מחקר לגביי אניים – אפרת Remind לביא 2010-2007
בזמן האחרון אני בניסיון מחקר מקיף ומעמיק לגביי איך הפסיכולוגיה הפנימית אצלי עובדת ותוך כדי ניסיונות להתחקות אחר התגובות וההשפרצות ושאר התוצאות המופיעות על-פני השטח.

בהתבוננויות האלו הופיעו כל מיני היבטים וניתן להפרידם לשלוש מחלקות עיקריות :
המחלקה האשונה – היא המחלקה של הרמשים והחרקים.
המחלקה השנייה – היא המחלקה של אסטרטגיות הסמוראים והחיות.
המחלקה השלישית - היא המחלקה של הדרקונים והג'דאים.

1
אז המחלקה הראשונה זה כל התגובות המידיות והמגננתיות של ה 'אגו' כמו "לא בא לי ולא מתחשק לי" וגם
"תסתום את הפה" וגם "לך קיבינימט" או "לך לעזאזל" וגם סתם "לעזאזל" וגם "שיט" או "איזה באסה" וכל מיני כאלו כמו "די תפסיק" ושאר העקיצות והתגובות העצבניות אשר לא מופיעות אצל כולם בהכרח בתור עצבים
ויכולות להופיע גם בתור "אני נורא שמנה" או " לצערי אחת כמוה אף פעם לא תשים עליי"
או גם בסגנון של "כמה אני חתיך/ יפה/ מקסים/ מצחיק"... וכד'. 
בכול מקרה הם התגובות הקופצניות אשר מופיעות כתגובה הרגלית על פני השטח, התגובות המובנות מאליהן,
ברורות ומובנות בתוכנו כחלק בלתי נפרד מאישיותנו.
יש כאלו היכולות להיראות כמו דבורים ויתושים, יש כאלו כמו עכבישים, ואפילו עקרבים ונחשים.
ממש לפי המקרה, האפיון האישי והחינוך – קופסא גדולה ומלאה בכול השרצים הרמשים והחרקים הפסיכולוגיים האפשריים המזריקים כל הזמן לחלל האוויר או לתוך מוחנו מבפנים ומרעילים את האווירה
ואנחנו אשר פועלים כמכונות תיהלוך ....סופגים את החומרים הרעילים בכול מיני צורות.
2
ואז מגיעים למחלקה השנייה...
אצלי היא מגיעה ברמה של שכלול תגובות ושכלולים פסיכולוגיים שונים, כמו טקטיקות וטכנולוגיות ואסטרטגיות פעולה מובנות מראש אשר כבר הצליחו לנו הרבה פעמים והמערכת למדה להשתמש בהם כדרכי תגובה והם למעשה הסוהרים הגדולים שלנו ואלו אשר מחזיקים את המפתחות לכלאים או לבתי הכלא בהם אנחנו נמצאים רוב הזמן,
או כל הזמן.
את הסמוראים האלו ואת דרכי הפעולה שלהם אני משתדלת ללמוד,
גיליתי כי כאשר אני לומדת אותם, ככה למעשה אני מסוגלת לגלות אותם והם כמו ראשי מאפיה טובים מעדיפים חשאיות כי הם לא אוהבים את הזרקורים, מפני ש, אם אנחנו למדים אותם,
אז השיטות שלהם צפויות ומתגלות ואז... הן כבר לא ממש עובדות כמו שצריך או מצופה מהן,
גורם ההפתעה הולך לאיבוד, ויכולת השליטה מאוד יורדת ...
כאן מצאתי אותם משוכללים, מחזיקי חיות אשר עוזרות להם לשלוט,
למעשה הם גם אלו אשר עוזרים למערכת הראשונה, הם כאילו אומרים :
"טוב, קודם ניתן להם לשלוף את כל החרקים והרמשים ואם זה לא ירתיע אז נלך לבוסים
ונוציא מהארון את טקטיקות הקרב".
הו, עד כמה הם אוהבים את עצמם ואת טקטיקות הקרב שלהם, והם יודעים כי ככול שהם יעודדו את המערכת לשלוף יותר עוקצנות (כמו גם ביקורתיות ובכיינות) ככה יש יותר סיכוי כי יזדקקו להם והם יוכלו לנהל שוב קרב נוסף,
וכאן המקום להזכיר לעצמנו כי ללא קרבות אין להם חיים ואין להם קיום, וכי זה הקרב אשר מאוד מחיה אותם ובעזרתו הם שולטים בחיינו ומפילים אותנו שוב ושוב בפח, על הרצפה ועל הפנים ומשתמשים בכול משאבי האנרגיה ולוקחים אותנו למסעות אפלים במקומות אליהם ממש לא התכוונו להגיע...ויש להם מלכודות משוכללות והם ציידים אמנים.
כרגע אני למדה אותם, מכנה אותם בשמות מזהה בהם צורות, שיטות עבודה כאלו ואחרות, ולמי הן מתאימות,
מתחקה אחריהם על-מנת ללמוד כיצד אני אהיה השליטה ולא הם. 
גיליתי את אחד מהכי מאיימים ומפחידים שביניהם, אני לא משתמשת בו הרבה,
אבל, אחרי שימוש בכול השאר אשר לא ממש עוזר, וכאשר בנכותי הרגשית אני לא מצליחה לגשר ולמצוא סליחה וחמלה בתוכי והמערכת באופן אוטומטי כל כך פגועה שהיא פשוט באופן טבעי ממשיכה בקרב,
או, אז, מתעורר הצ'יף.
הוא צ'יף אינדיאני כתום בעל נוצה ירוקה, עצבני לגמרי ועוד הרבה יותר אמיץ ומופרע,
למעשה הוא מתאבד רציני וכאשר מעירים אותו ומעצבנים אותו הוא משחרר את עיט הקרח העצום,
העיט הזה נפרש כמו קיר – חומה נושפת קרח ביני לבין האדם אשר החליט כי זה ממש בנפשו לריב איתי.
ואז, כאשר הוא הכי מעוצבן וכולו רק רוצה ללכת לקרב, אז מופיע העיט של הקור העז,
והאדם אשר ממולי מתנפץ עם כל הקריזה שהוא הכין על החודים הקפואים של נוצות הסכינים הקפואות
של עיט הקרח הלבן.
זוהי בפשטות אכזריות לשמה.
והכי גרוע מבחינתי זה לגלות שבדרך כלל אלו הם הקרובים אליי ביותר אשר באמת מנסים לריב איתי,
הם אלו המסכנים אשר פוגשים אותו ברוב המקרים.
ואז גיליתי עד כמה אני מתעבת את עצמי או את החלק הזה בי כי בכלל אין לי שליטה עליו ואחרי שאני מתעצבנת ומשתמשת בו, לפתע הקרח נמס ואני מתחילה לבכות בכי תמרורים, עוד פעם הוא התעורר, עוד פעם הוא השתלט
ולא אני.

יש את הסמוראים שהם כל הזמן בפעילות...
כמו למשל, הסמוראי הפטפטן – הוא ממש מתאים להיות איזה רוכל/ת בשוק, רוב הזמן לא סותם לרגע, טקטיקה מאוד מתישה ומבלבלת את האחרים, הוא גם נוטה בקלות לקלל המון, רוב הזמן התנהגותו די בלתי נסבלת, ובגלל שהיא כזאת אז ככה הוא תופס הרבה תשומת לב ורוב הזמן גם שולט בעניינים, או לפחות עושה רעש בלתי נסבל אשר גורם לאחרים לא להיות מסוגלים לאיזה שהוא דבר, הקללות אשר בהן הוא משתמש הם איזה סוג של עקיצות יתושים שהוא מפעיל.
הוא די ערמומי למרות שהוא נראה כזה פושט' פשוט, כי יש לו בערימות של הסחורה הרבה דברים אשר יכולים להיות בעלי ערך עבור אחרים, אבל הוא כל כך קולני ומטריד עד כי רוב הזמן כל מה שהוא משיג זה לעשות רעש ובגלל שהוא די מטריד אז הבסטה שלו היא לא באמת אטרקטיבית וגם נראית כאילו מצויה בחוסר סדר נוראי, הוא כל כך עסוק בלעשות רעש עד שהוא לא טורח לצחצח את התפוחים, הוא עממי מדיי, ובהיותו הבעלים של הבסטה הוא יוצא די בהפסד מכול העסק. 
אבל, ככה הוא התרגל להתנהג.
זה הסמוראי הבסטיונר הפטפטן העממי המקלל הרעשן עם הזבובים של הפירות ועקיצות היתושים. 
הוא סוג של דווקאיסט ובלגניסט ולמעשה את צורת ההתנהגות הזאת הוא למד בגיל מאוד צעיר מהוריו הביולוגיים
ורוב חיי ילדותו הוא התבייש בהם ולא ממש סבל אותם בעיקר בגלל זה, בגלל צורת ההתנהגות ההמונית שלהם....
ממש "בלדה לבסטיונר הצ'חצ'ח". 
פותח את הפה יותר מדיי ומסתבך וככה צד אויבים במקום קונים !!! 
מן סוג של טרוריסט פושטק קטן ורודן !
(הטקטיקה שלו נוצרה בעקבות הצורך להתנחמד ושישימו אליך לב במקומות שאתה לא רוצה להיות בהם וכך אתה נאלץ לקחת חלק תוך כדי שאתה נבוך מהסיטואציה או פשוט לא רוצה להיות בה ונוהג באופן אוטומטי כפי שהוריך נהגו ובעיקר עושה בושות ומסתבך במילים בעוד שבעצם ניסית פשוט להיות חברותי במקומות בהם אתה בכלל לא רוצה להיות ).
ישנו גם סמוראי נוסף,
הוא למעשה האחד הנחמד או יותר נכון האחד המתנחמד.
הסמוראי המתנחמד נמצא בבסטה בדיוק מול הסמוראי הפושטק,
למעשה הבסטה עומדת עם דברים בחצי מחיר אבל בסמוך אליה הוא כבר פתח חנות ממשית,
הוא יודע להציע שתייה קרה או חמה ולקחת את כולם לשיחה שהיא אפילו מעניינת,
שמה הוא יכול להתחיל להביע את דעותיו ולשמוע את דעותיהם, שם הם לרוב מספרים לו בדיוק אחרי 2 או 5 דקות
את סיפור חייהם, או כל מיני כאלו, אבל מכיוון שהם מאוד נבוכים שהם עשו את זה, אז הם נעלמים ובדרך כלל לא נראים שוב, כי החשיפה אשר הוא הנחמד המתנחמד גורם להם מאוד מביכה אותם, והוא מצידו די אוהב את העוצמה והכוח שביכולת ההתנחמדות שלו, ואף יכול להיתמם בסגנון של "אין לי מושג למה הם כל כך כנים כלפיי"
אבל, למעשה הטקטיקה הזאת היא בהחלט אסטרטגיה אשר עזרה לי לשרוד,
כי החנווני היפה והנחמד הצליח להשיג עבור המערכת הרבה דברים בעזרת הטקטיקה של "גם יפה וגם נחמד", 
הוא היה מאוד משכנע בעזרתה ועד היום הוא מוצא את עצמו משתמש בה לעתים פשוט באופן אוטומטי כמעט ערמומי ניתן להגיד, כי מה כבר אפשר להאשים אותו שהוא עשה ? 
הוא בסך הכול חנווני נחמד ויפה אשר מוכר קצת נחמדות ויופי ומקסימום נותן איזה מילה טובה או עצה טובה,
והוא ממש כזה מתוק ...או לפחות ככה הוא רוצה לחשוב על עצמו כדי שאחר כך הוא יוכל להגיד...
"אחרי שהייתי כל כך נחמד איתם ובסדר איתם" ודברים כאלו...כי הוא מתנהג ככה בגלל שכבר בגיל צעיר מאוד הוא היה צריך להשתלב חברתית, למצוא את עצמו מוצא לעצמו חברים בקלות, הוא למד בגיל מאוד מאוד צעיר למכור טוב את היופי והנחמדות, אחרי כמה זמן שהוא מוכר יופי ונחמדות ומשתלב היטב בקבוצה הוא רוכש לעצמו אויבים שמרגישים מאוימים ומקנאים, העניינים מתחילים להסתבך וכאשר הוא חש נטוש ועזוב לנפשו אז הוא מתבאס על כמויות הנחמדות והמאמצים שהוא נתן לאחרים ולא הניבו המשכיות במערכת היחסים כי הוא רק מכר יופי ונחמדות וזה לא נתן אלא התיידדות שטחית וקנאה אבל לא הניב חברות אמתית ושוב הוא נותר בודד.
ויש את הסמוראי הביקורתי שהוא סוג של 'סמוראי-שוטר',
יש לו מיליון דברים שהוא לא ממש מחבב, וגם כאלו שהוא לא אוהב ולא אוכל – הכוונה היא
להתנהגויות שהוא לא אוכל – למעשה הוא גם זה שיודע לזהות עבור המערכת כאשר מדובר בשקרים.
כי בילדות המערכת הזאת חיה בין המון שקרנים מומחים – כאלו שהיו להם שקרים כל כך טובים
שהם בעצמם לא יכלו לדעת שהם משקרים. 
אז הוא – הסמוראי השוטר הוא למעשה מאוד ביקורתי ואנין טעם ובררן, כל הזמן הוא הולך ומרחרח ומודיע כמו איזה סוג של גלאי עשן משוכלל ...מה קורה כאן, מה קרה לפני כמה דקות, איזה ריח מסריח זה ועד כמה הוא מזכיר את הריח המסריח ההוא. 
נראה לי שניתן לכנות אותו "הביקורתן הרחרחן" או סנופי הביקורתי" כי הוא זה אשר מודיע מה מצב הרוח ומה מצב הנוכחים ובכלל... יש לו אחלה חושים אשר בעזרתם הוא משתמש רוב הזמן כדי לגרום לאחרים להיות מושפלים בסביבתו (לא בכוונה פשוט בצורה אוטומטית לגמרי) הם ממש חשים חוטאים כאשר הוא בהרמת האף הרחרחני שלו למעלה, משחק אותה כאילו הוא יותר שווה מאחרים, אולי פשוט כי הוא התרגל לכך שחושבים עליו שהוא לא שווה כלום, או שלא מאמינים לו או פשוט כי כל הזמן הוא חי בתחושה עמוקה ואמתית לגמרי שמשקרים לו או פשוט מסתירים את האמת. 
אז הוא יצר את עצמו, כמו איזו תרנגולת-  ציפורת, כמו האלו מתוך הסיפורים של דוקטור סוס, שיש לה מקור ענקי
או אף ענקי והיא כל הזמן מסניפה את הסביבה ומודיעה לגביה הודעות.
זוהי דרך מצוינת להשיג תשומת לב והרבה "חובות וקנסות" של אחרים, כי אם משתמשים ביותר מדיי משמרות של ה"סנופי הביקורתי הרחרחני" אז כולם משתדלים ללכת סביבך על קצות האצבעות כדי שלא תתפוס אותם...
וככה אתה מאיים בצורה כאילו 'חוקית' והם לא מפריעים לך בשקרים וברעשים ובריחות ובדיבורים
ובעיסוקים שלהם ועוזבים אותך בשקט !
וישנו גם "חמיק' החמקן אשר לא משתף פעולה,
לא מאמין, ומתחמק בדרך כלל על-ידי בריחה, התעלמות, נסיגה, אטימת אוזניים,
שלל טיעונים וטענות לכאורה 'מדעיות'.
ישנו הפגוע הנעלב אשר יכול להתנהג בחמקנות אבל גם נוטה לנקמנות...

למעשה 'חמיק' הוא מאוד דו-פרצופי כי יש לו העלבויות אשר עליהן הוא מגיב בהתעלמות או בריחה
או משהו שניתן לכנותו "אי שיתוף פעולה" ויש כאלו אשר בהן הוא חוזר אחר כך לנקום כי העליבו אותו ועשו לו ...ופגעו בו, התעלמו ממנו, לא שמעו אותו ולא הקשיבו לו...ועוד...
הוא בורח ומתעלם, מפריח תיאוריות, ו/או מסתלק כי זאת האסטרטגיה שלו בתור 'חמיק החמקן' 
אבל כאשר הוא חוזר, הוא חוזר אחרי שהוא שהה הרבה זמן באזור העלבון והעלבון גדל ואיתו הפנים של אלו אשר מבחינתו פגעו בו, והביצה של הפגיעות התמלאה ברוחות רפאים מבחילות...ואז, 
כאשר הוא שב, הוא מלא בטקטיקות של נקמה ו/או האשמה והוא משתדל להוכיח את האחרים על אשמתם וחוצפתם ועל כך שהם פגעו בו ועשו לו, לפעמים הוא ממש משפיל אותם והופך את עצמו ליותר טוב מהם בדרך כלל על-ידי צדקנות, על-ידי כך שהוא מראה עד כמה הוא תורם ועוזר ומשתתף, הוא מספר לעצמו שהוא בא על-מנת לעזור ולהועיל, אולי אפילו אם אפשר להציל את המצב את האדם את העניין, ואז, הוא יכול להיפגע שוב ושוב כי הוא מציל כל מיני גופות ערומות של גוויות שטבעו מזמן (כבר בפעם הראשונה שהוא נעלב מהם או הם ממנו ומאז הוא סוחב עדיין את העלבון בתוך עצמו או שהוא מנסה לעזור ולהציל או מספר לעצמו שהוא מנסה לעזור ולהציל כל מיני מצבים או אנשים שבכלל לא רצו שיצילו אותם) לפעמים יש לו רגשות אשם ורגשות נחיתות כבדים על כך שהוא לא עשה כלום כדי להציל אותם כבר בהתחלה (אף כי למעשה בהתחלה הוא לא יכול היה לעזור או להציל אף אחד כי הוא עדיין היה קטן או צעיר מדיי ואז הוא אסף את זה ... את התחושה שלא רואים אותו ולא מתייחסים אליו ולא מכירים ביכולותיו ובכישוריו או מתעלמים ממנו ומצרכיו) רגשות האשם האלו מחזירים אותו שוב לנסות להציל את העניין, את המצב,
את האדם או את היחסים עם מי שהם, ואל מול חוסר האונים הזה של המעט אשר ניתן היה לעשות בנסיבות הקיימות כדי באמת להצליח להציל מישהו או משהו או איזה שהם יחסים או עניינים, ויש גם מקרים רבים בהם הוא כן מצליח להציל אבל בגלל ההתעלמות ההיסטורית הוא לא יכול לראות את זה על עצמו ! 
הוא פיתח 'אני מציל' אבל מכיוון שהאני המציל הזה התרגל להציל מצבים בלתי ניתנים להצלה אז גם במקרים בהם הוא מצליח להציל זה לא מייצר בו תחושת סיפוק או הצלחה.
יש גם את הגיבור אשר משחק אותה 'לא מגיב', כמו זה שמצליח לא להגיב ולא לתת למישהו אגרוף
(למרות שללא ספק הוא מאוד רצה לתת לאדם הזה אגרוף) אבל הוא לא נותן לו אגרוף והחשק העז הזה להרביץ לאדם הזה אגרוף יכול אחר כך להישאר במשך זמן רב בתור תחושת תסכול וביקורת ובאסה, כי ממש לא סלחתי לעצמי שעמדתי שם בחוסר אונים ולא עשיתי שום דבר ברגע הזה, ולא קמתי להגיד כלום, לא לחמתי למען משהו אותו אני מוקיר/ה, ונתתי לזה לקרות, ולא עצרתי את זה מלקרות, האחד הזה גם הוא סוג של 'חמיק' שנתקף הרבה פעמים בסוג של הלם ומפחד מעוצמת התגובות של המערכת, הוא מפחד לשחרר את הסמוראי העצבני התוקפני, זה שכאשר הוא מתחיל לפעול אז הוא בריון חזק עצבני ואדום, מרביצן או אלים באופן מילולי ושתלטן אשר עשוי לחסל את האויב או פשוט ללמדו לקח באלימות.
הנמנע המתחמק ה'חמיק' הזה הוא זה שלא רוצה להסתבך בצרות ובתקיפות אם בגלל שכבר עשה ככה בעבר או כי ראה אחרים הקרובים אליו המגיבים באלימות ומסתבכים ו/או בגלל שחונך לא לעשות כך, ולפיכך הוא פיתח טקטיקות של הגנה בלי התקפה מידית, למעשה הוא הצליח להדפיס בתוכו שהתקפה ואלימות מסוכנות למערכת
ולהגיב באלימות זה לסבך את המערכת בצרות, 
הוא יודע כי כאשר הוא מתעצבן ורוצה להגיב באלימות עדיף לו לעצור את עצמו ולהתחמק,
לחשוב על כל מיני צורות הגנה משוכללות יותר, אולי עדיף לשלוח איזה 'שליח מצווה' אשר ינסה לשכנע את הצד השני להפסיק, לשחק אותה מסכן, להתעלם ולברוח או למצוא דרך להשליך את כל האחריות למצב על הצד השני.
בחלק הזה כל הסמוראים טובים במיוחד, כולם ממש ברוב המקרים בכלל לא אשמים או קשורים לתגובותיהם
והם בסך הכול יצאו להגן על המולדת או על המערכת האנושית כדי שלא תסתבך !
'חמיק' אומר או מגיב בסגנון של : "את/ה אף פעם לא נותן או נותנת לי להוציא מילה מפה או להכניס מילה"
וגם "א/תה מוכן להפסיק להתעלם ממה שאני אומר/ת" וגם "אימל'ה היא רוצה לדבר איתי"
בקלות הוא מצליח להסיט את הנושא ולהתחיל לדבר על מזג האוויר, פירמות של מכוניות, פרויקטים שיש לבצע, פוליטיקה, נסיעות לחו"ל, אירוע האסון האחרון וכד'..
יש הרבה מצבים של חמיקים שמשתדלים לא למצוא את עצמם אחד עם השני/ה,
אז הם נוטים להשתדל מאוד לנסוע לטיולים, לבקר חברים או להזמין אורחים, לצאת לבילויים וכד'..
כי הם מתחמקים מסיטואציות בהן הם יהיו חייבים להתחיל לפגוש את עצמם...כי כאשר אתה פוגש את עצמך...אתה כבר לא יכול יותר להתחמק !!!
ניתן לראות כי יש נושאים עליהם חמיקים לא יכולים/לא רוצים לדבר עליהם ולהתמודד עימם או שהם פשוט מאוד טובים בלדחות את מועד השיחה לזמן אחר ולנסות להגיד דברים כמו 'כרגע זה לגמרי לא מתאים' או 'לא כל דבר מתאים לכול זמן', טוב זה ברור ונכון, אבל איך זה יכול להיות שיש כמה נושאים ועניינים ששום זמן לא ממש מתאים להם ? 
יש שם בתוכנו אחד שהוא ממש מסטר בלא למצוא ולא לראות ולא לדעת ולא לדבר על זה ולא להתמודד עם זה...מה שזה לא יהיה.
הוא מעדיף לעסוק בחיפוש אחר האמת במקומות בהם היא מאוד ברורה " Up Front ".
ויש לו גם נטייה לשכוח דברים שבעצם הוא לא ממש רוצה לזכור.
זוהי אחת מהדרכים שלו להתחמק מדברים בלי להצטרך להתמודד או לנקום או לסלוח אז הוא פשוט  שוכח ומתנהג כאילו זה לא קרה עד שהוא ממש יכול לשכנע את שאר המערכת (או את רוב החלקים של המערכת האנושית שלו)
כי זה באמת לא קרה. 
זה מה שנקרא 'מעדיף לשכוח' ובמיוחד הוא מעדיף לשכוח כאשר מדובר במקרים בהם הוא מתקשה לסלוח.
יש גם את הפעמים בהן הוא שוכח כאשר הוא מתקשה לעמוד בדברים שהוא לקח על עצמו, או שהוא פשוט נמנע מלהגיד כי הוא לא מסוגל לעשות משהו או להתמודד עם משהו שמישהו הטיל עליו.
אז יש מן מערכת גיבוי שמתגוננת בעזרת שכיחה, ואז קורה משהו שנשמע כמו :
"אופס, לגמרי שכחתי"...או "אני כזה שכחן" ויש כאלו שממש אומרים לך "אם אתה רוצה שאני אעשה את זה אז תזכיר לי ותנג'ס לי כי יש לי נטייה לשכוח !!!" הם כבר מכירים את המערכת שלהם ויודעים שיש להם "אני שכחתי",
וזה לא אומר כי המערכת האנושית הזאת תשכח שמות של שחקניות קולנוע יפות במיוחד או תשכח להגיע למסיבה נחשקת, והיא גם זוכרת את העלבון שהוא העליב אותה לפני ארבע שנים או ארבע עשרה...אבל לא בהכרח זוכרת את מה שהתחייבנו לזכור לפני שעתיים או יומיים...לא כל ש....כן...לא זוכרים לזכור את עצמנו בכלל.
כאן השכחה היא למעשה תירוץ שלנו לעצמנו על הקשיים שלנו בהתפתחות.
כי יש בנו את הדחף להתפתח וחיים שלמים בתוך תרבות אנושית אשר מספקים לנו אינספור תירוצים
למה אנחנו לא מתפתחים !
3
יש את הסמוראי העצבני האדום התוקפני,
הוא יכול להיות מפלצתי ודרקוני וסמוראי ועצבני
הוא אחד כזה שהוא מובן מאליו ונמצא אצל חלקנו ורק מחכה וממש רוצה שיתנו לו סיבה לתקוף.
למעשה הוא הבן של הצ'יף הכתום אשר הוזכר קודם – זה שיש לו נוצה ירוקה
ואת עיט הקרח הלבן המקפיא את לב כל רואיו.
הבן של הצ'יף הכתום הוא האדם העצבני, אוהב התגרות, במיוחד תגרות רחוב כאלו על הדרך.
הוא מן סוג של 'עכברוש רחוב Street Rut' – אבל גם נסיך עם גושפנקה ראויה מאביו הצי'ף הכתום.
הוא הבריון, מרס החמוש, תמיד עוטה את נוצות הקרב, קופצני, וכפפות ה 'קיקבוקס' בהישג ידו...
בלי קרבות הוא חסר חיות, מדוכא.
בשמחה הוא נוטה לשתף פעולה עם כל הסמוראים האחרים
ותמורת שכר זעום של כבוד זמני הוא יכול להידרדר למשרה של רוצח שכיר.
הוא אוהב מאוד להשתמש בכול סוגי העקיצות של כל החרקים.
(כי הן מדרדרות את העניין לאלימות וכאב..) הוא שש אליי קרב והאחראי הראשי של ה 'אגו' של האישיות,
הוא ה  ( E-Go - Emotions Go ) ועם קצת התלהמות רגשית הוא רץ ומשחרר ומתלהב בסגנון של :
"רק תתנו לי לכסח להם את הצורה" וגם "חכו לי בסיבוב" או "חכה חכה בהפסקה תראה מה זה"
או "בוא הנה ...בוא הנה...תהיה גבר" וגם "אתה לא רוצה להתחיל איתי תאמין לי".
הוא המאיים,
בדרך כלל מאיים בצורה כמעט דבילית, הוא ממש לא חושב לפני שהוא מתחיל לאיים ונגרר לתוך אלימות מילולית
וגם פיזית, הוא לא מחכה לסיבה כי הוא מעוניין בתוצאה, וכול סיבה טובה על-מנת להפוך לדיקטטור האדון
של ההזדמנות לריב, לקלל ולהרביץ.
יש לו "קפיץ קצר" ואם רק נותנים לו אז בכול הזדמנות הוא קופץ לשדה הקרב.
ויש לו גם הרבה תירוצים, הוא גם מעסיק עורכי דין (אם כי יש לציין שיש לו עורכי דין זולים ופשוטים ממש כמוהו..) עורכי דין בלתי ממולחים היכולים להשתמש בקלות בטענות כמו "הוא התחיל" או 
"הוא העליב אותי" – "הוא אמר לי" – " הוא פגע בי" "הוא קילל אותי" – "מה הוא חושב לעצמו שהוא יעשה עליי פוזות" – "גם כן זאת עפה על עצמה" .
הוא מסטר בתירוצים ויודע תמיד להאשים את הסביבה בכך שהוא יצא לקרב ולמלחמה,
זה אף פעם לא באחריותו, אחריות היא לא מילה מוכרת במילון שלו,
מבחינתו כל מה שבאחריותו זה להרביץ ובכך להגן לכאורה על המערכת האנושית.
כאשר עוצרים אותו מהקללות והאגרופים הוא מתחיל לשגע את המערכת ולהתלונן ללא הפסקה,
למעשה הוא מתלונן על זה שעצרו אותו ומנעו אותו מלעשות את עבודתו, לארגן את העניינים לפי שיטותיו
ומנעו אותו מלשרת בתור שומר הראש, כזה שקשה מאוד לשלוט בו ולחנך אותו.
כי שומר הראש הזה התחיל לעבוד אצלנו כבר מזמן, וכבר מזמן הוא 'תפס תחת' כמו שאומרים,
והוא כבר מזמן מתנהג כמו איזה סוג של ראש ממשלה, ובתור כזה הוא הופך לבריון קשקשים אשר שולט במערכת
בלי מעצורים וללא עוררין.
הוא סוג של משהו שהיה בהתחלה עבד ועכשיו הוא עבד כי ימלוך. 
הוא שתלטן, ואצל רובנו הוא לא קיבל את האימון והאילוף הנדרשים בזמן
ויש לנו מערכת אנושית שבעצם עובדת אצלו רוב הזמן !
הוא אולי הבן של הצ'יף אבל כולם מפחדים ממנו ומשתפים איתו פעולה כל הזמן.
כל הסמוראים שיש לנו מאוימים ממנו ומהדומים לו ומשתפים עם זה פעולה.
 

כל מיני אניים אפשריים : הנודניק, העצלן, המתאמץ, הדאגן, האחות, האם, המורה,החשדן, המרצה ויש עוד רבים מאוד.

המפיק – כל הזמן הוא מחפש כיצד להוכיח את חשיבותו בעזרת הפקותיו השונות
(מפיק עסקים ורווחים, מפיק ניקיונות, מפיק בנייה, מפיק פרויקטים, מפיק יצירות, מפיק חופשות וטיולים, מפיק מסיבות, מפיק אירועים ומפגשים, מפיק עוגות ומאכלים, מפיק קניות ...מפיק הפקות!)

מרוחק שתופס את הבמה ומתחיל להרצות והוא מספיק מרוחק שהוא לא שם לב שזה לא מעניין את אף אחד.

ה'אני הייתי בסדר' היינו בסדר מושו, ה'אני הילד/ה הטוב/ה' – הסרט 'מולן' הוא מחקר 'אניים 'נפלא !

האני הבורח...נמלט...רוצה להיעלם...חייב חופשה .....רוצה להחליף את המציאות הזאת באחרת
רוצה להחליף מקום מגורים, עבודה, בני זוג, או פשוט צריך סוג של ריענון דחוף....
לעתים כי נמאס, כי לא מוצא דרך וכיוון או תחושת ייעוד ומטרה או זהות...או סובל מעודף שגרה ועבודה קשה....
מן סוג של צורך בהרפתקה חדשה...כיוון חדש.... פרק חדש של חיים
משהו שייתן משמעות....כיוון....רצון להתאמץ עבורו או לחיות עבורו...הצורך בזה
מוחזק על-ידי אני שלם....שאצל אנשים שונים מתבטא בצורה שונה...
הוא יכול לרצות ילד חדש או טיול חדש או דירה חדשה.....אבל הוא קיים שם....
בעיקר בחוסר שביעות רצונו מן הקיים
וכול הזמן הוא חופר...מה שיש זה לא מספיק.... ומדמיין על החופשה הבאה...
אולי אפשר לקרוא לו "אני ממציא/ה את עצמי כל בוקר מחדש"........ ! 

המרוחק שנעלם לתוך המחקר שלו, היצירות שלו, הטיולים שלו והעיסוקים שלו...בורח ונעלם בתוכם.
(תמיד יש לו דמיונות על עתיד טוב יותר וכד' כי הוא לא מסוגל להתמודד אם הכתבות המציאות).

הילד הדפוק שהוא כבר מזמן מבוגר ו "עשו לו" והוא כל הזמן הולך ומספר איך עשו לו וכמה דפקו אותו או כמה זה יקר ואיך גזלו אותו, כיצד הוא קנה משהו ולא החזירו לו ולא תיקנו, הוא תמיד דפוק בכול מערכת יחסים ועניין כמו גם בזוגיות, במשפחה המקורית בכול מקום.

ויש את החיות שמדיי פעם אצל כל אחד ואחת ואצל כולנו....משתחררות מהכלוב האנושי
הסוס התחרותי והרוצה חופש נצחי....השועל הפוליטיקאי המשופשף או התחמן
הקיפוד הדקדקני והעכבר החטטני וגם את החתול המתלקק בשמש בחמידות ...

ויש את הג'דאים של המרכזים הגבוהים או אלו אשר משרתים את ה 'אניים הגדולים והחיוביים'
אלו שפיתחו יכולות כמו אינטואיציה וקריאת מחשבות, אסטרולוגיה, שפת הגוף ויכולות פסיכולוגיות ופילוסופיות גבוהות, יכולת ריפוי, טריקים בקסמים וכישוף, הם אפילו יכולים לסלק כאבי ראש ולראות אורות, לראות את העולמות האלקטריים ולפעמים גם לפרש את מה שהם רואים, הם מומחים בלהטוטי המילים ובקואצ'ינג אשר פורש את מפת חיי האדם, הם מכירים את העוצמות של אבני החן, את צמחי המרפא ויש להם את היכולת להבחין בשינויים של עונות השנה ומופעי הטבע והם אוהבים לטייל ולתצפת.
הם טובים גם בלתצפת את הרגשות האנושיים ומבחינים בבני אדם
ומסוגלים לפעמים אף להגיב כלפיהם ברמה המידית ולעזור להם. 
הם המומחים של האוניברסיטה של החיים, יש כאלו אשר יודעים להתאים את זה לנכתב בגנזך הארכיבים של האוניברסיטה, יש כאלו המתמחים בתחומים כמו להרצות הרצאות או להנהיג את האחרים שצריכים הנהגה וכיוון. 
יש כאלו שהם גננים עם יכולת ריפוי בתחום הצומח ובניית גנים המשפיעים על המערך האנושי,
יש רקדנים המסוגלים להשפיע בעזרת הריקוד על האדם כמו גם על הסביבה בה הם רוקדים ויש גם כאלו שהם מוזיקאים וזמרים שמשפיעים בעזרת המוזיקה על האדם כמו גם כאלו שהציורים והפסלים שהם יוצרים יגרמו לצופים בהם או לנמצאים בסביבתם לתגובות מיוחדות.
Remind