכם עצמכם על זה.
עכשיו אני אעזוב את הדוגמא הזאת, כאשר אני ממש ער לכך שהיא לא נעשתה בצורה אשר מתארת ומתאימה בדיוק. ובאופן חלקי בגלל הקושי של השפה.

אז אנחנו צריכים לאט ובכאב להגיע אל ההבנה והתפישה כי כפי שאנחנו ברמה שלנו, אין לנו שום דבר אשר לו אנחנו יכולים לקרוא 'אני'.
זה הנו דמיון לחלוטין לדבר כאילו יש לנו, יש לנו רק 'אני-דמיוני, כלומר, אנחנו מדמיינים כי יש לנו 
'אני'-אמתי קבוע ובלתי משתנה. אבל, אין לנו. וזאת היא מכה קשה ואיומה לגאווה של האחד להתחיל לראות את האמת הפסיכולוגית הזאת אשר החושים החיצוניים שלנו סותרים.
חלק מתעלמים מן הרעיון עצמו בתור שערורייתי ואבסורדי ומנוגד להיגיון.
לפיכך תנסו להתבונן ב 'אניים' שלכם. ותנסו לראות כי אלו הם 'אניים' חושבים ומרגישים וכי הם משרים את מצבי הרוח האלו והמחשבות אשר חוזרים על עצמם ואשר מהם אתם סובלים.
העבודה תשמור ותטפח ותעזור ל 'אניים' הטובים שלכם. 
אבל, ביחס ל 'אניים' הרעים שלכם, הדרך לשחרור היא לפשוט את עורם ולקרוע מהם את הרגשת 
ה 'אני' היקרה (יקרת הערך) אשר כל כך בטיפשות אתה מפזר, בהרשותך ובכך שאתה מאפשר להם לגנוב אותה ממך כל הזמן, ובלעדיה הם יהיו חסרי צורה.
אבל, התבוננות בלתי שלמה לא תשחרר אתכם.
בהדרגה ההתבוננות שלכם חייבת להפוך להיות התבוננות שלמה, כך ש, הרגשת ה 'אני' השלמה כולה תיסוג ותסתלק ותפרוש. אז הם נעלמים ואתה משוחרר לחופשי מקניינם ומחזקתם ושייכותם ובעלותם וכיבושם.

                         בית אמוול (1.3.1952) העבודה ואהבה לא נכונה
העבודה חייבת להפוך להיות בשבילכם מציאות אלא אם כן היא הופכת להיות אמתית בשבילכם היא לא יכולה לעזור לכם. אתם חייבים לעשות מקום בשביל העבודה. אם אתם נשארים מלאים מעצמכם, אז לעבודה אין מקום להיכנס. אם אתם לא מוותרים על כלום אז היא לא תיתן לכם כלום.
היא לא תיתן לכם כלום כי היא לא יכולה.
אם אתם לא מוותרים למענה על שום דבר אז היא אף פעם לא תאמין לכם, ואם היא אף פעם לא תאמין לכם, אז אתם אף פעם לא תוכלו לרצות ולצוות אותה. ואם אתם אף פעם לא תרצו ותצוו את העבודה אז אתם אף פעם לא תעשו את העבודה.
אתם אף פעם לא תאמינו בה אם אתם אף פעם לא תכירו ולא תודו ותאשרו אותה.
ואם אתם אף פעם לא תרצו ותצוו אותה אז אתם אף פעם לא מאמינים לה.

 

עמוד 1555
ואם אתם אף פעם לא האמנתם בה אז אתם תישארו באמונות הנוכחיות שלכם, אשר הן לא אמונות, אם הן אמונות של החושים או אם הן דעות. ואם אתם לא מאמינים לעבודה אז היא לא תאמין לכם.
היא לא תיכנס אל תוככם ותשוחח אתכם ותראה לכם איזה אפשרויות יש לכם ולהיכן אתם יכולים ללכת. 
אתם אף פעם לא תדעו ולא תכירו את ההנאה היוצאת מן הכלל של השיחות האלו אשר במקרה שלי היו בהתחלה חיצוניות ועכשיו הן פנימיות – ההנאה לדעת כי העבודה היא שלכם, לא בתור דבר בעולם אשר אותו אפשר לגנוב וכמו כן גם לא הרכוש והקניין האקסלוסיבי ומושא הקנאה שלכם.
אלא אבל, בתור משהו אשר הרשה לכם ונתן לכם רשות.
אני לא מלקט ואוסף ומהרהר במחשבות האלו אשר הדפוסים שלהם נוצרו על-ידי רגשות כגון קנאה וקנאות ושנאה כי אלו מגיעים מן האהבה-העצמית אשר היא שבעת רצון והיא כבר לא מהנה יותר אלא במקום זה יש לה את ההרגשה כי הנך חנוק. זאת כבר לא עוד האהבה-העצמית אשר גורמת לי לחפש המשכיות בעבודה הזאת. כי אם זה היה כך אז יכולתי להמשיך איתה.
אם המטרה שלכם בעבודה הזאת היא רק מתוך אהבה-עצמית, אז תגיעו להיות מול מחסום וחסימה.
איך זה יכול להיות אחרת ?
אם אין לכם בלבכם מקומות נעימים אלא אבל מלבד אלו של אהבה-עצמית מנצחת, אז איך אתם יכולים לאהוב את העבודה ? האחד הנו האהבה אשר בו.
יכול להיות כי אתם כבר יודעים את זה, אבל המשמעות של זה לא אומרת כי אתם ראיתם את האיכות של האהבה שלכם. איך אתם יכולים להגיע אל משמעות גבוהה יותר אם המשמעות הכי גבוהה שלכם זה כי הכול יהיה בדרך שלכם עצמכם ואשר זה מה שהאהבה-עצמית תמיד רוצה ומחפשת ?
כאשר אתם מגיעים אל המחסום אשר הוא בגלל האהבה-העצמית אז משהו צריך להיכנע, אתם יודעים. משהו צריך לבכות ולזעוק. אתם יודעים. 
כן. אבל אחרי זה ישנו שחרור.
אתם כבר לא תנטרו יותר טינה כפי שהייתם קודם.
ובמקום שהלב שלכם יהיה בתוך אהבה-עצמית וכך תמיד נפגע ונעלב, יהיה שם משהו יותר עדין ואהוב. במקום שהאהבה-העצמית תוביל אתכם אתם תתחילו להיות מובלים על-ידי העבודה.
אתם תכניסו משהו פנימה, אשר אולי אתם אף פעם לא הבנתם ותפשתם כי שמרתם אותו בחוץ.
אתם אולי לא יכולים להגיע אל אהבה סופר-חושית (חושית=סנסואלית) כלומר, לחשיבה פסיכולוגית (או רוחנית) – דרך אהבה-עצמית.
חשיבה חושית-סנסואלית ואהבה-עצמית הן מאוחדות.
                       *                                     *                                       *
ה 'אניים' אשר עזרו לכם להגיע אל המקום שלכם בחיים לא בהכרח יעזרו לכם בעבודה.
אתם לא יכולים לקחת את העבודה הזאת בתור מצעד החיים שלכם ו/או דרך החיים שלכם או ה 'אניים' של הקריירה שלכם.
חלק מן ה 'אניים' של החיים יהיו מועילים, לא בתור מובילים ו/או מנהיגים אלא ייקחו מקום שני.
ה 'אניים' של החיים שלכם שייכים לחלקי מרכזים אשר החיים פיתחו בתוככם – ה 'אניים' אשר מתייחסים לעבודתכם לקריירה או לג'וב שלכם.
אבל, אלו חלקים אחרים בתוככם אשר צריכים להפוך להיות ניתנים לקבלה, 
האם אתם חושבים על עצמכם כי אתם מצליחים בחיים ?
אז, אל תדמיינו כי ה 'אניים' האלו ייעשו את זה בשבילכם גם בעבודה.
ה 'אניים' אשר יוצרים ועושים אתכם מצליחים בחיים לא בהסתגלות ולא בשביל לתפוס ולאחוז את המשמעות של העבודה. הם שייכים למנהגים ולאורחות החיים ולמוסכמות ו, ל, מה שאתם יודעים ולרחוב הראשי שלכם.
הזרעים של העבודה לא יכולים לגדול שם.
הם גדלים רק באיזשהו מרחק מסוים מצדי הדרך – החוצה בשדות ובאזורי הספר הכפריים.
זה למה אתם יכולים לקחת את העבודה תוך כדי הליכת החיים שלכם אשר מבלבלת הרבה אנשים. וזה למה העבודה מלמדת כי אנחנו צריכים וחייבים להפשיט מלבושים ושכבות אשר נוצרו על-ידי החיים וכך להגיע אל מה שהוא יותר עצמנו.

עמוד 1556
הזרעים של העבודה אשר נזרעו בתוך האהבה-העצמית לא משתרשים כראוי.
למרות כי הם יכולים בצורה פורמטורית-צורנית בצד של הידע, זה לא יהיה ככה בצד של ההוויה.
העבודה היא כדי לפתוח משהו אשר נסגר קודם ואשר עוזר להבנה.
האהבה-העצמית לא תיכנע לאהבה.
זה תמיד כך בתוך כל הדברים והכיוונים, כי אהבה באה על-חשבון אהבה-עצמית.
המחסומים מגיעים אז אל מחסום, וראיתי הרבה אשר מגיעים, ואחד אשר הגעתי אליו ונשארתי בו עד אשר הראו לי את המבנה של העבודה ואת שלי, ומשהו פתח דרך ואפשר מעבר.
במשך זמן רב רציתי להיות הראשון בעיניי המורה שלי.
רציתי את זה יותר מאשר רציתי את העבודה.
אתם חייבים להבין בבירור ל- מה אני מתכוון כאן, רציתי כי האהבה-העצמית שלי תהיה שבעת-רצון ומרוצה. האהבה-העצמית רוצה תמיד איכשהו להיות ראשונה. והיא יכולה להיות קטנונית ממש.
וכאשר זה לא קרה אז אני הזעפתי פנים ורתחתי וזעמתי.
האם אינכם רואים כי הייתי צריך כי ינהגו בי בצורה של שוויון נפש ואדישות, ואת הסיבה למה ?
אנחנו לא יכולים להניח כי העבודה תהפוך אי-פעם למציאות בשביל מישהו מאיתנו אם אנחנו שמים מוטיבים אחרים ואינטרסים ואהבות הרבה לפני זה או גורמים לזה לשרת אותם.
אנחנו לא יכולים אז לצפות כי זה יעזור בפחד ובמתח שלנו, על-ידי זה שנפנה אליה בתור פתרון ואמצעי אחרון. השליחים שלה לא ישמעו. מאחר והאהבה-העצמית לא יכולה לחשוב בצורה נכונה מבחינה פסיכולוגית או רוחנית כי היא לא מודה בשום דבר אשר יותר גבוה ממנה בעצמה,
והיא תשמור אותנו כבולים בכבלים ובשרשראות לתודעה-Mind החושית. 
וזה אומר ומשמעותו כי אנחנו ניתן את הכוח ואת העוצמה החיצוניים הנמוכים יותר ולא את הפנימיים הגבוהים יותר. וזאת תהיה אשמתנו שלנו. אנחנו נהיה נשלטים על-ידי החושים.
אבל, את הגבוה צריך לבסס ולמסד מעבר לכול ספק, כי רק זה הופך אותנו ומסובב אותנו ועושה את האישיות פסיבית כדי שהמהות תגדל. כי זה הופך ומפנה אותנו בדרך הנכונה למעלה.
האהבה-העצמית מסובבת כל דבר אל הכיוון הלא נכון אז זה רק שהאחד לא יוכל לתפוס אף-פעם מה העבודה היא ולמה.
המילולי אשר הנו צר, קפדן, מחמיר ומייגע, פריך ושביר ובלי חסד, צולב אז את הפסיכולוגי באופן יומיומי. החושים וההיגיון צולבים באופן יומיומי את הרוח ואז האהבה-העצמית נשארת תקינה.

                            בית אמוול (6.3.1952) אסוציאציות ו 'אניים' שליליים
"אנחנו רואים אדם אתמול ולא היום".   ואני אסביר את המשמעות של זה. אנחנו לא מכניסים פנימה שום דבר חדש לגביו כי הרשמים שלנו עליו נופלים תמיד ומגרים בתוכנו תמיד את אותן אסוציאציות.
אנחנו לא מודעים אליו ולגביו אלא אבל אל האסוציאציות שלנו לגביו.
אנחנו לא רואים את האדם הזה בנפרד מן האסוציאציות.
אנחנו לא ערים לגביו בצורה אובייקטיבית אלא אבל ל- מה שבאופן סובייקטיבי אנחנו משייכים אליו.
אז האב רואה את הבן שלו בתור ילד קטן ואמא רואה אותו בתור התינוק אשר בזרועותיה.
ובאותה הדרך, הבן רואה את הוריו.
במיוחד את אמו, כפי שהם היו. אם הוא מגלה, נגיד, כי האמא שלו היא לו כמו שהאסוציאציות שלו גורמות לו לחשוב לגביה, אז הוא יכול להיות באימה ובבהלה. כי הוא כמובן מאמין כי הוא 'חושב' על האמא שלו והוא לא מבין ותופש כי הוא בכלל לא חושב. אלא, כי החשיבה שלו היא לא שום דבר יותר מאשר אסוציאציות מכאניות,

 

עמוד 1557 
אשר פועלות בתוכו בכול פעם בה הוא רואה או נזכר בה (באמא ), והיא אף פעם לא אדם עצמאי בתוכו, אשר יש לה את הקיום הנפרד שלה עצמה ; וכמו כן, גם הוא לא ככה בשבילה.
לחיות רק בתוך אנשים אחרים, לחוש ולהרגיש את הקיום של האחד רק בדרך הזאת, זאת היא חולשה אשר  נראה כי היא אחראית להרבה מן הטעויות והאומללות האנושית.
הבסיס הפיזי של אסוציאציות אשר רצויות או לא רצויות כאחת, או מועילות או לא מועילות כאחת, זה הנו המוח. 
אנחנו חייבים להיאבק נגד היבטים מסוימים של המוח המכאני.

עכשיו, חלק מן האנשים לא רואים את ההבדל בין רשמים לאסוציאציות. 
רשמים מגיעים אלינו מבחוץ בעיקר דרך האוזניים או העיניים.
העבודה מלמדת כי האסוציאציות בתוכנו, רשומת על גלילים בתוך מרכזים כמו גלילים של פונוגרף משעווה (פונוגרף= המכשיר הראשון  להשמעת מוזיקה לפני הפטיפון).
כאשר אנחנו רואים אובייקט מוכר, מתחיל להסתובב גליל אחד או יותר אשר מכילים רישומים מן העבר ומשויכים לאובייקט הזה. וזאת הייתה הכוונה במשפט הפתיחה : 
"אנחנו רואים את האדם אתמול ולא היום".
המשמעות של בפשטות אומרת כי אנחנו רואים אותו דרך אסוציאציות אשר שייכות לעבר
ואנחנו לא רואים אותו עכשיו בהווה. אז אנחנו רואים אותו אתמול ולא היום.
היום אנחנו רק מזהים אותו או בקושי מכירים אותו. ממש כפי שאנחנו בקושי מזהים כל דבר אחר.
אנחנו לא רואים את הדברים בצורה טרייה ורעננה. 
מן הסיבה הזאת אנחנו לא יכולים להכניס פנימה איזשהו דבר חדש. אנחנו דומים לפראיים האלו אשר בראותם בפעם הראשונה ספינות מפרש גדולות הם לא הבחינו בהן אלא בהו בעניין בסירות הקטנות אשר חתרו אל החוף.  כי זה היה משהו מוכר, משהו אשר אותו הם יכלו להכניס פנימה על-ידי אסוציאציות שהיו להם בגלל הסירות שלהם עצמם.  
אז כמונו הם לא יכלו להכניס פנימה איזשהו דבר גדול בצורה ניכרת מ – מה שהם היו מורגלים בו.
אנחנו לא אוהבים שום דבר בלתי מוכר.
לדוגמא, אנחנו לא אוהבים את הרעיון כי אנחנו מכאניים או ישנים, או כי אנחנו לא ערים ומודעים כראוי או שליליים או כלוב של 'אניים'.
אין לנו שום אסוציאציות אשר נוצרות מראש ויכולות להכניס פנימה רעיונות לא מוכרים ופוגעים ומעליבים מן הסוג הזה. אז, אנחנו מתנגדים אליהם ויש לנו טינה כלפיהם.
רק על-ידי התבוננות על עצמנו ועל מה שקורה בתוכנו לאורם של רעיונות כאלו אנחנו יכולים לעשות רישומים חדשים על מרכזים ואשר דרכם אנחנו יכולים להכניס אותם פנימה ולראות את האמת הממשית שלהם.
רישומים אלו הם שונים מן האסוציאציות הרגילות. הם נעשו במודע כי התבוננות פנימית על עצמך חייבת להיות פעולה מודעת. היא לא יכולה לקרות בצורה מכאנית.
כמו כן, גם הרשמים אשר נרכשו בהתבוננות-עצמית הם לא מן העולם בחוץ דרך חושים חיצוניים אלא דרך חוש פנימי אשר ניתן אבל לא משתמשים בו – הוא לא בשימוש, עד שקט בתוך עצמי, צופה ומשקיף על מה שקורה בתוכי, ואשר אליו ולתוכו אני צריך לשים יותר מודעות, יותר ויותר את תחושת האני שלי על-ידי כך שאני מושך אותו אחורה וגורם לו לסגת (באופן משעמם ומייגע ובעייתי) מ – מה שהוא מתבונן בו. 
הריכוז ההדרגתי של מודעות ותחושת ה 'אני' מתחילים אז בנקודה הזאת, ואשר אז הופכת להיות 
'אני-מתבונן' באופן פרקטי ובתור ניסיון מעשי.
האחד אז מתחיל במסע מוזר וקשה אל אני-אמתי אשר נמצא מעל ה 'אני-המתבונן.

אני רוצה עכשיו לקרוא את תשומת ליבנו לגביי כיצד ואיך מצבים פסיכולוגיים יכולים להשפיע על אסוציאציות בתוכנו. אתם הבחנתם כי כאשר אתם מרגישים במצב נעים אז אתם נוטים כי יהיו לכם אסוציאציות נעימות עם האדם ואתם מחייכים וקורנים עליו או עליה : וכאשר אתם במצב לא נעים אז אתם נהיים מחוברים אל אסוציאציות לא נעימות.
 

עמוד 1558
ובקצרה, המצב הרגשי משנה את הסידור ואת הארגון של הדברים.
אבל, 'אני' שלילי עוצמתי יכול לא רק לשנות אתכם אלא גם להזיק לכם. הרגשות הרגילים המטלטלים כמו מטוטלת, נעים וזזים ונעים וזזים בחזרה, והם לא נראים לי כמו רגשות שליליים אשר לעתים קרובות נדבקים למשך זמן רב. 
ובעובדה, האפיון שלהם זה כי הם 'מתמידים ומתעקשים' ורצים וממשיכים בעצמם.
עכשיו, אפשר לחשוב כי מצבים שליליים הם מנוגדים והפוכים לכול דבר אשר אפשר לקרוא לו אמנות פוזיטיבית, אשר משתוקקת להעביר משמעות מרמה גבוהה יותר וכך מחפשת את הטוב והאמת,
והיא לא יכולה לראות בהכול רק את הגרוע ביותר.
אשתמש בלהגיד, הם חורגים ועוברים ומפרים את המגבלות של הסביר והם תמיד בכיוון הלא נכון, והם גורמים ועושים כי תהיה יותר שקריות, כיעור ועיוות ושקרנות ולעתים קרובות מעבר ל – מה שניתן להאמין או לרפא.
מצב שלילי עושה את השלילי רק עוד 'יותר שלילי', והוא לא יכול לעשות אחרת.
כי באופן בסיסי הוא בעל כוונה רעה, והוא מוביל למטה מן השנאה אל האלימות והאכזריות ורצח 
והוא יכול להיות מומר בטרנספורמציה רק לצורות של רוע.
כל מצב שלילי פועל ועובד על אסוציאציות אשר רשומות על גלילים בתוך מרכזים וכך הוא מעוות אותם, ואם נבדוק ונעצר באופן חמור ואכזרי, הוא משתדל להשחיר כל דבר טוב אשר רשום בהם ולהאיר בזרקורים כל דבר רע, וכול רגש שלילי.
לפיכך הוא ההיפוך המנוגד לאיזושהי אמנות חיובית.
לחרוג ולהפר את הגבולות והמגבלות של הסביר וההגיוני ותמיד בכיוון של מושלמות גדולה יותר ומשמעות גדולה יותר. אנחנו חייבים לא לנהוג בקלות ולהקל ראש בכוח העצום והמספר של 'אניים' שליליים אשר מחפשים להרע לנו על-ידי זה שהם משקרים ומעוותים את האסוציאציות.
לבסוף אתם תהיו חייבים לפגוש אותם, כאשר הארמגדון שלכם (ארמגדון-חזון אחרית הימים וסוף העולם) אכן יגיע אם אכן הוא ייעשה כך אז הם באמת 'לגיון' כפי שהם הגדירו את עצמם כאשר ישוע שאל לשמם : (הברית החדשה, מרקוס פרק ה' פס' 7-9)  : " 7 וַיִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֶר מַה־לִי וָלָךְ יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל עֶלְיוֹן הִנְנִי מַשְׁבִּיעֲךָ בֵּאלֹהִים אֲשֶׁר לֹא תְעַנֵּנִי׃ 8 כִּי הוּא אָמַר אֵלָיו צֵא רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן־הָאָדָם הַזֶּה׃ 9 וַיִּשְׁאַל אֹתוֹ מַה־שְּׁמֶךָ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לִגְיוֹן שְׁמִי כִּי־רַבִּים אֲנָחְנוּ׃ " 

כן. ה 'אניים' השליליים שלנו הם רבים והתודעה-Mind החושית (סנסואלית) שלנו היא הבית שלהם כי זה כמו קבר בשביל האדם הרוחני הפנימי.
עכשיו, רגשות שליליים מזיקים ופוגעים בנו גם בהרבה שיטות אחרות, כמו להחשיך את הכול כפי שהתמנון או הדיונון (אוקטופוס) עושה כאשר הוא משפריץ דיו, וכמו התמנון והדיונון או מפלצת הידרה רבת ראשים מן המיתולוגיה, הם אוחזים ותופסים אתכם עכשיו בצד זה ובצד שני כפי שיש להם זרועות רבות אשר נדבקות ונצמדות בחוזקה אל כל דבר חלש בתוך החזות הפסיכולוגית שלכם, אשר עליה לא עבדתם או לא הבאתם את זה אל אור המודעות.
כאשר אתם שומעים את העבודה אומרת כי זה לא מין-סקס או כוח ועוצמה אשר שולטים בעולם אלא זה רגשות שליליים, אז אולי אתם לא לוקחים את זה ברצינות.
קרוב לוודאי אפילו כאשר אתם בתוך מצב שלילי, אתם לא רואים ל, מה שהתכוונו.
זה באופן חלקי בגלל שאתם ממש לא רואים כי אתם בתוך מצב שלילי. אתם רואים את המצב אשר אתם בתוכו בתור מצב הגיוני (מכורח הנסיבות), ולפיכך הוא לא שלילי.
וכאן נמצא קושי, קושי אשר דומה ל- לראות 'אניים' בתוך עצמך, ואחד אשר כלפיו ננטור טינה בצורה שווה או שקולה. ובעוד אתה מרגיש כי אתה צודק כאשר אתה שלילי כפי שהאחד עושה בחיים, זה לחזק את המצב.
למרות זאת ובכול מקרה, גם בעבודה האחד שוגה וטועה. תזכרו כי אנחנו שמים את עצמנו בעבודה בהתחלה מתחת יותר חוקים. השחרור מגיע מאוחר יותר.

עמוד 1559
                                   בית אמוול (15.3.1952) מי-12    
אם יכולנו לפעול במודע בכול סיטואציה אז אנחנו לא היינו שוקלים שקילה-פנימית (חשבונות פנימיים). שקילה-פנימית (חשבונות-פנימיים) שולחים אותנו לתוך שינה יותר מאשר כל דבר אחר.
זה מבזבז אנרגיה. אם יכולנו רק לשקול חיצונית אז זה היה חוסך לנו אנרגיה. אם יכולנו לפעול במודע בכול סיטואציה במודע אז היינו יוצרים אנרגיה.
לפעול בצורה מודעת זה אומר ומשמעותו לפעול בלי הזדהות. הזדהות מובילה אל פעולה לא מודעת.
לפעול באופן מודע בכול סיטואציה זה יהיה לפעול בלי הזדהות. לפעול בלי הזדהות זאת היא דרך אחת לתת לעצמך את השוק המודע הראשון וזה ליצור 'אנרגיה'. 
על-ידי זה שתי-2 אנרגיות חדשות נוצרות בתוך המכונה האנושית – האנרגיה של 24 בשלב הפוטנציאלי המוקדם ביותר אשר מצוינת על-ידי התו – ר ה, והאנרגיה – 12 בתו – מ י.
שתי-2 אנרגיות חדשות אלו אשר נוצרו ומופיעות במכונה, מן הסיבה כי ניתן השוק המודע הראשון, משפיעות בחוזקה על עבודת המרכזים – הרגשי והמיני – על פי סדר זה.
האנרגיות פ ה – 24 ו, ס ו ל – 12 גם הן נוצרות. 
אתם תבחינו כי המיקום שלהם באוקטבה אומר כי הפוטנציאל שלהן לא כזה עוצמתי כמו של 
ר ה – 24 ו, מ י – 12, אבל גם הן משפיעות על המרכזים רגשי ומיני, ומשנים את האיכות של עבודתם. המימן  C  - 12 המיוצר על-ידי שוק מכני של נשימה אשר על-ידי מיקומו באוקטבה יש לו את הפוטנציאל הנמוך ביותר של התפתחות – כלומר, בשביל בידול והבחנה והתמיינות. זה כביכול ישן יותר ולפיכך יותר מקובע. יש לזה את הצעירות הפחותה ביותר.
היצירה והבריאה של אנרגיות חדשות שלו, אשר לא נוכחות בתוך האדם המכאני בעל התודעה-Mind החושית (סנסואלית) קשורות לבסוף אל הטרנספורמציה – המרה של המרכז המיני אל המרכז הרגשי הגבוה ונסיגתו ההדרגתית מן המרכז האינסטינקטיבי. 
הזדהות ומצבים שליליים של רגשות-עצמיים, אשר מאפיינים את עבודתו של המרכז הרגשי.
כל שלושת האנרגיות של – 12 יכולות להפוך למימן – 6 מתחת לפעימות של השוק המודע השני 
אשר הופך את המגע עם מרכז גבוה להיות אפשרי בהדרגה. 
אבל, כדי שהשוק המודע השני יתחיל לפעול בתוכך, חייב להיות נוכח  מ י – 12 בכמויות מספקות ומוחזק ונשמר לזמנים הנדרשים הרצויים.
כאן אנחנו מפסידים ומפספסים הרבה על-ידי שינה והרגלים. אני מתכוון, כי אנחנו לא צופים ולא מסתכלים ולא נשמרים ונזהרים, ולא רגישים מבפנים. 
יש גלגל מסתובב של אפשרויות והזדמנויות, ובחלק מן ההזדמנויות והאפשרויות לא מבחינים כאשר הן עוזרות לנו, וכמובן כי אף אחד מן התנאים האלו לא מתמלא אם האדם הוא שלילי בצורה כרונית ומזדהה, או אם הוא בחוסר כנות לגביי פגמים גרועים או שהוא נוהג ועוקב רק אחר התיאבון ואחרי העצמי ולא עובד. ובקצרה, במקרה כזה שום דבר מן האנרגיה  מ י – 12 לא תיווצר והעבודה לא תעזור. הוא לא ייראה שום דבר בלתי רגיל ויוצא מן הכלל בחיים ; 

 

עמוד 1560
לא יהיה לו כל חיזיון של העבודה ; הוא לא ייעשה בכלל טרנספורמציה וימיר איזשהם רשמים והוא ימשיך בניחוחות של התודעה-mind החושית (סנסואלית) ופעולותיה המתות.
" זה ממש חסר תועלת לשאול אותי שאלות על השוק המודע השני". אני אומר לכם רק כי 
" זה בלתי אפשרי להבין עליו איזשהו דבר עד אשר נוכח  מ י – 12 ומספיק מאוחסן בתוככם.
ובקצרה, אתם חייבים לתת לעצמכם את השוק המודע הראשון לפני שתוכלו להגיע לדעת ולהכיר את הטבע של השוק המודע השני, ולהגיע להכיר ולדעת מה הוא הנו ואת הכול לגביו ולגביי האספקטים הרבים שלו, וכך ליצור מ י – 12, ולמנוע ממנו ליפול למטה אל הרמה החושית (סנסואלית) עד אשר הוא מראה לך את הכיוון של השוק המודע השני. 
כי כמו יוסף הוא יכול לפרש את החלומות של פרעה.
עכשיו, לזכור את עצמך בתוך אינספור ואינסוף סיטואציות שונות זה טוב. וגם לפעול יותר במודע, ואשר זה יכול להתחיל רק עם להבחין בתגובות מכאניות אחרי שהן התרחשו ולזכור אותן ואז לפעול בצורה שונה, זאת היא אמנם עבודה טובה מאוד.
כפי שזה נאמר, זה יהיה לחפש לתת לעצמך את השוק המודע הראשון. ראית את זה וצפית בזה נעשה. אבל, אנשים נשארים בתוך הבגדים הפסיכולוגיים הבלויים והמשעממים והקרועים שלהם – ובתגובות הישנות שלהם – והם נדבקים ונצמדים אליהם בחוזקה. 
לזכור את עצמך זה לבטח לא לזכור את הלבושים האלו ? על-ידי זה שעושים כך אני מדמה כי אין שום עקבות של נוכחות מ י – 12 אשר יהיה ניתן אי-פעם למצוא בתוככם. 
והנעורים האהובים והנחמדים האלו יימנעו ממכם כמו מ, רעל.

אז, אנחנו צריכים לחשוב על השוק המודע הראשון. ובקשר לזה אני אוסיף כי אנשים כאן צריכים וחייבים להיות לא מסופקים להישאר כפי שהם.
יש הרבה יותר מדיי נוחות וסיפוק עצמי וחוסר עניין. תשקלו בזהירות אם אתם לא מסופקים עם עצמכם בתחתית כפי שאתם, ואתם רק הייתם רוצים מכונית נוספת.
זה לא הכרחי להצביע על כך כי אם אתם מסופקים אז כל ניסיון של זכירה-עצמית אשר אתם עושים ייעשה אתכם אפילו יותר מסופקים מעצמכם כפי שאתם. 
ההערצה של הבלגן הזה אשר נקרא 'עצמך' הוא הנו הדת הנפוצה ביותר. וגם המגבילה והכובלת ביותר. זה לעתים קרובות מלווה על-ידי טקסים מאוד מצחיקים. אנחנו מתפוצצים ומסמיקים, אנחנו מחווירים ואנחנו רותחים, אבל, אנחנו אף פעם לא סולחים.  באיזה מצב, בלי יוצא מן הכלל – כולנו נמצאים ! 
ועדיין, אפילו ככה זה אפשרי לעבוד, ולעבוד בצורה רעננה וטרייה לעתים קרובות על השוק המודע הראשון. ולגלות את זה בעצמנו ובשביל עצמנו". 
כי כפי שאנחנו בשלב המסוים שלנו, האלימות שלנו אמנם ממש מספקת לנו חומר בשביל 
זכירה-עצמית. 
אנחנו לבטח לא יכולים להישאר מסופקים עם עצמנו אחרי שבאופן אטי אנחנו נקבל ונתפוס את היסודות הבלתי יציבים האלו של הווייתנו הרופפת והרעועה, אשר האדם הפחות ביותר במלכות השמים יכול לגרום לה להתפוצץ עם הערה טיפשית חסרת ערך. 
כן. אנחנו צריכים ממש להיוולד מחדש, והפעם לא בבשר ודם, אלא במים וברוח.
והמשמעות של זה אומרת בסיס ויסוד חדש נוסף ממש וככה גם אדם חדש. 
והעבודה היא כולה לגביי הצעד הזה.

 

עמוד 1561
                                      בית אמוול (22.3.1952) אין לך אמצע
אחרי איזה זמן בעבודה כולם צריכים להתחיל לעבוד על המטוטלת בתוך עצמם. מטוטלת מתנדנדת קדימה ואחורה, מקיצוניות אחרת אל אחרת. במקרה של רגשות יש את ההתנדנדות, נגיד בין התלהבות לבין ההיפך ממנה. האחד הנו כולו בעד וקצת אחר כך הוא לגמרי נגד מישהו או משהו.
אתה מרגיש כי סוף סוף פגשת את החבר אשר חיפשת כל חייך, אדם אשר באמת מבין את נסיבות חייך הקשות, ואיך אתה סבלת וסובל. אך אחרי זמן קצר, אולי שבוע – את/ה מרגיש/ה כי עשית טעות ענקית ואת/ה יכול/ה להוסיף מבט נוסף של וויתור, כניעה והשלמה מול הפנים שלך.
עכשיו, המטוטלת היא הגנב הגדול אשר בתוכך בפנים. 
אני רק מזכיר לכם כי אתם חייבים למצוא איזושהי שיטה לנהל אותה, כי אחרת זה ייקח את כל אשר זה נותן. 
זה לא נוח לראות אדם לגמרי ישן או כזה אשר לא שומרים עליו, באופן זמני בקצה אחד של המטוטלת כאשר הוא מלא התלהבות ונורא מאושר, מצפה ומסתכל קדימה לחיים חדשים וכד'.
במצב הזה האדם מזדהה לגמרי עם קצה אחד של הנדנדה של המטוטלת הרגשית.
אין בכלל סימן של זכירה-עצמית.   תבחינו בנקודה הזאת.
כמה ימם אחר כך המטוטלת מתנדנדת אל הצד השני, ההפוך, ועכשיו – האדם הזה מיואש ומדוכא ומאוכזב במרירות, הכול וכל דבר השתבש ואין שום דבר לצפות לו. 
ושוב, האדם מזדהה לגמרי עם צד אחד של הנדנדה של המטוטלת הרגשית.
ותבחינו כי שוב, בכלל אין סימן של זכירה-עצמית.
אתם תראו באיזה אופן המטוטלת היא גנבת גדולה. ואתם גם תבינו ותתפשו משהו מתוך מה שהתכוונו כאשר זה נאמר כי אנחנו חייבים לעבוד על הנדנדה של המטוטלת ועל הנדנוד של המטוטלת בתוכנו, ולמצוא איזשהן דרכים לנהל אותה קצת, אחרי שאנחנו בקשר עם העבודה כבר איזה זמן. כי אחרת, כל דבר אשר תקבלו יינטה להילקח ואתם תדבקו ותתקעו במקומכם.
בזמן אחד אתם תהיו בעד העבודה ובזמן אחר תהיו נגדה, וככה ההתנדנדות של המטוטלת תמשיך ביחד אתכם – הקורבנות שלה אשר נדבקים אליה בחוזקה, ואתם לא תראו כי אתם לא צריכים.
עכשיו, כפי שרבים ממכם שמעתם כבר לעתים קרובות קודם, זה הכרחי ונחוץ למשוך כוח ועוצמה משני-2 ההפכים והניגודים – כלומר, משני-2 צדדי המטוטלת.
על-ידי תרגול אתם תמצאו כי זה אמנם בלתי מספיק או אפשרי, למשוך כוח מקצה 'אחד' אל הקצה.
שני-2 ההפכים הניגודיים מחוברים כמו שני-2 צדדי מטבע של פני, וכאשר אתם באחד אז אתם חייבים לזכור את השני.
אם אתם נותנים לעצמכם להזדהות בצורה מכאנית, עם כל אחד משני ההפכים בתורם – כלומר, 
עם צד אחד ואז עם הצד השני של המטוטלת הרגשית, ואתם לגמרי מאמינים לכול אחד מהם עם הרגשת-ה 'אני' השלמה שלכם אז אתם תישארו חסרי אונים על המטוטלת,
כאשר אתם מתנדנדים קדימה ואחורה מהתלהבות וריגושים אל דיכאון ומדיכאון אל התלהבות וריגושים. 
ומן הבחינה הרגשית אתם תהיו מכאניים ואתם לא תחיו במודע ביחס למרכז הרגשי שלכם אלא אבל תחיו באופן מכאני ותהפכו להיות כל מצב רוח אשר הוא מציג.  זה חשוב לראות את זה.
אנשים נשארים עיוורים לזה.  הם בפשטות המצבים שלהם והם לא יכולים להפריד.

עמוד 1562
אבל, אם אתם לומדים למשוך משניהם כוח ועוצמה, מן הצד המתלהב והמתרגש ומן הצד המדוכא על-ידי זה שאתם זוכרים את עצמכם בכול אחד מהם ואתם זוכרים את ההופכיות ואת הניגודיות של זה, ובמידה מסוימת תתרגלו את זה בחיים היומיומיים והשבועיים, אז אתם 'מתחילים' לחיות קצת באופן מודע.
אתם חייבים ליצור זיכרון שבועי וכמו כן אחד יומי.
אם חייבים לא להראות מה אתם זוממים, כמו לשבת בלי תנועה או לבהות בכבדות בכלום.,
בלי ספק עם תמונה כל כך יפיפייה על עצמכם כי אתם כל כך יציבים, או שאתם מקווים כי אנשים יבחינו עד כמה אתם רגועים.
כל דבר כזה הורס את העבודה האישית של האחד על עצמו, כפי שהייתי עד לכך לעתים קרובות.
הסיבה היא כי זה מחזק את האישיות-המזויפת – את הדבר עצמו אשר אותו יש להפשיט ולשחרר, לבוש אחר לבוש, מעטה אחר מעטה, לפני שאפשר לגלות איזשהו דבר אמתי אשר עליו העבודה באמת תוכל לבסס ולמסד ולהקים את עצמה.
אתם תבחינו איך ה 'אניים' אשר מרכיבים את האישיות-המזויפת דורשים קהל ואיך הם מפתים אתכם להשוויץ, או גם להשוויץ על-ידי כך שאתם לא משוויצים.
ילדים קטנים מאוד נראים לי מסוגלים לשחק בספיגה שקטה בלי קהל, אבל אז המבוגרים מהללים ומשבחים אותם ואמרים להם כי הם חכמים ונבונים וכך הפאזה המהותית והחיונית הזאת חולפת ועוברת במהרה.
אז אנחנו יכולים להבין כי כזאת צורה חשובה של עבודה אישית כמו למשוך כוח ועוצמה מן ההפכים והניגודים דרך זכירה-עצמית ולזכור זה כי תיגש אליכם הבנה-פנימית וזה ייעשה בשקט ודממה.
כאן אמנם נמצאת ונכנסת פנימה החשיבות של ' לא לתת ליד ימינך להכיר את אשר עושה שמאלך'.
הצד החיצוני של האדם אשר מופנה כלפיי החיים – האדם החיצוני המורכב מ 'אניים' קטנים אשר מתקבצים ומדברים, בתוך החלקים הקטנים של המרכזים – ואין כל אפשרות כי הם יוכלו למשוך כוח ועוצמה משני-2 הקצוות של ההתנדנדות של המטוטלת.
ה 'אניים' האלו מתנדנדים איתה. ואין להם בכלל עוגן אשר מחזיק.
זה רק ה 'אני-המתבונן' אשר לא מתנדנד עם המטוטלת. ; ואותו צריך לחזק.
במקום אחר הסברתי כי המשמעות של זה אומרת כי היחסים של האחד עם ה 'אני-המתבונן' הם יחסים אר חייבים לחזק אותם כי הוא לא מעוגן בגלים.
ובקצרה, האחד חייב לתרגל, לפחות באופן יומיומי את התרגול של להתבונן בעצמך ללא-רבב, 
ובלי הקצף הסבוני של הצדקה-עצמית.
כפי שאנחנו מדברים על המטוטלת הרגשית, ולעמן הפשטות אנחנו לוקחים את זה בתור מטוטלת אחת, אנחנו חייבים להצביע עכשיו על כך, כי ההתבוננות במצב הרגשי של האחד,
חייבת לא להיות מוגבלת אל המצב הרגשי של הרגע. 
אדון אוספנסקי נהג להדגיש כי : "חייבים להתבונן בנדנוד השלם של המטוטלת ממצב אחד עד מצב ההיפוך שלו והניגוד שלו". ואחת מן התשובות לדוגמאות אשר ניתנו בקבוצות ואדון אוספנסקי נהג לתת הייתה בפשטות : "זאת היא התבוננות לא שלמה". 
אנשים לא תפסו ואחזו בצורה מספקת כי אתה לא יכול כי יהיה לך רגש אחד בלי שיהיה לך גם את הניגוד שלו, ואשר זה הנו אחד מסקרן ומפתיע לעתים קרובות. 
אני מדבר על הספרה של רגשות מכאניים, אשר היא מתחת לחוק המטוטלת – והחוק הזה פועל בכול הדברים הזמניים והארעיים והחומריים ובמאורעות ומקרי החיים וכמו כן גם בתוך עצמנו.
ואני אזכיר לכם שוב את הנאמר בספר קהלת : "כל הדברים כפולים אחד מול השני", כלומר ברצף של הזמן. אז אתם לא יכולים כי תהיה לכם שמחה מבלי שיהיה לכם צער – ואני מטיל ספק האם אלו הפכים וניגודים – יותר מאשר אתם יכולים כי יהיה לכם זרם חשמל חיובי בלי זרם שלילי, או מגנט בלי קטבים מנוגדים או מקל אשר יש לו רק קצה אחד.

עמוד 1563
אבל, בלימוד-עצמי באמצעות התבוננות-עצמית אנחנו מוצאים את זה קשה מאוד להתבונן ולראות כי כל מצב רגשי מסוים מחובר וקשור להיפוך ולניגוד שלו או קשור עם מה שהניגוד וההיפוך שלו הנו.
מצב רגשי מסוים נראה כמו דבר בפני עצמו וכי אין לו בכלל קשר אל איזשהו מצב אחר.
עכשיו, חוסר היכולת להבין ולתפוש כי יש לזה, הנו גורם אחד אשר עושה אותנו כל כך חסרי אונים באופן מיוחד, חסרי אונים בפני החיים הרגשיים שלנו וככה אנחנו הרבה מאוד מתחת להשפעה שלהם ולכוח שלהם. אנחנו לא מודעים היכן המטוטלת במסע שלה בחזרה נושאת את המומנטום ועוברת את נקודת האמצע, ומתנדנדת אל ספרת ההשפעה של המצב הרגשי ההפוך המנוגד – ככול הנראה אמנם אל ארץ אחרת.
אז אנחנו נכשלים לראות איזשהו קשר. ובעובדה, אין בכלל קשר הגיוני, ושתי המדינות נראות לגמרי לא דומות. וזה בדיוק למה העבודה אומרת לנו כי אנחנו חייבים להתבונן בהתנדנדות כולה מקיצוניות אחת לשנייה במטרה לגלות את הניגודיות וההפכים המסוימים שלנו.
משמעותו של זה אומרת "הגדלה של מודעות" אשר עליה דיברנו לעתים קרובות קודם.
הגדלה של מודעות ביחס לחיים האישיים שלנו דרך להיעשות מודעים להופכיות ולניגודיות על-ידי זה שעוקבים בתוך מימד הזמן אחר ההתנדנדות בין הקטבים וככה רואים איך הם מחוברים וקשורים, וזה מזיז את המודעות בהדרגה אל האזור המרכזי של המטוטלת אל מקום שלישי אשר נמצא בין ההפכים והניגודים ואשר הופך להיות בעל יכולת קבלה של רגש חדש אשר לא על המטוטלת.
אנחנו רוכשים אמצע. 
הבה אוסיף כאן דבר אחד, אם אתם יכולים להתבונן במטוטלת דרך כל הנדנוד השלם המלא, אתם תהיו נדהמים לפעמים על ההופכיות והניגודיות של כל מצב וככה תבינו ותתפשו למה אתם לא יכולים להשתחרר.

                                  בית אמוול (29.3.1952) שוק מודע ראשון
                              זכירה-עצמית ותודעה-Mind חושית (סנסואלית)
המהות מגיעה למטה מלמעלה ומלבישה את עצמה בגוף אשר נבנה ועשוי מחומרים אשר נרכשו משני ההורים והיא מוגבלת לזה.
דרך הגוף המהות מגיעה להיות במגע עם העולם. הגוף נושא בתוכו את מה שתורשתי מן ההורים.
הגוף בעצמו הנו בשלושה-3 מימדים.
מה שמורש ותורשתי הנו במימד הרביעי, כלומר – בתוך הזמן זה בקו האבות הקדמוניים.
למרות כי המהות מחוברת וקשורה באינטימיות עם הגוף היא לא אותו דבר כמו הגוף.
הגוף פורש ומת אבל המהות לא. 
כאשר דרך אחד מהרבה הרעיונות המופרכים מעיקרם של התודעה-Mind החושית (סנסואלית)
אנחנו לוקחים את עצמנו בתור הגופים שלנו, אז אנחנו מקבלים רושם לא נכון של עצמנו.
תוצאה אחת של זה היא כי אנחנו לא יכולים לזכור את עצמנו.
זה בגלל שאנחנו לוקחים את הגוף הנראה בתור עצמנו, ואנחנו לא יכולים לקבל איזשהו מושג ורעיון אחר על עצמנו מלבד אחד חושי-סנסואלי, כי בשביל התודעה-Mind החושית (סנסואלית) רק מה שיכול להיות מובן ולהיתפש על-ידי החושים החיצוניים הנו קיים. 
ולפיכך, בשבילו המוות של הגוף הנו סופו של האדם. וכל דבר אשר נאמר נגד זה נחשב שטויות.
פעם אני התחלת לאסוף בעצלתיים את הכינויים אשר בהם משתמשים בצורה כל כך אופיינית אנשים חושיים-סנסואליים.

 

עמוד 1564
" זבל, סיפורי פיות, סיפורי מעשיות, שטויות במיץ עגבניות, איזה שטויות, קשקוש בלבוש, 
ריקבון מוחלט, בבלט, פנטזיות ארורות, שטויות של ילדים בגן " וכד'.
כמובן כי הרעיון של המהות הנו – Non – Sense  - חוסר היגיון – כלומר שטויות.
אך האחד לא יכול לראות את זה. כי האחד לא יכול לראות את מה שעושה סדר בדברים.
עכשיו, התודעה-Mind החושית (הסנסואלית) לא מסוגלת להודות כי העולם הטבעי התלת-מימדי בבירור ולבטח תלוי לגמרי ב, ומוסדר מן העל – טבעי, מן האחד העל-טבעי במימדים אחרים.
וכמו כן היא לא יכולה לתפוס כי המהות נכנסת ויוצאת במימד אשר לא ניתן לגישה על-ידי החושים המאוד מוגבלים שלנו.
אבל, התודעה-Mind אשר חושבת בצורה פסיכולוגית יכולה לתפוס את זה.
והיא גם מאפשרת לנו לזכור את עצמו. אני לעתים קרובות הצבעתי לכם על זה שתפילת האדון מתחילה עם זכירה-עצמית. כי כל תפילה אשר לא עושה את זה היא תפילה מזויפת ומקורה בהונאה.
וכמו כן זה בשבוז זמן צדקני ומתחסד. התפילה אומרת : "אבינו שבשמים". 
והיא מתעלמת לחלוטין מן האב אשר סיפק לגוף שלנו מחצית מחומרי הבנייה.
התפילה מדברת על מהות, על המהות אשר אין לה כאן אב.
עכשיו, כאשר אנחנו מתחילים לראות את כל זה עם הבנתנו הפנימית אז אנחנו מתחילים לזכור את עצמנו.
התודעה-Mind החושית (סנסואלית) אשר מבוססת רק על עדות החושים, כאשר אומרים לה דברים כאלו אז היא דוחה אותם ומכחישה אותם והיא לא יכולה לעשות אחרת.
למעשה, לא צריך להגיד לה דברים כאלו, אלא רק דרך משל ודרכים לא ישירות אשר בהן העבודה משתמשת. וכאן אפשר לצטט את המילים הבאות: 
" אני מדבר במשלים אליהם כי עיניים להם ולא ייראו ואוזניים להם ולא יישמעו והם גם לא מבינים".
ובאמרה אחרת משתמשים במקום אחר והיא שוב מתייחסת לבעלי התודעה-Mind החושית (סנסואלית) : "העולם לא יכול לקבל את רוח האמת כי הוא לא מחפש אותה". 
אז אנחנו יכולים להבין ולתפוש עד כמה זה הכרחי ונחוץ לפתח חשיבה פסיכולוגית, אשר עוברת מעבר לחושים ולהיגיון, וכמו כן לתפוס בכך, כי יש לנו שני-2 מקורות או שני-2 אבות, 
האחד אשר קושר לגוף והאחד למהות, ואשר אותו החושי הסנסואלי לא מכיר ולא יודע.
וזה עושה את הזכירה-העצמית לאפשרית.

עכשיו, אדם לא יכול להשתנות ולא יכול לעבור פסיכו-טרנספורמציה, אלא אם כן התודעה-Mind שלו משתנה, והתודעה-Mind שלו לא יכולה להשתנות אלא אם כן היקום משתנה בשבילו כי 
הרגשת-האני שלו משתנה. תרשמו ותחשבו ותהרהרו ותהגו בזה בזהירות.
אם יהיו לכם את אותן הדעות והמחשבות על העולם ואת אותה הרגשת-אני כפי שתמיד הייתה לכם, 
משמעותו של זה אומרת כי אתם ממש אותו דבר כמו שהייתם תמיד. 
ואם אתם חושבים אחרת, אז אתם מרמים את עצמכם. ואת זה כולנו אוהבים לעשות. 
שינוי משמעותו בבירור שינוי  ; ובמקרה זה משמעותו של 'שינוי' אומרת לשנות את 'עצמך' – בכול כיוון. 
אם 'אתה' משתנה אז היקום משתנה, והרגשת-ה'אני' שלך תשתנה.
עכשיו, אם אתם חושבים מתוך הרעיונות אשר העבודה מלמדת אתכם, אז אתם מתחילים לחשוב בצורה שונה וזאת היא נקודת ההתחלה של כל דבר אחר.
עבודה זאת היא כדי ללמד אתכם 'לחשוב בדרך חדשה'. על שניהם – על מה שאתם ועל מה שהנו העולם. כמה הרבה שמעו ושומעים את זה אבל הם לא שומעים. 
בניסיונות שלו נאמר לאדון אוספנסקי לשנות את הרגשת-האני באופן זמני או באופן ארעי ומלאכותי – אחרי שהוא עבר את האזור בו נמצאים הטריקסטרים – תעלולנים ותכסיסנים ורמאים של ביטחון עצמי – כלומר, על-ידי 'אניים' אשר מנסים משקרים לו ומנסים להדיח אותו ולשקר לו ולעבוד עליו כפי שהם עושים לכל כך הרבה –  כי הוא חייב לחשוב ב 'קטגוריות אחרות' – וזה אומר ומשמעותו 'לחשוב בדרך חדשה'. 
ולדוגמא, הראו לו כי הוא כבר לא יכול לחשוב על עצמו יותר כפי שהוא חשב תמיד.  

 

עמוד 1565
אז קטגוריה נוספת נחוצה והכרחית. ואתם זוכרים כי כאשר הוא היה מתחת להשפעת הסם, הסם אשר הוא לקח אז הוא עבר את מה שהוא קרא 'הסף השני' והייתה לו את ההרגשה כי הוא הגיע להיות במגע עם אדם נוסף אשר היה הוא עצמו. 
ואדון אוספנסקי אמר : "הגעתי למגע עם 'עצמי', עם העצמי אשר היה איתי תמיד, ותמיד הוא אמר לי משהו אשר לא יכולתי להבין ואפילו לא יכולתי לשמוע במצבים רגילים של מודעות.  ל מ ה  ?
כי במצבים הרגילים יש אלפים של קולות בבת-אחת אשר יוצרים את מה שאנחנו קוראים לו :
'המודעות שלנו', והמחשבות שלנו, הרגשות שלנו ומצבי הרוח והדמיונות שלנו.
קולות אלו מטביעים את הצליל של הקול הפנימי".
ואז אדון אוספנסקי הוסיף : " רק כאשר הרעש וההמולה והצעקות של ה 'אניים' האלו מושתקים על-ידי איזשהם אמצעים, אז יכול להישמע הקול האחר הזה". 
במקרה שלי זה יהיה 'עצמי' ולא ניקול.
עכשיו, התודעה-Mind החושית (סנסואלית) בתוך עצמנו היא עוצמתית מאוד. ולעתים קרובות היא שולטת בנו למשך ימים. והיא אומרת 'אני ניקול'. כי בשבילה לא יכול להיות אף עצמי אחר מלבד האני הגופני והמוח הנראה-הוויזואלי.
ולא יכול להיות עצמי אשר מחובר וקשור אל המהות, ואשר נפרד ונבדל במקורו מן העצמי של הגוף.
הפסנתר והפסנתרן הם זהים.
לחשוב אחרת זה יהיה לחשוב בקטגוריה לא-חושית לא-סנסואלית לגביי עצמך.
ועדיין, מתוך ניסיון אישי אני יודע כי יש בתוכי אדם נוסף אשר הוא יותר חיוני, יותר מהותי ואמתי מאשר ניקול. אדם זה הנו 'עצמי' והוא לא מדבר בשפה שלי.
מן הסיבה הזאת אני מוצא את זה הכרחי ונחוץ ללמוד את השפה שלו, ואשר היא לא שפה לאומית, ולפעמים היא מובעת רק על-ידי שינוי של רגשות, צבעים ועדינות, כמו פרחים (אשר עליהם ניקול מחליק על קצות האצבעות) ולפעמים על-ידי דברים ואנשים נראים, כמו במשחק של מחזה, ולפעמים על-ידי משמעות פתאומית בלי מילים אשר מחברות את הדברים יחד.
מה מתקשר אליי האדם הזה אשר הוא הנו 'עצמי', זה נראה כי אי אפשר לשים את זה אף פעם במושגים פשוטים אשר אי אפשר לטעות בהם כי הם כן ו- לא, אלא זה מוצג בצורה גבוהה של פרדוקס וזה מאוד מעצבן ומגרה את התודעה-Mind החושית (סנסואלית).

                      בית אמוול (3.4.1952) תרגיל חשיבה על המטוטלת
דרך הפעולה של חוק המטוטלת האלימות אשר אדם עושה לאחרים חוזרת אליו. ההיסטוריה מציירת ומראה את זה בשפע. לכן האמרה : "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך". ואשר זה קשור לאספקט אחד של לשחרר את עצמך לחופשי מן החוק הזה, אשר אליו מוכנע ונכנע האדם המכאני.
התנהגות חד-צדדית אשר מאפיינת את האדם המכאני שמה אותו מתחת לחוק המטוטלת.
זה מרגש את הצד ההופכי – הצד השני והמנוגד באופן של ' מה שאני עושה גם ייעשה לי '.
וזאת חייבת להיות המשמעות של האמרה : "החי על חרבו על חרבו ימות".
עכשיו, אנחנו לא מגבילים את הפעולה של חוק המטוטלת אל חיים יחדניים.
אדון אוספנסקי אמר לחלק מאיתנו כי כאשר נשאל גורדייף על חזרתיות אז גורדייף ענה : 
"זה משהו כזה" : "זה שמוציאים להורג הופך להיות המוציא להורג וזה אשר מוציא להורג הופך להיות זה שמוציאים להורג"

 

עמוד 1566
ובקצרה : הסיטואציה מתהפכת והאקטיבי-הפעיל נהיה סביל והפסיבי-הסביל נהיה פעיל ואקטיבי.
ואז הסיטואציה מתהפכת ומסתובבת לצד השני.
עכשיו, מבחינה מנטלית זה אפשרי להפוך דברים לצד השני, רק שרוב האנשים בעיקשות ונוקשות מסרבים לעשות את זה.  וביחס לכך מלמדים אותנו, בתור תרגיל בהגדלת מודעות, לנסות לפעמים לקחת במודע את הדעה ההפוכה והמנוגדת לזאת אשר יש לנו באופן מכאני.
וזה 'לכלול ולצרף' את ההפכים והניגודים אבל לא לדחות את נקודת המבט האחרת.
זה להביא את ההפכים והניגודים ביחד כלפיי האמצע, על-ידי זה שכוללים את שני-2 הצדדים בתוך המודעות.
זאת היא לא המרה לכיוון הפוך אלא הזיהוי וההכרה שלו.
זה תרגיל מועיל מאוד אם האחד באמת עושה אותו מזמן לזמן. זה מרחיב את טווח התודעה-Mind. ובתור תרגיל זה שייך לתרגול של 'שקילה-חיצונית'. בין ברכות רבות אחרות, להיות מודע בצורה הולכת וגדלה לשני-2 צדדי המטוטלת זה מקטין אלימות.
לדוגמא, האחד יכול להיות נגוע במתקפה פתאומית של מחשבה וחשיבה והרגשה של אלימות.
וכאשר זה קורה אז האחד לבטח ממש מזוהה בבירור עם מיקום קיצוני של המטוטלת.
מה אז הנו ההופכי והמנוגד אשר האחד חייב לזמן ולהזמין אל תוך המודעות כדי לאזן את העניינים אם האחד רוצה לעבוד על המצב הבלתי נעים הזה ?  לקרוא להופכי ולמנוגד הקובנציונאלי (הרגיל) – כלומר, לתאר ולצייר את עצמך מלא בעדינות וטולרנטיות, כפי שהאחד זוכר כי האחד היה נגיד אתמול וזה קורב לוודאי לא מוכיח את הניגוד 'האפקטיבי' אשר ייתן שחרור. 
ויכול להיות כי המאמץ הזה בפשטות יחמיר ויסבך את המצב. אז היכן אפשר למצוא את ההופכי ואת המנוגד האפקטיבי ? התשובה היא כי זה יימצא בתוך זה אשר אתם לא כוללים בהרגשת-העצמי שלכם. 
במסמך אשר היה לאחרונה על המטוטלת זה נאמר כי ההופכי והמנוגד הנו לעתים קרובות מסקרן ובכלל לא מה שהאחד מניח. כי בהתאם לשימוש הנפוץ במילים אז האחד יצפה מאדם אלים להיות באיזשהו אופן הופכי לאדם אשר הנו עדין.
ובדוגמא מעל – לקחת את עצמי בתור הקורבן של מתקפה פתאומית של אלימות – ואני מוצא כי עדינות היא לא הפוכה והיא לא ההתנגדות האפקטיבית.
כי אם היא הייתה כך אז היא הייתה אמורה לנטרל את האלימות.
דרך זיכרון-העבודה של מצבים עדינים בתוך עצמי – כלומר, דרך זה שאזכור במודע מצבים עדינים אשר בהם התבוננתי והם מחוברים לזיכרון של 'אני-מתבונן'. אבל, אני מניח כי לזה לא הייתה תוצאה וכי הבנתי ותפשתי כי אני בסכנה של לרדת באמת אל מצב שלילי, או צורה אחרת אשר למדתי להתפלל כי יגאלו אותי. 
עכשיו, המאמצים שלי להציל את עצמי על-ידי כך שאני אעשה את עצמי מודע להפוך ולמנוגד לא יכול כי תהיה לזה איזושהי תוצאה בגלל שבמקרה זה ההופכי והמנוגד זה לא עדינות, אלא אבל משהו אשר אני 'לא מודע לו' וכך הוא לא נכלל בהערכה שלי את עצמי, ולפיכך זה רק כאשר אני רואה בתוך עצמי את מה שמעלה האלימות שבי בתוך אדם אחר, ורק כך הסערה נעלמת כמו על-ידי קסם.
ההופכי והמנוגד כאן הם בין מה שאני מודע לו 'בתוך מישהו אחר' ומה שאני מודע לו 'בתוך עצמי'.
האם שני הפקטורים-הגורמים האלו בתוך שני-2 אנשים היו שווים ושקולים, כי אז הם היו מבטלים אחד את השני, ושני-2 האנשים יהיו אחד עם השני בשלום ובשלווה. אבל, כל אחד מהם יהיה חייב לכלול הרבה יותר בתוך המודעות שלו בעצמו כדי להגיע אל דרגה זאת של יחסים מודעים אחד עם השני ההופכי והמנוגד אשר איתם אני מתמודד ומתעסק כאן,

עמוד 1567
והם לפיכך הגדולות האלו של האור והחושך. כי מה ש/אני מודע לו הוא באור, ומה שאני לא מודע לו הוא בחושך, ושני-2 אלו הם כוחות עצומים בהבדל ובחלוקה אחד מן השני.

דרך כל ההיסטוריה העתיקה אתם מוצאים מיתולוגיה לגבי המאבק הזה בין האור לבין החושך.
הגיבור של האור מתמודד ונאבק עם הדרקון של החושך ולעתים באופן זמני המפלצת בולעת אותו והוא חותך את דרכו החוצה וכד'.
העבודה מלמדת כי אנחנו לא מודעים כראוי. היא מציינת כי המטרה הנעלה היא להגדיל את המודעות. כפי שאנחנו, אנחנו שייכים לאנשים 'אשר חיים בחשכה ונמנעים ומדירים את עצמם מן האור'. 
אנחנו לא נעמוד בפני עצמנו ומול עצמנו. אנחנו מסרבים לראות. אנחנו משנים את הנושא ומצדיקים את עצמנו. עכשיו, מה שנמצא בתוך החשכה שלך עצמך יש לו כוח ועוצמה מוזרים עליך.
זה ממשיך להשפיע עליך ועד כמה שאתה מתנגד ובכול דרך בה אתה מתנגד זה מתגבר עליך.
הסוד של זה במרווחים זה כי זה ישתק את הרצון המודע.
רק הגיבור, המודעות, תיאבק ותתמודד עם הכוח של הדרקון הזה.
בתור התחלה הגיבור חי בתוך המצלמה הזאת אשר בעזרתה אנחנו יכולים להתבונן בעצמנו ועל-ידי כך להתחיל להתרחב ובכך להגדיל את המודעות שלנו לעצמנו.
האחד מלמדים אותו ממש למעשה כי להתבונן בעצמך זה להכניס קרן אור אל תוך החשיכה הפנימית שלך – כלומר אל תוך מה שהאחד לא מודע לו וכך גם אל מה שהאחד לא כלל בתוך הרגשת-העצמי הנהוגה עליו אשר בה הוא מורגל.
הו ! הדבר המלאכותי הארור המקולל הזה אשר הוא 'עצמך' – הצרור הרגיש מדיי הזה – הקטע הטיפשי הזה אשר גורם כל כך הרבה בעיות ואשר שולט ומשתלט עלינו בלי שאנחנו נראה את זה !
עכשיו, ככול שהמודעות של האחד מתרחבת אז ככה היא כוללת יותר, וכך המעטים יותר יהיו ההפכים והניגודים וזה יפחית את הקיום הרוחני של האחד אשר יהיה מתחת לרחמי המטוטלות המתנדנדות. ה 'עצמי' הזה הנו אקסלוסיבי בצורה מיוחדת. הוא אקסלוסיבי בצורה בלתי רגילה, והוא לא יכלול ולא יכליל את 'הצד השני' של מטבע הפני אשר בתוך המודעות.
לבטח האחד צריך לשנוא את העצמי הזה אשר הנו שקר.
האהבה-העצמית רצה בתוך זה. אבל, ל 'אהבה-העצמית' אמורה להיות תכלית ומטרה הרבה יותר טובה, כי ה 'עצמי' הזה, אשר מעלה כל כך הרבה ניגודים והפכים לא הכרחיים ובלתי נחוצים בתוך עצמנו, על ידי הסירוב העיקש שלו לכלול איזשהו דבר נוסף מאשר הוא עושה בתוך המודעות, זה הוא לא ה 'עצמי' אשר אליו נגיע בסופו של דבר כאשר המודעות תורחב מספיק והגבולות של העצמי הקטן והטיפשי יישטפו הלאה.

וכמסקנה, אני אנסה לעשות את התרגיל הזה ולחשוב קל יותר ולשים את העניין בצורה קצת שונה.
והאנטי-טזה נראית באמת בין : "הוא טיפש" ו "אני לא טיפש". אני יצרתי ופיברקתי את זוג הניגודים וההפכים האלו, וככה כמה שאני אתפוש את עצמי בתור לא טיפש, אז ככה האלימות שלי תמשוך נגד זה כי הוא כזה טיפש גדול. 
עכשיו, השורש של העניין הנו הרגשת העליונות שלי. לנסות ולהביא עדינות או חיזיון של אי-אלימות לפיכך לא ינטרל את התקפת האלימות שלי. אם אני אהפוך להיות מודע כי הטיפש הזה אשר אני רואה בתוכו קיים גם בתוכי ואז האנטי-טזה תהפוך להיות : "הוא טיפש" וגם "אני טיפש". ואלו הם לא ניגודים והפכים ואז האנטי-טזה נעלמת.

 

עמוד 1568
                    בית אמוול, חג הפסחא (10.4.1952) הקשר של מהות ואזוטריות
בעבודה זה הכרחי ונחוץ לחשוב בדרך חדשה. ואם אנחנו לא עושים כך אז שום דבר לא קורה ואנחנו נשארים מתים לפעולה של העבודה.  כי אם אנחנו לא יכולים לחשוב את העבודה אז היא לא יכולה לחשוב בתוכנו.  להתחיל לחשוב את העבודה זה להתחיל לחשוב בדרך חדשה.
לכן זה הכרחי ונחוץ להתחיל לחשוב בעצמנו על חלק מן הדברים אשר העבודה מלמדת.
המשמעות של זה אומרת כי האחד חייב להתחיל לחשוב בשקט ומבפנים נגיד לגביי אחד או שניים מן הרעיונות אשר שייכים לשיטת הלימוד הזאת ולעקוב אחר קו מחשבה עליהם ולעשות ביניהם קשרים וחיבורים באופן ניסיוני ובלתי סופי (טנטטיבי). 
אנשים כל כך עסוקים עד כי מעטים מאוד עושים את זה. כי הם כל כך בתוך דברים חיצוניים.
להקשיב זה דבר אחד אבל לחשוב זה דבר אחר. האחד הנו חיצוני והשני הנו פנימי.
עכשיו, העבודה בנויה מרעיונות רבים ושונים, חלק מהם בעלי דחיסות גדולה של משמעות וחלק בעלי דחיסות קטנה של משמעות. אם האחד חושב עליהם אז הם פותחים את המשמעות שלהם לתודעה-Mind. משמעות מגיעה על-ידי חשיבה. רעיונות אלו כולם בצבעים שונים, ומעורבבים ביחד כדי ליצור אור פנימי יחיד כמו הצבעים של ספקטרום הנראה היוצר אור לבן.
ואם לשנות את האימז' – לשנות את הדימוי והדמות – אפשר לחשוב על העבודה בתור משהו מאורגן ומסודר מחלקים רבים ושונים כמו הגוף היוצר שלמות ואחדות אורגנית.
העבודה היא אחדות.
למעשה זאת היא שלמות חיה. אבל היא הופכת להיות שלמות חיה כאשר היא נכנסת פנימה על-ידי התודעה-Mind עם איזושהי דרגה של חסד ומתחברת ומתקשרת בהדרגה ונכון על-ידי חשיבה וזיכרון  ועל-ידי זה ששומעים את הלימוד הזה פעם אחר פעם.
אז זה הופך להיות שלמות חיה ואור 'בתוככם'. 
אחרת זה נשאר משהו מבחוץ לכם, על הלוח, ובמהרה זה הופך להיות ז'רגון, וזה נשאר מת עד כמה שזה נוגע לכם, כי לעשות מגע עם העבודה הנו עניין פנימי. 
עכשיו, אם זה מתערבב ומתבלבל ומתבלגן ומחובר בצורה לא נכונה או אם רק חלקים מקריים של זה נכנסים פנימה, אז העבודה לא יכולה לעשות בתוככם את העבודה שלה, מלבד בצורה חלושה, ממש כפי שהרדיו לא יכול לקלוט ולהעביר את הוויברציות-הדהודים באופן ברור ממקור אשר לא נראה לחושים אם חסרים לא חלקים או שהם מחוברים לא נכון או שהבטריות מותשות ויש קצר או תקלה. 
כמו במקרה שלנו אשר נעשה כך על-ידי רגשות שליליים בין דברים רבים אחרים.
העניין אז הנו פשוט כזה. 
העבודה היא מכשיר מנטאלי כדי לחבר את המין האנושי אל מרכזים גבוהים.
היא יכולה להיות מותאמת לתודעה-Mind ואם היא לא מחוברת נכון אז היא לא יכולה לעשות טרנספורמציה והמרה  לחשיבה על-ידי שינוי של כוחות קליטה, למרות זאת ובכול מקרה נדרשות שתי תמיכות או שני אישורים כדי שזה יקרה.
הראון הנו כי האדם יהיה חייב להיות מוכן ונכון ורוצה להכניס את זה פנימה, כי אחרת העבודה לא תהיה מסוגלת להיכנס אליו. ואם התודעה-Mind שלו חסומה וסגורה לכול דבר ו, ל, הכול, מלבד לדאגות ולאינטרסים של החיים החיצוניים, אז עד כמה שהעבודה לא תדפוק חזק על הדלת שלו היא לא תורשה להיכנס. 
לאדם יש כאן חופש 'בחירה'. והשני הנו, כי אם העבודה קיבלה רשות כניסה, אז אחרי איזה זמן אשר משתנה בין אנשים שונים, אז האדם יהיה חייב להתחיל 'לרצות ולצוות' לעשות אותה. 
הוא חייב להתחיל 'לעשות' את האמת שלה. וכאן לאדם יש גם חופש בחירה.

עמוד 1569
שתי-2 בחירות אלו תלויות בעידוד ובתמיכה הפנימיים של האדם.
עכשיו, כל הלימוד האזוטרי האמתי קיים כי האדם ישן והאדם יכול להתעורר.
זה למה קיימים כתבי הבשורה הנוצריים. זה למה קיימת העבודה הזאת, אשר היא ניסוח מחדש ונקראת לפעמים 'הנצרות האזוטרית'. 
אבל, האדם לא יכול כי ישכנעו אותו ויסנוורו אותו עם ניסים או ייכפו עליו בכוח להתעורר.
הוא בעצמו יכול רק להעיר את עצמו. ואת זה הוא יכול לעשות רק אם הוא ייעשה את שני התמיכות אשר הוזכרו – לא מן הבחינה החיצונית אלא אלו אשר מבפנים ; לא מן האדם החיצוני אלא מן האדם הפנימי. לא מן האדם אשר על-פני השטח, האדם של האישיות-המזויפת והאדם אשר הוא חיקוי, אדם של הופעות, אלא מן האדם המהותי והחבוי.
אחרת העבודה רק תגדיל את הפעולה של האישיות ותגרום למהות להיות יותר מרוחקת ופסיבית מאשר אי-פעם.
רק הצד הפשוט ביותר ואשר הוא לכאורה הכי תמים וחף מפשע ולא מסובך ואמתי של האדם יכול לקבל בצורה נכונה את הלימודים האזוטריים, לזה התכוונו כאשר זה נאמר : 
" 16 וַיִּקְרָא אֹתָם יֵשׁוּעַ אֵלָיו וַיֹּאמַר הַנִּיחוּ לַיְלָדִים לָבוֹא אֵלָי וְאַל־תִּמְנָעוּם כִּי לְאֵלֶּה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים׃ 17 אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כֹּל אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל אֶת־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים כַּיָּלֶד הוּא לֹא־יָבֹא בָהּ׃ " 
(הברית החדשה, לוקס פרק י"ח פס' 16-18) . כאשר זה נאמר 'ילד קטן' הכוונה היא – מהות.
לימודים אזוטריים חייבים להגיע אל המהות. הלימוד האזוטרי הוא תמיד לגביי 'מלכות האלוהים'.
זה תמיד על ההתפתחות-הפנימית האפשרית לאדם – כלומר הגדילה של המהות.
והמהות לא יכולה לגדול אלא אם כן מדשנים אותה על-ידי 'מילים של אלוהים'.
אם אתה עדיין מצפה לאיזושהי ניסיון מיסטי מופלא, וזאת היא הסיבה כי אתם נוכחים בשיחות העבודה, אז אתם עובדים מתוך האהבה הלא נכונה, ואתם רק תזניחו את מה שהעבודה האמתית שלכם צריכה להיות ואמורה להיות. 
כמו להכין את המרכזים הנמוכים או במקום זה להחמיא לאישיות-המזויפת.

כאשר העבודה חודרת פנימה שכבה אחר שכבה של האישיות-הנרכשת אל המהות המולדת, 
המהות מתחילה להיות אקטיבית ופעילה. 
המילה ה 'זרעית' של האזוטריות מפרה אותה ומכניסה אותה להיריון, והיא מתחילה לגדול ולהתפתח. המהות בתוכנו היא כמו נקודת ההפריה הנבטית בביצה. 
האישיות היא בהשוואה לחלבון וחלמון של הביצה. אם הביצה מופרית אז נקודת ההפריה הנבטית גדלה והיא אוכלת את החלבון ואת החלמון והתוצאה היא יצור חי.
אבל, אם היא לא מופרית אז היא נשארת ביצה. וכך גם המקרה עם האדם.
עכשיו, הבה 'נחשוב בדרך חדשה' כפי שאמרנו, לפי מה שהעבודה מלמדת. 
מה שדיברנו עליו עכשיו יכול ליצור נקודת התחלה של לחשוב מתוך רעיון אחד או שניים מתוך הרעיונות של העבודה.
נאמר לנו כי האדם הנו אורגניזם לא מפותח, אשר מורכב ממהות מולדת ואישיות-נרכשת וכי המהות היא פסיבית והאישיות היא אקטיבית וכי ה 'חיים' בתור כוח מנטרל שומרים על היחסים האלו ממשיכים. 
נאמר לנו כי העבודה הופכת להיות כוח מנטרל אז המיקום מתהפך – כלומר, המהות הופכת להיות בהדרגה פעילה והאישיות הופכת בהדרגה להיות פסיבית-סבילה.
אם אתם חושבים בעצמכם, אז אתם תראו כי המשמעות של זה אומרת כי האדם חי ומת בלי הגשמה ומלאות כמו ביצה אשר לא התגשמה. 
'כל עוד החיים פועלים עליו', כי המהות שלו היא נקודת הנביטה וההפריה בתוכו, ורק האזוטריות יכולה להניע ולהצית אותה לגדילה ולפעולה. 
אנחנו כבר דיברנו קודם על האדם אשר מכניס פנימה ולבסוף רוצה ומצווה ועושה את העבודה, מתוך רצונו שלו. בתוך האדם הזה העבודה התחילה עכשיו להפוך להיות כוח מנטרל, והיחס בין המהות לאישיות התחיל להתהפך.

 

עמוד 1570
אם אתם חושבים בעצמכם מתוך הרעיון הזה של העבודה אשר יש לו כזאת דחיסות גדולה של משמעות עד כי אני מוצא את זה בלתי נדלה, אז אתם תחשבו בדרך חדשה. והתודעה-Mind שלכם תתחיל לזוז ולנוע, בהתחלה בהיסוס, לאורך נתיבים חדשים, ואתם תראו אז הרבה דברים חדשים אשר לא יכולתם לראות קודם, כאשר התודעה-Mind שלכם נעה רק בתוך בקיעים ומסילות והרגלים ישנים ושגרות של החיים, זה מאוד טוב ומרענן בשביל התודעה-Mind לחשוב בדרך חדשה.
זה כמו לרדת מאוטוסטרדה מרעישה אל צדדי הדרך בעצלתיים לאזור הכפרי.
אם החשיבה שלך מאוד קובנציונאלית אז אתה תרגיש מאוד מוזר בהתחלה ואולי אפילו אשמה.
אבל, אחרי איזה זמן אתה יכול לפגוש את הילד הקטן אשר הוא בצורה מסקרנת יכול להכיר אתכם.

                  בית אמוול (19.4.1952) נעליים בעבודה (חלק-1)
לכול אחד ממכם יש זיכרון חיים שונה, אבל אתם תמצאו כי זיכרונות העבודה שלכם הופכים להיות די אותו הדבר. ההתנסויות שלנו בחיים הן מגוונות, אבל ההתנסויות שלנו בעבודה הזאת הן דומות מאוד. אנחנו יכולים להבין ולתפוש כי הכיוונים בחיים הם רבים ; 
אבל, העבודה הזאת מצביעה על כיוון אחד. 
זה ממש רק כי היא מצביעה בכיוון אחד שהתנסויות העבודה הן דומות, וכך גם זיכרונות העבודה הופכים להיות דומים פחות או יותר. הבה נחשוב, נשקף, נהגה ונהרהר בזה רגע.
בחיים לא מלמדים אותנו כי אנחנו ישנים. אנחנו לוקחים את זה בתור מובן מאליו כי אנחנו ערים ומודעים במלאות, וכי אנחנו פועלים במודע. בעבודה אנחנו שומעים על רעיון ממש חדש ודי מקפיץ. ובעובדה נאמר לנו מסתורין. נאמר לנו כי אנחנו ישנים אבל אנחנו לא יודעים את זה.
אנחנו לא מודעים כראוי. אנחנו פועלים במכאניות.
לאור המסתורין הזה זיכרונות החיים שלנו הם זיכרונות של אנשים ישנים, של אנשים אשר תוהים בחשיכה, של אלו אשר הולכים מתוך שינה כסהרוריים, אבל כאשר אנחנו מתחילים לנהוג ולעקוב על-פי העבודה ומאוחר יותר גם לציית, אז הזיכרונות שלנו מתחילים להיות כאלו של אנשים אשר מתחילים להתעורר.
נוצר זיכרון נוסף – זיכרון עבודה.
זיכרונות עבודה אלו הם לא כמו זיכרונות החיים האחרים. הם דומים כי בפשטות שלבי ההתעוררות העוקבים הם דומים. כמו פונדקאים אשר מוצבים על הדרך הראשית – דרך אשר לבסוף מובילה אל ים צדדי נסתר. זאת היא הסיבה אשר בגללה אנחנו מוצאים אצל הכותבים במשך כל הדורות רישומים על התנסויות דומות. אבל, כאשר מגיעים לזה אשר קראתי לו – 'ים צדדי ונסתר' וכאשר מגיעים אל הסיפון ויוצאים לדרך, אז האדם נעלם מן הטווח האנושי, ואם הוא השאיר מאחוריו איזשהם רישומים, הם רק על המסע אשר עד החוף והמזח. 
אבל, בפעם בה הוא מפליג – אם הוא עושה כך – אז שום דבר אחרי זה לא יכול להירשם.

עכשיו, הבה נגיד כי הוא משאיר איזשהו רישום, בשפה שלו ובסימבוליות שלו עצמו בנוגע למסעו בים. לדוגמא, הוא יכול להשאיר הוראות, באומרו כי זה היה הכרחי ונחוץ למצוא קודם כל חנות, 
 

עמוד 1571
חנות אשר בה אפשר לקנות עור אמתי, ואשר אז ממנו הוא חייב להכין נעליים, ואשר איתם הוא יכול ללכת במסעו, וכי הוא חייב אף פעם לא לתת לבוץ אשר יש עליהם לגעת בעיניים שלו, כי זה מסכן את ראייתו ; והוא חייב גם לרכוש כלי מוזיקלי אשר עליו הוא חייב ללמוד לנגן ובעזרתו להמציא מגוון הרמוניות ולנגן אותן לעתים קרובות בדרכים שונות, ואף פעם לא לשכוח אותן, במיוחד כאשר הוא עייף.

עכשיו, הבה נשאיר את הדיון על החשיבות של כל אחת מן ההוראות האלו ברגע זה בצד, במטרה להיזכר בקשר של השלבים העוקבים של התעוררות.
העבודה מלמדת כי אנחנו בכלא, וכי כל עוד אנחנו נותרים ישנים אז אנחנו נשארים בכלא.
העבודה אומרת כי יש את אלו אשר מצאו את הדרך החוצה והשאיר ומאחוריהם הוראות מקודדות לאחרים אשר משתוקקים לעקוב אחריהם.
רעיון זה הוא לא יוצא דופן וייחודי לעבודה. זה דימוי עתיק מאוד על הסיטואציה של האדם על כדור הארץ.
עכשיו, אנחנו לא רואים כי הם בכלא ממש כפי שהם לא רואים כי הם ישנים. אז הם לא יודעים כי יש להם פסיכולוגיית כלא וכי הם הולכים בשנתם כסהרוריים, למרות כי בשלבים מאוחרים יותר הם יכולים להגיע לראות את זה. 
אנשים יכולים להיות נוכחים בשיחות על העבודה שנה אחר שנה והם אף פעם לא יבינו ולא ייתפשו את האמת החיה של כל אחת משתי-2 האמרות האלו, בחלקו כי הם לא מתבוננים בעצמם, ובחלקו כי הם לוקחים אותם בצורה חושית (סנסואלית). הם רואים את חוסר הנוחיות של החיים שלהם, את חוסר הכסף, את החסרים של אחרים ואת אזלת ידם של אחרים וכד',
אבל, הם לא מבינים ולא תופשים כי המשמעות של העבודה היא כי כל האנשים גבוהים כנמוכים, ומה שלא יהיה זה אשר יש ברשותם, ולא משנה מי הם, הם נמצאים בכלא והם ישנים, וכי זה למה ומדוע החיים ממשיכים כמו שהם, כמו סיפור אשר מסופר על-ידי אידיוט, אשר לא רואה איזשהם קירות ממשיים או שומע נחירות. אלו אשר הם בעלי תודעה-Mind מאוד חושית (סנסואלית) חושבים כי אלו הם רעיונות בלתי סבירים. 
הם לא יכולים לראות את המשמעות הפסיכולוגית שלהם והם ממשיכים בדרכיהם הרגילות,
להיות מבואסים ומדוכאים ושליליים ולעקוב ולנהוג אחר סכמות ותוכניות ומזימות דמיוניות ואמביציות, ומעריצים וסוגדים למגוון אינסופי של ערכים שקריים, והם לא רואים אף פעם כי הדברים האלו יוצרים את קירות הכלא שלהם וכי 'אניים' מסוימים הם הסוהרים אשר כולאים אותם.
כי התודעה-Mind מבוססת החושים מעוורת אותם. וכרגיל המשמעות החושית (סנסואלית) צולבת את המשמעות הפסיכולוגית. ואז הם טוענים כי הם לא ישנים וכמו כן הם גם לא בכלא. אך למרות זאת הם כולם הינם כך.

הבה ניקח עכשיו את הנעליים אשר הוזכרו בהוראות אשר האדם שממש הגיע אל הים ולא בחלום.
(אם הדימוי של האדם אשר יוצא מן הכלא, דימוי אשר בו השתמשו אז אולי השפה והסמלים יהיו שונים אבל המשמעות תהיה זהה).
קודם כל, מה הם הנעליים ? כמובן כי לא מתכוונים לנעליים מבחינה מילולית או ממש לעור מילולי. אלא הכוונה כאן היא לנעליים פסיכולוגיות ולא לכאלו אשר נועלים על הרגל, אלא כאלו אשר נועלים על כף רגלו של האדם הפסיכולוגי.
כף הרגל הפסיכולוגית  זה היכן שהאדם הפסיכולוגי נוגע בחיים. ובעבודה הזאת אנחנו צריכים ללכת בתוך החיים בצורה שונה מאשר בדרך אשר בה הלכנו פעם. לימדו אותנו כיצד להשתמש במאורעות היום יום בתור אמצעים של העבודה על ועם עצמך. 
לדוגמא, נאמר לנו לא להזדהות. עכשיו, זה מובן וברור מאליו כי האדם אשר מתרגל אי-הזדהות
הולך דרך החיים בדרך שונה מן האדם אשר מזדהה באופן מכאני עם כל דבר.
זה יכול להיות מובע על-ידי כך שמשתמשים בחוש הדימוי של אדם אשר הולך בנעליים מעבודת יד העשויות מעור מיוחד. וכמו בכול משל, זה לא ימשוך את התודעה-Mind החושית (סנסואלית).

 

עמוד 1572
אבל המשמעות של זה היא לא חושית (סנסואלית) אלא פסיכולוגית, וזה ממש כאן כי האדם אשר הנו חושי (סנסואלי) נכשל לגמרי לקפוץ למעלה אל המשמעות הפסיכולוגית.
עכשיו, נאמר לנו כי אנחנו חייבים לבודד את עצמנו בהדרגה יותר ויותר מן ההשפעות של החיים – אחרת אנחנו נמשיך לאבד כוח.  כדי להתעורר אנחנו חייבים לשמור כוח.
אנחנו תמיד חייבים לעבוד על מרכז אחד או על מרכז אחר. אדם בלי כוח לא יכול להתעורר.
החיים יכולים להתיש אותנו כל יום לחלוטין אם אנחנו לא הולכים דרכם יותר במודע.
בקשר לכך, ובתוספת של להחזיק את עצמך הרחק אחורה מן המשיכה העוצמתית אל המצבים בהם אתה מזוהה ולא לתת לדברים להגיע כל הזמן אל ה- דם, העבודה מלמדת התבוננות-עצמית (אשר מובילה אל הגדלה של הידע על ההוויה שלנו) והיא מקטינה ומפסיקה שקילה-פנימית (חשבונות-פנימיים) ולבסוף גם זכירה-עצמית, וזאת היא מעל כל השאר.
כל אלו עוזרים לבודד אותנו.
אם אנחנו 'עושים' את הדברים האלו, אז אנחנו הולכים דרך החיים בנעליים חדשות – בנעלי עבודה 
- ולא בנעלי חיים.  אני חוזר, אם אנחנו עושים אותם.
הדרישה הראשונה אז היא איך מוצאים את העור הנכון.
הדרישה השנייה היא לעשות בשביל 'עצמך' נעליים מן העור הזה ולהתחיל ללכת בחיים כאשר אתה נועל אותן – וזה לא ג'וב קל. 
תנסו לתפוס מהי המשמעות של הנעליים האלו. באיזה מושג ומילת קוד משתמשים כאן.
תתפסו כי לא מתכוונים כאן לשום דבר בצורה מילולית. זה אבסטרקטי מן המשמעות של החושים.
אם זה אף פעם לא נעה אז האחד ייתקע בעבודה. 
חשיבה פסיכולוגית היא הכרחית ונחוצה בשביל זה – כפי שראה את זה אדון אוספנסקי.
אם זה נשמר ברמה של התודעה-Mind החושית (סנסואלית) אז זה לא יכול להפוך להיות חי בתוככם. ובשתיהן, גם בתנ"ך וגם בברית החדשה, שתיהן יחד זועקות וצועקות את זה בקול.
אז זה נאמר לדוגמא, כי הסוסים של מצרים הם בשר ודם ולא רוח, אפילו כי נאמר לנו ש 'סוס' זאת היא מילת קוד לאינטלקט, אז אנחנו ממש לא רואים ל- מה התכוונו. 
בפעם הבאה נדון בשאר ההוראות.

                   בית אמוול (26.4.1952) נעליים בעבודה (חלק-2) בוץ בעין.
בהיותנו בעלי תודעה-Mind חושית (סנסואלית) ודעה קדומה על החושים שלנו, אנחנו מקבלים את הרעיונות של האדם הפסיכולוגי עם קושי גדול ביותר. אבל, האדם הפסיכולוגי המסודר והמאורגן הוא גם אפשרות כמו האדם הפיזי המאורגן והמסודר אשר ניתן, אבל בנפרד ובנבדל ממנו.
אנחנו יכולים להודות כי מה שהאדם הוא מבחינה פסיכולוגית זה נבדל ונפרד מ- מה שהאדם הוא מבחינה פיזית, וכי בעבודה הזאת זה הכרחי ונחוץ להסתכל על האישה הפסיכולוגית אפילו ולמרות כי זה יכול להיות קצת מדיי או מעט מספיק על מנת להסתכל מלבד על ההרגלים והמוסכמות, וקלישאות ותקליטים של גרמופון. 
אבל, כאשר אני מדבר על האדם הפסיכולוגי אני מתכוון לאיש מאורגן ומסודר מן הבחינה הפסיכולוגית. לכולם יש איזה שהוא סוג של פסיכולוגיה אבל אל אחת מסודרת ומאורגנת.
עכשיו, הארגון והסידור של האיש או האישה הפיזיים ניתנים בחינם והם מוצגים עם הגופים שלהם.

עמוד 1573
גברים ונשים מיוצגים על-ידי הגופים שלהם, עם המנגנון המכאני המורכב והשונה שלהם וחש עשרה מיליארד תאי המוח שלהם, וכול השאר אשר מוכן מראש. בהתחלה הם פתוחים לחושים וכך מתחילה להיווצר הרמה החושית-סנסואלית. רמה חושית-סנסואלית זאת כפי שהיא יוצרת כביכול את הבסיס ואת כף הרגל  של התודעה-Mind אשר מגיעה כתוצאה מכך, והיא בנויה מחומר פסיכולוגי, אשר נבדל ונפרד מן החומרים של הגוף הפיזי, אבל היא לא מאורגנת ומסודרת. 
זה נוצר היכן שהזריחה של המודעות נוגעת בדבר המוזר והזר, אשר אף פעם לא אוחזים ותופסים בו, אשר נקרא העולם החיצוני, וזה מלא ברגש של תמיהה.
כפי שהתודעה-Mind החושית-סנסואלית הולכת וגדלה היא יותר ויותר מייחסת את האדם אל החיים החיצוניים. הילד לומד ללכת ולקחת את הדברים יותר ויותר בתור מובן מאליו והוא מוותר על תמיהה.
באופן הזה, החשיבה המגיעה כתוצאה מכך נוטה להפוך להיות מבוססת בעיקר על החושים, ולהיות מופשטת מתמיהה, , והעולם הנראה הופך להיות העולם הרגיל והשגרתי.
כתוצאה מכך נהיה אדם בעל תודעה-Mind חושית-סנסואלית – האדם המושפע על-ידי השפעות החיים, על-ידי עדויות החושים, על-ידי השפעות – A, אשר אין לו חלון אשר נפתח להשפעות – B, 
ויש לו חשיבה חושית-סנסואלית ואין לו בכלל חשיבה פסיכולוגית וכך הוא לא מאוזן.
באופן פיזי הוא אדם, אך מבחינה פסיכולוגית הוא לא אדם.
זה הנו האדם-מכונה אשר עליו העבודה מדברת ואשא אין לו בכלל פסיכולוגיה אמתית.
גורדייף שאל : " איך ? איך מכונה יכולה כי תהיה לה פסיכולוגיה ?"

על-פי ההיגיון של העבודה האדם-המאוזן חייב כי יהיו לו את שתיהן – את החשיבה החושית-הסנסואלית ואת החשיבה הפסיכולוגית.  וכמו כן הוא גם חייב לנסות להשלים את שתיהן עד כמה שזה ניתן ואפשרי בשבילו. דרך כל החיים שלו הוא חייב לנוע דרך שני-2 הכיוונים האלו. 
אם הוא לא עושה את זה אז הוא יהפוך להיות חד-צדדי בדרך אחת או בדרך אחרת.
כאשר שמים את זה בקצרה אז האחת מייחסת אותו לעולם והשנייה למרכזים גבוהים יותר.
מה שאנחנו צריכים להבין עכשיו זה כי החשיבה החושית-הסנסואלית לא יכולה לייחס אותנו למרכזים גבוהים או להוביל אל הארגון והסידור של האדם הפסיכולוגי.
אנחנו לא יכולים לזכור את עצמנו נכון אם יש לנו רק חשיבה חושית-סנסואלית, וככה אנחנו לא יכולים להמיר רשמים על-ידי כך שנראה את הדברים בצורה שונה ולאור אחר מאשר האור של השמש.
כמו כן גם לא יכולה להיות לנו שום מטרה אחת מלבד מטרות-חיים, כמו כוח ועוצמה, רכושנות וקניין, הערצה ותהילה וכד'.
תבחינו כי כאשר ישוע עבר את הפיתוי הראשון אשר נרשם בברית החדשה, מוזכרים בו : כוח ועוצמה ורכושנות, ובקצרה, החיים ומטרות החיים אשר מקבלים האנשה של שטן ואחרי שהוא מראה לו את כל ממלכות העולם ברגע של זמן הוא אומר :  6 אָמַר לוֹ הַשָֹטָן: "לְךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הַשִּׁלְטוֹן הַזֶּה וְגַם אֶת כְּבוֹד הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה; כִּי לִי נִמְסַר הַשִּׁלְטוֹן, וַאֲנִי נוֹתֵן אוֹתוֹ לְכָל מִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה. 7 לָכֵן אִם תִּשְׁתַּחֲוֶה לְפָנַי, לְךָ יִהְיֶה הַכֹּל." 8 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "כָּתוּב, 'לַיהוה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד'." 9 הֵבִיא אוֹתוֹ לִירוּשָׁלַיִם, הֶעֱמִידוֹ עַל פִּנַת גַּג בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר לוֹ: "אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה, הַשְׁלֵךְ עַצְמְךָ מִכָּאן לְמַטָּה, 10 שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמָרְךָ 11 עַל־כַּפַּיִם יִשָֹאוּנְךָ פֶּן־תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ'." 12 הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "הֲלֹא נֶאֱמַר 'לֹא תְּנַסֶּה אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ'." (הברית החדשה, לוקס פרק ד') 

עבודה זאת היא כדי ללמד אותנו חשיבה פסיכולוגית ומטרות עבודה, ולבסוף, אם חיים את זה, לארגן ולסדר בתוכנו את האדם הפסיכולוגי אשר החיים לא מארגנים ומסדרים. כאשר אנחנו מתחילים להטמיע חלק מן הרעיונות של העבודה ולחשוב מתוכם על החיים, אז אנחנו מתחילים להמיר את משמעות החיים על-ידי זה שאנחנו נראה אותה דרך מראה העיניים המנטאלי של תודעה-Mind גדולה יותר, במקום דרך מראה העיניים של התודעה-Mind החושית-סנסואלית שלנו.
אנחנו צריכים וחייבים 'לחקות' (לעשות חיקוי) את החשיבה של אדם מודע.

 

עמוד 1574
בפעם האחרונה אנחנו דיברנו על הנחיצות ועל ההכרח של לעשות בשביל עצמנו נעליים בעבודה.
נעליים מן העור המיוחד הזה אשר העבודה הזאת מוכרת. 
לדוגמא, אם אנחנו נועלים את הנעליים עם הרעיון של הפרדה פנימית והימנעות מהזדהות, אז אנחנו נוכל להתחיל ללכת דרך מאורעות היום בדרך פסיכולוגית ולא רק בדרך חושית-סנסואלית.
הרעיונות של התבוננות-עצמית ושל אי-הזדהות, אי-שקלה וכד' שייכים אל החשיבה הפסיכולוגית ולא לחשיבה החושית-סנסואלית. הם תוספות ל, ושונות מחשיבת-חושים והן שמות אותנו ברמה אחרת.
אבל, אנחנו גם מתחילים ליצור את הבסיס או את כף הרגל של האיש הפסיכולוגי אשר בתוך עצמנו.
לעשות שום דבר כלפיי לבודד את עצמנו מהתגובות המכאניות לחיים, להגיב לכול אובייקט של החושים, ולכול סיטואציה, זה עושה את הארגון ואת הסידור של האדם השני – האדם אשר לא ניתן מוכן מראש – כלומר זה עושה את הארגון והסידור של האדם הפסיכולוגי לבלתי אפשרי.
האדם החושי-סנסואלי ינצח בכול פעם.
נעליים פסיכולוגיות חייבות להיעשות כדי להגן עלינו מפני החיים. רעיונות העבודה והלימוד של העבודה יוצרים את העור אשר האחד חייב לקנות, והחשיבה ולחיות את העבודה זה יוצר את הנעליים. וזה יכול להיעשות רק על-ידך ובעזרתך שלך לעצמך.
אני לא יכול לעשות את הנעליים שלכם.
אני יכול למכור לכם עור. אני יכול גם במידה מסוימת להגיד לכם אם אתם מכינים את הנעליים בצורה לא נכונה ותופרים אותם בצורה טיפשית, או אם אתם בכלל עדיין לא ניסיתם להכין נעליים, ולא הכנסתם פנימה כלום אפילו אחרי שנים.
עכשיו, מאחר וחשיבה חושית-סנסואלית וחשיבה פסיכולוגית הן ברמות שונות אז האחד חייב לא לערבב אותן. זאת הייתה המשמעות של ההוראות האלו אשר ניתנו במסמך הקודם, אנחנו חייבים לא לתת לבוץ על הנעליים שלנו להגיע לגעת בעיניים שלנו, תבינו ותתפשו בבקשה כי התודעה-Mind החושית-סנסואלית היא אויב אשר הנו עוין לתודעה-Mind הפסיכולוגית.
החיים כאשר הם נראים חומריים מחפשים לפצוע ולהרוס את החיים הנראים מבחינה רוחנית.
אז מאוחר יותר אנחנו מפותים על-ידי העדות של הדברים הנראים, על-ידי הברור והמובן מאליו, 
ובקצרה, רק על-ידי החיים אשר מחפשים להחזיק אותנו כלואים בתוך התודעה-Mind החושית-סנסואלית, ואז אנחנו מתחילים להכיר ולדעת מה באמת המשמעות של מאמץ והיכן הוא נמצא.

החושים תמיד יילחמו נגד הרוח, וזה מצוין ומיוצג באלגוריה אשר ניתנה בספר בראשית : 
" יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  
הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. "  ( תורה, בראשית פרק טו' ) 

הנחש אשר נגזר עליו לזחול על גחונו מסמל את התודעה-Mind החושית-סנסואלית אשר מורדת עכשיו מכל השאר. הוא מכיש את העקב או את הרמה הנמוכה ביותר של האדם הפסיכולוגי והאדם פוצע את ראשו של הנחש. האינטלקט מבוסס רק על החושים.
עכשיו, כאשר אני מפתח בהדרגה את חשיבתי הפסיכולוגית דרך הרעיונות של העבודה, אז אני רואה את החיים באופן ממש שונה מאשר מה שחשיבתי החושית-סנסואלית מובילה אותי להניח.
אני רואה את החיים בתור דבר 'לעבוד איתו ועליו', ואני רואה אותם בתור אמצעי למטרה אשר אף פעם לא הבנתי ולא תפשתי ואני כבר לא רואה אותם יותר בתור מטרה בפני עצמה.
השאלה אז בכול זמן נתון ומסוים היא : "האם אני יכול לקחת את הניסיון הזה או אחר מבלי שאני אהיה המום, מזוהה לחלוטין ואפילו שבור ? או האם אני יכול לקחת את זה בתור עבודה ? האם האדם הפסיכולוגי אשר בתוכי כבר חזק מספיק ? " 
והוא יהפוך להיות ככה אם תחזיקו בחבל, אם האדם בכם יחזיק בחבל, כי אז יינתן לו כוח, אבל זה דורש מאבק ומאמץ ושוב מאמץ ומאבק.

 

עמוד 1575
רק לאורו של זה אשר מוטל על-ידי העבודה הכול יכול כי תהיה לו משמעות נוכחית ועתידית בשבילכם.  וכל מה שקורה לכם יהיה השוק אשר אתם ממש צריכים אז, ואתם תראו את זה כאשר תסתכלו אחורה שנים מאוחר יותר. 
מה שאנחנו לא יכולים לראות עם התודעה Mind החושית-סנסואלית זה כי אנחנו עובדים אז משהו מתחיל לעבוד כל הזמן ומקרוב עלינו, ולעתים קרובות בצורה מאוד דרסטית, כי הנושא הנו גדול וזה לא שום דבר טריוויאלי כדי לנהוג איתו בחשיבה קטנה.

                         בית אמוול (3.5.1952) חשיבה פסיכולוגית ומלכות שמים
כאשר הוגים ומהרהרים ברעיון של חשיבה פסיכולוגית בנבדל ובנפרד מן החשיבה החושית-סנסואלית, אנחנו רואים כי פרשנות החושים חייבת לא להימרח בבוץ אשר מלכלך את ההבנה של מה שהוא לא העניין של החושים.
לדוגמא, אנחנו לא רואים את אלוהים. הקיום שלו הוא לא ראייה ברורה לאיזשהם מן החושים החיצוניים שלנו. אני לא יכול לראות אותו עם מראה עיניים או לשמוע אותו עם האוזניים או לגעת בו בידיים. מאחר ואלוהים הוא לא אובייקט של החושים אז התודעה-Mind הסנסואלית-החושית שלי תדחה אותו ותכחיש את קיומו כי חשיבה חושית-סנסואלית מתבססת על עדות החושים, 
ואף אחד מן החושים שלי לא מראה לי כי אלוהים קיים.
אני מודה בקיום השמש כי אני יכול לראות אותה, אבל בקיומו של הבורא, בגלל שאני לא רואה את הבורא בשום מקום ואפילו לא בטלסקופ, אז אני יכול לחשוב במושגים של קיום השמש והכוכבים כי אותם אני רואה בבירור, אבל הרעיון כי הם נבראו מכה אותי כשטויות.
אף על פי כן ולמרות זאת, הקיום של אלוהים יכול להיות מובן למרות שהוא בלתי נראה. וזה היכן שנכנסת החשיבה הפסיכולוגית. וזאת היא רמה נוספת אחרת נבדלת ונפרדת מן החשיבה החושית-סנסואלית. ובדוגמא זאת, לערבב אותן זה כמו למרוח בוץ על העיניים.

עכשיו, מה היא המשמעות של בוץ ומה המשמעות של העיניים כאן ? לא התכוונו כאן לבוץ או לעיניים באופן מילולי. ישוע מציין לתלמידיו כי בשבילם זה נחוץ והכרחי רק לשטוף את כפות הרגליים וזה בוצע בעבורם.
הבחינו בכך בזהירות, כפות הרגליים האמתיות שלהם אשר נראות לחושים נשטפו עם מים אמתיים ממשיים אשר נראים לחושים. אז, אדם יכול להמשיך לבצע את הטקס הזה במשך שארית חייו, בחשבו כי על-ידי זה יהיה ניתן לבסוף להגיע אל גן-עדן. 
אך מתוך ניסיון במקום אחר, אני חושב כי שטיפת רגליים זה ממש תרגול מצוין וחברי, אך אני לא חושב כי זה מוביל אל מלכות האלוהים. וכמו כן אני גם לא חושב כי איזשהם טקסים דתיים אחרים הם בעלי הערך הזעום ביותר ביחס לכך, אם זה נלקח בצורה חושית-סנסואלית ולא באופן פסיכולוגי.
ישוע לימד חשיבה פסיכולוגית בתור המפתח אל הממלכה והראה כי המטביל לא השיג את זה, והיה לו הרבה מה להגיד על העניין הזה, ולעתים הוא אמר את זה במילים של קצת סרקזם.

 

עמוד 1576
ישוע גם נדהם ונאלם מן המסות הבזות המלגלגות של הסנסואליסטים המקיפים אותנו, אשר הם נוקשים וקשיחים מהגאווה העצמית שלהם והוא אמר להם כי מלכות שמים היא בתוכם וזה לא דבר נראה. " 20 כַּאֲשֶׁר שְׁאָלוּהוּ הַפְּרוּשִׁים מָתַי תָּבוֹא מַלְכוּת אֱלֹהִים הֵשִׁיב לָהֶם: "מַלְכוּת אֱלֹהִים אֵינֶנָּה בָּאָה בְּנִגְלוֹת. 21 אַף לֹא יֹאמְרוּ 'הִנֵּה פֹּה' אוֹ 'הִנֵּה שָׁם הִיא', כִּי הִנֵּה מַלְכוּת אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם הִיא."
(הברית החדשה, לוקס י"ז פס' 20-21) .  זה היה מצב ולא מקום.
עכשיו, אם הממלכה היא בתוך האדם, אז ההתמלאות של ההתפתחות של האדם היא כלפיי פנימה.
כלומר, היא בכיוון פסיכולוגי. ולפיכך, בתור התחלה אני אהיה חייב להבטיח איזה סוג של אדם אני מבחינה פסיכולוגית, ולא איזה סוג של אדם זה נראה כי אני מבחינה פיזית או סוציאלית.
אני אהיה חייב ללמוד מה הדברים הפסיכולוגיים בתוכי אשר מונעים אותי מאיזושהי התפתחות בכיוון הנכון, ובשביל זה אני אצטרך הוראות – וכי יחזרו עליהן לעתים קרובות, כי נראה שהן קשות לזכירה בצורה מסקרנת – ומדיי פעם גם אצטרך עזרה של מומחה.
מי שאני אהיה, ילמדו אותי, כי מה שהחיים עשו ממני לא יגרום לי על-ידי כך להתקבל אל המעגל המודע של האנושות כי מ, סיבה אחת, החיים עשו אותי חד-צדדי.
עכשיו, כאשר ומתיי ואם, אני מתחיל בכנות לעשות לעצמי גישה פסיכולוגית – ולאט מאוד – אני עושה מלאי ומצאי של מגוון דברים פסיכולוגיים בתוך עצמי – כגון אהבה-עצמית, יהירות-עצמית וגאווה-עצמית אשר הם שלושה אדונים מאוד אכזריים אשר הורסים את השקט ואת השלווה הפנימיים של האחד עצמו – ואני אבין ואתפוש לאט מאוד כי יכול להיות שהם מונעים את ההתפתחות שלי, ועם העזרה של ההוראות החוזרות והנשנות של הלימוד של העבודה אשר חוזרים עליהן, יכול להיות כי אפילו במקרה, ואז אני אחשוב פסיכולוגית.
אני חושב פסיכולוגית על הדבר הזה אשר נקרא עצמי ואשר אותו לקחתי בבירור וכמובן מאליו עד עכשיו. אני אפילו מתחיל להבין משהו מן המשמעויות של המילים "מלכות האלוהים היא בתוככם".

עכשיו, אני מוצא כי בכול פעם בה אני מרשה לחשיבתי החושית-סנסואלית הקודמת על עצמי ולגביי עצמי להתערבב עם החשיבה הפסיכולוגית שלי על עצמי אשר נוצרת בתוכי, אז אני אטביע את השנייה. (את השנייה – הפסיכולוגית).
אני חייב לשמור עליהן נפרדות או אחרת יהיה לכאורה שיטפון, ואם האחד לא מנסה לבנות תיבה צפה ושטה, אז זה יכול להוביל אל מותו הפסיכולוגי של האחד. אם התיבה הצפה ושטה אשר העבודה בסופו של דבר מרכיבה ובונה עם העזרה שלכם היא לא ראויה לשיט בים אז תהיה תקופה של סכנה.
האחד מתיש אז את העבודה ובמיוחד כאשר האחד לא עייף.
לאחד אין זמן, וזה הכול מעורפל מדיי, כאילו זה היה אי-פעם ! המטחנה העליונה טוחנת יותר ויותר לאט – כלומר, החשיבה הפסיכולוגית של האחד מאטה וכמעט מפסיקה.
אז זה נחוץ לנגן על הכלי המוזיקלי של האחד ולהקיש על אחד או שני אקורדים אשר עושים הרמוניה ומסירים את הדיסוננס. כי זה יהיה הרבה מאוד זמן לפני שהתודעה-Mind החושית-סנסואלית והעדות של דברים בלתי נראים תהיה יותר חזקה מן העדות של הדברים הנראים.
אבל היפוך זה הנו אפשרי. ביחס לאקורדים המוזיקליים אשר מסדרים ומייצבים את החשיבה הפסיכולוגית כדי שתמשיך שוב, אני אגיד כאן רק כי יש דברים אשר האחד יכול לזכור ודברים אותם האחד יכול לשכוח וגם דברים אשר אותם האחד יכול לקרוא וגם לקרוא מחדש שוב ושוב,

 

עמוד 1577
ודברים אשר האחד חייב בפשטות להחזיק בהם עד אשר הפיתויים של חשיבת החיים יעזבו את האחד למשך עונה שלמה. הפיתוי הוא כמובן אינטליגנטי והכרחי. 
כאשר דוד התמודד עם שאול, אשר את זה אתם אולי מכירים, דויד השתמש בנבל לא רק פעם אחת אלא במקרים רבים. אורפיאוס אילף חיות בעזרת הקתרוס שלו. וכמו כן אני מבין כי המלאכים מנגנים לעתים קרובות על כלי נגינה בצורה יפה מאוד. אבל אני בספק אם אפשר לשמוע ולהבין את כלי הנגינה האלו בצורה חושית-סנסואלית יותר מאשר את נעלי העבודה אשר עליהן דיברתי.
כי הם לא כלי נגינה מילוליים והן לא נעליים מילוליות. 
וכפי שזה נאמר פעם, גם השטן הנו הכרחי ונחוץ.  השטן הנו התודעה-Mind החושית-סנסואלית.
כאשר אתם רואים את הכוונה של העבודה לפתות אתכם ואתם מבינים ותופשים כי זה הכרחי ונחוץ, אז אתם מכים אקורד על כלי הנגינה שלכם, ואשר כמובן חייב כי יהיה לו יותר מאשר מיתר אחד.

                             בית אמוול (10.5.1952) מרחב-חלל פסיכולוגי
האדם נמצא בתוך שניהם, בתוך הזמן ומחוץ לזמן. עכשיו התודעה-Mind החושית-סנסואלית מבוססת במרחב-חלל ובזמן, אבל לא התודעה-Mind הפסיכולוגית.
אנחנו יכולים להגיד כי רק אמת חלקית היא ניתנת לגישה בשביל התודעה-Mind החושית-סנסואלית, האמת ניתנת להשוואה עם שק של כסף בלתי נדלה, אשר ממנו ברחו כמה מטבעות, בזמן בו שומרים על השאר. 
כפי שזה נראה, זאת רק דרך נוספת להגיד כי המחשבה החושית-סנסואלית לא יכולה לאחוז ולפוס את מה שיכולה החשיבה הפסיכולוגית.
ככול שמחשבתו של האדם יכולה להתרחב מעבר לחושים ועדותם, ככה מגיעה יותר אמת מן השק.
עכשיו, מילה בנוגע לאמת אשר האיכות שלה מחוברת וקשורה בצורה אינטימית עם הטוב באדם, אנחנו יכולים לשנות טוב כמו צדקה לאמת – כלומר, כאשר זה מובע בצורה אזוטרית מן הזהב אל הכסף – אז, בעל בית טוב זאת היא נקודת התחלה נחוצה והכרחית בשביל העבודה.
אנחנו לא יכולים לשנות רוע כמו שנאה לאמת, כי הוא יולד רק שקרים.
האמת משתנה לזהב רק על-ידי זה שרוצים ומצווים אותה – כי אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים לעשות ואנחנו מצווים ורוצים את אשר אנחנו אוהבים.
לפיכך, אנחנו צריכים לעשות נעלי עבודה כדי שנרצה ונצווה ונאהב ונחיה את העבודה, בחיי היומיום בפשטות האפשרית. אני חייב להגיד כאן במאמר מוסגר כי הרמה של בעל בית טוב באופן פרקטי מעשי יכול להיות כי עדיין לא הושגה בצורה מספקת ובמקרה כזה עבודתו של האדם תמצא ותהיה בלהסתגל אל החיים בצורה טובה יותר דרך אימון של התודעה-Mind החושית-סנסואלית עם מאמץ היכן שהיא חסרה עד מידה אשר גורמת לו נכות. אז בינתיים זאת תהיה העבודה שלו או שלה.
נקודה חשובה לתפוס כאן היא כי אם מתבוננים באופן אישי  בנחיצות של כזה מאמץ, ומבינים ותופשים אותה ומכירים בה, היא מובנת ומתקבלת בבירור ובבהירות ומהר מאוד יופיעו התוצאות.
זה באופן חלקי כי רוצים ומצווים את זה באופן אינדיבידואלי ולפיכך זה לא נעשה מתוך כפייה חיצונית או מתוך פחד, או מתוך תחושות של תלונה והתמרמרות, ובאופן חלקי כי העבודה תמצא דרך לעזור, אם יש הערכה מספקת של זה.

 

עמוד 1578
כי כאשר אתם עושים דברים מתוך ובשביל העבודה אז היא תהיה נוכחת אתכם בתוך מה שאתם עושים, אבל לא אחרת. כי מהערכה מגיעה חיבה וחיבה מושכת נוכחות, לב קר ותודעה קרה יכולים רק לדחות את העבודה. זה ברור מספיק כאשר חושבים והוגים ומהרהרים בזה.

עכשיו, נשוב אל האמת. יש אמת פסיכולוגית ויש אמת חושית-סנסואלית. הן חופפות אבל הן לא אותו דבר. אנחנו נצטרך לדון בזה במקום אחר, אבל אפשר להגיד כאן כי זאת היא בעיקר האמת הפסיכולוגית אשר יכולה לשנות את הווייתנו ולא האמת החושית-סנסואלית. כי האמת החושית-סנסואלית נתפשת במושגים תלת-ממדיים של מרחב-חלל וזמן. 
כי החושים רושמים רק ברגע ההוויה של הזמן מרחב-חלל. אני לא יכול 'לראות' אתכם אתמול בחדר שלכם. אני יכול לזכור רק מעט. אני לא יכול 'לשמוע' את מה שאתם אמרתם בקומה למעלה לפני איזה זמן. ואני יכול לזכור רק מעט. אני לא יכול לגעת בכם לפני רגע כאשר ישבתם על הכיסא הזה כי עכשיו יצאתם החוצה. אני יכול לגעת בכיסא אשר עדיין ברגע ההווה במרחב-חלל בשבילי אבל לא בשבילכם. 
שניהם, זמן ומרחב-חלל מפרידים בינינו. כאשר אני הולך החוצה עכשיו אז הרחוב הנו ברגע ההווה הנוכחי של זמן ומרחב-חלל ואני רואה אתכם שוב. אנחנו כולנו עכשיו בחלק נוסף אחר של החלל-מרחב ובחלק נוסף ואחר של זמן. וכך פועלים החושים החיצוניים שלי – תמיד ברגע הווה חולף של זמן בשלושה, בחלל תלת מימדי המשותף לכולנו. וכל זה דורש כי תחשבו עליו לעתים קרובות, כי זה מאוד מוזר, למרות שהאנשים לא מבחינים בזה.
עכשיו, מאחר ואני אוהב אתכם, אז אתם תמיד קרובים אליי ונוכחים- כן, אבל באיזשהו עולם אחר, באיזשהו מרחב-חלל אחר, אשר לא משותף לכולנו, נבדל ונפרד מן העולם החיצוני המשותף אשר נרשם על-ידי החושים, אבל לפעמים אפילו ממש יותר אמתי. 
עכשיו, בתוך מה ובאיזה מימד, היכן ואיפה נמצא העולם האחר, אשר בו אתם ממשיכים לחיות מבחינה 'פסיכולוגית' בשבילי, כך שזה נראה לפעמים כי אני אפילו מסוגל לדבר אליכם ?
או איך זה אני יכול ממש בבירור לחלום חלום בו אנחנו הולכים ומדברים יחד בבוקר לצד הגבעה ?
באיזה זמן ומרחב-חלל זה קורה ? לבטח ובבירור לא בזמן ובמרחב-חלל אשר אליו נפתחים החושים החיצוניים שלנו.

עכשיו, הבה נזיז את קו הדמיון והטיעונים. ואני אשאל אתכם באיזה מימד נמצא הזיכרון שלכם ?
ושוב, אני אשאל כמה מימדים יש למחשבה שלכם. והאם יש לה אורך ורוחב וגובה ? האם אתם יכולים לדבר על מחשבה ארוכה ורחבה וגבוהה ? האם היא תלת-מימדית כמו הגוף שלכם וכמו הכיסא אשר עליו אתם יושבים ? 
ועדיין, המחשבה שלכם אמתית עבורכם. אולי יזרקו אתכם לתוך מחשבה בלי שתהיו ערים לזמן מרחב-חלל. אבל, איפה והיכן אתם ? המודעות שלכם נמצאת היכן שהוא ללא ספק. ובבירור הגוף שלכם נשאר במימד הזמן מרחב-חלל המשותף לכולנו, והוא נראה בר-מגע לחושים.
אבל, המחשבה שלכם היא בלתי נראית ובלתי ניתנת למגע בשביל החושים, ועדיים היא קיימת והיא אמתית.
לפיכך, אנחנו מגיעים אל המסקנה כי מימדים קיימים והם פתוחים בפנינו מבפנים בנפרד מן המימדים אשר אליהם פתוחים החושים שלנו כלפיי חוץ ואשר בהם קיימים הגופים שלנו והעולם שלנו.
לכול אדם יש מרחב-חלל פרטי. 
עכשיו, בתוך המרחב-חלל הפרטי הפנימי הזה אשר יש לכול אדם, המחשבה והרגשות שלנו הם לא שרירים אשר מחוללים תנועה. 
לדוגמא, חיבה מחוללת ומביאה נוכחות או קירבה בתוך המרחב-חלל הפנימי הזה.

 

עמוד 1579
אך סלידה תעשה את ההיפך. חיבה היא מצב, אהבה היא מצב, סלידה היא מצב, שנאה היא מצב.
לחוש ולהרגיש חיבה או לאהוב זה להיות במצב מסוים והמצב המסוים הזה אשר אתה בתוכו יהיה בתוך המרחב-חלל הפרטי הזה שלך, ולא במרחב-חלל החיצוני והציבורי.
זה למה ומדוע אמרתי מעל כי הערכה וחיבה עושות את העבודה נוכחת.
אדישות, אי-אכפתיות, שוויון נפש וסלידה מרחיקים את העבודה הרחק.
כן, אבל אל מרחק אשר עדיין נמצא בתול המרחב-חלל הפרטי הזה שלכם ולא במרחב-חלל חיצוני, 
כי זה יכול להיות כי אתם תשבו בפגישה ובכלל תסלדו מזה ועדיין תהיו נוכחים במרחב-חלל הזה.
עכשיו, כל עוד אני חש ומרגיש חיבה אל האדם אז אני בתוך מצב מסוים אשר ממשיך והאדם קרוב או נוכח במרחב-חלל הפנימי.
חיצונית מן החושים האדם יכול להיות נוכח בזמן אחד אך לא נמצא שם בזמן אחר אבל זה לא ככה כאשר זה פנימי. 
לפיכך, זה ייראה כי במרחב-חלל הפנימי הזה אשר הנו פרטי לי ובשבילי, אין זמן כמו שאנחנו מבינים את הזמן באופן חישתי-סנסואלי. במקום זמן חולף ומשתנה תמיד יש מצב. 
לפיכך, אנחנו מקבלים מבט חטוף על משהו בתוכנו אשר הוא מחוץ לזמן – כלומר,
מצב ומרחב-חלל פנימיים. זה למה ומדוע זה נאמר בתחילת המסמך כי אנחנו בתוך שניהם, בתוך הזמן ומחוץ לזמן. אם שום דבר לא מומר ולא עובר טרנספורמציה מעבר לרמה המבוססת בחושים אז אנחנו בעיקר בתוך הזמן. כמה הרבה מתוכנו נמצאים מחוץ לזמן זה תלוי עד כמה אנחנו נשלטים 
על-ידי מרחב-חלל וזמן חיצוניים והתודעה-mind החושית-סנסואלית, ועד כמה אנחנו יכולים להיכנס ולסדר ולארגן את המרחב-חלל הפנימי על-ידי מצבים טובים ולשמור ולהמשיך לשמור ולהרגיש את המקום הזה נבדל ונפרד מההתנגשות והצרימה של דברים יומיומיים.
ואני רק אוסיף כאן, כי מצב המרחב-חלל הפרטי הזה, הנו משהו אשר מיוצג על-ידי חדר אשר אנחנו אף פעם לא גילינו או ידענו כי הוא קיים. ולפיכך אנחנו צריכים להבחין ולהבדיל על-ידי התבוננות ומחשבה והרגשה וטעם פנימי את שני המרחבים-חללים.

                     בית אמוול (17.5.1952) תהילה* עצמית (*תהילה-שבח והלל )
היום נדבר על תהילה-עצמית. לדוגמא, חלק משתמשים במין-סקס שלהם בשביל תהילה-עצמית.
זה מגדיל את חוסר הנוחות הפנימית שלהם. זה עושה אותם חסרי שקט ועייפים. וזאת היא תמיד התוצאה כאשר כל פעולה מעורבת ביותר מדיי תהילה-עצמית ושבח-עצמי.
כאשר מה שהאחד עושה זה ממש ממדרגה שנייה, בשביל הסיפוק של התהילה-העצמית אז החיים של האחד לא קלים. אם אתם מספיק מתבוננים במאפיין הזה בתוך עצמכם אז אתם תראו אותו גם בתוך אחרים. לפעמים זה נראה כמו בועות מלאות דבק שקוף אשר בהן האם זז ונע בלי שהוא מבחין בתוך מה הוא נמצא. לפעמים זה נראה כמו בית כבד מדיי אשר נבנה על החולות ליד הים או לצד המצוק. יש הרבה מאוד דימויים חושיים-סנסואליים אשר אפשר להשתמש בהם כדי לייצג את המצב הפסיכולוגי והפנימי של עשות הכול בעיקר למען התהילה-העצמית והשבחים של עצמך.
זה טבעי למדיי כי זה המצב הפסיכולוגי הכי נפוץ על כדור הארץ.

 

עמוד 1580
בצד אחר של התהילה-העצמית, יש מגוון גדול מאוד של תמונות אשר עושות לנו סטימולציה ומגרות אותנו לרדיפה אחר תהילה-עצמית.
האם אתם רואים את הספינה הקטנה, האמיצה והאבירית הנחבטת בסערת זלעפות קשה ונשטפת בימים עוצמים, הצוות באימה נמנע מלעלות אל הסיפון, והאם אתם רואים מי ניצב על-יד ההגה ?
ובכן. זה אני.  או שוב, האם אתם רואים את הקצין הנאה הזה אשר צועד מסביב הלוך ושוב בארץ עלומה, איש זה בארץ אבודה ונעלמת, מתמתח ונראה משועמם ומפהק, ואז הוא שב ופונה בחזרה 
אל ביצורי המחפורות, והוא מדליק סיגריה בסטייל וקרירות על הדרך, בין היללות של שריקת הכדורים? בכן, גם זה אני. 
שתי תמונות אלו מוצגות באותה הגלריה. ואם אתה אומר כי גדלת מעל ונגמלת מן הדפוס או פשוט עברת את שלב התמונות האלו, אז אני אשאל אותך באיזו גלריה אתה עומד עכשיו באקדמיה הארצית הגדולה של התמונות ? ואני אטיל בכך ספק אם אתה תגיד לי כי עזבת את הבניין.
לדוגמא, יכול להיות כי בלי שאתה מבין ותופש תעמוד לפני התמונה של האישה הכי מתוקה ונחמדה וחמודה והכי אופנתית והכי נבונה, או אפילו האדם הכי נאה הלבוש היטב או זאת של המדינאי הדגול או האריסטוקרט, או פוליטיקאי מפורסם או מיליונר. (ואנחנו כמובן לא מדברים מבחינה מילולית כי מיליונרים ופוליטיקאים הם בדרך כלל לא מושכים כדי להסתכל עליהם) אבל, בכול מקרה, אתם לבטח כמעט נועצים את העיניים באיזושהי תמונה בתוך התודעה-Mind שלכם. 
זה דבר טוב מאוד להתחיל לעבוד ולעשות אותו מודע באמצעות של התבוננות-עצמית כנה.
למה זה דבר טוב לעשות אותו מודע בעזרת התבוננות-עצמית כנה ? 
זה דבר טוב כי אם זה נשאר בצללים בתוך מה שהנו בלתי מודע לכם, באזור הזה אשר אותו אתם לא מכירים ובו אתם גם לא מודים והוא כולל בתוך המצאי והתפישה – קונספציה שלכם על עצמכם, וזה יהיה בפעולה בקביעות בתוככם בכול מקרה וכי אתם נשלטים ובכפייה בכוח בלתי ניתן לשליטה אשר חוסר המודעות נותן לכל דבר בתוככם אשר איתו אתם לא תתמודדו – וזה יכול לסבך את חייכם עד לנקודה של טרגדיה. 
בבקשה אל תעשו את הטעות האלמנטרית של לחשוב כי בגלל שאתם לא מודעים לדבר אז בכלל אפשרות כי זה יהיה בתוככם. זאת היא באמת טעות ילדותית בעבודה הזאת.
אבל, חלק ממשיכים לעשות אותה ולא מגיעים לשום מקום. ולמרות זאת יש להם את הנחמה של להכיל ולשמור את היוהרה שלהם ושל עצמם וככה לצאת כמו שהם נכנסו פנימה.

עכשיו, כאשר תהילה-עצמית היא האובייקט העיקרי, אז האיכות של מה שזה לא יהיה, העבודה אשר זה יבצע היא ממדרגה שנייה. וזה עוקב ומגיע להלן כי הרבה מן האנרגיה אשר אותה אמורים להעסיק במשימה תעבור אל תוך דמיונות עצמיים גרנדיוזיים ורק חלק מזה יגיע אל תוך המשימה אשר בידכם.
לדוגמא, צייר או סופר אשר עובד באמצע של פנטזיות לגביי להפוך להיות מפורסם מכלה ומחסל את האנרגיה והעבודה שלו תסבול מכך, והאיכות של זה תשקף את ההוויה של היוצר.
שאו ותדעו כי כל פעולה נפשית לוקחת ממכם כוח ועוצמה. פנטזיות סופגות הרבה כוח ועוצמה – הן מנקזות כוח ומתישות אנשים. פנטזיות של גדולה, או שיהיה לך כוח בלתי רגיל או שתהיה בעל כוחות קסם ו/או מקסים בצורה בלתי רגילה הן נפוצות. והן בדרך כלל פיצוי לנפוצות והן לוקחות הרבה כוח ומשתמשות בו וגורמות אותו ממש בלי תועלת. והן מערערות ומחלישות וחותרות תחתכם.
מן הסיבה הזאת הן לעתים קרובות מונעות מן האדם להשיג ולרכוש היטב אם הוא או היא יכלו לגשת אל הדברים בדרך יותר פשוטה או יותר ישירה ואמתית ולעשות את זה מודע ולהיפרד מכול הדמיונות והפנטזיות הגרנדיוזיות האלו. 
אני ראיתי כל כך הרבה אומללות ושימוש לרעה וניצול אשר עלו מכאלו פנטזיות.

 

עמוד 1581
זה עולה מתוך 'אניים' בתוכנו אשר משתמשים בפנטזיות כדי לרכוש עלינו כוח כדי שהם יוכלו לספוג – כלומר לאכול את הכוח שלנו וכך הם חיים עלינו כמו איזה סוג של מזיקים או טפילים.
חלק מהם הרבה יותר מסוכנים מאחרים. 
הדרך היחידה לברוח מן הכוח והעוצמה שלהם היא להתבונן ולהתבונן ולהתבונן בהם יותר בבירור.
כי על-ידי זה מתכוונים כי כאשר אנחנו עושים את עצמנו מודעים אליהם אנחנו נפרדים מהם לבסוף בפעם בה אנחנו נפרדים מהם, כמו עובי של להב סכין, הם מתחילים למות כמו צמח אשר נגדע.
לעתים קרובות מודעות מיוצגת בתור סכין בסימבוליות העתיקה, כי היא חותכת – חותכת אתכם בבירור מתוך מה שנדבק אליכם ומנקז את כוחותיכם. 
הדימוי הזה של הפעולה האמתית של מודעות הוא הולם ומתאים. האחד צריך לחשוב ולהרהר ולשקף ולהגות בעניין לפעמים עד עומק ההבנה העתיקה והעוני של זאת שלך עצמך.
זה נותן רגשות נכונים, לא רגשות עצמיים של שבעות רצון עצמית.

עכשיו, כל דבר אשר נעשה על הבסיס של תהילה-עצמית הנו מזויף ומלאכותי. והוא גם לא נקי.
אלו הם מי שופכין ולא מים אמתיים מי-אמת נקיים. אלא אבל המים המטונפים של שקרים.
כל מה שאתם עשיתם מתוך תהילה-עצמית בכלל לא נחשב, זה לא אמתי.
זה לא יכול להרים את רמת ההוויה שלכם. יכול להיות כי ככול הנראה אתם הקרבתם את עצמכם, אולי ביקרתם חולים וטיפלתם בחולים – מתוך תמונה, או קפצתם וזינקתם לתוך שיטפון ומבול, רצתם לתוך בתים בוערים כדי להציל אנשים וחשפתם את הזרועות שלכם בשביל זריקת ניסיון אשר יכולה להרוג אתכם – והכול מתוך תמונות. אז זה לא נחשב שום דבר, שום כלום. 
זה כולו מבוסס בתמונות והתוצאה של זה היא תהילה-עצמית.
שוב, הבינו כאן כי המודעות היא התרופה והרפואה היחידה שלנו. היא חותכת את כל מה שנדבק חזק אליכם. אתם פועלים באופן בלתי מודע מתוך תמונה בלי שאתם יודעים זאת. אתם לא מודעים לעובדה. הבה נהרהר ונשקף ונהגה ונחשוב שוב על התמונות. 
תמונות רבות ושונות נמצאות בגלריה של האקדמיה הארצית – תמונות של גיבורים גדולים כקטנים ושל 'מרטירים' (קדושים מעונים) וקדושים, גלריה אשר מוקדשת לתמונות של אלו אשר תפילתם היא להיות בלתי מובנים, תמונות רבות של אנשים קודרים אשר עובדים קשה ותהילתם הייתה להחזיק את הבית שלם, אשר מבאסים והופכים את כולם בתהליך, תמונות רבות אשר הן די דומות כמו אלו של האנשים העמלים היגעים כעבדים הרחק לתוך הלילה ממש בלי צורך, אנשים רבים אשר הם כל כך רצים ועסוקים עד כי אתם בקודי יכולים לראות אותם, ועוד אלפי תמונות אחרות, חלק מהן בלתי נעימות וחלק ממש נפשעות-קרימינליות.
כל אחת מן התמונות האלו פונה אל התהילה-העצמית של אנשים שונים – אתם יודעים כי פושעים מתהללים בפשעיהם. ובכול מקרה, האדם הנו בלתי מודע כי זאת היא 'תמונה' אשר שולטת בו.
כפי שנאמר, זה דבר בתוככם אשר אתם לא מודעים לו, ואשר יש לו עליכם כוח גדול כמו מגנט בלתי נראה. ואני חוזר כי התרופה ומרפא היחידי זה הוא אור המודעות.
עבודה זאת מבוססת בהגדלת  'אור המודעות'.
היא לגביי זה שנהפוך להיות מודעים יותר – אנחנו החיים בחשיכה – על-ידי התבוננות-עצמית ועבודה ארוכה על ועם עצמנו.
עם הכוח של העבודה מאחוריכם אתם תהיו מסוגלים בהדרגה לעשות את התמונה הסודית ולעתים קרובות המסוכנת שתהפוך להיות מודעת. 
כמו סכין החותכת גבעול, מודעות תחתוך אתכם מן התמונה הזאת. 
ואתם תהיו לבסוף, משוחררים מן הכוח שלה. 
כאשר גוררים אותה לתוך מודעות – בכאב, על חשבון היוהרה-העצמית שלכם – היא מאבדת את כוחה. ואתם מקבלים וזוכים בכוח אשר היא אכלה. 
רק כל עוד היא מוסתרת ונחבאת בתוך חוסר המודעות אז יש לה כוח. 
האגדה מספרת כי הפיות מאבדות את עוצמתן וכוחן כאשר מנחשים או משערים את השם שלהן.

 

עמוד 1582
תנסו לראות את התמונה שלכם ואת הצורה אשר לובשת התהילה-העצמית שלכם. 
ותעשו את שניהם יחד למשך תקופה ארוכה.
ב, מה אתם מתהללים ? ומה התמונה שלכם – תמונה נסתרת וחבויה זאת אשר אותה אתם כל כך משרתים, ואשר הוליכה אתכם שולל ועשתה אתכם אומללים ? 
* הערה : מסמך זה הנו לגביי :
1) תהילה-עצמית אשר עולה מ,
2) תמונות אשר מהן רק, 
3* מודעות יכולה לשחרר אותנו.

               בית אמוול (24.5.1952) המעבדה המרכזית
העבודה הזאת לא מורכבת בזאת שבדרכו של האדם עצמו בתוך כל מרכז, אז זה הופך להיות סותר, נוגד ודוחה (וגם פוגעני, עולב ומעורר סלידה) לאהבה-עצמית, וזה יוצר קשיים לכולם. קשיים יכולים להופיע בהתחלה או מאוחר יותר. מאחר והמחלקות המכאניות של כל המרכזים מתמרמרות ומתרעמות על העבודה, והאדם המכאני אשר בנוי ממגוון חיבורים וקישורים הרגליים, בין ובתוך החלקים האלו של מרכזים, נאבק לתחזק את קיומו כדי למנוע את ההיווצרות של האדם החדש אשר יחליף אותו.
כדי לבטא ולהביע את הסיטואציה בצורה יותר נכונה, האחד במקום זה אמור להגיד כי 'אניים' רבים בתוך מרכזים שונים אשר הכוח והעוצמה שלהם מאוימים והם יתמרמרו ויתרעמו על העבודה וככה הם יוצרים קשיים על-ידי כך שהם מתנגדים, מתווכחים או שיש להם דחייה והכחשה מוחלטות.
עכשיו, על-ידי החיים שלו האדם יכול כי יהיו לו כזה מספר גבוה של 'אניים' ברי התנגדות אשר מחפשים את העולם והם חזקים ואוהבים את עצמם. עד כי כל ה 'אניים' בתוכו אשר יכול להיות כי ישנה האפשרות שהם רוצים לעבוד, יש להם צ'אנס וסיכוי קטן ליצור קבוצה ולהתחזק ולגדול בחוזקה בתוך האדם הזה.
משמעותו של זה אומרת בפשטות כי האדם המכאני ירצח כל מניפסטציה – התגלמות של האדם החדש. והאחרים, אשר ממוקמים קצת יותר טוב מבחינה פסיכולוגית דרך זה שהם מטילים ספק בחיים והם הרהרו וחשבו ושקפו ותהו מדיי פעם על המשמעות שלהם, יכול להיות כי הם יכניסו בהתחלה את העבודה במידה מסוימת, ודבר חי קטן וחדש יתחיל בתוכם.
זאת היא ההתחלה של דרך חדשה של חשיבה והרגשה.
ואז עולים הקשיים, ושלושה-3 דברים יכולים לקרות. 
או שהדבר החי החדש והקטן הזה, אשר הנו ההתחלה של אדם חדש – קמל כי אין לו קרקע עמוקה ; או שהאיש המכאני רוצח אותו באלימות כמו הורדוס אשר רצח את התינוקות החדשים מתוך תקווה להרוס את ישוע ; או הדבר השלישי שהאדם ממש מעריך מחדש את העבודה ומתחיל שוב.
עכשיו, הבה נדבר על שלושת-3 המעבדות באדם ובמיוחד על 'המעבדה האמצעית' אשר אליה הרוצח יכול להיכנס ולהרוס אלא אם כן אתם מסתכלים ושומרים. 
כמו גנב הוא יבחר רגע אשר בו אתם לא ערים.  ואני לא מתכוון כאן לשינה באופן מילולי.

מן הדיאגרמה על שלושת – 3 המזונות של האדם אנחנו יודעים כי יש בתוכנו שלוש-3 מעבדות של טרנספורמציה-המרה.
 

עמוד 1583
שלוש-3 מעבדות אלו ממירות ועושות טרנספורמציה אל חומרים יותר עדינים. 
אתם תבינו, כי אם אתם אוכלים סטייק בקר, אז הוא לא יעבור ויגיע עד המוח שלכם בתור כזה.
זה חייב לעבור טרנספורמציה ולהיות מומר אל חומרים יותר עדינים.
עכשיו, בדרך כלל מדברים רק על המעבדה האמצעית. וזה כי זאת האחת הזאת אשר היא הכי מחויבת ועלולה להזיק. אבל הכול יכול להינזק.
הטרנספורמציה הראשונה של מזון, אשר מצוינת על-ידי – 768 ומשתנה אל – 384,
זה מחולל ומתבצע במעבדה הנמוכה, והספרה – 768 מציינת את כל החומרים אשר הקיבה והמעיים יכולים לעכל. 
אנחנו חייבים להיזכר כאן כי טבלת המימנים היא 'טבלה של שימושים'. הדברים מסודרים ומאורגנים בסקלה אנכית על-פי השימושים שלהם.
לדוגמא, כל דבר אשר הנו בשימוש בצורה הזאת של מזון אשר האדם מעכל בקיבה ובמעיים שלו 
מסומן ומצוין בתור – 768, וכך החומרים מן המינים והסוגים הכי מגוונים מובאים ביחסיות זאת
ובמבט ראשון זה מדהים איך השיטה האזוטרית הזאת בה מסווגים את הדבר על-ידי השימוש שלו.
אני אוסיף כאן כי גם אנחנו מסווגים בדרך דומה. 
(אז האחד יכול ואמור לשאול : 'מה השימוש שלי ?' ) 
עכשיו, אם משהו שגוי ולא בסדר במעבדה הראשונה – הבה ניקח רק את החלק שלה אשר נקרא קיבה – כמו לדוגמא, מזון לא טוב או יותר מדיי מזון, או יותר מדיי או פחות מדיי 
חומצה הידרו-כלורית, ו/או מתסיסים חלשים או החוסר שלהם, או קרירות או מאה ואחד – 101 גורמים אחרים – אז מתערבים ומפריעים לטרנספורמציה-המרה של – 768 אל – 384.
וכל אוקטבת המזון השלמה אשר מתחילה ב- ד ו 768 פסיבי וממשיכה בצורה מכאנית על-ידי טרנספורמציות עוקבות אל  12 – C    תהיה מושפעת במידה מסוימת.
אבל נאמר לנו בקשר לזה כי אנחנו יכולים להרגיל את עצמנו להרבה פחות מזון מאשר אנחנו אוכלים וכי יש לנו תיאבון מלאכותי.
להרגיש רעב זה בגדול עניין של הרגל, הרגל אשר לא משקף את הצרכים האמתיים של המרכז האינסטינקטיבי.
כאשר מתרגלים צום או הרעבה, הנפילה אל התיאבון המלאכותי קורית בערך ביום השני, והיא משהו אשר ניתן להתנסות בו בבירור.
אני לא אדבר כאן יותר על הפרעות במעבדה הנמוכה, מלבד להגיד כי שניהם, השלב הראשון של העיכול בתוך הקיבה החומצית, ובמיוחד בצורה מסוימת בימנו בפאזה השנייה של העיכול, אשר נישאת בבטן במדים אלקליני-בסיסי, אשר רגשות עקשניים של חרדה ופחד שכל כך אופייניים לאדם המודרני, יכולים לגרום לנוזלי העיכול לעכל את הדפנות החיצוניות המכילות אותם, ואפילו לאכול דרכם, כאשר הם גורמים חירור וניקוב.
ובמילים אחרות, אחוז ומוחזק על-ידי רגשות שליליים אלו, האדם מתחיל לאכול את עצמו.
עכשיו, כאשר אנחנו מגיעים נגיד אל 'המעבדה המרכזית' ואשר איתה אנחנו עוסקים בעיקר,
העבודה אשר נעשית כאן היא מן הסוג העדין יותר, החומרים אשר איתם מתעסקים במעבדה הזאת הם הרבה יותר עדינים וממסדר וסדר הרבה יותר עדין, ולפיכך הם בעלי יכולת וקיבולת ומסוגלים לשימושים שונים הרבה יותר גדולים כמו גם לשימושים לרעה גדולים הרבה יותר.
מעבדה מרכזית זאת, אשר בעזרת אנלוגיה גסה, אנחנו יכולים להניח כי היא תהיה מלאה במכשירים הכי עדינים ומסובכים ושבירים, כימיים וחשמליים, אשר דורשים לכאורה טמפרטורה קבועה, וחופש מלא מלכלוך ו/או אבק, חוסר של רעש והדהודים – וויברציות, על-מנת לבצע את עבודתה.
הבינו כי היא מקבלת חומר בשביל טרנספורמציות-המרות נוספות מן המעבדה הנמוכה, וכמו כן היא גם מקבלת חומר בשביל טרנספורמציה-המרה נוספת מן המעבדות הגבוהות.
ולפיכך, יש לה את המשימות הכי מסובכות לביצוע ואת החשיבות הגדולה ביותר באוקטבת המזון.

עמוד 1584
כמו כן, המזון האטמוספרי – 192 אשר נקרא 'אוויר' נכנס כאן והוא מומר בטרנספורמציה אל – 96, ממשיך ועובר אל המעבדה הגבוהה העליונה. ומאחר והמעבדה המרכזית ממוקמת בקומה השנייה של האדם בן-3 שלושת הקומות אז היא מחויבת בצורה אינטימית-קרובה למרכז הרגשי, אשר יש לו כאן את מתב הסיטואציה הממוקם שלו.
לפיכך, איכות העבודה של טרנספורמציה במעבדה השנייה תהיה תלויה במצב של המרכז הרגשי.
אם מצב המרכז הרגשי הנו טוב, אז המעבדה המרכזית תעבוד היטב.
הדבר הכי מזיק אשר יכול לקרות לה זאת היא התקפה של אלימות.
אלימות יכולה להפעיל פיצוץ.
במקרים קיצוניים זה יכול להיות כל כך אינטנסיבי עד כדי כך שזה יפגע במעבדה המרכזית באופן קבוע ולתמיד.
במגלל אמצעי הזהירות שלה במעבדה הגבוהה זה יכול להשפיע על ההיגיון.
עכשיו, מלמדים אותנו כי כל ההרגלים השליליים מבוססים באלימות ומובילים למטה אל אלימות.
אנחנו יודעים גם כי אלימות יכולה ללדת רק אלימות, ושום דבר לא יכול להגיע להיות מיושב ו/או להיפתר בעזרת אלימות, כפי שיש עדות לכך בעולם.
הצביעו על הרבה דברים אחרים, ועל כולם אתם יכולים להתבונן בתוך עצמכם ביחס ובקשר לאלימות. האחד כמובן חייב קודם כל, להפוך להיות מודע לאלימות שלו עצמו.
יכול להיות כי יהיו לו פחות התקפי אלימות אשר שבים וחוזרים על עצמם. 
חייבים לבסוף להימנע מהם ולעקוף אותם ולהערים עליהם אם אנחנו מחפשים למנוע את הרצח של כל החיים החדשים בתוכנו. 
כולם חייבים לעבוד על האלימות שלהם.
כי לכולם יש אלימות בתוכם בפנים למרות שהם דוחים ומכחישים אותה.
מתקפות מופחתות אלו של אלימות עולות מתוך לתת לדברים לגעת בדם שלכם.
מזה אתם מקבלים 'דם רע' אחד נגד השני.   זה בגלל הזדהות.
תנסו להתבונן בתוך עצמכם איזה סכנות יש בתוך אדם אחר כל כך הרבה כך שאתם מזדהים לחלוטין עם האדם האחר ואתם לא יכולים לסבול אותו או אותה.
אם אתם יכולים לראות את זה בתוך עצמכם זה מבטל את האלימות ממש כמו שמינוס אחד ופלוס אחד מבטלים אחד את השני. זאת היא המשמעות האמתית של המילה היוונית אשר מתורגמת בטעות בתור 'לסלוח' – ' Forgive'.  כמו ' לסלוח אחד לשני'. אין עקבות של 'לסלוח' בלבטל.
לא התכוונו לשום דבר 'פסיאודו' – 'כאילו' וזה הכול וכולו מתבטל כמו כאשר יש ניצוץ חשמלי העובר בין שני-2 גופים אשר טעינתם הפוכה. 
כמה שאתם יותר יהירים ככה אתם יכולים פחות לסלוח.  אתם צריכים לראות בתוך עצמכם כי אתם נוטים לאלימות וכי יהירות מונעת התבוננות-עצמית
ואתם תהיו העונש שלכם עצמכם במו שאנחנו כולנו.
עכשיו, התקפה של אלימות מפריעה תמיד למצב הבריאות, כי זה שוק לא מתאים במקום לא נכון.
לעתים קרובות השוק מתבטא כלפיי חוץ במשך ימים אחר כך בצורת מחלה או בעיה פיזית.
זה מסבך והופך ומקלקל את עבודתה של המעבדה המרכזית, ובין דברים אחרים, זה מפריע להיווצרות של החומר אשר מצוין בספרה – 96, ואשר השימוש שלו עוסק עם האיזון וההגנה של מה שאני יכול לקרוא לו כאן "הכרית המרככת של הבריאות" אשר נמצאת בין בחיים הנפשיים לבין החיים הפיזיים. הקטנה והפחתה של חומר עדין זה מקטינה ומורידה את ההתנגדות הפיזיולוגית, בזמן שהזדהות מקטינה את ההתנגדות הפסיכולוגית. שני-2 המצבים מכניסים פנימה דברים אשר היו אמורים להיות שמורים בחוץ. והתוצאות הן פסיכו-סומאטיות. 
עכשיו, תזכרו כי אלימות עולה מהזדהות. אם היינו יכולים לזכור את עצמנו – כלומר,
למשוך את המודעות שלנו החוצה מן הדברים של החיים בעזרת רצון ופקודה, אז לא היינו מזדהים וככה גם לא היינו אלימים.

עמוד 1585
                                   בית אמוול (31.5.1952) חג ויטסאן 
                                         חשבונות פנימיים וסליחה
אם נאמר לנו על-ידי העבודה איזשהו דבר, אז אנחנו יכולים להיות בטוחים כי הסיבה קשורה 
להתפתחות-עצמית פנימית, הכול וכל דבר אשר מלמדים בעבודה קשור ויש לו סימוכין להתפתחות-עצמית פנימית אשר לה האדם מסוגל על-ידי הבריאה.
אבל, כדי שההתפתחות תתחיל ותמשיך, האיש או האישה חייבים ללמוד וללמוד שוב וללמוד שוב וללמוד מחדש שוב ושוב, את מה שהעבודה מלמדת. כי בהתחלה לא באמת נכנס שום דבר פנימה.
נשמעים קטעים מסוימים ומילים מסוימות, אך הם מפוזרים על-פני השטח של התודעה-Mind.
אבל, הם לא מכים שורש, והם לא יכולים לעשות את זה, אלא אם כן מוסף הגורם הרגשי של הערכה.
אחרת, אם לא מאוחסנים ואצורים כאוצר ואשר זה אותו דבר כמו להגיד כי לא מעריכים אותם, 
וכך הלב, אשר נותן את העומק הנחוץ ההכרחי של הקרקע, גם הוא לא לוקח חלק.
היכן שנמצא האוצר של האדם שמה נמצא ליבו של האדם.
אם המרכז הרגשי לא יהיה בעבודה אז בסופו של דבר לא יקרה שום דבר, ולא יהיה באדם שום שינוי. אנשים יישארו ממש אותו דבר כמו שהם היו. בכלל לא תהיה פסיכו-טרנספורמציה.
כי הלב שלהם יהיה במקום אחר. כלומר, ההערכה שלהם תהיה בדברים אחרים.
הם אולי ייתנו לעבודה מס שפתיים אבל לא הערכה.
מן הסיבה הזאת נאמר כי האוקטאבה של העבודה מתחילה אם הערכה. ותבחינו שנאמר כי זאת 'האוקטאבה של העבודה'. הרבה עסקים-ביזנס ראשוניים של קדימה ואחורה והרבה הפסקות והתחלות, הרבה וויכוחים והרבה מאבקים בין כל לבין לא, הם הכרחיים ונחוצים לפני שהאדם מגיע אל הדרך אשר היא האוקטבה של העבודה.
חלק אשר רכשו תובנות, מעדיפים להימנע מן האוקטבה של העבודה, וחלק, אפילו אם היו רוצים להימנע ולהתחמק ממנה הם לא יכולים כי הם נעשה כדי ללכת לתוך האוקטבה של העבודה דרך ההשפעה של המרכז הרגשי המתעורר, מושבו של המצפון הקבור, אשר כבר מכיר ויודע את העבודה ומזהה אותה. 
אבל, זיהוי והכרה כאל הם בלתי אפשריים אם האמרות והמילים של העבודה מפוזרים על פני השטח של התודעה-Mind ושוכבים מונחים שמה, בלי קרקע כדי להכות בה שורש.
הכול וכל דבר בעבודה הנו ניתן לנביטה  - הרעיונות, האמרות וההוראות והמילים – כלומר, הם זרעים. 
עכשיו, קחו אמרה כמו 'לעשות חשבונות  פנימיים'. 
האם למדתם ולמדתם מחדש שוב ושוב מה היא המשמעות של האמרה הזאת ? האם אתם יכולים להגיד כי אתם באמת מבינים את המשמעות של 'לעשות חשבונות פנימיים' ?
האם אתם יכולים להגיד בכנות כי אתם יודעים טוב מאוד איזה צורה יש לעשיית החשבונות בחיים שלכם ? האם התבוננתם בזה היום ? נגד מי אתם עושים אותם ? 
נגד אלוהים, נגד הגורל או המזל, או נגד איזשהו מישהו, או נגד הממשלה או נגד הבוס או נגד אלו אשר מתחתכם ? 
אתם תמיד מאנישים (עושים אנושי), את מה שאתם מאשימים. 
אתם לא עושים חשבונות נגד הבית הלח והטחוב או המוזנח שלכם בעצמו, אלא אבל נגד הארכיטקט או הקבלן והבנאים או האיש אשר מכר לכם את הבית, וכמובן נגד הדוקטור שלכם אשר אמר לכם לחיות בכפר. האדם תמיד יכול להאשים את הדוקטור-הרופא שלו אם אין לו בנמצא את מי להאשים.

עכשיו, כבר שמעתם כי זה נאמר שזה יכול להיות כי האדם יכיר ויידע את העבודה אבל הוא לא יבין אותה, להכיר ולדעת זה דבר אחד אך להבין זה דבר אחר.
 

עמוד 1586
המרכז השכלי יכול לדעת את העבודה ולחזור עליה בעל-פה, אבל הוא צריך את שיתוף הפעולה של המרכז השכלי והמרכז הרגשי בשביל להבין את העבודה. 
יכול להיות כי אתם יודעים שזה הכרחי ונחוץ להפסיק לעשות חשבונות-פנימיים, אבל האם אתם מבינים למה ?
האם הרהרתם ושיקפתם והגיתם וחשבתם על זה לא פעם אחת אלא מאה-100 פעמים – על למה אתם צריכים וחייבים לוותר על חשבונות-פנימיים ? אם לא אז אתם לא מבינים שום דבר, ממש כלום על החלק הזה של הלימוד אשר העבודה מציעה לנו.
אתם שומעים אותה - אבל אתם לא מבינים אותה.   ל מ ה ?
כי אתם לא מחברים ומקשרים אותה לעצמכם, אתם לא מחברים אותה עם הקו-הראשון של העבודה אשר הנו עבודה על ועם עצמכם, לאור הידע אשר העבודה מלמדת.
תקשיבו לשיחה הזאת :
איזה מישהו, חדש בעבודה אומר : " מה העניין הזה עם עשיית חשבונות ?"
ואיזה ותיק אחד כזה שיש לו סגנון עצמי עונה לו : "הו, זה חשוב מאוד, ואתה תשמע את זה נאמר לעתים קרובות. אה...דרך אגב, האם אתה מכיר את אטקינסון ? אני שמעתי שהוא ממש אמר שאני טיפש, ובדיוק הרגע כתבתי לו על זה מכתב ראוי".
אז האיש  החדש בעבודה אומר : "האם באמת עשית את זה ? אבל אני בטוח שלעתים קרובות שמעתי אותך אומר כי אטקיסון יהיר וטיפש".
אז הוותיק אומר : "כן. הוא אמנם ממש כזה, והוא גם סירב למשרה שהצעתי לו כי הוא חשב שזה לא מספיק טוב בשבילו". 
והאיש החדש בעבודה אומר : "אבל האם זה לא קשור לעשיית חשבונות ?"
והוותיק עונה : "חברי היקר, אין לכך בכלל שום קשר, למען השם, אל תתחיל לעשות חיבורים לא נכונים בתודעתך, אני וותיק ומנוסה ובעל ניסיון בעבודה הזאת ואני יודע על מה אני מדבר, האם אתה מדמיין כי אני ארשה לכול אחד לקרוא לי טיפש ? לא ולא ולבטח לא ! אני אדאג לכך שהוא לא יישכח את זה, אני יכול להבטיח לך את זה ". 

ובכן עכשיו, אני לא ארחיק להגיד כי שמעתי מן הצד את השיחה הזאת ממש, אבל שמעתי כמה דומות לה, ואתם שואלים : "איך זה יכול להיות ?" אז אני אענה : " התשובה היא פשוטה. זה ממש מן הסוג הזה של דברים אשר האדם אומר, כי הוא אף פעם לא 'הבין' ב, מה העבודה עוסקת, אפילו למרות שהוא יודע משהו מן האמרות והמילים אשר משתמשים בהם בשפה מיוחדת זאת, וכך זה נותן רושם שטחי כאילו מבינים אותה באמת. הוא אף פעם לא חיבר ולא קישר את זה עם הפסיכולוגיה שלו עצמו ". 
עכשיו, נשאלתי האם להפסיק לעשות-חשבונות פנימיים זה קשור איכשהו לאיזשהו דבר אשר עליו דיברנו בשבוע שעבר במסמך על אלימות. 
ובכן, כמובן כי יש לזה קשר לכך. בשבוע שעבר הוסברו הסכנות אשר באלימות ביחס ובקשר לעבודה העדינה של טרנספורמציה אשר מתחוללת במיוחד במעבדה המרכזית.
אלימות פוגעת ופוצעת ומקלקלת מחשבות חדשות והרגשות חדשות אשר נוצרות בתוכנו על-ידי העבודה. היא פוגעת ופוצעת את האדם החדש. וזה נאמר כי אם האחד יכול היה לראות את מה שעושה האדם האלים לאדם אחר, ואם על-ידי התבוננות האחד יכול היה למצוא את אותו הדבר בתוך עצמו, אז האלימות הייתה נעלמת. 
זה היה מתבטל כמו פלוס אחד עם מינוס אחד אשר מסתכמים בדיוק בכלום.
להאשים את האחר ולעשות נגדו חשבונות-פנימיים זה מאיץ ומזרז אלימות.
עכשיו זה מסתכם בכך – כלומר, אם אני אהפוך להיות מודע ל, הכול מכול בתוך עצמי, אז אני לא אהיה יכול להיות אלים לגביי איזושהי התגלמות בלתי נעימה בתוך מישהו אחר, כי אני אראה את זה גם כן בתוך עצמי. אני אראה את עצמי בתוך אחרים ואת האחרים בתוך עצמי. ואני אגיע לדרגה של מודעות אובייקטיבית. 
הוזכרה המילה היוונית אשר מתרגמים כ 'לסלוח' – ' Forgive ' ואשר משמעותה אומרת 'לבטל חום' וגם 'לפתור, למחול ולשחרר', ולמחוק בספר החשבונות של האחד את מה שמישהו אחר חייב. 
אין לכך שום משמעות סנטימנטלית. 

 

עמוד 1587
להגיד כי האחד סולח על פציעה ופגיעה או עלבון זה לא רק צביעות ורמייה עצמית אלא גם גסות ויוהרה ושחצנות רוחנית. זה כאילו האחד חושב כי האחד יכול 'לעשות'.
לא. הדרך היחידה היא דרך התפתחות איטית של מודעות של מה שיש בתוך האחד על-ידי התבוננות-עצמית ארוכה אשר תנפץ את רעיון 'חיית המחמד' (חיית המחמד זה הרעיון אשר אליו אתה מסור ואותו אתה מטפח), אלא ישחרר את האחד – ואת האחרים אשר האחד כולא בתוך השנאה והאלימות שלו.

עכשיו, בתפילת האדון זה לא נאמר במקור היווני : "תסלח לנו על חטאינו",
אלא אבל : "תבטל (בפרופורציה) את מה שאנחנו חייבים כפי שאנחנו מבטלים את מה שאחרים חייבים לנו". תבחינו כי בהדגשה הזאת זה לא על מה שאנחנו עשינו אלא על מה שלא עשינו.
ומשמעותו של זה אומרת כי אם למשל נגיד שאני אף פעם לא זוכר את עצמי, אז אני חייב לאבי שבשמים, ואני ממשיך להיות חייב יותר ויותר, כפי שהחיים שלי חולפים בהיותי ישן.
יכול להיות כי מדי פעם לסירוגין, אני אהיה מודאג על דברים מסוימים אשר עשיתי, אבל זה שונה ממש מאשר להגות ולשקף ולהרהר ולחשוב על הדברים אשר לא עשיתי.
אם אתם מתייחסים ושוקלים את העבודה מתוך נקודת מבט זאת, אתם תגלו כמה דברים מעניינים.

                              בית אמוול (7.6.1952) נקמה וביטול
אתם כולכם יודעים כי משהו צמא לנקמה בעקבות 'עלבון' ובכלל לא אכפת לו לבטל. כי בשבילו לבטל זה להרוג את האחר מבלי לראות את אותו הדבר בתוך עצמו.
כאשר אתם צמאים לנקמה, אתם מובלים על-ידי 'אניים' לא נכונים. הם מציעים דבר זה או אחר. 
אם אתם יכולים להתבונן בהם ולראות אותם אתם תלמדו משהו לגביי מה שיש בתוככם.
אבל, אם לא אז אתם תזדהו איתם. זה הרבה יותר קל לעשות כך. לקחת מבט צר על דברים,
וזה נותן לכם הרבה יותר סיפוק. הנקמה היא מתוקה, אך לא העבודה.
ללכת נגד עצמך זה אף פעם לא מתוק.
כאשר אתם מזדהים באופן כזה במקום להפריד ולהיפרד, אז כל אחד מן ה 'אניים' האלו יציע כי תגידו דבר כזה או דבר אחר, או כי תכתבו או תתנהגו בדרך כזאת או אחרת.
"אבל, זה ייראה לכם כי זה אתם עצמכם אשר חושבים את כל זה".  וזה יופיע בפניכם בתור  :
"אני חושב שאני אכתוב את זה ואני אגיד את זה". או "אני חושב כי אעשה ככה או שאני חושב כי אעשה דבר אחר". אז מה שקורה לכם זה כי 'אניים' מסוימים אשר חיים בתוככם בחלקים שליליים של מרכזים הם שתפסו עליכם חזקה, ואתם בפשטות הרשיתם ואפשרתם להם לתפוס עליכם חזקה.
אתם ישנים ונהנים מרגשות שליליים. וככה אתם זזים אל תוך אזור הסלמס – אל שכונת העוני בעיר הגדולה אשר בתוך עצמכם. אתם כבר בידיהם של אנשים מאוד לא נעימים.
'אניים' אלו הם חסרי מצפון ומגעילים, הם זדוניים ומרושעים.
אבל, אתם לא רואים אותם. כי על-ידי טריק ועוד טריק – הם נראים כאילו הם אתם – ואתם חושבים ככה וכך אתם מרגישים. כי אתם לוקחים אותם בתור אתם, אתם עצמכם. אז הם מחדירים אליכם את המחשבות ואת ההרגשות שלכם ואתם מזדהים איתם ואתם קוראים להם 'אני'.
כל דבר אשר לו אתם קוראים 'אני', אתם לוקחים אותו בתור היותו אתם, ועם זה אתם מזדהים.
אתם עושים את זה זהה לכם. כל דבר אשר אותו אתם עושים זהה לכם אתם מאחדים אותו עם עצמכם, וזה נקרא להזדהות. והתהליך הזה הוא לא בכוונה אבל הוא קורה.

 

עמוד 1588
והוא קורה באופן אוטומטי ומידי. וזה מחויב לקרות באופן אוטומטי ומידי לכולם, לכול אחת או לכול אחד אשר לוקח/ת כל דבר שקורה בתוכו או בתוכה בתור עצמו או בתור עצמה.
מסתורין זה הנו לא מובן והנו בלתי נתפס, קראתי לזה טריק לפני רגע.
הרוב לא יכולים לראות את זה. וחלק מהם אף פעם לא יוכלו לראות את זה.
אם אתם מתחילים לראות את זה אז אתם רואים לתדהמתכם כי זה הנו טריק, וזה אמנם טריק. 
זה אחד מכמה טריקים ממש פשוטים וממש מצליחים אשר שומרים על המסתורין המרכזי בכך שהאדם ישן אבל יכול להתעורר ועדיין הוא לא יודע מזה שום דבר.

עכשיו, זה דרך ההזדהות שאתם כבר בידיהם של כמה 'אניים' מסוימים אשר מגיעים מן הרחובות הפחות רצויים בעיר הפסיכולוגית אשר בתוככם, ואם אתם ממשיכים להזדהות, כמו הכבשה העיוורת הטיפשית אשר הוא האדם ביחס אל המתרחש וקורה אצלו בפנים, אז אתם תגיעו אל ידיהם של קמל 'אניים' קשוחים וקשים מאוד ודוחים וזדוניים ומרושעים ומגעילים. 
והם לא יהססו לפעול בסחטנות ולהפליל אחרים ואף להשתמש באלימות מינורית. ובתורם הם יכולים להעביר אתכם הלא אל ה 'אניים' הנמוכים ביותר והכי מרושעים ורצחניים. 
כל זה אכן יכול ואכן בא ומגיע כתוצאה מהזדהות בלתי פוסקת עם 'אניים' שליליים כאשר אתם רוצים לעשות פעולות תגמול ואתם מחפשים אחר נקמה.
עכשיו, הם רק רוצים ממכם דבר אחד. 
'אניים' אלו רוצים להתגבר עליכם ולקחת את הכוח שלכם.
השיטה שלהם היא לגרום לכם להזדהות איתם, כך שהמודעות שלכם לא תבדיל ולא תבחין בינכם לבינם. 
אבל, כאן אני מזכיר לכם כי אפשר לאמן אותם לעשות כך. 
העבודה רוצה ומשתוקקת כי תעשו את זה כדי שלא תמשיכו להפסיד ולאבד את הכמות הקטנה של המודעות אשר יש לכם. 
עכשיו, ההזדהות הזאת עם 'אני' זה כאילו האדם ברחוב הופך לפתע להיות אתם.
זה כאילו הוא נעלם לתוככם, ואתם בכלל אף פעם לא הבחנתם בכלום.
כמובן כי זה יכול לקרות רק כאשר אתם לא מודעים לכול מה שמתרחש וקורה בתוך עצמכם.
המרפא והתרופה היחיד/ה זה להכניס את הקרן של אור המודעות לתוך עצמכם,
והמשמעות של זה היא להתבונן בעצמכם – והמשמעות של זה אומרת לראות בתוך עצמך את הדברים ולראות לבסוף כי חיים בתוככם 'אניים' רבים ושונים אשר משתמשים בשמכם ובקולכם.
כאשר אתם מגיעים לשלב הזה של התבוננות-עצמית זה כמו להיות מסוגל לראות הרבה אנשים שונים ברחוב היכן שזה נראה כי רק את/ה היית נמצא/ת.
עכשיו, היחסים שלנו עם העולם החיצוני הם עד כי כאשר אנחנו רואים אדם אחר ברחוב אז אנחנו לא לוקחים אותו בתור עצמנו ואנחנו לא אומרים : "אני האיש הזה והאיש הזה הוא אני",
וכמו כן האדם הזה לא יכול לגשת אלינו ולהגיד : "אתה אני ואני אתה".
התנהגות כזאת תהיה מביכה.
ואמנם, אם נעבור התנסות כזאת של השתלטות אנחנו אמנם יכולים להפוך להיות זועמים ואלימים אם רק ינסו להשתלט עלינו. 
ועדיין, היחס שלנו לעולם הפנימי של עצמנו הנו כזה עד כי זה קורה כל הזמן ובהמשכיות וזה לא מביך אותנו או הופך ומבאס אותנו אפילו קצת.
הטריק עובד בצורה יפה, מעולה ושקטה ולמעשה אף אחד לא ער לזה אף פעם.
זה ממש ברגע זה בשימוש סביב כל העולם. העבודה מנסה לגרום לנו להיות ערים לכך, 
ולפתוח את ההבנה שלנו לזה.
אבל, אפילו עם העזרה של העבודה וכל מה שהיא מלמדת, האנשים יכולים להישאר לא ערים לטריק הזה. כמובן כי אם קודם היה ברשותנו מצב פנימי זה של מודעות אשר נקרא 'ערות עצמית' ואשר אותו העבודה ממליצה לנו להשיג למען טובתנו שלנו, אנחנו מיד נהיה ערים לכך כי ניסו איזשהו טריק כאשר איזשהו 'אני' ניגש אלינו מבפנים ואומר 'אני אתה ואתה אני',
ואז הוא מנסה להיעלם בתוכנו.

 

עמוד 1589
ואז אנחנו נהיה ערים לשניהם – ל 'אני' אשר ניגש אלינו ומתכוון לחטוף עלינו שליטה על-ידי כך שהוא הופך אותנו להיות הוא, כמו הנסיך בסיפורי האגדות אשר הפכו אותו לצפרדע, או 'סירקה' אשר הפכה את מלאכיו של אודיסאוס לחזירים.
אבל, קסם מן הסוג הזה עדיין נעשה, ואנשים הופכים כל הזמן להיות מה שהם לא.
לבטח, האי של 'סירקה' הנו העולם הזה.
עכשיו, כמו בסיפור על אודיסאוס גם לנו ניתנת המתת של מרפא ותרופה מלמעלה,
לחש היפוך אלוהי.
זה המצב השלישי של מודעות.  
אלו הם :  זכירה-עצמית. ערות-עצמית ומודעות-עצמית.

בכול מקרה ולמרות זאת אנחנו לא משתמשים בתרופה הזאת כי אנחנו לא נדחקים ונכפים להכרח לעשות כך. העבודה היא לא מספיק אקטואלית ומעשית והיא לא מספיק רצינית בשבילנו
ואנחנו עדיין לא רואים בבהירות ובבירור את מה ש – קורה לנו.
יש לנו בתוכנו בפנים שפע של בלמי זעזועים כדי להחליק את הדברים.
בהתייחס לעבודה אנחנו יכולים ללכת מסביב בערפול ובמבוכה מופתעים והמומים יום אחר יום.
ואנחנו רק נסחפים.
לדוגמא, יכול להיות כי אנחנו לא נראה כי אנחנו באמת נשלטים על-ידי רוב של 'אניים'
אשר הם שווי-נפש או עוינים לעבודה הזאת ולכול הלימוד השלם של האזוטריות – על-ידי 'אניים' של אהבה-עצמית או שהם כל כך מחביאים את עצמם עד כי הסכנה האמתית של מצב הסיטואציה הפנימית שלנו הנו לא מובן ולא נתפש במודע.
יש לנו 'אניים' אשר הם עוינים לעבודה כמו אנשים אשר הם קשים וצרים בחיים.
'אניים' אשר בשקט יכולים להרעיל אותנו, והם יכולים להתחבא מתחת לתמונה של סגולה איכותית.
אם איזשהו 'אני' עושה את זה אז תהיה בטוח כי הוא האויב הסודי שלך.
יש לנו מעט מדי חשדות לגביהם, ולגביי עד כמה הרבה 'אניים' הם האויבים שלנו והם רק משתוקקים לשמור על הכוח אשר יש להם עלינו. 

עכשיו, כאשר אנחנו מגיעים אל ההכרח ואל הנחיצות של זכירה-עצמית אז זה כמו לשאת ספל בשתי ידיים והספל הזה מלא על גדותיו וגדוש יין.
בין דברים אחרים זה הכרחי ונחוץ אז להבחין היכן האחד הולך בתוך עצמו.
בסלמס אתם בוודאי תהיו בסכנה אשר בה הספל יישמט לגמרי מתוך ידכם.
לפיכך האחד יהיה תחת ההכרח הברור של למצוא איזושהי דרך אחרת להתמודד עם 'עלבון'
מאשר על-ידי נקמה ופעולות תגמול מכאניות, או רק להישאר נעלב ופגוע. 
כי כל אלו יכולים בקלות לעשות אתכם שליליים ולהביא אתכם אל תוך הסלמס שלכם,
כך שתפספסו את ההזדמנות של עבודה על עצמכם, ותשפכו קצת יין, אלא אם כן תמצאו איזושהי דרך להתמודד עם עצמכם.
זה כאן היכן שנכנס פנימה ביטול. 
והמקרה הנו שונה עם אלו אשר עדיין לא הגיעו אל ההכרח והנחיצות של זכירה-עצמית,
והם עדיין לא סוחבים ונושאים איתם ספל כי הם עדיין לא 'נושאי-הספל' – והם עדיין יכולים לנסות לזכור את עצמם מדיי פעם כאשר יש להם זמן ואין להם שום דבר יותר חשוב לעשות.

 

עמוד 1590
                                        בית אמוול (14.6.1952) אמונה בעבודה
בעבודה הזאת נאמר לנו כי שום דבר לא יכול להשתנות בתוך האדם אלא אם כן הוא מתחיל לחשוב בדרך חדשה. זה נאמר גם כי העבודה הזאת היא כדי לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה.
הבה נשקול את שתי-2 האמרות, כך שמשהו מתוך המשמעות שלהן ינבע ויעניק איזו סטירה או שתיים בפנים...בפרצוף.
אתם תראו כי הדבר אשר עוקב מן  האמרות האלו זה כי התודעה-Mind 'חייבת להאמין בעבודה'.
זאת סטירה ראשונה בפרצוף...בפנים.
כי אם אין בכלל אמונה בעבודה אז שום דבר לא יכול לקרות. וזאת היא הסטירה השנייה.
האדם – איש או אישה – ימשיכו לחשוב כמו שהם עשו תמיד, והכול וכל דבר יישאר אותו הדבר.
זה אפשרי להישאר 'בעבודה', כפי שאומרים את האמרה : "במשך שנים אחר שנים בלי להאמין בה", 
וכך להישאר בלי שינוי בדרך החשיבה של האחד.
במבט ראשון זה יכול להיראות בלתי אפשרי.
אבל, אם לאדם אין בכלל אמונה בעבודה ובלימוד שלה ובסמכות שלה, אז האדם הזה לא יעבור איזשהו שינוי של תודעה-Mind, ואם דרכי החשיבה של מישהו נותרות בלי שינוי אז העבודה לא יכולה לפעול עליו.
זאת היא הנקודה אשר היא המשמעות של שתי-2 האמרות.

תשקלו את העניין יותר מקרוב, כך שזה ישתלב בתשומת לב יותר עמוקה ומעמיקה שלכם ויביא אתכם פנים מול פנים להתמודד עם היכן ואיפה אתם נמצאים באופן מנטאלי ביחס ובהתייחס לעבודה. 
אתם יכולים לראות כי אם לאדם אין 'אניים' עם איזושהי משיכה בשביל העבודה או איזושהי אמונה אמתית בעבודה, אז האדם לא יהיה מועסק בצורה מקורית ואמתית עם מה שהיא מלמדת.
האחד לא מעריך ברצינות את התודעה-Mind שלו, עם מה שהאחד לא מאמין בו.
מצד שני, אם האחד מאמין כי דבר זה הנו אמתי אז האחד חושב על זה, 
במיוחד אם זה נוגע קרוב לעצמו.
עכשיו, עבודה זאת נודעת קרוב לעצמך.
אני אמנם לא יכול לחשוב על איזשהו דבר אשר נוגע באדם יותר קרוב מאשר הלימודים של העבודה. אבל, אם הם לא מאמינים בה, אז האם אתם מדמיינים כי התודעה-Mind שלהם תשתנה בעזרתה בצורה קסומה והיא תתחיל לחשוב בדרך חדשה ? 
אני הייתי צריך להגיד : לא בדרך חדשה אלא אבל 'בדרך חדשה לחלוטין'.
אז האם אתם יכולים לראות כי מאחר ושום דבר לא יכול להשתנות בתוכנו אלא אם כן נתחיל לחשוב בדרך חדשה, ומאחר והעבודה הזאת היא בסופו של דבר כדי לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה לגמרי, כי אלא אם כן אנחנו מאמינים ב- מה שהעבודה מלמדת ובהיותנו 'תקועי-תודעה-Mind',
אז אנחנו נישאר ממש בדיוק כמו שהיינו תמיד ובכלל לא יהיה שיוני של הוויה בגלל שאין בכלל שינוי של חשיבה. 
מבלי שינוי של מחשבה בכלל לא יכול להיות שינוי של הוויה והאדם יישאר אותו האדם.
התודעה-Mind עם הרגלי החשיבה והגישות הקודמות שלו יישאר בלי שינוי.
הידע אשר מלומד על-ידי העבודה לא ייכנס לחשיבה וייעשה לה טרנספורמציה-המרה.
האדם אפילו לא ינסה לחשוב מתוך הרעיונות החדשים אשר העבודה מלמדת, ולראות את החיים ואת עצמו בדרך חדשה. 
הם לא ינסו לחשוב מתוך הרעיונות של העבודה בפשטות כי הם לא מאמינים בהם.
הם רק יישמעו כי יש להם הרבה 'אניים' אבל הם לא יאמינו בזה – וכמו כן גם לגביי הרעיונות האחרים. 

 

עמוד 1591
לדוגמא הם ישמעו כי ידע חדש, הוויה חדשה והבנה חדשה – הם כולם קשורים ומחוברים וכי האחד לא יכול כי תהיה לו הבנה חדשה בלי השניים-2 האחרים.    אבל, הם לא יאמינו לה.
עכשיו, תהרהרו ותשקפו ותחשבו על זה בזהירות.
שימו לב והבחינו האם הכנסתם פנימה את המשמעות של זה.
האם אתם מאמינים כי הבנתכם משתנה וכי הבנתכם לא תשתנה אלא אם כן הידע שלכם ישתנה ?
אני מטיל בכך ספק.
אבל, יכול להיות כי יינתן לי הידע החדש אשר מוכל בעבודה ואני אקשיב לו לעתים קרובות,
אבל, אני אף פעם לא באמת אאמין לזה.
במקרה כזה, אני לא איישם ולא אכיל את הידע החדש על לימוד ההוויה שלי.
אני בכלל לא אעשה איזשהו ניסיון כלשהו לראות ולהשקיף על סוג האדם אשר אני מבחינה פסיכולוגית מתוך הזווית של הידע החדש. 
אני רק אמשיך כרגיל לרדוף מסביב ולהתמיד לשאוף ולעסוק באינטרסים היומיומיים הרגילים שלי ולרוץ אחרי הפנטזיות שלי, ולספק את התיאבון שלי, ולהשמיע את האימבציליות היומיומית הרגילה שלי עם שביעות הרצון העצמית והשאננות הגדולות ביותר..
ואני כמובן לא אראה בתוך כל זה איזשהו דבר מכאני. 
ובאופן פרטי אני אצחק על הרעיון ובתודעתי ובלבי אני אלגלג ואבוז לרעיון שאני אדם מכאני.

עכשיו, העבודה היא לגביי שינוי אפשרי אשר מולד ומורש באדם על-ידי הבריאה. 
האם אתם מוצאים כי קשה להאמין בזה ?  בלי ספק אתם אמנם עושים כך.
ובכן, שינוי זה נקרא 'פסיכו-טרנספורמציה'.
עכשיו, 'פסיכו-טרנספורמציה מתחילה על-ידי הטרנספורמציה של התודעה-Mind'.
זה מתחיל עם 'מתנויה', אם נשתמש במילה מן הברית החדשה אשר משמעותה
'שינוי של התודעה-Mind' ולא 'חרטה' או 'להתחרט'.
לפיכך, אדם אשר לא באמת מאמין בעבודה, בכלל לא יתנסה בשום טרנספורמציה 
של התודעה-Mind, וכך הוא לא יזוז בתוכו בפנים אל מיקום בו אפשר לבצע שינוי באמצעות ההשפעות של העבודה. והעבודה לא תתקבל. 
השפעות אלו פועלות קודם כל על התודעה- Mind וזה בשביל לשנות את החשיבה.
אחרת, בכלל לא יכולה להיות שום פסיכו-טרנספורמציה ובכלל לא יכולה להיות שום טרנספורמציה אולטימטיבית של הפסיכולוגיה השלמה של האדם.
זה בפשטות לא יכול להיות שם בגלל שכאשר זה יורד ומגיע למטה אל עיקרי הדברים הממשיים ואל ה 'תכלס' אז האדם לא מאמין בעבודה או שהוא בז ולועג לה בשקט בסתר.
ולפיכך בכלל לא יהיה שינוי בתודעה-Mind ולפיכך, כתוצאה מכך גם לא יכול לבוא ולהגיע שום שינוי ברמת ההוויה. ולפיכך, גם לא יכול להגיע ולבוא שום שינוי ברמת ההבנה.
האדם יכול כלפיי חוץ להיראות שהוא קצת השתנה.
וזה יכול להיות בגלל, לדוגמא – האטמוספירה והחיקוי או גאווה ויהירות או מוטיבים של אינטרס עצמי. 
אבל, בכלל לא יהיה שינוי פנימי, ולא תהיה בכלל שום טרנספורמציה אמתית ומקורית,
שום דבר כל כך אמתי ואישי וקרוב ואשר אם יסובבו ויהפכו ויעוותו את אותו האדם לכול כיוון 
פעם אחר פעם הוא עדיין יישאר מצביע על העבודה.
התודעה-Mind אשר לא התעוררה על-ידי העבודה, לא תעורר את המרכז הרגשי.
חוסר האמונה המוסתר אשר מונח במרכז השכלי ישוקף וישתקף כסלידה וחוסר אמונה 
במרכז הרגשי. כלומר, רגשות-עצמיים ולא רגשות-עבודה יישארו דומיננטיים.  

עכשיו, יכול להיות כי האדם 'יידע' את העבודה הזאת אבל הוא לא יאמין בה. 'לדעת' זה לא להאמין. ושוב, הוא יכול ללמד את העבודה הזאת אבל לא להאמין בה. וזה ממש אפשרי בשביל טיפוסים מסוימים. הוא לא מרמה את עצמו אלא מרמה אחרים. ויכול להיות כי הוא יכריז ויטען ויתיימר ויודיע כי הוא מאמין, אבל הרבה מאוד מתיימרים ומכריזים וטוענים ומודיעים – נוצרים לדוגמא הם לא מאמינים בה – בנצרות. 
זה מדוע ולמה האחד צריך לפעמים להתבונן בעצמו ולראות עד כמה הרבה מן האחד מאמין בעבודה ומה היא האיכות של אמונתו של האחד, וכמה הרבה 'אניים' נלחמים נגדה.

 

עמוד 1592
כי לפעמים זאת היא האיכות של האמונה שלכם אשר על-פיה העבודה תגיב ותפעל עליכם.
יכול להיות כי האדם מאמין שהוא מאמין בעבודה הזאת, והוא ימצא על-ידי התבוננות-עצמית לא ביקורתית וכנה, כי הוא לא מאמין. אז הוא רואה עי הוא רימה את עצמו. 
זה נותן לו צ'אנס, סיכוי והזדמנות טובה להמשיך הלאה. זה שוק מועיל כמו שהם כל הרגעים של הכנות שלך עם עצמך. זה מנקה 'אניים' שקריים אשר הם כמו מקסמים (מקסם שווא) פרזיטיים בתוך התודעה-Mind. 
האדם, איש או אישה, הם כל כך הרבה הכנות-הפנימית שלהם בעבודה הזאת.
עכשיו, אני אוסיף רק דבר אחד, להאמין זה שיהיה לכם ביטחון עצמי, ביטחון ואמון. ולהאמין בעבודה זה שיהיה לכם ביטחון ואמון במשהו אחר אשר הוא יותר מאשר בעצמכם. זה להאמין בתודעה-Mind גדולה יותר – כלומר, בתודעה – Mind גדולה יותר מאשר שלכם.
עכשיו, תודעה-Mind היא בלתי נראית. ותודעה-Mind גדולה יותר היא בלתי נראית. 
לפיכך, להאמין בתודעה-Mind גדולה יותר זה שזה בלתי נראה אחד מאמין בבלתי נראה גדול יותר.
אתם תראו כי אנחנו מדברים עכשיו ברמה הפסיכולוגית.

                                בית אמוול (25.6.1952) אישיות-מזויפת ואושר
מ, מה מורכב אושר ? קחו את המקרה שלכם. הבה נגיד כי אתם מאמינים כי יש חיים אחרי המוות
וכי אתם תלכו אל גן-עדן ותהיו מאושרים בצורה שלמה ומוחלטת. 
איך אתם תופשים את האושר הזה ? האם חשבתם עליו ? חלק מדמיינים את עצמם במצב של מופלאות גדולה, חיים בארמונות, כאשר משרתים אותם עבדים וכולם מעריצים אותם וכולם מעריכים אותם וכולם מעריצים אותם. והם מרגישים כי זה ייעשה אותם מאושרים בצורה נעלה.
עכשיו, את הרעיון הזה על אושר צריך להכחיד לחלוטין. צריך לעקור אותו החוצה מן הלב.
על הגסות הוולגרית של הפנטזיה הנפוצה הזאת העיר ישוע כאשר התלמידים המאמינים שלו רבו על מי הכי גדול. וישוע אמר כי : "במלכות שמים, האדם אשר משרת הכי הרבה הוא הכי גדול". 
ההערכה המחודשת הזאת אשר שונה מן המקובל בערכי-העולם, חייבת הייתה להיות שוק בשבילם, כפי שאמנם כל חייו של ישוע היו. 
רעיון גס וגולמי נוסף ביחס לאושר אשר מורכב משביעות-רצון המשכית וסיפוק של אחד או אחרים מן התיאבון הגופני (במקור באנגלית : תיאבונות גופניים), וזה לגמרי לחלוטין בשביל העצמי ומהעצמי ולא משרת שום דבר מלבד העצמי. 
אבל, אני אמשיך הלאה אל החיבור והקשר של רעיון האושר אל האישיות-המזויפת.

תשקלו לרגע את האנשים אשר האושר שלהם הוא הנו בעיקר כדי לספק את האישיות-המזויפת שלהם. אי-אפשר להגיד כי הם מאושרים עמוקות על-ידי זה שהם עשו כך.
מצד שני, הם נמנעים מזה שיעשו אותם לא מאושרים ואומללים. על-ידי כך שהם מספקים את הדרישות של האישיות-המזויפת ואז יש להם או יהיה להם את הפרס שלהם.
אמנם, כפי שזה נראה, מדברים עליהם בתור כאלו אשר כבר קיבלו את הפרס שלהם, 
ומדברים עליהם בתור כאלו אשר כבר קיבלו את הפרס שלהם, 
בפעולה עצמה של לציית לאישיות-המזויפת שלהם. 
זה מעניין. 

 

עמוד 1593
כי הפרס לא מגיע מאוחר יותר או אחר כך כמו שאמנם אכן קורה אחרי שהאדם אכן עובד על עצמו במשך תקופה ניכרת, ולפתע פתאום לכאורה בלי סיבה, משהו נפתח בהבזק של רגש חיובי והוא רואה את ה 'אמת'.
יכול להיות כי הוא לא, וזה קרוב לוודאי כי הוא לא, הוא לא ציפה לאיזשהו פרס.
הוא לא 'עבד ועובד' בשביל תוצאה.
אני מתכוון, כי הוא לא עשה חשבונות-פנימיים נגד האלוהות, כגון : "אני כאן שומר או שמרתי בפנים בתוכי את המצב רוח הרע שלי במשך יותר מחמש-5 דקות שלמות, אז מתיי אני אקבל פרס ? 
וזה חייב להיאמר כי זה נראה ש, חלק נראים מצפים לקבל שיעור ריבית גבוה בצורה ראויה לציון כדי לעשות איזשהו מאמץ-עבודה וחלק לוקחים מבט מוזר ומשונה או חשוד על החשיבות שלהם. 
האיכות של מאמץ-בעבודה היא דלה ועלובה כאשר היא מעורבבת עם חשבונות-פנימיים ויותר מדיי הערצה-עצמית. 
מאחר והטבע של האישיות-המזויפת קשור ומחובר לפרס המידי אז הוא לא תישא את העבודה בשמחה. וכאשר הפרסים בשום פנים ואופן לא מגיעים מיד. לדוגמא, הבה ניקח דברים מסוימים אשר נאמרו לגבי אישיות-מזויפת ופרסים בברית החדשה (הברית החדשה, מתי פרק 6, פס' 5-6 ) 
" 5 וְכִי תִתְפַּלֵּל אַל־תְּהִי כַּחֲנֵפִים הָאֹהֲבִים לְהִתְפַּלֵּל בְּעָמְדָם בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְפִנּוֹת הַשְׁוָקִים לְמַעַן יֵרָאוּ לִבְנֵי אָדָם אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם הֵמָּה נָשְׂאוּ אֶת שְׂכָרָם׃ 6 וְאַתָּה כִּי תִתְפַּלֵּל בּוֹא בְחֶדְרְךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעַדְךָ וְהִתְפַּלֵּל אֶל־אָבִיךָ אֲשֶׁר בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא (בַּגָּלוּי) יִגְמְלֶךָ׃ "

עכשיו, תבחינו כי בדוגמאות האלו הפרס הנו מידי. ולא יותר מוקדם אלא כאשר הם ניגנו בחצוצרה או נתנו כסף בפומבי אז הם קיבלו את הפרס שלהם.
מה הם עשו ? אתם תבינו ותתפשו כי הם סיפקו את האישיות-המזויפת שלהם.
ועל-ידי זה שהם עשו כך היה להם רגע של אושר.
אני מתכוון כי היה להם רגע של 'איכות' מסוימת של אושר. האם אתם מכירים את טעמה ?
זה הנו אושר אשר מחובר וקשור אל מה שאנשים אחרים חושבים עליכם.
זה נגמר בחוץ ולא בתוככם בפנים.  
כי זה הנו חיצוני. ואני מתכוון כי המקור של זה הנו מן העולם. 
זה עולה מן הקהל וזה דורש קהל. וזה בגלל האופי של האישיות-המזויפת. 
כאשר אתם עושים דבר מתוך אישיות-מזויפת, אתם לפחות מצפים לאיזשהם סוגים של שבחים ותשבחות. אפילו הקשקוש של זנב הכלב שלכם יכול להספיק.
אבל, אם אתם עושים או אם אתם עשיתם את הדבר בלי עקבות של אהבה בלעשות אותו, 
או האהבה של לעשות את זה בשביל מישהו אחר – ואשר השני זה הנו לשרת – אז אתם תתחילו למשוך חשבון פנימי ארוך אם לא תקבלו כל הכרה ותודה.
זה מאוד קשה לעשות מאמץ בלי שמקבלים איזושהי הכרה ואישור וקבלה והכרת טובה ותודה והודיה. 
כן. זה מאוד קשה לעשות מאמץ בלי שמקבלים איזשהם אישור, תודה, הכרה וקבלה והכרת טובה והודיה.
ועדיין, כל כך הרבה מן העבודה תלוי ממש בזה.
למה ? אתם לא רואים ? כי אחרת זה יגדיל את האישיות-המזויפת.

עכשיו, איכות האושר אשר מגיעה מלהיות ראשון או שיהיה לך הכי הרבה, או להיראות במיטבך ולהיראות הכי טוב וכד', זה לא אושר אמתי ומקורי ועמוק מאחר והוא תלוי לא בקלות ב- מה שאנשים אחרים חושבים וצריך סטימולציה המשכית מחודשת ומתחדשת כי הוא עובר וחולף כל כך מהר כפי שזה מצוין במילים : "הם קיבלו את הפרס שלהם".
 

עמוד 1594
אז אתם רואים, הם רוצים את זה שוב, וזה עושה אותם חסרי שקט.
אבל, יש איכות נוספת של אושר והיא עצמאית מדברים חיצוניים. 
היא שייכת להוויה הפנימית של האחד. 
מן הסיבה הזאת האישיות-המזויפת אשר שייכת להוויה החיצונית של האחד, לא יכולה לדעת את זה.
אחת מן ההשפעות הברורות והמוגדרות שלה זה להחליף שלום ושלווה בחוסר שקט ובקרובי משפחתו, אלו הם חרדה ופחד.
את השלום והשלווה האלו אי-אפשר לנער ולזעזע על-ידי מאורעות חיצוניים אם אתם ממשיכים להיות ערים. 
אבל, אי-אפשר להגיע לזה כל עוד המודעות מרוכזת באישיות-המזויפת וזאת המושלת הפעילה בתוכנו בפנים. 
זה למה ומדוע צריכים וחייבים להפשיט את השכבות העוקבות של האישיות-המזויפת כמו עורות.
ההפשטה כואבת ליהירות ולגאווה, ליוהרה והחיבוב והאהבה-העצמית, אז זה לוקח זמן, לפעמים יותר ולפעמים פחות. 
להפשיט ולהוריד עור אחד זה נפלא וזה לא הורג אתכם, כי העורות האלו הם לא 'אתם'.
זה אלו העורות האלו אשר הורגים אתכם. ההפשטה משחררת 'אתכם' מהם, מתוך מה שמרכיב ובונה את האישיות-המזויפת אשר היא לא אתם. זה הנו כלא פסיכולוגי.
לכול דור יש את הסוג של עצמו. 
תתבוננו בפעולה של זה בתוך אחרים, באינטונציות, בהבעות ובתנוחות ובתנועה.
בתוך החיים, ברומנים ובספרות, בהיסטוריה, בעיתונות ועיתונים, בתמונות וצילומים, ובמיוחד בעצמכם בעבר וכמו כן בהווה. 
אלו הם שלושה-3 קווים בפעולה עוצמתית של העבודה.

                           בית אמוול (5.7.1952) מה הנו רצון-חדש ?
הבה נתחיל על-ידי זה שננסה להבין משהו לגביי מה הוא רצון. 
במקום הראשון, לרצות ולצוות או לחשוב זה שני-2 דברים שונים, אבל אנחנו מבלבלים ביניהם.
זה נחוץ והכרחי להתבונן בבירור בתוך עצמך כי אנחנו לא מבדילים ביניהם.
יש להם טעמים שונים. 
לרצות ולצוות זה קשור לצד הרגשי שלנו בזמן שלחשוב זה שייך למרכז השכלי.
עכשיו, שני-2 הצדדים האלו של האדם לא עובדים ביחד בהרמוניה.
אתם לא יכולים להגיד כי אתם תמיד רוצים ומצווים את מה שאתם חושבים, וכמו כן אתם לא יכולים להגיד כי אתם חושבים את מה שאתם רוצים ומצווים. 
האדם יכול לחשוב כי הוא אמור לעשן פחות. אבל זה לא אומר כי הוא רוצה ומצווה ועושה את זה.
אם יכולנו לראות בחיזיון של מודעות מורחבת את כל מה שרצינו וציווינו, אז היינו נדהמים מן האדם באופן פנימי.
אפשר להוסיף כאן כי הרמה של ההוויה של איש או אישה מאוד קשורה ל, מה שהם רצו וציוו,
הרבה יותר מאשר מה שהם חשבו. 
אבל, מאחר ואנחנו מבלבלים חשיבה עם רצון וציווי אז אנחנו לא מתבוננים ולומדים את הפעולה של רצון וציווי בנפרד מחשיבה בתוך החיים שלנו.
אז, אנחנו לא רואים את החיים שלנו בתור רצון וציווי. 
מאחר ויש טעם פנימי שונה לעבודה של כל מרכז ושל כל חלק של מרכז בתוכנו, אז אנחנו באמת אמורים להיות מסוגלים לעשות כך.     אנחנו יכולים לעשות זאת אם ננסה.
למרות זאת ובכול מקרה זאת התוצאה והיא לא מחמיאה אבל מעניינת מאוד.

 

עמוד 1595
אם אנחנו לא יכולים לוותר על לחשוב עד כמה אנחנו נפלאים אז יותר טוב שבכלל לא ננסה.
אלא אבל נמשיך בחיי האשליה וההתעצבנות וההתרגזות שלנו.
אבל, היום אני רוצה לדבר רק על מהי המשמעות של רצון-חדש ומה הוא יכול.

רצון קשור עם שניהם, עם מה שאנחנו ועם מה שאנחנו מחבבים. 
האדם רוצה ומצווה את מה שהוא אוהב. ואת מה שהוא רוצה ומצווה הוא עושה, או בצורה פתוחה או בסודיות. אם הוא עצור ומרוסן ומאופק אז הוא עושה את זה בדמיון. 
ובאופן רוחני, כלומר באופן פסיכולוגי זה אותו הדבר.
ואני מתכוון כי אין לו ולא נוצר בו רצון-חדש.  כי הכלב יחזור אל הקיא שלו כאשר המקרה יחזור.
המשמעות של רצון-חדש תהיה ללכת בכיוון חדש. 
כי כפי שאתם מפסיקים לחבב או לאהוב משהו – כמו אתכם עצמכם – אתם פחות ופחות תרצו ותצוו את זה. 
עכשיו, על-ידי התבוננות אתם יכולים להגיע לא לחבב ולסלוד מחלק של עצמכם, משהו בתוך עצמכם.
ואז, אתם לא תרצו ותצוו את זה כמו שעשיתם כאשר לא ראיתם את זה בבירור.
אבל, כל עוד האהבה-העצמית שלכם נותרת ונשארת לא מובחנת, וכזאת אשר לא גילו אותה,
כמו ג'ונגל פרהיסטורי זאת הינה, אז בלי ידיעה אתם נותנים לזה לרצות ולצוות את כולכם, בהיותכם בורים וחסרי ידיעה ולא מכירים את האויב שלכם, ואת ה 'אניים' המרושעים אשר זה מחביא, בלי להיות מודעים ל, מה זה אשר יש בתוך הג'ונגל.
ובין דברים אחרים, המשמעות של זה תהיה כי בפתיחות או בסודיות אתם תמיד תרצו רק את הדרך שלכם עצמכם, וזה הנו רצון מתוך אהבה-עצמית. כאלו הם הרצון והציווי אשר הם בלי הבחנה.
והמשמעות של זה היא באמת כי כל הדברים בג'ונגל הזה, כולם קוראים לעצמם בשם שלכם עצמכם – אפילו אוכלי אדם – מזינים את הרצון שלהם עצמם. וחלקם צורחים בזעם אם מונעים זאת מהם.
דרך אגב, יש בתוך הג'ונגל של כל אחד ואחת תוכים צורחים וצווחים, אשר מדברים ומפטפטים ותורמים הרבה ליחסים האנושיים היומיומיים הרעים אם לא הרסו והרגו אותם.
עכשיו, אם דרך התבוננות-עצמית ולימוד-עצמי האחד יכול להפסיק לאהוב את עצמו ממש 'כל כך הרבה', אז האחד לא כל כך ירצה כי זה יהיה תמיד רק בדרכו שלו.
וזה ישחרר אנרגיה.
בעזרת לראות איך וכמו מה אנחנו, אנחנו כבר לא נאהב את עצמנו כל כך הרבה.
אנחנו לא נהיה כל כך ביקורתיים ורומסים ומבטלים ועוקפים (בפתיחות או בסודיות) לגביי אחרים.
אהבה-עצמית היא האהבה הראשית או אהבה מן הראש והיא מושכת פנימה עומסים ומסעות והספקים של אנרגיה בכול זמן.
בהיותו יותר סובלני וטולרנטי דרך הרבה השפלות עצמיות פרטיות דרך העבודה ובמשך העבודה על ועם עצמך ועל אהבה-עצמית, יהיה לנו גם קצת כוח שהשתחרר כדי לתת קצת תשומת לב ל, מה אחרים רוצים במקום מה שאנחנו רוצים.
ובקצרה, יהיה לנו 'רצון-חדש' קטן – כמו ילד קטן – אשר נרכש מהקטנת האהבה-העצמית.
עכשיו, אם האדם ממשיך לאהוב את אותם הדברים, הוא ימשיך לרצות ולצוות ולעשות אותם.
במקרה כזה בכלל לא יכול להיות רצון-חדש.
האנרגיה שלו נגמרת לגמרי ולגמרי בשימוש בתוך מעגל העניינים והאינטרסים שלו.
הוא תמיד ימשיך ללכת באותו הכיוון.
לדוגמא, הוא לא יהיה מסוגל לעשות איזשהו דבר חדש, בהיותו כבול ומחויב למעגל אהבותיו אשר להן יש לו רצון וציווי. 
אבל, אם הוא עובד נגד מכאניות – ואשר זה קל יותר לאלו אשר מתבוננים בצורה חיצונית – או נגד אהבה-עצמית – ואשר זה קל יותר לאלו אשר יש להם התבוננות-פנימית – או אלו אשר עובדים נגד שניהם, ושניהם קשים – ואז הוא יכול לשחרר מספיק אנרגיה כדי לעשות משהו אשר אותו הוא החשיב בתור בלתי אפשרי.
אני מתכוון, כי הוא יכול ללכת בכיוון אשר אליו הוא אף פעם לא פותח איזשהו תפקוד מסתגל או אשר כלפיו הוא לא רואה את השימוש כל עוד הוא נשאר ונותר המכונה אשר הוא אף פעם לא חשד כי הוא הנו.
ושוב, אני מציע דוגמא בצורה של החלום הבה אשר חלמתי פעם ואשר ניתן לפני איזה זמן.
החלום הראה לי בפשטות כי זה יהיה בשבילי בלתי אפשרי לעקוב אחריו, או שאני אי פעם אגיע אליו.


 

עמוד 1596
את החלום הזה הראו לי רק אחרי שחציתי מחסום מסוים, אשר קשור ומחובר בבירור ל, מה שאפשר לקרוא לו 'איש הפרא של האהבה-העצמית', האיש או האישה הפרהיסטוריים אשר בתוך עצמך.
מחסום זה מייצג ומסמל משהו פסיכולוגי – כלומר, משהו בתוך הווייתו של האחד – אשר מיוצג 
על-ידי איור או ציור של תהום צרה ועמוקה אשר קשה לחצות אותה והיא מלאה בעצמות עתיקות.
בבקשה תבינו כי לא התכוונו כאן לתהום ולעצמות באופן מילולי ממשי, אלא אבל הייתה זאת אלגוריה אשר בכוונתה להראות לי משהו.

החלום היה כדלקמן : 
"מישהו דוחף אותי במעלה מדרון מכוסה עשב. יש שם שוחה או תעלה והיא לא רחבה אבל קשה לחצות אותה. השוחה או התעלה הזאת אשר קשה לחצות אותה, נמצאת בקצה המדרון והיא מלאה בעצמות של חיות פרהיסטוריות – שיירים של דברים אלימים, של חיות טרף ושל מפלצות ונחשים.
הם יורדים לעומק של התהום הזאת. יש קרש עץ כדי לחצות עליו, אבל זה נראה כי האוויר מלא עוצמה וסוג של כוח עוצר ומרסן כמו השפעה בלתי נראית של איזשהו מגנט עוצמתי.
וזה, עם הפחד לחצות את המעמקים האלו – למרות כי הרוחב של זה לא גדול – זה עוצר אותי ומושך אותי אחורה. אני לא יכול להגיד למשך כמה זמן, כי אין זמן רגיל בכול זה. ואז, אני מוצא את עצמי ב 'צד השני', חציתי אל ה 'צד השני'. ואיזה חיזיון מופלא אני רואה עכשיו ? 
אני רואה מישהו מלמד ומתרגל ומאמן כמה מגויסים. וזה הכול. 
במבט ראשון זה לא נראה לי כי זה איזשהו דבר מופלא. הוא מחייך. וזה מציין איכשהו כי הוא לא בהכרח מצפה להשיג איזשהן תוצאות מ – מה שהוא עושה.  זה לא נראה כי אכפת לו. 
הוא לא מראה איזשהם סימנים של חוסר סובלנו כאשר הם גסים אליו. 
השיעור כמעט עבר, אבל זה בכלל לא משנה לו. זה כאילו הוא אומר : "ובכן, זה חייב להיעשות, 
האחד לא יכול לצפות להרבה, האחד חייב לתת להם עזרה למרות ש, הם לא רוצים אותה".
הייתה זאת חוסר הפגיעות שלו אשר הכתה בי. הוא לא נפגע ונעלב או מתכעס ומתעצבן בגלל חוסר המשמעת והבוז והלעג שלהם. יש לו איזושהי עוצמה מסקרנת אבל הוא בקושי משתמש בה.
אני עובר כאשר אני מתפלא כי הוא יכול לעשות זאת. אני לא יכולתי לקחת על עצמי כזאת משימה כפוית טובה וחסרת תודות. לבסוף אני מגיע אל מקום, אולי חנות, בה מאוחסנות סירות. 
מאחורי זה נמצא ים".
 
כאשר התעוררתי חשבתי על האדם הזה. לעשות את מה שהוא עושה זה ממש הפוך לחלוטין לאיזשהו דבר אשר אני אעשה. אני אצטרך רצון-חדש כדי לעשות את זה. והמשמעות של זה היא כי אני אצטרך ללכת בכיוון אשר בו אף פעם לא הלכתי. חשבתי הרבה על הכיוון הזה.
איך אני יכול להגדיר את זה לעצמי ?  אני הייתי נהיה אלים אל המגויסים האלו.
כן. זה מה שזה היה. הוא בכלל לא הראה אלימות. לא היה לו רצון של אלימות.
הוא היה נראה מטוהר מכל אלימות. זה היה הסוד. זה היה הגורם של העוצמה המסקרן אשר בו הבחנתי בתוכו. 'אדם בלי אלימות'. ואז, אני הרהרתי ושיקפתי והגיתי וחשבתי כי כדי להגיע אליו אני הייתי חייב לחצות אל הצד השני של התהום העמוקה המלאה בעצמות של חיות פרהיסטוריות, 
והמלאה בשאריות של יצורים אלימים. וזה נעשה בשבילי איכשהו, ואני מצאתי את עצמי בגבולות של ארץ אחרת. אמנם רק בקצה שלה אבל מעבר לחיות הפרהיסטוריות. 
כאן, האיש הבלתי-אלים הזה חי ולימד. זאת הייתה 'ארצם של הבלתי-אלימים', היכן שלימדו את המגויסים. הם היו נראים חבורה שוות נפש ואדישה, אבל אולי הם מייצגים אנשים אשר יכולים לבסוף ללמוד משהו. 

הוא כמעט סיים את השיעור שלו. מאחורה היה ים וליד בקרבת מקום היו מאוחסנות סירות.

עמוד 1597
בלי ספק כאשר הוא סיים את הנתיב אשר בו הוא הלך, היכן שהוא מעבר ליבשה. ניתן לי רק מבט חטוף אל תוך המשמעות של רצון-חדש – רצון אשר לא מבוסס על אלימות או על זה ש, הכול יהיה רק בדרכך שלך.
ואני חוזר שוב – רק מבט חטוף. כי אני ידעתי כי אני לא, מלבד ברוח – Spirit, כי לא באמת חציתי עדיין את התהום העמוקה הזאת המלאה בעצמות של העבר האלים, אשר עזבו לבסוף מאחור.
לא היו בשבילי בכלל מגויסים – או האם המגויסים האלו היו 'אניים' שונים בתוך עצמי אשר אותם הוא ניסה ללמד ? 
לבטח אף אחת מן הסירות אשר חיכו לא הייתה שלי.
אבל, מן המבט החטוף הזה ידעתי בצורה מעשית יותר מה זה ללכת בכיוון חדש ומה המשמעות של רצון-חדש אשר מטוהר מאלימות. וידעתי גם כי האפשרות של לנהוג ולעקוב על-פי רצון-חדש והכיוון החדש הזה נמצאת בכול רגע בחייו של האחד – ואת זה אני כל הזמן שוכח.

                                      בית אמוול (12.7.1952) 
                        התבוננות-עצמית מקומית ברורה ומוחשית
הבה ננסה להשיג חלק מן האנרגיה אשר מוכלת ברעיון כי האדם הנו ישן. ובאמצעותה זה נעשה כמה מחשבות, הרהורים, שיקופים והגויות. לעתים קרובות זה נאמר בפרשנויות האלו כי אנחנו אמורים לא להישאר לא מודעים לפסיכולוגיה שלנו. סיבה אחת היא כי מה שאנחנו לא מודעים לו בתוך עצמנו
אנחנו נוטים לראות רק בתוך אחרים.
ואני מתכוון כי אנחנו נוטים לראות, הבה נגיד, קטנוניות ורשעות מבחוץ לעצמנו כאשר זה נמצא קרוב לוודאי בתוך עצמנו. 
אם אנחנו רואים כל הזמן קטנוניות ורשעות באחרים, אז אנחנו יכולים להיות בטוחים למדיי כי זה הנו משהו אשר אנחנו עיוורים לו לגביי עצמנו. 
עכשיו, הנטייה הזאת היא חלק מסוים אחד של מצב השינה הכללי שלנו.
אם אנחנו מהרהרים ומשקפים והוגים וחושבים בחלק המסוים הזה של השינה שלנו אז אנחנו רואים כי זה מעלה כמות בלתי משוערת של אומללות בעולם.
אנחנו דנים ומאשימים את האחר על מה שאנחנו גם עושים ועל מה שגם אנחנו הננו.
זה הוא כישלון וחוסר של מודעות בגלל הרמה הכוללת של המודעות שלנו.
זה מאפיין את המצב השני או את מה שנקרא 'מצב הערות', אשר בו אנחנו מאמינים, עד אשר אנחנו מתעוררים לכך כי זה הנו מצב של מודעות מלאה. העבודה קוראת לזה 'מצב של שינה'.
וכאן אני שואל בסוגריים : (האם אפילו אחרי התבוננות-עצמית לא ביקורתית וארוכה, אתם באמת מתחילים להבין ולתפוש כי אתם לא מודעים כראוי ? ) אולי האחד לא חשב על עצמו בדרך הזאת.
עכשיו, הבה נדמיין אדם אשר אומר : " הרעיון הזה כי האדם הנו ישן לא יכול להיות מוכל ומיושם בי ברצינות. אני רחוק מלהיות ישן. אני מסכים כי האחרים הם ישנים. אבל אני כרגיל מלא חיות ותמיד נמצא בנקודה – ודרך אגב, אני פשוט לא יכול לסבול את האדם הזה – את אדון X,  אשר הוא תמיד משוויץ ולובש על עצמו חזות כאילו הוא שונה מאנשים אחרים". 
כולם עושים הערות מן הסוג הזה. וזה בגלל חוסר מודעות. 
הם לא ערים ומודעים לכך כי לעתים קרובות כל כך הם בדיוק מה שהם כל כך ביקורתיים עליו לגביי האחרים. והם לא מודעים לפסיכולוגיה שלהם עצמם.F

 

עמוד 1598
התוצאה היא כי הם רואים את מה שבתוכם כאשר זה מוקרן החוצה מהם כמו במכונת שקופיות קסומה זה מוקרן על אדם אחר, על האדם הדמיוני אשר מוזכר מעל ולא רואה כי זה הוא בעצמו אשר תמיד מתגאה ומתרברב ביהירות ולובש חזות כאילו הוא שונה מן האנשים האחרים. בגלל שהוא לא רואה את זה בתוך עצמו, אז הוא בביקורת יתר על זה באחרים. אם הוא היה רואה את זה בתוך עצמו אז הוא לא היה ככה.

עכשיו, הנקודה אשר אותה אני רוצה להדגיש בקשר לזה היא כי בעבודה אנשים לא מתרגלים התבוננות-עצמית ביחס למשהו ברור ומוגדר כמו להבחין באותו הדבר בתוך עצמם, כמו זה אשר עליו הם ביקורתיים אצל אחרים. 
אין כל ספק כי יש דבר כזה אשר הנו התבוננות-עצמית רפרוספקטיבית (כלפיי אחורה) או מרוחקת.
זה יכול לקחת יותר מאשר צורה אחת מועילה והכרחית בתנאי שזה לא עובר לתוך חרטות על העבר אשר הן חסרות תועלת ולא נחוצות ולא הכרחיות, ודגירות והרהורים שליליים.
צורה אחת מחוברת וקשורה בלקחת צילומי זמן של עצמך ועל עצמך.
אבל, כאן אני מדבר על 'התבוננות-עצמית ברורה ומוגדרת ומקומית אשר קשורה לעניינים נוכחיים והיא ממשית ומוצקה – קונקרטית".
זה מורכב מלהתבונן בתוך עצמך ב, מה שהנו בבירור גורם גירוי ומציק ומרגיז אתכם באדם אחר.
זה ברור ומוגדר כי זה לגביי מה שאתם מבחינים בו בבירור באדם אחר. זה מקומי ונוכחי כי זה עוסק עם משהו אשר קורה פחות או יותר באותו הזמן וזה מוחשי וממשי – קונקרטי כי זה דורש כי תרדו אל הג'וב הקונקרטי – הממשי והמוחשי של למצוא בתוך עצמך את מה שאתה מוצא באדם האחר כל כך מרגיז ומציק וגורם גירוי.
מן הסיבה הזאת אני אקרא לפרשנות הזאת : "התבוננות-עצמית ברורה ומוגדרת נוכחית מקומית מוחשית וממשית – קונקרטית". 
אנחנו כולנו יכולים להודות כי יש הרבה יותר מדיי התבוננות-עצמית חסר טעם ותפלה, סתומה ומעורפלת ובלתי כנה, ויותר מדיי כאלו אשר אף פעם לא מתבוננים בעצמם. הם בכלל לא פותחים נתיבים ודרכים או כבישים אל תוך עצמם ולא רואים כל סיבה לעשות כך.
לפיכך, הכול בתוך עצמם נשאר ונותר בתור חידה.
אבל, העבודה מדרגת התבוננות-עצמית בתור הכרח ונחיצות ראשוניים.     ל מ ה  ?
ראשית, איך האדם יכול לשנות את עצמו אלא אם כן הוא מגיע לדעת מה נמצא בתוכו ? 
שנית, על-ידי הכנסת אור אל תוך החשיכה הפנימית – כלומר, אור המודעות – ודרך ההשפעה שלו מתחוללים שינויים מסוימים. דברים לא נעימים גדלים בחוסר של אור. זאת היא סכנת החשיכה של חוסר המודעות. 
שוב ושוב שמענו כי העבודה היא כדי להגדיל את מודעותינו. 
" החשיכה של הבורות ושל חוסר המודעות מגורשת על-ידי אור המודעות ".
כן. זה נשמע ממש בסדר, ממש טוב מאוד. שפה כזאת מושכת חבורה פסיאודו-רוחנית ורומנטית. 
והם צועקים : 'אור' ! ומסתכלים כלפיי למעלה ואז הם ממשיכים 'כמה נפלא' !
אך לרוע המזל, האור הזה הנו מאוד כואב בדרך אשר בה הוא פועל.
הם מוצאים את הכניסה של האור לתוכם בכלל לא נעימה. ואז הם חייבים לראות איזה טיפשים הם. וזה ממש רק 'זה' אשר הנו הגדלה של מודעות. 
אבל בכול מקרה, מי שזה לא יהיה, זה עסק ועניין קשה מאוד להגדיל את המודעות של עצמך ובכלל לא להגדיל את החיבה ואת האהבה-העצמית של האחד אלא רחוק מזה.
ההגדלה של המודעות של עצמך היא תמיד על חשבון הדמיון של האחד על עצמו, של יהירותו של האחד, על חשבון ה 'אני-הדמיוני', על חשבון כל התמונות היקרות אשר הן האוצר של האישיות-המזויפת.
כי אור המודעות הזה, אשר מאיר דברים בתוכנו, מחפש לבסוף לחולל את הקריסה של כל דבר אשר הוא לא אמתי ובדיוני כדי שאדם חדש יוכל להתפתח. 
עכשיו, אם האחד עד עכשיו התייחס לעצמו בתור חכם.

 

עמוד 1599
אני מתכוון כי ההגדלה של מודעת מרחיבה את הידע של האחד על עצמו. זה בנוגע למשהו. 
זה לא 'ריק'. לדעת יותר על עצמך זה להפוך להיות יותר מודע לדברים בתוך עצמך.
וזה הורס את ההרגשה הקודמת. זה מחזיר אותנו למצוא בתוך עצמנו את הדבר עצמו אשר מרגיז ומציק ועושה גירוי באדם אחר, ואשר אליו לא היינו מודעים.
כאשר זה נעשה, כאשר אנחנו מסובבים את הדברים אל הצד השני, אז ההתרגזות וההתגרות שלנו מתחסלות ומתכלות ונעלמות.
עכשיו, דרך זה שאנחנו מתרגזים ומגרים ומתכעסים ומתעצבנים על כל מיני דברים אצל אחרים,
ועל איך שהם מתנהגים ומה הם אומרים וכד', כך אנחנו מאבדים אנרגיה על-ידי זה שאנחנו נעשים שליליים, ואז אנחנו בסכנה של ליפול ו/או לקפוץ לתוך התקף של רגשות שליליים.
כל המצבים השליליים גורמים אובדן של אנרגיה.
העבודה אומרת כי אנחנו צריכים לפעול כמו מראות אחד בשביל השני, במקום לסלוד אחד מן השני.
כלומר, אנחנו יכולים להגיע לראות את עצמנו בתוך אחרים והאחרים יכולים לראות את עצמם בתוכנו. 
הכלב במכון בצרפת היה נקרא : " Kak – Vass " ! ופירושו : "כמוכם " ! .
לעתים קרובות הייתי מוטרד ומגורה ומרוגז מן הדרכים היומרניות והעצלות שלו.
כתובי הבשורה הנוצרית מדברים על לראות את הקורה בעיינך שלך עצמך וכמו כן גם את הקיסם בעיינו של האחר. 
הבה ניזכר כי העבודה הוגדרה בתור 'הנצרות האזוטרית' ונסתכל לרגע על העניין של הקורה והקיסם.
האמרה היא : " 3 וְלָמָּה זֶּה תִרְאֶה אֶת־הַקֵּיסָם בְּעֵין אָחִיךָ וְאֶל־הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ לֹא תַבִּיט׃ 4 וְאֵיךְ תֹּאמַר אֶל־אָחִיךָ הַנִּיחָה לִּי וְאָסִיר אֶת־הַקֵּיסָם מֵעֵינֶךָ וְהִנֵּה הַקּוֹרָה בְּעֵינֶךָ׃ 5 הֶחָנֵף הָסֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת־הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ וְאַחֲרֵי כֵן רָאֹה תִרְאֶה לְהָסִיר אֶת־הַקֵּיסָם מֵעֵין אָחִיךָ׃ " (מתי פרק ז' פס' 3)
( Considerest – KATAVOEiS ) בשפה היוונית המילה אשר בה משתמשים בשביל המילה 'קיסם' זאת היא בפשטות המילה 'לראות' – 'SEE' . 
ואת זה קל לעשות. אבל, המילה אשר משתמשים בה בשביל הקורה אשר בעינייך היא מעניינת מאוד. והמשמעות שלה היא ' להבחין – ב,  לבלוש, לרכוש ידע של, להכניס פנימה עובדה לגביי, 
ללמוד ולהתבונן ולהבין '. 
אז הכוונה הייתה בבירור למשהו הרבה יותר קשה, מאשר רק לראות את הפגם באחר.
להסתובב אחורה זה בכלל לא קל אבל העבודה מצפה לזה.

אם אתם לומדים את מה שישוע אמר, אז אתם מגלים כי כמעט הכול מתייחס אל מה שנמצא בתוככם. וגם העבודה היא לגביי מה שנמצא בתוככם בפנים. וזה למה ומדוע היא מתחילה עם התבוננות-עצמית ועם הבחנה-עצמית.

                                        בית אמוול (19.7.1952)
                                  העבודה כצורה מיוחדת של צילום
אנחנו לא יכולים להודות באפשרות של התבוננות המשכית. ממש כמו שזה בלתי אפשרי להתבונן באיזשהו אובייקט חיצוני כל הזמן ובהמשכיות אז ככה זה בלתי אפשרי להתבונן באיזשהו אובייקט פנימי בתוך עצמנו כל הזמן. 
למרות זאת יש לזה יתרון אחד בהתייחס להתבוננות-עצמית, כלומר, כי אנחנו נושאים את עצמנו איתנו מסביב, כך שאנחנו יכולים להתבונן בעצמנו בכול רגע אם זה עולה בדעתנו לעשות זאת.
ועדיין, אפילו כך אנחנו לא באמת מתבוננים בעצמנו בצורה רעננה וטרייה. אלא אבל בדרך עבשה ועם אסוציאציות.
אנחנו מתבוננים על מה שאנחנו תמיד מתבוננים בו – תהליך עלוב בלי אור.
אם אנחנו מתרגלים להתבונן בכול מרכז אז מעט מדיי אור יכול להיכנס פנימה.
אם אנחנו מתבוננים בתוך עצמנו ו, ב, מה שאנחנו רואים אצל מישהו אחר, אז נכנס הרבה יותר אור.

 

עמוד 1600
במקרה הזה, זה לבטח מפסיק להיות התבוננות-עצמית אסוציאטיבית אשר היא כמובן ללא התבוננות אלא תהליך מכאני. כל התבוננות-עצמית אשר היא בעלת איזשהו שימוש בשבילנו היא מודעת.
התבוננויות-עצמיות מודעות אלו הינן, כפי שנאמר, הן לא התבוננויות המשכיות של כל הזמן.
צריך להתייחס אליהן בתור 'מאורעות' דיסקרטיים לא המשכיים מן הסוג המיוחד מאוד אשר באופן רגיל ובדרך כלל אנשים מתנסים בהן לעתים נדירות. 
המאורעות הדיסקרטיים האלו – ואשר בזה אני מתכוון ל-נפרדים ולא המשכיים, הם למרות זאת ובכול מקרה עוברים ארגון וסידור ברור ומוגדר. הם מושמים בסדר ובארגון אשר יוצרים זיכרון מיוחד ואשר לגביו כבר הפניתי את תשומת ליבכם קודם והמושג אשר המשגתי בתור 'זיכרון-עבודה', 
ואשר בלעדיו עבודה-אישית היא ברמה מינימלית. 
סידור וארגון זה של התבוננויות-מודעות לעצמכם היא עבודתם של המרכזים עצמם, וחייבים להשאיר אותה להם, כי כל התערבות על-ידי החלק הפורמטורי של המרכז השכלי יכולה לקלקל את הסידור ואת הארגון הנכון שלהם.
הרבה התבוננויות הן קשר וחיבור רגשי ו/או סנסואלי-חושי, לדוגמא, בדרך פורמטורית-צורנית אנחנו לא נאמין כי הם אפשריים.
התוצאה של כל עבודה הסידור והארגון הפנימית הנחבאת הזאת, היא כי אנחנו יכולים להגיע לכך שיהיו לנו צלחות מלאות של צילומים של עצמנו – נגיד אחד או אולי שניים לאחר שנים רבות.
אין שום דבר יותר בעל ערך אשר יכול להגיע אלינו ולהיות ברשותנו מאשר אחד מן הצילומים האלו בגודל מלא. ועל-ידי זה שיהיו ברשותנו אחד מן הצילומים האלו אשר מצורף יחד עם עבודת המרכזים מתוך מאות התצלומים של ההתבוננויות-העצמיות הקצרות אך המודעות, אנחנו נשמרים וניצלים מן הכוח והעוצמה הבלתי מודעים של כל דבר אשר מוצג בצילום הזה.
אנחנו יודעים כי המטרה של התבוננות-עצמית היא להכניס את אור המודעות אל מה שנמצא בחשיכה אשר בתוכנו. וחוסר מודעות הינו חשיכה, וחשיכה היא חוסר מודעות.
הרפואה היחידה היא מודעות אשר היא אור.
אור מתגבר על החשיכה. 
במשך הרבה זמן אנחנו לא מבינים את המשמעות של זה, ואנחנו שומעים את המילים עם האוזניים שלנו ולא עם התודעה-Mind. אנחנו יודעים כי מה שזה לא יהיה וכל דבר אשר נביא אל אור המודעות יאבד את הכוח והעוצמה אשר יש לו עלינו אם הוא נותר ונשאר בלתי-מודע – כלומר, 
בתוך החשיכה הפנימית שלנו אשר לא נתגלתה.
בפעולה מתוך החשיכה שלנו זה יכול כי תהיה לו עוצמה גדולה מאוד וקסם ומשיכה בלתי רגילים.
מה תהיה המטרה ומה יהיה האובייקט של ההתבוננות-העצמית המודעת כך שהיא תיגרר אל האור אם זה לא היה כך ? כן. כפי שאמרתי, אנשים לא רואים ל- מה התכוונו.
הם לא יכולים לחבר ולקשר 'אור' עם מודעות, כי המילים הן שונות.
ומן הסיבה הזאת הם לא מבינים התבוננות-עצמית או בשביל מה היא. הם לא תופסים כי אלא אם נכניס את אור המודעות בצורה הולכת וגדלה אל תוך עצמנו אז אנחנו לא יכולים להשתנות.
כל מה שאנחנו לא מודעים לא מבפנים, וכל מה שנמצא בתוכנו בחשיכת חוסר המודעות נשאר ונותר כמו תמיד ובלי שינוי.

עכשיו, כל העבודה מבוססת על מודעות ועל הכוח והעוצמה של המודעות לאזן ולפיכך לרפא אותנו.
כי בפעם בה דבר אשר אליו אנחנו לא היינו ערים ועכשיו הוא נעשה מודע כראוי, וזה נראה ביחס לדברים אחרים אשר הם כבר מודעים קודם, אז זה הופך להיות בגודל הנכון שלו ומתאים למקומו הראוי, או נראה מגוחך וככה נשדד מעוצמתו. וזה הנו איזון דרך מודעות.
הוא כבר לא יכול יותר לשחק את התפקיד של איזשהו שודד אלים ורע אשר מנהל ופותח מלחמת גרילה בעורף המודעות. 
פרחחים בנדיטים שודדים אלו הם לעתים קרובות ילדים קטנים ושובבים וכאשר הם חשופים לאור מלא הם נראים טיפשיים.


      

עמוד 1601
זה אותו הדבר עם הפעולה של בלמי-זעזועים אשר מונעים מודעות מלאה וכך גם מצפון-אמתי.
חלק ממכם עד עכשיו כבר חייבים לדעת כי יש לכם בתוככם סתירות פנימיות אשר הן מחויבות להוביל לבסוף אל נפילה והתמוטטות, כמו בית אשר מחולק נגד עצמו ולפיכך הוא לא יכול לעמוד. 
שני-2 הצדדים של הסתירות חייבים להיות מובאים לתוך אור המודעות לעתים קרובות.
אין כל תרופה ורפואה אחרת.
הרפואה היא בדיוק אור סימולטני- בו-זמנית, בשני-2 הצדדים – ולא אור על אחד ואז אור על האחר. 

עכשיו, אם נחזור אל הדבר אשר הנו הכי בעל ערך ואשר יכול להיות שלנו וברשותנו אז זאת היא התמונה המלאה הזאת אשר ממלאה את הצלחת.
זה נאמר כי אנחנו ניצלים וכי מצילים אותנו מן העוצמה ה 'בלתי מודעת' של כל דבר אשר מיוצג בתוכה. וזה כי אנחנו צריכים לעשות מודע כל דבר אשר מיוצג בתוכה על ידי רגעים של התבוננות.
כלומר, מודעות במשך הרבה שנים אשר תיגע בכול חלק – כן. אבל, הארגון והסידור של כל תצלומי ההתבוננויות האלו, המאורעות האישיים הבלתי-המשכיים האלו, אל תוך תצלום של גודל מלא זאת היא לא העבודה של האחד על עצמו.
אנחנו לא רואים את החיבורים ואת ההקשרים של ההתבוננויות שלנו. 
אבל, משהו בתוכנו כן רואה ולבסוף מציג לנו את התצלום.
זה נאמר כי : 'זה' הנו היבט ואספקט אחד של החיים שלכם אשר כבר לא יוכל לכלוא אתכם יותר'.
אנחנו לא רואים את כל היחסים בין חלק אחד לחלק אחר אשר עכשיו אנחנו יכולים לעקוב אחריהם בצילום הגדול. כי התמונה הגדולה או הצילום הגדול זאת היא ההתאמה יחד של כל הצילומים הנפרדים האלו אשר ככול הנראה גם לא קשורים אחד לשני וחיבורם אל תוך שלם חי.
זה אשר היו לו עלינו כוח ועוצמה ואותו היינו חייבים לשרת כל עוד הוא נשאר ונותר בחשכת חוסר המודעות ונהיה והפך להיות אובייקטיבי. תמונת זמן חיה מן הסוג הזה היא מעבר לכול הכוחות והעוצמות של התיאור במילים.
כי כמו כל דבר אחר אשר מגיע ממרכזים גבוהים, יש לזה חשיבות כפולה ושימוש כפול. 
זה יהיה מספיק להגיד כי מה שהיה סובייקטיבי נהיה ונעשה אובייקטיבי ומה שהאחד לא היה מודע לו עכשיו הופך להיות מודע. ומתוך נקודת מבט זאת אפשר להגיד כי עבודה זאת מלמדת 
'סוג מיוחד של תצלום'. 
אני יודע כי אם ברשותו של האחד נמצא אחד מן הצילומים האלו בגודל מלא, אז האחד אף פעם לא יוכל לעבור הישנות מוחלטת של החיים. אם האחד למד צילום אחד אז האחד אף פעם לא יוכל להיות כמו קודם ומודעות אובייקטיבית לא תהיה רחוקה ממנו.
                                           *                        *                             *
עכשיו, הבה אצביע על כמה דברים אשר מיושמים ומוכלים על כולם : אם אנחנו היינו מודעים במלאות אז לא היינו צריכים את העבודה הזאת. היא לא הייתה קיימת על הפלנטה הזאת. 
אבל, אנחנו לא מודעים במלאות. 
אם היינו אז היינו מודעים במלאות לשכנינו ולחברינו וכך גם הם היו אלינו.
אז היינו רואים את עצמנו בתוך אחרים ואת האחרים בתוכנו. והשנאה והמלחמות היו פוסקים ועוד דברים אחרים. 
כל אחד ממכם חייב להגיע ולהשיג וגם 'מצפים ממכם להגיע ולהשיג מצב של תובנה אשר בה תוכלו לראות כי יש בתוככם הרבה מאוד אשר שולט ומשתלט עליכם וכי אתם לא מודעים לזה'.
אם אתם לא יכולים לראות את זה אז אתם קרוב לוודאי תרגישו מרדניים ותתנגדו לעבודה,
בפתיחות או בשקט, כפי שתנסו שאחדים עושים. 
תנסו להבין ולתפוש את הצורך שלכם בעבודה.

עמוד 1602
תנסו להבין ולתפוש אפילו באופן תיאורטי, כי יש בתוככם הרבה אנשים אשר אליהם אתם לא מודעים וכך אתם גם לא יודעים עליהם דבר, ואשר הם כל הזמן ובהמשכיות מתגברים עליכם וגורמים לכם להגיד ולעשות רק את מה שהם רוצים אז זה ככה שאתם לא יכולים לקרוא לחיים שלכם כאילו הם אמנם שלכם.
אף פעם אל תאמינו כי אתם אדם מאוזן היטב. אמונה זאת גורמת לכם להיות קשוחים ונוקשים ואטיים. אתם חד-צדדיים ; וכמה שאתם יותר חד-צדדיים כך אתם תחשבו שאתם יותר מאוזנים.
תזכרו כי אדם-מאוזן הנו רב-צדדי וגמיש. 
תבחינו כי אם אתם לא מתנהגים כל הזמן במודע בשום אופן ואם אתם מאמינים כי אתם אמנם ככה אז בפשטות אתם טיפשים וישנים עמוקות. אתם לא מה שאתם חושבים שאתם.
אלא אבל אתם הרבה דברים אשר אתם לא חושבים כי אתם, ואתם עדיין לא מודעים להם במידה הפחותה ביותר. זה לא דורש הרבה הגדלת מודעות דרך התבוננות-עצמית בשבילכם להתחיל לחשוד כי זה הנו למעשה המקרה. 
האחד אמור וצריך לחשוד בעצמו ולא באחרים.
עכשיו, זה חסר תועלת להמשיך להתנגד (בתרגום זה : להמשיך להתנגד וגם להציג ולהציע וגם להחזיק מעמד וגם סירוס להגיע להסדר במטרה להציג תוצאה טובה יותר) נגד כמה אמרות כלליות אלו אשר נלקחו מן העבודה. ולעשות את זה יכול להצביע רק על כבוד פגוע, ואשר הנו נפוץ, או על משהו אשר הנו רציני יותר. העבודה היא כמובן ההיפך מלהחמיא לכם או לי או למישהו אחר.
ולבסוף הבה אזכיר לכם כי גורדייף אמר כי אנחנו חייבים להניע ולהזיז את המוחות שלנו כל יום, בנפרד מדברים אחרים. גורדייף גם אמר כי העבודה הזאת היא כדי 'לגרום לנו לחשוב בדרך חדשה' – על שניהם, על עצמנו ועל החיים על הפלנטה הזאת.
אנחנו נוטים לשבת באטמוספירה חצי מסריחה ומצחינה ומבאישה של התודעות-Mind's שלנו עם כל החלונות סגורים, כאשר אנחנו מחבקים ולופתים 'אני-דמיוני' אשר הוא מחריד ומזעזע ומזוויע ומבהיל בצורה מבהילה ודוחה ומגעילה ומבחילה ומבעיתה, ואשר בהמשכיות כל הזמן צורח וצווח בתופסו ובאחזו במשהו אשר לא שייך לו. וזאת היא מידת המודעות שלנו. זה הנו האדם במצב השני של מודעות. 

                                  בית אמוול (26.7.1952) אהבה-עצמית
זה בעל שימוש מועט להיות על הפלנטה הדיסציפלינרית (משמעתית) הזאת. וכמו מצבים שליליים אחרים, כעס וטינה עושים כימייה רעה ופסיכולוגיה שלילית אשר מותאמת לגוף בריא ומרעילה אותו. וכאן אתם חייבים לזכור לפחות שני-2 דברים.
הראשון הנו כי ההוויה שלכם מושכת את חייכם.
ובקצרה, יש משהו לא נכון ושגוי בדרך אשר בה אתם לוקחים את הדברים.
והדבר השני הנו כי מאחר והבריאה מגיעה מפעולת הגומלין של שלושה-3 כוחות, שילוש אשר מורכב מעוצמות פעילות, פסיביות ומנטרלות, אז תמיד יהיה כוח מתנגד או כוח שני פסיבי כדי להתנגד לכם בטבע הדברים עצמו. וזאת לא רק אשמתו של מישהו אחר. וכמו כן זה גם חסר תועלת להעניש את הכוח השני בתור השטן.
שני-2 פקטורים או גורמים אלו, אחד בפנים בתוכנו ואחד מבחוץ לנו ואשר מהם אנחנו מתעלמים.
אנחנו לא באמת מקשיבים. אהבתנו-העצמית חרשת. אנחנו מעדיפים 'לקחת את הדברים באופן אישי'. נאמר לנו במכון בצרפת כי לאישיות יש רק בקושי איזושהי זכות להיות קיימת שם, אך למרות זאת אף אחד לא באמת תפס מהי הכוונה בכך.
אני מדמה כי אפילו לא ידענו כי יש לנו 'אישיות' להיפרד ממנה.
זה לוקח זמן כל כך ארוך לראות את זה. ואני לא הבנתי ותפשתי כי משמעות אחת של הערה זאת הייתה כי אני חייב לא לקחת את הכול באופן אישי.

עמוד 1603
אם הייתי יודע ומתרגל 'לא להיות בכעס ובטינה או היעדר טינה וכעס' במקום סוג של סובלנות בריטית-אנגלית טולרנטית מתישה המסווה ומסתירה את הכעס והטינה שלי, אז הייתי מבין כמה דברים פרקטיים-מעשיים יותר מוקדם.
במקום זאת אני עשיתי לעצמי נקודה של להתגלח למרות שהשעה בה היינו צריכים לקום הייתה לא ארצית, כי כמובן האחד היה חייב לשמור על מראהו החיצוני.
אני לא הפרדתי את עצמי מן האישיות אלא להיפך. זה היה האידיאל הגרוע ביותר. 
אני עקבתי אחר תמונות. 
ואם נשים את העניין בדרך אחרת, אני נהגתי ועקבתי על-פי אהבתי-העצמית ולא הקטנתי אותה.
ואף יותר מזה, בזמן ההוא אני חיפשתי את העבודה בעיקר מתוך אהבה-עצמית, אשר מצפה להפוך להיות קוסם עם כוחות על אנושיים.

עכשיו, אני לא מדבר על כעס וטינה אשר האחד לא מראה, אלא אבל על התרגול של 'היעדר כעס וטינה' ואשר זה הנו עניין אחר. להחביא ולהסוות את הכעס והטינה בצורה מנומסת זה לא משנה את האהבה-העצמית אשר מוסתרת ביסודו.
התרגול של 'היעדר כעס וטינה' כן משנה את זה.
העבודה, עם כל הלימודים אשר בה, הרעיונות והדיאגרמות, מחפשת לעשות טרנספורמציה ולהמיר את האהבה-העצמית. זה לא מספיק לאהוב את עצמך. האחד צריך וחייב לאהוב גם את העבודה.
מה לעזאזל או מה בעולם (What on Earth) היא האהבה-העצמית הזאת ?
כמו מה היא ? ואיך היא פועלת ? 
זה אמנם קשה לתפוס ולאחוז כי כאנשים, כנשים וגברים מכאניים אנחנו מבוססים על זה.
הבה ננסה למצוא אילוסטרציות, קרובים והגדרות. אנחנו יכולים להגיד עליה כי יש לה אינסוף הסוואות. וזה הנו זאב בלבוש של הרבה כבשים.
בתוך עצמה היא שונאת ומתרעמת ורועמת על פגיעה ופציעה. 
היא שונאת כי צוחקים עליה. היא לא יכולה לצחוק על עצמה.
היא הייתה אוהבת והייתה רוצה כי כל מאורע ישקף עליה זכות ומצוינות וכי כולם יעריצו אותה, ואם זה אפשרי אז גם ישתחוו בפניה.
במקרה השני היא מסווה את עצמה כצנעה קיצונית והיא מאוד ענווה.
אבל, אם היא נדקרת על-ידי מישהו אשר שמע אותה מדברת מן הצד בקול של צרעה בצנצנת דבשה אז בתחתיתו זה ממש די מחוספס וקשה מלבד לאלו אשר מגדילים את המצוינות ואת הזכות שלה.
כלפיי אלו היא יכולה להסוות את עצמה בתור אדיבות, 
אשר הופכת להיות קשת פנים אם נעשית איזושהי טעות או ביקורת.
האחד יכול להיות בטוח כי כל דבר אשר האהבה-העצמית עושה, יש לה במבטה את האינטרסים שלה עצמה – ולמרות זאת אתם טוענים כי אתם לא יכולים להאמין בזה.
מבני ציבור ומתנות רחבות לב, ספריות חופשיות ולהביא תועלת לאחרים, אבל כל זה מגדיל את המוניטין של התורם ואשר זאת היא המטרה האמתית.
מה שנראה כי הנו המוטיב ומה שהוא באמת זה לא אותו דבר – ממש כפי שזה עם כל אחד מאיתנו.
אנחנו צריכים ואמורים לדעת את כל זה בתוך עצמנו.

כותב או סופר אחד כותב על אהבה-עצמית במילים אלו : " מה הנו יותר חסר שקט בליבו, ובקלות יותר אפשר לעשות לו פרובוקציה, מתרעם ומתכעס ביותר אלימות, מאשר האהבה-העצמית ;
ולעתים קרובות זה כמו כאשר לא מכבדים אותה על-פי יהירות ליבה, או כאשר איזשהו דבר לא מצליח, על-פי ובהתאם להנאה ולתשוקה שלה. "
עכשיו, אף אחד לא יכול לראות את האהבה-העצמית שלו ישירות, כלומר באופן ישיר.
זה אפשרי לראות רק את התוצאות שלה. 
כעס וטינה, חוסר שקט, ואפילו אפשר לעשות לה מאוד בקלות פרובוקציה והיא תהיה כועסת וזועמת באלימות. 
התוצאות אשר האחד יכול להתבונן בהן במקרה וזה ייתכן, האחד מעדיף לא לעשות את זה או במקום זאת, האהבה-העצמית לא תרשה את זה.
ושוב, כל הרגשות השליליים הם תוצאות של אהבה-עצמית אשר היא פגועה או לא מסופקת.
אתם יודעים כי כל הרגשות השליליים מובילים למטה אל אלימות – אל האדם הפרהיסטורי, 
אל האיש או האישה הפרהיסטוריים.
ומה שאנחנו רוצים נמצא בצד השני של כל זה.
עכשיו, המשמעות של המרה מסוימת של אהבה-עצמית תהיה קצת שחרור מן האלימות וכך משהו מן 

 

עמוד 1604
הרצון-החדש אשר הוא לא רצון-עצמי. רצון נובע מתוך מה שאנחנו אוהבים. 
אהבה-עצמית ורצון-עצמי הם תאומים.
לאחרונה תיארתי בפרשנות אדם עם רצון-חדש אשר אותו פגשתי מעבר לתהום העצמות הפרהיסטוריות ומעבר לאלימות. והוא לא הראה כל זעם וכעס וטינה. האהבה-העצמית שלו חייבת הייתה להיות מומרת – אולי לאהבת-אלוהים – Amour – Propre" " = "אהבה-עצמית" מומרת ל -
"Amor – Dei  " – או גם לאהבת האחר. 
אבל, אתם לא יכולים כי יהיה לכם את השני בלי שיהיה לכם את הראשון, ככה זה קורה.

בכול מקרה, הנקודה היא כי בסיס האהבה-העצמית עושה את כולנו אומללים.
לכולנו יש את הבסיס הזה, וזה חסר תועלת להסתכל למטה על מישהו אחר ולהגיד :
"תודה לאל כי אין לי אהבה-עצמית כזאת". כי זאת בפשטות האהבה-העצמית שלך אשר מדברת ואומרת שוב פעם, פעם נוספת במסווה קלוש.
אהבה-עצמית ורצון-עצמי וצדקנות, כמו למשל : "אני שומר על כל הדברות".
השילוש של אלו עושה שילוש מכוער.
סוג נוסף של צדיקות – אשר עליה מדברים בכתבי הבשורה הנוצרית ובעבודה. ואין לזה שום קשר עם הצדיקות-צדקנות של האישיות-המזויפת, ועם להיות ראוי לשבח, ועם מוניטין ושם טוב, ועם מראה חיצוני, ועם קהל – ואשר כולם עוסקים וקשורים עם אהבה-עצמית.

האם אתם כבר מבינים ותופשים, כי זה יכול להיות כי אתם תעשו טוב ותדברו את האמת ותתרגלו כנות ותדברו בצורה צודקת וזה הכול מאהבה-עצמית.
הכול למען המוניטין והשם הטוב והמראה החיצוני וההופעה, הכבוד והרווח, ובתוך עצמך זה 
' לא רוצה ולא מצווה שום דבר טוב ובכלל לא חושב ולא מחשיב את האמת ? '.
זה הנו האדם אשר 'בתוך עצמך' אשר אותו העבודה מחפשת לשנות.
האיש והאישה הפנימיים המוסווים המוסתרים האלו הם הנושא אשר לו עושים טרנספורמציה-המרה. אז אם היו מסירים את כל הפחדים הסוציאליים-החברתיים ואלו מן המשטרה, והיו מסירים גם את כל ההגבלות החיצוניות, אז זה לא ירוץ לתוך איזשהו סוג של רוע אשר יוצא מן האהבה-העצמית.
עכשיו, חינוך החיים הוא הנו או הוא אמור היה להיות חינוך של אהבה-עצמית.
האחד מקבל פרסים. כי מה יש שם עוד ובנוסף אשר מנהלי בית-ספר יוכלו לעבוד איתו ?
זה שניהם, גם הרצוי וגם ההכרחי – הרצוי והנחוץ. 
זה מעדיף להיות בין אנשים אשר יש להם אהבה-עצמית מחונכת מאשר בין בורים חסרי תרבות.
אבל, כאשר מדברים באופן פרדוקסאלי, למרות כי זה רצוי ונחוץ והכרחי, זה עומד בדרכה של העבודה. יכול להיות כי העבודה לא תמצא כל נקודת כניסה ויכול להיות כי אף פעם לא יתנסו בתפישה הפנימית של האמת שלה.
כאשר ניתן כוח מן האחר, זה יכול להיכנס לאדם, אבל האהבה-העצמית אשר בבסיסו וביסודו, תמשיך לגרש את זה החוצה, וסגן הממונה או סגן מנהל משק הבית מתנגד לאהבה-העצמית או הממונה או מנהל משק הבית עצמו עושה נגדם מלחמה.

עכשיו, דרך אחת לקבל את האהבה-העצמית היא דרך התבוננות-עצמית. זה יכול להיות כי זה בלתי אפשרי להבחין באחת או שתיים מן ההמצאות המטופשות של אהבה-עצמית על ולגביי עצמך.
יכול להיות כי הן יובאו בהדרגה אל אור המודעות.
התבוננות-עצמית מכניסה אור. אור מאיר מגוחכות. האחד צוחק על עצמו, וככה הוא מתחיל לפגוע באהבה-העצמית שלו עצמו. הוא מראה צעד ניכר קדימה בלהיות מסוגל לצחוק בכנות על חלק מן האהבה-העצמית של האחד.
מה שהנו מודע – כלומר, האור פוגש את מה שבפעולה לא במודע, כלומר בחשיכה.
הלבן והשחור נפגשים, קודם כל, בהתחלה בדרך קטנה ככול שתהיה. 
אבל, בכול זמן וכל פעם זה קורה כך והאהבה-העצמית מוקטנת, והמודעות גדלה על חשבונה.
זה נפלא לתפוס מבט חטוף על האהבה-העצמית שלכם ולהיות מסוגלים לצחוק עליה.
האחד מאבד את הרגשת העצמי הקודמת אשר היא מאוד נפיצה ומתפוצצת ורגישה מדיי עוד יותר ועוד יותר, והמשמעות של זה היא יותר איזון. 
וזה אומר ומשמעותו להפוך להיות יותר רך.

 

עמוד 1605
על-ידי זה שתתבוננו על האספקט של אהבתכם-העצמית במשך תקופה ארוכה, שיינתן לו צילום בגודל מלא כפי שזה עובר דרך גוף הזמן שלכם. אבל, על כל זה כבר דיברנו.
ודבר אחד נוסף, אהבה-עצמית לא מומרת, כפי שציינתי היא מונעת שינוי ברמת ההוויה.

באחת מן האגרות מדבר פול על הקושי אשר היה לו עם האנשים בקבוצות שלו, אשר לא באמת היה אכפת להם מה הוא מלמד בפני עצמו, אלא אבל הם היו מגיעים ובאים לזה מתוך סיבות אחרות.
והוא אמר : "הם כולם מחפשים את שלהם עצמם". "תמיד הם לומדים ואינם יכולים להגיע אל ידיעת האמת". (האיגרת השנייה אל הטימותיים פרק ג' פס' 7)  שם הוא מדבר בפתיחות על אהבה-עצמית.
וכוונתו היא כי יש להם רק אהבה-עצמית ואין להם בכלל אהבה אל הלימוד שלו והם לא יכולים להעלות מספיק את הרמה שלהם כדי לקבל מבפנים את האמת של מה שהוא מלמד ולדעת אותה בעצמם.

הערה : הנושא של אהבה-עצמית כל כך גדול ועצום עד כי רק מעט צדדים שלו מוזכרים במסמך הזה.
כל החיים מבוססים על אהבה-עצמית. בכול מקום אנשים מחפשים להשביע ולרצות
את אהבתם-העצמית בדרך זאת או אחרת.
או שהם מחפשים נקמה על מה שהם מדמיינים כי אלו פגיעות נגד אהבתם-העצמית.
אפשר להזכיר דבר אחד או שניים, אחת מן הסכנות הגדולות אשר מאיימות על המין האנושי זאת היא אהבה-עצמית מאורגנת. 
זה נעשה על-ידי זה שנותנים לאנשים אידיאל מסוים ומאמנים בזה את הצעירים, אבל אני לא הולך להמשיך לדבר על זה. אתם יכולים להמשיך לחשוב על זה בעצמכם.

האם אתם מסכימים כי מה שמגיע ובא להלן זאת היא אילוסטרציה אוניברסאלית פשוטה של אהבה-עצמית : " מישהו בשם ירון מתעב מישהו בשם רונן וצוחק עליו, רונן מתעב את ירון וצוחק עליו. אבל ירון לא יכול לצחוק על ירון וכמו כן גם רונן לא יכול לצחוק על רונן. 
וזאת היא הבעיה של כולנו. זה למה ומדוע העבודה אומר לנו להיפרד מן האישיות. 
אני צריך וחייב לעבוד על ניקול ולהיות מסוגל לצחוק עליו. זה ממש קל לאחרים לצחוק עליו אבל זאת לא הכוונה". 

                                בית אמוול (31.7.1952) אהבה-עצמית והיקום
אם האדם משנה את עצמו אז המבט שלו על היקום אשר בו הוא חי גם משתנה. האחד לא יכול להשתנות בלי השני. בדיוק ממש כפי ש, מה שהוא היה הופך להיות משהו שונה. אז מה ש, חי בתוכו הופך להיות משהו אחר. הוא כבר לא מרגיש את עצמו יותר כמו שהוא הרגיש פעם ; והוא כבר לא עוד מרגיש את העולם כמו שזה היה פעם. 
מה המבט שלך על היקום אשר בו אתה חי ? 
אולי אתה לוקח את זה בתור מובן מאליו ממש כפי שלקחת את עצמך בתור מובן מאליו.
כלומר, אתה לא באמת חשבת הרבה על שניהם או על אף אחד מהם.
במקרה שלי אני יכול להתייחס בפשטות ליקום בתור מכונה עצומה, כל כך עצומה ונרחבת כי קרן האור המתקדמת במהירות של 300.000 ק"מ לשנייה – או  186.000 מייל לשנייה, לוקח לה מיליוני שנים לחצות את היקום. היקום מכיל מיליארדי כוכבים והרבה יותר מ- מה שאנחנו יכולים לראות בעין עירומה או בעין בלתי מזוינת.

 

עמוד 1606
כוכבים אלו מאורגנים במסות גדולות אשר נקראות גלקסיות. השמש שלנו היא כוכב בגלקסית שביל החלב בה אנחנו נמצאים. צורת הגלקסיה שלנו היא כמו דיסק. כפי שאנחנו בתוך הדיסק כלפיי מעלה, אנחנו רואים רצועה עבה של כוכבים מעל הראש. יש בערך 100.000 – מאה אלף מיליון כוכבים, כמו שמשות בתוך הגלקסיה שלנו. הטלסקופ של 100 אינצ' בהר ווילסון גילה כי יש בערך 100.000.000 מן הגלקסיות האלו בתוך גבולות הטווח של זה אשר חודר למרחק של : 1.000.000.000 שנות אור. 
תנסו לתפוס בעצמכם את המרחק אשר אור עובר בשנה אחת כאשר מתקדמים במהירות של 
300.000 ק"מ לשנייה, ואשר זאת היא שנת אור, ואז תנסו לתפוס מרחק של 1.000.000.000 שנות אור. זה בלתי נתפס בשבילנו. למרות כי זה יכול לא להיות כזה עבור איזושהי תודעה-Mind גדולה יותר.

קרן אור אשר מתחילה מן הכוכב השני בקרבתו (אלפא קנטאורי) אלינו בתוך הגלקסיה שלנו – ומגיעה אל השמש אשר היא הכוכב הכי קרוב אלינו – לוקח לה יותר מארבע-4 שנים להגיע אלינו.
המשמעות של זה היא כי אנחנו רואים אותו היכן שהוא היה לפני ארבע-4 שנים, ואת השמש אנחנו רואים היכן שהיא הייתה לפני שמונה-8 דקות.
אף אחד מן הכוכבים, בגלל המרחק שלהם ומהירות האור המוגבלת  אשר זורחת דרך החלל 
הבין-כוכבי, זה היכן שזה נראה כי זה הנו נמצא, ביקום הזה, אשר הנו נרחב ועצום מעבר לכול אמונה של תהומות ועומקים מדהימים, כדור הארץ שוחה כגרגר קטנטן אשר מואר מצד אחד.
על הגרגר הזה אשר הנו חצי מואר וחצי חשוך אתם ואני המלאים באהבה-עצמית ובחשיבות-עצמית קיימים בתור שני-2 גרגרים ואפילו קטנים יותר באופן הקטן עד אינסוף – אינפיניטסימלי. 
זה המצב שלו בתוך היקום הנראה. במושגים של גודל פיזי. אשר משתרע בחלל של שלושה-3 ממדים – חלל תלת-ממדי.
ובנוגע למימד הרביעי או למימד הזמן – יש לו יחסים מוזרים ומיוחדים ברגע ההווה בזמן שלנו כי אנחנו לא רואים היכן הכוכבים, אלא היכן שהם היו בעבר. 
אנחנו רואים את היקום בעבר כפי שהוא היה. זה יהיה מוזר אם אותו הדבר היה קורה לחפצים בתוך החדר שלנו. אנחנו נראה אותם אבל לא נוכל לגעת בהם.

עכשיו, מה ההשפעה של כל זה על האהבה-העצמית ? האם זה גורם לאדם : 'ללכת יותר בענווה' כפי שאומרת האמרה ? האם זה מחליש ומקטין את הרעיון הנעלה של האדם לגביי חשיבותו בעצמית שלו עצמו ? זה עשה את זה פעם אבל כבר לא עכשיו. לפני כמה מאות שנים כאשר גלילאו הכריז וטען כי כדור הארץ מסתובב סביב השמש אז האהבה-העצמית של האדם אשר לא היה מסוגל להתאים את עצמו לרעיון הזה נעלבה ונפגעה בצורה קשה ורצינית, עד כדי כך שגלילאו נתפס על-ידי האינקוויזיציה והיה צריך להתכחש ולהכחיש את זה באופן ציבורי ובפומבי. וזה היה המקרה אשר בו הוא מלמל : "אף על-פי כן נוע תנוע" ובלטינית " EPUR CIMUOVE " .
עד אז, אנשים ממש חשבו כי הגרגר הקטן הזה, כדור הארץ שלנו, היה המרכז חסר התנועה של היקום השלם כולו על כל רבבות כוכביו, אשר בענווה ובאדיבות מסתובבים סביבו, ביחד עם השמש כל 24 שעות. 
אבל, יש תמיד דרך לאשר ולאושש מחדש את האהבה-העצמית של האחד אם היא מקבלת שוק כאשר עומד בפניה איזשהו דבר עוצר נשימה כביר ועצום.
האחד יכול לחרוט ולכתוב על זה את שמו, כאשר הוא רואה בפעם הראשונה את הפרתנון והוא יכול לשרבט את שמו על אחד העמודים על-ידי חתיכת חוצפה זאת של אהבה-עצמית, כמו ילד שובב, אשר משחזרת ומבריאה את הדרך הקלה.

 

1607
כמה אסטרונומים מודרניים נראים עושים די את אותו דבר ביחס ליקום. 
זאת טכניקה או שיטה מועדפת על אהבה-עצמית שהיא ממעיטה בערכו של כל דבר אחר אשר מאיים על העליונות שלה. האחד יכול תמיד לזלזל ולבוז וללגלג.
המדע אומר לנו כי היקום, עד כמה שהוא לא עצום, הוא לא שום דבר בשביל להרגיש לגביו איזושהי תמיהה או תהייה ופליאה. כי הוא הגיע לקיומו במקרה והוא חסר משמעות. וככה זה וזה מה שזה.
מאחר ואהבה-עצמית שונאת את מה שיותר גדול ממנה ומה שמעליה, אז האחד חושד כי השנאה הזאת, אשר מקורה באהבה-עצמית היא מאחורי הדחייה המודרנית או הביטול המודרני של איזושהי תכלית באיזשהו דבר. את הכול אפשר להסביר, אפילו את ה'סדר' הענוג העדין והמצוין אשר בו אפשר להבחין במבנה הכי קטנטן כמו האטומים, וכמו כן גם בדברים עצומים כמו מערכות שמש וגלקסיות. ומסתכלים על התיבה בתור צורה של קופסאות סיניות – אחת בתוך השנייה.
והמדענים כבר אומרים : "אנחנו מקווים בקרוב מאוד לפתוח את הקופסה הפנימית הקטנה ביותר והאחרונה מכולן". והם לא מוסיפים כי לבטח יצהירו עליה בתור ריקה וכי זה לא משנה מה הם ימצאו. 
כאשר יונג אמר לפרויד כי להרבה חלומות יש פרשנות אחרת מאשר אלו של הרצון למלא את הרצונות המיניים הנסוגים, וכי חלק מהם מראים כיוונים צופים לעתיד של התפתחות-אישית, אז נאמר לו כי בדבר כזה חייבים לא להודות ולא לתת לכך אישור. 
היום, בימינו, הריב עם המדע הנו באופן כללי עם הפרשנות שלו ואשר חלק מזה בעל איכות מדהימה בעליבותה ועוניה. אבל, הרבה מדענים מפחדים להגיד את מה שהם חושבים. 
להצהיר כי יש אינטליגנציה מאחורי היקום משמעותו היא נידוי, חרם והגליה.

עכשיו, הרעיון של יקום מכאני, מקרי וחסר משמעות לא יעזור לאדם להעלות את רמת הווייתו.
להיפך, תהיה לכך השפעה הפוכה. ובאופן טבעי. 
אם לא תחוש פליאה והתהייה ותמיהה, אז האהבה העצמית לא תהיה מושפעת.
זה נאמר בפרשנות הקודמת כי אם האהבה-העצמית תישאר ממש אותו הדבר אז אף אחד לא יוכל לשנות את עצמו ובתוך עצמו.
למרות כי את זה ממש לא הבינו הרבה, ואני רק אגיד כי זה חסר תועלת להתווכח על זה.
זה כמובן תמיד האהבה-העצמית אשר מתווכחת, כי היא מפחדת לאבד את הכוח ואת העוצמה אשר יש לה עליכם. האם לא הבחנתם כי האהבה-העצמית היא מאוד רגישה למתקפה ?
העבדה מזכירה שני-2 ענקים אשר הולכים לפנינו ומארגנים ומסדרים בשבילנו את הכול מראש,
והם גאווה ויהירות. שני-2 אספקטים אלו של אהבה-עצמית הם רגישים מאוד לגביי כל דבר אשר היה יכול להדיח אותם ולפטר אותם.
הם אדונים אכזריים לשרת אותם. העבודה לא יכולה ללכת לפנינו (כפי שהיא צריכה ואמורה בכול הדברים, כלומר אנחנו צריכים כי היא תלך לפנינו) כל עוד הכוח של שני-2 הענקים הריקים, חסרי המוח והטיפשים והעקרים האלו לא מופחתים ודועכים.
התבוננות ארוכה בהם אכן אמנם מחלישה אותם.
אבל, תסתכלו על זה לרגע : "זאת היא האיכות של אהבתך לעבודה אשר קובעת את הערכתך אליה ואת הכוח והעוצמה שלה לשנות אותך". 
אם אהבה זאת היא מובדלת מן האהבה-העצמית שלכם, אז ההתבוננות שלכם על הענקים תתחיל להחליש אותם. העבודה מחלישה אותם.
אבל, אם האהבה שלך את העבודה היא רק עוד מניפסטציה-התגלמות והתבטאות נוספת של אהבתכם העצמית, אז ההתבוננות שלכם על הענקים לא תחליש אותם אלא להיפך, היא תחזק אותם.

עכשיו, אנחנו יודעים מן הלימודים של העבודה כי היקום הנו 'בריאה' ולא מת,
ובלתי ניתן להסבירו וזה לא מקרי וחסר משמעות, אלא זה הנו דבר חי של מערכות בתוך מערכות אשר בכול אחת מהן יש משמעות ותכלית, וכל אחת מהן היא חיה ובעלת יכולת להתפתח או להתדרדר ולהתנוון.

 

עמוד 1608
אנחנו נוצרנו ונבראנו בתוכו עם תכלית ועם משמעות, חיים ובעלי יכולת להתפתחות 
או להתנוונות- דגנרציה. 
האנושות על כדור הארץ היא בעובדה ניסוי מיוחד באבולוציה-עצמית – בהתפתחות-עצמית.
משהו נוסף נדרש מאתנו מאשר רק לחיות בפשטות ולהתפרנס.
זה הנו המשהו הנוסף-האקסטרה הזה אשר אנחנו לומדים באמצעות לימודי העבודה. 
העבודה היא לגביי המשהו המוסף הזה – האקסטרה הזה.
אז, מצד אחד, כפי שאמרתי בהתחלה, אני יכול להתייחס ליקום בתור מכונה עצומה ומקרית, 
חסרת משמעות ומתה. 
או אני יכול להסתכל עליו לאור מה שאומרת עליו העבודה. 
איזו גישה זה יהיה סביר כי היא קרוב לוודאי  תקטין את האהבה-העצמית שלי ולפיכך תשנה אותי ? 
אני משאיר אתכם לענות בשבילי ובשבילכם.
הזכרתי בהתחלה כי קרוב לוודאי לא חשבתם הרבה על היקום
ולפיכך אין לכם על זה דעה והשקפה אוין לכם ראות עליו, ואתם לוקחים אותו בתור מובן מאליו. 
ועדיין, זה מה שאתם קיימים בתוכו. העבודה קוראת לזה את תשומת לבכם באמפטיה.
אבל, אנשים ערים בקושי אפילו לכך שהם חיים במערכת השמש.
זה נראה מוזר כי הם לא ירחיבו את מודעותם אפילו במידה זאת. 
האם אתם יכולים לנחש את הסיבה ?

                                        בית אמוול (9.8.1952) 
                                      אהבה-עצמית והאדם הפנימי
אנחנו מחפשים את המתת של איכות חדשה של רצון, אשר לא מכירה כעס וטינה. באוספנו בתוך התודעה-Mind שלנו את כ מה ששייך ואת זיכרון-העבודה האישי שלנו ואת כל מה שהבנו עד עכשיו מתוך מה שהעבודה אומרת לנו.
לא יהיה לנו כל קושי לראות כי איכות חדשה זאת של רצון או כי איכות רצון חדשה זאת
לא יכולה להיות אותו דבר כמו רצון-עצמי. 
רצון-עצמי מבוסס על אהבה-עצמית.
השנייה (אהבה-עצמית) מרגישה כל הזמן טינה וכעס אם לא מתחנפים ומפנקים ומטפחים אותה.
היא דורשת כי זה יהיה בדרך שלה וכי היא לא תקשיב לאף אחד.
היא יכולה להפוך לכעס הבוער הזה אשר כל כך קשה לכבותו בלי קלות מנטאלית וזריזות שכלית, 
ואז היא הופכת לשנאה ולבסוף לפעולה אלימה. 
היתרונות של לקבל את המתת של איכות חדשה של רצון אשר בו אין טינה וכעס, הם יתרונות רבים כל כך וגם מאוד ברורים וניכרים, עד כי זה כמעט לא הכרחי להזכירם.
אבל, אני אציין אחד או שניים. 
אם יהיה לך רצון אשר מאופיין על-ידי היעדרות טינה וכעס אז זה יהיה להפוך להיות 'אדם-חדש'.
כלומר, 'סוג נוסף אחר של אדם'. 
לדוגמא, אדם כזה, יזוז דרך הבלבול של המארג המוצלב של קנאה ושאיפות-אמביציות, והסיבוך של יחסים אנושיים באופן כללי מבלי לאבד כוח. 
בשבילנו האנרגיות היותר מודעות שלנו נגמרות במהרה נזרקים ומתדרדרים לתוך תגובה-ריאקציה מכאנית. 
בשבילו (בשביל האדם-החדש) זה יהיה אחרת. כאשר אנחנו שקענו הוא ימשיך ללכת.
אני אמרתי כי הוא יהיה 'סוג נוסף של אדם'. 'אדם-חדש'.

 

עמוד 1609
'אדם-חדש'.
לפני הרבה שנים נהגו לשאול אותנו את השאלה הזאת :
" איך אתם חושבים כי יהיה אדם אשר שייך למעגל המודע של האנושות, ובעזרת איזה סימנים אתם תכירו אותו ?"
באופן טבעי, חלק חשבו כי הוא יהיה גבוה ונאה בצורה בלתי ניתנת לתיאור, דמות מצווה ומפקדת, 
עם עיניים יפות כהות וחודרות, לבוש בצורה מושלמת ועם נימוסים מושלמים וכל השאר של זה. 
חלק חשבו כי הוא יהיה חזק מאוד עם שרירים עצומים. לסת בולטת, רצון בלתי שביר ואנרגיה עצומה. חלק מן האנשים הנאיביים חשבו כי הוא יהיה מקושר בצורה טובה מאוד. הדמיון שלהם לא המשיך הלאה. 
אדון אוספנסקי הצביע על כך כי כל ההשערות וההנחות האנושיות האלו לגביי אדם מודע
היו מבוססות בהגזמה על אדם מכאני רגיל. אדון אוספנסקי אמר כי אדם מודע הוא 'סוג נוסף אחר' של אדם והוא הנו "אדם שונה לחלוטין מן האדם הרגיל". ובקצרה 'אדם-חדש'.
עכשיו, מתוך מה שאנחנו יודעים ושמענו, אנחנו יכולים להעז ולהסתכן לחשוב כי אדם מודע
לא יתרשם מאיזה שהן מתוך ההתגלמויות וההתבטאויות של אהבה-עצמית
אשר בצורה כל כך תוקפנית ואלימה ובצורה לא נעימה גדלים פרא ומשתוללים בתוכנו.
ובעובדה, הוא יכול לתקוף אותם. 
זה יהיה סימן אחד להכיר אותו. 
הוא אולי יכול להגיד לנו להפשיט את כל הסוג הזה של הדברים מאיתנו.
סימן נוסף יהיה היעדר ואי-הימצאות של טינה וכעס, אשר מצביעים על כך שיש ברשותו 'רצון-חדש'.
אתם תראו מיד כי אדם מודע לא יכול כי יהיה לו רצון אשר מבוסס באהבה-עצמית. 
אדם מודע הנו אדם אשר עבר שינויי של הוויה – ממש למעשה המרה-טרנספורמציה של הוויה.
כפי שהתביעו לכם על זה במאמרים האחרונים – 'אין שינוי אפשרי של הוויה 
כל עוד האהבה-העצמית נשארת בלי שינוי'. 
וכל עוד האהבה-העצמית נשארת אותו דבר, אז הרצון-העצמי נשאר ממש מה שהוא היה.
אתם תמשיכו לציית לעצמכם. ואתם לא תכירו ותודו מבפנים באיזשהו דבר מעל עצמכם. 
אתם לא תצייתו לעבודה מבפנים, למרות כי אתם תעמידו פנים מבחוץ כי אתם כן. 
אתם לא תרעננו את האדם הפנימי שלכם עם זה. 
כי אתם לא מאמינים לזה מבפנים. 

אני רוצה לדבר עכשיו עוד על האדם-החיצוני והאדם הפנימי.
אני אימצתי את המושגים האלו באופן חלקי מתוך הערה של פאולוס בברית החדשה אשר בה פאולוס כותב : " 16 לכן אין אנו מתייאשים, ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלה, האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום. 17 הן צרתנו הקלה של הרגע מכינה לנו כבוד עולמים גדול ורב עד מאד. 18 ואין אנו צופים אל הדברים הנראים, אלא אל אשר אינם נראים; כי הדברים הנראים לשעה הם, אבל הבלתי נראים – לעולמים " (הברית החדשה, האגרת השנייה אל הקורינתיים, פרק ד' פס' 16-18).
זה החידוש המתחדש הזה ולעשות את זה רענן שוב ושוב, כפי שזה נמצא במילה היוונית – של האדם הפנימי (Eso – איזו) אשר באותו הזמן מלווה על-ידי האדם הפורש או זה הכלה והמתבזבז 
של האדם החיצוני (Exo – אקזו) ואשר אליו אנחנו אמורים וצריכים לשים לב.

וזה מזכיר לנו את הלימודים של העבודה לגביי לעשות את האישיות-פסיבית ואת המהות-אקטיבית. 
דרך החיסול וההרג ההדרגתי של האישיות, דרך למשוך אנרגיה מן התגובות המכאניות שלה, ואשר זה עושה אותה פסיבית אז המהות מתפתחת.
את האישיות אנחנו יכולים לשייך לחיצוני (אקזו – Exo ) או לחלק החיצוני של עצמנו אשר מקיף את המהות.
ואת המהות אנחנו יכולים לשייך לחלק הפנימי המוקף (אזו – Eso ) כלומר הנצרות האזו-טרית. 
הנצרות אשר מתייחסת לחלק הפנימי של מה שישוע לימד : הנצרות האזוטרית.
והנצרות האקזוטרית מתייחסת אל המשמעות החיצונית ואל הריטואלים.

עכשיו, המהות הפנימית והבנתה יכולות לגדול רק דרך מה שהוא הנו אמתי ומקורי.
שקרים הורגים אותה. האמת מפתחת אותה. יש לה מקור גבוה. 
מה שהנו שקרי מחזק את האישיות-החיצונית, אשר המקור שלה הוא בחיים על כדור הארץ.
ושוב, מה שהנו מתוך אהבה-עצמית הוא לא אמתי ומקורי וכך יכול רק לחזק את האישיות. 

 

עמוד 1610
פאולוס מדבר בדרכו שלו על : "איך אמונה אמתית ומקורית מחדשת ומגרה ועשה סימולציה ומחייה שוב ושוב את האדם-הפנימי, ומחלישה את האדם-החיצוני. 
למרות כי האדם החיצוני שלנו נחרב, אובד, מת ויורד לטמיון. 
עדיין, האדם הפנימי מתחדש יומיום". 

עכשיו, יכול להיות כי 'כל העבודה כולה'  נמצאת בתוך האדם החיצוני או בתוך האישיות.
ואז, אתם מקבלים תוצאה משונה, חשודה ומוזרה (בתרגום זה גם נטייה וסטייה מינית). 
כי העבודה אשר לא מגיעה מן החיים אלא ממקור גבוה, במקום להוביל אל ההתפתחות של האדם הפנימי או המהות, ואשר גם לה יש מקור גבוה, מחזקת את האדם-החיצוני או את האישיות, 
אשר יש לה מקור נמוך והיא מגיעה מן החיים. 
יכול להיות כי אדם כזה ייראה כי הוא מאמין בכול מה שהעבודה מלמדת, למרות כי הוא נשמע זול.
ומאחר ובמקרה כזה בכלל לא יכול להיות חידוש של האדם הפנימי (יום יום), אז אין כל התרעננות (התרעננות וגם כיבוד או משקה מרעננים) ואז העבודה נשארת על-פני השטח של התודעה-Mind
שלו רק בתור זיכרון רחוק ולא בתור משהו אשר פועל לעומק, ואשר מוביל כל הזמן בהמשכיות
לתפישה נוספת של האמת. 

כאשר ישוע דיבר על אנשים אשר היו 'קברים מולבנים או קברים לבנים'
אז הכוונה הייתה כי החיצוני הוא לא בהתאמה לפנימי. 
ישוע אמר : "27 אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי־דֹמִים אַתֶּם לַקְּבָרִים הַמְסֻיָּדִים הַנִּרְאִים נָאִים מִחוּץ וְתוֹכָם מָלֵא עַצְמוֹת מֵתִים וְכָל־טֻמְאָה׃ (הברית החדשה, מתי, פרק כ"ג, פס' 27)

אז אנחנו צריכים וחייבים להסתכל על האיכות של האדם הפנימי. דיברתי על זה במסמך האחרון.
זה תרגיל מאוד נחוץ והכרחי ומעשי, ממש כמו לתרגל היעדר או אי-המצאות של כעס וטינה.
איך הייתם נראים ומופיעים אם היו מפשיטים ממכם עכשיו את החיצוני ומשאירים רק את הפנימי ? מה נמצא מאחורי חזותכם המנומסת ?
אם אתם מופיעים כאילו זה ממש אותו הדבר אחרי שהפשיטו את זה ממכם, אז אתם הייתם באמת יכולים לשבח את עצמכם על זה שפיתחתם מהות. 
אני חושש כי ההופעה החיצונית של האישה הממוצעת נושאת רק קצת או מעט דמיון להצגה הפנימית. 
עכשיו, זה הפנימי והמצב של הפנימי אשר נחשבים בעבודה – ולא החזון והפסון. 
כאשר מדברים באופן ספציפי על היחסים הפנימי והחיצוני של האדם לעבודה הזאת, 
אז יש אנשים אשר יכול להיות שהם יגידו כי הם מאמינים לה, והם ידברו עליה טובות והם לימדו אחרים וככה הם עשו טוב למען העבודה.
ועדיין, אם היו מפשיטים מהם את ה 'אדם החיצוני' אז הם היו נותרים רק עם 'האדם הפנימי' חשוף
ואז המקרה היה אחר ממש, ממש אחרת. 
יותר בפנים בתוכם זה ייראה כי הם לא מאמינים אפילו בשמץ מן העבודה ומתוך מה שהיא מלמדת. 
הם לא חושבים עליה טוב, ובקצרה, הם משתמשים בה בשביל לייצר איזשהו סוג של רושם חיצוני
על אחרים, כמו זה שיש לך ידע גדול ועצום ורחב, כי אתה יודע הכול על אזוטריות וכד'.
הדבר המדהים זה כי הם לא מתבוננים בסתירות שלהם,
וזה אחד מן הדברים אשר העבודה אומרת לנו להתבונן בו.
בהיותם בלתי מסוגלים להתבונן בתוך מה שקורה להם בתוך הפנימיות שלהם, 
הם מאמינים כי הם מאמינים ומשכנעים את עצמם כי הם אכן כך, והם מסרבים להתמודד ולעמוד בפני עצמם בעזרת מבט פנימי יחיד.

עכשיו, בהתייחסות לאדם הפנימי הזה בתוככם :
כאשר המודעות שלכם אל עצמכם גדלה אז זה מספיק בשבילכם לראות טוב יותר
כמו מה ואיך אתם מתחת לאשליות של האהבה-העצמית.
אז אתם יכולים לראות אולי בפעם הראשונה למה ישוע אמר לעתים כל כך קרובות ובאופן כל כך קשוח : "אלו או אתם הצבועים". 
ולזה לא הייתה בשבילכם קודם שום משמעות אמתית.

 

עמוד 1611
כי אתם לא יכולים הייתם להאמין ברצינות כי זה אתם הצבועים.
ולא יכולתם – מבלי עוד איזשהו אור מודעות אקסטרה-נוסף אשר יעזור לכם.
אבל, כאשר הגיע יותר אור והאחיזה של האהבה-העצמית התחילה להתרופף ולהיחלש בעקבות זה,
ודרך כמה התנסויות של התבוננות-עצמית אמתית ומקורית, 
ובלי הצטדקויות, ובלי הצדקה-עצמית, ובלי רחמים-עצמיים,
נרכשת הגדלה של מודעות ואתם בלי ספק מתחילים להבין למה העבודה נקראת
הנצרות-האזוטרית – כלומר, המשמעות הפנימית של כתובי הבשורה הנוצרית – דבר אשר בלתי ניתן להשיגו בלי עבודה על ועם עצמך ומבלי התבוננות-עצמית אשר היא בלי ביקורת
ובלי הצדקה-עצמית ובלי רחמים עצמיים.

ולסיום, אתם יכולים להגיד כי מבפנים אתם מאמינים בעבודה. ואולי אתם אמנם כך. 
אתם תשפטו לגביי זה בעצמכם. 
אבל, אני אשאל דבר אחד : האם יש לכם Faith  - אמונה,  באמונתכם – Belief  ? 
אם אתם לא מלאים אמונה בזה ואם אתם לא נאמנים לזה יום אחר יום אז היא לא תגדל.
בדיוק כמו צמח.

                                       בית אמוול (16.8.1952) 
                                     סקירה של מהות ואישיות
הבה נסקור, נבחן ונשקול מחדש בקצרה את מה אנחנו יכולים להבין עכשיו על מהות ואישיות
בשלב הזה של לימודינו את העבודה. 
קודם כל יש את הלימוד של האדם אשר מחולק לשני-2 חלקים נבדלים אשר נקראים מהות ואישיות. 
זה הנו לכאורה המסתורין הגדול הראשון לגביי האדם (השני זה שהאדם הנו ישן).
והדבר השני זה הנו כי האדם נולד רק בתור מהות ואין לו כל אישיות.
במצב הזה ובתנאים האלו הוא איננו מזיק כמו כל הדברים המאוד צעירים.
והדבר השלישי הנו כי המהות גדלה רק קצת והיא נהיית מוקפת על-ידי האישיות.
הדבר הבא אנו כי המהות והאישיות הן לא מתחת לאותו המספר של חוקים.
המהות המגלמת את עצמה בילד אשר רק נולד היא מתחת 24 מסדרים של חוקים, 
והאישיות המגלמת את עצמה בילד הגדל היא מתחת 48 מסדרים של חוקים.
לפיכך לאדם יש שני-2 חיים אשר אפשריים בשבילו, האחד שייך למהות והשני לאישיות.
הדבר החמישי זה שהאישיות הופכת להיות אקטיבית והמהות הופכת להיות פסיבית.
האישיות והחיים שלה שולטים ומושלים במהות, אשר נשארת לא מפותחת. 
הדבר השישי הנו כי המטרה של העבודה היא להפוך את המצב הזה, 
ואז החיים של המהות מושלים ושולטים בחיי האישיות.
ואז, מתוך נקודת המבט של העבודה האדם הנו אדם מפותח ושלם ואשר הושלם,
בנפרד ובנבדל מאדם לא מפותח אשר הנו לא שלם.
הדבר השביעי הנו כי החיים והעולם פועלים בתור כוח שלישי או מנטרל בשביל לשמור 
את האישיות פעילה ואת המהות סבילה. 
רק כאשר העבודה הופכת להיות הכוח המנטרל אז יכול להתחולל היפוך והמהות הופכת להיות פעילה והאישיות סבילה. 

עמוד 1612
הבה נספק ונביע את רצוננו עכשיו בהווה בעזרת שבע נקודות אלו של הלימוד
אשר ניתנות על-ידי העבודה באופן ספציפי בהתייחס למהות ולאישיות, ונמשיך עם הפרשנות.
בתור התחלה, אני אקח את שתי-2 השלשות האפשריות העיקריות באדם אשר רק הוזכרו.
כאן הבה נגיד כי אדם אשר יש בו את השילוש – 3 אשר בנוי מן האישיות האקטיבית
בתור הכוח הראשון - 1, את המהות הפסיבית בתור הכוח השני - 2, 
ואת החיים בתור הכוח השלישי – 3 והמנטרל, זאת היא הקונפיגורציה – התצורה הגדולה שלו. ההרכב הגדול שלו. קונפיגורציה – תצורה או היחס הזה הם הכרחיים ונחוצים ובלתי נמנעים בשביל מה שנקרא "האדם המערבי המתורבת".  זה קורה לכולנו.
עכשיו, הבה נגיד כי הקיום של האדם אשר בנויה בו השלשה – 3 העיקרית, 
מן המהות הפעילה בתור כוח ראשון - 1, האישיות הפסיבית בתור כוח שני – 2,
והעבודה בתור הכוח השלישי – 3 והמנטרל.
קונפיגורציה או יחס כזה הם לא הכרחיים ונחוצים בשביל האדם כדי להסתדר בחיים
וזה לבטח לא בלתי נמנע. זה לא 'קורה', וזה לא מתחולל בצורה מכאנית.
על-מנת להשיג את זה נחוצים לפחות שני-2 דברים.
הדבר הראשון זה למצוא לימוד אשר מעוצב בדיוק כדי להוביל אל המצב הזה אשר בו קיים כוח מנטרל חדש. השני זה לחיות את הלימוד הזה בתוך 'עצמך' ורק 'לעשות' את מה שהיא מלמדת.
לימוד כזה יהיה 'נגד החיים' ; כי החיים מייצרים את השילוש הראשון והם לא יכולים לייצר את השילוש השני.
וזה למה ומדוע זה נאמר כי העבודה ו 'לא' החיים, חייבת להפוך להיות כוח שלישי ומנטרל
בשביל התצורה-קונפיגורציה וההרכב של השלשה השנייה אשר תתחולל.
תבחינו כי יהיה זה חסר תועלת רק לחפש לשנות את החיים של האחד
על-ידי זה שתיקח על עצמך מקצוע חדש או על-ידי כך שתנגן על 'צ'מבלו' (כלי נגינה דומה לפסנתר)
או לעבור לחיות בארץ אחרת. כל זה הנו 'החיים'.
זה הופך להיות נראה טוב יותר כפי שהאחד מתחיל להתעורר.
זה מונע מאמצים שגויים וחסרי תועלת או מאמצים כדי להימנע ממאמץ אמתי.
ובקצרה, טעם פנימי מתפתח.
ושוב, זה יהיה חסר תועלת לוותר רק על לטייל ולהסתובב, או ללכת לתיאטרון, או לקרוא רומנים או לנגן על הצ'מבלו וכד'.
לא ולא, כי מה שהנו חשוב זה לעשות את מה שאתה עושה 'בצורה שונה' מבפנים – לדוגמא,
להתבונן כמו מה ואיך אתה מבלי להזדהות כפי שעשית קודם,
ומבלי לעשות תמיד חשבונות נגד אחרים או להפוך להיות כל כך שלילי
או להרגיש כל כך כועס ונוטר טינה. 
העבודה הפנימית הזאת יכולה להוביל לבסוף אל השינוי של שלושת – 3 החיים.

עכשיו, לעתים קרובות אנשים מדברים בצורה יותר מדיי פזיזה, שטחית ומאולתרת
ובצורה חלקלקה וערמומית על העבודה, בהיותה כוח מנטרל חדש, מבלי להבין ולתפוש מה היא המשמעות של זה. 
הם רואים את שלשת העבודה כאשר היא מושמת על הלוח והם מהנהנים בראשיהם,
הם כבר ראו את הדיאגרמה הזאת קודם. 
הבה נשקול מה זה יכול להגיד ומה היא המשמעות של זה 
ונתחיל בכך שנשקול מה זה לא אומר ומה היא לא המשמעות של זה.
אם איש או אישה ממשיכים לחיות, לדבר ולהרגיש ולחשוב, לפעול ולהתנהג כפי שהם תמיד עשו
למרות כי ניתנים להם לימודי העבודה, אז החיים נשארים הכוח המנטרל שלהם ולא העבודה.
הם לא באמת מעריכים וכך הם לא מצייתים לעבודה.
הם מעריכים את החיים ומצייתים לחיים.
אין בזה שום דבר אשר יהיה זה מן הראוי לגנות אותו או צריך לנזוף ולגעור לגביו.
למה הם אמורים לעשות כך ? 
למה להתחיל להפשיט את הבגדים שלהם אשר מאמינים בנוחיותם, בשביל ההבטחה המעורפלת כי יתנו להם בגדים חדשים אשר יותר יתאימו להם ? 
זה אמת ונכון כי כאשר נשארים מבוססים באהבה-עצמית אשר היא מאפיין הכרחי של שלשת-3 החיים, ולפיכך היא תמיד מחויבת לכעוס ולהיות מלאה טינה ל-הכול ולכל דבר ולכולם,
ולעתים קרובות היא מתנסה בייסורים ובמצוקות או בכעס ואומללות.

 

עמוד 1613
אבל, הם לא תופשים את זה כי הם לובשים מתחת חולצת שיער אכזרית (Hair-Shirt), 
לבוש זה הנו מתחת לפני השטח ומבלי שהם יודעים את זה. 
הם לא יכולים לתפוש את זה כי הם לא מעריכים התבוננות-עצמית ושינוי.
כל הענקים של החיים המוכרים, כל ענקי החיים המוכרים אשר נובעים מתוך אהבה-עצמית,
הענקים של גאווה ויהירות, קנאה וכל אינספור הענקים הנוכחיים התומכים של קנאות וכוחניות ותאוותנות וחמדנות ושנאה אשר שומרים את חיי בני האדם כפי שהם וימנעו אותם.
כזה הנו הכוח של השלשה – 3 הראשונה, שלשת-3 החיים.
זה הנו משהו אשר אנחנו , הישנים כפי שזה נראה, בתוך הגולם הרך של האהבה-העצמית, 
רק מתחילים לראות כאשר אנחנו מתעוררים ומציתים ובוחשים וזזים ומעוררים ומתחילים להתעורר ולזוז ולהופיע ולהתגלות עם האשליה כי אנחנו חופשיים ומודעים ויכולים לעשות כפי שאנחנו מחליטים.
אני מייעץ לכם תמיד להתבונן בתוך עצמכם באהבה-העצמית, 
ולהבין ולתפוש מה זה עושה לכם, בין אם זה בגסות או בעדינות.
אנחנו חדורים ומחלחלים בנו הרעלים הרעים והזדוניים שלה (של אהבתנו-העצמית)
ואל תתנו לאף אחד להגיד לי כי בכלל אין לו כזאת או שהוא לא יודע מה זה.
כי זה הוא קולה של האהבה-העצמית אשר מדבר.
אבל, הבה נשאיר את העניין הזה ונגיד קצת על הכוח השלישי-3
ולמה האזוטריות או למה לימודים פנימיים או אזוטריים חייבים להיות קיימים, וכמו כן גם החינוך של החיים, בפני המראה של שני-2 החלקים הנבדלים והלא המשכיים של האדם – כלומר, 
אישיות ומהות.
האישיות מתפתחת על-ידי החיים וזה צריך להיות כך.  אבל, החיים לא מפתחים את המהות.
למה לא ?   זה מה שתשומת הלב חייבת להתמקד בו.
למה החיים לא אמורים להביא את המהות אל ההתפתחות המלאה שלה ?
איך זה שהאדם אשר בו החיים פיתחו אישיות מלאה לא יכול להמשיך באופן חלק ולמישרין 
להתפתחותה המלאה של המהות ?
אם החיים לבטח יכולים היו לעשות את הראשון אז הם יכולים גם לעשות את השני באותה הקלות ?
אבל בכלל לא, החיים לא יכולים לעשות כך.
החיים יכולים לספק את המזון בשביל ההתפתחות של האישיות אבל לא את המזון אשר הכרחי ונחוץ להתפתחותה של המהות.
הסוד הנו כי מהות ואישיות זקוקות ודורשות מזון 'שונה' או מזונות 'שונים', בשביל ההתפתחות המיוחדת לכול אחת בהתאמה, והן זקוקות וצריכות סוגים שונים של 'אמת'. 
לדוגמא, החינוך של האישיות מפותח על-ידי הידע של האמת המדעית אבל המהות לא. 
נגיד ידע של, השוקים והבזרים בעולם והמצב הפוליטי הוא ידע אשר מפתח את האישיות,
אבל, המהות לא מתפתחת מלדעת אמיתות מן הסוג הזה.
לפני שהמהות מתגלמת בגוף האנושי, אשר נגזר מן ההורים על כדור הארץ
המהות מגיעה מרמה הרבה יותר גבוהה מאשר העולם הפלנטרי מתחת ל-24 מסדרים של חוקים, וזה נאמר כי היא מגיעה מן הכוכבים (הערת תרגום : 24= רמת שמש, 12= רמת כוכבים).
השמש היא כוכב בגלקסיית הכוכבים אשר נקראת שביל החלב.
אם אתם אומרים כי זה מגיע מן השמש או מחוץ למערכת השמש שלנו אז זה לא משנה ברגע זה.
הנקודה היא כי יש לזה מקור גבוה מאוד בסקאלה האנכית.
בהשוואה לכך, לאישיות יש מקור נמוך מאוד, 
ומה שזה לא יהיה שיהיו האבות של האחד בעבר של הזמן האופקי.
עכשיו, המהות מפסיקה לגדול כי אין לה מזון נכון לגדול מן החיים.
אבל, אם האדם ספוג ומוחדר ומוטמע והטמיע את הידע של העבודה הזאת 
(אשר מקורה הוא המעגל המודע של האנושות, אשר נקרא בכתובי הבשורה הנוצרית 'מלכות שמים) ובהמשכיות וכל הזמן מספיג ומשרה ומטביל את התודעה-Mind שלו באמיתות שלה
וחושב ושוב חושב מהן שוב ושוב, ותופש את עומקן ומכיר ומוצא בהן ומיישם אותן על מצבו הפנימי
אז המהות תתחיל לגדול.
הוא נותן לזה את המזון הנכון אשר עסקי החיים לא מספקים.
האנרגיות שלו יפסיקו לזרום רק כלפיי למטה אל תוך התגובות האישיות שלו.

עמוד 1614
אלא אבל, הן מתחילות לזרום כלפיי למעלה, כמו הירדן המיסטי (תנ"ך, ספר תהילים, פרק קי"ד) 
" א'  בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם;    בֵּית יַעֲקֹב, מֵעַם לֹעֵז. ב'  הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ;    יִשְׂרָאֵל, מַמְשְׁלוֹתָיו.
  ג'  הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס;    הַיַּרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר. ד'  הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים;    גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.
 ה'  מַה-לְּךָ הַיָּם, כִּי תָנוּס;    הַיַּרְדֵּן, תִּסֹּב לְאָחוֹר.  ו'  הֶהָרִים, תִּרְקְדוּ כְאֵילִים;    גְּבָעוֹת, כִּבְנֵי-צֹאן.
 ז'  מִלִּפְנֵי אָדוֹן, חוּלִי אָרֶץ;    מִלִּפְנֵי, אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.  ח'  הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם-מָיִם;    חַלָּמִישׁ, לְמַעְיְנוֹ-מָיִם ".
אל רמה נוספת היכן שמונחת המהות. 
כי מהות ואישיות הן ברמות שונות. ו 'אנחנו' גם כן. 
והאחת הינה מתחת פחות חוקים מאשר השנייה.
משמעותו של זה אומרת כי היא ברמה גבוהה יותר. 
רק הסוג של האמת אשר העבודה מלמדת מפתחת מהות. 
אם האדם אוהב אותה אז הוא רוצה ומצווה אותה ואז הוא עושה אותה.
זאת היא הנכונות הזאת של לעשות את האמת של העבודה אשר יוצרת את הרצון-החדש
בתוך האדם – אשר עליו דיברנו לאחרונה.
זוהי הנכונות והפעולה אשר מתוך רצונו החופשי הזה לעשות את האמת של העבודה אשר מפתחת את המהות.
זה הרצון הנכון שלה, אשר היא הגיעה למטה כדי לקבל.
מהות היא חסרת מוות ונצחית. כאשר גוף הבשר והעצמות מונח הצידה אז המהות חוזרת למקום אשר ממנו היא באה והוא לוקח את מה שהוא קיבל.
המוכנות והמזומנות והנכונות הזאת לעשות את העבודה היא לא מן הרצון-העצמי
אשר מגיע מן האהבה-העצמית.
הרצון של האישיות לוקח מקום שני מול הרצון הזה.
הרצון של האישיות החיצונית מציית לרצון של האישיות הפנימית.
הוא מסופק להגיד : " לא רצוני אלא רצונך ייעשה". 
ואחרי שהוא עושה את האישיות-פסיבית וסבילה דרך זה שהמהות המתפתחת הופכת להיות פעילה מן הכוח והעוצמה אשר מגיעים ובאים מלעשות את האמת של העבודה, ואשר היא חזקה מן החיים,
אז האדם השיג עכשיו את ה 'מטרה' – End הסודית. 
ואת המשמעות הנחבאת והחבויה של הבריאה שלו. 
ו- מהיותו חצי אדם אשר החיים עשו אותו הוא הנו אדם שלם ומוגמר. 

                               בית אמוול (23.8.1952) מהות והמסע חזרה
הציטוט המובא להלן, יש בו עניין מסוים לאור הנושא של המאמרים האחרונים, וזה הנו כדלקמן  : 
" טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.  טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף:  כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.  יז בַּעֲוֺן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ.  יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.  יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יְהוָה--וּרְפָאתִיו.  כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ:  כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.  כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים. " (תנ"ך, ספר ישעיהו, פרק נ"ז, פסוק ט"ו )

מה שלא תהיה הכוונה והמשמעות של זה, זה מציע כי האדם אשר מלא באהבה-לעצמו, ואשר אף פעם לא מטיל ספק בחשיבותו שלו עצמו, קרוב לוודאי כי הוא לא יהיה מסוגל לעלות בסקאלה של ההוויה אל איזושהי רמה גבוהה יותר של התפתחות.
ככול הנראה, המדבר בציטוט אשר לעיל מן התנ"ך בספר ישעיהו, הוא הנו ברמה גבוהה יותר, 
כי הוא אומר כי הוא דר וגר ושוכן ב 'מקום גבוה וקדוש'.
וכדי לעלות אל הרמה שלו האדם חייב ככול הנראה להיות ענו ומלא חרטה.
אנחנו יודעים כי יש חיים עולים ויורדים בעולם הזה ; ובלי ספק, גם בכול עולם אחר.
אבל, אנחנו יודעים באופן ספציפי כי מתכוונים לאיזשהו דבר ברור ומוגדר ב 'למעלה ולמטה' בלימודי העבודה. ואנחנו יודעים כי האוקטבה העולה – ד ו – ר ה – מ י – ממשיכה מתוך מה הנו גס
אל תוך מה שהנו יותר עדין וכי היא מתחילה תמיד ב – ד ו – פסיבי.
עכשיו, האם אתם מדמיינים כי האהבה-העצמית היא דבר פסיבי ?
האם הייתם אומרים כי היא ענווה ומלאה חרטה ? 
בבירור האהבה-העצמית וכל ילידה – ובהם הגאווה והיהירות, כוח ואגואיסטיות וכל השאר, 
אין בהם שום חרטה או ענווה. האדם לא ייעלה בעזרתם אל הוויה חדשה.

 

עמוד 1615
עכשיו, המשמעות של  ד ו – פסיבי אומרת כי מה שזה לא יהיה אשר אליו הוא מתייחס, זה אפשרי כי יפעל מעליו משהו בסקאלה. 
"הוא מניב, מכניס רווחים, מוותר ונכנע ונסוג בפני מה שהנו יותר גבוה מאשר הוא עצמו".
ומצד שני, המשמעות של  ד ו – אקטיבי אומרת כי מה שזה לא יהיה, הוא פועל על משהו אחר,
ולא פועלים עליו. 
תשקלו את המזון – 768 אשר נכנס אל תוך הגוף. עליו פועלים מיצי העיכול.
כלומר, הוא פסיבי, כי הוא נכנע לפעולתם אשר שוברת את המזון לחומרים עדינים יותר, ולפיכך
גם יותר נבונים ויותר מועילים אשר עוברים אל הדם, בזמן בו כל מה שהנו חסר תועלת נזרק החוצה. זה מה שהעבודה אמורה לעשות לנו מבחינה פסיכולוגית, אם רק נרשה לה לעשות כך.
אבל, האהבה-העצמית תעשה את כל מה שהיא יכולה כדי למנוע את זה מלקרות.
במקרה של אוקטבת המזון, הצעד הראשון מורכב מ – ד ו – פסיבי – 768
- אשר הנו מזון רגיל – ואשר מומר אל תוך חומרים גבוהים יותר המסווגים בתור – 384,
וכך הלאה כלפיי למעלה, שלב אחר שלב אל חומר – 12.
אם 768 נכנס בתור  ד ו – 'פעיל' או בתור ד ו – 'אקטיבי' אז הוא יכול לרדת רק כלפיי למטה, 
ב-סקלת החומרים, ואז הוא הופך להיות דחוס יותר ויותר ולפיכך הוא יותר טיפש ויותר חסר תועלת.
ככה זה הנו מן הבחינה הפסיכולוגית עם כל אחד אשר אהבתו-העצמית אשר היא בלתי ניתנת לחידוש ואשר היא לא ניתנת לרגנרציה ולא עומדים בפניה ולא נלחמים בה, ואז היא דומיננטית,
כי זה חוסם את הדרך לכול אוקטאבה עולה. 
אהבה-עצמית היא לא פסיבית, והיא מסרבת כי יפעלו עליה.

עכשיו, מאחר והמהות יורדת ממקום 'גבוה' והופכת להיות לבסוף ארוזה בתוף גוף של בשר ועצמות,
אז האוקטבה העולה חייבת להיות קיימת בתוך האדם אשר קשור לירידה הזאת.
הרעיון כאן הנו כי המהות לאחר שהיא ירדה אז היא יכולה להיות מסוגלת לעלות מחדש – כלומר,
לעקוב מחדש על נתיב הירידה שלה.
אם המהות תעלה מחדש עם מרכז הכובד של מודעותו ושל הווייתו של האדם, 
וזאת במאת הייתה ממוקמת בתוך המהות ולא בתוך האישיות, אז העלייה המחודשת או העלייה מחדש של המהות תהיה גם העלייה של האדם אל הרמה של המקור שלו.
זה יהיה המסע בחזרה.
רעיון זה של 'המסע בחזרה' מוזכר במקומות רבים בספרות האזוטרית העתיקה,
כמו במזמור או בפיוט ההמנון של 'גלימת התהילה' –  "The Robe of Glory" בכתובים הגנוסטיים
וזה ברור כי מתייחסים לזה במשל הבן האובד (הברית החדשה, לוקס, פרק ט"ו)
הבן האובד אשר קרוב לוודאי היה האדם אשר השיג את כל התשוקות של תאוותו העצמית 
ומצא כי להכול היה טעם של קש וכי שום דבר לא היה אמתי.
אולי הוא היה מולטימיליונר – וזה מתואר בתור 'לבוא אל עצמו' או 'להגיע אל עצמו'.
ובדרך כזאת או אחרת הוא הפך להיות ער כי הוא לא הולך בכיוון הנכון והוא הגיע אל סוף הדברים.
הכול הפך להיות חסר משמעות, כפי שזה עושה בקלות כאשר רק שביעות רצון וסיפוק והתמוגגות של האהבה-העצמית והאמביציות שלה והשאיפות שלה הם הינם המטרה.
אז אחרי שהוא 'הגיע אל עצמו' הוא אומר : 
"אני אקום ואלך אל אבי ואומר לו : 'אבי פספסתי את המטרה' (Mark – מטרה, אות, סימן וציון דרך)
ואז הוא קם ומגיע אל אביו. 
והמשמעות של זה היא כי הוא לא אביו הארצי, ואז האבא שלו שמח ועולץ ואומר לו :
" הבה נשמח, בני זה היה מת, והנה הוא שוב חי, הוא הלך לאיבוד והנה הוא נמצא ".
ואתם יכולים לראות במילים חשיבות מסוימת במילים האלו :
" מת ואבוד " . כי כאשר האדם סובב לאחור, אז הוא משאיר את האישיות מאחור, 
והוא מתחיל לזוז ולנוע אל הכיוון של המהות, ואז הוא מפסיק להיות מת ולהיות אבוד.
בחפשו אחר התפתחות המהות דרך האדם הפנימי, והוא מפנה את גבו אל השקרים וחוסר הכנות
והמקצועות הרדודים של האדם החיצוני והוא מתחיל להפוך להיות חי במקום להיות 'מת' מבפנים, 
מת ברוח – Spirit.

 

עמוד 1616
ואז הוא מתחיל לראות מה הוא צריך לעשות, ומה מלאכותי ומזויף בתוכו, ועל מה הוא צריך וחייב להתבונן ועשות את זה מודע יותר ולעבוד עם ועל זה, ואת מה הוא חייב להפשיט ולהשאיר מאחור.
אז הוא כבר לא 'אבוד' יותר, ולא נסחף בלי כיוון ובלי מטרה דרך השנים.
עכשיו הוא הולך לאן שהוא.   הוא הולך אל מסע אמתי.
זה הנו מסע ארוך, אבל במהרה הוא יתחיל להרגיש כי הוא מקבל עזרה.
וזה למה זה נאמר במשל : " הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו. בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ "(הברית החדשה, הבשורה ע"פ לוקס, פרק ט"ו, פסוק 20) 
וכאשר נאמר " בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק " זה מייצג ומציין כי המסע מן האישיות אל המהות הוא מסע ארוך מאוד. 
חמלה (נכמרו רחמיו) וקבלת הפנים מציינות ומסמלות עזרה.
זה כאילו העבודה מדברת, ואומרת כי כאשר האדם באמת מגיע אל עצמו – כלומר,
כאשר הוא זוכר את עצמו ומכיר ומזהה את עצמו – אז הוא יודע כי הוא לא האדם
אשר תמיד הוא מעמיד פנים כי הוא הנו, או כי הוא כפי שהוא לקח את עצמו כאילו הוא,
וכי הוא הולך בכיוון הלא נכון רק כדי לנסות לשמור על זה. 
זה מסקרן כי המשל הזה נקרא 'משל הבן האובד' * Prodigal
* Prodigal – פזרן, בזבזן, בן אובד אשר שב מנדודיו ו/או בן הולל אשר חזר למוטב
ובכן, את מה הוא פיזר ובזבז או איבד ?
חלק מן האנשים חושבים ברצינות כי זה מתייחס לכסף. הם לוקחים את זה בצורה חושית,
ובאופן מילולי, והם מדמיינים כי זה היה בשימוש על-ידי הורים חסכניים, ומשגשגים ומצליחים
אשר בלי ידיעתם אכלו בעצמם קליפות.
אתם תבחינו כי המילה Prodigal  לא מופיעה במשל. 
כי זה באמת משל על אדם אשר למרות שהוא היה מצליחן הוא מוצא כי החיים לא נתנו לו
את מה שהוא ציפה כאשר הוא הבין ותפש כי חייב היה להיות לו מקור אחר מאשר החיים,
ואשר הם לא יותר הגיוניים כאשר לוקחים אותם בפני עצמם, ומשהו אחר לעשות אותו בנפרד מן העסקים והעניינים של החיים, יוצא לדרך כדי לעשות אי-למידה, של כל מה שהחיים והאופנות שלהם אשר בהם הוא התמלא, ולהפשיט את כל הגישות אשר יהירותו והאשליות העצמיות שלו יצרו בתוכו.
זה באמת משל על 'החזרה של האחד אל המקור' – לא אל אמו של האחד, לא אל האמא שלו,
אלא אל משהו אשר מעבר, אל משהו שונה.
האדם גילה את המקור האמתי שלו. הוא גילה את המהות.
כל חיי הרגש השלמים שלו מתחילים להשתנות. 
הוא תפש את החבל אשר מעל הראש שלו – לא על-ידי כך שאמרו לו וסיפרו לו על זה, 
אלא על-ידי זה שהוא קופץ על זה בעצמו, על-ידי מאמץ ומאבק ממשי שלו עצמו ממש, 
על-ידי פעולה פנימית של האדם הפנימי שלו. בקשר ועם חיבור להבנה ולתפישה ולהגשמה של המקור האנכי שלנו, בנפרד מן המקור הזמני, הגשמי, החומרי והארצי שלנו אשר שייך לעולם הזה, ולהכרת העצמי או 'הכרת עצמך' אשר מגיעה כתוצאה מכך.
ועל זה אני אתן מספר ציטוטים בלי פרשנות והערות.
ישוע אמר : " 9 וְאַל תִּקְרְאוּ 'אָב' לְאִישׁ מִכֶּם בָּאָרֶץ, כִּי אֶחָד הוּא אֲבִיכֶם שֶּׁבַּשָּׁמַיִם. 10 גַּם אַל תִּקָּרְאוּ 'מוֹרֵי תּוֹרָה', כִּי אֶחָד הוּא הַמּוֹרֶה שֶׁלָּכֶם - הַמָּשִׁיחַ. 11 הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה מְשָׁרֶתְכֶם. 12 הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם. " (הברית החדשה, מתי, פרק כ"ג, פסוק 9).
וכאשר אמו של ישוע דיברה אליו בנס המים אשר הפכו למים אז ישוע אמר לה :
1" בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הָיְתָה חֲתֻנָּה בְּקָנָה אֲשֶׁר בַּגָּלִיל. אִמּוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הָיְתָה שָׁם, 2 וְגַם יֵשׁוּעַ וְתַלְמִידָיו הֻזְמְנוּ לַחֲתֻנָּה. 3 כְּשֶׁחָסַר לָהֶם יַיִן אָמְרָה אֵם יֵשׁוּעַ אֵלָיו: "אֵין לָהֶם יַיִן." 4 אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: "מַה לִּי וָלָךְ, אִשָּׁה? עוֹד לֹא הִגִּיעָה שְׁעָתִי." 5 אָמְרָה אִמּוֹ לַמְשָׁרְתִים: "כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לָכֶם עֲשׂוּ." 
(ב"ח, יוחנן, פרק ב' פס'4) . 
ובמקום אחר אומר ישוע " האם אינכם יודעים כי כולכם בניו של אלוהים?" 
ואני אוסיף קטע קטן מן הספרות ההרמטית (הרמטיקה BK1) הסופר מדבר על הבורא אשר מניח ומרכיב ושם את מעגלי הלידה והמוות של כל הדברים החיים אשר הולכים על פני האדמה-על הארץ, וזה כולל את האדם.
אבל, האדם הנו שונה מכול שאר החיים האורגאניים – ואשר עליהם אנחנו עוד מעט נדבר.
לאדם יש בתוך עצמו משהו אשר הנו יותר מאשר בעלי החיים ואת זה הוא צריך להכיר ולדעת.
יש לו לאדם ' תודעה – Mind ' אשר היא מעל ומעבר לחושים.

עמוד 1617
"תנו לאדם אשר יש לו בתוכו תודעה – Mind לזהות ולהכיר כי הוא הנו בעל חיי נצח... וזה אשר מכיר את עצמו ייכנס לתוך הטוב הזה אשר הנו מעל".
והוא הוסיף כי אלו אשר לא עושים את זה, תוהים ומשוטטים בחשיכה של עולם החושים ונולדים לתוכה שוב ושוב. 
ולבסוף, יש את חזון יעקב של הסולם אשר משתרע מן הארץ ועד השמים, ואשר עליו עולות ויורדות דמויות. ולהלן הציטוט : "יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ." (תנ"ך, ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ב).
אתם חייבים לחשוב בשביל עצמכם מה מציינים כמה סימוכין אלו ומה הם חייבים וצרירים לציין.

עכשיו, אנחנו יכולים לראות כי אף אחד ושום דבר מתוך מה שנאמר מעל הוא כזה אשר בלתי ניתן להכילו וליישמו על האישיות באופן דומה, ואני מתכוון כי אין כל מסע בחזרה "דרך האישיות", 
כי היא ברמה של החיים והיא נוצרה על-ידי החיים.
לפיכך אין בכלל ' עלייה ' בסקאלה של ההוויה דרך האישיות. והיא לא ירדה לתוך חיי הארץ האלו כפי שעשתה המהות. אלא אבל נעשתה על-ידי החיים האלו. 
בסופו של דבר, הבעיה העיקרית עם האישיות, היא לעשות את הכוח והעוצמה שלה כמעט 'זניחים' בפקודה ומתוך רצון. 
ואז, אפשר להשתמש בה.
עכשיו, הבה נשוב אל המקור של המהות. אנחנו מבינים כי החיים האורגאניים מקורם ברמת האינטליגנציה אשר באופן נראה מיוצגת על-ידי השמש.
זה פשוט יותר להשתמש רק במושג 'שמש'. וזה נעשה הכרחי ונחוץ בשביל השמש לברוא שכבה חיה ורגישה על הארץ ואשר היא בעלת יכולת ומסוגלות לקבל את ההשפעות אשר מגיעות ובאות במורד קרן-הבריאה ולהעביר אותן הלאה אל הנקודה הטרמינאלית-הסופית של הקרן המסוימת שלנו – כלומר, אל הירח. 
ואנחנו נהיה חייבים לדבר במושגים של אלגוריה. 
השמש הייתה מוכנה לקחת על עצמה את המשימה הזאת, אלא רק ש, היא עשתה את זה על תנאי, בתנאי שהיא תהיה חייבת לקבל משהו בשביל עצמה בתור פרס בגלל כל המאמצים והיגיעה של התכנון, של הבריאה ושל הניסיונות וההתנסויות והתחזוקה והתמיכה בשכבה הרגישה של החיים האורגאניים על כדור הארץ, בשביל הקיום שלו, היא יצרה ובראה את האדם בתור 
"אורגניזם של התפתחות-עצמית".
כלומר, היא נתנה לאדם יותר מאשר היה הכרחי ונחוץ. 
הבריאה המיוחדת הזאת הייתה ניסיונית לחלוטין. ויכול להיות כי היא תיכשל.
הנקודה הייתה כי אם מספר מספיק של בני-אדם היו מפתחים את עצמם או יפתחו את עצמם מעבר 
ל, מה שהכרחי ונחוץ רק בכדי להתקיים, מעבר לנחוץ רק למען קיום והישרדות על פני כדור הארץ,
אז הם היו יכולים לעלות בסקאלה של הוויה אל הרמה של מה שמיוצג בתור שמש.
ואז השמש תקבל למען עצמה.
גם למען תכלית ומטרה זאת נותן הסוג המסוים של הלימודים האלו את הרעיונות והכיוונים בשביל
התפתחות-עצמית זאת, ואשר נזרעו בזמנים ובמקומות המתאימים על כדור הארץ.
בגלל רמת האינטליגנציה של האדם, אי אפשר היה להציג את זה מלבד ממש בקושי, ודרך משהו אחר אשר נראה דרך מעוותת. וזאת הייתה הכוונה של השפעות – C אשר מגיעות ובאות מן המעגל המודע של האנושות, אשר בצורה בלתי נמנעת משתנות על כדור הארץ להשפעות – B .
הבעיה נמצאת בחשיבותנו הרגילה, ואשר לא יכולה לאמץ ולהקיף ולחבק את ההפכים והניגודים
למרות שהמרכזים הגבוהים יותר כן יכולים.
בשביל השאר, החיים האורגאניים נעשו סוג של מפעל כאב אשר בו כל דבר אחר חייב לעשות מאמץ קבוע או לסבול בדרכים שונות, וכל זה – לידה, כאב, מוות, סבל ופחד אלו, וכמו כן גם רגשות שליליים וחרדה, מייצרים וויברציות או הדהודים אשר הם מזון להזנה של הירח אשר גדל.
וכך, מאוד בקצרה, כזה הנו מצב חיינו בחיים האורגניים על כדור הארץ.

 

עמוד 1618
פאולוס אומר כי הבריאה כולה נאנחת יחדיו ומחכה ללידה של בני אלוהים.
פאולוס אומר : "19 כִּי הַבְּרִיאָה תַּעֲרֹג וּתְצַפֶּה לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יִתְגַּלּוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים׃ 20 כִּי־נִכְנְעָה הַבְּרִיאָה לַהֶבֶל לֹא מֵרְצוֹנָהּ כִּי אִם־לְמַעַן הַמַּכְנִיעַ אֹתָהּ וְלֹא בְּאֵין תִּקְוָה׃ 21 כִּי הַבְּרִיאָה גַּם־הִיא תֵצֵא מֵעַבְדוּת הַכִּלָּיוֹן אֶל־חֵרוּת כְּבוֹד בְּנֵי הָאֱלֹהִים׃ 22 כִּי יָדַעְנוּ אֲשֶׁר הַבְּרִיאָה כֻלָּהּ תֵּאָנַח וְתָחִיל עַד־הֵנָּה׃"
(הברית החדשה, האיגרת אל הרומיים, פרק ח', פסוק 9-22) 

זה לא ידוע באיזה בית-ספר לימד פול אבל הקטע הזה נראה דומה ל- מה שהעבודה מלמדת.
כמו כן, אתם יכולים גם למצוא רמזים דומים אשר מפוזרים בכול כתובי הבשורה הנוצרית.
לפיכך, האדם בנבדל ובנפרד מצורות חיים אחרות, יש לו סיכוי וצ'אנס בעולם הסבל הקשה הזה, 
של כאב וסכנה, והמיקום שלו לא חסר תקווה.
יש לו בתוכו את הדבר הזה אשר בא ומגיע מלמעלה, למרות כי בהיותו ישן הוא שכח את מקורו והוא מאמין רק בחושים שלו. 
אם הוא מפתח את היחסים שלו עם זה אשר מגיע מלמעלה, אחרי שהוא מפתח קודם כל את היחסים הנחוצים וההכרחיים שלו עם זה אשר מגיע ובא מן החיים, אז הוא לא יכול לעלות אל הרמה של המקור שלו.
אנחנו יכולים להניח ולהגיד כי המושג אשר נקרא 'בני האלוהים' מתייחס אל אלו אשר עברו את ההתפתחות הזאת, ועלו אל רמה נוספת של ניסיון והתנסות.

שניהם, גם כתובי הבשורה הנוצרית וגם העבודה נותנים הכוונות לגביי איך להתחיל את העלייה הזאת. אם אתם תוהים על מה נאמר לדוגמא, בדרשה על ההר, אז אתם תהיו משוכנעים כי זאת לא 
האהבה-העצמית ומגוון הצורות הגסות והגולמיות או העדינות אשר בהן היא יכולה לגלם ולבטא את עצמה ואשר מצביעות על הדרך אל העלייה הזאת.
אלא איזושהי אהבה אחרת אשר היא נקודת ההתחלה.

                                           בית אמוול (30.8.1952)
                האנטגוניזם-העוינות והיריבות בין האהבה-העצמית והעבודה
האם זה יכול להיות כי חלק ממכם עדיין לא יכולים להתבונן ועדיין לא יכולים לצחוק, אפילו קצת, 
על אחת מן ההתגלמויות וההתבטאויות של האהבה-העצמית שלכם ?
האם אתם עדיין יותר מדיי גאוותנים ובזחיחות-דעת ובסיפוק-עצמי או רק עיוורים לעצמכם ?
תזכרו כי אף שינוי לא יכול להתחולל בפסיכולוגיה שלכם, כל עוד האהבה-העצמית שלכם נשארת ונותרת בלי שינוי.

כאשר הגוף של העצמות בשר ודם מושם מונח בצד אז אתם לא יכולים לקחת שום דבר מלבד את הפסיכולוגיה שלכם. אתם הופכים להיות הקורבן שלה.
אם אתם שונאים, אז אתם מוצאים את עצמכם בתוך שנאה ויחד עם כל אלו אשר שונאים בצורה דומה. ואז, אתם כולכם שונאים אחד את השני.
שנאה נובעת מאהבה-עצמית אשר פגעו בה או העליבו אותה או צחקו ממנה.
האדם אשר מרגיש תמיד נעלב ובעלבון הוא תמיד מלא מאהבה לעצמו.
הוא שונא אנשים.
יש בימינו כמות שנאה בלתי רגילה. שנאה עושה מן האנשים תת-אדם בהתנהגות שלהם, כפי שהיינו עדים לכך והתנסינו בזה בשנים האחרונות.
בשביל להתחיל לאחוז ולתפוס את מה שאתם מבחינה פסיכולוגית, תשאלו את עצמכם לעתים קרובות מה היחס שלכם לטוב של העבודה, ולאמת אשר היא מלמדת אותנו לגביי עצמנו.
מה היחס שלכם לאמת ולטוב אשר בעבודה ?

 

עמוד 1619
אני מדבר על היחסים הפנימיים – כלומר, האמתיים של האחד, ולא על מה שהאישיות-המזויפת של האחד מעמידה לגביו פנים או מציגה ומדמיינת.
הגוף הפסיכולוגי שלכם מאורגן ומסודר בצורה נכונה כראוי על-פי היחס הפנימי שלכם אל העבודה.
הבה נעשה כמה שיקופים וקצת הגות והרהור וחשיבה על היחס הפנימי הזה.
כאשר אנשים מרגישים בסודיות כי הם עושים נדיבות והתחשבות ועושים טובה לעבודה על-ידי כך
שהם מייחסים את עצמם אליה, אז אין להם בכלל יחס פנימי לעבודה ולמעשה הם בסכנה פסיכולוגית. 
האיש או האישה חייבים באמת לרצות את העבודה יותר מאשר את המצב הנוכחי של חייהם כדי להתחיל שיהיה להם יחס פנימי לעבודה. הם חייבים להיזהר ואף פעם לא להתנשא מעליה או כלפיי חוץ או כלפיי פנים. אני הייתי עד לתוצאות האכזריות של לעשות את זה.
לקשר ולחבר את העבודה עם האהבה-העצמית האישית זה להעריך את עצמך יותר מאשר את העבודה.      האם זה ברור ?
כי אז הגוף הפסיכולוגי הנו בבלגן וחוסר סדר והוא לא יכול להיווצר.
סימן אחד לזה הנו כי אנשים אלו אוהבים ומעריכים את עצמם בתחתית ואת החיים הנוכחיים שלהם לפני הכול והם אף פעם לא מגיעים להחזיק ולאחוז באיזשהו דבר ברור ובבירור מתוך מה שהעבודה מלמדת. והכול בשבילם מעורפל ומבולבל ומבוצבץ (מלא בוץ).
הסיבה היא כי אין למחשבה בכלל איזשהו כיוון ברור.
זה כאילו זרמים מנוגדים והפוכים פוגשים נחל ומעלים בוץ במערבולת מסתובבת.
הם מסתובבים סביב ומסביב.   ל מ ה  ?   כי העבודה מאיימת על האהבה-העצמית.
איך אתם מניחים כי תוכלו לחשוב בבירור ובבהירות על העבודה כאשר האהבה-העצמית שלכם  נגעלת וסולדת בסודיות מן העבודה או צוחקת ממנה ומלגלגת עליה ומתעבת אותה.
המחשבות שלכם לא יכניסו אותה פנימה. 
ובהקשר הזה אני אצטט שוב הערה אשר נעשתה על-ידי פול – פאולוס במכתב השני שלו אל טימותיוס – טימותי . 
הוא מדבר על מה קורה כאשר האהבה-העצמית פוגשת את האמת האזוטרית. והוא מתייחס בעיקר ובמיוחד לסוף העידן אשר בו אנחנו חיים עכשיו, כאשר הכול נסדק ונשבר לאט אט, וכפי שזה נאמר על-ידי גורדייף, והוא מזכיר מגוון סימנים וסימפטומים של השבירה וההתפרקות הכללית של כל הטוב והאמת ועליית הרוע והשקר ובין דברים אחרים הוא אומר : "כאשר בני האדם יהיו מהאהבים של העצמי שלהם עצמם...תמיד לומדים אך אף פעם לא מסוגלים להגיע אל הידע של האמת".   
" וְזֹאת תֵּדַע כִּי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יָבֹאוּ עִתִּים קָשׁוֹת׃ 2 כִּי־יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים אֹהֲבֵי עַצְמָם וְאֹהֲבֵי בֶצַע וּמִתְהַלֲלִים וְגֵאִים וּמְגַדְּפִים וּמַמְרִים בַּאֲבוֹתָם וּכְפוּיֵי טוֹבָה וְלֹא חֲסִידִים׃ 3 חַסְרֵי אַהֲבָה וּבוֹגְדִים וּמַלְשִׁינִים וְזוֹלְלִים וְאַכְזָרִים וְשׂנְאֵי טוֹב׃ 4 וּמֹסְרִים וּפֹחֲזִים וּגְבֹהֵי רוּחַ וְאֹהֲבֵי עֲדָנִים וְלֹא אֱלֹהִים׃ 5 וַאֲשֶׁר דְּמוּת חֲסִידוּת לָהֶם וּמְכַחֲשִׁים בְּכֹחָהּ וְאַתָּה סוּר מֵאֵלֶּה׃ 6 כִּי־מֵהֶם הַמִּתְגַּנְּבִים אֶל־הַבָּתִּים וְשֹׁבִים נְעָרוֹת טְעוּנוֹת חֲטָאִים וְנִתְעוֹת בְּתַאֲוֹת שֹׁנוֹת׃ 7 הַלּמְדוֹת תָּמִיד וּלְעוֹלָם אֵינָן יְכֹלוֹת לָבוֹא לִידִיעַת הָאֱמֶת׃" (הברית החדשה, האיגרת השנייה אל טימותיוס, פרק ג', פסוק 1-7).
אתם אמורים להיות מסוגלים לראות את הסיבה מדוע ולמה הם לא מסוגלים לתפוש את האמת בעצמם. האהבה-העצמית נלחמת נגד האמת של העבודה.
האמת של העבודה יכולה להעיר אותנו. האהבה-העצמית מחפשת לשמור אותנו ישנים. 
האהבה-העצמית מחפשת לשמור על האיש או האישה ישנים, וכך התעוררות נעשית בשבילם בלתי אפשרית. "הם תמיד 'לומדים' אך אף פעם לא מסוגלים להגיע אל הידע של האמת". 
זה חייב להיות עד עכשיו ברור ונהיר לכולם כי אף אחד לא יכול להתעורר בלי התבוננות-עצמית.
כדי להתעורר, האדם חייב לראות יותר ויותר בבירור ובבהירות איך הוא וכמו מה הוא.
זה מכאיב.
אבל, זה נותן לנו אומץ למות לעצמנו ולאהבתנו-העצמית.
כאשר האהבה-העצמית חזקה אז היא מונעת לגמרי את ההתבוננות-העצמית.
האדם בפשטות לא יכול לראות ל- מה התכוונו כאשר אומרים לו כי הוא קשה ואטי, מסופק מעצמו
ובסיפוק-עצמי, עצלן, זחוח ושבע-רצון ומדושן-עונג, וביהירות וכד'.
האהבה-העצמית לא תקבל את זה. היא יכולה להפוך להיות אלימה או יכול להיות כי היא תהפוך להיות אלימה. אם אתה לא יכול לראות את עצמך על-ידי ההתבוננות שלך עצמך צעד אחר צעד, לאורך זמן ארוך ומצטבר, לראות איך וכמו מה אתה, אז אתה לא יכול להתעורר ל-איך אתה וכמו מה אתה, וככה אף פעם לא תהיה לך תשוקה או רצון למות ל- איך ש- אתה.
המודעות שלכם אל עצמכם לא תראה איזושהי גדילה. ואלא אם כן אתם תתחילו להתעורר ל-איך אתם וכמו מה אתם, אז האהבה-העצמית תמשיך כי יהיה לה מלא כוח וכוח מלא ובלי עוררין עליכם.

עמוד 1620
אתם תחשבו כמובן כי יש לכם כוח ועוצמה על עצמכם. ואתם תטעו בצורה טרגית וחמורה.
זאת תהיה הגאווה שלכם, היהירות שלכם, והמטרד או האלימות אשר אתם מרגישים כאשר אלו נפגעים ונפצעים ונחבלים  ויש להם עליכם הרבה כוח ועוצמה והם חבולים ופצועים.
זה יהיה הרעיון והאידאה של המצוינות והקסם שלכם עצמכם, ההערכה-העצמית שלכם, 
הערך-העצמי שלכם, החשיבות-העצמית שלכם, העליונות המנומסת שלכם, הבוז והזלזול והזילות של אחרים אשר יכוונו אתכם. זה יהיה שוויון הנפש הפנימי שלכם והאנוכיות הגלויה והישירה שלכם והרשעות והקמצנות והשפלות והאנוכיות הישירות שלכם והקנאה והקנאות שלכם ותשוקתכם לכוח ותאוותכם לעוצמה אשר שולטות בכם ו/או ישלטו בכם.
כל הענקים האלו, הצאצאים של האהבה-העצמית, יש להם עליכם כוח, ולא לכם עליהם.
'אני-דמיוני' קטן וטיפשי זה, הדבר הדמיוני הזה אשר אתם קוראים לו 'אני', 
גורם לכם לדמיין כי אתם צועדים דרך החיים בשפע הריבוי והמון הכוח והתבונה הרבה שלכם עצמכם,  וזה מה שהנו כל כך טרגי בכולם.
לא, כי יחד אתכם צועדים הענקים האלו אשר הם חסרי רחמים וקשוחים. 
וזה אמנם נושא טוב בשביל סרט מצויר, כמו דברים רבים אחרים בעבודה.
(לדוגמא, תנסו לצייר את האישיות-המזויפת שלכם). אז, כן. ענקים אלו הם אדונים אכזריים.
האדם אשר מאוד נשלט, נגיד על-ידי היהירות שלו, אבל לעתים קרובות בלי תועלת מן הענק המסוים הזה. אז לעתים קרובות הוא נבוך ופגוע.
כפי שאמרתי לאחרונה, זה ממש בדיוק כאילו הוא לובש חולצת שיער (חולצה צמרירית ומגרדת ומציקה אשר מענה את הלובשים אותה) אבל הוא לא יודע את זה או למה הוא מרגיש וחש לא נוח. כל ההיבטים-האספקטים האלו של האהבה-העצמית יכולים לענות ולגרום לנו לסבול במאות רבות של דרכים, אשר כולן חסרות תועלת. ומקלקלות את חיינו.
" לפיכך, אנחנו חייבים להתבונן, ולהתבונן שוב באהבה-העצמית שלנו ולהביא אותה אל תפישה מודעת ולהכיר בה ולהודות בה".
ולזה אני אקרא 'השיטה הישירה'.  
" או ש, אנחנו חייבים להתבונן שוב ושוב איך וכמו מה אנחנו באמת ". 
זה מקטין בקביעות וביציבות את האהבה-העצמית. אנחנו מתחילים לאבד את ההערצה והאהבה לעצמנו כפי שאנחנו ממשיכים להתבונן בהתנהגות שלנו ומה יש בתוכנו.
לזה אני אקרא 'השיטה הבלתי ישירה'. 
בנקודות שונות הן מתמזגות. בכול מקרה ולמרות זאת, בשני-2 המקרים, אתם חייבים לא להצדיק את עצמכם. או במקום זה, מאחר וזה בלתי אפשרי :
" אתם חייבים להתבונן גם איך אתם מצדיקים את עצמכם ".
אני מתכוון כי אתם חייבים לכלול בהתבוננותכם במשהו בתוך עצמכם את זה שאתם מצדיקים אותו.
"כהתבוננות אחת שלמה". ואת זה אנחנו כל הזמן שוכחים לעשות. 
למרות ש, לימדו אותנו את זה לעתים מספיק קרובות.
אדון אוספנסקי נהג להדגיש ולהגיד כי ההתבוננות של אנשים על עצמם היא תמיד לא שלמה, ויש סיבה אחת והיא כי הם אף פעם לא התבוננו איך וכיצד הם שופטים ומעבירים ביקורת או איך הם מצדיקים את עצמם אחר כך.
כאשר אתם מתבוננים על התוצאה או על עצמכם ועל מה שאתם מתבוננים בו אז אתם מביאים לתוך המודעות את מה שאתם הייתם מזדהים איתו.
תזכרו כי מה שאתם מתבוננים בו בנפרד ובבירור אז זה הוא אשר איתו אתם לא מזדהים.
כאשר אתם מזדהים עם כל מה שאתם אומרים, מרגישים, חושבים ועושים, אז אתם לא מתבוננים בזה. כי אז אתם ישנים. 
עכשיו, כדי להמשיך, הבה נשקול קצת יותר את הקשיים לראות את האהבה-העצמית.

היחס הפנימי שלכם אל העבודה ואשר על-ידי זה היא תזין אתכם, הנו תלוי בשני-2 דברים.
האחד הנו התפישה שלכם עצמכם והתפישה האישית שלכם לגביי האמת אשר העבודה מלמדת.
חלק מן האמת הזאת היא כי האדם הנו ישן והמשימה המיוחדת שלו היא להתעורר מן השינה, 
וכי האחד הנו ריבוי ולא אחדות, והאחד לא זוכר את עצמו, האחד מזדהה ושוקל פנימית (עושה חשבונות פנימיים) והאחד נכנע כל הזמן לכוח של רגשות שליליים ושל האישיות-המזויפת, ולאחד יש רק 'אני-דמיוני' והוא עושה טעות פטאלית כאשר הוא לוקח את זה בתור 'אני-אמתי' וכד'. 

 

bottom of page