פרשנויות פסיכולוגיות
על הלימוד של
. ג ו ר ד י י ף ואוספנסקי
מאת :
מוריס ניקול
עמודים : 1540 - 1470
עמוד 1471
בית אמוול (28.4.1951) מהות ואישיות
במטרה לעשות את העבודה פנימית כך שהיא תתחיל לעבוד בתוככם, זה הכרחי ונחוץ לחשוב על רעיון כזה או אחר מתוך הרעיונות הגדולים של העבודה.
כפי שהבחנתם אנחנו תמיד מדברים על זה בהזדמנות כזאת או אחרת.
ה ב נ ה – היא הכוח הכי חזק ועוצמתי אשר אנחנו יכולים ליצור בתוך עצמנו.
אבל, אם אתה שומע בפשטות את רעיונות העבודה בלי לנסות להבין אותם, אז שום חיבורים וקשרים פנימיים לא יכולים להיעשות בין עצמכם לבין המרכזים הגבוהים.
האנשים אומרים : "מה אני צריך לעשות כדי לעבוד על ועם עצמי ?"
עכשיו, אחד מן הרעיונות הבסיסיים של העבודה הזאת הנו כי היפוך צריך לקרות ולהתחולל בתוכנו,
והרעיון הזה מנוסח בכמה מילים כאלו כמו זה שאנחנו אורגניזמים של התפתחות-עצמית וכי אנחנו כאן למטה על הפלנטה הזאת במטרה לייצר את ההתפתחות-הסופית בתוך עצמנו, וזה ממש ברור ומובן מאליו כי אם אורגניזם של התפתחות-עצמית נבא מושלם אז זה לא יהיה אורגניזם של התפתחות-עצמית.
לפעמים אני תוהה האם חלק ממכם כבר הבינו את זה.
אנחנו כולנו כאן למטה כדי לפתח בתוכנו משהו אשר החיים לא יכולים לפתח.
וכאן אתם מסובכים עם העולם ועם העניינים שלו ואולי גם עם הצלחה, אבל זה לא שייך ללימוד של העבודה על התפתחות-עצמית.
החיים מפתחים את האישיות אבל לא את המהות. החלק של האדם אשר יכול לגדול (על-פי ההיגיון של העבודה) זאת היא המהות.
החיים מפתחים את האישיות, וככול שהאישיות היא עשירה יותר, אז ככה אתה יכול לעשות יותר בחיים, וטוב יותר, אבל זה לא עושה בתוככם משהו שיגדל ובזה עוסקת האזוטריות.
אנחנו נולדים עם מהות, ואז אנחנו רוכשים אישיות. אז האישיות הופכת להיות פעילה והמהות מפסיקה לגדול. ולמרות כי רבים ממכם שמעו את זה הרבה פעמים קודם, אני תוהה האם הרהרתם ושיקפתם והגיתם וחשבתם על זה ומהי המשמעות של זה.
כאן יש לכם אדם אשר השיג בחיים דרגה גבוהה אבל הוא עדיין מת בתוך עצמו.
למה הוא מת בתוך עצמו ? כי הכול חיצוני אצלו ואין שום דבר פנימי.
כל ההתפתחות שלו הייתה חיצונית. ולא הייתה לו כל התפתחות פנימית ואשר זה הוא הדבר עליו העבודה מדברת. ואני מבטיח לכם כי כל הלימודים האזוטריים תמיד
דיברו על ההתפתחות-הפנימית הזאת. ובמושגים של העבודה המהות לא התפתחה.
יכול להיות כי יש לכם את האישיות העשירה ביותר אבל שום התפתחות של מהות.
ובמילים אחרות, יכול להיות כי אתם תהיו בחיים האיש הכי חשוב ועדיין תהיו מתים מנקודת המבט של העבודה. ל מ ה ? כי המהות היא מה שהנו באמת אתם.
מה שנולדתם איתו. ואם זה לא מתפתח – אם המהות לא מתפתחת, אז כל דבר אשר יכול להיות כי אתם תהיו בחיים, לא מפצה על חוסר הגדילה של המהות שלכם בתוככם.
אתם נשארתם עם אישיות פעילה ואקטיבית ועם מהות סבילה ופסיבית,
ואפילו כל כך מרוחקת עד כי באופן של העבודה זה נאמר כי אתם מתים.
מתים באיזו דרך ? מתים בתוך עצמכם.
שום דבר לא באמת השתנה בתוככם על-ידי החיים שלכם.
עמוד 1472
הסוד של העבודה הזאת הנו כי המהות יכולה לגדול רק דרך זה שהיא הופכת להיות יותר ויותר מודעת לאישיות ובהדרגה היא רואה מה בתוכך הנו האישיות.
ולפיכך העבודה מלמדת כי אנחנו חייבים להתבונן באישיות, ולהפוך להיות יותר מודעים לה.
כי אם אתם לא מודעים לאיזשהו דבר בתוך עצמכם אז אתם לא יכולים להיפרד ממנו.
דבר מיוחד אחד אשר אותו אנחנו חייבים להתחיל בהתבוננות-עצמית זה לנסות להתבונן
באישיות-המזויפת, אשר היא אף פעם לא אתם.
עכשיו, כאשר אתם מתבוננים בעצמכם ואתם הופכים להיות מודעים, לאיך וכיצד אתם, אז אתם לא יכולים לשנות שום דבר, ואתם חייבים לא להתבונן ב- מה שהוא לא אתם – באישיות שלכם, או האם אנחנו צריכים להגיד באישיות-המזויפת שלכם.
כאן אתם נותנים לעצמכם את ההרגשה כי אתם יותר טובים מאחרים או טובים יותר מאשר אתם באמת ואתם מרוממים את עצמכם, והאם זה באמת אתם ?
אתם מתלבשים בחלקים השונים של החיים אבל האם אתם בטוחים כי זה אתם ?
אז זה הכרחי ונחוץ להגיע להיות מאחורי ה 'אניים' לבושי הפאר האלו כי המהות יכולה לגדול רק מתוך האמת. ואני לא אומר כי הכול בתוך האישיות ובתוך הצד הנרכש שלכם הוא שקרי, אבל הרבה מאוד מתוך זה הוא הנו כך.
ואם אתה אמן או בעל מלאכה אמתי אז זה יזין את המהות.
עכשיו, הנה דבר מסקרן. המהות יכולה לגדול רק דרך האמת.
ואם אתם רוצים לעבור את מה שמלמדת העבודה, אז אתם חייבים לפתח מהות, ולא בפשטות רק להוסיף על האישיות.
נגיד כי יכולנו לראות את האמת על עצמנו, ואשר תודה לאל את זה לא מרשים לנו ולא מאפשרים לנו לראות, אז זה יגרום למהות לגדול מיד.
ואתם תפסיקו להיות פיגורה ואימז' ודמות מעוטרת של עצמכם בחיים ואתם תראו כי זה די מזויף ומלאכותי, או אפילו לגמרי כזה.
עכשיו להיות יכול לצוד ולעקוב אחר רעיון שקרי ושגוי על עצמכם זה מונע מן המהות לגדול.
וזה למה אנחנו מרגישים בודדים. ל מ ה ?
כי אנחנו ממציאים את עצמנו בכול רגע ולא באמת מרגישים את עצמנו.
והבה אחזור על כך פעם נוספת : כל העבודה הזאת מנקודת המבט הזאת היא כדי לגרום
למהות לגדול דרך כך שנהפוך להיות יותר ויותר מודעים לאישיות ונוכל לראות כי זה לא 'אני' וזה לא 'אני הנני'.
אז האם זה יכול להיעשות בחיים ? כן. העבודה אומרת כי זה יכול להיעשות בחיים אם אתם סופגים ומתחילים להבין את מה שהעבודה מלמדת.
כל כך הרבה אנשים הם אומללים בגלל הרעיונות השגויים שלהם על עצמם אשר נגזרים במיוחד מן האישיות-המזויפת. והם ממשיכים לתמוך ולחזק משהו אשר הוא לא באמת הם.
ואז הם ממציאים את עצמם והם לא בהתאמה מבפנים ל- מה שהם המציאו לגביי עצמם.
הבה נשוב אל הרעיון כי אנחנו חייבים למדוט ולהרהר ולחשוב ולהגות בכך הלאה ולנסות להבין, במקום לדעת בפשטות כי האדם נוצר ונברא ונעשה בתור אורגניזמים של התפתחות-עצמית
וכי מן הסיבה הזאת הוא חייב לעשות את האישיות-המזויפת פסיבית וסבילה כדי שהמהות תוכל לגדול.
ואז יש לכם את ההיפוך אשר יכול לקרות ולהתחולל מבפנים, ולא לפתע פתאום אלא אבל בהדרגה, ואשר בו אתם מפסיקים וחדלים להאמין במושג וברעיון ובאידאה שלכם על עצמכם דרך התבוננות על עצמכם.
ואז, משהו מתחיל לגדול בתוככם ואשר לא יכול היה לגדול דרך החיים החיצוניים אלא אבל רק דרך משמעות-פנימית.
ואם אתם באמת טובים באיזשהו דבר אשר נפרד מן האישיות-המזויפת אז זה יזין את המהות,
אבל אם זה מעורבב עם האישיות-המזויפת אז זה לא ייעשה את זה. כי זה היה מלא שקרים.
שקרים הורגים את המהות.
עמוד 1473
עמוד 1473
בית אמוול (5.5.1951)
מאמר על המצב של המרכז הרגשי שלנו כאשר אנחנו ישנים על-פי העבודה
העובדה של הבעת רגשות שליליים גורמת להם לגדול ולצמוח. כל הרגשות אשר עולים מתוך החלק השלילי של המרכז הרגשי רוצים להגדיל את עצמם והמרכז הרגשי מבקש אחר מזון כדי להמשיך להיות שלילי.
לכול אחד ולכולם יש רגשות שליליים, לחלק יותר ולחלק פחות, אבל הבה נגיד כי אם אתם נגטיביים פחות או יותר ונוטים להיות שליליים כלפיי כל דבר ואל כולם, ואתם לא בודקים את זה ועוצרים על זה מתוך שליטה מודעת, אז החלק השלילי יגדל ויגדל עד אשר אתם תהפכו להיות כאלו אשר בלתי ניתן יותר לשאת אתכם וכולם כבר לא יכולים לשאת אתכם מלבד עצמכם.
החלק השלילי של המרכז הרגשי יגדל על מה שהוא אוכל – על מה שמזין אותו ואם אתם מרשים לו להזין את עצמו על רגשות שליליים, אז זה יגדל ויגדל.
כאשר אתם מגיעים לנקודה של התבוננות-עצמית בקשר וחיבור לעבודה, אז אתם יכולים לראות כי אתם לוקחים איזה אדם או איזה מאורע באיזו צורה שלילית ואתם חייבים לנסות לשלוט בכך ולא לתת לדרך אשר בה אתם לוקחים את האדם או את המאורע לרדת למטה ישר אל החלק השלילי של המרכז הרגשי.
השוק המודע הראשון חייב להיות קשור ועוסק בהכרח בלראות איך וכיצד אתם מכניסים פנימה רשמים, אדם מכאני לא יכול לעזור לו או לה כי אין שום דבר אשר נמצא בינו או בינה לבין הרשמים אשר נכנסים ומגיעים מן החיים אם הם לוקחים את הצורה של אנשים ו/או של מאורעות.
אדם אשר הנו שלילי כל הזמן ובהמשכיות הנו באמת אדם חולה מאוד מתוך נקודת המבט של העבודה.
אם יש לך קצת זכירה-עצמית והתבוננות-עצמית אשר מבוססת בתוככם בעזרת העבודה – כלומר אם התחלתם לשים לב איך אתם לוקחים את הדברים ואת הרשמים הנכנסים – אז זאת היא ההתחלה של האפשרות של השתנות ושינוי של ההוויה שלכם.
למרות זאת, למעט אנשים יש את המקום הקטן הזה אשר העבודה מחפשת במיוחד ליצור בתוך כולכם.
רוב האנשים בפשטות טבולים ומוצפים ונסחפים בכול דבר אשר קורה להם, וכך החלק השלילי
של המרכז הרגשי יגדל ויגדל עד אשר האחד הנו באמת ממש חולה מתוך נקודת העמדה של העבודה ואני מתכוון בזה גם כן ובעובדה, אדם אשר נכשל לגמרי בלפתח את עצמו או את עצמה.
עכשיו, תתחילו להרגיש מעט אחראיים למצבים שלכם עצמכם ותתחילו להבין ולתפוש ולהכיר מה אומרת המשמעות של זה כי כולנו נבראנו ונוצרנו אורגניזם של התפתחות-עצמית וכי ההתפתחות-העצמית שלנו תלויה ב-איך אנחנו מתנהגים מבחינה פסיכולוגית, רגשית ורוחנית כלפיי החיים.
אני יכול לקחת מאורע בצורה מכאנית אבל אני יכול גם לקחת את אותו המאורע בדרך אחרת ממש, במודע במקום במכאניות.
כאן מונח ונמצא הערך של העבודה, כי הכוח של החלק השלילי של המרכז הרגשי הנו כוח חזק בצורה איומה ונוראה.
קשה מאוד להתגבר על הנטייה להיות שלילי ואנחנו טיפשים אם אנחנו חושבים אחרת.
כאן אמנם נמצאים מונחים הגיהינום והשטן.
אני חייב להוסיף כי זה חסר תועלת להחזיק ולתחזק גישה מתפטרת או דוחה לגביי כל דבר,
ואשר היא רק שקרית ולא כנה.
ומצד שני, אם אתם מתחילים לתרגל להיות פסיביים, על-ידי עבודה פנימית, לגביי מה שמרגיז ומכעיס אתכם וכד', ואשר זה יכול לגרום לכם לגדול.
עמוד 1474
ללמוד איך וכיצד להיות פסיבי כלפיי אדם או מצב של סיטואציה זאת היא חכמה.
אבל, אני מבטיח לכם כי זה לוקח זמן ארוך לראות מה היא המשמעות של זה.
אבל, הביטוי וההבעה ההמשכית הקבועה והמתמידה של רגשות שליליים, כמו כאשר אנשים צדברים אליכם והם אומרים כי הם לא יכולים לעמוד בדבר כזה או אחר, זה גורם לאנשים ומייצר בהם גדילה המשכית של החלק השלילי של המרכז הרגשי.
עכשיו, הבה נדבר פעם נוספת על למה העבודה מדברת כל כך הרבה על טיהור וזיכוך של המרכז הרגשי. והסיבה לכך היא כי כאשר משנים את המרכז הרגשי ומטהרים אותו מרגשות שליליים אז אתם יכולים להתחיל לקבל השפעות מן הסוג החדש, ואשר יעזרו לכם להבין הרבה מאוד מתוך מה שלא הבנתם קודם.
כאשר המרכז הרגשי שלכם נעשה טוב פחות או יותר על-ידי העבודה שלכם עצמה עליו ולגביו, אז יכולה להינתן לכם עזרה מן המרכזים הגבוהים יותר האלו בתוככם ואשר הם תמיד ערים והם תמיד מדברים אליכם.
ובמילים אחרות, אתה יכול לקבל מהם עזרה. ואני באמת מתכוון כי 'תקבלו מהם עזרה'.
אז, ליהנות מן הרגשות השליליים זה אחד מן החטאים הגרועים ביותר אשר אתם יכולים לבצע בעבודה. המילה 'חטא' במשמעותה היוונית המקורית : "לפספס את הסימן ואת האות".
אם אנחנו רוצים לנסות להתעורר ואשר זאת היא המטרה הגדולה שלנו בסופו של דבר
אז אנחנו חייבים להתבונן ברגשות השליליים שלנו, אשר עומדים ניצבים בדרך הזאת של ההתעוררות ואשר עליה מדבר כל הלימוד האזוטרי.
היכן ש-ליהנות מרגש שלילי ולהזין את זה בתוכנו על-ידי דיבור פנימי, זה ממש הפוך ל- מה שהאחד צריך לעשות כדי לעשות את זה אפשרי להתעורר.
לאחרונה היו כמה שאלות לגביי מהי המשמעות של מטרה.
המטרה הגדולה של העבודה הזאת היא להתעורר מן השינה אשר אנחנו בתוכה.
ואחד מן הכוחות הכי גדולים ועצומים אשר שומר אותנו ישנים זאת היא אהבתנו להיות שליליים.
אז, אם אתם רוצים לעשות מטרה בעבודה, אתם לא יכולים לעשות מטרה ולהתעורר ממש ככה, ואתם חייבים להיות יותר מעודכנים ויותר מלומדים מבחינה פנימית ברעיונות של העבודה, ולראות מה ואיזושהי האהבה המסוימת של להיות שלילי ואיך זה שומר אתכם ישנים.
הדבר המסקרן הנו כי מאחר ואין לנו בכלל מצפון-אמתי אז אנחנו חושבים כי זה ממש בסדר לדבר נגד אנשים וליהנות מדיבור שלילי טוב.
באותו זמן, אני חייב להודות, כי האנשים אשר בעבודה, מרגישים במהרה מאוד לא נוח כאשר הם שליליים ולא אכפת להם או שהם לא דואגים על רגשות כאלו.
לפיכך, מטרה חייבת להיות בלהתחיל לראות בצורה ספציפית איך וכמו מה הוא המרכז הרגשי שלכם ולנסות לעבוד על ועם חלק מן הרגשות השליליים הגרועים ביותר אשר נמצאים מונחים בתוכנו.
הבעיה היא כי כאשר אנחנו מזדהים כל כך בקלות עם הרגשות השליליים שלנו, ובצורה מוזרה ומשונה אנשים חשים לעתים קרובות יותר טוב כאשר הם שליליים.
אחרי איזה זמן מסוים בעבודה זה לא אמור לקרות. הם לא אמורים להרגיש ולחוש טוב יותר אלא אבל הם אמורים וצריכים להרגיש רע יותר ואומללים יותר.
כאשר אתם שליליים אז הכול וכל דבר מאורגן ומסודר בצורה לא נכונה ושגויה.
ואני מתכוון כי האמת והידע של העבודה מסובבים כולם לצד הלא נכון.
עמוד 1475
בית אמוול (12.5.1951) חג וויטסאן
ההכרח והנחיצות ליצור מצב ביניים מתווך בין המרכזים הגבוהים היא כי בחיים הרגילים אנחנו חיים בתוך חלקי התנועה-המוטוריים של המרכזים הנמוכים.
אנחנו בפשטות מדברים ומפטפטים וכך הלאה. ויש אחת או שתי קריקטורות בקשר לכך ואשר הן די מעניינות בתור אילוסטרציות לזה.
כמובן כי אם אתם בנוחות ונוחיות-עצמית ואתם מסופקים מן החיים שלכם אז אתם לא תנסו לשנות את זה.
בכול מקרה ולמרות זאת, זה אפשרי למדיי במשך הזמן דרך מגע עם העבודה, ולמרות כי זה אף פעם לא עלה בדעתכם לעבוד על ועם עצמכם, ולהפוך להיות לא מסופקים עם דרך ההתנהגות המכאנית הזאת, אשר באה ומגיעה מלהגיב אל החיים החיצוניים דרך חלקי התנועה-המוטוריים של המרכזים שלכם.
אז הבה נשקול מחדש, ונבחן ונסקור לרגע את החלקים מוטוריים-התנועתיים של המרכז השכלי כפי שהם הונחו ונמצאים על-ידי העבודה.
החלק הכי מכאני של המרכז השכלי גורם לכם לחזור בהמשכיות על מה ששמעתם ובמיוחד על סקנדלים.
החלק הרגשי של החלק המוטורי-תנועתי של המרכז השכלי מורכב בדרך כלל מסקרנות וזה מה שנקרא על-ידי אדון אוספנסקי סקרנות של קוף או סקרנות קופית.
אז אתם רוצים לגלות למה אדון סמית' לא גר ברגע זה עם גברת סמית'. ואז כמובן הסיפוק של הסקרנות הנו מאוד מספק.
או שוב, החלק השכלי של חלק התנועה-המוטורי של המרכז השכלי מורכב מלעשות תכניות קטנות כגון : "האם אני אלך או האם אני אסע באוטובוס ?"
עכשיו, החלוקה הרגשית והמחלקה הרגשית של המרכז הרגשי משמעותה לדעת ולהבין.
היא לא מורכבת מלרצות לדעת למה אדון סמית' עזב את גברת סמית', ואשר זה הנו מתוך 'אניים קטנים' וזה לא מעניין.
עכשיו, כפי שאמרתי, הסיבה אשר בגללה אנחנו לא יכולים להיות במגע עם מרכזים גבוהים היא כי אנחנו חיים בתוך חלקים קטנים של המרכזים הרגילים שלנו, בחלקים מכאניים.
יש לנו רגשות מכאניים, שנאה ואהבה, סלידות וכד'. וכול עוד האדם לא רואה, וכל עוד הוא לא נהיה בלתי מסופק מעצמו מתוך נקודת המבט הזאת, אז הוא לא יכול לעשות את העבודה הזאת.
כולם וכל אחד מוטרדים ונגועים על-ידי החלקים המכאניים האלו של המרכזים אשר הם כמעט כמו תוכים, ואין להם מאחוריהם כל מחשבה והם מפטפטים כל הזמן.
עכשיו, אם אנחנו נעלה לפתע פתאים באמת הדיבור שלנו, אז הדבר כולו יכול לעשות קשר וחיבור בין המרכזים הגבוהים שלנו לבין המרכזים הרגילים שלנו ובשביל זה, זה הכרחי ונחוץ כי יהיה לנו מתווך, חיבור ביניים, כביכול איזה 'נער משרת' כאילו, ואשר מבין את המרכזים הגבוהים ואת המרכזים הנמוכים.
המרכזים הגבוהים מדברים בשפה שונה ואחרת מן המרכזים הרגילים או הטבעיים ואשר מבוססים על החושים. וזה למה זה כל כך חשוב להתחיל להבין את הדברים בצורה פסיכולוגית, וכמו כן גם באופן מילולי.
התודעה – Mind החיצונית הטבעית חושבת מתוך עדות החושים.
התודעה – Mind הפסיכולוגית הפנימית חושבת מתוך מקור שונה לגמרי.
ואת זה קשה מאוד לתפוס.
ועדיין, באותו הזמן, העבודה אומרת לכם לחשוב בצורה פסיכולוגית ורוחנית ולא לחשוב רק במושגים של החושים החיצוניים. לדוגמא, כאשר אתם חושבים על המצב הפנימי שלכם דרך התבוננות, יכול להיות כי תמצאו את עצמכם בתוך מקום מאוד לא נעים בתוך עצמכם,
עמוד 1476
ולמרות כי אתם נהנים מארוחה טובה עם הרבה יין.
עכשיו, אדם מתעורר יהיה מאוד לא בנוח אם באותו הזמן הוא ער לכך שהוא בתוך מקום רע מאוד בתוך עצמו – כלומר, מבחינה פסיכולוגית.
ואין כל ספק כי זה הרבה יותר טוב כי הוא לא מבחין כי הוא אכן במקום רע בתוך עצמו, כי הוא יכול לקבל קלקול קיבה אם הוא מבחין בכך.
אז זה יותר טוב בשבילו להישאר ישן כלפיי המצבים שלו, וליהנות ולהתמוגג מן הרעיון כי מאוחר יותר הוא הולך לארוחת ערב טובה.
וזה הקושי אשר עומד בפנינו כאשר אנחנו רוצים ליצור מצב ביניים מתווך בין העולם החיצוני לבין עולמנו הפנימי.
יש דברים רבים אותם אני יכול לצטט כאן מן הברית החדשה והישנה אשר עוסקים בקושי הזה.
לדוגמא, יש את האמרה מתוך ספר קהלת, פרק ט' פסוק 10 :
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ--עֲשֵׂה:
וכאן יש לכם לובסטר מופלא. אז תאכלו אותו בכול כוחכם ! כלומר, אל תעשו מזה עניין ובעיה.
ועדיין, באותו הזמן, אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק מזה.
לאדם יש בתוכו שני-2 צדדים – חיצוני ופנימי.
החיצוני שייך לתודעה – Mind החיצונית שלו והפנימי לתודעה – Mind הרוחנית שלו.
במשך זמן ארוך שתי – 2 אלו הן באופוזיציה אחת לשנייה אלא אם כן יש בניהן מתווך ומשמעותו של זה היא כוח שלישי.
כי כל דבר אשר יכול להתערב בתוך העבודה נקרא כוח מנטרל או כוח שלישי.
משמעותו של כוח שלישי זה אומרת להשתתף בשתיהן, בתוך התודעה –Mind הפנימית ובתודעה – Mind - החיצונית.
ואין כל דרך להפריד את שתיהן על-פי השיטה של הדרך הרביעית.
חלק מן האנשים או אנשים מסוימים חושבים כי כל דבר אשר עוסק עם החיים ואנשים מסוימים אחרים חושבים כי כל דבר אשר עוסק עם הדת וחיים רוחניים זה טוב.
אבל, שניהם טועים.
אם אנחנו יכולים לראות את הטוב אשר בשניהם, גם ב- מה ששייך לחיים הפנימיים וגם לחיים החיצוניים אז אנחנו נתקדם כלפיי לפגוש את המתווך הזה.
והנקודה היא כי האדם הטבעי לא יכול לראות את האמת של העבודה הזאת בפשטות כי בכלל אין לו מתווך. אתם מנסים להסביר את האמת של העבודה הזאת לאדם אשר חי בתוך חלקי התנועה המוטוריים של המרכזים ואתם בפשטות לא יכולים לעשות את זה.
אז האם כאשר ברשותך מרכז מגנטי זאת היא ההתחלה של המתווך הזה ?
אני לבטח לא אענה על השאלה הזאת מלבד להגיד כי המרכז המגנטי אם הוא נכון, יכול לראות את ההבדל בין האזוטריות להשפעות החיים. אבל, כפי שאמרתי, אתם חייבים כי יהיה לכם בין השניים את המתווך. אתם לא יכולים לוותר על האחד בשביל השני. אתם חייבים להביא ביחד את שני-2 הצדדים לתוך איזשהו סוג של הרמוניה.
ולפיכך אז, העבודה אומרת כי כל דבר אשר משכיב אתכם לישון הנו רע לעבודה.
על-ידי זה התכוונו כי כל דבר אשר אתם עושים מתוך התודעה – Mind הטבעית החיצונית שלכם ואשר מרדים אתכם ומשכיב אתכם לישון בתוך התודעה – Mind הפנימית שלכם זה הנו רעיון רע.
מה שמעיר ומעורר אתכם זה הנו טוב.
אבל אני חוזר, כי הנקודה עצמה של המסמך הזה היא כי אתם חייבים כי יהיה לכם מתווך בין המרכזים הגבוהים לבין המרכזים הנמוכים.
ואחד מן המתווכים כפי שאתם יודעים זה כי אתם חייבים לצאת מתוך חלקי התנועה המוטוריים – החוצה מן הפטפוט של חלקי התנועה המוטוריים האלו ולנסות להתרכז בעזרת תשומת לב
וללמוד משהו אשר לא ידעתם קודם. מאמץ זה הנו כדי לשים אתכם במגע עם חלקים גבוהים יותר של המרכזים הרגילים ואז יכול להיות כי תשמעו על-פי האיכות של ההוויה שלכם את העקבות של המרכזים הגבוהים. ואז יכול להיות כי תוכלו להבין כי יש לכם שני-2 צדדים.
עמוד 1477
האחד פונה כלפיי המרכזים הגבוהים ואשר לגביהם אתם לא צריכים להטריד את עצמכם אלא אם כן אתם רוצים להתעורר בתוך הרוח הכי פנימית שלכם.
הנקודה המעניינת היא כי חייב להיות שמה מתווך.
ואני תוהה מה ומי הנו המתווך הזה ?
האם נקרא לו בנג'מין ? האם נקרא לו PUER-EATERNUS או 'הגוף הנצחי' או 'האל הילד הנצחי'
(במיתולוגיה זה הנו ' אל – ילד ' אשר הנו צעיר לעד ובפסיכולוגיה זה הנו אדם מבוגר אשר החיים הרגשיים שלו נשארו ברמה של נער מתבגר ואשר ידוע גם כן בתור 'פיטר-פן').
אז, הילד-הנצחי, כפי שקראו לו בזמנים העתיקים ? !
מתווך זה הנו שונה ממש מן המחשבה האינטלקטואלית הכבדה עם הנימוקים והסיבות.
ישוע אמר : "אלא אם כן תהפכו להיות כילדים קטנים, אז בשום פנים ואופן לא תוכלו להיכנס אל
מלכות השמים".
אנחנו דיברנו על המתווך הזה בין העולמות הרוחניים לבין העולמות הפיזיים.
אני חושב כי אחת מן הדוגמאות הראשונות של מהי המשמעות של זה היא שהאדם מוותר על להתווכח איתי בנוגע ל-האם רגשות שליליים הם שגיאה וטעות והוא מתחיל לראות לגביי עצמו
על-ידי תפישה פנימית ישירה כי הם טעות ושגיאה ושוגים בלי כל טיעון נוסף.
לפיכך אני חושב כי המתווך הזה בין החיים לבין המרכזים הגבוהים הנו ממש תמים וחף מפשע אצל כולנו בדרכו שלו, כי הוא לא משתמש בנימוקים וסיבות אלא אבל משתמש בתפישה.
ובפשטות הוא אומר : "זה בבירור טעות ושגיאה". בלי שום וויכוח.
לפיכך אז אתם רואים כי המתווך מחובר וקשור בצורה קרובה מאוד למצפון-הקבור
ואשר רואה בפשטות כי דבר הנו טוב או רע בלי כל סיבה.
עכשיו, אם לא נוצר בתוככם כבר איזשהו מתווך, אז אתם לא תהיו מסוגלים לראות את האמת של העבודה, למרות כי אתם יכולים להיות טובים מאוד באמת של החיים.
בית אמוול (9.5.1951) יופי והילד הנצחי – PUER EATERNUS
לקבל את העבודה הזאת בצורה שלילית זה חסר תועלת. לקבל את העבודה מתוך פחד או מתוך חובה זה חסר תועלת. לקבל את זה מאוד בכבדות וברצינות זה חסר תועלת. לקבל את זה בפורמטוריות זה חסר תועלת.
בטווח הרחוק העבודה חייבת להפוך להיות רגשית. אלא אם כן אתם מרגישים את היופי של העבודה, אלא אם כן אתם חושקים בה בתור משהו מלבב, משהו מלהיב, משהו שאתם אוהבים והוא חביב עליכם אז העבודה לא יכולה ליצור אתכם מגע נכון, ובקצרה זה אומר כי אתם לא יכולים ליצור מגע עם מרכזים גבוהים, ויש יופי מסוים בכול דבר אשר אי אפשר לחקות אותו על-ידי רצינות.
האם אתם חושבים כי זה בכלל יהיה טוב לאדם כמוני לקחת את ריקודי הבלט עד כמה שאני יכול ברצינות, או איזושהי צורה אחרת של תרגול ? אז אני יודע כי אני מגושם ומסורבל וכי תחושת היופי שלי אשר נמצאת בדברים אחרים לא נמצאת בזה.
אנחנו יכולים לראות יופי בדרכים שונות.
שחקני גולף רואים את היופי במכה אשר עשה האלוף, סייפים רואים את היופי בתנועות הסיף שלהם עצמם, שחקני כדורגל רואים את היופי בלכדרר את הכדורגל, שחקני קריקט רואים את היופי בחובט ובזורק, וכך הלאה באלף-1000 דרכים שונות.
אדם אשר לא רואה בכלל יופי אז אין לו את הקישור אשר מחבר את המרכזים הגבוהים למרכזים הנמוכים.
עכשיו, לראות את היופי במשהו זה לאהוב אותו.
אני יכול ללכת אל משחק הקריקט במשך כל העונה בגשם שוטף אבל אף פעם לרגע לא אחוש כי זה בגלל תחושה של כפייה.
עמוד 1478
כי תחושה של יופי היא לא תחושה של חובה.
אם אנחנו מרגישים וחשים כי משהו הנו מאוד יפה אז אנחנו רוצים ומצווים אותו.
אבל, אם אנחנו עושים את העבודה הזאת מתוך תחושה של חובה אז אנחנו תפשנו את זה לא נכון.
למרות כי בהתחלה אנחנו יכולים להתחיל בצורה כזאת.
הבה אגלה לכם סוד קטן. זה נפלא מאוד כאשר אתם תופשים ומבינים כי יש לכם את הזכות לא להיות שליליים. זה נפלא מאוד. ותבחינו במילים " זה לא כי אין לכם את הזכות לא להיות שליליים". וזאת היא התנסות יפה מאוד. ובהקשר לכך ניקח עכשיו את נושא ההזדהות.
אני בפשטות אומר לכם כי זה נפלא להזדהות עם הדברים אשר איתם אתם מזדהים.
אני אעשה מעצמי הקורבן כך שתוכלו לחוש ולהרגיש נעלים ממני.
נגיד כי ברגע הזה כאשר אני מתבונן בעצמי אז אני מבחין כי אני מזדהה עם התהייה לגביי האם אני צריך להשיג ולהביא בקבוק נוסף של תרופה, האם התרופה באמת עוזרת לי ומיטיבה עמי, והאם אני צריך לאכול ממנה פחות או אולי יותר, והאם אני צריך לנסוע הרחק למען הבריאות שלי למשך איזה זמן, והאם אני צריך להזמין חליפה חמה חדשה לקראת החורף הבא, והאם אני באמת צריך או אמור להפחית את העישון שלי, והאם לאדון X יש איזשהו ערך בעבודה או האם יש לאדון Y ...
האם אני צריך להניח את כף רגלי ולדרוך במקום זה או אחר, וכך הלאה.
עכשיו, זה הנו באמת רזומה של כוח ההתבוננות העצמית שלי באותו הזמן, ואשר כולכם אמורים שיהיה לכם. עם כל הדברים האלו אשר אותם הזכרתי בתור הקורבן, אני מזהה ומזדהה איתם במידה מסוימת, וכל זה לוקח ממני כל הזמן כוח ואנרגיה.
עכשיו, זה דבר יפה מאוד להבין ולתפוש כפי שאתם אמנם אחרי איזה זמן ואתם לא צריכים להזדהות עם הדברים הקטנים האלו. ואני אומר כי זה דבר יפה מאוד כי תהיה לכם את ההבנה והתפישה וההכרה הזאת. בתור עניין של עובדה הבה אגיד לכם כי אני לא מזוהה בקשר לדברים האלו אשר הזכרתי אבל הם הדברים אשר איתם נהגתי להזדהות.
אבל, כמובן כפי שהנכם יודעים, יש תמיד את השאלה, האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות מקרר או מכונת כביסה ומי יהיה טוב יותר ?
עכשיו, כל פעולה של אי-הזדהות חוסכת כוח ועוצמה.
וזה דורש פעולה מודעת אשר משמעותה בפשטות כי אתם הופכים להיות מודעים כי אתם בהזדהות עם משהו וכי אתה שואב מכך כוח ועוצמה ואתה מפסיק להזדהות.
הזדהות משמעותה כי נלקח ממכם כוח ו/או עוצמה.
המשמעות של לא להזדהות אומרת לקחת בחזרה את הכוח ואת העוצמה ואת האנרגיה מתוך מה ש-איתו הזדהית.
עכשיו, אתם לא יכולים לא להזדהות בלי דרגה מסוימת של זכירה-עצמית.
כפי שאתם יודעים, החיים החיצוניים גורמים לנו להזדהות בכול מקום ובכול נקודה ובכול מצב.
אתם הולכים וצועקים וצורחים בטורניר כדורגל או אתם בפחד כי אתם מודאגים לגביי המצב בקוריאה. אבל, זה ממש חסר תועלת.
אתם לא יכולים ללמוד כלום מלהיות מזוהים. ובעובדה, זה עוצר אתכם מלהיות יכלים להבין איזשהו דבר. ככול שאתם יותר מזדהים עם מישהו בכדי לנסות לעזור לו אז ככה אתם פחות תבינו אותו.
לפיכך, אני אומר לכם כי יש יופי גדול בלהבין ולתפוש כי ההזדהות כפי שאומרת העבודה, זה הנו הרגש היחיד אותו אנחנו מכירים, הרגש של להיות בהזדהות.
ואני חוזר, יש יופי גדול בלהבין ולתפוש כי זה לא הכרחי ונחוץ להיות בהזדהות וכי יש לכם את האישור ואת העידוד של העבודה לא להזדהות.
וכאן מונח ונמצא יופי גדול ועצום ויש לו משהו אשר נוגע לבסוף בלהתחבר ולהתקשר עם המרכזים הגבוהים.
עמוד 1479
ואני אחזור על כך שוב. זה לא רק כי אתם חייבים לא להזדהות, כי זה שם את זה בצורה של דיבר או דיברה וציווי. ואין בעבודה דיברות ו/או ציוויים מן הסוג הזה.
היופי נמצא ומונח בלהבין ולתפוש כי " יש לכם את הזכות לא להיות שליליים " – ובלי ההבנה והתפישה הזאת אתם לא יכולים לזכור את עצמכם.
כל זכירה-עצמית עוסקת בעובדת הירידה אל כדור הארץ והחיים כאן ואשר זה לא בהתאמה עם הדבר אשר ממנו ירדתם, ומשהו בתוככם יודע את זה – כלומר, משהו בתוככם לא שכח את זה ומשמעותו היא כי 'זה זוכר את זה'.
הזדהות עושה את הכול מכוער ומגעיל. אבל, תחושת יופי מחברת אותנו אל שני-2 העולמות של הרוח ושל החומר. וכך היא חייבת להיות קשורה אל הילד הנצחי – PUER EATERNUS.
בית אמוול (26.5.1951) ההבדל בין שקילה פנימית ושקילה חיצונית
לאחרונה דיברנו על העבודה מנקודת העמדה של המרכז הרגשי, וכך זה מראה אם הרגשות הם שגויים ולא נכונים אז אנחנו מקבלים את העבודה בצורה לא נכונה, ודיברנו על רגשות נכונים בקשר לרעיונות של העבודה כי כפי שנאמר, אם אתה מפחד, אז אתה לא יכול לקבל את העבודה הזאת כך שהיא תהיה מאורגנת ומסודרת בתוך עצמך.
עכשיו, דיברנו על שניים-2 מן הרעיונות הגדולים של העבודה – כלומר, רגשות שליליים והזדהות – ובקשר לרגשות שליליים זה נאמר כי " יש לנו את הזכות לא להיות שליליים ".
ובפרשנות שלי הרחבתי את זה ואמרתי כי : " יש לנו את הזכות לא להזדהות ".
וזה הדבר שהכי קשה לנו לקבל.
היום אנחנו ננסה לדבר על שני-2 רעיונות גדולים אחרים של העבודה – כלומר, שקילה פנימית (חשבונות פנימיים) ושקילה חיצונית.
כפי שאתם יודעים, העבודה אומרת כי אנחנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו דרך שקילה-פנימית (חשבונות פנימיים). והעבודה אומרת גם כי אנחנו חייבים להחליף את השקילה הפנימית (חשבונות פנימיים) בשקילה חיצונית.
עכשיו, מה המשמעות של זה בשבילכם ? אני מדמה כי המשמעות של זה היא קטנה מאוד.
כי רובכם חושבים כי שקילה פנימית או חשבונות פנימיים זה שקילה חיצונית, ואני יכול להבטיח לכם כי אני לבטח לומד הרבה מאוד מן ההבדל בין שני-2 אלו, ואשר לא יכולתי לראות את זה קודם.
עכשיו, כאשר אתם שוקלים מבפנים או עושים חשבונות פנימיים אז אתם מזדהים, וכאשר אתם שוקלים חיצונית אז אתם לא מזדהים.
לפני כמה שנים דיברתי למרבית המזל עם אישה אשר אמרה שהיא מביאה כל חתול תועה שהיא מוצאת אל הבית שלה כדי לעזור לו להתקדם ולהמשיך בחיים והיא חשבה כי זאת היא שקילה חיצונית. יכולתי להגיד לה – אבל ממש לא עשיתי את זה – למה את לא שוקלת את בן-הדוד שלך אשר יש לו שישה-6 ילדים ואין לו כסף ?
היא לא ראתה כי כל הכסף שהיא נותנת לחתולים יכול היה להינתן לבן-הדוד.
עכשיו, האם זאת שקילה פנימית (חשבונות פנימיים) או שקילה חיצונית ? ואני אשאיר לכם לענות על כך.
עמוד 1480
עכשיו, הבה נדבר ברצינות על ההבדל בין שקילה פנימית (חשבונות פנימיים) לבין שקילה חיצונית.
כאשר אתה שוקל פנימה ואתה עושה חשבונות פנימיים אז אתה רוצה כי זה יהיה בדרך שלך, ואתה מאוד נדיב ואדיב ונחמד אל האנשים אשר מעריכים אותך במיוחד אם אתה יכול להפיק מהם תועלת קטנטנה.
אבל, כאשר אתה צריך להתמודד עם אנשים אשר לא במיוחד מסכימים איתך ואתה רוצה ללמד אותם את העבודה, אז אתה צריך לתרגל שקילה חיצונית. והאדם יכול להגיד: "אני לא באמת מחבב אותך".
ועדיין, אתה יכול להמשיך לחשוב כי האדם הזה מועיל לעבודה. ואז אתה חייב לזוז מן השקילה הפנימית והחשבונות הפנימיים אל השקילה החיצונית.
כל שקילה חיצונית היא מודעת.
כל שקילה פנימית וחשבונות פנימיים הם מכאניים. כאשר איש או אישה מעדיפים את חברתך אז אתה שמח כי אתה חושב שאתה שוקל חיצונית.
אבל, זה בכלל לא כך, כי אתם בפשטות מסופקים מן האהבה-העצמית שלכם. ובמקרה כזה העבודה שלכם בתור מורים תהיה חלשה מאוד.
נגיד כי אני חושב כי יש ערך להביא איש או אישה אל העבודה ולמען העבודה – כלומר בשביל הקו השלישי של העבודה – ונגיד כי האנשים האלו לא אוהבים אותי וסולדים ממני ומעירים כלפיי הערות גסות ובאותו הזמן אני רואה כי האנשים האלו מועילים לעבודה, אז אני כבר לא עושה יותר חשבונות פנימיים ושקילה פנימית – כלומר, לחשוב איך ועד כמה הם דיברו עליי בצורה רעה – אלא אבל אני חושב על הקו השלישי של העבודה ולכך אני לפיכך שקול שקילה חיצונית.
לשקול חיצונית איש או אישה אחרים זה לא לחשוב עליהם מתוך מה שאתה רוצה – כלומר,
מתוך האהבה-העצמית שלכם או מתוך האינטרס העצמי שלכם.
שקילה חיצונית אומרת ומשמעותה היא לשים את עצמכם במקומו של אדם אחר.
שקילה פנימית וחשבונות פנימיים זה לשים את האדם האחר במקום שלכם, ואשר זה בפשטות אומר "ציפורן חודרנית" – וזה מציין כי אתם בפשטות מפחדים להילחם למען העבודה.
אבל, אם אני הייתי אומר לעצמי כי אני הייתי רוצה את האדם הזה למען עצמי אז אני הייתי שוקל שקילה פנימית ועושה חשבון פנימי. ואם אני אחשוב כי אני הייתי רוצה את האדם הזה למען העבודה אז אני הייתי שוקל שקילה חיצונית או קרוב לוודאי כי זה היה כך.
אנשים אשר אתם מביאים לעבודה לא בהכרח אמורים להגדיל את ההערכה העצמית שלכם כי הם אוהבים אתכם. אם יש לי אדם קשה שאני לוקח ואני חושב שלאדם הזה יש איזושהי תועלת בעבודה אז אני אצטרך לשקול אותו חיצונית בנפרד מיהירות וגאווה או רגשות עצמיים.
ואז אני אהיה מסוגל ללמוד אותו. לשים את עצמי במקומו ולראות מה הם הקשיים שלו וכד'. וזאת תהיה פעולה ברורה, מודעת ומוגדרת.
אנחנו דיברנו על רגשות שליליים ועל הזכות כי הם לא יהיו לנו. ואז, דיברנו על הזדהות והמשכנו לשאת את אותו הרעיון כי יש לנו את הזכות לא להזדהות.
בהתייחס לשקילה פנימית היא תמיד מבוססת על הזדהות, וכך יש לנו את הזכות לא לשקול פנימה ולא לעשות חשבונות פנימיים, אבל שקילה חיצונית 'אף פעם' לא מבוססת על הזדהות כי זאת היא פעולה מודעת.
כפי שאמרתי קודם במסמך הזה, שקילה פנימית וחשבונות פנימיים זה מכאני ושקילה חיצונית היא מודעת. ואז, אם אתם רוצים להגדיל מודעות, אתם חייבים לשקול את מה שהעבודה אומרת על השיטות ועל האמצעים לעשות את זה.
עמוד 1481
בית אמוול (8.6.1951) זכירה – עצמית
בקשר לנחיצות ולהכרח של לראות את היופי ברעיונות העבודה רק כאשר הם נופלים על המקום הנכון בתוכנו, הבה ננסה עכשיו לגשת אל הרעיון היפה והנעלה ביותר – כלומר, הרעיון כי אנחנו חייבים וצריכים לזכור את עצמנו.
רעיון זה יש לו דחיסות כל כך גדולה של משמעות עד כי זה בלתי אפשרי להתמודד עם זה באופן מסכם. אבל, בפעם אשר בה אתם מתחילים להבין כי המשמעות של חיי האדם על כדור הארץ, זה כי בני האדם וכמובן גם בנות האדם נבראו ונוצרו בתור אורגניזם של התפתחות-עצמית – אז אתם יכולים להעריך בצורה טובה יותר מה קרה למין האנושי וכי האדם חי במצב רע מאוד של חיים והוא מלא שנאה וקנאה ושקרים ואלימות.
הסיבה היא כי האדם לא זוכר את עצמו, כי הוא נפל אל תוך שינה ונרדם בחיים ולפיכך הוא נשלט על-ידי רגשות שליליים. ומן הסיבה הזאת העבודה אומרת כי כולנו נשלטים על-ידי שינה היפנוטית ואלא אם כן ננסה להתעורר בתוך עצמנו, כל אחד מאיתנו בנפרד, אז אנחנו נישאר בתוך שינה ומתחת לכוח של השינה ההיפנוטית הזאת, והיכן שאנחנו נשלטים על-ידי השפעות שגויות לחלוטין, ואחת מן הראשיות בהן מורכבת מן האפקט של רגשות שליליים עלינו.
אז יש לנו כאן דיאגרמה, ועליה אני שוב מזכיר לכם, את המצבים השונים של האדם ביחס להיותו ער ו/או ישן. שני-2 אנשים ישנים אף פעם לא יבינו אחד את השני.
אבל שני-2 אנשים אשר מנסים להתעורר דרך הרעיונות של העבודה הזאת יכולים להתחיל להבין אחד את השני. והדיאגרמה היא כזאת והיא נקראת הדיאגרמה של ארבעת-4 השלבים והרמות של המודעות.
4 הרמות של מודעות
4 אדם ער .........................................................................מודעות אובייקטיבית
3 אדם מתעורר....................................................................זכירה-עצמית
2 אדם ישן .............................................מה שנקרא מצב של ערות (שינה פסיכולוגית)
1 אדם ישן .............................................................. שינה פיזית
מן הדיאגרמה הזאת אתם יכולים לראות כי האדם – כלומר המין האנושי – לא ער.
הוא חי במצב השני של מודעות.
עכשיו, נגיד כי האדם חי במצב הרביעי של מודעות – המצב של מודעות אובייקטיבית – אז הוא לא יהיה צריך לתרגל שקילה חיצונית או זכירה-עצמית, כי הוא ייראה את הדברים כפי שהם באמת על עצמו ובאחרים, והוא יהיה אדם ער במלאות, ואשר זוהי המטרה של כולם בעבודה הזאת כאשר הם מתחילים להבין לאיזה כיוון היא מובילה.
זה מן הסיבה הזאת כי זה הכרחי ונחוץ לעשות כל יום את העבודה על שלושת הדברים הקודמים אשר הוזכרו בשלושת המסמכים האחרונים – כלומר,
רגשות שליליים, הזדהות ושקילה פנימית או חשבונות פנימיים.
וכפי שאמרתי במקרה אחר, בכלל לא קל לעבוד על הדברים האלו או לעבוד נגד הדברים האלו,
אבל, אם יש לנו את המטרה של העבודה שהיא להתעורר אז זה הופך להיות מעט קל יותר לעבוד נגדם.
עמוד 1482
כי מראים לאחד מבפנים כיצד הם שומרים את האחד ישן – כלומר, במצב אשר נקרא
"מצב הערות של מודעות". וכאשר אתם מתחילים להתעורר אז כביכול יש לכם לכאורה שני-2 שעונים. האחד מראה על זמן אחד והשני מראה על זמן אחר.
אבל, לכולנו יש שעון מיושן אם אנחנו ממשיכים לחשוב באותה הדרך בה חשבנו.
אך יש לנו שעון חדש אם אנחנו מתחילים לעבור מתנויה או לשנות את החשיבה שלנו.
עכשיו, אם נחזור אל זכירה-עצמית, אז אני אגיד בקצרה פעם נוספת, את מה שכבר אמרתי לעתים קרובות, כי אתם חייבים להבין מתוך מה שהעבודה מלמדת כי אנחנו ירדנו מתוך רמה גבוהה מאוד מוחץ למערכת השמש, וירדנו והתדרדרנו דרך העולמות הפלנטריים אל כדור הארץ והוקפנו ונעטפנו בבשר ודם, ואז הפכנו להיות מהופנטים על-ידי החיים האלו, ועם דברים של העולם ואהבה-עצמית וכל השאר אשר החלו לשלוט בנו.
ועדיין, יש משהו בתוכנו אשר החיים האלו לא יכולים לספק בשום צורה ובשום פנים ואופן על-ידי איזשהם עושר וכבוד או איזשהם דברים כגון אלו.
זה השלב הראשון כלפיי זכירה-עצמית. ואם אתם לא יכולים להבין ל- מה אני מתכוון אז אתם חייבים לשאול מישהו אחר. כי זה נראה לי ממש פשוט וברור ל- מה אני מתכוון.
ולסיום, כולכם חייבים להבין כי העבודה הזאת היא כדי לייצר בתוככם משהו חדש בשתי-2 הממלכות של החשיבה ושל הרגש. וקודם כל אתם שומעים את העבודה הזאת וזה כמו לגדל כמה עלים.
ואז, אתם מתחילים להרגיש ולחוש את היופי של העבודה, וזה שקול לפריחה, ואתם רואים הרבה יותר מ- מה שראיתם במצב העלים. לבסוף מגיע השלב של הפרי, ואשר בו אתם חייבים לייצר ענבים.
וזה אפשרי רק כאשר אתם רואים את הטובות של הדרך הגדולה ואתם רוצים ומצווים אותה,
כי אחרת זה יכול להיות כי אתם תייצרו ענבים חמוצים או רגשות מרים.
ואני רק יכול להגיד כי יותר מדיי אנשים הם 'מעלעלים' – כלומר, הם רק מגדלים עלים.
מן הסיבה הזאת הדגשתי לאחרונה כי אתם חייבים לנסות לראות בתוך עצמכם ובתוך לבבכם את המשמעות של העבודה ואת הטובות שלה.
אם אתם רעים ושונאים, אז לא יכול להגיע שום פרי. כי "בפריים תכיר אותם".
האם האדם אוסף ענבים מן הקוצים ?
אדם אשר הוא שלילי ולא נעים וקוצני ודקרני, הוא כמו קוץ – אשר לא מניב פרי מלבד ענבים חמוצים, אז זה הכרחי ונחוץ לעבוד על ועם ההוויה של האחד – כי אחרת אין באפשרותה של העבודה הזאת לייצר פרי טוב.
אז אנחנו מתחילים עם 'עבודה על ועם עצמך'.
בית אמוול (16.6.1951) הסוס המרכבה והנהג
במשל העבודה על הסוס, המרכבה והנהג-הפרש, אנחנו בהשוואה לפרש-הנהג אשר יושב בפאב ומבזבז את כל כספו על משקאות. כלומר, הוא ישן עמוקות בתוך האשליות וההנאות, השנאות והפנטזיות, עד למטה לרמה הזאת אשר בה כל האנרגיות שלו נשפכות בלי כל מעצור.
עמוד 1483
הנהג שכח כי הוא נוצר ונברא להיות נהג וכי יש לו למעשה ממש מרכבה אמתית וסוס אשר מחכה לו, אך מעבר ומעל לרמה של המצב אשר הוא מאפשר לו דרך – כלומר, מחוץ לפאב.
האנרגיות שלו נגמרות בפאב, היכן שהן אמורות שיהיה להן את שלב הסיום בבית ובמרכבה קודם כל ורק את העודף או את השארית אשר לא בשימוש תעבור אל הסיום הנמוך יותר.
כדי שזה יתחיל לקרות, הנהג חייב להתחיל להתעורר מעט ולהתנדנד אל החלון ולהביט החוצה כפי שזה ולהסתכל לכאורה על המראה אשר בחוץ וזה ייקח לו הרבה שנים להבין ועוד יותר שנים ייקחו לו כדי לרכוש את כוח ההבנה בשביל לעזוב את הפאב ולהתחיל ללכת ולחשוב ולפעול מבחוץ לו.
תבחינו כי במשל הזה מוצגות שתי-2 רמות, הרמה הנמוכה המוצגת על-ידי הפאב והרמה הגבוהה
המיוצגת על-ידי מה שמבחוץ.
הנהג של המרכבה צריך לזוז ולנוע מן הרמה האחת אל השנייה, אבל, כפי שציינתי זה עניין ארוך ממש. וזה תלוי בפעולה ההדרגתית של העבודה עצמה על האדם, כך שהכי נמוך והכי הקל וכך גם הכי מכאני בתוכו, מתחיל להפוך להיות חסר טעם.
כי אם הטעם יישאר אותו דבר אז גם האדם יישאר אותו דבר.
עכשיו, כאשר האנרגיות כבר לא נשפכות יותר למטה בלי כיוון, אל הרמה של הפאב, אלא אבל מסתיימות באופן חלקי ברמה של הסוס והמרכבה אז העבודה מתחילה להיות משהו אמתי במקום משהו דמיוני. ואז האחד מתחיל לראות לגביי מה זה.
והחיים בפאב גם מתחילים להיראות כאילו הם מתחתכם – והם אכן כך.
ואז אתם מחולקים לשניים-2 – צד גבוה וצד נמוך – ואשר בלעדיהם אף אחד לא יכול להשתנות.
ועדיין, יש רמה או שלב גבוה יותר של סיום מעל הסוס והמרכבה, וכאשר זה נוכח אז מופיע האדון-המסטר.
אבל הרבה לפני זה, הנהג של המרכבה חייב לעלות על הדוכן של המרכבה ולקחת את המושכות ולראות כי הבלמים שלו עובדים.
בית אמוול (14.8.1951) מאמר על חשיבה פנימית (חלק 1)
ככול שהעבודה הופכת להיות יותר פנימית אז אנחנו רואים בתוכה יותר. והיכן שראינו דבר אחד עכשיו אנחנו רואים כמה דברים. התפתחות זאת של הבנה היא בגלל חלקים פנימיים יותר של מרכזים אשר מתחילים לפעול.
החלקים החיצוניים של המרכזים – כלומר, אלו אשר נקראים חלקי התנועה המוטוריים או המכאניים מקבלים את הרעיונות של העבודה בדרך שטחית וכללית.
והם לא רואים כי כל רעיון מכיל הרבה דברים ואשר ממרחק הם נראים כמו דבר אחד.
אז לפעמים, אנשים אומרים : "אדם זה או אחר דיבר ואני ראיתי דבר אחד או שניים בדרך חדשה ממש". וזה מה שאמור לקרות אם העבודה התקבלה דרך הסכמה פנימית, אשר תלויה בהערכה.
אבל, היא לא יכולה להפוך להיות ניסיון והתנסות אם אין כל הסכמה פנימית, כי התנועה פנימה חסומה על-ידי חוסר הסכמה.
עמוד 1484
כאשר דבר אחד נפתח לתוך יותר דברים וכן הלאה בצורה אשר הולכת וגדלה אז האינטליגנציה של העבודה גדלה בתוך האדם הזה. והוא יכול לחשוב כי זאת היא האינטליגנציה שלו עצמו.
בכול מקרה, הוא מתחיל לראות בצורה מעשית ופרקטית מה הכוונה כי הרעיונות אשר יכולים לפתח את האדם הפנימי – כלומר, לימודים אזוטריים הם בהשוואה לזרע קטן אשר גדל לעץ גדול,
או לנביעה פורצת של מעיין מים חיים.
אבל, זה יכול לקרות, כי האדם אשר שומע דרך נוספת של להסתכל באחד מן הרעיונות של העבודה יכול לחשוב כי זאת היא סתירה והוא נעלב ונפגע. כמובן כי אין כל סתירה בלפתוח את הדברים ולגלות עוד ועוד יותר מן החלקים המרכיבים את זה ואשר כולם ביחד מתאימים לשלם.
לחוש ולהרגיש נפגע ונעלב זה סימן של תודעה-Mind אשר עדיין נשלטת על-ידי קנאה.
זה הכרחי ונחוץ כי נראה בהתחלה את העבודה בדרך מסוימת.
מאוחר יותר, אם אנחנו מעריכים אותה בנפרד מן הערכים של החיים, אז אנחנו רואים אותה בדרך אחרת ואז שוב בדרך אחרת, וכך הלאה ללא סוף.
אז אנחנו אף פעם לא יכולים להכיר ולדעת את העבודה בתור משהו אשר אותו דמיינו בדיוק כפי שאנחנו לא יכולים להכיר אמנות.
ועם כל תובנה חדשה הפנימי והחיוני והמהותי בתוכנו מתפתח כלפיי המשמעות האינסופית והבלתי נדלית של המרכזים הגבוהים ואת מה ומי שהיינו ואשר לקחנו בתור עצמנו, זה הופך להיות פחות ופחות בעל ערך, ויותר ויותר מרוחק מן המודעות שלנו.
כל זה הנו מאוד קשה או בלתי אפשרי בשביל התודעה-Mind הקשיחה והמילולית והפורמטורית.
בית אמוול (18.8.1951) מאמר על חשיבה פנימית יותר (חלק 2)
כל דבר אשר אנחנו רואים נגרם על-ידי משהו כי אחרת זה לא היה יכול להיות קיים.
אנחנו חיים בתוך עולם של השפעות ותוצאות, סיבות ומסובב. עולם התופעות, העולם כפי שהוא נראה, עם כל האובייקטים השונים שלו בצורתם ובצבעם, וזה הנו עולם של השפעות ותוצאות וסיבה ומסובב. והגורם של כל התוצאות וההשפעות האלו הוא בלתי נראה.
כי הגורם מונח מאחורי התוצאות. וזה לא מיד ברור לחושים. אבל, יכול להפוך להיות כך עבור התודעה – Mind.
הקשר בין הגורם והתוצאה או הסיבה והמסובב הנו מסתורי, הגורם והתוצאה או הסיבה והמסובב הם ברמות שונות.
עכשיו, זה ברור כי זה הכרחי ונחוץ לחשוב על הגורם והסיבה של כל דבר – כלומר, להשתמש בתודעה-Mind. לדוגמא, בסיפור בלשי מסופר על גופה כלומר גוף מת. זה גורם ותוצאה או סיבה ומסובב אשר הם ברורים לגביי החושים. אבל, הסיבה והמסובב הם לא ברורים באותה הדרך.
ורק השימוש בתודעה – Mind יגלה אותם.
כלומר, את הרמה או את המישור של הגורם והסיבה אשר הם שונים מן התוצאה אשר מיוצגת
על-ידם. וכאן כמובן יש אינסוף טעויות פורחות ומשגשגות, כי ההשפעה והתוצאה והמסובב ניתן לייחס אותם לסיבה ולגורם לא נכונים.
עכשיו, אם היינו יכולים לחשוב מתוך גורמים או סיבות נכונות, אז היינו זזים ונעים לכיוון של מחשבה פנימית יותר, אשר רואה יותר.
בתוצאה או מסובב אחד יש הרבה סיבות וגורמים. וכאשר אנחנו לוקחים את עצמנו בתור הוויה אחת אז אנחנו חושבים מתוך תוצאה ומסובב ומתוך הופעה כאשר אנחנו מבינים ותופשים כי אנחנו הרבה הוויות שונות, אז אנחנו מתחילים לחשוב מן הרמה של הגורמים והסיבות.
ובקצרה, אנחנו מתחילים לחשוב בצורה יותר פנימית. וכך במקום לראות הוויה אחת אנחנו רואים הוויות רבות. העבודה לוקחת אותנו אל הכיוון הזה.
עמוד 1485
חלק 3
אבל, יש סוג של חשיבה אשר הנו אפילו עוד יותר פנימי וזה לחשוב מתוך 'התכלית והמטרה'.
תכלית ומטרה, סיבה גורם ואפקט או תוצאה יוצרים שלשה-3 (סיבה, גורם ותוצאה).
המסובב או הגורם והתוצאה לא יוכלו להיות קיימים בלי התכלית והמטרה.
התכלית והמטרה הם הגורם של הגורם והסיבה וכך גם התוצאה או המסובב.
כלומר, התכלית והמטרה נכנסות לתוך הסיבה והמסובב והגורם והתוצאה.
אתם רואים את הכיסא הזה לפניכם. אז מה אתם רואים ? אתם רואים תוצאה ומסובב.
אז מה הייתה הסיבה והגורם שלה ? הסיבות האפקטיביות היו רבות – סדנת הנגרייה, העץ, הכלים והנגר. אבל, מה הסיבה של הסיבות או הגורמים ? הסיבה של הסיבה הייתה המטרה, ותכלית המטרה הייתה כי מישהו רצה משהו שיהיה נוח לשבת עליו.
יכול להיות כי נראה לכם כי המטרה והתכלית הם אחד. הגורמים והסיבות אשר הניעו את המטרה והתכלית היו רבים (אבל, הם נבררו והופשטו לפשוטים יותר בגלל ולפי האינטליגנציה אשר בפעולה) התוצאה וההשפעה והמסובב הם שוב 'אחד'.
לחשוב מתוך מטרה ותכלית זה יכול לפיכך להיראות חשיבה צרה.
אבל, זה לא כך.
כל מטרה ותכלית היא מסוימת בתוך התכלית והמטרה האוניברסאלית.
והתכלית והמטרה האוניברסאלית הם בתוך כל אחד מסוים, אז כך המטרה והתכלית הם אינסופיות.
אדון אוספנסקי הגיע קרוב לאינסופי בלהפוך להיות מודע לאוניברסאלי אשר בתוך מאפרה
והוא הרגיש את הסכנה.
אם אתם משקפים וחושבים ומהרהרים בסיבה ובגורם של כל דבר אז תרגישו את דריסת הרגל שלכם על-פי ההיגיון כי דריסת הרגל שלכם מחליקה וחומקת ממכם.
ועדיין, זה נכון ואמתי כי בכול רגע בזמן הכול הנו היכן שהוא והיכן שהוא חייב להיות.
תנו למודעות שלכם להתרחב כדי שהיא תוכל לראות את זה.
הפלנטות הן בדיוק היכן שהן ממש.
הציפורים המעופפות נמצאות היכן שהם כרגע בדיוק. עלי התה בספל הם היכן שהם בדיוק.
הקלפים על השולחן והקוביות הם בדיוק היכן שהם. פרקי העצמות על החול – הכול נמצא היכן שהוא וחייב להיות כך ברגע הזה של הזמן.
האוניברסאלי נמצא בכול דבר וכל דבר הנו בתוך האוניברסאלי, ועדיין כל דבר הנו שונה והאוניברסאלי הנו אחד ואותו דבר.
קראתי כי זה נאמר על המלאכים כי הם מסוגלים להבין את האדם השלם מתוך שערה אחת מראשו ואין כל ספק כי גם אנחנו אמורים להיות מסוגלים לעשות משהו דומה מתוך טביעת אצבע.
לראות את היקום בתוך המאפרה זה להיות מודע לתכלית ולמטרה.
דבר אחד הופך להיות רבבות.
אבל, מחשבות אלו קשות מאוד, ולחשוב במושגים של 'תכליות ומטרות' זה הכי טוב כי נחשוב, נגיד כי האדם נברא בתור אורגניזם של התפתחות-עצמית ובתור התכלית והמטרה שלו ונבחין כיצד רעיון כזה מסדר ומארגן את מחשבותינו מחדש ועושה אותן פנימיות יותר.
במכון בצרפת נתנו לנו תרגיל. בהסתכלנו נגיד על קופסת גפרורים, היינו צריכים לחשוב על המקור שלה ועל הגורם והסיבה למקור של זה בתור התחלה. אני שכחתי עכשיו מה הם הצעדים, אז אולי אני אזכור אחד או שניים.
מאמר מוסף
אנחנו חייבים להמשיך ולחבר ולקשר יותר חלקים פנימיים של מרכזים עם הגדלה של משמעות.
התודעה-Mind הפורמטורית לגמרי משתמשת בחלקים חיצוניים של מרכזים.
מתוך הסיבה הזאת נשארים הרעיונות של העבודה סטריליים – כלומר, הם לא גדלים ומתרחבים במשמעות. וכאן נכנסת השאלה של הערכה של העבודה.
עמוד 1486
חלקים רגשיים של מרכזים רואים הרבה יותר מאשר חלקי המוטוריים-התנועתיים של המרכזים.
חלקים שכליים רואים עוד יותר אפילו ולבסוף אף מתחברים אל המרכזים הגבוהים אשר רואים רבבות של דברים בתוך מה שהחלקים החיצוניים של המרכזים רואים בתור דבר אחד.
שאלה : מהי חשיבה חיובית מתוך נקודת המבט של העבודה ?
תשובה : זה מתייחס למסוים ולאוניברסאלי. וזה לדעת את החלק ביחס לשלם. כלומר, אתה לא יכול לדעת דבר מסוים מצורה נכונה אלא אם כן אתם יודעים 'משהו' מן השלם אשר ממנו זה חלק – לדוגמא, אתם לא יכולים לדעת מה נכון לגביי כדור הארץ בנפרד מלדעת משהו לגביי מערכת השמש והגלקסיה וכד', וכמו כן את היקום עצמו.
שאלה : מה יותר אוניברסאלי האמת או אדם אמתי ?
תשובה : למה ? אמת ! אלא אם כן אתם יודעים משהו לגביי האמת אז איך אתם יכולים לדעת מהו הנו אדם אמתי ?
בית אמוול (25.8.1951) לבחון את העבודה בתוך עצמך
הצדקה-עצמית ובלמי-זעזועים מונעים מאיתנו לראות בתוך עצמנו סתירות.
לשאת את הנטל והעול של עצמך זה להיות ער לסתירות האלו כמעט בצורה המשכית – כך שהאש לא תיכבה והעבודה לא תתקרר.
זוהי הלהבה הקטנה אשר בוערת מתחת לאביק עם האבקות הזזות והנעות.
אתה לא יכול להיפטר מן הנטל והעול של עצמך מלבד על-ידי ליפול לשינה.
התעוררות היא כואבת. אבל זה לוקח הרבה זמן להבין את המשמעות המהותית והחיונית הזאת של העבודה. וזה לא רק כי אנחנו צריכים לשאת את המניפסטציות (מניפסטציה=התגלמות, התגשמות והתבטאות) הבלתי נעימות של עצמנו, אלא אנחנו חייבים גם לשאת את המניפסטציות הלא נעימות של עצמנו אם אנחנו מצדיקים כל דבר אשר אנחנו עושים אז אנחנו מחוללים מצב של אי-עבודה בתוך עצמנו.
עם הצדקה-עצמית ועם הפעולה השקטה והכמעט מיידית של בלמי-הזעזועים אין שום עבודה.
וגם לא יכולה להיות עבודה מלבד בדמיונות.
לדמיין כי אנחנו עובדים זה לרמות את עצמנו, לבחון את העבודה שלנו זה עניין אחר.
אם אנחנו מנסים לבחון את העבודה שלנו, אז המודעות שלנו זזה ונעה הרחק מן הדמיונות ומן ההצדקה-העצמית ומן הפעולה של בלמי-הזעזועים, ואשר שייכים לעדם החיצוני.
מה יכולה להיות המשמעות של לבחון את העבודה שלך ?
המשמעות של זה היא להתבונן בעבודתו של האחד לאור מה שהעבודה מלמדת – לתת לעבודה עצמה כביכול לשפוט את העבודה של האחד על ועם עצמו ולא לאדם אחר.
הבחינה הזאת של האמתיות והמקוריות של העבודה של האחד (לדוגמא, האם אתם באמת נאבקים עם דמיון ?) – וההערכה הזאת של מה הנו זהב ומה הנו מזויף, וההפרדה הזאת של העדין מן הגס, מציבה חלוקה פנימית.
אתם יכולים לקרוא לזה המאבק בין כן ו-לא אם זה עוזר לכם. וכמו כן, כך כמו "כן- אני מסכים לכך ואעשה כך" או " לא אני לא מסכים לעשות כך". או אם אתם מעדיפים אז אתם יכולים לראות את זה מתחת למושג עבודה אחר נוסף – בתור חום וחיכוך אשר הורכב והוצב בתוך עצמכם.
עמוד 1487
וכפי שנאמר, זה הנו החום אשר מתחת לאביק המכיל את האבקות המטאליות אשר כל הזמן זזות סביב בלי מטרה על-ידי כל טפיחה ותנועה של החיים. כי הן לא מותכות לדבר אחד, לאחדות.
עכשיו, החום הזה אשר מתחת לאביק (ואשר מצויר בתור נר דולק – Liber-Mutus ) והוא חייב להמשיך ולדלוק וכי לא ירשו לו להפסיק ולהיכבות במשך זמן רב – כפי שזה במיוחד עושה כאשר הדברים החיצוניים של החיים שוטפים אותנו והמודעות של העבודה הולכת לאיבוד ואנחנו נופלים לתוך שינה.
אני אמרתי כי אתם חייבים לשאת את המניפסטציות הבלתי נעימות של עצמכם וזוהי הנקודה.
לדוגמא, אתם חייבים לראות בתוך עצמכם את הסתירות. זה שומר עליכם ערים.
צד אחד שלכם מעמיד פנים כי יש לכם סיבות טובות ל- מה שאתם עשיתם או ל- מה שאתם עושים.
וצד אחר נוסף יודע כי אתם טעיתם. זה הנו החיכוך. להגיד בפתיחות כי אתם שגיתם וטעיתם זה לא מה שהתכוונתי. כי הסוג הזה של הווידוי הנו לא כנה. למרות כי מתרגלים אותו הרבה פעמים.
זה עוזר להיפטר מן המתיחות ולעתים קרובות זה נראה כי זה מחזק את האישיות-המזויפת ואת התמונות שלה. זה יותר טוב בשבילכם להיתפס בפעולה ואז להבחין כי אתם מתעוותים ומתהפכים ומתפתלים. להיות מואשמים במשהו אשר לא עשיתם זה אפילו טוב יותר, כי זה יכול לייצר חיכוך חזק אם משתמשים בזה נכון. בדרך כלל זה פשוט יוצר זרמי מים או מקלחות של זרמים של טינה והתרעמות או התמרמרות וזעם וזלעפות ומבול של רחמים עצמיים והטחת האשמות.
זה למה השליטה של רגשות שליליים היא כל כך הכרחית וחיונית בעבודה האזוטרית.
רגשות שליליים מכבים את להבת הנר ומציפים את הניסיון. כי אין להם שום דבר אשר עוסק עם החום היבש הזה אשר אמור להיות מתחת לאביק.
אנחנו נהנים מרגשות שליליים.
אנחנו מעמידים פנים כי אנחנו כואבים.
אבל, האיכות של הכאב אשר החום הזה עליו אנחנו מדברים נותן לנו היא איכות שונה.
ולבסוף, כאשר אנחנו מתדרדרים למצבים שליליים אז אנחנו יכולים להרגיש כאב מאותה האיכות כמו זאת אשר מיוצרת בתוכנו על-ידי החום הזה ואז הם פועלים בתור הזהרות.
הבה נשוב את הרעיון של לבחון את העבודה. ואני הולך לקחת את ארבעת-4 הפסוקים הראשונים באיגרת אל הגלנטיים, פרק 6.
פסוק 1 : " אֶחָי אַף אִם־יִתָּפֵשׂ אִישׁ מִכֶּם בַּעֲבֵרָה אַתֶּם אַנְשֵׁי הָרוּחַ תְּקִימֻהוּ בְּרוּחַ עֲנָוָה וְהִשָּׁמֵר לְנַפְשְׁךָ פֶּן־תָּבֹא לִידֵי־נִסָּיוֹן גַּם־אָתָּה׃ " .
מרכז הכובד הנו כאשר גוערים או נוזפים או מוכיחים מישהו אז זה הכרחי ונחוץ להתבונן בעצמך ולראות לא רק משהו שגוי ולא נכון באחר.
אתם תסכימו כי להצביע על אשמות ופגמים באחרים זה הנו עיסוק נפוץ וקל. וזה מכאני ולפיכך זה קל (כי כפי שאתם יודעים החברים בקבוצות של העבודה חייבים לא לעשות כך אלא אם כן הם מתבקשים על-ידי הקורבן שלהם) כאשר אנחנו מצביעים על פגמים של אחרים, אז כפי הנראה אנחנו מצפים מהם להשתנות יותר מ- מה שאנחנו יכולים. וכמובן כי הם לא יכולים להשתנות יותר מ- מה שאנחנו יכולים. לא. מה שאנחנו חייבים לעשות זה לשאת את המניפסטציות וההתבטאויות הבלתי נעימות בתוך אחרים, ואשר בפסוק הבא זה : "לשאת את הנטל והעול של אנשים אחרים". – דבר קשה – אבל מתורגם בתור – לשאת את הנטל ואת העול אחד של השני – דבר קל.
עמוד 1488
פסוק 2 באגרת אל הגלנטיים פרק 6 בוורסיה המחודשת :
" שְׂאוּ אִישׁ אֶת־מַשָׂא רֵעֵהוּ כֵּן תְּקַיְּמוּ אֶת־תּוֹרַת ישוע ".
אבל, הכומר נוקס – M.G.R. Knox בתרגומו לברית החדשה מעביר את הפסוק :
"שאו את הנטל של הפגמים אחד של השני ואז תמלאו את תורתו של ישוע".
ובהערת שוליים הוא מצביע על זה כי : "הפרשנויות הרגילות של הקטע ואשר בהן מבינים את הנטל והעול אחד של השני בתור חוסר המזל של אחרים, ואשר אנחנו נושאים על-ידי הסימפטיה שלנו, וזה לא מסכים ולא הולך טוב עם הקונטקס אשר היה קודם או אם זה המגיע להלן. והוא מתייחס להגדרות החוק של ישוע בבשורה על פי מתי בברית החדשה בפרק 6 בפשוק 14 וגם בפרק 18 בפסוק 35 בתור הסליחה לאחרים.
לשאת את הנטל ואת העול ואת הפגמים של אחרים זה מייצר קצת חום. כן. אבל, הכרחי ונחוץ עוד משהו נוסף. לבסוף אתה חייב לשאת את המשא ואת הנטל והעול של הפגמים שלך עצמך ולא להיות שלילי.
אנחנו שבעי רצון מעצמנו כי אנחנו לא רואים את הסתירות שלנו.
אבל, זה חסר תועלת כי תהיה לכם דעה טובה על עצמכם. כי זה עושה את העבודה חסרת ערך.
אז פסוק 3 באגרת אל הגלנטיים פרק 6 :
כִּי הַחשֵׁב אֶת־עַצְמוֹ לִהְיוֹת־מָה וְאֵינֶנּוּ מְאוּמָה אֶת־נַפְשׁוֹ הוּא מְרַמֶּה׃
ובפסוק 4 באיגרת אל הגלנטיים בפרק 6 זה נאמר כי אנחנו חייבים לבחון את העבודה על ועם עצמנו ואם אנחנו עובדים בצורה אמתית ומקורית ?
" אֲבָל יִבְחַן כָּל־אִישׁ אֶת־מַעֲשֵׂהוּ וְאָז לוֹ לְבַדּוֹ תִּהְיֶה תְהִלָּתוֹ וְלֹא כְּנֶגֶד אַחֵר׃ "
כן. אבל אז הוא יצטרך גם להיות חייב לשאת את נטל המשא שלו עצמו במקום למצוא את הפגם באחרים. אבל, אז הוא ימצא כי זה פחות קשה לשאת את הנטל והעול של אחרים ואת המניפסטציות של אנשים אחרים, מלראות את שלו בעצמו.
אז הוורסיה החמישית בפסוק 5 באיגרת אל הגלנטיים פרק 6 משלימה את קטע הלימוד הזה :
" כִּי כָל־אִישׁ אֶת־מַשָׂאוֹ יִשָׂא׃ "
מאמר מוסף
הנקודה של המאמר הזה היא כי היא עושה שימוש באילוסטרציית תיאור אחת אשר ניתנה על-ידי פול לגביי מהי המשמעות של העבודה על ועם עצמך, ואז זה ככה שהחום הפנימי המסוים או הכאב המסוים כפי שמארגנים ועורכים אותו ואשר יכול לבסוף לעשות לנו טרנספורמציה ולהמיר אותנו.
אבל, כל עוד אתה מצדיק את עצמך ורואה פגמים רק באחרים, ואתה מוגן בהמשכיות על-ידי
בלמי-זעזועים עד כדי כך שאנחנו לא רואים את הסתירות בתוך עצמנו. והחום והחיכוך הזה לא מכוונים אותו ולא מסדרים אותו. אלא אנחנו נמנעים מזה.
פול מסביר את השלבים, בפסוק 1 : "כאשר אתה מוצא פגם אז תתבונן גם בעצמך".
והבן כי אתה חייב לשאת גם את הנטל ואת המשא של אנשים אחרים.
כלומר, העבודה אומרת כי אנחנו חייבים לשאת את המניפסטציות הלא נעימות של אחרים.
ובפסוק 4 : "אבל אתם חייבים באמת לבחון את האיכויות של העבודה על ועם עצמכם."
ובפסוק 5 : "אתם חייבים לשאת את הנטל ואת העול של עצמכם". – כלומר,
לא להצדיק או לבלום את הזעזועים של הדברים אלא לשאת את זה ולא להפוך להיות שליליים ומלאים רחמים ומעוררי חמלה. כל זה ייתן את החום ההכרחי והנחוץ כדי להדביק משהו בתוככם.
עמוד 1489
בית אמוול (1.9.1951) לעשות וליצור אביק
רגשות שליליים שלא נבדקו ו/או לא נחסמו ונעצרו על-מנת להיבדק - מובילים אותנו אל המקומות הכי גרועים בתוך הגוף הפסיכולוגי שלנו.
זאת היא אחת מן הדרכים להתייחס לעניין. אם קרה לכם אתם חולמים כי אתם באיזשהו מקום נמוך, איזשהו סלמס, בין אנשים לא נעימים, הייה זהיר ובהתעוררות שלך תתבונן בצורה רפרוספקטיבית – בהתבוננות לאחור, לגביי מה זה היה, ולאיזה רגשות ומחשבות התמכרת.
דרך נוספת ואחרת להתייחס לעניין זה לזכור את אוקטבת המזון, אשר מתחילה עם מימן-768.
הבחינו כי זה עושה טרנספורמציה ומותמר אל מימן-96 בקומה השנייה ומאוחר יותר מותמר גם למימן-24 באותה הקומה.
הקומה השנייה במפעל בן-3 – שלוש הקומות אשר בו מתחוללת ומתרחשת טרנספורמציה כימית עדינה וזה המקום של המרכז הרגשי.
רגשות שליליים מתערבבים עם מימן-96 ועם מימן-24, וכמובן גם עם מימן-48.
אז, האדם מדכא את בריאותו הפיזית עם מימן-96, ואת אנרגיית החשיבה שלו עם מימן-48,
ואת הרגשות שלו עם מימן-24.
לפיכך, זה ייראה כי רגשות שליליים הם לא מזון טוב בשבילנו (והם יפריעו גם למימן-12).
אלו הם שיקולים חשובים כאשר האחד צריך וחייב להתמודד עם העבודה בתוך עצמו, ולבחון אותה כפי שהאחד ייעשה עם חבל הצלה.
בחלק שלי, אני מוצא את השיקול הראשון יותר חשוב מן השניים. כי האחד מבין ותופש לבסוף כי זה בלתי אפשרי לעשות את העבודה במצבים שליליים. כי האחד הנו במקום הלא נכון.
אז זה מתחיל לעלות ולזרוח בהבנה כי העבודה לא יכולה להיות קיימת במקומות לא נכונים ושקריים ורעים בתוך הארץ הפסיכולוגית של האחד. וכי העבודה הראשונה של האחד היא להגן על העבודה ממקומות כאלו ולשמור אותה סגורה ואטומה וחתומה – בצורה הרמטית. ואני בכוונה משתמש במושג הזה 'הרמטי', בהיותו שייך ללימודים האלכימיים העתיקים אשר מיוחסים להרמס.
הטרנספורמציה של האדם מריבוי אל אחדות, ההתכה של האבקות המטאליות אשר בתוך האביק לאחד, שייכים ללימודים האזוטריים אשר מולבשים במושגים כמו כימיים ואלכימיים.
הבחינו באביק הסגור האטום והחתום, והחומרים בתוכו אשר מוגנים מ- מה שבחוץ, אבל הם עדיין ניתנים להזזה על-ידי החיים. והחום אשר מתחת לאביק ממשיך ומתיך אותם במשך זמן רב – כלומר, עכשיו החיים כבר לא יכולים יותר לטלטל ולזעזע אותם – כי הם התאחדו לאחד.
ואז האדם מגיע ומשיג את המטרה הפנימית של ההתפתחות שלו.
אם נחזור על מה שנאמר, אז העבודה הראשונה היא למנוע את העבודה מלהיהרס בתוף האחד דרך כך שהיא תגיע למקומות הלא נכונים. כלומר, להגיע להיות בחברה הלא נכונה. כי 'אניים' לא נכונים יכולים להרוס את העבודה – וזה ממש כמו לתת את העבודה לאנשים הלא נכונים כי גם זה יגרום ממש לאותו דבר.
אז, צריך להגן עליה ולהפריד אותה משם ולשמור עליה. אם ה 'אניים' של החיים מעורבבים עם
ה 'אניים' של העבודה אז זה לא יקרה. ואם אין כל תחושה של קנה-מידה אז זה לא יקרה.
האדם יכול לדבר כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה כל עוד הוא שומר על העבודה – אבל,
אלא אם כן הוא יכול להתבונן בעצמו היטב, הוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה ; ואם אין קנה-מידה ותחושה של סקאלה אשר מגנים על דברים גבוהים מלהתערבב עם הדברים הנמוכים,
אז לא יהיה לו אביק. והכול יהיה כביכול מלא בחורים, כמו הסל בחלום של שר- האופים של פרעה.
"וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר, אֶל-יוֹסֵף, אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל-רֹאשִׁי"
(ספר בראשית, פרק מ', פס'-ט"ז).
עכשיו, הערכה של העבודה דורשת קנה-מידה וסקאלה ו/או סולם וגם מרכז מגנטי ומשמעותו אומרת, הכוח של להבחין ולהבדיל בין השפעות A להשפעות B, ואשר הן בסקלה וקנה-מידה שונים.
עמוד 1490
במשך העבודה הראשונה הזאת על ועם עצמך אז בהתייחס לעבודה האחד צריך לשמור על זה מן השקרי והרע והנגטיבי. כי זה יכול להכות שורש רק במקומות הכי טובים בתוך הארץ הפסיכולוגית שלכם, והאחד צריך וחייב להגיע והבין את זה בבירור ובבהירות – ומעבר לוויכוח או ריב.
זה חייב להיות אמתי וממשי כמו שהבוץ מקלקל את היין.
והעבודה השנייה היא להביא חום אל מה שנפרדנו ממנו.
אבל, תחשבו עכשיו רק על העבודה הראשונה הזאת ותעשו את זה באמת ניתן להבנה לעצמכם.
בהתייחס לשמירה על העבודה מוגנת ונשמרת מן החיים, חלק ממכם יודעים כי סוגים מסוימים של חלומות מתארים ומציגים רעיונות אזוטריים באמצעות דימויים חושיים.
השפה שלהם היא שפה זהה לשפה של משל. ואשר זה נראה כאילו זה לגביי אובייקטים פיזיים אבל, יש לזה משמעות פסיכולוגית.
אני אדבר בקצרה בשפה הזאת כדלקמן : אם יש לכם בוץ על כפות הרגליים ואתם נוגעים בהם, אז אל תגעו אחר כך בעיניים שלכם. מהי המשמעות של זה מבחינה פסיכולוגית ?
כפות הרגליים שלכם נוגעות בחיים, והעיניים שלכם הרבה יותר גבוהות ומייצגות ראייה מנטאלית.
כפות הרגליים מייצגות את החלק החיצוני שלכם והעיניים את החלק הפנימי.
אתם חייבים לא ללכלך את העבודה בבוץ של החיים.
בכתובי הבשורה הנוצרית מסופר כי ישוע רוחץ את הרגליים של התלמידים שלו.
זה החלק הפסיכולוגי שלנו אשר הכי קרוב למגע עם הדברים של החיים ושל העולם, ואנחנו חייבים לפעמים לנקות אותו, והחלק הזה מיוצג על-ידי כפות הרגליים. זה החלק הכי מכאני בתוכנו.
בספר ישעיה, פרק-נח', פס'-13-14 זה נאמר : " יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר."
בית אמוול (8.9.1951) החיכוך בין הישן לחדש בתוך עצמך
סוג אחד של האדם הפורמטורי הוא האדם אשר הופך את הכול לוויכוח. ומאחורי הווכחנות שלו הוא רוצה לעשות את הכול מתאים בתוך המסגרת והתבנית או הדגם של הדעות או הדעות הקדומות שלו עצמו. וללא ספק הוא מתייחס לעצמו בתור אדם לוגי והגיוני.
אך, לגביי התודעה-Mind שלו יש משהו עגום וקר וחשוף ושומם ועקר.
בקרקע כזאת העבודה לא יכולה למצוא מקום לגדול.
זאת היא קרקר סלעית וטרשית ומלאה אבנים וסלעם. ההרגל של דחייה והכחשה אשר לעתים כל כך קרובות ניתנת להבחנה באדם הפורמטורי עם החשיבה השלילית, יכולה לא להופיע בצורה פתוחה וגלויה למישרין. יכול להיות כי כל מה שהאחד מתבונן בו יכול להיות חוסר של מחשבה, או שוויון נפש ואדישות מנטאלית או מוות וקפיאה ועקרות. אבל אם תיכנסו ותחדרו מאחורי האדישות ושוויון הנפש אז קרוב לוודאי אתם תגיעו להיות מול ונגד גישה עוינת פעילה לרעיונות חדשים וחימוש של נשק הגנתי המתווכח על הכול. וזה מונע אותו מלעשות שימוש בתודעה – Mind שלו.
עמוד 1491
עכשיו, מאמץ והפעלה מנטאלית הם הכרחיים ונחוצים לעבודה הזאת.
לא להשתמש בתודעה – Mind זה דבר רע. ניתן לכם הכישרון (כישרון = Talent – גם מטבע – כיכר) הכישרון-המטבע של ידע. וזה לא טוב לקבור את זה. אתם חייבים לנסות לעשות מזה שני-2 מטבעות וזאת היא משמעות אחת של 'משל הכיכרות' ('כיכרות' היו בזמן העתיק מטבעות של כסף).
זה נאמר פעמים רבות, כי בדרך הרביעית הזאת אשר אותה אנו לומדים זה הכרחי ונחוץ לא רק לזכור אלא אבל גם לחשוב על הרעיונות העבודה ולהשתמש בתודעה – Mind.
עכשיו, בלי רעיונות אתם לא יכולים לחשוב.
במטרה לחשוב אתם חייבים להתחיל מן הרעיון.
בדרך הזאת הרעיון גדל מן התודעה – Mind והעבודה הזאת מתוכננת ומעוצבת לגדול בתוך התודעה – Mind – ולפיכך, ההתבוננות ונקודת הראות השלמה של האחד.
אם אתם הולכים להשתנות, אז העולם גם חייב להשתנות בשבילכם. ואתם מגיעים אל רמה אשר בה אתם כבר לא מזהים ומכירים את עצמכם יותר כפי שלקחתם את עצמכם או את העולם כפי שלקחתם את העולם.
אם אתם רואים את העולם ואת הערכים שלו ממש כפי שתמיד עשיתם אז זה סימן שאתם בעצמכם לא השתנתם. המטרה של העבודה היא לבטח שינוי והרעיונות של העבודה מלמדים איך שינוי הנו אפשרי. אם אתם לא שומרים על כל זה בחיים בשביל עצמכם ובעצמכם אז לא יהיה כל מתח בתוככם בפנים וכך גם לא יהיה חיכוך ולא יהיה חום. כי הישן נלחם בחדש.
הדרכים הישנות של איך אתם לוקחים את הדברים נלחמות בדרכים החדשות.
נגיד כי הייתם קשורים לעבודה הזאת במשך זמן ארוך ולא הרגשתם עד עכשיו את הקונפליקט הפנימי הזה ואת המאבק הזה ואת החיכוך הזה בתוך עצמכם.
ולפיכך זה אומר כי אף פעם לא חשבתם על הרעיונות של העבודה ומהי המשמעות שלהם עבורכם.
אתם רק שמעתם עליהם אבל הם אף פעם לא נכנסו לתוככם.
אז, אתם נשארים אותו דבר ומפטפטים ומחייכים ומניעים את ראשכם. והניסיון נכשל.
הוא אף פעם לא התחיל. אין כל אביק ואין בכלל חום.
האחד נשאר שייך רק לחיים. ויש רק מציאות אחת – המציאות של החושים – כלומר, המציאות של העולם והחיים שלו. ואז האחד הולך לאורך החיים כפי שהאחד עשה תמיד קודם.
אתם לא עושים שום דבר בצורה שונה, ואז אין חיכוך. ואתם לא עושים שום דבר בצורה שונה כי אתם לא חושבים שום דבר בצורה שונה. ואם אתם לא חושבים בצורה שונה על שום דבר אז אתם לא יכולים להתנהג בצורה שונה.
למעשה אני פגשתי בעבודה אנשים אשר ממש מתנהגים בצורה שונה כי הם חושבים בצורה שונה.
האחד מבחין בזה מיד, אם זה רק למשך זמן מסוים.
האדם הופך להיות לכאורה בלתי נראה. או אולי במובן הפרדוקסלי אני אגיד כי האדם הופך להיות נראה. ואני הלכתי להגיד כי הוא נהיה בלתי ניתן לזיהוי או להכרה אבל המילה לא נותנת את מה שאני מתכוון.
כאשר אנשים מתנהגים כרגיל – כלומר, בצורה מכאנית – אז האחד לא מבחין בזה במיוחד. הם מדברים וזזים ועושים את הדברים כפי שהם עושים תמיד.
אבל, אם הם מתחילים לחשוב בצורה שונה – כלומר אם העבודה מתחילה לפעול עליהם מבפנים והיא מתחילה לשנות את התודעה – Mind שלהם – אז הם זזים ומדברים ועושים דברים בדרך שונה. וגם הפנים שלהם משתנות כי התודעה – Mind שלהם משתנה, ובמקום חוסר תודעה – Mind וחוסר דעת וטיפשיות חסרת מודעות או פנים שליליות, הם מתחילים אז כי יהיו להם פנים חדשות אשר כבר לא רתומות יותר לרגשות שליליים ולחוסר סיפוק.
אבל, באותו הזמן יהיה להם חיכוך – וקורה בתוכם מאבק – כי המציאות אשר העבודה מלמדת היא לא מאותו המסדר והסדר כמו המציאות של החיים.
עמוד 1492
ולפיכך, מה שחדש יילחם ב-ישן. וזה לא רק כי הרגלי החשיבה הישנים מושרשים לעומק, אלא אבל גם העולם והחיים אשר יצרו אותם נראים כך שאין עליהם עוררין.
לפעמים, כאשר החיים סופגים את כל תשומת הלב, הכול וכול דבר אשר עוסק עם העבודה נראה נעלם.
ובכן, זה הכרחי ונחוץ להיאבק ולהביא את זה בחזרה אל תוך המודעות.
ואז, זה נראה כי זה מתייצב ונהיה יציב. ובכן, אז זה יכול להיות כי זה יהיה הכרחי ונחוץ להכניס את החיים יותר פנימה. וכול עסק הקדימה והאחורה הזה הוא חיכוך.
אנחנו צריכים תגובות החיים – Reactions – ריאקציות ואת פעולות Actions העבודה.
שני-2 הצדדים הם נחוצים והכרחיים.
אבל, חייבים כי החיים לא ירוצו לתוך העבודה וישטפו אותה ויטביעו אותה.
בית אמוול (15.9.1951) דחייה פנימית וחיצונית
אם האדם החיצוני מאשר והאדם הפנימי דוחה אז האדם הנו במצב רע.
לדוגמא, הרבה אנשים דתיים מעמידים כלפיי חוץ פנים כי הם אנשים מאמינים, ואשר בתוכם בפנים הם צוחקים על זה וחושבים על זה בתור שטויות. וזה הנו מצב גרוע יותר מאשר לעג ובוז באדם החיצוני ואמונה בתוך האדם הפנימי.
כמובן כי יש רבים אשר מפחדים לחשוף לעולם מה הם באמת חושבים ומאמינים וכך נראה כי הם צוחקים על כל דבר רציני.
אבל, יש גם את אלו אשר חושבים כי הם חושבים שדברים רציניים וחשובים הם שטויות והם עדיין לא גילו כי ברמה העמוקה יותר הם בכלל לא חושבים כך.
כי אנחנו חושבים בצורה שונה ברמות שונות ואספקט אחד של לימוד עצמי זה להבין ולתפוש את זה.
הרמות הפנימיות העמוקות יותר של האדם לא חולקות את המראה החיצוני ואת המחשבות אשר לא שייכות לרמות השטחיות.
אם העבודה הייתה חודרת פנימה לעומק קטן ומגיעה להיות נגד התנגדות ודחייה אז זה לא משנה כמה מובע באדם החיצוני אישור זה ייחסם. ל מ ה ?
כי האפקט הפסיכולוגי של דחייה והכחשה זה לחסום את הדרך, ממה כמו שעושה חומה או קיר אבנים מבחינה פיזית.
אבל, האם זה לא בלתי רגיל ויוצא מן הכלל כי למרות שאנחנו יודעים את זה על דברים חומריים ועל כאלו אשר אפשר לגעת בהם וחלק יכולים להיות מתאימים או להיפך – לא מתאימים לבנייה בעולם הפיזי או במקום הנכון או הלא נכון, ואין לנו כזה אשר הנו בהתאמה לגביי מחשבות, רגשות וגישות – שליליות וחיוביות כאחד, בעולם הפסיכולוגי, בשביל כזה חומר עדין ובלתי מוחשי ולא ברור אלו הן לבני הבנייה וחומרי הבנייה, אם אנחנו לא משווים את זה לבתים אשר בהם עוד לא נבנתה הקומה האחרונה. כי אנחנו בלתי גמורים, ואז אני מניח כי הקומה העליונה הזאת או החלק הפנימי ביותר,
כי גבוה יותר ופנימי יותר – יש להם את אותה החשיבות ואת אותה המשמעות – והם לעולם לא יוכלו להיבנות אם הפנימיות שלנו חסומה על-ידי דחייה והכחשה וכך האדם הנו פתוח לעולם.
כי האדם החיצוני פתוח רק לעולם ולמציאות שלו.
(וכך אם היה לכם טלפון והודיעו לכם כי הסבתא חולה וכי צריך להגיע מיד כי לתינוק יש פריחה איומה והרופא לא הגיע ובא וכל חדר הילדים התמלא בפיח נורא והשארתם את הארנק בחנות ובפשטות אתם גם חייבים לראות את הסרט החדש הזה
עמוד 1493
והבוקר בוב בקושי העיף עלייך מבט וגם זה נראה כי הולכת להגיע סערה) יש שפע של מציאויות חיים, אבל יש גם מציאויות פסיכולוגיות והן ברמה שונה. כי זה ש- בוב הסתכל עלייך הבוקר ואת מתחילה להרגיש חשדנית ומקנאה, אלו הן מציאויות שונות ממש. כי הן נבדלות ומופרדות ומובחנות ואתם צריכים וחייבים לעבוד על ועם עצמכם עד אשר תוכלו לתפוש את זה בלי כל ספק. ממש כמעט אמתי בלי הכחשה ודחייה. כי יש כאן הבדלה והפרדה אשר חייבת להיעשות והיא מן הסוג הכי עדין ועם הסכין הכי חדה ומעולה של מודעות – או אחרת, משהו יישאר נדבק ודבוק למשהו ונתיב ההתפתחות הפנימית יהיה חסום.
זה הנו האדם הפנימי והחיצוני אשר חייבים להפריד אותם. וזה בלתי אפשרי אם אתם לוקחים את המציאויות החיים ואת התגובה שלכם כלפיהן בתור דבר אחד ואותו דבר.
כי הם לא, הם לא אותו הדבר.
העץ אשר עכשיו אני מסתכל עליו הוא לא אותו דבר כפי שאני חושב עליו.
המציאות של העץ שייכת לעולם החושים (בתרגום זה אומר גם עולם ההיגיון) וכל אחד ואחת יכולים להתבונן בזה טוב כמוני.
אבל, המחשבות שיש לי על העץ הזה הן לא מתוך עולם החושים המורגש והמוחשי.
זאת היא מציאות פסיכולוגית. זאת היא המציאות בתוך עולמי הפסיכולוגי הפרטי.
שתי-2 מציאויות אלו הן נבדלות ונפרדות ומובחנות לגמרי אחת מן השנייה. והן ברמות שונות, ודברים ברמות שונות הם תמיד מופרדים ונבדלים לחלוטין.
עכשיו, האדם הפנימי והאדם החיצוני הם גם ברמות שונות ולפיכך הם נפרדים ומובדלים לחלוטין.
הם לא כך באופן טבעי אלא אבל הופכים להיות כך על-ידי עבודה. ויש ביניהם הרבה אינטראקציות מסובכות, אבל העיקרון בעבודה הנו כי הרמה הגבוהה צריכה לשלוט בנמוכה – כלומר,
האדם הפנימי אמור וצריך לשלוט בחיצוני, כי הפנימי קיים ברמה גבוהה יותר מאשר החיצוני.
כי אחרת הדברים הם בסדר לא נכון ושגוי.
אם הפנימי בבחינה יחסית הנו אמין והחיצוני הוא לא, זאת היא סיטואציה רצויה, וזה מזמין פיתוי בצורה בטוחה. אם הפנימי בבחינה יחסית הנו מכחיש, אז האמונה של החיצוני תתעתע בקלות כי היא בנויה על החולות ולא על הסלע. וזה יאמין כל עוד האחרים יגידו כי גם הם מאמינים, כי האדם החיצוני הנו מאוד קולקטיבי וכך גם חקייני.
כפי שהעבודה ממשיכה ומתקדמת הלאה אנחנו חייבים להתערטל ולשחק את המשחק בעירום, כי אנחנו חייבים להיפטר מכול מיני סוגים של דברים – בהיותם לא 'אני'.
אנחנו חייבים לגרום לעצמנו להיות אובייקטיביים לעצמנו בצורה הולכת וגדלה.
עכשיו אנחנו רואים את עצמנו במעורפל ובמעומעם ובדרך מוגבלת. ל מ ה ?
כי המודעות שלנו היא כל כך מוגבלת. וכתוצאה מכך, הרבה מאוד נשאר לא מודע.
לפעמים חלומות עוזרים, כאשר הם מראים לנו משהו על עצמנו בשפה שלהם עצמם.
באי, אי המודעות הקטן הזה אשר בו אנחנו דרים וגרים, אני-דמיוני שולט בגסות ויהירות והתנשאות ושחצנות, ואמירותיו הקבועות הן : "אני הכוח והעוצמה והתהילה".
כן. המרפא לאהבה-עצמית ולסגידה-עצמית הוא בלתי אפשרי אלא אם כן מורידים מכיסא המלכות את האיש והאישה הקטנים והאומללים ועלובי הנפש והנבזים האלו.
ומשמעותו של זה אומרת כי עד שכאילו 'פסיאודו' מזיזים את מרכז המודעות הזה כלפיי ה- ים, כלומר, כלפיי מה שאנחנו מודעים אליו, אני מתכון כי אזור המודעות חייב לגדול, ואשר זה קורה בכול פעם בה אנחנו רואים משהו קטן לגביי עצמנו.
כי הפנימי יכול לראות את החיצוני אבל לא להיפך.
החיצוני יכול לחשוב או יכול להיות כי החיצוני חושב כי אין אלוהים אחרים מלבד הוא בעצמו.
הפנימי יכול לדעת יותר טוב בפעם בה הוא מוותר על האמנות האופנתית של ההכחשה.
והוכל השאלה השלמה הזאת של ההכחשה הנמצאת מונחת מתחת לפני השטח דורשת תשומת לב.
עמוד 1494
בית אמוול (21.9.1951) מאמר על רצון, הוויה ומבנה.
העבודה מלמדת כי הווייתו של האדם מאופיינת על-ידי ריבוי. היא מלמדת גם כי לאדם אין בכלל רצון יחיד אלא הרבה רצונות. אנחנו יכולים גם לשאול את השאלה הזאת : האם לשני הלימודים האלו יש יחס והתייחסות אחד אל השני והאם הרצון וההוויה אמנם קשורים ומחוברים בצורה קרובה ?
ואם נשים את העניין הזה בצורה נוספת – אז האם הרצון הנו ההתגשמות וההתגלמות של ההוויה ?
בחשבנו על מה הוויה היא, האם אנחנו צריכים לחשוב על מה הנו רצון ?
עכשיו, חייבים להתוודות כי זה לא קל לאחוז ולפוס את הרעיון של הוויה.
האחד יכול לראות במעורפל כי יש הוויה לכול דבר וכי לדברים אשר הם לא דומים יש אולי הוויה אשר היא לא דומה וכי זה מה שעושה אותם שונים.
אנחנו יכולים במידה מסוימת לתפוש כי ההוויה של העץ וההוויה של האבן הן שונות.
וגם כי ההוויה של העץ היא שונה מן ההוויה של אריה. ויכול להיות כי יש לנו אי-רצון כי ההוויה של האדם היא קרוב לוודאי שונה מן ההוויה האלוהית – מה שלא תהיה המשמעות של זה או מה שזה לא אומר או כן אומר.
הכול אותו הדבר, הרעיון של הוויה נשאר ונותר מעורפל במשמעותו.
האם יש איזשהו סיכוי כי המשמעות של זה מדברת על "המבנה של הדבר" ?
את זה יהיה יותר קל לראות. האם ההוויה של הדבר רק תלויה במבנה שלו ?
המבנה של אבן הנו שונה ממש מן המבנה של חתיכת עץ. האם צריך אז להגיד כי הוויה היא התבטאות והתגלמות ותוצאה של מבנה וכי במקום לדבר על הדבר החמקמק והקשה הזה אשר נקרא הוויה אנחנו יכולים באותה מידה לדבר על המבנה ?
ואם זה כך אז זה ייראה כי המבנה הנו קודם להוויה, וכי זה הגורם להוויה.
אז יכול להיות כי יש כאלו אשר חושבים כך. ורואים את הגורם של הבלתי נראה בנראה ובנגלה.
הם חושבים כי החומר הגיע קודם וגרר את התודעה – Mind.
ואחרים חושבים כי התודעה – Mind היא קודמת והיא גרמה לחומר.
המאבק בין שתי-2 נקודות אלו הנו עתיק מזה עידן ועידנים וזה בלתי ניתן לגישור ולפיוס, אלא אם כן שניהם מובאים ביחד בתור הפכים וניגודים בלתי נמנעים, והם מאוחדים באופן סימולטני ברמה נוספת אחרת של ראייה מנטאלית אשר היא מעבר להפכים ולניגודים.
מחשבה אחת עוזרת לנו לעשות את זה.
אם אנחנו אומרים כי המבנה החומרי הנו המקור היחידי להבדל בהוויה, אז החומר היה מורש ומוריש בתוכו מן ההתחלה את כל הקומבינציות האפשריות של מבנה בשביל הייצור של כל סוגי ההוויה האפשריים. וכך, החומר הופך להיות קסום כמו התודעה – Mind. והשניים-2 נראים כאילו הם מתמזגים לתוך נס אחד המשכי אשר נראה משני-2 הצדדים.
אבל, הווה נשוב אל החיבור של הוויה ורצון.
כפי שנאמר, האחד יכול לתפוס ולאחוז במידה מסוימת כי ההוויה של האבן שונה מן ההוויה של העץ, וההוויה של העץ שונה מן ההוויה של האריה, וההוויה של האדם שונה מן ההוויה של אלוהים.
עכשיו, הבה נחליף את המילה 'רצון' במילה 'הוויה'.
האם זה הגיוני להגיד כי הרצון של אלוהים שונה מן הרצון של האדם, וכי הרצון של עץ שונה מן הרצון של האריה, וכי הרצון של האבן שונה מן הרצון של העץ ? אנחנו נהיה אולי מסוגלים להסכים כי הרצון של אלוהים יהיה שונה מן הרצון של האדם וכמו כן להודות גם כי ההוויה של האחד שונה מן ההוויה של האחר. שני-2 הדברים, רצון והוויה יהיו לפיכך יכולים להיות מחוברים בצורה קרובה.
ויכול להיות אפילו כי הם יהיו אספקטים שונים של אותו הדבר.
עמוד 1495
אם זזה המקרה אז ההוויה של האדם חייבת להראות את עצמה בתוך הרצון שלו. ומאחר ועל-פי העבודה, ההוויה של האדם היא מוכפלת ובריבוי, אז אנחנו נצפה למצוא את הרצון שלו מוכפל וריבוי.
עכשיו, האיש או האישה פועלים מתוך הרצון שלו או שלה, אתה פועל מתוך הרצון שלך.
אבל, יש לך רצונות רבים, וכל אחד מהם שייך לאני שונה או לקבוצת אניים אשר מאורגנים בתוך אישיות שונה – סוציאלית, ביתית, עסקית, מקצועית וכד'.
אז זה יהיה נכון להגיד כי אתם פועלים מתוך הרצון של הרגע.
אבל, חתיכת אבן או עץ פועלות תמיד באותה הדרך. והרצון וההוויה של זה קובעים את ההתנהגות של זה והם יחידניים. וזה למה זה נשאר עץ או אבן מיום ליום.
אבל, אתה משתנה בהמשכיות כל הזמן כי הרצון שלך הוא לא יחיד, וכמו כן גם לא הווייתך.
מתוך הזווית המוזרה הזאת יש לאבן או לעץ הרבה יותר חוזק מאשר יש לנו.
כן, אבל, הם אפילו לא בקירוב כל כך נבונים. ואתם זוכרים כי גורדייף לימד כי תפוח אדמה מבושל הוא לכאורה יותר נבון מאשר תפוח אדמה לא מבושל ולפיכך הוא יותר גבוה בסקאלת ההוויה.
ל מ ה ? כי השימושים שלו הם רבים וגדולים יותר. והוא יכול להפוך ולהיות מזון מבושל בשביל האדם, ובעקבות כך זה מגיע לזה שהאבן או העץ המגולפים לפסל הופכים להיות לכאורה יותר נבונים באותו האופן כי האדם יכול ליהנות מן היופי של זה ולהיות מוזן מן הרשמים של זה.
אבל, הבה נברח מן הספקולציות האלו ונדבר על רצון.
מתוך מה שנאמר אנחנו יכולים לראות כי האדם אשר יש לו אני-יחידי וקבוע ואמתי יהיה לו
גם רצון-אמתי יחידי וכי אם זה קורה ומתחולל בתוכו אז ההוויה שלו תהיה שונה מזאת של אנשים רגילים אשר רצונם והווייתם מאופיינים על-ידי ריבוי וכך גם על-ידי חוסר אחדות.
אבל, אנחנו יודעים כי כל האלמנטים המגוונים המחולקים והמסועפים השונים האלו בתוכנו אפשרי וניתן להתיך אותם אל תוך אחדות, ואשר משמעותה אומרת כי רמת ההוויה הנוכחית שלנו בסקאלה ובקנה המידה הטוטאליים של ההוויה מן האבן ועד למעלה אל הרמה האלוהית היא הרבה יותר נמוכה מאשר מה שהיא נוצרה ונעשה להיות, ואת זה אנחנו צריכים להרגיש בכול זמן.
ל מ ה ? כי זה עוזר לנו לחתור מתחת לנוחיות-עצמית ולמסופקות-עצמית, מצוינות-עצמית, צדקנות, תשואות-עצמיות וכל החומר ה 'עצמי' הזה המעיק והמעייף והמשעמם הזה,
מלבד זכירה-עצמית. זאת היא זכירה-עצמית.
כי העצמי אשר אתה מנסה לזכור הנו מעליך, מעל-עצמך.
זה שם, ואתם צריכים תמיד להרגיש כך כי זה מכניס פנימה זרם מסוים של אור פנימי, אשר רגשות עצמיים סוגרים בחוץ. לדוגמא, תשקלו את ההשפעות של כעס.
עכשיו, כאשר העבודה מתחילה לבנות את עצמה בתוככם ואשר כך היא תעשה אם אתם לא מכחישים אותה ודוחים אותה מבפנים בתוככם או אם אתם לא נותנים לה קצת ערך – אז מתחילה גם נקודה חדשה של רצון וכך גם נקודה חדשה של הוויה. והיא מתנגדת לזרם של שיוני קבוע.
כל עוד אנחנו עוקבים ונוהגים על-פי כל אחת מן התשוקות החולפות שלנו – וכל עוד אנחנו עבדים לכול מצב רוח חולף, אז אנחנו לא יכולים ליצור רצון חדש.
אז, אתם חייבים להתחיל להקריב חלק מן התשוקות החולפות האלו ומצבי הרוח האלו לרצון של העבודה, כי במטרה שיהיה לכם 'רצון' אתם חייבים לוותר על הרצון.
אז, לפני שאתם עפים אל זעם או מזדהים עם מצב רוח כואב זה יהיה בר תועלת ניכרת לחשוב מה העבודה הייתה רוצה או מצווה כי תעשו. והאם אתם מבינים כי לרצות ולצוות את הכעס שלכם, לדוגמא, גורם לזה לפעול בתוך הרצון שלכם ובתור עצמכם ?
לבטח זה עדיף כל דבר אחר במקום זה !
אז, האם האחד לא צריך לזכור במיוחד כי הרמה של ההוויה של האחד היא הרבה יותר נמוכה
מ- מה שהיא אמורה להיות וזה למה אתם מצווים ורוצים כפי שאתם עושים ?
כי רמה נמוכה של רצון ורמה נמוכה מתחברות ותלויות אחת בשנייה.
עמוד 1496
האחד עשוי לדעת הכול לגביי העבודה הזאת ועל אזוטריות מבלי שהוא אי-פעם רצה וציווה אותה ובלי שהוא אי-פעם עשה אותה. כאשר לא רוצים ולא מצווים את העבודה אז ההוויה לא יכולה להשתנות. תשנה את הרצון וההוויה תשתנה.
אבל, זה חייב להיות ידע מסוג מסוים כי האחד חייב לרצות ולצוות, במטרה לשנות את ההוויה של האחד. לרצות ולצוות את הידע הרגיל של החיים לא ייעשה זאת.
לדעת כיצד ליצור ולעשות מנוע ולרצות ולצוות את זה, אף זה לא ישנה את ההוויה.
הידע אשר יכול לשנות את ההוויה מגיע למטה מאלו אשר שייכים לרמה הגבוהה יותר ואשר שינו את הווייתם – כלומר, מן המעגל המודע של האנושות המודעת.
'לחפש, לקבל ולהשיג' את הידע הזה, ללמוד ולדעת את הידע הזה, 'לרצות ולצוות' את הידע הזה, 'ולעשות' את הידע הזה, זה משנה את ההוויה. כי אז אתם תהיו בלרצות ולצוות דרך חדשה.
אם אתם רוצים ומצווים תמיד כמו קודם אז המשמעות של זה היא כי רמת ההוויה שלכם נשארת כמו קודם. אבל, אם אתם מתחילים לרצות ולצוות בדרך חדשה, אז הוויה חדשה תגיע ותבוא כתוצאה מכך, וההוויה החדשה תוצאתה תהיה בתורה רצון וציווי חדשים. כי מה שציוויתם ורציתם קודם כבר לא יתקבל בהוויה שלכם ומה שיתקבל בהוויה שלכם לא יהיה כך ברצון שלכם.
בית אמוול, המיסה של מיכאל (29.9.1951)
רצון ועונג
זה דרך המצב הרגשי שלנו כי אנחנו קשורים ומחוברים במיוחד עם מקומות טובים או רעים בתוך העולם הפנימי של עצמנו. וזה קסום איך שינוי יכול להשפיע. מן הרקיעים של גן-עדן אנחנו נוחתים לפתע במצולות הגיהינום. רגע של קנאה יכול לעשות את זה ממש בקלות.
הדמות של האדם בו אנחנו מקנאים הופכת להיות השטן אשר ממש מוביל אותנו לתא העינויים.
אבל, אנחנו לא רואים את זה בדרך הזאת. אנחנו לא רואים כי אנחנו באמת הקורבנות של הקנאה שלנו עצמנו ומקנאים בעצמנו. לא, אנחנו לבטח לא מחזיקים את זה במשך שנים על גביי שנים
ואי-אפשר להסביר את זה במילים. כי תובנה מגיעה מן הניסיון ומן הזיכרון של העבודה,
ואז אולי רק במעומעם.
ובגלל שאנחנו רואים במכאניות כאילו זה מחוץ לעצמנו, כי חמשת החושים שלנו משכנעים אותנו כי זה רק בגלל שכתוצאה מכך אנחנו יכולים להאשים רק את האחרים ואז אנחנו חסרי כוח וחסרי אונים לעשות משהו אחר אז אנחנו נשארים הקורבנות שלנו עצמנו.
עכשיו, אם אנחנו לא היינו נותנים למשהו לברוח מאיתנו, אז כל זה לא היה קורה. כי אם היינו נשארים בתוך עצמנו אז זה לא יכול היה לקרות.
אבל, משהו יוצא מתוכנו החוצה ונצמד בכוח ובחוזקה אל האדם האחר.
אז המאפיינים והתכונות וחלקי הגוף או תווי הפנים שלנו פורצים בקנאה. ואנחנו מאבדים את צורתנו הנכונה. כי משהו נמשך החוצה ואשר היה אמור להישאר בפנים בתוכנו וזה קורה בכול פעם בה אנחנו מזדהים וזה אף פעם לא היה קורה אם היינו זוכרים את עצמנו.
אמנם, האם זה לא מקפיץ לחשוב ולהרהר ולשקף אלו צורות גרוטסקיות בלתי רגילות הגופים הפסיכולוגיים שלנו חייבים ללבוש על עצמם בהמשכיות וכל הזמן, לידי הוויה אשר רואה רק את האספקט הזה שלנו ?
אני מדמה כי הוא היה רואה לעתים נדירות בן-אדם.
עמוד 1497
אז זה אותו דבר כי ניתנו לנו גופים פיזיים כדי להתחיל איתם את הקריירות שלנו. ואנחנו לבטח לא נראה איזשהו דבר מסודר ומאורגן לתוך צורה ברורה ומוגדרת אשר נשארת כך – ואשר דרך אגב בכול מקרה, זאת המשימה שלנו ליצור, כי אנחנו מחפשים לעשות וליצור גוף נוסף וצורה נוספת, בנפרד מן הגוף אשר ניתן לנו, בדומה לזה.
לא כל ש, כך, כי כל חלק הנו נחוץ והכרחי לחלקים האחרים ולשם כולו והשלם הכרחי ונחוץ לכול חלק. וזה למה לעבודה יש כל כך הרבה רעיונות-אידאות, כל כך הרבה לימודים, כל כך הרבה צדדים, וכולם מסודרים ומאורגנים לשלם.
וזה שוב, למה העבודה חייבת לארח אותנו ולהתארח על-ידנו ולהיכנס לתוך הרצון שלנו וכי לא ישאירו אותה על הסף.
את המים אשר היא מציעה אנחנו חייבים לשתות כי המים מסמלים את האמת הרוחנית – כלומר, אמת פסיכולוגית – ואסור לסרב לה מתוך קפדנות ובררנות, חייבים לשתות אותה על-ידי התודעה-Mind וזה חייב להפוך להיות 'אנחנו' מבחינה פסיכולוגית, ממש כמו בטקס של הלחם והיין, המסמל את ההטמעה של האמת והחסד של ישוע לתוך עצמך.
כי לעבודה הזאת יש את הכוח ואת העוצמה ליצור ולעשות את הגוף הפסיכולוגי הזה אשר אנחנו צריכים, והסידור של הרעיונות שלה יותר ברור מאשר בכתבי הבשורה הנוצריים היכן שהדברים לא מסודרים בסדר הנכון.
אבל, היא חסרת כוח אם אנחנו מכחישים ודוחים אותה מבפנים. כי איך אז יכולים להיות לזה כוח ועוצמה ? מאחר וזה לא יכול להשתמש בכוח ובעוצמה של ההכרח והכורח או הכפייה החיצוניים.
כי אתם לא יכולים להיות כאלו כמו הסוס אשר מצליפים בו לתוך העבודה או שיפחידו אתכם לתוכה על-ידי דרקונים דתיים. כי בכדי שהעבודה תיכנס אתם חייבים להזמין אותה ולהסכים איתה ולצוות ולרצות אותה, ולנהוג בה מבפנים עם התחשבות רבה ביותר ועם אדיבות גדולה ביותר ועם אושר ועונג אמתיים. ואמרתי לכם במקום אחר כי 'רצון' הנו 'אושר ועונג'.
האם אתם מניחים כי כאשר באחד מן המשלים על מלכות שמים (ואשר זה המעגל המודע של האנושות) האדם אשר מצא בשדה אוצר ומכר את כל מה שהיה לו וקנה את השדה, אז האם אתם מדמיינים כי הוא לא הרגיש אושר ועונג ? ל מ ה ?
זה מובע באופן מפורש בטקסט : "לשמחתו ולאושרו הוא מוכר את כל אשר לו וקונה את השדה הזה".
האם הוא היה עושה את זה אם כל העניין היה חסר טעם או משעם אותו למוות או האם הוא היה חושב כי זה לא הדבר הרגיל לעשות ? אני מדמה כי לא. ואני מדמה כי העונג והאושר שלו הם בלתי ניתנים להבעה במוצאו כי, 1) באמת היה אוצר 2) על-ידי זה שהוא וויתר על דברים רבים וחסרי ערך אשר עד עכשיו הוא חשב כי הם בעלי ערך וכך הוא יכול להשיג את האוצר.
או האם אתם מניחים כי "הסוחר אשר חיפש מרגליות ואבנים טובות ואשר מצא את המרגלית והפנינה עם המחיר הגבוה ביותר והוא מכר את כל מה שהיה לו וקנה אותם".
אז, האם אתם מניחים כי הוא לא הרגיש אושר ועונג, והכי הרצון והעונג והאושר שלו הם לא אותו דבר ? אני לא יכול לחשוב ולתפוש כי בלי אור ועונג זה יוביל לאיזשהו דבר מלבד מצבים שליליים.
האחד חייב לא לחטוא נגד הרוח של העבודה. נגד אדם כן. אבל לא נגד העבודה עצמה.
זה לא נסלח בקלות בחיים האלו או בחיים שאחרי. וזה נאמר : "אולי לא בהרבה חיים".
הם התבוננו בישוע כי הוא גירש שדים ושטן באמצעות שדים שטן.
הם הסבירו את הדברים ברמה הכי נמוכה. כי הם שמו פרשנות של רוע על כל פעולה טובה ועל כל מילת אמת אשר דיברו בה. וזה נקרא החטא אשר אין לו סליחה ומחילה – אשר בלתי ניתן למחול עליו. ודבר אשר לא ייסלחו עליו בקלות.
אני לא יודע בעצמי, אבל לפעמים אני חושב כי ליהנות מן הרגשות השליליים של האחד זה מקרב למצב הזה ויכול להפוך להיות מספיק אמיץ כדי לתקוף את הכוח ואת העוצמה של האיש או האישה וכך גם להרוס את הנשמה.
עמוד 1498
באותו זמן אני יודע טוב מאוד כי האחד יכול להפוך להיות שלילי במשך זמן רב נגד אדם ועדיין לא להיות שלילי כלפיי העבודה והרוח של העבודה ואשר זה הנו דבר ראוי לציון וזה נחשב בלי ספק בשלושת החטאים המוזכרים על-ידי ישוע בברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק י"ב פס' 31-32:
" 31 עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אַךְ גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח. 32 כָּל הַמְדַבֵּר דָבָר נֶגֶד בֶּן־הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ, אֲבָל כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא."
ואם נשוב אל הדוגמא על קנאה ומשהו אשר יוצא מאיתנו החוצה ונבדק בחוזקה אל אדם אחר.
זאת היא כמובן הזדהות. ובכול פעם בה אנחנו מזדהים יש משהו אשר יוצא מתוכנו החוצה ואשר לא היה אמור לצאת מתוכנו החוצה. אם יכולנו לסגור ולאטום את עצמנו אז זה לא יכול היה לצאת החוצה וככה זה לא היה קורה. אבל, אנחנו לא יכולים לסגור ולאטום את עצמנו וזה אמנם קורה כך.
זה כך קורה תמיד. אבל, מתוך ניסיון אני מאמין כי אנחנו יכולים להתבונן ברגש שלילי כאשר זה נכנס ולעצור את ההזדהות עם זה בזמן. ואם אנחנו לא עושים את זה אז זה שם אותנו בתוך תא עינויים.
אנו יכולים לחלום אמנם כי מובילים אותנו אל משהו אשר נראה כמו תא עינויים על-ידי האדם אשר בו אנחנו מקנאים, ואשר מראה עד כמה החלומות יכולים להיות נבונים. אבל, אני משאיר אתכם לברר את זה בעצמכם. ואני רק אגיד שוב כי משהו יוצא מתוככם החוצה ואתם נתתם לזה לצאת החוצה וזה מענה אתכם וזה הכול 'אתם עצמכם' וככה אתם מקנאים בעצמכם.
כל זה לא יכול היה לקרות אם היינו זוכרים את עצמנו, כי זה אוטם וסוגר אותנו.
בית אמוול (6.10.1951) רגשות סוגרים
בקשר למרכז הרגשי והכוח והעוצמה שיש לו עלינו לטוב ולרע, בפעם האחרונה דיברנו איך שינוי ברגש יכול לשנות כל מצב וסיטואציה. וכדוגמא לקחנו קנאה. כי גל של קנאה משנה את הכול ברגע. זה כאילו דלת נטרקת פתאום בתוכנו, והיא חוסמת וסוגרת כל דבר נעים. ומבחינה פסיכולוגית אנחנו עכשיו בכלא.
האם אתה יכול לראות בחיזיון איך בכול מקום על-פני כל העולם בכול רגע, נטרקות ונסגרות דלתות דומות ומיליוני אנשים שמים את עצמם בכלא ?
ההנאה מן הקנאה מעוורת אותנו ככול הנראה אל מקום אשר בו היא שמה אותנו ומתגברת על כל חוסר הנוחיות של הכלא.
יש לזה את המשיכה הפטאלית של אופיום, ואת האפקט וההשפעה אשר יכולים להיות הרסניים באותה המידה. וזה מעוות ומסבך בצורה מלאה את התסבוכות והבלבול של החיים וההשפעות של זה יכולות להיות בלתי ניתנות לתיקון. הפנים של אלו אשר מכורים ומתפנקים בעברם בחופשיות בתוך קנאה הם איומות לעתים קרובות ותמיד הם מעליבים ופוגעניים. רגשות אשר לבטח לא עושים את האנשים יפים יותר.
עמוד 1499
אבל האחד יכול להגיע לשלב אשר בו האחד מתפלל ברצינות כי יגאלו אותו.
בשלב ובמצב הזה האחד כבר לא נהנה יותר מן הרגש. ומה שעוזר כאן זוהי המודעות הגדלה לכלא ולזוהמה והטינופת והעליבות שלו. ואמנם זה מצב הטינופת השלם של להיות בקנאה.
כל התקדמות בהתפתחות רגשית מסומנת ומצוינת על-ידי סלידה מרגשות קודמים.
רגשות של סלידה מקנאה, הנאה וחדווה ואושר של להיות חופשי מקנאה ומן הכלא הרע שלה,
ואשר יכולים להפוך להיות חזקים מספיק כדי לשלוט בזה.
כי אתה יודע שניתן לכבוש רגש אחד רק על-ידי רגש אחר אשר הנו חזק יותר, והמרכז השכלי לא יכול לעשות את זה בעצמו. נתינת סיבות והנמקה יכולות לעזור אבל זה לא מספיק.
באיזה סוגים של קנאה אנחנו יכולים להתבונן ולמשוך ולגרור אותם באטיות כאשר הם כביכול נאבקים כמו נחשים אל תוך האור של המודעות אשר הורג אותם ?
יש את הקנאה של מין. וזה מעלה ומביא את שאלת היחסים בין קנאה לאלימות.
בין בעלי החיים בעונת הרבייה, האלימות והקנאה קיימות ביחד, והזכרים מנסים להרוג אחד את השני. אז יש גם את הקנאה השאפתנית מתוך אמביציה, לדוגמא, כי גברים המחפשים תפקיד ברור יכולים לקנא אחד בשני באינטנסיביות, ויריבות יכולה לרצוח, כפי שההיסטוריה מראה בשפע.
אז, יש את הקנאה של רכוש וקניין – בית גדול יותר, מכונית גדולה וחדשה יותר, יותר תכשיטים והשתכשכות רעשנית יותר. אך אלו אולי לא נראים במבט ראשון כמובילים כל כך בקלות עד אלימות. אבל, כאשר זה נוגע לכסף זה בטוח יכול להיות אלים. ויש גם סוגים אחרים של קנאה.
עכשיו, העבודה מלמדת כי כל הרגשות השליליים מובילים לבסוף אל אלימות, וכי קנאה היא רגש שלילי. ואני אגיד בפשטות כי כל המצבים השליליים מובילים לגיהינום וחוסמים וסוגרים אתכם בפני כל דבר אחר.
נחסמות ונסגרות ההשפעות אשר מגיעות עד למטה מקרן הבריאה ואשר מתקבלות על-ידי המרכזים הגבוהים ויכולות לשנות אותנו.
עכשיו, אם האחד לא מאמין בשום דבר אחר, אז האחד יכול להודות כי לפעמים הוא נמצא במצב טוב יותר ולפעמים במצב יותר גרוע. ואנחנו יודעים כי יש מצבים הרבה יותר גרועים מאשר אלו אשר בהם אנחנו מתנסים בדרך כלל. כי אנחנו יכולים להתנסות ולחוות גיהינום על כדור הארץ בדרכים רבות, מבחוץ ומבפנים.
ואני חוזר, כי חייבים להודות בזה אפילו אם האחד לא מאמין בשום דבר אחר, ולאלו אשר יש להם קושי עם הדחייה וההכחשה הפנימית שלהם וספקות מוזרים ומשונים זה יכול ליצור נקודת התחלה מעבר לספק ולווכחנות למען קבלתה של העבודה.
עכשיו, לצאת כדי לנקות את האורוות האגאיות של הרגשות השליליים על-ידי כך שישטפו אותן עם הנהר של האמת דרכם – האמת של לימודי העבודה, זה אמנם באמת אינטליגנציה-אמתית.
וכמובן, משימה זאת נותנת לאחד ולך זווית חדשה לגמרי על החיים ועל מה האחד צריך לעשות.
מבחינה אידיאלית התוצאות יהיו לבסוף להעלים ולחסל 'אלימות'.
כי כל הרגשות השליליים מובילים למטה אל אלימות ומושרשים בה.
עכשיו, אף אחד לא יכול להעלות את סקאלת ההוויה אלא אם כן הוא משאיר את האלימות יותר ויותר מאחוריו. ולבסוף, בתוך התפתחותו של האחד, האלימות חייבת להסתלק.
כאן אוסיף כנספח מסמך סיכום שיש לי בעניין הזה, זה בצורה של חלום והנו כדלקמן :
עמוד 1500
תעלת התהום אשר קשה לחצות
הקושי לחצות את התעלה בקצה העליון של המדרון, תעלה מלאה בעצמות של חיות פרהיסטוריות – שיירים של דברים אלימים, של חיות טרף ומפלצות ונחשים.
והם ממשיכים והולכים הרחק למעמקי תהום התעלה הזאת. ויש גם קרש אשר ניתן בעזרתו לחצות. אבל, זה נראה כי האוויר מלא עוצמה מרסנת, כמו ההשפעה הבלתי נראית של מגנט כלשהו.
וזה, עם הפחד לחצות את המעמקים האלו – למרות כי פתח התהום לא רחב, עדיין מחזיקים אותי נשאר במקומי. ואני לא יכול להגיד למשך כמה זמן כי אין בתוך כל זה איזשהו זמן רגיל.
אז אני מוצא את עצמי מעבר 'בצד השני'.
ואיזה מראה נפלא אני רואה עכשיו ?
אני רואה מישהו מאמן ומתרגל כמה מגויסים. זה הכול. במבט ראשון לא נראה כי יש כאן איזשהו דבר מופלא. הוא מחייך. ואיכשהו הוא מציין כי הוא לא מצפה בהכרח לקבל איזשהן תוצאות מ- מה שהוא עושה. והוא לא נראה כי זה מדאיג אותו או אכפת לו. הוא לא מראה איזשהם סימנים של חוסר סובלנות כאשר הם גסים אליו. השיעור כמעט נגמר ועובר אבל זה בכלל לא משנה לו.
וזה כאילו הוא אומר : "ובכן, זה חייב להיעשות, האחד לא יכול לצפות להרבה, האחד חייב לתת להם עזרה, למרות כי הם לא רוצים אותה".
זאת חוסר היכולת שלו להיפגע והיא אשר מכה בי.
כי הוא לא נפגע או מתכעס מן הלגלוג והבוז שלהם או מחוסר המשמעת שלהם. ויש לו איזשהם כוח ועוצמה מסקרנים אבל הוא בקושי משתמש בהם. ואני עובר הלאה ומתפלא כי הוא יכול לעשות את זה. כי אני לא יכולתי לקחת עליי כזאת משימה כפוית טובה. אני מגיע אל מקום, אולי זאת חנות, היכן שמאחסנים סירות. ומעבר לזה יש ים.
כאשר התעוררתי חשבתי על האדם הזה. לעשות את מה שהוא עושה זה כל כך הפוך לאיזשהו דבר אשר אני עושה. כי אני אצטרך רצון חדש כדי לעשות את זה.
משמעותו של זה אומרת כי אהיה חייב ללכת בכיוון אשר בו עוד אף פעם לא הלכתי.
אני חשבתי הרבה על הכיוון הזה. איך וכיצד אני אוכל להגדיר אותו לעצמי ?
אני הייתי נהיה אלים כלפיי המגויסים האלו. כן. זה היה זה. הוא בכלל לא הראה אלימות.
לא היה לו רצון של אלימות. הוא נראה מטוהר מכול אלימות וזה היה הסוד.
זה היה המקור של הכוח המסקרן אשר בו הבחנתי בתוך האדם הזה 'אדם בלי אלימות'.
ואז הרהרתי ושיקפתי וחשבתי כי בשביל להגיע אליו הייתי חייב לחצות את התהום העמוקה המלאה בעצמות של החיות הפרהיסטוריות היכן שהבלתי-אלים חי ולימד וזאת הייתה ארצו של הבלתי-אלים.
היכן שלימדו את המגויסים.
הוא כמעט סיים את השיעור שלו. ומעבר לזה היה הים. והיו לידו סירות. ואין כל ספק כי כאשר הוא סיים אז הוא הלך לאן שהוא.
באשר לי, אני קיבלתי רק מבט חטוף אל תוך הרעיון של רצון חדש – רצון אשר לא מבוסס באלימות או כי הכול יהיה רק בדרכך שלך. ואני חוזר על כך כי ראיתי רק מבט חטוף.
כי אני ידעתי כי לא באמת חציתי את התהום העמוקה המלאה בעצמות של העבר עם האלימות והשארתי את זה לבסוף מאחוריי.
לא היו בשבילי בכלל מגויסים ולבטח אף אחת מן הסירות הממתינות לא הייתה שלי.
אבל, מתוך המבט החטוף הזה אני יודע יותר טוב מה זה ללכת בכיוון חדש ומהי המשמעות של
רצון חדש אשר מטוהר מאלימות.
ואני יודע גם כי האפשרות של לנהוג על-פי הרצון החדש הזה והכיוון החדש הזה נמצא מונח בתוך כל רגע של החיים של האחד.
עמוד 1501
בית אמוול (13.10.1951) לזכור, לרצות ולצוות את העבודה
זה הוזכר והודגש בהרבה מקרים, כי אם העבודה נלקחת רק אל תוך הזיכרון ולא אל תוך החיים אז היא לא יכולה לשנות אותנו. וזה אומר להיזכר ברעיונות ובלימודים של העבודה מזמן לזמן, כך שהזיכרון שלהם לא ידהה, וזה לא מספיק עד כמה שזה לא נעשה בזהירות.
כמובן, כי לבטח, צד אחד של העבודה זה לזכור אותה.
ולא לזכור את זה יהיה כמו להיות נוכח בשיעורים, נגיד בשיעורי צרפתית אבל לא לזכור שום דבר מתוך מה שנאמר. אז התוצאה תהיה כי שום דבר מן השפה לא נלקח אל תוך הזיכרון.
וזה יכול להיות בגלל שהאדם אף פעם לא הבין ותפש כי הוא חייב לנסות לרשום בזיכרון את מה שלימדו, וכי אלא אם כן הוא ייעשה את המאמץ הזה, אז שום דבר לעולם לא יילמד, באם זה יהיה צרפתית או כל דבר אחר.
לא רק כי מה שנלמד חייב וצריך להירשם בזיכרון, אלא אבל חייבים להיזכר בכך מחדש.
כי אלא אם כן מעלים את זה לזיכרון וקוראים לזה מחדש אז זה במהרה יהפוך להיות מבולבל ומתערבב ומתבלגן לגמרי או שזה ידהה לחלוטין.
האם לא שמתם לב עדיין כי זה קשה מאוד לזכור ? האם יכול כי יהיה לו זיכרון לא רציף – לא קוהרנטי, ואשר בו שום דבר לא מסודר ולא מאורגן בצורה נכונה וכתוצאה מכך הכול מחובר בצורה לא נכונה. לאדם כזה, זה נחוץ והכרחי לעבוד קשה מבחינה שכלית ולהביא את הרעיונות להיות מסודרים ומאורגנים באיזשהו סדר.
אחרים יכולים לערבב את רעיונות העבודה עם המחיר של בייקון, או עם מה שהרופא אמר לדודה סו. ובמקרה כזה היגיון ו/או תחושה של סקאלה וקנה מידה, ולפיכך אין שום הרכה של העבודה.
הכול נלקח באותה רמה.
וכתוצאה מכך הכול מעורבב ומגובב ואין כל זיכרון ראוי.
ושוב, לחלק באמת אין שום יכולת וקיבולת לזכור את הרעיונות, למרות כי הם יכולים לזכור דברים טוב מאוד. כי הם זוכרים מי היה בפגישה והיכן הם ישבו, אבל הם לא יכולים להיזכר בשום דבר מתוך מה שנאמר.
ואחרים, שוב מכניסים פנימה מעט מאוד בגלל גישה לא נכונה לעבודה. כי כדי שהעבודה תיכנס האחד חייב כי תהיה לו גישה נכונה כלפיה. ואז הסימן לכך יהיה כי זה יירשם בזיכרון.
ושוב, חלק ייזכרו אולי את המילים אשר נאמרו אבל לא שום דבר אחר.
אבל מאחורי המילים אשר נאמרו נמצא רעיון. ובהיותם עיוורים הם יזכרו רק את המילים.
הסימן הנו כי אתם מדברים על אותו רעיון אבל משתמשים במילים שונות כדי להביע ולבטא את המשמעות שלו ואז הם יגידו : "אבל אמרת משהו ממש שונה בשנה שעברה".
זה לעתים קרובות מתמיהה אותי.
המילה הממשית המוחשית הזאת 'זיכרון' היא מועילה בתנאי שהיא לא שולטת בתודעה – Mind.
אדון אוספנסקי נהג לבקש מן האנשים לא להקשיב תמיד רק למילים אלא גם למשמעות אשר מאחוריהן – כלומר לנסות להבין אותן.
ואז, אתם תתחילו לזכור את הרעיונות, ומאוחר יותר אתם תוכלו לראות מה הם החיבורים וההקשרים הנכונים של הרעיונות. אבל, אתם צריכים גם זיכרון מילולי של מילים. ולעתים קרובות משפטים אשר אתם זוכרים אבל לא שמתם אליהם לב יחזרו שוב בשנים אחר כך עם מילים ואתם תראו את המשמעות שלהם זורחת דרך המילים.
עמוד 1502
ויותר מזה, אנחנו צריכים לזכור במיוחד כי העבודה דורשת את השימוש בשפה מיוחדת. בתור שיטה אזוטרית מוערכת היא משתמשת במילים מיוחדות בדרכים מיוחדות.
מן הסיבה הזאת האנשים בעבודה הזאת יכולים להתחיל להבין אחד את השני, ובפעם בה הם לומדים את השפה של העבודה, יותר טוב מאשר יכולים האנשים בחיים.
אותה מילה יכולה כי יהיו לה בחיים הרבה משמעויות כמספר האנשים השונים אשר משתמשים בה.
לדוגמא, מה אומרת המשמעות של המילה 'אהבה' ?
יש לה משמעות מסוימת אחת אצל אדם אחד בחיים ואצל אדם אחר בחיים יש לה משמעות שונה וכד'.
אבל, בעבודה, אם השתמשו במילה, אז האחד קודם כל יבדוק ויברר ויבטיח האם התכוונו לאהבה מכאנית או לאהבה מודעת. וכמו כן גם המילים המיוחדות האלו 'מודע' ו 'מכאני', אשר בהן משתמשים בעבודה, יהיו חייבים לדעת אותן וכד'.
מתוך כל זה אנחנו יכולים לראות כי זיכרון מילולי גם הוא הכרחי ונחוץ בעבודה במטרה להכניס את העבודה פנימה לתוכנו.
אבל, אם נחזור למשפט הפתיחה של המסמך הזה, היכן שזה נאמר כי : "אם העבודה נלקחת רק לתוך הזיכרון ולא לתוך החיים אז היא לא יכולה לשנות אותנו".
- לאחרונה בפרשנות הזאת אנחנו דיברנו על הקשר בין אהבה לרצון.
וזה נאמר כי אם היה לנו את כל הידע האפשרי אבל לא הייתה לנו אליו אהבה אז הרצון שלנו לא יכול היה להיכנס אליה. ומשמעותו של זה אומרת כי אם אין לנו אהבה אל העבודה אז אנחנו לא 'נרצה ונצווה' את העבודה ואז היא לא יכולה לשנות אותנו. ומאחר והעבודה הזאת אשר אנחנו לומדים עוסקת בשינוי של הוויה אז העבודה לא תשפיע על שום דבר.
והיא אמנם אכן לא תוכל להשפיע על שום דבר בתוכנו.
אנחנו יודעים כי ההוויה שלנו מושכת את חיינו.
ואם ההוויה שלנו נשארת בלתי משתנה אז הכול וכל דבר יישאר אותו דבר וזה יהיה המקרה אם אנחנו לא נרצה ונצווה את העבודה.
אם אנחנו בסודיות דוחים ומלגלגים ושונאים את העבודה, אז לא יהיה כל קשר אשר ייעשה בין הידע שלנו לגביה לבין רמת ההוויה שלנו. אבל, אם אנחנו מעריכים את העבודה ואם אנחנו מרגישים אליה אהבה, אז אנחנו 'נרצה ונצווה' את הידע שלנו בקשר לעבודה ומתוך זה 'נעשה' אותה.
הסימן של להגיע אל השלב הזה או שמתחילים להגיע אליו, זה כי ההרגשה של ה 'אניים' משתנה.
ההזזה הזאת של ההרגשה של ה 'אני' עושה את זה אפשרי להוויה להשתנות.
אבל, הרצון חייב להיכנס אל הידע של העבודה, ואם יש לכם אהבה כלפיי העבודה, זה רק יכול להיות רצון-טוב או רצון-בטוב.
ואז יש לכם מנורה ובתוכה שמן.
הדבר המוזר הנו כי לאדם יכול להיות ידע של העבודה והוא אפילו ייראה את האמת שלה אבל הוא לא ירצה ויצווה אותה. וזה יכול באמת להיראות מוזר אבל זה ממש ככה.
במקרה כזה האיחוד והחיתון האזוטרי בין האמת לטוב לא התרחש ולא קרה.
יש מנורה אבל אין לכם שמן.
לפני הרבה שנים באחת מן הפגישות בלונדון אמר אדון אוספנסקי משהו בפגישה אשר לא הייתי בה אבל נשלח אליי המאמר עם חבר שהיה שם ואתם תוכלו לראות כמה הרבה קשר וחיבור יש לזה לכול מה שדיברנו עליו כאן בפגישות.
בפגישה אשר נערכה מתישהו בשנת 1938 דיבר אדון אוספנסקי על " הסכנה אשר בחלוקה לשניים-2 ואשר יכולה לקרות בתוך אנשים. הוא אמר כי חלק מן האנשים יכולים להמשיך את העבודה במשך זמן ארוך, ויש להם צד אחד אשר יכול להיות שימושי לעבודה, ואשר מבין הרבה, אבל יש להם עוד צד אשר הנו חסר תועלת ואפילו עוין ושלילי לעבודה.
אדון אוספנסקי אמר כי החלוקה השלמה לכאורה יכולה להתרחש בין הקווים האלו, ותוצאתה תהיה התגבשות לשניים-2.
עמוד 1503
ואת זה קשה בצורה קיצונית לשבור ולתקן. והוא אמר כי זה יכול לקרות כאשר אנשים בכלל לא עושים מאמצים לאורך הקו של הרצון. והם לא עושים שום דבר על-מנת לפתח את הרצון, ולמרות כי צד אחד שלהם מבין הרבה, זה עדיין הכול חסר תועלת.
המאפיין הראשי של המצב הזה הנו כי למרות שהאנשים האלו מבינים די הרבה הם עדיין לא עושים שום דבר למען העבודה, והוא אמר כי אפילו יכול להיות כי תהיה די הרבה הבנה במקרים כאלו אבל זה הכול חסר תועלת. וההדגשה הייתה על המאמץ לפתח רצון בתור דרך להימנע מן ההתגבשות הזאת לשניים."
ניקול ספר – 5 כרך אחרון בסדרה- עמוד 1513
בית אמוול (20.10.1951)
קבלה של רעיונות חדשים לגביי עצמך והעולם
למה זה כי אנשים מוצאים את הרעיונות החדשים בתור כל כך קשים לקבל אותם ?
התודעה – Mind נסגרת בשלב מוקדם על כמה רעיונות קובנציונאליים. (רגילים ושגרתיים) פעם הושוותה התודעה-Mind עם כלוב של ציפורים, והרעיונות אשר בתוכה לציפורים עצמם. חלק מן הציפורים היפות אולי יכולות להגיע ולעוף הלאה, אבל אם אתם מעריכים אותם אז יכול להיות שהם יישארו.
אבל, אם הייתם רואים בחיזיון את התודעה-Mind שלכם עצמכם אשר מיוצגת בתור כלוב ציפורים,
אז איזה סוגים של ציפורים אתם יכולים לתפוש בתוכה ? אולי יכולים להיות שמה כמה תוכים, וכמה ציפורים דועכות או מתות. והתחתית של הכלוב תהיה מטונפת. מה מייצגת הטינופת הזאת מהבחינה הפסיכולוגית ? מה המשמעות הפסיכולוגית של זה ?
רעיונות שגויים ולא נכונים ורעיונות אשר חוסמים את ההתפתחות של התודעה-Mind, ורעיונות מסורתיים אשר הפכו להיות חסרי חיים, או רעיונות קובנציונאליים (רגילים ושגרתיים) אשר עשו להם חיקוי בצייתנות ובכניעה והתרפסות ואשר הם מיוצגים בתודעה על-ידי כל כך הרבה טינופת ולכלוך.
ובקצרה, התודעה-Mind הצייתנית הכנועה והמתרפסת היא מסריחה באותה מידה כמו תודעה-Mind אשר מלאה בנחיל של תרשימי מזימות קטנוניות כמו עכברים ועכברונים.
עכשיו, לקבל רעיונות חדשים ולחשוב מתוכם זה מתחיל לנקות את התודעה-Mind וגם את ההבעה וארשת הפנים. ואנחנו יכולים להתעורר ולהזדרז ולהשפיל את עצמנו מספיק כדי לקבל אותם ולחשוב מתוכם, ואז התודעה – Mind שלנו תתחיל להריח פחות גרוע בנחיריים של שמי הרקיעים, והפנים שלנו יהפכו להיות יותר ברורות ומובדלות, בראותנו כי התודעה-Mind והפנים הן מחוברות וקשורות.
האחד בטח ייצפה כי הפנים ישתנו אחרי איזה זמן בתור סימן חיצוני של שינוי בתוך התודעה-Mind.
אבל, אם זה לא קורה כך, אז האחד יודע כי הרעיונות החדשים והעוצמתיים לא התקבלו.
עכשיו, בשביל שהרעיונות החדשים יוכלו להתקבל התודעה חייבת להיות כמו ספל או קערה.
ואני מתכוון בפשטות כי קערה או ספל יכולים לייצג את התודעה-Mind המקבלת.
משהו אשר אפשר לשפוך ולמזוג לתוכו פנימה ולהכיל אותו ולשמור עליו.
אבל, הקערה או הספל הם הפוכים – כלומר, הם מכוונים ומצביעים כלפיי למטה, והם מייצגים את התודעה-Mind הבלתי מכילה והלא מקבלת.
ושוב, הקערה או הספל יכולים להיות מלאים ברפש ובטינופת, אז זה ככה עד אשר ינקו את זה אי אפשר יהיה לשים בתוך זה שום דבר. או שישימו בפנים משהו אבל זה יהיה מלא זיהום אז אי אפשר יהיה לשים משהו בפנים מבלי שזה יזדהם ויתלכלך.
ולכן אי אפשר לקבל את הרעיונות העוצמתיים של העבודה אם הקערה או הספל הם הפוכים או מלאים טינופת וכבר ראינו מה הייצוג של טינופת ולכלוך מבחינה פסיכולוגית.
עניינים ודברים אלו אפשר לייצג אותם על-ידי דימוי ויזואלי רגיל, כי אף אחד לא יכול לצייר תודעה-Mind או רעיון שגוי.
אבל, כאשר אנחנו משתמשים באפקטים הנראים של החושים בתור מייצגים דברים בלתי נראים,
אז זה אפשרי לבטא ולהביע את הבלתי-נראה במושגים של נראה ונגלה.
וזה אפשרי בתנאי שזה נתפש ומובן כי הדברים הנראים האלו אשר בהם משתמשים הם המייצגים של דברים בלתי-נראים ולפיכך לא צריך לקחת את הנאמר באופן מילולי אלא באופן פסיכולוגי.
אז קערה יכולה לייצג במשמעותה את התודעה-mind.
וכאשר היא ריקה ופתוחה כלפיי מעלה אז זה יכול להגיד כי זאת היא תודעה-Mind אשר פתוחה לקבל רעיונות. אך קערה מלאה טינופת מייצגת את התודעה-Mind בתור מלאה רעיונות שגויים, שקריים ומתים. ואם הקערה מלאה במים נקיים וטהורים אז היא מלאה ברעיונות אמתיים וחיים. ובכול מקרה זה ממש אמתי להגיד כי טרנספורמציה או ההמרה הזאת של ההיגיון והמשמעות המילולית להיגיון ולמשמעות פסיכולוגית היא נוגדת וסותרת ומעליבה ופוגענית עבור רבים והם מאוד מתמרמרים בגלל זה, בגלל ההפסד המאוד גדול שלהם.
עמוד 1514
" קערה היא קערה אדוני, והמשמעות שלה יכולה להיות רק קערה". וגם "האדם אמור להגיד ל- מה הוא מתכוון אדוני, כי איך לשם שמיים הקערה יכולה להיות מייצגת במשמעותה את התודעה ?".
ובכן, בשמיים זאת היא המשמעות של זה בדיוק.
ואם אתם אומרים כי זה מייצג רק את התודעה-Mind אז האביק יהיה ללא ספק ,
"אז למה הם לא אומרים ישר תודעה ?...במקום להסתבך עם טינופת וקערה וכלובי ציפורים ותוכים?"
או יכול להיות כי תפגשו את האדם אשר הוא מעט מנומס ומשועשע והוא ממלמל ומלחשש כי זה מאוד מעניין אבל די רחוק ובלתי ניתן להשגה וכד'.
אז הבה נמהר הלאה אל משהו אחר ונתעלם ונמנע מלחצות את הגשר, גשר קטן ונבזה ובעל ערך, אשר מוביל אל הרמה הזאת אשר נקראת חשיבה פסיכולוגית, ואשר מציגה אותנו אל עולם חדש של משמעות.
הבה נישמר בתוך מה שהגיוני וניתן לחישה ונעמוד עם רגלינו שקועות ושתולות היטב באדמה המוצקה היציבה של העובדות החושיות.
אך לרוע המזל אם נעשה רק את זה אנחנו יכולים להישאר ממש רק ברמת הבנה נמוכה מדיי בשביל העבודה. ואנחנו אמנם אכן נישאר טבעיים ומכאניים ולא יהיה לנו שום דבר מן המודע והרוחני, וכמו כן גם הקערה תהיה הפוכה. כי אם אנחנו לא יכולים לעשות טרנספורמציה ולהמיר מן המילולי לפסיכולוגי ואם אנחנו לא יכולים לעשות טרנספורמציה ולהמיר את התחושה וההיגיון של המילה לתחושה ולהיגיון של הרוח, והיכן שהוא נאמר לנו כי המילה הורגת – אז, אנחנו לא יכולים לתת לעצמנו את השוק המודע הראשון.
ואלא אם כן ניתן השוק המודע הראשון אז האדם נשאר איש טבעי ומכאני אשר בשבילו העולם הנו כפי שהוא מופיע ונגלה ונראה והכול הנו מה שנראה לו. כי כזה אדם אשר הוא הנו איש של עובדות מתגבש מוקדם מאוד. והעולם שלו מקבע אותו במהרה והוא לא יכול להתפתח.
כן. הוא הופך במהרה להיות קיבעון בתוך זה כי ככה הוא לוקח את העולם בתור עובדות מקובעות.
האם אתם מבינים ?
האם אתם יכולים לראות כי מה שאתם זה תלוי ב- מה העולם הוא בשבילכם ?
אם תמיד הייתה לכם הרגשה מסוימת אשר היא לא מציאותית לגביי העולם או אם אתם הרגשתם את זה בתור מסתורין, או את עצמכם בתור מסתורין, אז אתם לא תתגבשו בחוץ כמו האנשים אשר הם עניין של עובדה ואשר נראים כאילו הם מסתדרים יותר טוב ממכם ובכלל אין להם קשיים.
למרות זאת אני הייתי הרבה יותר מעדיף להיות אתם כי קרוב לוודאי תהיו מסוגלים לקבל רעיונות מאיכות מסוימת אשר האנשים של העובדות לוקחים בתור שטויות.
אבל, רעיונות מסוימים יכולים להיות שטויות בתוך תודעה-Mind אחת ובכלל לא שטויות בתודעה-Mind אחרת. וכדי לשנות את המטפורה, זה יכול להיות כי יש לכם קרקע לנחות עליה בשביל רעיונות מסוימים ואשר אחרים יכולים רק להתרסק על זה.
עכשיו, קבלה של רעיונות חדשים הכרחית בשביל השינוי של הוויה. ואני יכול לחשוב בדרך חדשה רק באמצעות רעיונות חדשים, ואני חייב באמת לחשוב 'בעצמי' מתוך הרעיונות האלו כדי לשנות את התודעה-Mind שלי.
בעבודה הזאת אתם לא יכולים להשאיר את החשיבה שלכם לאחרים.
אתם חייבים להשתוקק לרעיונות חדשים אשר מעבירים אמת חדשה כמו אל מים במדבר.
אף אחד לא הולך לעזור לכם אם אתם לא עושים שום דבר בעצמכם.
זה נראה כי זה מפתיע את חלקכם ומעליב ופוגע באחרים. ואני אף פעם לא יכולתי להבין למה.
עכשיו, אם אני חושב בדרך חדשה אז אני יכול לראות דברים בדרך חדשה.
אם אני משתנה אז המבט שלי על העולם משתנה. אם המבט שלי על העולם משתנה אז אני משתנה.
זה למה ללימודים לעבודה יש שני-2 צדדים – אחד פסיכולוגי ואחד קוסמולוגי.
כי אלא אם כן אני משתנה אז העולם שלי לא ישתנה. אני לא יכול לעבור שינוי בתוך עצמי ולהישאר באותו העולם. אם אני מתחיל כי תהיה לי הרגשה חדשה של עצמי אז אני אתחיל כי תהיה לי גם הרגשה חדשה של העולם ואני והעולם נשתנה ביחד. הרגשתי החדשה את העולם תיתן לי שוב הרגשה חדשה של עצמי.
עמוד 1515
שתי-2 ההרגשות יעזרו אחת לשנייה לגדול, כי העולם הנו ההרגשה שלי לגביו והרגשתי את העולם הינה אני. ואם אני מרגיש כי יש בתוך עצמי משהו יותר גבוה ממני עצמי, אז אני ארגיש כי יש משהו יותר גבוה מן העולם אשר נמצא מאחוריו.
אבל, כל זאת ודברים רבים אחרים מעבר ליכולת ההבעה אשר יכולים להתחיל רק עם קבלתם של רעיונות חדשים ועם לחשוב מתוכם בעצמכם.
בית אמוול (27.10.1951) מאמר קצר על עבודה עם ועל עצמך
יש שלושה-3 קווים לעבודה. הקו-הראשון-1 הנו עבודה עם ועל עצמך. ולמרות כי אולי האדם שמע את זה כבר הרבה פעמים ויכול להיות כי זה מושרש חזק בתוך הזיכרון, זה לא יהיה בעל איזשהו שימוש אלא אם כן זה נעשה. כי כפי שאתם יודעים, העבודה חייבת להיות לא רק בזיכרון אלא בתוך החיים.
קו חדש וכמה קווים אשר לאורכם כולם חייבים להתבונן בעצמם בתור התחלה מונחים למטה. ומאוחר יותר אתם חייבים להתבונן אלו מניעות ומכשולים ומעצורים מסוימים מונעים ממכם מלהתקדם.
עכשיו, כתשובה לשאלה : "באיזו דרך אתם עכשיו עובדים עם ועל עצמכם ?"
מה אתם יכולים לענות ? לפעמים זה קורה כי אנשים לא יודעים על מה הם עובדים וכמו כן אמנם גם לא מה יכולה להיות המשמעות של עבודה על ועם עצמך, וזאת היא מגבלה חמורה.
יכול להיות כי הם יעזרו לאחרים בדרך לבבית, כאשר הם תופשים וחושבים כי זהו הקו-השני-2 של העבודה. והם ייעשו את הטוב ביותר שלהם כדי לדבר עם זרים בהתלהבות על השיטות של העבודה כדי לעזור להם ו/או לעבודה להתקדם. והם תופשים וחושבים כי זה הקו-השלישי-3, אבל הקושי יישאר בכך שהם בכלל לא מבינים את העבודה, בגלל המגבלה הראשונה הזאת.
למרות זאת, זה יכול להיות שתגידו לי שהאדם עושה את הקו-השני-2 ואת הקו-השלישי-3 של העבודה בדרך כנה ואז זה יכול להיות כי הוא או היא יהיו מועילים בשבילה. אבל, אז אני לא אסכים עם זה. אך אם יש איזשהו צ'אנס של סיכוי כי אתם תביאו כדוגמא את המצב ההפוך, כלומר – האדם אשר רק מנסה את הקו-הראשון-1 והוא אומר כי שני-2 הקווים האחרים הם לא נחוצים ולא הכרחיים והם לא נוגעים אליו ואם אתם מוסיפים כי הוא יכול להיות מועיל בכול מקרה – מועיל בצורה דומה – אז אני בכלל לא אסכים אתכם.
אדם כזה משרת רק את האינטרסים שלו עצמו, וכך הוא אף פעם לא יכול להגיע מעבר לעצמו, וכך הוא סוגד לרצון, סוגד לרצונו שלו עצמו וסוגד לעצמיותו, כפי שזה נאמר על-ידי פול בברית החדשה בפרק ב' פסוק 23 : " דברים שאמנם יש להם חזות של חכמה והם מתבטאים בדת אשר היא פרי רצונם ובנמיכות רוח וסיגוף הגוף אך אין זה מועיל נגד מאוויי הבשר ".
כמה שהוא עובד יותר ככה הוא בצורה בלתי נמנעת ייכלא את עצמו בתוך עצמו – כלומר,
בתוך האהבה-העצמית שלו והסגידה-העצמית שלו.
עכשיו, נגיד כי הגעת לשלב הזה של העבודה בו אתה יכול להתבונן כי אתה שלילי וזה היכן שאתה יכול לעבוד על ועם עצמך. (ועל-ידי זה שאתה עושה כך רק אז זה יכול להיות כי אתה תעבוד גם כאן מבלי שאתה יודע על הקו-השני-2 ) הנקודה היא כי עכשיו אתם מתבוננים בדבר מוגדר וברור ואתם כביכול, תפשתם את זה בפעולה עצמה,
עמוד 1516
וזה בגלל המשמעות שלכם בהתבוננות-עצמית ואשר בלעדיה העבודה על ועם עצמך היא בלתי אפשרית.
כי אם אתם לא מתבוננים מה קורה בתוככם, אם אתם לא מכניסים קרן אור לתוך החשיכה הפנימית שלכם על-ידי התרגול של התבוננות-עצמית אז אף פעם לא יהיה לכם שום דבר אמתי כדי לעבוד עליו. כי רק על-ידי הדיסציפלינה והמשמעת של התבוננות-עצמית לא ביקורתית אתם תתפשו את המראה של משהו ברור ומוגדר לעבוד עליו.
וכול דבר אחר יהיה כל כך הרבה 'פסיאודו' ו 'כאילו' עבודה, עבודה מומצאת ודמיונית.
אבל, שאלה זאת של התבוננות-עצמית 'לא ביקורתית' דורשת התבוננות-עצמית ארוכה.
וכך אתם תבחינו בהדרגה איך בצורה מיידית השד של הצדקה-עצמית עושה בכול כוחו כדי למנוע את זה. ובמקרה הזה זה ייעשה את כל מה שזה יכול כדי להגן על הרגש השלילי הברור והמוגדר אשר תפשתם את המראה שלו.
אבל, זה כבר לא יהיה יותר מספיק טוב בשבילכם – כלומר, אם התשוקה שלכם לעבוד על ועם עצמכם הפכה להיות לבסוף מטרה מורגשת.
בכול שלושת-3 הקווים של העבודה, לכול אחד יש מטרה אשר לבסוף אפשר להרגיש אותה במרכז הרגשי מאחר והיא בהתאמה עם ההתפתחות הנכונה שלו, ומאוד עוזרים לאחד בקרב אשר חייב להתחולל בתוך זה במרווחים במשך השנים.
מה אז אתם הולכים לעשות אחר כך, לעשות אחרי זה עם הרגש השלילי המוגדר והברור הזה
אשר מתבוננים בו בבהירות ובבירור אם אתם כבר לא משתוקקים יותר לעוף
ולעבור לתוך הצדקה-עצמית. (כגון : "אני לא אשם ולא אותי צריך להאשים וזה תמיד היה ככה וזה לא מגיע לי שתתנהגו אליי ככה בדרך כזאת, האם אני לא כלום ושום דבר ? האם אני לא נחשב/ת ?
האם אתם לא הייתם מרגישים ממש כמוני באותן הנסיבות ? אתם לא מבינים עם מה אני הייתי צריך להתמודד. כמובן יש לכם את כל מה שהייתם רוצים ואתם לא תבינו. אף אחד אף פעם לא מבין..וכד')
אז אני אומר לכם,
מה אתם הולכים לעשות אם אתם מסרבים לעזרים האלו של הצדקה-עצמית ?
אם לא תעשו שום דבר אז רגש שלילי ייקרא אל עצמו רגשות שליליים אחרים.
והאנרגיות שהם גונבים יתחילו אז לסגת לאחור וליצור סימפטומים.
כלומר הם ייסוגו וילכו אחורה בתוככם בגלל שאתם לא יכולים להוריד את המסכה של המסווה ואת המעטה החיצוני השקרי שלהם – כי כל הרגשות השליליים משקרים.
והאנרגיות אשר הם סחבו ממכם לא יהיו זמינות בשביל החיים הרגילים והם יחיו מחדש מחלות חדשות או ישנות אופייניות – בדיוק כמו נהר כאשר חוסמים אותו אז לא רק שהוא יציף את המים העומדים הנמצאים מאחוריו אלא אבל גם, זה יעצור את גלגלי טחנות המים אשר עובדים לפניו.
אם אתם מבינים אותי, זה מייצג טוב מאוד את ההפרדה והחלוקה הלא נכונות של אנרגיות המתחוללות באדם כאשר הוא שלילי.
אנרגיה נפשית במקום הלא נכון פועלת כמו רעל. וכאשר אנחנו שליליים אז אנחנו מרעילים את עצמנו ומרעילים את הגופים שלנו – וכך אנחנו אמנם גם מרעילים אנשים אחרים.
אבל, כמובן דרך ההצדקה-העצמית אנחנו לא יכולים לראות כי זה ככה.
וככה שום דבר הוא לא אשמתך שלך אף פעם.
ונחזור על זה, מה יכול להיעשות כאשר בבירור אנחנו רואים רגש שלילי ואנחנו לא נסוגים ולא נכנעים בצורה חלשה להצדקה-עצמית ?
ואני אזכיר כאן רק דבר אחד בין הרבה דברים אחרים אשר אפשר לעשות. אפשר להבין ולתפוש כי אתם מרשים למצב השלילי להיות קיים בלי מעצור והבחנה וזה אומר לתת לו רשות והסכמה שבשתיקה לעשות את הגרוע ביותר שלו ולהבין ולתפוש גם כפי שאומרת שיטה מזרחית אחת כי רגש שלילי אשר מזדהים איתו דומה לפצע בגוף ואף חמור באותה המידה.
אז האחד יכול לערוך משפט ולברר ולמצוא ולגלות הכול לגביי זה – לגביי הרגש השלילי הזה.
ואני מייעץ לכם להחזיק את בית המשפט הזה בתוך התודעה-Mind שלכם אך לא בדיבור.
עמוד 1517
תנו למגוון ולמבחר הצדדים שלכם לקחת חלק. תנו לעבודה בתור סגן הממונה או סגן מנהל משק הבית להקשיב לכול דובר. ותנו לכול דובר לדבר בבהירות ובבירור.
כל זה דורש את האטמוספירה של תשומת לב פנימית. ואתם תמצאו כי 'אניים' ממורמרים וזועמים, אלימים סוערים ופראיים, מרירים ומאשימים, מתחילים לעזוב את אולם בית המשפט אחד אחרי השני. כמו המאשימים של האישה אשר הואשמה בניאוף המתחילים מן המבוגר או הזקן ביותר.
אבל, ישנה נקודה חשובה אחת כי בבית המשפט הזה בכלל אין שופט.
בסצנת המקדש בכלל לא היה שופט. והדמות אשר ממנה ציפו לשפוט בכלל לא עשתה כך.
והוא רק אמר : "גם אני לא אשפוט אותך".
אחרי איזה זמן אתם תבחינו כי כל העניין יתבהר וייעלם. ואז זה יכול לקרות כי האדם האחר אשר מחובר וקשור למצב הנגטיבי שלכם יישלח לכם מסר או נראה כי הוקל לו והוא שוחרר.
ואני הזכרתי קודם כי אם אתם באמת עושים את הקו-הראשון-1 של העבודה, אז אתם עושים גם כן משהו מן הקו-השני-2. כי למה האדם האחר שוחרר ? כי זה אתה בתוך המצב השלילי שלך אשר קשרת וכבלת את האדם הזה בכלא – ואז מאוחר יותר אתה משחרר את האדם על-ידי שיוני של המצב שלך.
אני אוסיף כאן דבר אחד חשוב ומשמעותי וראוי לציון. המשפט הזה אשר מוחזק בתוך התודעה-Mind עם מגוון הדוברים שלו יש צורך לנהל אותה במידה של חסד מסוים ומתובל במעט מלח.
כי אם זה נלקח יותר מדיי בכבדות, בעגמומיות ובאופן מילולי, זה קרוב לוואדי יעשה אתכם יותר שליליים. ואם זה יהיה כך אז כל מה שאני יכול להגיד זה שאני שמח לשמוע את זה וכי זה מה שפשוט מגיע לכם. כי שום דבר בעל תועלת ובעל ערך לא יכול להיעשות בתוך העבודה הזאת בלי חסד ותיבול יומיומי של מלח.
בית אמוול (3.11.1951) עצירה חיצונית ופנימית
בתרגילים אשר קשורים לעבודה יש את התרגיל אשר נקרא 'תרגיל-עצירה'.
ברגע בו צועקים את הפקודה 'עצור' אז האחד חייב להישאר בלי תנועה בתנוחה בה האחד כבר נמצא. וזה לא רק כי הגוף והאיברים הופכים להיות קפואים לכאורה, אלא אבל גם ההבעה של הפנים והכיוון של העיניים אשר חייבים לא להשתנות.
כל תשומת הלב חייבת להיות מרוכזת בלהחזיק את אותה התנוחה בחוסר תנועה. עד אשר ניתנת פקודה שנייה המשחררת אתכם. זה נאמר לנו כי באיזשהם בתי ספר של המזרח, אם עצרו אתכם נגיד בתוך ערוץ של נחל אשר עולה ומוצף במהירות, אז צריך לשמור על התנוחה אפילו כאשר המים מאיימים להטביע אתכם, עד אשר לא ניתנה הפקודה להשתחרר אתם לא מורשים לנוע ולזוז.
זה מציין כי הגוף צריך להיות מתחת לשליטה מלאה וכי במורה צריך ואפשר לבטוח בצורה מלאה.
מתוך איזושהי סיבה הסיפור הזה הפך בתודעתי להיות קשור לשני-2 סיפורים אחרים נוספים.
הראשון הנו הסיפור על המורה אשר טבל את ראשו של מישהו חדש שהגיע לחפש אחר הוראות והמורה טבל את ראשו בתוך דלי מים, כאשר האדם הנדהם אשר כמעט נחנק שוחרר לבסוף, הוא נשאל מה הוא רצה הכי והוא השיב כי מעל כל דבר אחר הוא רצה לנשום.
לפיכך, נאמר לו כי כאשר הוא ירצה את הוראות המורה באותה המידה בה הוא רצה לנשום אוויר אז זה יינתן לו. ואני מדמיין כי הוא נעלב ונפגע והסתלק לו משם.
עמוד 1518
הסיפור השני הנו על אסיר פוליטי אשר באופן יומיומי אומן בכך שהוא צעד הלוך ושוב מסביב לחצר. החלונות המסורגים של החצר אשר היו מאוד גבוהים נפתחו אל החצר הזאת. האסיר ידע כי אסיר נוסף אשר לו הוא משתוקק בדחיפות לשלוח מסר או הודעה נמצא שם מאחורי החלונות המסורגים.
הוא לקח אבן ועטף אותה בהודעה ובכול יום בזמן אשר בו הוא התאמן בללכת בחצר הוא עשה הדמיה של התנועה הנחוצה כדי לזרוק את האבן למעלה בצורה נכונה ומדויקת ממש בדיוק כמו שעושה חתול לפני שהוא קופץ למעלה על קיר גבוה. והוא גם החביא והחזיק על עצמו להב של תער כי הוא התכוון בנחישות לחתוך את גרונו שלו אם הוא ייכשל. כאשר הגיעה ההזדמנות האבן עפה היישר דרך החלון.
סיפורים אלו נראים קשורים לכך כי הם הגיעו אל תודעתי יחד, אם כי אני לא ממש רואה את הסיבה אבל יכול להיות כי אתם תראו.
עכשיו, בנפרד מן התרגול בו הגוף נמצא בחוסר תנועה ואשר אפשר לקרוא לו 'עצירה-חיצונית',
יש תרגיל דומה נוסף אבל שונה בכך שבתרגיל הזה התודעה-Mind נעשית חסרת תנועה וזה נקרא 'עצירה-פנימית'.
שניהם מחוברים בלגרום ולחולל מצב של חוסר תנועה, אבל, שני-2 התרגולים לא מתבצעים באותה הספירה. במקרה של התרגול הראשון הגוף נעצר בחלל ובמרחב, ואנשים יכולים לעבור ולחלוף על פניך ולדבר אליך ואפילו להגיד לך עד כמה מטופש זה נראה וכד'. אבל, הגוף והעיניים שלכם יישארו חסרי תנועה בחלל ובמרחב.
במקרה השני, התרגול של 'עצירה-פנימית', אתם עומדים חסרי תנועה בתוך התודעה-Mind שלכם. המחשבות חולפות ועוברות על פניכם ומדברות אליכם ושואלות אתכם מה אתם זוממים וכד'.
אבל, אתם לא שמים אליהן לב.
אתם תראו מיד כי עצירה-פנימית קשורה לצורה של זכירה-עצמית.
עכשיו, אתם חייבים לציין כי התרגיל של העצירה-הפנימית הוא לא אותו דבר כמו לנסות לעצור את המחשבות שלכם.
ואם אתם כנים לגביי התרגולים שלכם על עצמכם – ואתם לא יכולים לעבוד אלא אבל לעמוד
'בלי תנועה בתוך התודה-Mind שלכם' אז זה עניין אחר. אתם יכולים לעמוד בתוככם בפנים בתוך התודעה-Mind שלכם בחוסר תנועה, ממש כמו שהגוף שלכם יכול לעמוד מבחינה חיצונית בחוסר תנועה בעולם.
עכשיו, מה חוסר תנועה אכן עושה ? איזו סגולה נמצאת ברשותו ?
בטבע חוסר תנועה נמצא בשימוש בצורה נרחבת למען מטרה מוגדרת וברורה כי תנועה היא הדבר הראשון אשר מבחינים בו. העיניים מבחינות בתנועה עוד לפני שהן מבחינות בצבע או צורה.
עצירת התנועה היא תכסיס נפוץ בעולם החיות כדי לברוח מכך שיבחינו בהן. והמטרה היא לא להעמיד פנים או להתחזות כי אתה מת אלא להפוך להיות בלתי נראה. ההאטה של תנועה גורמת להבחנה להיות יותר קשה כמו כאשר חתול צד ציפור.
לתרגל עצירה-פנימית בתוך התודעה-Mind זה כמו לעשות את עצמך חסר תנועה בחלל ובמרחב.
כי אתה נמצא במצב בו לא מבחינים בך.
כן. אבל, מי לא מבחין בך ? בתודעה-Mind שלך אתה מוקף על-ידי 'אניים' שונים.
כל אחד מהם רוצה לדבר בשמך. ופתאום הם לא יכולים למצוא היכן אתה. והם מחפשים אותך בכול מקום. ואני מבטיח לכם כי אתם יכולים להתנסות בחיפוש שלהם אחריכם וכי הם לא ימצאו אתכם.
אבל, אז פתאום אתם נזכרים כי אתם לא התקשרתם אל הרופא. האפקט הזה הוא זהה או דומה מאוד לתנועה פתאומית בג'ונגל. כל החיות וכל הציפורים והזוחלים רואים מיד היכן אתה.
הדאגות וההתרגזויות והמחשבות הבלתי-נעימות, היהירות ורעיונות דמיוניים וחרדות תופסים ולוכדים אתכם כמנהגם פעם נוספת.
עמוד 1519
החיות והציפורים שואגים וצורחים ו, ה 'אניים' צועקים וצווחים : "תפשנו אותו"..."תפשנו אותו".
וזה הסוף של מה שהנו באמת אתה בינתיים. ואתה מפורק ומתפרק שוב.
שוב אתה לא מחובר ומבותר שוב לחלקים 'אניים' שונים.
אדם אחר אשר מסתכל עליכם מבחוץ יהיה ער לכך כי פתאום אתה נראה חרד עם תנועות מהירות וצעדים מהירים וקול של דחיפות בדברך בטלפון. והוא אולי יוכל לנחש כי אתה תהיה 'בחוץ' לשארית היום. אתה תהיה מ'בחוץ לעצמך'.
ואני לא מגזים כאשר אני אומר כי זה כמו לזרוק את עצמך אל האריות או לזרוק את עצמך בכוח נורא והרסני או לטבוע בים ואני מתכוון כי זאת התאבדות, וכי כולנו מתאבדים שוב ושוב.
אבל אף אחד בחיי העולם הזה לא מצביע על כך ולא מציין זאת.
רק העבודה אשר מגיעה מן המקורות אשר הם מחוץ לחיים של העולם מצביעה על זה ומציינת זאת.
והיא לא רק מצביע ומציינת כי אנחנו מתאבדים בהמשכיות ובאופן יומיומי, אלא אבל היא גם מראה לנו בסובלנות רבה איך לא לעשות זאת.
האם זה לא נשמע לכם מוזר כאשר שמים את זה בדרך הזאת ?
הבעיה היא כי אנחנו מעדיפים התאבדות רוחנית בכול רגע במקום לתת לעצמנו את השוק המודע הראשון. ואנחנו מוצאים את זה יותר קל מאשר לזכור את עצמנו.
ובהקשר לכך נאמר לנו כי אנחנו כמו אנשים אשר מעדיפים לחיות במרתף של הבית שלהם,
ולמרות כי כל החדרים שייכים להם והם יכולים לחיות באיזה קומה בה הם רוצים.
האם אתם יכולים לחשוב ולתפוש איזשהו דבר מוזר יותר מאשר עיר של בתים יפים ונאים אשר הדיירים שלהם מתעקשים לחיות רק במרתפים ?
הפרשנות הפסיכולוגית של מרתף זה החלקים הכי נמוכים של המרכזים היכן שגרים ה 'אניים' הכי מכאניים. ואף אדם לא יכול לזכור את עצמו ברמה הזאת.
כי כדי לזכור את עצמו הוא חייב להבדיל את עצמו מן הדיירים במרתף שבתוכו.
ובשביל לעשות את זה הוא חייב להרגיש בנוגע לדיירים האלו כי הם לא הוא. והוא חייב להגיד עם שכנוע אשר גדל במשך השנים : 'זה לא אני' – אל הדיירים האלו אחד אחרי השני ובמיוחד לחלק מהם.
אני ניגש אליכם באמצעות מחשבות ואתם יכולים לתרגל עצירה-פנימית כלפיי לדעת בבירור כי הן מבשרות את הגישה של 'אניים' רעים. זה לתרגל עצירה-פנימית, במיוחד ספציפית כלפיי דבר אחד, אבל עצירה-פנימית במשמעות ובהיגיון ובתחושה המלאה שלה כי זה אומר לעשות את עצמכם חסרי תנועה בתוך תודעתכם.
כך שאתם לא מדמיינים ומבחינים בשום מחשבות ועל-ידי כך הופכים להיות לא מובחנים.
אז אתם זוכרים את עצמכם.
בית אמוול (10.11.1951) הגדלת המודעות לעצמכם.
העבדה מלמדת אותנו כי אנחנו לא מודעים כראוי וכי המטרה הכללית שלנו היא להגדיל מודעות.
בהתייחס לצד אחד של הגדלת המודעות אשר שייך להגדלת המודעות של 'עצמכם', אל תנסו לראות את האחרים בתוך החיים שלכם אלא ומלבד את עצמכם.
תנסו לראות איזה סוג של אדם אתם הייתם בשלבים שונים
עמוד 1520
זה יותר קל לראות אנשים אחרים בתוך הזיכרונות שלנו כי החושים שלנו רושמים ומקליטים אותם. החושים שלנו לא רושמים ומקליטים את עצמנו אולי מלבד כי הייתה לנו חליפת קטיפה בתקופת הילדות וגם כיבשה צמרירית וכי שנאתם גרביים מגרדות, וכל זה הוא תחושתי ומאוחסן בזיכרון החושי. אבל, זה לא מראה לכם כי הייתם ילד קטן עם מזג רע מאוד אשר נהג לזרוק את עצמו על הרצפה ולצרוח עם הוא לא קיבל את זה בדרכו שלו.
יכול להיות כי אתם זוכרים כי צעקתם ושכבתם על הרצפה כי אלו הן תחושות, אבל אתם לא זוכרים כי היה לכם מזג רע, כי זה לא העניין של החושים אלא של התבוננות-עצמית.
ואם אף פעם לא התבוננתם בעצמכם אז קרוב לוודאי כי אתם עדיין בעלי מזג רע ולא הבנתם את זה.
ובאופן דומה, אם פעם פגעו בכם וסטרו לכם כי הוצאתם לשון למבוגרים אז אתם יכולים לא להבחין כי אתם עדיין עושים את זה מבחינה מנטאלית.
אז הילדים חסרי המשמעות והשובבים האלו ממשיכים לחיות בתוכנו אבל אנחנו לא ערים לכך.
עכשיו, אתם תגידו : " איך אנחנו יכולים לראות איך זה היה בעבר אם אף פעם לא התבוננו על זה ?
איך אנחנו יכולים לראות את מה שלא בזיכרון ?" אז, זה מתחולל וקורה בדרך הבאה :
אם אני מתבונן במשהו בתוך עצמי עכשיו ואני זוכר את מה שאני מתבונן בו, אז אני אהפוך להיות באטיות ער לכך שזה תמיד היה קיים קודם עוד לפני שהתבוננתי בזה.
ההתבוננות מתחילה לנסוע אחורה בזמן, בדרך כלל מאוד בהדרגתיות.
אבל, זה יכול לקרות כי האחד יתנסה בהבזק של מודעות אשר משתרע הרחק בעבר של מה שהאחד התחיל להיות מודע אליו עכשיו בהווה. ועכשיו האחד רואה כי האחד תמיד היה ככה.
ואני לא חושב כי התגלות פתאומית מן הסוג הזה תגיע אי פעם בלי הכנה ניכרת.
זה נמנע מלהגיע ולבוא, אלא אם כן האחד מסוגל לקבל את זה מבלי להצדיק ולהעביר ביקורת או להיות שלילי. וזה לא נעים אך איך מישהו יכול לצפות להשיג הגדלה של מודעות מבלי להיות מוכן לעמוד בזה ?
אנחנו מתמרמרים ומתרעמים על כל סוג של תוכחה ונזיפה וגערה וגינוי.
אנחנו נפגעים ונעלבים כל כך בקלות עד כי אנחנו נפגעים ונעלבים מן הדבר הקטן ביותר אשר נוגע באהבה-העצמית שלנו, ואנחנו כמובן לא רואים את כל זה. כי אנחנו מדמיינים ממש אחרת.
אבל, האם אתה לא יכול לראות כי זה העיקר וזאת המהות של כל העניין ושל כל העסק של שינוי הוויה ?
כפי שאנחנו לא יכולים לשאת כי יגידו לנו איזשהו דבר שלילי אשר מתנגד לדמיונות שיש לנו על עצמנו – אנחנו נקראים להתבונן בעצמנו בכנות ובלי ביקורתיות, ואנחנו משאירים בצד את הדמיון כדי שיתחיל 'להטמיע' את מה שאנחנו מבחינים בו לגביי עצמנו.
וזה אכן אמנם להתחיל לעבוד על ועם עצמך.
אבל, תבחינו בבקשה כי אמרתי 'להטמיע'. כי אנחנו חייבים להטמיע את מה שאנחנו מתבוננים בו על עצמנו ובשביל עצמנו.
הבה ניקח את השאלה של הגדלת המודעות של עצמך ולעצמך מזווית נוספת.
דיברנו קודם או בעבר על מה שנקרא 'הדבר הסורר והעיקש בתוכנו'.
בכול דרך אשר בה אנחנו ננסה להגדיר את זה, זה בגלל מודעות מוגבלת.
הדבר העיקש והסורר הזה חוסם את הכניסה המלאה והעמוקה יותר של העבודה. וזה מרשה לך להיכנס רק עד נקודה מסוימת אבל מספיק כדי להתחיל עם זה, אך משהו לא ייתן דרך מעבר הלאה, משהו לא ייעשה את מה שנדרש. משהו לא יחפש היכן שהוא אמור לחפש. משהו מחמיץ פנים וזועף. או משהו מחייך בקרירות ובקור ולא אומר דבר. או משהו צועק 'אני לא מסכים ואני לא רוצה'.
עמוד 1521
מה מסגל ומתאים או מה משנה את הדבר העיקש הסורר אשר חוסם את הכניסה של העבודה ?
עכשיו, כמה שהאדם עובד יותר עם מה שיש לו מן העבודה ונהיה יותר מודע ל- מה שהוא הנו, ולא רק זה אלא שככה העבודה יכולה להיכנס אליו יותר.
אבל, אם האחד מתחיל להפוך להיות יותר מודע ל- מה שהאחד הנו ואיך וכמו מה הוא הי, אז משהו מתחיל וחייב להתחיל לפנות דרך ולאפשר מעבר כדי להרשות את זה.
ואני שואל אתכם כולכם, אם עקבתם אחריי עד עכשיו, אז תגידו לי מה מתחיל לפנות דרך ולתת אפשרות מעבר, האם זאת היא הגאווה וקשיי הלב אשר מגיעים כתוצאה ממנה ?
או האם זאת אהבת הכוח אשר לא נסוגה ונכנעת ?
או האם זאת עיקשות ועקשנות, האם זאת היא ה- דווקאיות ? (נגד ודווקא) או האם זאת חזירות, או האם זאת היא הזעפנות והרגזנות והזעפת פנים, או האם זאת פרחחות ושובבות או פשוט רוע לב, או האם זאת טיפשות או בורות או מה זה ?
מאחר והגדלת הידע שלך על עצמך משנה את זה אז הקיום של זה חייב להיות קשור לבורות – כלומר, חוסר של מודעות, ולפיכך גם לחוסר ידע על הטבע של עצמך.
זה בקצרה, חייב להיות שייך לפסיכולוגיה אשר לא נגאלה – כלומר לאדם אשר ישן לעצמו ולמשמעות החיים, ואדם אשר בפשטות לוקח את עצמו בתור מובן מאליו, אדם מכאני אשר מדמיין כי הוא לגמרי מודע במלאות וכי ברשותו 'אני-אמתי' ובלתי משתנה ויש לו את כל שאר האשליות אשר מונעות אותו מלראות את הסכנה שלו ולהיאבק למען התעוררות.
אבל, אם נסתכל על השאלה מזווית נוספת אחרת, כפי שהזכרתי יש דרך נוספת להגדיל מודעות של עצמך, ואשר נראה כי היא במיוחד מחלישה את הדבר הסורר והעיקש בתוך עצמנו ואשר אנחנו קוראים לו רצון חזק ואינדיבידואליות והחלטיות, ובגדול זה הכוח לדעת את התודעה-Mind שלנו עצמנו.
להתחיל בדרך הזאת, ולנסות לראות לפעמים את נקודת המבט ההפוכה לזה אשר אתם מחזיקים ואוחזים. ואני לא מתכוון כי אתם צריכים להיפטר מנקודת המבט שלכם אלא אבל לכלול גם כן את נקודת המבט ההפוכה והמנוגדת.
והתרגיל הזה דורש קודם כל כי תוכלו להתבונן בבירור בנקודת המבט שלכם עצמכם.
ושנית, כי אתם ממש בכנות תבנו את ההיפך ואת ההתנגדות שלה. כי אנרגיה נחסמת על-ידי
חד-צדדיות של מודעותנו הרגילה כאשר היא לא מורשית לזרום אל תוך הצד ההפוך המנוגד אשר נשמר מחוץ למודעות.
ספירת מודעותנו הרגילה היא לפיכך מוגבלת. כי היא צרה ולעתים קרובות בצורה מגוחכת, ואם מודעות צרה זאת או צרותה של מודעות זאת, אני אקשר במיוחד את הדבר העיקש והסורר הזה בתוך עצמנו.
כי אם ההפוך והמנוגד הנו במקוריות ובאמתיות ועם מאמץ, זה נכלל בתוך המודעות – אז הספירה של המודעות מאוד גדלה ויורד או נעלם המספר של האפיונים הלא נעימים בתוכנו.
חד-הצדדיות שלנו אשר גורמת לתגובות יותר מדיי רגישות שלנו וגם כן את הדרכים השגויות והמוטעות לגמרי שלנו לגביי ההערכה-עצמית אשר יכולה להיות מוחלפת במודעות יותר רחבה ומלאה.
אנחנו לא יכולים יותר להתעקש על זה שאנחנו צודקים וכמו כן גם לא להיות מושפלים ומדוכדכים ומדוכאים כאשר זה מוכח כי אנחנו טועים, אז אנחנו מוצאים את זה יותר קשה להיות קטנוניים.
ובעובדה, אנחנו מתחילים לברוח ולהימלט מן הכלא של עצמנו, אשר הסורגים והשערים שלו נובעים מן החד-צדדיות שלנו.
עמוד 1522
בית אמוול (17.11.1951)
מאמר נוסף על הגדרת המודעות של עצמך
במסמכים האחרונים עשינו כמה פרשנויות על הלימוד היסודי של העבודה הזאת שזה הכרחי להגדיל מודעות. אנחנו עדיין לא מודעים כראוי. אנחנו מדברים ומתנהגים וחושבים ומרגישים ושופטים על-פי ההנחה כי לא רק אנחנו אלא גם האחרים הם הוויות מודעות במלואן.
להרכיב את החלקים השונים של העבודה כדי ליצור מכשיר בתוך התודעה – Mind בשביל קבלה של הדהודים-וויברציות עדינות יותר אשר מגיעים בהמשכיות כל הזמן משני-2 המרכזים הגבוהים אשר נוכחים באדם, והרעיון כי אנחנו לא מודעים כראוי הנו אחד מן החלקים התומכים העיקריים של המסגרת של המכשיר הזה.
ובמילים אחרות, צריך להבין ולתפוש את זה יותר ויותר מתוך ניסיון כי האחד הנו לא מודע כראוי וגם אנשים אחרים הם לא. וזה משנה את האחד בצורה ניכרת.
אבל, אלא אם כן זה הופך להיות אמת מתוך ניסיון אז זה לא יכול לקחת את מקומו במכשיר, וזה מונח ונמצא בתוך הזיכרון ללא שימוש.
בכול חלק של הלימוד יש אמת אשר חייבים להתנסות בה לפני שהיא יכולה לקחת את מקומה בתוך המבנה של המכשיר הזה בתוך העולם הפנימי של עצמך.
למזלנו יש לרעיונות העבודה זיקה והיקשרות ויחסי קירבה אחד עם השני, ובפעם בה המחסומים המשמשים בתור בסיס רעיוני של דחייה והכחשה יתנו דרך מעבר וייווצרו מחדש ברמה עמוקה יותר, הם נוטים להתחיל להטעין את עצמם למקום אליו הם שייכים והכי טוב שהם יכולים בתוך החלל הקטן הזה אשר רק נעשה פנוי.
על פי סטנדרטים אטיים של זמן זה נראה תהליך ארוך אשר בו יום יכול להיראות כמו תקופת חיים,
או קצר על-פי סטנדרטים אחרים של זמן, אשר דרכם רואים את תקופת חיי האדם בתור יום אחד.
עכשיו, יש שלושה-3 כיוונים אשר בהם יכולה להיעשות הגדלה של מודעות,
על-ידי אמצעים של מאמצים בצורה נינוחה, מתונה ושקולה ובלי חיפזון.
הראשון מוביל להגדלת המודעות בתוך עצמך, והשני מוביל להגדלת המודעות באחרים,
והשליש להגדלת המודעות בחיים.
במסמכים האחרונים דיברנו בעיקר על הגדלת המודעות בתוך עצמך ודרך זה התחושה הנוספת של עצמך קורית ומתחוללת באופן בלתי נתפש ובלתי מורגש עם הקלה גדולה – כי אף אחד לא יכול להשיג איזשהם שקט ושלווה פנימיים ובריחה מגירויים עצביים בלתי פוסקים וסערות נפש בלתי פוסקות כל עוד ההרגשה שלו את עצמו או ההרגשה שלה את עצמה נשארות מה שהם.
עכשיו, הגדלה של המודעות של עצמך משמעותה כי יש יותר מקום בתוך העולם הפנימי של עצמך.
אבל, ההרחבה וההתרחבות וההשתרעות האלו של המודעות יכולות להתחולל רק על חשבון ההרגשה הרגילה של עצמך, אשר קשורה ומחוברת לאישיות ולהרגשה הרגילה הזאת של עצמך תילחם כדי לשמור על כוחה, ממש בדיוק כמו כל רודן טירני אשר נלחם כדי לשמור על כוחו.
הבעיה היא כי האחד לא רואה את זה בדרך הזאת.
אנחנו חושבים כי כל עצמי הנו 'אני' ואפילו אומרים 'אני-עצמי', אז אנחנו נאחזים ונדבקים במקור של חוסר הנוחיות והמצוקה ואנחנו מתרעמים כי מפרידים אותנו מזה.
כן. אנחנו אפילו נצמדים ונאחזים ונדבקים לכול המרירות והכעס והשנאה בתוך עצמנו, ואף פעם לא נהיים מספיק מודעים לראות כי אנחנו חייבים לעבוד על ועם עצמנו בזמן אשר בו אנחנו 'בדרך'.
עמוד 1523
או אחרת, אם בחזרתיות או כל חיים אחרי המוות אחרים אשר האחד מגיע אליהם, הדברים יהפכו להיות יותר גרועים.
עכשיו, להגדיל את המודעות שלכם על עצמכם זה הנו, אני מאמין, כי זאת הצורה היחידה של עבודה על ועם עצמכם אשר יכולה לבסוף להסיר ולסלק את המרירות והכעס או השנאה האלו – ודברים רבים אחרים. ל מ ה ? כי זה ישנה את ההרגשה של עצמך.
אבל, למה זה אמור לסלק ולהסיר מרירות וכעס ושנאה ?
כי הם נגרמים ונשמרים בחיים בדיוק על-ידי ההרגשה הנוכחית של עצמכם בהווה.
במסמך האחרון נגענו בשיטה אחת של הגדלת מודעות לעצמך על-ידי זה שמנסים לראות את סוג האדם אשר האחד הוא הנו בתקופות שונות של העבר, וככה גם דרך כל החיים של האחד, במקום לנסות להיזכר רק באנשים או בסצנות רחוקות.
דיברנו על שימוש בהתבוננות נוכחית על עצמכם בהווה בתור חור הצצה לתוך העבר, ואשר מובילה לפעמים לראות אם האחד 'תמיד' היה איך וכמו מה שהאחד מתבונן בו עכשיו.
זה נותן עומק גדול להתבוננות-עצמית. וזה לא צריך להיות מדכא כפי זה נראה כי חלק חושבים.
אני מעדיף להגיד כי זה משחרר. הכול וכל דבר אשר האחד עושה אותו מודע יש לו את התוצאה של חופש. כי למעשה זה משחרר את האחד באופן חלקי מן הטירניות והרודנות של עצמך.
זה נראה פרדוקסאלי להגיד כי להפוך להיות מודע לגביי מאפיין לא מושך אשר פעול דרך כל החיים של האחד ואשר לגביו האחד היה בור קודם וזה נותן תחושה של שחרור ; אבל, אתה לא יכול למצוא את הסיבה בעצמך. וכמובן כי אנחנו עומדים כאן כנגד המטומטמים המהפנטים העצמיים המעיקים המעייפים והמשעממים אשר אומרים כי הם מכירים ויודעים את עצמם מבפנים ומבחוץ.
אז הבה נשאיר אותם לאשליות החביבות עליהם ולריחות הכבדים של התודעות-Mind's מחוסרות האוויר שלהם.
עכשיו, שיטה נוספת אחרת אשר הוזכרה היא להפוך להיות מודעים לגביי ההיפך והניגוד.
אנחנו חיים צדדיים. אנחנו נותנים רשות כניסה לתוך המודעות לצד אחד של הדברים ולא להיפך.
חד-צדדיות יכולה כדוגמא לעשות אותנו ברגישות יתר או היפר-רגישות, נפגעים ומתבאסים ונעלבים בקלות ובתגובתיות יתר וכך הלאה.
או שזה עושה הפוך אותנו – כלומר, יותר מדיי בלתי-רגישים או חסרי-רגישות ועם יותר מדיי מסופקות עצמית או סיפוק עצמי ובעלי עור עבה מדיי וכד'.
הדעות והרגשות והרגלי התודעה-Mind שלנו אשר חקוקים וחרוטים הם חד-צדדיים.
כפי שנאמר, לראות את הצד ההפוך והמנוגד בצורה אמתית ומקורית זה מרכיב ודורש הרחבה של מודעות.
אבל, כזאת התרחבות גורמת התפעלות ונדהמות ותמיהה או אימה לתודעה - Mind המקובעת.
האם אתם לא רואים כי המשמעות של זה תהיה לאבד את ההרגשה הרגילה בה אתם נוהגים להרגיש את עצמכם ? ל מ ה ? כי האחד ירגיש שסילקו לו את האדמה מתחת לרגליים,
האין זאת ? כן. כן אדוני האחד אמנם כך – וזה יהיה דבר טוב מאוד.
אתם לא תגיעו להיות בכזה זעם או תהיו כל כך צרי אופקים וחסרי סובלנות, בעלי דעות קדומות וחסרי חוש הומור, או שתחזרו על אותם דברים כל יום, ואת גברת גם תקבלי מזה תועלת גדולה.
הרחבה של מודעות תהיה ברכה לכולנו.
זה ניתן להשגה בתנאי שהאחד רואה באינטליגנטיות מה מונע את זה.
עכשיו, מה אנחנו עושים עם הצדדים האחרים, עם הצדדים המנוגדים וההפוכים אשר המודעות שלנו לא מאמצת ומחבקת ?
אנחנו רואים אותם באנשים אחרים אבל אנחנו לא רואים אותם בתוך עצמנו, אלא מקרינים אותם הלאה על אחרים. אנשים אחרים אשמים, אנשים אחרים הם קטנוניים ורעים, אנשים אחרים בלתי ניתן לשאת אותם, אנשים אחרים בלתי צודקים ולא ישרים, לאנשים אחרים יש תודעות-Mind's לא נעימות, לאנשים אחרים יש מזג רע – אבל לא לנו.
התוצאה של אי-קבלה או חוסר קבלה זה גורמת לעולם מאוד בלתי רגיל וכך על-ידי זה שאתם חיים בתוכו אתם יכולים להאמין עד כמה הוא לא רגיל.
עמוד 1524
אבל, אנחנו מעדיפים לחיות בתוך דמיון ומגוון סוגי גיהינום אשר הוא בורא ויוצר.
עכשיו, היכן שאתה מאוד מזדהה, שמה ההקרנה היא בפעולה, והיכן שההקרנה היא בפעולה אז יש מודעות חד-צדדית בפעולה, והיכן שההקרנה היא בפעולה אז יש מודעות חד-צדדית בפעולה.
ואף אחד לא יכול להפוך להיות אדם מאוזן אם הוא נשאר חד-צדדי.
הטבלה של שבע-7 הרמות של האדם מראה בבירור כי בתנועה כלפיי מודעות האחד חייב להשיג את המצב של אדם מאוזן – כלומר אדם מס' – 4.
אנחנו יכולים לראות עכשיו כי זה דורש מודעות מאוד מוגדלת לעצמכם.
דרך אחת והדרך הכי חשובה לזה היא להיות יותר ויותר מודע ל, בתוך ההפכים והניגודים בתוך עצמך. ככה שלבסוף האחד לא מקרין שום דבר הלאה על אחרים. וכך האחד משחרר את עצמו ממרירות, כעס וחשדנות, שנאה והרבה דברים אחרים אשר הם מאפיינים של ההרגשה הנהוגה הרגילה של עצמך – אשר נגזרת מחד-צדדיות ונהרסת על-ידי דו-צדדיות, ובקצרה, אדם מספר-4 או אדם-מאוזן לא יכול להיות חד-צדדי.
הוא חייב להיות מודע לכול דבר בתוך עצמו וככה הוא לא יקרין Project – שום דבר.
אם הוא לא מקרין – Project שום דבר לאחרים, אז הוא לא יזדהה עם אחרים.
וככה הוא ישיג חופש גדול. והוא יהיה בדרכו אל אנשים מספר 5-6-7 כלומר,
הוא יהיה בדרך אל אדם מודע במלאות.
אז תהרהרו ותחשוב ותשקפו ותהגו כולכם בעובדה כי האדם המודע בנוי על אדם מאוזן – ולא על האדם המכאני ועל ההכרח והנחיצות של להפוך להיות מודע לניגודים והפכים לפני שהאחד יכול להגיע להיות במצב של אדם מאוזן.
בית אמוול ( 24.11.1951 ) מהי מודעות
במסמך זה הבה נשקול מהי מודעות. אנחנו לומדים על הגדלה של מודעות ואשר עליה העבודה מניחה כזה הדגש חזק ואשר בה חלק לא יכולים לראות איזושהי משמעות.
קודם כל, הבה נזכיר לעצמנו כי שום דבר לא נלמד בצורה נכונה בלי חיבה.
התבטאות והתגלמות אחת של חיבה זה עניין שלם. כל אחד יכול לראות כי אף אחד לא יילמד שום דבר בנושא אלא אם כן הוא מתעניין בזה. לפיכך, אנחנו לא יכולים לראות ולצפות איזושהי משמעות בכול מה שמלמדים אותנו לגביי הגדלה של מודעות בעבודה אם אנחנו לא מתעניינים בנושא.
במקרה זה אנחנו מאמינים בסודיות קרוב לוודאי כי אנחנו כבר לגמרי מודעים במלאות.
אם כך, זה רק יכול להגיד כי זה מרכיב דוגמא ראויה לציון של הערצה כלפיי עצמך ולפיכך זה דורש כנסיה פרטית ומזבח עם תמונה צבעונית גדולה של עצמך על זה.
למרות זאת, יכול להיות כי הבעיה לא נמצאת בהערצה-עצמית. ויכול להיות כי זה יהיה בפשטות שהאדם לא מבין כמו מה ואיך יכולה להיות ההגדלה של מודעות.
אני מתכוון, כי יכול להיות שהאדם לא יניח מתוך שביעות-רצון עצמית ומתוך עיוורון כי הוא מודע לגמרי ואולי הוא יהיה מוכן להודות כי הוא לא.
אבל, הוא לא יכול לראות מהי המשמעות של זה להגדיל את המודעות שלו ומרגיש מיואש ממש דרך בורות מוחלטת.
כולנו מכירים את המצב הזה.
עמוד 1525
כדי לצאת החוצה מן המצב הזה אנחנו חייבים לשוב ולסגת אל ההערכה של העבודה.
ואל הסיבות אשר בגללן אנחנו מחפשים את העבודה. ואני אומר רק כי אלא אם כן אנחנו נעשה את זה אז אנחנו ניתקע.
וכול המאמצים ייפסקו ואז זה יהיה נחוץ והכרחי לחזור פנימה אל הערכה – ולהעריך מחדש את העבודה. זה משחרר אנרגיה.
במושגים של אוקטבת העבודה אנחנו חייבים לחזור אל התו- ד ו ולהשמיע אותו יותר חזק.
'אניים' רבים תוקפים את התו הזה ומחפשים לדרדר ולדלדל ולנקז את אנרגיות הוויברציות-הדהודים שלו – 'אניים' מלגלגים ולועגים ומזלזלים ו 'אניים' ליצניים ומוקיוניים מגחכים ו 'אניים' מכוערים ומגעילים ודוחים ו 'אניים' אכזריים ו 'אניים' קשים ו 'אניים' ווכחניים ו 'אניים' מכחישים ו 'אניים' המוניים באספסוף של 'אניים'.
כל הדברים בתוככם אשר הם לא נעימים ומחפשים לתקוף את התו הפותח הזה – את התו – ד ו
של העבודה. הם עושים את זה כי הם יודעים, למרות כי אתם לא יודעים, כי הכוח שלהם עליכם מאוים לבסוף על-ידי העבודה, אשר מביאה ערכים חדשים ומוזרים כי ההערכה של העבודה ואשר היא התו – ד ו, זאת היא הערכה של ערכים חדשים – ערכים חדשים וחידוש קבוע שלהם על-ידי הערכה מחדש זה נחוץ וחיוני וזה צורך ולא הערכה קבועה מחדש של ערכים ישנים.
אדם פנימי זה חייבים לחדש אותו יום אחר יום, וכפי שאמר הקדוש פול. ואתם תקפצו כאשר תמצאו עד כמה יכול להיות או יכול להפוך להיות חלוש ועמום וחלש התו – ד ו הזה.
וזה בגלל שאתם לא מחדשים אותו בכל יום ביומו ואתם נותנים למהומה של החיים להטביע אותו.
הנסיבות יכולות לעשות את התו – ד ו של החיים יותר 'קל', אבל התו – ד ו של העבודה הוא לא קל כי הוא נגד החיים.
יחד עם להשמיע את התו – ד ו כדי שיישמע חזק יותר בתוך ההוויה של האחד, האחד חייב להגות ולשקף ולהרהר ולחשוב לעומק – כלומר, בתוך האדם הפנימי – על למה האחד מחפש את העבודה, כי השניים הולכים יחדיו – או אמורים ללכת יחד.
אם בכלל אין לכם הערכה ומטרה, איך וכיצד יהיה לכם אי-פעם אפשרי לקבל את הכוח של העבודה ?
אין לכם שום דבר כדי שבעזרתו תוכלו לקבל את זה. אם אין בתוככם שום דבר כדי לקבל את העבודה אז היא לא יכולה לעזור לכם לקבל. ואם היא לא מתחילה להשפיע על הדרך אשר בה אתם חושבים ומרגישים ופועלים, אז זה הסימן כי אין לכם הערכה וכמו כן גם לא מטרה.
עכשיו, כפי שאמרתי, יכול להיות כי זה יהיה שהאדם לא יכול להבין בפשטות מהן הכוונה והמשמעות בהגדלת המודעות שלו והוא מרגיש אומלל וחסר אונים ומיואש. וזה יהיה המקרה כאשר הוא אף פעם לא חשב על מודעות. והוא לקחת את העבודה בלי ספק בתור מובנת מאליה וככה הוא אף פעם לא חשב מהי.
ולפיכך הלימודים האלו אשר הם לא מובנים כראוי מביכים אותו. והוא יסכים כי כאשר האדם
ב 'נוק אאוט' ('נוק אאוט' – מובס והמום, קיבל מכת מחץ) מאבד את ההכרה ואת המודעות ואחרי איזה זמן הוא חוזר להכרה ולמודעות, אז מתוך זה הוא אולי יכול להרכיב כי לאדם יכולה להיות או לא להיות הכרה ומודעות ועדיין הוא נשאר בחיים.
אז, מודעות והכרה הן לא זהות לחיים, האנרגיה של מודעות שונה מן האנרגיה של החיים.
ביחס לכך העבודה אומרת כי אין שום כמות של אנרגית-חיים אשר יכולה ליצור מודעות.
בדיוק ממש כמו שאין כמות של אנרגיה פיזית כמו חום אשר יכולה לייצר חיים.
הדיאגרמה אשר בה השתמשו כדי לתאר את זה היא כדלקמן :
תודעה – Mind גדולה יותר.
אנרגיה של מודעות.
אנרגיה נפשית.
אנרגית חיים.
אנרגיה מכאנית.
עמוד 1526
שום כמות של האחת לא תייצר את השנייה. ומשמעותו של זה אומרת כי הן לא מתאחדות אחת לתוך השנייה אלא אבל הן מרמות שונות ומדרגות שונות.
לדוגמא, לתינוק יש אנרגיה ויטאלית חיונית לפני שיש לו חיים נפשיים ויש לו חיים נפשיים לפני שיש לו מודעות, אבל הן במישורים שונים. והם שונים כמו ההבדל בין המבט של העיניים לבין המבט של התודעה-Mind. ושום כמות מן האחד לא תייצר את השני.
דיאגרמה זאת עוזרת לאחד לשקף ולחשוב ולהגות ולהרהר באנרגיה של מודעות ובמקום הגבוה של זה בסקאלה של האנרגיות. זה עוזר לאחד להבין ולתפוש כי יש משהו מאוד מובן ומוגדר ומובדל, וכי כמו אנרגיות אחרות, היא ככול הנראה ניתנת להגדלה ולהקטנה.
הדבר הבא אותו אנחנו צריכים לאחוז ולתפוס זה כי מודעות היא לא זיכרון, וכמו כן זאת לא מחשבה, וכמו כן זאת גם לא הרגשה וגם לא תחושה או תנועה. זה לא תהליך נפשי.
תהליכים נפשיים מורכבים מאוד יכולים להתחולל ולהתרחש בלי מודעות.
לדוגמא, התודעה-Mind של מרכז התנועה, עושה הערכות מורכבות מאוד בגלישה על סקטים או בנגינה על פסנתר בלי מודעות ו/או באופן מעשי בלעדיה.
כל מיני סוגים של טרנספורמציות אינטליגנטיות והתאמות בתוך הגוף ממשיכות והתחולל ולהתרחש כל הזמן בלי מודעות.
עכשיו, זה חשוב במיוחד לא להגיד כי זיכרון הנו מודעות. כי זיכרון ומודעות הם לא אותו דבר.
וזה דורש כי יחשבו על זה. הם שונים כמו קרן אור מן הפנס החשמלי שלכם והדרך אשר עליה הוא מאיר. ואתם לא חושבים כי הם אותו דבר. ובאופן דומה מודעות היא לא אותו דבר כמו המחשבה שלכם או רגש ותחושה.
דרך מודעות אתם הופכים להיות ערים להם בתור תכנים ויסודות אבל הם לא אותו דבר עצמו.
בעובדה, מודעות יכולה להיות קיימת בלי כל תוכן.
הנקודה הבאה היא כי אי אפשר להגדיל מודעות בצורה מכאנית. שום תהליך מכאני לא מוביל אל הגדלה של מודעות. מאחר והמטרה של העבודה היא להגדיל מודעות אז לא כל שזה לזכור כי שום דבר מכאני לא יחולל את ההגדלה הזאת, יש כאן משהו מעניים אשר אותו אתם חייבים למצוא בעצמכם, אך אין בזה כל ערך ותועלת לשאול מה זה. אבל, דבר אחד עוקב אחרי זה בבירור – כלומר, כי אפשר להגדיל את המודעות רק על-ידי שימוש במודעות. ובאופן טבעי ניתנת לנו מעט מודעות כדי להתחיל איתה. וזה יכול להיות מוגדל רק על-ידי מאמצים מודעים.
המאמץ המכאני אשר קשור ושייך לרוטינה של יום עבודה לא מגדיל אותה.
אבל, ללכת נגד מכאניות באופן מודע, זה מגדיל אותה. ולפיכך מודעות היא דבר מאוד מוזר.
זה נראה כמו שמרים, אשר בתנאים המתאימים הם יכולים להכפיל את עצמם בלי סוף.
אבל, ההשוואה הזאת לא נותנת לנו את המושג הנכון לגביי מהי מודעות.
מודעות היא לא כמו שמרים, וכמו כן היא לא משהו אשר מתפתח בהדרגה מתוך אנרגיה ויטלית חיונית או מתוך אנרגיה נפשית.
מודעות זה משהו מיוחד ויחידני. זה משהו אשר אנחנו באים איתו במגע. זאת היא קבוצה של וויברציות-הדהודים מתדירות גבוהה וכמו אור היא קיימת בנפרד מן המגע שלנו איתה.
כמו אור פיזי היא יציבה ושקטה ותמיד שם למרות שאנחנו עוצמים את העיניים או עיוורים.
מן האור הזה של מודעות אנחנו מקבלים מעט מאוד. כי אנחנו כמעט עיוורים.
זה לא האור אשר צריך להגדיל אותו. נקודת קבלתה של המודעות היא אשר אותה צריך לשנות.
עמוד 1527
ואז מקבלים יותר מודעות.
אנחנו צריכים וחייבים להתחיל לעבוד עם המודעות הקטנה אשר יש לנו. אנחנו מחפשים לא לפזר ולא לבזבז אותה בהזדהות. אבל, אנשים זורקים ונפטרים אפילו מן המודעות הקטנה אשר יש להם.
להתעורר זה להפוך להיות מודע יותר ויותר על ידי כך ש 'מכניסים' מודעות פנימה לתוך המקומות החשוכים. אז זה נאמר כי התבוננות-עצמית מכניסה אוכל לתוך החשיכה אשר בתוכנו,
וכמו כן זה נאמר ליוחנן כי : " האור זורח בחשיכה והחשיכה לא מבינה אותו ".
וככה זה עם כל אחד אשר לו ניתנת העבודה, אשר זאת היא הנצרות האזוטרית – כלומר, המשמעות הפנימית שלה – והאדם הזה לא פותח לה את הדלת – כלומר, הוא לא מכניס אותה לתוכו.
הוא רואה את האור, אבל הוא לא מפנה אותו פנימה אל החשיכה שלו עצמו וככה הוא נשאר בלי שהוא מבין את זה – את אור המודעות.
בית אמוול (1.12.1951) הרעיון של אדם מאוזן (חלק 1)
רעיונות העבודה חודרים אלינו לאט ובאטיות. עד עכשיו אולי אנחנו הבנו ותפשנו כי הדרך אל אדם מודע נמצאת ברכו של האדם המאוזן.
אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לראות, כי אדם מס'-4 או אדם מאוזן הנו למעשה הגשר בין האנושות המכאנית לבין האנושות המודעת ולפיכך הנו בעל החשיבות הגדולה ביותר.
זה יכול להיות כי קודם בעיקר התייחסנו לדיאגרמה המתייחסת לאדם המודע ולאדם המכאני והתעלמנו מן החשיבות של אדם מאוזן.
עכשיו, למרות זאת אנחנו בכול מקרה צריכים למצוא את זה הכרחי להתרכז לעתים קרובות במשמעות של החיבור והקישור הזה אשר מחבר את החלקים הגבוהים והנמוכים של הדיאגרמה והנו בעל חשיבות לכול אחד מאיתנו.
אנחנו יכולים לראות כי בפתיחה ובהתחלה כל לימודי העבודה נפגשים ומתכנסים בספרה זאת (4).
האדם המאוזן מסכם את הלימודים ומסביר את הקיום שלו, ועומד מעל החיים המכאניים של החיים האלו, ולעתים קרובות הוא מגיב לחיים נוספים או אחרים, ואשר לחיות אותם זוהי זכותנו – זכות אשר היא לא זכות מולדת או נרכשת, אלא אבל זכות בעלת קיום קודם בתוך המהות על-ידי הבריאה.
כי אנחנו נוצרנו ונבראנו כדי להפוך להיות מודעים.
וכדי להשיג ולהגיע אל דרגת המודעות המספיקה על-מנת להגיע אפילו אל השוליים הרחוקים ביותר של המעגל המודע של האנושות, בתוך משהו אשר הנו בלתי ניתן למדידה ואשר בלתי ניתן להשוותו ולשפוט אותו עם איזשהו דבר אשר החיים מציעים. וזה אמנם עושה את כל העניינים והסיטואציות של החיים להיראות כמו שום דבר או משהו קרוב לזה. ואם יכולנו לזכור את עצמנו ואמנם אנחנו היינו אכן זוכרים את עצמנו ואכן היינו נוגעים במצב השלישי של מודעות אז אנחנו כבר היינו יודעים את זה טוב מאוד. וביודענו זאת אנחנו יודעים גם כי החיים שלנו מונחים מעלינו, ולא מאחורינו או מלפנינו – ידע אשר מזיז את ההרגשה הרגילה של עצמך ואשר היא אופקית ולא אנכית.
באומרי אופקית אני מתכוון כי זה מבוסס על הקו האופקי של – עבר, הווה ועתיד וכך כמו המושג שלנו לגביי זמן.
ובאומרי אנכי אני מתכוון כי זה מבוסס על קנה מידה וסקאלה ועל למטה ולמעלה.
עמוד 1528
ברמות הגבוהות וברמות הנמוכות, וכך הלאה בערכים אשר לא מחוברים וקשורים לזמן אלא למצבים. על הדבר השני הזה יש לנו מעט מאוד או בכלל אין לנו תפישה חושית והיגיון קוהרנטי.
אנחנו חושבים על אתמול ועל היום לפניו במושגים של זמן, וא במושגים של המצבים הפנימיים שלנו בימים האלו. אנחנו לא חושבים כי ביון אשר לפני אתמול אנחנו היינו במצב של שינה עגומה, אלא אבל כי אתמול היה לנו גם רגע קטן של התעוררות, כי אנחנו חושבים במושגים של זמן, ויש לנו זיכרון כל כך מועט של מצבים.
אנחנו סוגדים לזמן. ואנחנו אומרים כי הזמן הנו כסף ומדברים על לא לבזבז זמן אף פעם.
אנחנו מעריכים מאוד את הזמן. אבל אנחנו לא מעריכים מצבים. כל דבר בעל ערך נסחף ונשטף עם הזמן. ועדיין, הכמות המזערית הקטנה הזאת של התעוררות אשר הייתה לכם אתמול, היו אמורים לשים אותה בתוך חדר בתוך הזיכרון הפנימי שלכם אשר הנו מחוץ לזמן על מדפים המסודרים ומאורגנים בצורה אנכית על-פי סקאלה וקנה מידה של ערכים.
רגעים כאלו מתחילים להרים אותנו לבסוף והם מאפשרים לנו לזכור את עצמנו – מחוץ לזמן ולדאגותיו.
אם הבהרתי את עצמי או לא, הבה נשקול איזה סוג של מודעות יש לאדם המאוזן.
אנחנו מבינים כי מודעותו של האדם המאוזן לא יכולה להיות חד-צדדית, ולפיכך אנחנו יכולים לחשוב עליו בתור דו-צדדי או מן הצד השני כאשר זה נוגע במודעות.
על ידי עבודה על עצמו האדם המאוזן היה חייב לעבור הגדלה של מודעות.
המודעות העצמית שלו, הערות שלו אל עצמו, חייבת הייתה להתרחב ולהיות בהרחבה,
או אולי במקום זה נוכל להגיד כי היא הייתה חייבת להתחלף ולהשתנות. ומשמעותו של זה אומרת כי 'הרגשת-העצמי' הרגילה במקרה הזה, זזה מן המקום המרכזי שלה והרגשה חדשה של עצמו תיקח את המקום. וזה בגלל שהוא הגדיל את הערות והמודעות שלו לעצמו, והוא הפך להיות מודע יותר ל- מה שיש בתוכו, ו, ל- מה ו, ב – מה שהוא עדיין לא ממש הודה בו, או אולי הוא אפילו הכחיש ודחה את זה בלהט ובכעס.
כאשר אתה מכחיש ודוחה בלהט ובכעס אז אתה צריך להתבונן, ואם אתה מבחין כי אתה עושה כך לעתים קרובות אז אתה תיקח 'חשיפת זמן' (כמו בצילום).
עכשיו, המשפטים או קטעי האמרות אשר בהם השתמשו לתאר את המצב השלישי של מודעות הם 'ערות-עצמית', 'מודעות-עצמית', ו 'זכירה-עצמית'.
אנחנו יכולים לראות כי אדם מאוזן חייב להיות הרבה יותר מודע לעצמו, ולאזן את המודעות
החד-צדדית שלו בתוך עצמו – כלומר, הערות-העצמית שלו חייבת לגדול ואיתה הערות-העצמית שלו. כאשר ההזזה או השינוי ב 'הרגשה של עצמך' הרגילה, כבר התרחשה במקרה שלו, אז חד-צדדיות התחלפה בדו-צדדיות, או בצדדיות אחרת, ואז הוא מגיע אל איזון.
איזון כזה חייב לבטח לאפיין את אדם מספר-4. והוא כבר לא יזכור יותר עוד את ההרגשות אשר קשורות ומחוברות לחד-הצדדיות הקודמת שלו או למצב הבלתי מאוזן.
על-ידי הרחבה של מודעות הוא כבר לא יגזור יותר את ההרגשות שלו לעצמו מתוך מה שהנו שקרי ו/או דמיוני בתוך עצמו – כלומר, מתוך אישיות-מזויפת או אני-דמיוני,
ועל-ידי כך שהוא רואה בתוך עצמו הרבה מן הפגמים אשר הוא מייחס לאחרים וכמו כן גם כמה מן המוזרויות שלו עצמו, הרגשות שלו כלפיי אחרים משתנים לחלוטין.
בזמן בו כל זה מתחולל בהדרגה, הוא יכול לפעמים להרגיש כי הוא מאבד משהו בעל ערך.
ולחיים כבר לא יהיה יותר את אותו הטעם. אבל אם האיש או האישה משתנים, אז כבר אין אפשרות כי לחיים יהיה את אותו טעם. כי אם יש להם אז האיש או האישה לא השתנו. זה ממש ברור ובטוח.
שינוי של הוויה משמעותו שינוי ב-הכול. אתה לא יכול להשתנות ולהישאר אותו הדבר.
האדם המגיע לרמה של אדם מאוזן לא יכול להישאר מה שהוא היה.
עמוד 1529
בהתייחס להוויה שלו, הוא לא יכול להיות מה שהוא היה. להתחרט על מה שהאחד היה, מתוך המבט של העבודה הזאת, זה יכול רק להזין את הרחמים העצמיים. ואני מאמין כי כל החרטות על העבר ואשר הן רק חרטות, גורמות לנו לסיגה ולוקחות אותנו אחורנית או הופכות להיות כאלו מאוד בקלות.
כאשר אתה בהשתנות אז הטעמים שלך משתנים, ואתה תגלה טעמים חדשים, מעודנים ועדינים יותר. הזדהות הופכת להיות פחות ופחות. והמשמעות של זה אומרת טיהור של המרכז הרגשי,
וכך גם הרגשות ממש שונות.
כך האדם המאוזן לא יהיה מעונה על-ידי אותם הרגשות ועל-ידי רגשות אשר פושטים ושורצים בחיים של אנשים 1-2-3. כי דרך ההתבוננות-העצמית ודרך הגדלת הערות-העצמית ודרך הגדלת-המודעות שלו אל עצמו, ודרך לייחס את הדברים לעצמך במקום לטפול את זה על אחרים באופן מכאני,
אתה יכול להפוך להיות סוג שונה של אדם אשר מצוין על-פי העבודה בתור אדם מספר-4.
עכשיו, אם אנחנו מתרכזים במחשבות האלו, ונותנים להן את העניין שלנו, אז אנחנו נהיה מסוגלים לחשוב, לשקף ולהגות ולהרהר בטבע של האדם המאוזן ובסיטואציה שלנו עצמנו בהשוואה אליו.
על-ידי ההשוואה הזאת אנחנו יכולים לתפוש יותר בבירור ובבהירות מה הנו נחוץ והכרחי ובקש, ולהעריך היכן לעבוד על ועם עצמנו.
כי אם אנחנו לא מבקשים שום דבר אז אנחנו לא מקבלים כלום.
וזה בטבע של היקום, ואשר עליו אפשר לחשוב בתור תגובה לדרישה ולבקשה.
בית אמוול (8.12.1951) הרעיון והמושג של אדם-מאוזן (חלק 2)
ההרגשה של עצמך
במטרה להגיע אל אדם מספר-4, אל אדם מאוזן, איך אנחנו צריכים להגדיל את המודעות שלנו אל עצמנו, וכמו כן את ההתפתחות של המרכזים. ראינו איך עם מודעות אשר גדלה אל עצמך, ההרגשה של עצמך חייבת להשתנות. וזאת היא ההרגשה הרגילה של עצמנו אשר תורמת לחוסר האיזון שלנו.
אלו הן נקודות מאוד חשובות.
עם ההרגשה של עצמך אשר יש לך האחד עכשיו, לא יכולה להיות לך בכלל טרנספורמציה של עצמך.
כי כפי שאמרתי, זאת היא ההרגשה של עצמך אשר שומרת אותך האחד ממש היכן שאתה הנך, מבחינה פסיכולוגית.
זה קשה להבין ולתפוש כי זה ככה. האחד לא ממש ער לקיום של ההרגשה הזאת של עצמו, ועד כמה האחד מוגבל על ידי-זה.
עכשיו, לאדם מאוזן אין אפשרות כי תהיה לו את אותה ההרגשה של עצמו, כפי שהייתה לו קודם,
כי המודעות שלו את עצמו התרחבה. והוא איבד את הנשמה שלו ברמה אחת ומצא את הנשמה שלו ברמה אחרת נוספת של ההוויה שלו. למרות זאת ובכול מקרה אנחנו נדבקים חזק להרגשה שלנו את עצמנו ואנחנו אמנם עיוורים לה.
אני מייעץ לכם לנסות להבחין בכך עד כמה שאתם יכולים לעתים קרובות יותר. זה עוזר לאחד להתחבר ולהתקשר להרבה מן העבודה הזאת ביחד.
הבה ניקח דוגמא, צעד אחר צעד. מישהו מדבר ומתנהג בדרך אשר עליה אני מתרעם באלימות.
ואני משיב במרירות או בחריפות ושנינות.
אז אני פותח כמה ארונות אחסון המלאים בזיכרונות מרירים אשר 'נשמרו' היטב ובזהירות.
וממשיך וממשיך להאשים את האדם.
עמוד 1530
האשמות כמו 'אני לא יכול לישון' וכד'. זאת היא הדרך של החיים. אך הדרך של העבודה היא שונה.
צעד ראשון : אני מתבונן כי אני אלים ומריר. וזה שונה ממש מלהיות רק מריר ואלים.
זה מכניס קרן אור פנימה – כלומר, היכן שהייתי לא מודע, והייתי בהזדהות עם המצב שלי, עכשיו אני מעט יותר מודע לכך. אני גם מבחין וזוכר מעט מה אני אומר בדרך כלל.
צעד שני : אני זוכר ונזכר כי זה לא משנה את מי מאשימים כי זה אני אשם בהיותי שלילי.
אם אני מעריך את העבודה זה עוזר לי להסתובב סביב ולחפש בתוכי את הסיבה ולא בתוך האדם.
צעד שלישי : אני חייב וצריך לשאול ב- מה זה מחובר וקשור בהרגשת העצמי המורגלת בי ואשר היא מאחורי ההתפרצות. אני חושב ומשקף ומהרהר והוגה בתוך השקט וחוסר המתח הזה אשר מגיע כאשר האחד שם לב בצורה ישירה וכנה לעצמו.
כי הסיבה נמצאת או בתוך משהו אשר אני כולל בהרגשת העצמי המורגלת בי, או שזה נמצא במשהו אשר אני לא כולל בהרגשת העצמי הזאת.
הבה ניקח את המקרה הראשון – כלומר, עלתה בי כזאת אלימות כי נפגע משהו אשר כללתי בתוך הרגשת העצמי הזאת. ואני חושב ומהרהר ומשקף והוגה ב- מה שנאמר ונעשה. ואני מחליט כי זה נראה כביקורת על היעילות שלי. האם אז יש לי תמונה של היותי יעיל והאם זה חלק המרכיב את הרגשת העצמי המורגלת בי ? אני לא ממש מבין ותופש את זה.
וככול שהזמן מתקדם וממשיך אני הופך להיות יותר ויותר מודע כי זה ככה. ובמידה זאת אני מגדיל את המודעות של למקורות של הרגשת העצמי המורגלת בי.
אז, משימתי ברורה. אני חייב לשים לב ולהבחין היכן אני בכלל לא יעיל ולכלול את זה לאט בתוך הרגשת העצמי שלי. עכשיו, זה ישנה מעט את הרגשת העצמי שלי. ל מ ה ?
כי המודעות שלי אל עצמי גדלה. ואני אהיה גם משוחרר מלהיות כל כך רגיש ופגיע (Touchy) על-ידי זה שאני אכלול את הניגוד ואת ההפך.
הבה ניקח אפשרות אחרת, כלומר כי הגורם או הסיבה נמצאת בתוך משהו אשר אני לא כולל בהרגשת העצמי המורגלת בי. ולפיכך זה יהיה נמצא מונח בחשיכה – כלומר,
בצד הלא מודע של עצמי.
עכשיו, אם זה כך אז זה יינטה להקרין על אחרים. בשיקוף או בהרהור וחשיבה אני מוצא כי האדם הזה תמיד מרגיז אותי, ממש בנפרד אם הוא מעביר עליי ביקורת או לא.
כי יש בו משהו אשר אני לא יכול לשאת, ואפילו כאשר הוא לא נמצא ולא ממש נוכח הוא מעצבן אותי.
למה אני לא יכול להיפטר ממנו ? אני מתחיל לחשוד מהי הסיבה.
אני לא יכול להיפטר ממנו כי באיזושהי דרך הוא אני.
אבל, איך זה יכול להיות, כאשר אני אוהב אותו כל כך מעט ואוהב את עצמי כל כך הרבה.
ובכן, זה לבטח יישמע מוזר אבל הסיבה היא כי האהבה-העצמית פשוט לא תיתן רשות להודות
ו/או לתת כניסה לחלק הזה בתוכי אל תוך המודעות שלי. ואני לא אכלול את זה בתוך ההרגשה שלי את עצמי. והפתרון הנו קל. אני בפשטות מקרין את הצד הלא נעים הזה שלי כלפיי חוץ, ורואה את זה כנמצא בתוך אדם אחר 'אשר הנו מאוד כמו זה או מאוד דומה לזה'.
אז זה מתחולל ומתרחש כי הפגמים אשר אנחנו הכי לא אוהבים באחרים הם בדרך כלל אלו אשר אנחנו מביעים בעצמנו ומגלמים בעצמנו מבלי שאנחנו מודעים להם.
זה ייראה אמנם כאמצעי זהירות אשר נלקח כדי למנוע אותנו מלהתעורר ואיך אנחנו וכמו מה אנחנו.
השלב הראשון ברגנרציה והתחוללות מחודשת או בלהיוולד מחדש, לא בבשר אלא ברוח, זה בדיוק ובמדויק להתעורר לאיך וכמו מה אנחנו, וזה אפשרי רק דרך הגדלת המודעות של עצמך.
אבל, הגישה לשלב הראשון נראית כי נעשתה בכוונה קשה בצורה קיצונית.
עמוד 1531
ויש בזה בורות, מלכודות ומחסומים והרבה תמרורים ומשעולים ונתיבים אשר מסתיימים בשום דבר ונמצאים בכול מקום. ומעל כל זה, האשליות הכי לא רגילות לגביי עצמנו מפמפמות לתוכנו יום יום מן הילדות המוקדמת, בתור תוספת להרבה שכנועים טיפשיים אשר כמעט מטביעים את תפישת האמת שלנו. בהתייחס לכך, האם לא תגידו כי הכוח והעוצמה של הצדקה-עצמית, כל כך ערנית ודרוכה ועומדת על המשמר ובלתי נדלית ואינסופית ולא מתוכננת ומעוצבת לעזור להתעוררות שלנו ?
למה השטניות כל כך בלתי נדלית ואינסופית ובלתי ניתנת להתשה ?
ובכן אז, הבה נשוב, הגעתי לחשוב כי הסיבה והגורם להתפרצויות שלי מחוברת עם דברים עמוקים יותר מאשר עלבון והשפלה והתמונה של היעילות שלי, כי האדם הזה העלה את חמתי ואת זעמי בכול כך הרבה דרכים אחרות.
ובעובדה עכשיו אני מוכן להגיד כי אני חייב להקרין אל אחרים או אל האדם האחר, איזשהו צד לא נעים של עצמי אשר לא נתתי לו רשות כניסה אל תוך מודעותי.
אחרים אולי יכולים להבחין בזה אבל אני לא ; וזה בוודאות לבטח לא נכלל אף פעם בתוך הרגשת העצמי שלי. ופעם נוספת המשימה שלי ברורה.
אני חייב ללמוד את האדם הזה לאור כך כי ישנו בתוכי משהו אשר אני לא ער לו.
באופן כללי הוא יהיה 'הפוך ומנוגד' ל- מה שנכלל בתוך הרגשת-העצמי המורגלת בי
ו/או בתוך הרגשת-העצמי הרגילה שלי : ותבינו כאן כי יכול להיות שיהיו בו איכויות אשר אותן אני צריך בצורה נואשת בתוך עצמי.
וככול שאתן לו רשות כניסה בהדרגה אל תוך המודעות שלי אז כך אהפוך להיות שלם, במקום להיות חד-צדדי. וזה משהו נפלא מאוד. וכמובן כי ההרגשה שלי את עצמי או הרגשת-העצמי שלי תשתנה לחלוטין.
אנחנו חייבים להגדיל את המודעות שלנו בכול האמצעים והשיטות והטריקים וההמצאות, בכדי ובמטרה להגיע אל הרמה של אדם מאוזן.
ואני אומר בכוונה טריקים ושיטות ואמצעים והמצאות, כי האחד יכול לתפוס את עצמו לפעמים והאחד יכול גם לרגל אחרי עצמו. וזה ממש לא אותו הדבר כמו להתבונן בעצמך, או במקום זה זוהי צורה של להבחין בעצמך, כמו שזה גם לשמוע את עצמך מלמעלה.
דרך אגב, להבחין בעצמך זה ממש יכול להיות להבחין במשהו באופן לא ביקורתי ובאופן לא פורמלי ו/או באופן אקראי כמו משהו אשר חולף ברחוב.
אבל, בכול מקרה, המטרה היא בשביל להגדיל את המודעות של עצמך, כי כאשר זה מתחיל אז הרגשת-העצמי מתחילה להשתנות, והאחד יודע את זה ומודה לאלוהים.
עכשיו תזכרו, כי הסיבה אשר בגללה זה משתנה היא כי אתם מתחילים לכלול בתוך המודעות שלכם לעצמכם את הדברים אשר קודם לא כללתם וככה הרגשת-העצמי הקודמת שלכם 'חייבת וצריכה' להשתנות.
ואתם אכן אמנם תתפשו את זה ברור בתוך התודעה-Mind שלכם, כי אנחנו חיים בתוך בית עם תריסים מורדים. מעט מאוד אור נכנס פנימה. ולזה אנחנו קוראים מודעות מלאה.
וכך אנחנו, חבילה של אימבצילים קטנים הקיימים כמעט רק בחשיכה מוחלטת,
עושים בלגן איום מן החיים ועושים שימוש לא ראוי ובלתי הולם ולא משתמשים במרכזים שלנו
אשר יכולים להתכוון פנימה אל המרכזים אשר תמיד עובדים.
וכפי שזה נאמר פעם על-ידי אדון אוספנסקי : "אנחנו חיים בבית מלא במכונות מאוד עדינות ומופלאות. ועם אור של נר יחיד אחד אנחנו מנסים להפעיל אותן בלי שאנחנו יודעים עליהן איזשהו דבר. ואם איזשהו דבר משתבש אז זה תמיד אשמתו של מישהו אחר".
אל תחשבו כי המילים האלו של אדון אוספנסקי הן מוגזמות. ואם אתם דורשים או רוצים הוכחות אז תסתכלו מסביב – אם אתם לא מסוגלים להסתכל על עצמכם. עכשיו, אם תמשוך קצת למעלה את התריסים אז בהתחלה זה פוגע וכואב. ואז האחד יכול לעמוד קצת ביותר אור ואז עוד קצת יותר. ומה שלקחתם בתור עצמכם מתחיל להיראות כמו בית כלא קטן הרחק בכלא אשר מתחתכם.
עמוד 1532
בית אמוול (15.12.1951)
פרשנות נוספת על מודעות ושקילה ראשונית של משמעות הנשמה
תחילה הבה קודם כל נמשיך להרחיב את הלימוד על מודעות. בהתייחס לכך, כפי שראינו,
העבודה אומרת כי אנחנו חיים בחשכה יחסית – כביכול כפי שזה לכאורה לאורו של נר אחד יחיד,
בין מכשירים מורכבים ומסובכים, אשר את השימוש בהם אנחנו לא מבינים בצורה נכונה.
המכשירים האלו הם המרכזים הרגילים שלנו וחלקי המרכזים, ואשר לכול אחד מהם יש את השימושים האלו. אז אנחנו יכולים לראות כי אדם שלם הנו רחוק מאיתנו.
ואנחנו יכולים לראות את זה לפחות בתנאי שאנחנו לא בסיפוק עצמי מצער ואומלל ובורים לאינסוף המחסורים.
דרך אגב, את הבורות משבחים בספרות האזוטרית בתור העוון והמידה הרעה או הפשע והחיסרון וההפקרות אשר הורגת וממיתה. גברים או נשים לא צריכים להיות מסופקים מעצמם אי-פעם, ואני מדבר כאן על המוות הפסיכולוגי, ואשר ממנו צריכים לפחד עוד הרבה יותר מאשר מן המוות של הגוף.
העבודה אומרת כי אנחנו פוגשים את המתים בכול מקום, הולכים ברחוב ויושבים בבית ובתוך משרדים ובבתי המשפט ובבתי הקולנוע ובמועדונים ובכנסיות, ובעובדה בכול מקום. המתים החיים.
מצב עניינים זה עם כל הסקנדל אשר בו, לא מתגלה עד אשר אנחנו מתחילים להעיף על זה מבטים חטופים בתוך עצמנו. בהסתכלנו במראה – האם אנחנו בטוחים כי אנחנו לא מסתכלים ב, מת או לפחות בזה אשר גוסס ?
שאלה מוזרה. המוות של הגוף הנו הכרחי. זה גורלי ומן הגורל.
אבל, מוות פסיכולוגי הוא לא. וזה מן הסוג הזה של מוות אשר אליו אני מתייחס.
עכשיו, הגדלת המודעות תמנע את זה. המאבק עם הבורות של האחד על-ידי מאמצים עוזר לזה.
וזה דורש סוג נוסף של מאמץ. וככול שהמודעות שלך לעצמך רחבה יותר כך יש יותר כוח קבלה.
'עצמך' צר ובעל דעות קדומות יכול להכניס פנימה רק מעט מאוד. וזה עושה את ההתגברות על הבורות, נגיד על-ידי מאמץ של לימוד כמעט בלתי אפשרי. כי האדם לא מתעניין. כי אין בתוכו מקום.
אבל, כמובן כי יש בתוכו המון מקום. אבל ב'עצמי' שלו אין בכלל מקום ריק.
אבל, האם הוא מגדיל את המודעות של עצמו ועל-ידי כך הוא מאבד את ההרגשה הקודמת שלו של עצמו, וגם כוח הקבלה שלו יגדל. האם זה יכול להיאמר כי תמיד ידענו את זה ?
אני לא חושב ככה. זה דורש איזשהם שיקוף וחשיבה והרהור והגות ניכרים בשביל לתפוס את המשמעות של זה.
עכשיו, העבודה אומרת כי כפי שאנחנו אז אנחנו לא שומעים את המסרים ההמשכיים אשר נשלחים החוצה בתור וויברציות והדהודים מרמה גבוהה יותר מן המרכזים השכלי הגבוה והרגשי הגבוה.
כאשר העבודה אומרת כי אנחנו לא שומעים אותם הכוונה היא כי באופן הרגיל שלנו – כלומר,
המרכזים הנמוכים שלנו לא קולטים אותם.
המושג 'מרכזים גבוהים' רומז על קיומם של המרכזים הנמוכים. ולמרכזים הנמוכים אין יכולת קבלה למרכזים הגבוהים. בגלל מצבם של שלושת המרכזים הנמוכים אצלנו, כוחות ה- קבלה שלנו הם מוגבלים. וזה מן הסיבה הזאת כי העבודה אומרת שהמשימה שלנו היא להכין את המרכזים הנמוכים בשביל קבלה של וויברציות והדהודים מן המרכזים הגבוהים.
לפיכך, אנחנו צריכים ללמוד על-ידי התבוננות-עצמית את מצבם של המרכזים הנמוכים שלנו.
עמוד 1533
וזה נקרא 'הקו הראשון של העבודה' – כלומר, עבודה על ועם עצמנו. המשמעות של עבודה על ועם עצמנו אומרת עבודה על ועם המרכזים הנמוכים אצלנו – עבודה על המצב שלהם, על התנאים ועל העבודה הלא נכונה שלהם.
אך רק עם נר יחיד אחד של אור אנחנו לא יכולים לראות אותם.
התבוננות-עצמית מכניסה פנימה יותר ויותר אור. אז העבודה מתחילה עם התבוננות-עצמית.
עכשיו, מצבם של המרכזים הנמוכים אצלנו לא רק גורם להם להיות בלתי מסוגלים וסגורים לקבלתם של המרכזים הגבוהים, אלא הוא הנו כזה מצב עד שזה יהיה מסוכן לקבל אותם.
לדוגמא, המצב של המרכז הרגשי, רווי וספוג עם רגשות של הזדהות ורגשות שליליים, רגשות עצמיים והמצב הנו כל כך גרוע עד כי אם ההדהודים והוויברציות מן המרכזים הגבוהים יפעלו עלינו ישירות זה יגרום לנו נזק נוראי.
רק דרך הטיהור ההדרגתי של המרכז הרגשי העקבות של פעולתם של מרכזים גבוהים יכולים פחות או יותר להתקבל בצורה ישירה. ואפילו אז, חייב להיכנס ביניהם ממיר אשר עושה המרה-טרנספורמציה ולהנמיך את הוולטאז' הגבוה אשר שייך למרכזים הגבוהים כך שהמרכזים הנמוכים לא יותכו.
עכשיו, רגש שלילי יוליך ויוביל למשמעות לא נכונה ממש כפי שייעשה שקר בהכרח.
לחשוב בצורה לא נכונה ומתוך רעיונות שגויים ואשליות, אז זה דורש 'מתנויה' – שינוי יציב והחלטי של התודעה-Mind באמצעות רעיונות חדשים.
להרגיש לא נכון דרך רגשות שליליים, הזדהות ואהבה-עצמית זה דורש התבוננות רבה, עבודה אישית המשכית קבועה והחלטה אינטליגנטית. (אין שום דבר יותר קל מאשר להיות שלילי-נגטיבי).
זה מוביל אל האפשרות כי המרכזים האלו יהיו מסוגלים לשאת וולטאז' גבוה יותר.
אתם יכולים להיות בטוחים כי הם יקבלו אותם בפעם בה הם יהיו מוכנים לזה – אם תרצו, על-פי העיקרון כי הטבע סולד מוואקום-ריק.
וכך, התהליך יימשך שלב אחר שלב. ישנו וחייב להיות ממיר אשר עושה טרנספורמציה בתוך הבית בן-3 הקומות של הווייתנו. למרות כי הוא ישנה את שיעורו (שיעור המידה שלו) כפי שאנחנו מקבלים יותר, ואני מדמה כי אנחנו אף פעם לא נהיה מסוגלים לשאת בצורה ישירה את הוולטאז' הגבוה של הזרמים מן המרכזים הגבוהים.
בכול מקרה, כל החיים תלויים בקבלה, כי הכול וכל דבר הנו קבלה. כל הטבע הנו קבלה.
אבל, אנחנו נוצרנו ונבראנו לקבל הרבה יותר מאשר הוויברציות וההדהודים של האור מן השמש.
עכשיו, אם כל ה 'עצמי' הזה אשר בתוכנו לא כולל בתוכו ובוא מובא בהדרגה אל תוך מודעות אז יכולת הקבלה שלנו תגדל בהתאמה.
ה 'עצמי' אשר אליו כל אדם דבק בחוזקה ברגע זה (מבלי שהוא ממש מבין ותופש את זה) ואשר נותן מקום לעצמי רחב יותר אשר לבסוף הופך להיות ה 'עצמי'.
הצרור הצר והרגיש מדיי של גאווה, דעה קדומה, יהירות, אשליות וגישות לא נכונות אשר ביחד בונים ומרכיבים את ה 'עצמי' הם אלו אשר נעלמים. וה 'עצמי' מבצבץ ועולה כמו תמונה אשר שיחזרו אותה על-ידי ניקוי. הקיבולת של יכולת הקבלה מאוד גדלה אז – כלומר, מקבלים הרבה יותר שטף וזרימה מן המרכזים הגבוהים.
אבל, הרגשת-העצמי הקודמת כמובן הולכת לאיבוד, כי האדם הוא כבר לא אותו אדם מלאכותי אר האחד דבק בו בכוח וסבל ממנו בתור העצמי האמתי של האחד.
ולא רק זה. ל 'עצמי' הקודם אין עכשיו כוח עליכם. אתם מבחינים ושמים לב לתהליך על-ידי זה שכבר לא אכפת לכם ואתם לא דואגים יותר מדיי על הכול.
והמשמעות של זה היא כי הרגש של הדברים אשר חשבתם כי הם עצמכם מתגלה ומבצבץ ועולה בתוך השאר של עצמכם ומאבד את הקווים החיצוניים שלו או את קווי המתאר שלו.
עכשיו, העבודה מלמדת כי יש לנו 'נשמה' אבל היא קטנה. וחייבים לפתח אותה כדי שהיא תכלול הרבה יותר.
עמוד 1534
כפי שהיא הנשמה הלא מפותחת היא לא שום דבר יותר מאשר נקודה אשר זזה ומוזזת ונעה ממקום ומקום של הזדהות הכי אינטנסיבית ואלימה.
ובמילה, היכן שאתם הכי מזדהים אז שמה הנשמה שלכם.
התפתחות הנשמה היא על-ידי ההרחבה שלה.
אתם תראו מיד את הקשר כאן עם ההרחבה של ה 'עצמי' הזה אשר אנחנו קניינו והוא משתלט עלינו ושולט בנו כפי שאנחנו, אבל מפסיק לעשות ככה כאשר הוא נמוג לתוך ה 'עצמי' הטוטאלי.
לפיכך אנחנו יכולים לקחת את האמרה והמשפט : "בסובלנות תרכשו ותשתלטו על נשמותיכם".
ואשר לזה אין שום קשר למשמעות אשר מייחסים לזה באופן הרגיל.
אנשים חושבים כי המשמעות של זה אומרת כי אנחנו חייבים לשלוט בנשמה שלנו בסובלנות.
אבל, זה לא אומר שום דבר כזה, וזאת היא רק דוגמא אחת של ההפחתה וההתמעטות של המשמעות של כל הערה אזוטרית בברית החדשה.
הנקודה כאן היא כי כפי שאנחנו, אז אנחנו לא שולטים ומשתלטים על הנשמות שלנו אלא אבל הנשמות שלנו שולטות בנו ומשתלטות עלינו.
וכך, דרך עבודה סובלנית ארוכה אנחנו יכולים לשלוט בהן ולהשתלט עליהן.
והטבע של עבודה סובלנית ארוכה זאת הנו מה שאנחנו לומדים – כלומר, הגדלת המודעות של עצמך, אשר מובילה אל ההופעה והבצבוץ והעלייה של העצמי הרחב בנפרד ובנבדל מן העצמי הצר או מן ה 'כאילו עצמי'.
מאוחר יותר אנחנו נעשה הרהור ושיקוף והגות וחשיבה נוספים על הזהות של הנשמה המפותחת והעצמי והגדלת הקבלה אשר מגיעה ובאה כתוצאה מן הוויברציות וההדהודים של המרכזים הגבוהים.
בית אמוול קריסמס ( 1951 ) מאמר על פיתוי
ביום רביעי האחרון בפגישה קטנה אשר הייתה כאן, דנו בשאלה על מה הוא פיתוי, שאלה אשר עלתה מתוך הערה אשר נעשתה לאחרונה כי זה רק ביחס לעבודה כי אנחנו יכולים להגיד שמפתים אותנו, וכי הפיתויים האחרים הם לא באמת פיתויים בגלל שהתוצאה שלהם היא מסקנה קודמת אשר כבר הסתיימה ועברה.
עכשיו, פיתויים בעבודה הם הכרחיים ונחוצים. כי אם האנשים חשים ומרגישים כי אף פעם לא מפתים אותם ביחס לעבודה, אז הם לא מאפשרים ומרשים לעבודה להצטרף ולזרום ולהתחבר לעצמם -
Join Issue - לעצמם. וזה יכול להיות כי הם עובדים בתוך חלום. וככה הם בכלל רק חולמים כי הם עובדים. או אולי הם לא עושים שום חיבור וקשר בין העבודה לבין החיים שלהם והם שומרים אותם בשתי-2 מגרות נפרדות. או יכול להיות כי הם ישמיעו רק את התו- דו באוקטבת העבודה, והם מחזיקים אותה מוערכת באיזושהי דרגה, אבל הם לא משמיעים את התו – ר ה, ולפיכך זה יכול להיות כי הם לא יוכלו להשמיע את התו – מ י.
כי מבלי היישום וההכלה של העבודה על עצמך, ואשר זה הוא הנו התו – ר ה, איך זה יוכל אי-פעם להיות אפשרי ואיך זה אי-פעם יגיע להבנה ולתפישה של קשיים אישיים בעבודה, ואשר זה הוא הנו התו – מ י ?!?
ובכן, במקרה כזה האחד לא יתנסה במשמעות של להיות מפותה ביחס לעבודה.
עכשיו, הבה נגדיר באופן זמני את המושג 'פיתוי' בתור מצב אשר בו מתחולל ומתרחש בתוכך מאבק. מאבק בנוגע ל, מה תופס שליטה. וכאשר שמים את זה במושגים של 'אניים' זה הנו המאבק בין 'אניים' שונים. וכאשר שמים את זה במושגים של תשוקות ותאוות אז זה הנו המאבק בין תשוקות ותאוות שונות. והתוצאה היא מה שאתם עושים.
עמוד 1535
אתם קוראים לזה הרצון שלכם – Your Will או הבחירה המכוונת שלכם וכד', אם אתם שרויים ברמייה-עצמית אוטומטית והצדקה-עצמית וכך מן הסיבים הפסיכולוגיים הגסים.
ובפעם בה אתם עושים את מה שאתם עושים וכל דבר אשר אתם עושים על-פי תוצאה אז הפיתוי נפסק.
אבל, אם אתם מחומר עדין ומעודן יותר, אז אתם בסודיות ובתוככם מבפנים ערים לכך כי אתם לא באמת החלטתם איזשהו דבר וכי זה הכול הוחלט בשבילכם.
במילים אחרות, בכלל לא היה פיתוי. יכול להיות כי הייתה קצת חרדה אבל לא פיתוי.
עכשיו, אם נשים את זה במושגים של המאבק בין ה 'אניים' השונים, אז התוצאה היא באמת 'פשרה' בין ה 'אניים' בדיוק כפי שזה קורה בפוליטיקה בין המפלגות השונות.
ואם נשים את זה במושגים של תשוקות ותאוות שונות, אז התוצאה היא באמת התוצאה של התשוקות והתאוות האלו, כמו התוצאות במכאניקה של הכוחות אשר פועלים בכיוונים שונים.
ובקצרה, הדבר היה מסקנה ארעית וחולפת אשר עברה. זאת היא לא הייתה החלטה אלא פשרה ותוצאה. ובמילים אחרות זה היה מכאני.
כפי שנאמר, יכול להיות כי הייתה קצת חרדה או אולי אפילו ספקות וההופעה העצמית של כמה החלטות של רוחות רפאים, אבל העניין בשבילכם יושב לבסוף בצורה מכאנית.
עכשיו, אתם לא יכולים לייחס למכונה איזה שהם כוח ועוצמה של להיות בפיתוי.
איך בכלל אפשר לפתות מכונה ?
כאשר המכונית שלכם מחליפה מהלך אתם לא יכולים להגיד כי פיתו אותה לעשות את זה.
ואם אתם אומרים את זה אז אתם משתמשים בשפה לא נכונה.
עכשיו, אני מבקש ממכם לשקול את המקרה של האדם. העבודה אומרת כי האדם הישן הנו מכונה.
אז איך הוא יכול להיות מפותה ? אז אתם לבטח משתמשים בשפה לא נכונה אם אתם אומרים את זה. אבל, אם אתם מדברים על אדם אשר התעורר מן השינה, אז העניין שונה.
אדם כזה באמת אפשר לפתות אותו. ובעובדה הוא הנו אמם כן בפיתוי. והוא לא לחלוטין מכונה.
למכונה אין בכלל פסיכולוגיה. אבל האדם אשר מתעורר מתחיל כי תהיה לו פסיכולוגיה. וכך אפשר לפתות אותו. בקשר לכך במקרה אחד בו נשאל גורדייף שאלה לגביי הפסיכולוגיה של האדם אמר גורדייף : "לאדם כזה כמו זה אשר עליו אתם מדברים אין בכלל פסיכולוגיה, איתו זאת היא שאלה של מכאניקה ולא שום דבר יותר. תלמדו אותו בתור מכונה. ואז אתם תדעו בדיוק איך הוא יתנהג בנסיבות שונות". זה מה שאמר גורדייף במילים מדויקות. וזה מראה לאחד את הסיבה למה לעתים כל כך קרובות אמר גורדייף : "איזה סוג של אדם " כאשר השניים דיברו על מישהו.
אנחנו שוכחים את שבע-7 הקטגוריות של האדם וחושבים כל כך בקלות על 'אדם' באופן אבסטרקטי במקום על 'איזה' אדם.
עכשיו, כאשר מדברים על מה טוב או רע בשביל העבודה זה נאמר כאשר מלמדים כי כל דבר אשר מרדים אתכם זה רע. וזה אפשרי להתבונן רק ב, מה שמרדים אתכם כאשר אתם מתחילים רק אם תהיה לכם נקודה בעבודה בתוך עצמכם – כלומר, כאשר יש בתוככם כמה 'אניים' אשר רוצים לעבוד אבל אין להם הרבה עניין או שהם לא כל כך מתעניינים בסוג הדברים אשר לחיים יש למכור.
'אניים' אלו מתקבצים בעצמם ברמה של 'אני-מתבונן' ובהדרגה הם רק גדלים במספרם.
קצת מתחתם נמצא הקהל של ה 'אניים' של החיים, ואשר עליהם הכוח של ההפרדה והניתוק המורש והמולד באופן פנימי זה אשר נקרא 'אני-מתבונן' מאפשר לנו להסתכל – בהתחלה רק בצורה מעומעמת. והרבה מן ה 'אניים' האלו הם לא באמת 'אניים' של החיים וצריך להוציא אותם מתוך האוקיינוס הזה.
עמוד 1536
והם יהיו אם ה 'חום של העבודה' מתחיל להשתוות ל 'חום של החיים', כפי שאיזשהו כותב עתיק כתב את זה. 'חום' משמעותו 'אהבה'.
אתם תראו כי אני מתאר את המצב של האדם המתעורר, אדם אשר מתחיל כי תהיה לו פסיכולוגיה והוא לא רק מנגנון של מכונות. לאדם הזה יש איזושהי בחירה. והבחירה היא בין שתי-2 רמות.
שתי-2 רמות מתחילות להיווצר בתוכו – הרמה של העבודה והרמה של החיים.
שני-2 סוגים של 'אניים' מאורגנים ומסודרים עכשיו בתוכו בצורה נכונה 'אניים' של העבודה ו 'אניים' של החיים. ובמקום חוסר סדר ובלגן מתבסס בתוכו סדר. וזה בגלל הכוח והעוצמה אשר 'מאחורי' העבודה.
וזה צריך להיות עם ציון ברור כי הכוח של העבודה בתוכו תלוי רק על ההערכה הסודית הפרטית שלו עצמו אל העבודה. החיים הם לא, והם לא יכולים לחולל את הסדר הזה בתוכו.
וזה למה ומדוע העבודה הייתה קיימת תמיד בצורה זאת או אחרת אשר מתאימה לתקופה ולעידן.
עכשיו, הכוח של החיים, והדרכים המאוד נבונות אבל אלו אשר הן גם פשוטות מאוד זה הכוח אשר מהפנט את האנשים ושומר את המין האנושי ישן, וזה מסיח את דעתם בהמשכיות כל הזמן ככה שאנחנו שוכחים לעשות את העבודה.
אבל, אנחנו 'יכולים' לעשות את העבודה. זה הנו הדבר האחד אשר אותו אנחנו יכולים לעשות.
אז, יש לנו בחירה.
וכך אנחנו יכולים להיות מפותים באמת ואפשר באמת לפתות אותנו, רק בגלל שיש לנו את שתי-2 הרמות האלו במקום רק אחת, ואנחנו יכולים לפעול מן האחת או מן השנייה.
אז במשך שנים רבות מפתים אותנו באופן הזה ואנחנו בעיקר נכנעים לחיים, ואחרי הרבה זמן אנחנו מתחילים להיכנע לעבודה. אבל כל זה מגיע רק אחר כך.
בית אמוול, שנה חדשה (5.1.1952) להשמיע את התו- ר ה.
מאמר על להתחיל לעבוד
לעתים קרובות אנשים אשר הקשיבו ללימודים של העבודה אפילו במשך שנים לא מבינים מהי המשמעות של זה להתחיל לעבוד על ועם עצמם. הם הקשיבו עם האוזניים שלהם אבל בכלל לא שמעו את זה עם התודעה – Mind שלהם.
במקרים רבים אמר אדון אוספנסקי כי האנשים הקשיבו רק למילים אשר הוא אמר, אבל הם לא ניסו לשמוע בכול דיבור יומיומי כי בכול מקרה אנחנו בקושי מקשיבים למילים אשר אדם אחר משתמש בהן אלא אבל מקשיבים למשמעות שלהן. אנחנו שומעים משמעות.
משמעות מדברת אל משמעות ולא מילים.
עכשיו, משמעות היא ברמה יותר גבוהה מאשר מילים. וזה מוראה על-ידי העבודה כי את אותה המשמעות אפשר להביע במילים שונות וכמו כן גם במילים של כל שפה זרה. אז המילים יהיו לגמרי שונות, אבל המשמעות תהיה זהה.
ולפיכך המשמעות נמצאת ברמה יותר גבוהה מאשר המילים ולפיכך היא קודמת למילים.
עכשיו, במטרה לעשות את התקשורת יותר מעשית, אנחנו לומדים שפה מיוחדת אשר נקראת השפה של העבודה. העבודה משתמשת במילים מיוחדות בעלות משמעות מיוחדת,
כמו : הזדהות ולהזדהות, שקילה-פנימית, זכירה-עצמית, רגשות שליליים, התבוננות-עצמית, שינה,
הרגשה שגויה של 'אני', התעוררות, מוות, לידה מחדש, אני-אמתי, מכאניות, מאפיין-ראשי,
אישיות-מזויפת, הוויה, מהות, ריבוי, רמות, אוקטבות, סקלה וקנה מידה, ועוד הרבה מילים אחרות.
עמוד 1537
משמעותם של כל המילים האלו אומרת 'משהו ברור ומוגדר'. בתור מילים הן יכולות להיות רשומות ושיזכרו אותן. אבל זאת לא התכלית והמטרה של השפה המיוחדת הזאת.
לשמוע שני-2 אנשים אשר הם לא בדיוק חברים כאשר הם מדברים אחד אל השני ומשתמשים במילים של העבודה מבלי שהם מבינים אותן וכל אחד מנסה להשתיק את השני זה משהו אשר צריך להימנע ממנו.
זה יכול לפתות את האחד לחשוב כי כל המילים האלו חייבות כולן להיות לגמרי שטויות במיץ עגבניות
אבל, כמובן כי זה הופך להיות שטויות רק על-ידי כזה דיבור.
זה אכן נקרא 'לשאת את שם העבודה לשווא'.
עכשיו, הביטוי הזה כאשר משתמשים בו לגביי אלוהים, כלומר 'לא תישא את שם ה' לשווא' זה לא מתייחס למילה עצמה אלא למשמעות. כי לחלל ולטמא את שם אלוהים בצורה גסה זה לבזות ולהנמיך ולהשפיל את האיכות של המשמעות של אלוהים. ולפיכך, זה להוזיל את הדבר הכי גבוה בתוך עצמכם, ולפיכך לפצוע ולפגוע בעצמכם, כי גישות שגויות פוגעות ופוצעות אותנו.
מבחינה אזוטרית הכינוי והשם מייצגים את האיכות, וככול שהאיכות גבוהה יותר אז כך המשמעות גדולה יותר.
עכשיו, האיכות של המילים של העבודה היא מאוד מושפלת ומונמכת ומבוזה כאשר משתמשים בהן איכשהו, כאשר האחד משתמש בזה עכשיו והאחר בזמן אחר, מבלי איזושהי הערכה אמתית למשמעות המיוחדת של כל אחת מהן.
תבינו כי לעשות איתן ג'גלינג מסביב ולירות באפלה יריות בלתי מכוונות למטרתן, במטרה לענות על שאלה זאת היא לא חשיבה.
יש דחיסות גדולה של משמעות מיוחדת אשר מוחבאת בתוך כל מילת-עבודה.
וזה בגלל הדחיסות הזאת וכפי שהאחד גדל בהבנה שלו אז המשמעות שלהן גדלה ומלווה אתכם.
המשמעות שלהם מגיעה להיות יותר ויותר עוד ועוד ממש כפי שהמשמעות של כתבי הבשורה הנוצרית מגיעה להיות יותר גדולה כפי שההבנה של האחד בעבודה גדלה.
לפיכך זה מוכיח כי העבודה היא באמת הנצרות האזוטרית. אבל, כאן יש את זה אשר אתם צריכים להבין ולתפוש ולהבין ולתפוש שוב ושוב – כלומר, כי המשמעות של המילים של העבודה אף פעם לא יכולה להתחיל להיות מובנת אלא אם כן אתם מתחילים לעבוד על משהו מוגדר וברור בתוך עצמכם, באם אתם איש או אישה. כי זה אותו דבר בשביל כולנו.
עכשיו, מאחר ורבים כל כך לא מבינים מה היא המשמעות ומה היא הכוונה בעבודה על ועם עצמך,
אז הבה נחזור על זה כי אין דבר כזה. וזה נאמר הרבה פעמים קודם.
אני מתכוון כי להגיד לי כי אתם עובדים על ועם עצמכם, בשבילי אין לכך שום משמעות.
אבל, אם אתם אומרים לי כי אתם עובדים 'על משהו ממש ברור ומוגדר' אשר עליו התבוננתם בבירור ובבהירות בתוך עצמכם, אז אני אהיה שמח לשמוע את זה. ואולי גם אני כבר הבחנתי בזה בתוך עצמי או אולי אני יכול להבחין בזה בתוך עצמי, כי זה לא קשה לראות כאשר האדם עובד על משהו מוגדר וברור. המבט הנו שונה. העיניים וההבעה של הפנים והקול משתנים. וכל האטמוספירה השלמה של האדם משתנה. וזה לא הכרחי ונחוץ להגיד לי או למישהו מה הנו הדבר המוגדר והברור אשר עליו התבוננתם בתוך עצמכם ואשר עליו אתם עובדים. כי זה הכי טוב לשמור את זה בדממה ובשקט.
אני מתכוון, כי זה הכי טוב לא לדבר על זה בתוך עצמכם, וככה לא לתת ל 'אניים' של החיים שלכם לדעת על זה ולהתחיל להתווכח, אלא אבל לתת רק ל 'אניים' של העבודה לדעת על זה.
כי אז העבודה עצמה תיתן לכם בסודיות פרס ו/או תגמול לכם.
ולזה התכוונו בברית החדשה, מתי פרק ו' פס' 3-4 :" 3 וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה אַל־תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֵת אֲשֶׁר עֹשָׂה יְמִינֶךָ׃ 4 לְמַעַן תִּהְיֶה צִדְקָתְךָ בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא (בַּגָּלוּי) יִגְמְלֶךָ׃ ".
עמוד 1538
מאיזושהי סיבה בלתי רגילה ויוצאת מן הכלל בשורה האחרונה נכתב : " וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא (בַּגָּלוּי) יִגְמְלֶךָ׃ ". ואין כל תזכורת כי בצורה פתוחה, ובטקסט היווני או הלטיני של ה – Vulgate -
וולגאטה – (התרגום הלטיני של כתבי הקודש) כאשר אתם עושים איזשהו דבר למען העבודה – כלומר, דרך ה 'אניים' של העבודה בתוככם – אז אתם מקבלים את גמולכם בסודיות, ואשר זה יכול להיות כי תהיה לזה את הצורה של הבזקים של זכירה-עצמית או את ההבזקים של רגש חיובי ומצבים מסוימים של שקט פנימי.
אם תקבלו את גמולכם בצורה פתוחה משמעותו של זה אומרת כי זה מיד הולך אל הזכות-העצמית והמצוינות-העצמית וכך אל תוך האישיות.
בית אמוול (12.1.1952) מרכז מגנטי
זה נאמר לאחרונה כי בפעם בה יש לך הערכה של העבודה אתה לא צריך מרכז מגנטי. זה הכרחי ונחוץ להבין כי יכול להיות שהדבר הזה יהיה מועיל במקום אחד אבל חסר תועלת או אפילו מכשול ומניעה במקום אחר. שום דבר הוא לא בעל ערך רק בפני עצמו אלא רק ביחס לדברים אחרים.
עכשיו, האם אתם יכולים לחשוב על איזה שהוא דבר אשר הוא בעל ערך בפני עצמו ?
תחשבו לרגע (ועכשיו תחשבו על דבר אשר הוא מועיל במקום אחד אך חסר תועלת ואפילו מכשול במקום אחר).
לימדו אותנו כי מרכז מגנטי הנו בעל ערך במקומו. אם המרכז המגנטי חזק מספיק אז הוא יכול להוביל אותנו מן החיים אל תוך העבודה. אדון אוספנסקי פיתח מרכז מגנטי חזק ואם נשתמש בשפה שלו עצמו אז הוא יצא אל 'חיפוש אחר המופלא'. והוא לא מצא את מה שהוא רצה בהודו. כאשר הוא חזר הוא מצא את העבודה הזאת.
עכשיו, מרכז מגנטי הנו הכוח להבדיל בין 2-שני סוגים שונים ממש של השפעות אשר איתן האחד יכול להיפגש בחיים והן נקראות השפעות-A והשפעות-B.
השפעות-A נוצרות בחיים. הן האינטרסים של עסקים, פוליטיקה, מלחמה, ספורט, דרגות, כוח ואינטריגות, סקנדלים ואינסוף צורות של הימורים וגם של אינטרסים אחרים כגון : מזון ומשקה, כסף, בגדים, פרסום וכד'. ואנחנו נשלטים על-ידי אחת או יותר מן ההשפעות האלו דרך הגישות שלנו.
זאת הגישה שלנו אשר מחברת אותנו אליהן כמו איזה סוג של כבלים או חוטים בלתי נראים.
תהרהרו ותשקפו, תהגו ותחשבו בזה ותבחינו באינטרסים שלכם.
השפעות אלו (אשר נוצרו בתוך החיים ונקראות בעבודה השפעות-A) שומרות על הסיר ברתיחה.
כלומר, הן שומרות על האנושות בתנועה. הם שומרות כי האנשים ימשיכו ללכת מסביב סביב כאשר הם חושבים תמיד כי הם הולכים לאן שהוא, כלפיי איזושהי מטרה.
עד אשר אנחנו עצמנו מתעוררים קצת, אנחנו חושבים את אותו הדבר.
אנחנו משערים כי החיים לוקחים אותנו להיכן שהוא. אנחנו מדמיינים כי אנחנו הולכים כלפיי איזושהי מטרה. אנחנו אכן אמנם ככה לבטח, אבל אנחנו לא הולכים כלפיי המטרה האחת אשר אליה אנחנו מצפים. אז, אנחנו לא רואים את מצב הסיטואציה האמתי שלנו.
אנחנו לא מעריכים את הסכנות של זה. אנחנו לא רואים כי אנחנו חיים בתוך מה שהעבודה קוראת לו 'היכל המראות', ואנחנו בכלל לא הולכים לשום כיוון אלא למעשה הולכים אל שום מקום.
כי המראות מסודרות כל כך טוב עד כי זה נראה כאילו האחד הולך היישר קדימה אך למעשה האחד לא הולך אל שום מקום. והאחד רק הולך סחור סחור וזוהי אשליה פשוטה אך נבונה מאוד.
עמוד 1539
אבל, יש לה כוח כל עוד האחד לא מתבונן בעצמו – ובחיים אף אחד לא עושה כך.
זה לא הכרחי ונחוץ לחיים – ובעובדה, אף אחד לא רוצה להתבונן בעצמו.
וזה בגלל מספר של אשליות קטנות ופשוטות אשר גם הן כולן נבונות מאוד – כמו למשל :
"הו, אני מכיר את עצמי לפני ולפנים בצורה מעולה". או ש, זה יגרום לבחור/ה להתבונן פנימה ולבחון את עצמו ואת הרגשות שלו ומחשבותיו ואז הם יגידו משהו כמו 'זה חולני', או 'אני הרבה יותר מדיי עסוק/ה כרגע בשביל איזשהו דבר כזה ואני אדם מאוד פרקטי ומעשי'. הם יוצרים אוסף מעניין.
יש ערך רב וזה שווה ללמוד אותם, אני מתכוון ללמוד אותם בתוך עצמכם.
ואם אתם לא מתבוננים בהם – כלומר, אם אתם לא עושים את עצמכם מודעים אליהם – אז זה ייעשה לכם המון נזק על-ידי כך שהם יישמרו אתכם ישנים בדרכים שונות, ואשר כמובן זאת היא המטרה שלהם. וכמו הרבה דברים אחרים, יש להם עליכם כוח רק אם אתם לא יכולים להכניס אותם אל תוך האור של המודעות באמצעים של התבוננות-עצמית.
אבל, אתם 'יכולים' להכניס אותם אל תוך האור הזה, ואז אתם חייבים וצריכים להסתכל עליהם ממש בפשטות, ממש כמו שאתם יכולים להסתכל על התפוז אשר על הצלחת שלכם.
וזה יותר חשוב מאשר אני יכול להגיד.
למרות זאת ובכול מקרה, קרוב לוואדי כי אתם תתחילו להזדהות ולהצדיק את עצמכם הרבה לפני שזה יקרה והכול וכל דבר יחליק בחזרה שוב אל תוך החשכה העמוסה שלכם ושוב הכל וכל דבר יהיה כמו קודם.
אתם רואים, אשליות הן כמו שקרים, ואף אחד אף פעם לא אכפת לו כדי שהוא יודה באשליות ובשקרים. ותמיד יש את האשליה הגדולה ואת המסטר או אדון האשליות – כלומר, זה מרדים את האחד ומשכיב אותו להירדם ולישון.
האם כל זה לא מאוד נבון ?
תספרו ותמנו לעצמכם את האשליות הגדולות אשר עליהן העבודה מדברת. ותראו בעצמכם ובתוך עצמכם איך בפשטות ובצורה נבונה שומרים על כולם ישנים. ותבינו ותתפשו איך זה לא היה הכרחי ונחוץ בכלל לבנות את הגדרות האלו מסביב לכבשים.
עכשיו, אדם עם מרכז מגנטי חזק כבר רואה חלק מכול זה.
אתם שמעתם לעתים קרובות כי זה נאמר שהעבודה הזאת מתחילה ברמה של בעל-בית טוב.
וזה לא בשביל הפריקים הזרוקים או בשביל האנשים הנורמאליים או בשביל אנשים חסרי תועלת.
זה נחוץ והכרחי להיות אדם אחראי ובעל יכולת תגובה. אדם מלומד. אדם בעל איזשהו ערך,
ואם זה אפשרי אז אדם אשר הנו או הופך להיות טוב במשהו.
בבקשה תבינו כי בשביל שהאדם יהיה בעל-בית טוב על-פי ההיגיון של העבודה אז זה לא אומר כי הוא חייב שיהיה לו בית אשר הוא בית שלו וברשותו, זה לא חייב להיות כי הבית יהיה ממש רכושו אלא זה מתייחס אל מה שיש בבית הזה. אם יש משהו בתוך כל שלושת-3 הקומות אז זה עוזר.
העבודה מוסיפה כמה דברים מעניינים לגביי בעל-בית טוב.
והעבודה אומרת כי הוא לא מאמין בחיים. ואתם תראו כי אלו הם מחוברים וקשורים.
ככול שהמרכז המגנטי שלו הוא יותר חזק אז ככה יהיו לו פחות אשליות לגביי החיים, וככה הוא פחות יאמין בחיים. יכול להיות כי קודם לא הבחנתם בחיבור ובקשר הזה.
עכשיו, נשוב אל המרכז המגנטי. זה נאמר כי בפעם בה השמיעו את התו – ד ו, אז המרכז המגנטי עשה את עבודתו. וזה נאמר גם כי בזמן בו המרכז המגנטי יכול להביא אתכם אל העבודה הוא לא יכול לשמור אתכם בתוכה. אני אנסה לציין בשבילכם בקצרה איך אמנם המרכז המגנטי יכול להיות הפרעה ומכשול אלא אם כן משחררים אותו.
בשלב מוקדם בעבודה נאמר לי על-ידי גורדייף לשים בצד את כל הספרים שלי ולא לקרוא יותר.
עכשיו, אני כבר למדתי קודם בזמנים שונים בעבר את הספרות הגנוסטית, את הניאו-אפלטוניים, את האלכימאים, חלק מן הכתבים ההודים (כתבי הקודש ההודים), את הכתבים ההרמטיים, את הספרות של הסופים, את כתבי בוהם, את בלייק, סווידנבור ואחרים. וכמו כן הייתי תלמידו של דר' יונג במשך כמה שנים
עמוד 1540
ואני אומר את כל זה בכוונה כדי להראות עד כמה הייתי מופתע לגלות וללמוד כי אני צריך לשים בצד את כל הלימודים האלו. אבל, המשמעות של זה לא אמרה כי עכשיו אחרי שפגשתי את העבודה עצמה אז הם כבר לא הועילו לי יותר.
הם שיחקו את חלקם בליצור אצלי מרכז מגנטי. אבל עכשיו הם אפשרו לי לראות עד כמה העבודה היא חזקה וברורה ומחוברת בהשוואה לזה.
מה שהייתי צריך עכשיו לעשות זה ללמוד את הרעיונות ואת השיטות של העבודה, כל דבר מועיל אשר נרכש בעבר יגיע וייפול אל מקומו.
לעתים קרובות אני מרגיש כי זה חבל כי רק מעטים חיזקו את המרכז המגנטי שלהם בעזרת לימוד קודם של השפעות – B.
מה שזה לא יהיה שהוא המקור של המרכז המגנטי הוא יכול להתחזק על-ידי מחשבה ולימוד.
זאת היא הנקודה העיקרית. ככול שהמרכז המגנטי יהיה יותר חזק ככה תהיה ההערכה של העבודה חזקה וגדולה יותר. אלו אשר לא עשו את זה לא מעריכים את העבודה ואת הניסוחים המיוחדים שלה מיד, כי יש להם מעט מאוד או שאין להם שום דבר כדי להשוות את זה אליו.
ובמקרה הזה הם צריכים ללמוד את הספרות האזוטרית,
ובזמן מאוחר יותר אחרי שהם שמעו ותרגלו את העבודה בכדי ובמטרה להרחיב את התודעה-Mind שלהם. החלקים האזוטריים של הברית החדשה, כמו משלים הם בעלי ערך גבוה ביחס לכך וממשיכים להיות דרך כל ההתפתחות של האחד.
ובעובדה, אני מטיל ספק רב האם מישהו בכלל יכול להבין אותם בלי העבודה.
ה ע ר ו ת ל ק ו ר א
1) החינוך הישן הקודם אשר ניתן של האגדות הקלסיות והגישה אל הפילוסופיה היוונית נטה ליצור מרכז מגנטי. אך ספרי הלימוד המדעיים המודרניים כבר לא עושים את זה.
2) העבודה קוראת לאלו אשר הם לא בעל-בית טוב – קבצנים, משוגעים והזנמוס (יש הזנמוס של עסקים ושל פוליטיקה וכד' ויש קטנים כגדולים).