אילוף הדרקון
דרקונים, שדים ומפלצות אחרות
How to train the personal dragon
כיצד לאלף את הדרקון האישי
דרקונים שדים ומפלצות אחרות
דרקונים שדים ומפלצות הם כל אותם הרגשות השליליים אשר לרובם אנחנו בכלל לא ממש מודעים
וכיצד והאם אנחנו מתבוננים לפחדים וכעסים בעיניים וממה מורכבים רגשות אשם ורגשות נחיתות ורווח והפסד
ומדוע כולם חיים בתחושת "התעלמו ממני" ו/או "אני לא בסדר" .
אנחנו לוקחים הכול בצורה מאוד אישית , למעשה זאת השיטה של הדרקון הזה להגן עלינו מפני פגיעות
"אתם לא תגידו עליי ככה" הוא מגן עלינו בכך שהוא נעלב בשמנו ואז ...כאשר אנחנו גדלים למבוגרים אנחנו עדיין נעלבים (כי הוא מחזיק עבורנו את ההרגל הזה) אז אנחנו לא מחפשים אותו אצלנו , בראש ובראשונה אנחנו לומדים על הסוגים השונים של הדרמות שבעזרתן הוא שולט והם מנוסחות כאן תחת " דרקונים שדים ומפלצות " !
הראשון הוא הדרקון עלבון – כולנו נעלבים לפעמים אבל בצורה שונה וממצבים או דברים קצת שונים...
חלק מאיתנו נעלבים למשל כי לא נותנים להם לדבר
(כמה זמן שהם היו רוצים או מתפרצים לדבריהם או שנדמה לנו שאף אחד לא באמת מעוניין לשמוע אותנו )
חלק נעלבים כי הם לא זוכים למספיק יחס אישי , חלק נעלבים שמדברים אליהם בקול רם או כעוס ...
וחלק נעלבים כי מישהו מיהר ונדחף לפניהם בתור או כי לפי מה שנראה להם התנהגו אליהם בגסות
או בהתנהגות המוגדרת כמחוסרת התחשבות או מזלזלת .
אבל, למעשה אנחנו בעלבון קיומי הנובע מתוך תסביך הנחיתות אשר מקורו בגדילה בתוך התרבות ובאישיות הנרכשת והמזויפת אשר סבלה מהתעלמות וחוסר התייחסות בתקופת הילדות וגיל ההתבגרות וכל התעלמות או עלבון או פגיעה נוספת יוצרים בנו עוד תגבורת לתחושת חוסר ערך עצמי קיומי זה.
אז.. הראשון הוא הדרקון עלבון – כולנו נעלבים לפעמים אבל בצורה שונה ומדברים קצת שונים..
או שיש לנו 'אניים' שונים שנעלבים בתוכנו ואז חלק נעלבים כי לא נותנים להם לדבר
(כמה זמן שהם היו רוצים או מתפרצים לדבריהם ) חלק נעלבים כי הם לא זוכים למספיק יחס אישי וחשים התעלמות, חלק נעלבים שמדברים אליהם בקול רם או כעוס ... וחלק נעלבים כי מישהו מיהר ונדחף לפניהם בתור או כי לפי מה שנראה להם התנהגו אליהם בגסות...
ואחרי העלבון מגיעה תחושת תסכול וכעס ואנחנו מנסים להסביר למה אנחנו לא אשמים ומאשימים אחרים
או למה זה בכלל שוב אנחנו אשמים...והנה 'רגשות האשם' מופיעים..
והעלבון נמצא שם....ויש לנו הסבר , כי בכול פעם שאנחנו מרגישים את התחושה הרגשית המתסכלת העלבונית
המוח השכלתני מנסה להסביר לנו "מה בעצם קרה" "מ..מה נעלבנו"
או "מה היה מעליב בהתייחסות הזאת או במאורע הזה" "או כמה זה היה מביך ומעליב" וכן הלאה...
ויש לו מחסן שלם של הסברים...וככול שאנחנו יותר "נעלבים" הוא שולף להגנתו עוד ועוד מתוך ההסברים שהוא שם במחסן....זה נראה כמו הדרך הבטוחה לחוסר צדק עצמי ושיטה שהיא לא סתם רגש עלבוני שלילי אלא זה רגש עלבוני שלילי ומתסכל אשר מטויח בהמון הסברים ואשר הם נראים כמו 'בלמי זעזועים'....
וכאשר הדרקון עלבון נכנס להיות נהג הקטר של הרכבת הרגשית המתוסכלת העלבונית...
אז, כל הקרונות מתמלאים בעלבונות ובין הקרונות יש את בלמי הזעזועים שהם ההסברים
ואפשר לראות שיש שם קרונות לתקופות גיל שונות ו..בכול קרון יושבים "אניים"... מחבורה אחרת.
ממש באמת 'רכבת של מפלצות ושדים'.
ובכן, כאן יש כמה דברים שאפשר להבחין בהם :
ה-'אגו הפרסונלי' או ה-'אגו האישי' – היוזם הפעיל של פעולות , מחשבות וחפירות מנטאליות וכיצד הוא פועל בעיקר מתוך החצי מודע ומייצר עוד רגשות אשם וכד' , הוא גורם לנו להתעסק בצורה לא מודעת ולפיכך מצרצר לנו
ומייצר לנו תסביך נחיתות ושיגעון גדלות .
התגובות האוטומאטיות - מדוע כאשר אנחנו לא הולכים מכות או מאיימים
(איומים כמו להסתלק או לא לדבר או לא לשתף פעולה ולתמוך או להתעלם ובכול צורה שעולה על דעת ה"מאיים" שבתוכנו...שלכאורה מעניש באיומיו...! ) וכיצד כאשר אנחנו לכאורה לא מאיימים בצורה פרונטלית אנחנו עוברים לציניות , והאם וכיצד ניתן להיפטר מדרכי תגובה אוטומטיות .
כיצד אנחנו מנסים לרצות את האחרים וכועסים כאשר למרות הניסיונות לרצות (מן המילה 'ריצוי')
הם מתעלמים או לא רוצים או פשוט פוגעים ומעליבים כי הם מתחרים או מקנאים או...
כאשר הלבן (הרישום של הספרייה המנטאלית – שכלית) אינו מסוגל לקטלג בארכיון או לשלוף את הארכיב המתאים , אז הוא לא יכול לפתור את זה בחצי המודע ואז זה הולך לתת המודע ומאוחסן בתחושות שנפרשות בתת המודע ונרשמות כרגש נמוך ומתסכל שבהתמלאותו ברמות מוגזמות יוצא ומשתחרר החוצה בפחד ובכעס ובתסכול וכאב ורגש אשם וכיוצ"ב .
פסיפס יווני המתאר את הסיפור על הרקולס ומפלצת ההידרה ציור של אנטוניו פוליאלו המתאר את הרקולס וההידרה
המפלצת בעלת הרבה הראשים
וכאן חשוב מאוד לשים לב שהדרקון שאנחנו קוראים לו "אגו" הינו בעל כישורים שונים ולא רק שליליים אלא גם חיוביים ואחת הבעיות העיקריות איתו זוהי היכולת לזהות אותו ,
כי דרקון זה יש לו הרבה פרצופים והוא מן סוג של מפלצת 'הידרה' בעלת הרבה ראשים,
לכול ראש ישנה דמות וזיהוי שהוא וגם אנחנו נקרא לה "אני" ,
וכאן יש לנו ריבוי של " אניים" שלמרבית התסכול...אנחנו כל כך מזוהים עימם שמאד קשה לנו להפריד אותנו מהם.
ה"הידרה בעלת הרבה הפרצופים" - ה 'אניים' השונים – והזהויות השונות שמאפיינות אותנו :
כגון – "ההורה של גל" " הילד של אברהם" ואפילו "הסבים של נועה"
זהויות ה- "מדוכדך-מסכן ומדוכא" או ה " מרוצה" – "איזה באסה ומיסטר סבבה"
"דן הידען" "יעקב המדווח" "חן המתעניין" "נאווה היפה" או "יפה השאפה" "דויד המרצה" – (מרצה הרצאות)
"חיים האדיש" "אילנית האמנית" "רונן המנגן" "שימעון המרצה (ריצוי) את האחרים" או "ירון העוזר"
"איתן המתפקד" "תקווה החיובית" "גלית – זה לא בגללי"
(תמיד יש מישהו להאשים ...)
הגנות קלאסיות יהיו "המאיים, המסכן, המרוחק והמתחקר" אבל , גם רבות וחמקמקות אחרות
כגון למשל "הפראייר" או "הקומבינאטור" או "איש המכירות" או "זה שלא משתפים אותו"
או "זה שאינו מעוניין להשתתף" או ..
אפשר למלא כאן אינספור דמויות ומצבים ואשר בכולם ניתן לראות שישנו בתוכנו במאי תיאטרלי בצורה די מרשימה והבמאי הזה ממש בעצמו ממציא סיפורים ובונה תיאוריות ומביא אותנו שוב ושוב לידי מצבים די אבסורדים ואשר למעשה כל הזמן הוא מנסה להגן עלינו מפני הפסיכולוגיה שלנו המקובעת על-ידי סיסמאות ודפוסי מחשבה
אשר נצברו בנו בגיל צעיר ועדיין מנהלים לנו את החיים
ביד רמה ובשליטתו של דרקון מפלצתי בעל הרבה מאוד פרצופים.
למשל, אנחנו נמצאים בבית מלון חביב ואחרי כמה ימים מתברר שהחדר שלנו הוזמן על-ידי מישהו אחר,
מעבירים אותנו לחדר אחר ומבטיחים לנו שבעוד כמה ימים נוכל לחזור לחדר שממנו היינו מאד מרוצים,
אנו עוברים חדר ומתברר שהאסלה במצב מאד גרוע ואין שירותים נוספים בכול הקומה והמחיר מאד שערורייתי ביחס לתנאים הלא נעימים, ואז מתברר שחברים שהכרנו במקום מתכוונים להמשיך בדרכם לאן שהוא, התנאים נהיים לא נעימים לנו ואנחנו מתחילים לחשוב ש...אולי בעצם כבר שהינו מספיק בעיירה הזאת והגיע הזמן לארוז ולהסתלק...אנחנו הולכים לחפש כרטיס נסיעה ואין שום כרטיס באוטובוס תיור ואז גם מגלים שהמחלקה הטובה של הרכבת מלאה לגמרי...
לבסוף אנחנו מגיעים על הבוקר לתחנת הרכבת ומגלים שהרכבת המקומית יוצאת רק בצהריים וזה אומר שהיום לא נוכל להגיע ליעד הבא ולפיכך אנחנו לוקחים אוטובוס מקומי ועוברים יום של הרפתקאות מתישות ומחניקות
וזה לוקח לנו כמה ימים להתאושש ולהבריא מתלאות הדרך...ובכן ,
באופן לא מודע אנחנו כמובן יכולים להצביע על המון גורמים שלא היו תלויים בנו ואשר לכאורה גרמו לנו לתלאות הדרך ( דרך שהיא לא קלה גם אם התחבורה הייתה ישירה ) אבל , אז ניתן לנו גם להיות מודעים לעצמנו לרגע ולמצבה הלא מודע של ה"הידרה בעלת שפע הפרצופים" מפלצת שבכלל ניסתה להגן עלינו ולקחת אותנו הרחק ממקום לא נעים באותו הזמן שיש לה ראש אחד של 'אני' שתמיד מוצא את האשם בסביבה הלא נעימה כדי שלא נוכל לראות את חוסר השביעות רצון שנמצא בתוכנו ואשר ברוב המקרים יש לו סיבה רגשית הרבה יותר עמוקה , אבל מכיוון שלכך נוסף גם מצב פיזי שיש להתמודד עמו , אז אנחנו טופלים את חוסר שביעות הרצון שלנו מעצמנו, וממצוקותינו הרגשיות על הסיבה הפיזיולוגית הראשונה שאנחנו רואים מול העיניים . . .
זוהי דוגמא אחת , החיים מלאים בהמוני דוגמאות ,
אנשים נוטים לבחור לעצמם מקצוע מתוך רגש אשם על מערכות יחסים שלא הצליחו או בני זוג שמזכירים את ההורה שאיתם לא הצליחו ליצור קשר ולהיכנס שוב ושוב למצבים משונים עם אנשים
ואשר מקורם בתסביך נחיתות ביחד עם חוסר תקשורת
וזה המקום לראות שהפסיכולוגיה שלנו מנהלת לנו את החיים ,
גופה גדל ממדים כמו מפלצת הידרה והראשים שלה הם הזהויות הרבות
ה"אניים" הרבים והמגוונים . . .
כל אחד יכול למצוא את אלו שלו , אם כבר הצליח לאדם להיות מפוקח במידה שהוא יכול להפריד בינו עצמו לבין הזהויות שלו . . . מכיוון שבגלל שאנחנו מאד מזוהים עם הדמויות שלנו אנחנו מאד מתקשים להפריד בינינו לבינם ולראות את הדמויות הרבות שנמצאות אצלנו ואשר אנחנו קוראים להן, לכולן יחד בשם "אני" .
מציאת ה " אניים " השונים הינה משימה לא פשוטה בכלל וחלקם לא יוכלו להימצא אלא אם כן תהיה לכם בסביבתכם עזרה של מישהו מאד אובייקטיבי שיכול לראות בכם דמויות שונות ויודע מספיק על המגוונות האנושית ,
ועוד על כך ב" סדנא לאימון דרקונים אישיים"
REMIND
המרשם של המחומש האנושי :
האדום מנסה להתמודד עם זה בחצי מודע על-ידי כך שהוא מחפש אצל ה-לבן סימוכין למצב או למקרה או לבעיה
ואז הוא סוחב את הצהוב פנימה כי הצהוב הוא הדיבקיות הרגשית שעוזרת לנו לעשות דברים לאורך זמן
והצהוב לא מפסיק לנסות ולמצוא פתרון ...הצהוב בדיבקיות הרגשית שלו אף פעם לא מפסיק לנסות לתור אחר
כל מה שמציבים לפניו ...
אבל , באם לא מגיע לאזור ידע חדש ובאמתחתו פתרון הולם או ניסיון ברור להבין אז זה רק יכול ליצור עוד תסכול ולהיזרק לתת המודע כווקטור טעון , עצבים וכאב הם דוגמא לניסיון לשחרר ווקטורים טעונים מתת המודע .
מכיוון שהצהוב מתוסכל מחוסר מציאת פתרון זה נרשם במערכת כאכזבה וכישלון וככה נוצרים רגשות נמוכים
או שליליים שנרשמים ככעס או כפחד מכיוון שהאדם לא הצליח למצוא לזה מקום מסודר בלבן והצהוב לא הצליח לעזור לו ובתסכולם הם זרקו את זה לתת המודע והוא מתמלא לנו כל הזמן ...
וכך הפנטגרם המחומש של המרכזיה האנושית הופך ל "סלט ירקות " .
עבודה על האניים :
הדיירות הפנימית הינה המגיבה – נענית לדרישה ולצורך וזורמת , זה העצמי הפנימי הנצחי המהותי ולא אכפת לו שעושים דברים בהמשכים ..
כי זה קיים בהווה נצחי . . . ונמצא בחיבור של הירוק והצהוב לזהב ולכסוף.
לעומתו האגו האישי - רוצה כל הזמן 'להספיק' ויש לו מערכת רווח והפסד מיידית ,
הוא רוצה להתחיל ומיד לסיים והוא מיידי בהשקפתו ומזדהה מיידית . יש לו את המגנטיות של הדם . הוא אדום .
הוא אוהב לנצח ולזכות בכול דבר שבאותו הרגע הנתון מעניק לו כבוד ויוקרה , והוא מחפש פתרונות קלים מאוד בסגנון קיצורי דרך ורמאויות שדרכם הוא שולט במערך האנושי וזה כולל שליטה על-ידי רודנות מלאה כמו כעס ופחד וכאב וסבל וחפירה מחשבתית במעגלים והינו יחיד בהתבצרותו בעמדותיו ולא אוהב לשתף אחרים כדי להתקדם ...
הוא מעדיף אותנו כלואים
ו"שתמות נפשו עם פלישתים " ומוכן להתאבד על הרגליו ולהישאר בשליטה מוחלטת .
שיתוף פעולה זר לו לחלוטין והוא נמהר וגס רוח ושתלטן ובאופן עקרוני ממהר תמיד להשיג תוצאות על-ידי פעולות חפוזות מפאת חוסר סבלנות שמעוניינת ברווח מיידי כדי לא להיתפס
על-ידי המערכת והוא תמיד מתרץ את חסרונותיו הברורים ב "אין לי זמן" או "אין לי אפשרות"
"אני לא יכול או אני לא מסוגל" "אין לי כסף" ושאר מיני "אי אפשר" או "לא כרגע".
הוא חי ופועל ומתפרנס מ "מה חושבים עליי" או ממה המערכת שלנו רגילה לחשוב ולהציב
לעצמה כ - I – אני , ה"אני" שהינו זה וזה ויש לו תדמית כזאת ואחרת וזהות ברורה ודעות סגורות ומבוצרות שמעניקות לו הגדרה וזהות ושבעזרתן הוא לא צריך ללכת לחפש פתרונות חדשים ויצירתיים .
הוא לא אוהב שיתופי פעולה מפאת רצונו להיות טוב יותר מהאחרים ולהגן על עצמו ועל האדם בעזרת תחרותיות – והוא חזק ומאיים גם ובעיקר כאשר הוא מפחד.
פחדים וחששות הופכים להיות תדמית אישית של חולשה וכאשר אנחנו מרגישים חולשה אנחנו נבהלים ומנסים להגן על עצמנו בעזרת רגשות נמוכים ובריונות מסוגים שונים או על ידי כעס עצמי ונקמנות כלפיי עצמנו שיכולה להתחיל בפחד (אני לא טוב מספיק , לא ראוי לאהבה אני כועס ולפיכך שונא את עצמי ולכן יש לי רגש נחיתות ואינני ראוי לאכפתיות ולאהבה בעיניי עצמי והם אף פעם לא יאהבו אותי ולא ישימו אליי לב ולא יתחשבו בי וכד'... )
ולהמשיך
ברגש אשמה ולהסתיים בגרימת נזקים ממושכים לעצמנו כמו נזקי התמכרויות ודיכאון
על כול סוגיהם ואפשרויותיהם ... .
הוא היוזם והמפיק הפעיל של פעולות , מחשבות, 'חפירות' (קדיחה מנטאלית) וכיצד בפועל הוא
יוצר מתוך החצי מודע 1/2 מודע – עוד רגשות אשם וכד' – מפוצץ את המלאי של תת המודע.
איך הוא גורם לנו להתעסק בצורה לא מודעת ולפיכך מדרדר אותנו מידית לביקורת אישית או חיצונית ואז גם לרגש אשם (בביקורתיותו הוא מנצח בתחרות את כל העולם ואת הדיירות העצמית הפנימית ) וכך מייצר לנו תסביך נחיתות וגדלות .
אז מדוע כאשר אנחנו לא הולכים מכות ומאיימים יש לנו גם אופציה לייצר ציניות וכיצד ואיך
נפטרים מכל הדברים הללו של התגובה ?
הדיירות העצמית נוכחת ומגיבה ונענית לדרישה ולצורך , זורמת ועושה דברים בהווה או בהמשכים
(בנוכחות הפנימית אין צפייה לתוצאות או צורך בהן והיא נותנת שירות בהיותה מחברת לעולמות האנרגטיים
ועושה מתוך השראה ונמצאת בהווה והיא ה " הוויה " )
ולעומת זאת האגו רוצה 'להספיק' (מבוסס על רווח והפסד ותחרותיות) הוא רוצה להתחיל מייד ולסיים והוא מיידי בהשקפתו ומזדהה מיידית .
יש לו את המגנטיות של הדם ולמרות שהוא מיידי הוא יהיה מסוגל להמשיך לאורך זמן בכל דבר שעבורו יבטיחו לו תוצאות שיוכל להתגאות בהן או שכר הולם או תמורת פיצוי הגון שהוא אוהב כמו למשל עוגת קצפת...משקה שהאדם אוהב, יצירה שאוהבים ליצור, טיול שרוצים להגיע אליו ושאר הישגים והשגות אפשריות...
הוא יכול להישלט על-ידי פרסים מכיוון שהינו מבוסס ברווח והפסד ובתחרותיות ועושה הכל על מנת לזכות בפיצוי מיידי בעבור שרותיו .
הצורה החשיבתית הישנה מודפסת לעומת התצורות החשיבתיות החדשות שמופיעות כל הזמן בהתאם למה שנפגשים עימו ואשר נענות לצורך .
צורות חשיבתיות אלו מתאימות להיות פלדת אל-חלד בעוד שהאגו הינו ברזל -עם נטיות להחליד ולהיסדק ולהתפורר ...אבל בעל יכולת אינסופית ליצור את עצמו מחדש ולהתחבר למקומו מחדש דרך המגנטיות של הדם ותצורות המחשבה המודפסות הידועות .
משקפיים ורודים ביום סגריר
מחשבות כמו 'זה לא פייר ' או 'עשו לי ופגעו בי' 'או 'העליבו אותי' וכדומה ואיך ניסיתי לא להזין אותם ,
הבעיה היא שצריך הרבה הבנה ותמיכה ולימוד וחזרתיות והתעקשות כדי להבין את המורכבות של עצמנו .
אנחנו לא יכולים להסתפק יותר בהוראות פשוטות כמו 'לא להזין' כי הדרקון רגיל להזין ...
הוא רגיל להיות כל התכונות השליליות שהודבקו עליו ולהמשיך בשלו...ככה הוא ממשיך להיות השליט הבלתי ניתן לאילוף ואנחנו שמה עומדים מבוהלים מההתנהגויות שהוא מתנהג בשמנו ולא יכולים לסלוח לעצמנו ולו
על חוסר השליטה היומיומי הזה...!
הוא השליט של החלק הגס בפיצול האישיות הלא מודע שלנו ולכן התבוננות עצמית ממושכת
ולמידת ה'ססגוניות האנושית' והתאמנות בכישורינו ויכולותינו יכול לסייע לנו להתחיל להבחין
בחלקים השונים בתוכנו, כי אנחנו לא יכולים להיות 'שקופים' אלא רק 'בשקיפות' לגביי מה שמגיע
וזה לגמרי לא אותו הדבר מכיוון שיש לדיירות הפנימית של העצמיות את הייחודיות המסוימת של הסגנון האישי
של דרקון האלוהים שהוא 'דרקון השפירית' או Dragonfly
אבל כל עוד אנחנו נסמכים על הדרקון המהונדס התרבותי יש לנו עסק עם שליט מאוד אכזרי שמנסה לספר לנו שהוא מנסה להגן עלינו בתוך הג'ונגל העירוני של הכרך החברתי והתרבותי ההומה אבל רוב הזמן למעשה ה 'עזרה' שהוא נותן היא תחת חוקי המשחק של 'עין תחת עין ' ואז כל מה שנשאר לנו זה להרכיב משקפיים ' וורודים' !
יש כאן בעיה גדולה שיכולה להיראות כאן על ידי הדגם של מחשב...
אם יש לנו חומרה שהיא הקודים הגנטיים והתהליכים של החשמל בגוף (קשר המקצב של הלב למוח וחמשת מרכזי הנשמה האורה ותהליכים אנרגטיים נוספים) ויש לנו גוף פיסי שהוא המחשב עצמו ויש לנו תוכנות הפעלה ויש לנו תוכנות אחרות ויש לנו את כל מה שנמצא בתוכנות מסודר בתיקיות ומלא בקבצים שמחולקים לתמונות....
אז , צריך לראות מה יש במחשב הזה וללמוד איך הוא עובד וגם למלא אותו בתכנים בעלי ערך כלשהו לניסיון שלנו להבין את האדם בעולמו .
הבעיה המסובכת ביותר לפיתרון נמצאת בתוכנת ההפעלה שלנו...!
אם אנחנו לומדים מספיק ודבקים במשימה...
יומאחד נצליח למצוא את הסיסמא שתשחרר אותנו לחופשי !
הסיסמא נמצאת אצלנו ...אז מה הבעיה ?
שאנחנו לא זוכרים אותה ולא מסוגלים למצוא אותה ללא אילוף ואימון נאותים.
בגלל זה אנו זקוקים לעזרתו של 'מאמן הדרקונים' .
כיצד ניתן לחפש אותה ?
היא נמצאת במקומות כל כך מפחידים שהאגו שלנו לא רוצה לקחת אותנו אליהם .
היא מורכבת מהאזורים שיצרו את ההגנה העצמית הכי ראשונית שלנו ..
מאזורי הפחד שהפכו אותנו לחסרי מודעות ונתונים לשליטתו..
הפחד שהפך לכעס לשנאה ולסבל לכאב ויצר הגנות שבהם אנו מחזיקים כמו ברכוש הכי יקר שלנו
על מנת להיות יכולים לשרוד בעולם...
אבל , העולם משתנה.
והאגו שניהל אותו בעבר לא יוכל להתנהל עם העתיד...
ולפיכך .
ניאלץ לקחת אותו לאילוף .
אבל , בינתיים .
אנחנו יכולים לנסות לעזור לעצמנו...ולפני שנמצא מאלף דרקונים אמיתי
נוכל נסות לאמן את עצמנו ...
REMIND
לנסות שים לב למקרים של "לא נעים אז..", זה ממש מדהים עד כמה אנחנו כאן בעולם האנשים מתוכנתים על :
"לא נעים לי" ושאר רגשות אשם ומניעים מהסוגים של "לא נעים"...
השכנים החליטו על 'מנגל שכונתי' והשכנה הביאה לבית של השכן אוכל לשים על האש, על הדרך הם ראו אותי בגינה והזמינו אותנו, ולמרות שבכלל לא ההינו רעבים...הגענו...כי מה ? טוב נו... "לא נעים...אז באים" !!
ואז השכן התחיל להגיד משהו כמו "זה ממש לא נעים לי שאנשים מסתכלים עליי שאני אוכל.." השכן הוא אדם מאוד מבוגר, מתברר שהם הזמינו אותנו אבל השכן לא ידע מזה... ויצא ביציאה שעשתה לכולנו עוד הרבה יותר
"לא נעים"...זה ממש היה "לא נעים קטן שגרר אחריו לא נעים גדול"... !
יש לזה מלא דוגמאות.... אנחנו מנסים לעזור לאחרים, לעשות מעשי צדקה ושאר מעשים 'טובים'
ואז משהו לא מסתדר לנו...ולפתע אנחנו עוברים למחלקה הידועה של "אוייש כמה שזה לא נעים" זה מקום טוב להתבוננות, כיצד על-ידי ה..."מעשים הטובים" אנחנו תופשים זהות, ואז לפתע שזה לא מצליח לנו ולא מסתדר,
לפתע יוצא לנו "לא נעים"... ובמקום לעזור למישהו שאנחנו מחזיקים ממנו מכר או חבר, יצרנו כאן ציפייה ואכזבנו,
לא כי התכוונו, אלא כי ככה יצא והזהות מקבלת שיקוף... ואחר כך כבר לא יודעת כיצד לנהוג כהרגלה... !
remind
