הסליחה הקוסמית והבחירה האנושית

הבריאה יצרה את מה שמתוכו בורא ונברא, זה שאנחנו מכנים אלוהים
אלוהים ברא ויצר בני אדם, לבריאה אין דעה או רעיונות משלה לגביי איך אלוהים
צריך להיות או מה אלוהים צריך לעשות, היא מכילה ומקבלת את כל מה שאלוהים יוצר ובורא בקרבה
לאלוהים אין דעה או ביקורת לגביי מה בני האדם צריכים לעשות בחיים שניתנו להם,
הבחירה היא של האדם.
אם לבני האדם יש מודעות אז באותו הרגע המודע המואר
הם מחוברים למתג המאיר שהוא החיבור לאלוהים
אלוהים נמצא, בני האדם יכולים להימצא איתו
לזוג בני אדם צריך להיות דבק מחבר
כי אלוהים זה חוק שכפי שאנחנו מכירים אותו כחוק ה-3
אז, אם ל-2 לשני אנשים נוצרת מערכת יחסים
כלומר, נוצרת מערכת יחסים, כלומר נברא ביניהם משהו...
מתוקף חוק ה – 2 חוק השניים, היחסים הנוצרים ביניהם יתחילו בשלב כלשהו להתפרק ולהיהרס
מתוקף המצב המכאני הנמצא בקרן הבריאה.
כדי ששני 2 אנשים יצליחו להיות קשורים יחד לאורך זמן, צריך להיות,
חייב להיות ביניהם חלק נוסף מגשר.
במשך ההיסטוריה זוגות באופן טבעי התחברו ונוצרו בעיקר על מנת לגדל ילדים,
זוג שלא היו לא ילדים לא היה ממלא את החלק הבסיסי ביותר אשר חיבר בין בני זוג,
ויכולים היו להיות מלבד ילדים גם מחברים נוספים כמו עבודה או עסקה כלכלית תומכת,
או עבודה רוחנית, אבל בכול מקרה חייב להיות חיבור נוסף מלבד איש ואישה.
ואז, אם מראש בני האדם אשר נוצר ביניהם קשר, לא מבררים מספיק בבהירות מה מחבר אותם
אז די מהר זה מתפרק.
ואנחנו נותנים לזה שמות וקוראים לזה בכול מיני כינויים כי אנחנו נוחלים תחושת כישלון ואכזבה מהקשר שהתפרק ומהציפייה שהייתה לנו מבן או מבת הזוג, והאכזבה מהציפייה יוצרת תסכול וכעס, אבל, כבר בהתחלה לא עשינו – לא עם עצמנו ולא עם הצד השני עסקה שהיה לה סיכוי הולם לשרוד אם לא ביררנו מה התנאים של העסקה הזאת ומה הסיכויים של הקשר הזה להחזיק בטלטלות הקשות של מסע החיים עלי אדמות.
כי אם אנחנו רוצים יחסים בריאים עם עצמנו ועם אחרים אנחנו אמורים לברר מה יגרום לנו לחוש שלמים, מרוצים ומסופקים, מה הדרישות שלנו מהחיים ? מה הציפיות שלנו מהמסע הזה ?
כי אם אני רוצה משהו והאיש או האישה שאיתי רוצה משהו שונה לחלוטין מהחיים ולמעשה מלבד משיכה אוטומטית ששורדת זמן קצר מאוד, אין לנו משהו משותף חזק מספיק וחשוב מספיק לשני הצדדים על מנת לגרום לנו להישאר יחד, יש סיכוי סביר שאחד או אחת מאיתנו או שנינו
נרגיש מאוד לא מסופקים בחיים, וגם אם נשליך את זה על בן או בת הזוג שאתנו, כי ככה זה בדרך כלל כאשר יש לנו חוסר סיפוק, אנחנו קודם כל משליכים את זה על מישהו שקרוב אלינו
ועל זה שקיווינו לקשר טוב ומספק איתו או איתה.
אז, יש לנו יחסים חולים, למעשה הם די מהר חטפו מחלה, כי מראש היו מבוססים בקשר חסר בסיס ולא היה שום סיכוי לקשר הזה, או שהיה סיכוי מועט מאד... וקשר לא מספק מוביל לחיפוש אחר קשרים חדשים אחרים.
וכול זה פשוט קורה לנו,
בצורה מכאנית כפי שהכול יכול לקרות לנו בעולם הזה בו מודעות היא דבר נדיר.
וזה המקום בו סליחה נכנסת לתמונה,
כי זה לא בהכרח רק סליחה לעצמנו שהיינו תמימים או חסרי תבונה, ממש טיפשים מספיק
כדי להיכנס לקשר שלא היו לו סיכויים טובים להצליח, וזה לא בהכרח גם בן או בת הזוג אשר יצרנו איתם יחסים ושגם הוא או היא היו במצב בו אנחנו היינו, אלא זאת כל התרבות שהיא חסרת מודעות
ההורים והחינוך והחברה ובית הספר שלא מלמד שום דבר שאפשר לעשות איתו משהו בחיים,
כי זה המצב כאן בעולם בו חיים בני אדם, והמצב הזה הוא מצב נתון.
והוא נתון כך כי בדיוק ככה יש לנו את הסיכוי הגבוה ביותר להשיג מודעות.
וזה המקום הכי קשה לתפישה ולקבלה וגם הכי קשה לסליחה.
כי אנחנו לא יכולים לסלוח על מה שאנחנו לא מבינים ומקבלים.
ואת העובדה הזאת קשה לנו מאוד לתפוש ולקבל ולהבין ובכך לסלוח לעצמנו ולאחרים
ובעיקר לאלוהים.
הנצנוצים של המודעות הם כמו הכוכבים המאירים את האפלה,
הם חיבור שיכול לקרות רק בתוך המצב הזה של הקושי, של החוסר במודעות
של המאבק, וזה כשלעצמו מצב נתון. ואת המצב הנתון הזה אנחנו מתקשים לקבל.
ועל המצב הזה אנחנו מתקשים לסלוח.
לסלוח לאלוהים ששם אותנו כאן, בלתי מודעים, להורים חסרי מודעות, עם בני זוג חסרי מודעות
בתרבות ובעולם חסר מודעות.
ובכול זאת בתוך האוקיינוס האפל הזה של חוסר המודעות השאירו לנו את הבחירה לא לטבוע
אלא לבנות ספינה שתאיר במודעותה.
וזה המקום, המקום הזה, הבחירה הזאת שהותירו לנו, האפשרות להיות מודעים
היא כשלעצמה מיוחדת וניתן להגיד "חסרת תקדים" רק לנו, בני האדם
השאירו את הבונוס הנעלה הזה, ובכול רגע אנחנו יכולים לממש אותו.
זה כרטיס האשראי הבלתי נגמר אשר ניתן לנו בכול הגלגולים על פלנטה ארץ
ותמיד אנחנו יכולים לנסות שוב, כי למעשה רק בשביל זה השאירו אותנו כאן.
ובגלל שנתנו לנו את האפשרות המופלאה הזאת, אנחנו יכולים, צריכים ומסוגלים לסלוח.
במקום לנטור טינה על חוסר המודעות שלנו או של האחרים והיחסים המכאניים שנקלענו לתוכם מתוקף היותנו בני אדם.
במקום לסבול מחוסר המודעות אנחנו יכולים לסלוח כי בתוך כל זה נותרה לנו גם האפשרות להיות מודעים, והאפשרות הזאת כשלעצמה היא נס ופלא גדול ומלא עוצמה מופלאה שיש לנו חבויה בתוכנו כל הזמן.
אפרת Remind לביא 10.10.2016

וזה הביא אותי למילה :
                                                  ה פ ר י י ה

כי זה בדיוק לפי הבחירות שלנו, ככה אנחנו מפרים את חיינו ומפרים דברים בחיינו,
כל מפגש אנושי יוצר סוג מסוים של הפרייה, מהפרייה בין איש לאישה שיוצרת ילדים
וזאת יכולה להיות גם הפרייה של רעיונות חדשים, הפרייה של נושא מסוים שאנחנו רוצים
ובוחרים להפרות בחיינו או הפרייה של דברים שאנחנו לא רוצים להפרות בחיינו.

אבל שוב, כל מפגש אנושי יוצר הפרייה, ובדיוק כפי שהמפגש האנושי יכול להפרות את הדברים שאנחנו רוצים זה יכול גם להפרות את הדברים שאנחנו לא רוצים.

אז יש לנו שניים שנפגשים וכאשר הגוף שלהם נפגש (זכר או נקבה) למעשה נפגשות גם המהויות הנסתרות שלהם, אלו שנמצאות בתוכנו אבל לגוף אין איתן קשר מודע, ונפגשות גם הזהויות שלנו
וזאת יכולה להיות זהות גברית או זהות נשית, ואם אנחנו רוצים להתפתח ומצליחים בכך אז נפגשות הנוכחויות שלנו, וכאן נדלקת המנורה האנושית שלנו, זאת שבתוכנו אבל לא בהכרח יש לנו מושג איך וכיצד להדליק אותה או לגרום לה לזרוח ולהאיר.

אם הבחירה שלנו בחיים היא בחירה מודעת ואנחנו באמת זוכרים את עצמנו בכול רגע או לפחות בחלק מהרגעים אז יש לנו סיכוי גבוה יותר לתרגל איסוף של מאורות פנימיים
למרות שלאנשים שונים יהיו בחירות שונות, עדיין זה רק האדם אשר יכול להוות בית למהויות ואיכויות מעודנות, למאורות כמו למשל לסובלנות, אכפתיות, רצון, הבנה, סליחה ועוד.

 

ואז, למרות שבמפגש האנושי אנחנו יכולים להיפגש עם דברים שאנחנו לא רוצים או עם אנשים שאת ההתנהגות שלהם אנחנו לא מחבבים, זה דווקא סיטואציה הזאת בה אנחנו יכולים לתרגל סובלנות
למישהו אחר או הבנה וסליחה, מתוך ההבנה שאנשים שונים נמצאים במצבים שונים ובקטעים שונים בחייהם ולמרות שיש לנו חלק ברור ומוכר שרוצה רק להגיד... : "אין לי כוח להתנהגות הזאת, או הצורה שהאדם הזה מתנהג, מדבר או עושה לא מקובלת עליי ולא נעימה לי"
הנה דווקא במפגש האנושי אנחנו יכולים לתרגל הבנה למישהו אחר וגם סליחה למישהו אחר
וזה גם מגדיל את ההבנה שלנו לעצמנו ואת הסליחה שלנו לעצמנו ואת היכולת שלנו להיות סובלניים
ואת הבחירה שלנו מהיכן אנחנו מגיבים, כי התגובה שלנו אשר היא בהתאם למצבנו הפנימי
התגובה הזאת מביאה איתה וגוררת אליה תגובה נוספת,
אם אנחנו מגיבים בכעס אז אנחנו מושכים לכיוון שלנו תגובות כועסות מצד הסובבים אותנו
אם אנחנו מגיבים ממקום אכפתי וסובלני, קשוב וחומל בתוכנו אז למעשה אנחנו מפרים- כלומר, יוצרים הפרייה לדברים האלו גם אצלנו וגם אצל אחרים.

הפרייה היא למעשה מיזוג בין יקומים
אם אני נמצאת ביקום הכחול ומישהו אחר נמצא ביקום האדום
אז כדי ליצור איתו קשר אני צריכה לדבר איתו בשפה שיש בה אדום וללמד אותו את השפה הכחולה וביחד רוב הסיכויים שתיווצר לנו שפה בגוונים של סגול – כי זה הערבוב של כחול ואדום,
אני צריכה להתחשב בו ובמגבלות של שנינו כי אני לא יודעת היטב את השפה שלו
והוא לא מכיר את השפה שלי, וביחד אנחנו צריכים לעבור את הקושי הזה וללמוד וליצור יחד שפה משותפת.
השפה הזאת היא שפה מתחשבת, יש בזה התחשבות כי גם נצטרך למצוא וללמוד וליצור יחד שפה חדשה וגם בשפה הזאת לא יהיו מילים אדומות או מילים כחולות,
כי השפה החדשה יוצרת מילים סגולות עם נטייה לאדום וסגולות עם נטייה לכחול.
זוהי שפה סגולה והיא שפה מתחשבת שיש לה סגולה של התחשבות.

אז, בשביל לסלוח למישהו או למשהו או לאלוהים אנחנו צריכים התחשבות,
כי אלוהים צריך מאיתנו התחשבות, במשך כל ההיסטוריה אנשים ציפו שאלוהים יתחשב בהם
הם רק פספסו את הסיבה שאלוהים ברא בני אדם, כי הסיבה שאלוהים ברא בני אדם  היא כדי שבני האדם יתחשבו באלוהים ויעזרו לו ליצור ולברוא עוד יקומים
יקומים נבראים על-ידי התחשבות
יקומים נוצרים על-ידי יצירת שפות חדשות
על-ידי מיזוג בין זכרי לנקבי או בין אדום לכחול שיוצרים צבע חדש ומקום חדש ושפה חדשה
הבחירה האנושית יכולה להיות לנסות להתחשב בעצמנו, עצמנו האמתי המחובר לאלוהים
ואם אנחנו מתחשבים באלוהים אנחנו למעשה בוראים בתוך עצמנו ובעולם וביחד עם אחרים עוד שפות, עוד שיתופי פעולה, עוד איכויות ונוכחויות ומאורות ובכך אנחנו עוזרים לאלוהים לברוא כאן כל הזמן.

אפרת Remind לביא 11.10.2016
ערב יום כיפור התשע"ז