שני-2 המנהיגים של שתי-2 קבוצות ה 'אניים'
שתי הקבוצות הראשיות – הקבוצה הפנימית והקבוצה החיצונית אשר בתוכנו
ממש כמו שיש בתוכנו את שני-2 ה 'אניים' הראשיים . . . 
האחד הוא ראש כנופיה מהיר ועצבני, לחוץ וקופצני והוא מנסה נואשות לפצות אותנו על החוסר והחסך של הילד הקטן הכועס אשר לא קיבל מספיק יחס מן המבוגר האחראי
והוא מנסה להיות עבורנו מבוגר אחראי ולהודיע לנו 
כי תיכף אנחנו מגיעים למטרה, ואנחנו כבר מוצאים את הייעוד, ומקבלים עזרה ואף פותרים את הבעיה  ואפילו יוצאים לחופשה ובמשכורת נקבל העלאה 
ובכלל... יש לו המון דרכים לספר לנו איך תיכף הוא מטפל בכול הקשיים ופותר בשבילנו את כל העניינים ואת כל זה הוא עושה תוך כדי שהוא משוויץ לאחרים וגם עושה כל מיני מאמצים כדי לעשות רושם טוב על חברים וקרובים ורחוקים והוא מתקשר לספר לחברים
וזה לא משנה אם אנחנו צריכים תשומת לב כי אנחנו הכי מסכנים והכי צודקים
או מה שזה לא יהיה...
העיקר שהוא משיג עבורנו קצת תשומת לב ואפילו מייצר בתוכנו רחמים עצמיים...
זה הוא ראש חבורה של המוני 'אניים' וביניהם עורכי דין ממולחים
אשר עוסקים בהצדקה-עצמית ומוציאים אותנו מאוד צודקים גם כאשר אנחנו בכלל טועים !
הצדקות-עצמית אלו גורמות לנו להיות באותו זמן גם צודקים וגם מסכנים
כי עשו לנו וגרמו לנו ולא רואים אותנו ובכלל החיים שלנו ממש קשים ואיומים
וכל הזמן הזה, הילד הכועס הזה בתוכנו, זה שתמיד יהיה אומלל ומחפש סיבות לרחמים-עצמיים
מקבל עזרה מן ה 'אני' הראשי' אשר מנסה לתת לו פיצויים כדי להציל את המצב
וככה הוא מנסה לטפל בעניינים ולהודיע כי זה רק עניין של זמן... 
אולי רק כמה ימים...אולי מקסימום רק כמה שנים ותיכף אנחנו אל גן-עדן היישר מגיעים ...
או אולי נמצא נסיך או אביר או את האחת היחידה אשר איתה החיים יהיו פשוט אגדה
אולי זאת תהיה עבודה נהדרת עם משכורת מעולה וכבוד של מלכים וחופשות מעולות ובונוסים עסיסיים וצוות חברתי של נשמות טהורות ואנשים נחמדים ומקסימים.
וככה, זה שאמור היה להיות בתוכנו בתפקיד של המבוגר האחראי הופך להיות סוכן מכירות של תמונות זולות ודמיוניות, תמונות שאנחנו לא באמת משיגים ודמיונות אשר גם אם חלק מהם היו מתגשמים אז הם היו בסך הכול 'מחזה של רגע' כלומר, מאוד זמניים.
בקבוצה הפנימית של ה 'אניים' נמצאים 'אניים' מאוד אחרים
אבל, הבעיה היא כי ה 'אניים' החיצוניים מקבלים הרבה יותר בקלות תשומת לב 
מן החברה, מן המשפחה ומן הסביבה והתרבות.

לעומת זאת, ה 'אניים' הפנימיים כמעט לא נראים ולא נשמעים ולא מעודדים אותנו וביחד עם זה גם לא מעודדים אותם לעשות את הדברים שאנחנו הכי אוהבים...
אז אנחנו ממהרים לעשות את מטלות היומיום ונוטים לשכוח את הדברים החשובים, 
את הדברים אשר הם באמת חשובים ומיוחדים.

וכך, חולפות להן השנים, לפעמים חיים שלמים חולפים ועוברים ואפילו כמה גלגולים.
הם שמה בתוכנו, בתוכנו בפנים, מחכים בשקט כי נשים לב
וניתן להם אנרגיה וזמן ומרחב להתבטא
והם כמו חבורה של ילדים מאוד חמודים ואפילו תמימים והם המחזיקים האמתיים של התקווה והשמחה והאהבה אשר חיות בתוכנו, והם תמיד מחוברים לכול אותם דברים פרקטיים ופשוטים אותם אנחנו אוהבים לעשות...
הם לא מציירים כדי להראות או לקבל תשבחות אלא פשוט אוהבים למרוח קווים וצבעים וגוונים
הם אוהבים לטייל בטבע, ללטף את החתול או את הכלב, הם אוהבים לחקור דברים ולברר והם סקרנים ומגלים והם תמיד שם עבורנו בפנים, מקשיבים בשקט לעולמות האנרגטיים המלאכיים,
הם יודעים וחשים כי אנחנו מוקפים באלוהים...

אבל, אנחנו כל כך עסוקים בחבורה הנפשעת הזאת של ה 'אניים' החיצוניים
עד כי הגסות החיצונית לא מאפשרת לעדינות הפנימית להיות שם עבורנו,
כי הקולות הרועשים מבחוץ מאפילים על הצלילים העדינים הפנימיים.
וכל מה שנשאר לנו לעשות כאן במקרה המאוד אנושי הזה של החיים...
זה לא להפסיק לנסות להתפתח ולפתח בתוכנו את ה 'אני-הנוסף' הזה
אשר נקרא 'אני-מתבונן' או 'אני-תודעתי'.
כי זה רק בעזרתו, רק בעזרת ה 'אני-המתבונן' אנחנו יכולים לראות את כל התמונה השלמה הזאת, ולשים לב בתוכנו כי יש שמה את האני הקטן הכעוס והנעלב הזה אשר אף פעם לא קיבל מספיק תשומת לב ואכפתיות, וכיצד הוא כל הזמן עסוק בעשיית חשבונות וברחמים עצמיים
ואיך יש לו כזה סוג של עוזר גדול יותר אשר מנסה ללא הרף לפצות על כל זה
ומתרוצץ מסביב כאשר הוא מנסה לארגן לנו איזשהם חיים וכך הוא רק לעבודה או חש רגש אשמה
כי הוא לא עובד מספיק או לא מטפל בהורים הזקנים או בילדים או חש כי הוא לא נותן להם מספיק תשומת לב...
בכול מקרה, רק ה 'אני-המתבונן' יכול לראות את כולם...את כל ה 'אניים' האלו בתוכנו...
והוא גם יכול להזכיר לנו כי אנחנו צריכים וחייבים ויכולים לסלוח.
וכאן אנחנו עומדים ושואלים את השאלה :
" למה לסלוח ולמי לסלוח ? "
לכול אותן דמויות מבוגרות לכאורה, אשר מבחינת ה 'אני' הקטן האומלל והכועס בתוכנו,
הן היו אמורות לדאוג לנו ולשים לב, לתת אכפתיות ובכלל לגרום לעולם להיות מקום הרבה יותר נחמד ונעים וכייפי עבורנו.
לסלוח למבוגרים האלו, לסלוח לאלוהים הזה ולסלוח לתרבות
שהיא בדיוק כמו שהיא ולחברה אשר בה אנחנו חיים.
לסלוח מתוך ההבנה כי הדברים הם בדיוק כפי שהם אמורים להיות !
וכי הדבר היחיד אשר אנחנו יכולים לשנות זה את נקודת ההתבוננות שלנו בתוכנו.
כי כל עוד אנחנו מתבוננים מתוך חוסר צדק ואומללות ומסכנות ואשמה והאשמה
אז אנחנו עוד הרבה יותר מסכנים ואשמים ואומללים ומאשימים את עצמנו ואת אחרים ואפילו את אלוהים ואת המלאכים וגם כל מיני יצורים ומצבים אחרים...
אבל, זאת היא זכותנו וכמו כן גם חובתנו ללמוד לסלוח ולהיות יכולים לראות את התמונה השלמה
כמו גם את המבוגרים אשר גידלו אותנו ואשר גם להם הייתה את אותה הפריבילגיה בדיוק.

בהתבוננות של ה 'אני-המתבונן' על כל התמונה השלמה הזאת
ה 'אני-המתבונן' מאיר על כל ה 'אניים' החיצוניים השתלטניים
ובהאירו עליהם הם מאבדים מכוחם.
וכך, לאט לאט אחרי הרבה מאוד התבוננויות
האישיות הופכת להיות פסיבית ואילו המהות גדלה ומתחזקת בתוכנו
ומאירה את חיינו בכול אותן מהויות מאירות כמו הבנה וסובלנות ואכפתיות וסליחה ותקווה
17.1.2019 Fabeni-Remind